פרשת בהר - הפקרות ואחריות

ב"ה

בריש הפרשה, פרק כה פסוק ז: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. ופרש"י ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: עכ"ל. ודבריו צריכים עיון, כי הלוא אדרבה מזה שאכילת הבהמה מוטלת עליך, הרי זה סיבה יותר לאסור, כי כל מה שזה יותר שייך לבעלות פוגע יותר בשמיטה [ומה שראיתי מובא מהספר משכיל לדוד לפרש כי לשכיר מותר ליתן ולנכרי אסור, אינו נראה כלל, כי רש"י בכלל לא הביא את הדרשה והדין שלנכרי אסור].

וי"ל שפשוט הוא שכאשר מוטל על האדם להשמיט או להתעלם זה רק נוגע לצרכיו, אבל לגבי אחריותו על אחרים, אם לא מרבינן בפירוש, הוה אמינא שבודאי עדיין הוא עומד באחריותו, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן