פרשת שמות - וארא

 ב"ה

ב"ה

ב:ז ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד.

פרש"י ז"ל שהחזרתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה, ע"כ. ולכאורה מוכח מזה שגם משיח צדקנו לעולם לא יפול כל כך [ועיין בליקוטי תורה של האריז"ל בפ' ואתחנן עה"פ ויאמר ה' אלי רב לך, שבסוף ימי משה נסתמו ממנו מעינות החכמה, וכן יהיה בתחילה עם משיח, נביא אקים לך מקרב אחיו, ר"ת אלם וכו' שהיה גוזר עלי להיות אלם, החשיתי מטוב, ואין טוב אלא תורה וכו' כי בתחלה יהיה מש"ה שמ"ה שמה, עיין שם], ובאמת לפי המדרגה של אני היום ילדתיך, בכלל לא אפשר הדבר. כנלע"ד.

ויש להעיר שבליקוטי מוהר"ן קעט רבינו כז"ל עד שאפשר להתענות כל כך עד שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אמו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים עיין שם. הרי מבואר שיכולים לתקן אפילו אותו חלב שינק, ואם כן עיקר הקפדה אינו על החלב אלא על שימת פיו על מקום כזה, ואף על פי שבסוף גם פיו נשרף קצת לא היה מעביר הטינוף בדבר. וכמו שכתוב אצל יוסף שלא שמע אל אשת פוטיפר לשכב אצלה, אפילו בלא תשמיש, להיות עמה, לעולם הבא (רש"י לט:י), משמע קצת שאם היה שוכב אצלה אפילו בלי תשמיש, כבר היא קשורה אליו לעולם הבא.

 

פרשת וארא

ח:יד וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵ֨ן הַֽחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָֽטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת-הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה.

ה' פעמים נזכרים מעשה החרטמים בפרשה [תנין, דם, צפרדע, כנם – שחי]). א – עשיית תנין מן המטה. שם כתוב: ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן. – ובאתי לדייק שלא כתוב 'כן' אלא בסוף, וכאן כתוב בלהטיהם ובשאר המקומות כתוב בלט. ופרש"י (ז:כב) בלטיהם מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים, ע"כ, ופירש הגור אריה בשם הרמב"ן שמעשה כשפים הם על ידי מלאכי חבלה שהם אש לוהט. הרי שמעשה בלהט על ידי מלאכי חבלה, הוא הרבה יותר גבוה מסתם מעשה בלט של שדים. ונראה שלאחר שמטה אהרן בלע מטותיהם הרי לקח מהם הכח להשתמש ולפעול עם מלאכי חבלה, ולכן אחר כך פעלו רק בלטיהם עם שדים. ונראה שלכן רק אצל בלהטיהם כתיב 'כן' בסוף (ראשי תיבות כישוף נכרי), ובשאר מקומות כתוב בתחילה, ויעשו כן. כי כל מעשי החרטמים היה לחקות מעשה הנסים של הקדושה. וזה פעלו דרך אותיות 'כן', וכמו שמצינו שהכיור וכנו נעשו על ידי מראות הצובאות – הרי שה'כן' בבית המקדש היה בחי' מראה, שמראה לעולם מה שמראים לו, כן החרטמים היו עושים, מראים את הנס לאספקלריא הטמאה שהיה מראה החיקוי. וכאשר השתמשו במלאכים אז מעשיהם היה יותר גבוה מסוף מעשיהם, אבל כאשר לא היה להם להשתמש אלא בשדים, אז מיד פעלו לקחת החיקוי דרך ה'כן', ולהראותו עם השדים.

ובזה י"ל הפסוק כאן, ויעשו כן החרטמים וכו' ולא יכלו, שלכאורה הלשון קשה, מאחר שלא יכלו, מה זה שעשו כן, הלוא רק השתדלו ובקשו לעשות, ובסוף לא עשו. ולפמש"פ אתי שפיר, שהם פעלו 'כן' להוציא החיקוי, אבל לא יכלו להפעיל את השדים להקימו, משום שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. אכן עיין בפרש"י ז"ל להוציא את הכנים לבראותם (נ"א ולהוציאם) ממקום אחר, ולא יכול שאין השד שולט וכו' ע"כ. הרי שטעם שאין השד שולט וכו' שייך לפרש למה לא יכלו להביאם ממקום אחר, אבל עצם החיקוי לא יכלו, מכיון שנתקע פעולתם, כי הם היו משתמשים ב'כן' לעשות החיקוי, ונתפס באותיות כ"נ של הכנם, ולכן ניסו על כל פנים להביאם ממקום אחר, ובזה לא יכלו כי אין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה.

ולכן אמרו החרטמים אל פרעה (פסוק טו) אצבע אלקים הוא. כי אצבע הוא שמראים על דבר שזהו, זהו ולא חיקוי. ועוד יש לפרש אצבע ראשי תיבות, אין צור בלעדי ע' – ע' בקבלה מסמל שם הוי"ה בניקוד אלקים, שהם ז' נקודות כל אחד שוה י'.

ואחר כך במכת שחין, לא יכלו החרטמים אפילו לעמוד בפני פרעה.

נ נח נחמ נחמן מאומן