ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח - צריכים לעבור בעולם הזה על גשר צר מאד והכלל והעקר של יתפחד כלל

 ב"ה

תנינא תורה מח

 

'ודע שהאדם צריך לעבר על גשר צר מאד מאד, והכלל והעקר שלא יתפחד כלל' עכ"ל. גשר זה הצדיק, ומובן שהוא צר מאד מאד כמידת היסוד (וידוע שסבא ישראל אמר על עצמו שהוא הגשר בין עם ישראל לרבי נחמן). וכן כתוב אצל יעקב אבינו (וישלח לב:כד בפירוש רש"י) 'עשה עצמו כגשר'. וכן בסיפור שחלם שיש אוצר תחת הגשר, והלך לשם רק לשמוע מהשומר שיש אוצר בביתו, והנמשל שכדי לעמוד על מה שלך אתה צריך ללכת להצדיק – הגשר.

[יש לציין עוד למה שמסופר (ר' משה גלידמאן ועוד) ר' שמואל אייזיק היה אומר על עצמו, אם אומר היום שמע ישראל (באותה כוונה) כמו אתמול, הייתי מניח עצמי וכו', וסיפרו זאת לפני מוהרנ"ת ז"ל, ואמר על זה, אותו רביז"ל הדריך על חודו של חרב ועמד בזה, אנו אחרת קבלנו מרביז"ל אם לא מתפללים ביום כיפור מתפללים בשם ה' (היינו למחרת יום כיפור קוראים שם ה' כידוע), ע"כ. הרי הגשר צר מאד לר' שמואל אייזיק היה כחודו של חרב, ואילו לרוב העולם הוא הרבה יותר רחב]

ונלע"ד שהגשר צר לא רק ברוחב, אלא גם יתכן שתהא צרה וקצר באורך כי מבואר למעלה בתורה זו שלפעמים האדם יהיה ממש בפתח של הקדושה וכו', וכן עי' למעלה בתורה מז (תנינא) מהקלפה הדקה. ועיין בתורה עב (קמא). וע' בתורה קלג שחיזו דהאי עלמא הוא כמטבע קטנה שעומדת לפני העין (ובמסכת סוכה דף נב ורשעים נדמה להם כחוט השערה).

וע"ע בחיי מוהר"ן (תקכב – שלא להתעקש עט) מענין היסוד ושורש העבודה שקפץ ודלג על העולם הזה והבליו. וע' תורה סד – ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות ע"ש.

 

ענין הגשר י"ל שזה ענין של עתיק, כמבואר באריכות בקל"ח פתחי חכמה, שדרך עתיק כל מעשינו בעולם הזה נחקקים לנצחיות, עיין שם. כי כן צידדנו שעיקר ענין רבינו הוא בחי' עתיק (ובהקדמת המסדר והמלקט לספר חכמה ותבונה כתוב שבפירוש אמר רבינו ז"ל שכל תורתיו הם מעתיק). ונראה שגם ענין בלבול העצה המבואר בשיחות הר"ן אות רנה, הוא גם כן ענין הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק, ודו"ק.

ובשיחות הר"ן אות קפה רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה לעשות הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם ולימות המשיח ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ, מראה גם כן קצת על ענין זה.

 

 

ע"ע ילקוט מעם לועז אבות ו:ט – שהעולם הוא ים גדול והזמן הוא גשר עליה בלי מעקה ברוחב אמה. עיין שם.

 

עוד י"ל על פי המבואר במנחות (צט: וכן במדרש רבה ובילקוט שמעוני) שגיהנם רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה. הרי שאדם צריך לעבור על גשר צר, דהיינו על פיה של גיהנם, ולא לירד לעמקה ח"ו – יעו' במה שרבינו אמר בתורה קיט ז"ל אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם וכו' ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל, עכ"ל. הרי בע"כ שהאדם צריך לעבור על פיה הצר, עד שיצלח לעבור לעולם הבא.

 

שלא להתפחד

ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא ליתן לו קיום.

אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים. וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום להאריך.

אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד את עצמו.

וכן תראה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" - שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.

 

והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפי' על ידי מילי דשטותא וכו'.

עיין לעיל תורה תנינא כד, ובשיחות הר"ן אות כ'.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן