המסורה בברסלב

330. מסורה בברסלב

א] ע' באריכות בספר מדרכי הצדיק, מביא ומאריך להסביר ההשתלשלות של הצדיקים מהאבות הקדושים למשה רבינו, שהוא היה אבי הנביאים והנהיג את כלל ישראל בדרך הנבואה עד שכל הנביאים נקראים ממש תלמידיו אפילו אלו שהיו אלף שנים אחרי מותו. וכאשר הנבואה לוקחה מישראל שלח השי"ת את הרשב"י שהוא נשמת משה רבינו להורות ולהנהיג את כלל ישראל, אכן אז היה גזירה של גלות אלף שנה כדאי' בגמ' ועיקר העסק בעבודת הש"י היה טמון באתכסיא, עד הרבנן סבראי שהשלימו הזוהר ומאז נתגלתה הזוהר הק' בימי הראשונים. וכל מבקש השם באמת היה מוצא בו כפי דרישתו. ועם כל זה היה סתום הרבה, עד שהשי"ת שלח לנו את הארי"זל, נשמת משה רבינו, והוא הראה לפתוח שער בזוה"ק, ואיך לעבוד את השי"ת. ולא השלים להורות ולקבוע דרכו והלך לעולמו. וקודם פטירתו אמר שאילו היה לו אפילו תלמיד אחד שהיה שובע רצון ממנו היה נשאר בחיים, ואכמ"ל בזה. ועוד צוה לכל תלמידיו שלא ילמדו התורה שגלה כי לא הבינו כראוי, ושרק מוהרח"ו ז"ל הבין לאשורו ורק הוא יכול ללמוד וללמד ולהורות את התורה והדרכים שגלה (וכעת שמעתי ולא בררתי אמיתתו, שמוהרח"ו קבל סמיכה מהבית יוסף ובו כתוב שרק הוא, מוהרח"ו מבין אותו, הבית יוסף, ושמעתי שהרבנים משתדלים להעלים את זה). ואז תלמידי האריז"ל, בכו לפניו איך הוא אוסר ומונע מהם טוב הנצחי והדרכים ברוח הקודש וכו' שגלה, עד שהאריז"ל אמר להם מי שזוכה אבוא אליו ללמדו, ושאלו אותו איך, ואמר להם אין לך עסק בנסתרות, מי שזוכה ידע. והנה האריז"ל לא אמר להם יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך שופט אלא שבימיך, וכדברים האלו, והרי באמת היו בין תלמידיו אנשים צדיקים גבוהי הקומה, והאלשיך, שהיה לו גילוי אליהו באופן רגיל היה רק בכת השלישית של תלמידיו. והאריז"ל אמר להם שבאמת הם צריכים רק אותו, ואפילו לאחר שיפטור מהעולם הזה אין להם שום עצה רק לזכות שהוא יבוא ללמדם, וכן הבטיח למוהרח"ו שימשיך ללמדו. ולפ"ז מבואר היטב שהענין של אין לך שופט אלא שבימיך הוא מוגבל, ואין נוגע לנו בענין זה למצוא אור השי"ת והתורה האמיתי והדרך הישרה והנכונה אליו יתברך, ואכ"מ להגדיר דינו (וע"ע בשיחות הר"ן רעח ובמ"מ שם, שהרבה מהזוהר גלה ר' שמעון לאחר פטירתו). ואז שלח השי"ת את הבעל שם טוב ולו ששים גיבורים שהדריך בדרך אמת לעבוד את השי"ת (ומה שהם היו מנהיגים העם היה בהתבטלות גמורה להבעש"ט עד כדי כך שא"א לקרות שמם כלל. ולכאו' זה כוונת ר' שמואל הורוביץ ז"ל שכתב במכתבו על מה שהמגיד ממזריטש היה רבי אחר הבעש"ט שזה היה מחמת שפגם קצת לפי ערכו בכבוד חולו של מועד כמובא, ולכאו' מה תירץ הלוא סוף סוף רואים שהיה רבי, ואין רבנים, אלא נלע"ד שכוונתו כנ"ל שע"י שפגם קצת כנ"ל היה נראה קצת הנהגתו עצמית ולא כהתבטלות גמורה להבעש"ט, ועדיין צ"ע. וע”ע במכתבי שמואל כא מש”כ על תלמידי הבעש”ט שהכל היה בכח הבעש”ט וכו' ע”ש). ולאחר פטירתו כמאה שנים כבר נשתכך אורו קצת (ע' בחיי מוהר"ן שיחות השיך וכו' אות יט, א"נ סימן עח הכללי, כי בתחלת ימי רבנו ז"ל כבר התחילו החסידים להתקרר וכו' ע"ש, וע' בחיי מוהר"ן מעלת המתקרבים אליו אות מה על הנוסעים לרביים ואינם יודעים למה, ובעוד מקומות, גם הובא גם בשם השינוור רב, וגם האדמו"ר מסטמר, היו אומרים שהחסידות של הבעש"ט היה בתוקפו רק כמאה וחמישים שנה). ואז שלח לנו השי"ת רבינו נחמן שהוא הקים עול הדת, והאש שלו תוקד עד ביאת המשיח, שממנו עד משיח אין מקום למי שהוא לבוא לחדש לנו עבודת הש"י, רק משיח צדקנו יבוא וילמד העם בפועל ממש לקיים דרך עבודת הש"י שלימד רבינו נחמן (וכן איתא בקצרה בספר כוכבי אור בסוף חלק ספורים נפלאים).

[ב"ה בענין למה הרמח"ל אינו מן המנין הנ"ל, באמת יש לתמוה עוד יותר למה דוד המלך אינו בכלל?! והנראה לעניות דעתי על דרך אפשר כי דוד המלך הוא בחי' משיח צדקינו בעצמו, כמו שאמרו חז"ל או דוד או בן דוד, אז כל מה שקבלנו מדוד המלך הוא בחי' אור חוזר מה שאנו מרויחים כל אחד בנשמה. ובזה י"ל שהרמח"ל שכתב את עצמו שהוא כולל שני המשיחין (לא רק משיח בן יוסף) לא בא בחשבון הנ"ל. ועוד י"ל שהרמח"ל כותב שהוא לא השיג אפילו שליש או רביע של השגות של האריז"ל, ולכן כל מה שהוא גילה נכלל במנינו של האריז"ל. (ומה שהרמח"ל לא נזכר בשמות הצדיקים של מוהרנ"ת, על אף שרבינו הקדוש בעצמו צוה לכמה מאנ"ש ללמוד ספרו, י"ל עקב המחלקת שהיה עליו עד אותו היום, שכמה אדמורי"ם דיברו מוצא שם רע עליו).]

כל זה כתבתי בקיצור נמרץ כי אין כאן מקום להאריך בזה, רק כל זה כתבתי שזה יהיה מונח, דברי קבלה ומסורה לנו שהם חמשה צדיקים שהיה להם כל הבחינות של משה רבינו ותפקידו בלך נחה העם [לך בגימטריא נ, והרי רמז שעיקר ההנהגה הוא – נ נח את העם! (וזה היה התשובה של השי”ת על מה שאמר משה רבינו ע”ה ואם אין מחני נא מספרך, שבו רמז אני נחמן מאומן, ע' ברמזים)], דהיינו שכל אחד נשלח מהשי"ת להקים דרך מיוחד בעבודת השי"ת שעל פיה ימשכו בני ישראל. ולכאו' עיקר יסוד מסורה זו (שמובא גם בספרו של ר' יצחק ברייטר ז"ל חלוקי הנחל, יסוד השביעי) הוא בחיי מוהר"ן (אות לט) ז"ל שמעתי בשמו שאמר מן רשב"י שהיה חדוש כמפרסם היה העולם שקט עד האר"י ז"ל הינו שמרשב"י עד האר"י ז"ל לא נתגלו חדשות כמו שנתגלו ע"י רשב"י עד שבא האר"י ז"ל שהיה חדוש כמפרסם והוא גלה חדשות לגמרי שלא נמצא מי שיגלה חדשות כאלה עד האר"י ז"ל. ומן האר"י ז"ל עד הבעש"ט ז"ל היה ג"כ העולם שקט בלי חדוש עד שבא הבעש"ט ז"ל שהיה חדוש נפלא וגלה חדשות ומן הבעש"ט ז"ל עד עתה היה גם כן העולם שקט בלי חדוש כזה והיה העולם מתנהג רק על פי ההתגלות שגלה הבעש"ט ז"ל עד הנה עד שבאתי אנכי ועתה אני מתתחיל לגלות חדשות נפלאות לגמרי וכו', ע"כ. וע"ע בספר מדרכי הצדיק שהאריך להביא מעלות הצדיקים הנ"ל להפליא (ובכללים מר' אברהם בן הר"ן איתא שכל ריבוי המעלות של הצדיק הנזכרים בליקוטי מוהר"ן קאי רק על גדולי הצדיקים של כל הדורות, לאו דוקא צדיק הדור. וכן הוא בספר חלוקי הנחל של ר' יצחק ברייטר ז"ל ביסוד השביעי ע"ש).

ואפילו אהרן הכהן שאיתא בפירוש בחז"ל שהיה שקול כמרע"ה, עכ"ז לא היה לו המעלה והכח של משה רבינו, לא בנבואה כמו שמעיד התורה וכמו שהשי"ת הראה לו ולמרים שלקתה וכו', ולא בכח של ויקהל משה, להקהיל את כל העם אליו, ולא את הכח להקים את המשכן וכו' וכו'. [וע"ע כל זה באריכות בספר מכתבי שמואל ח"א מכתב כא עמ' פו, ע"ש, וגם במכתב אחר כותב שאפילו יעקב אבינו לא היה יכול לתקן יהודה, ויהודה היה צריך לחכות למשה רבינו וכו', ע"ש. ושוב מצאתי בספר תורה תמימה ריש פרשת וארא על הפסוק הוא משה ואהרן, שמביא את התוספתא סוף מס' כריתות שמלמד שמשה ואהרן שקולין זה כזה, וכותב שהלוא פשוט הוא שמשה רבינו היה במעלה הרבה יותר, ומראה שכן במשנה שם בכריתות (דף כח) לא מונה את השיקול הזה, כי על כרחך זה אינו שיקול ממש, רק לדברים מסויימים, והוא מציע שהיה שיקול רק לענין השליחות לפרעה, ויש במדרשים משמעות כזה. וע”ש בתוספתא שהשמים והארץ שקולים, ומשמע שהשיקול זה הוא כמו שותפות, או כענין מה שרש”י כותב בריש ספר בראשית שלא יהיה קנאה במעשה בראשית הימים היו שוים בבריאתם לעליונים ובבריאתם לתחתונים, וזה לעומת זה עשה ה', אבל כמעט אי אפשר להשוות אותם בכלל. וב”ה שוב מצאתי כעי”ז בשיר השירים רבה (פרק ד' פסוק ה') שמדמה משה ואהרן לשני שדיך שם, וע”כ נצח במעלה מהוד. ועע”ש מובא מרס”ג ששניהם נביאים וכו', וע”כ זה השווה בעלמא, כי התורה מעידה שאין נבואת אהרן בדרגה של משה. ובפרט בלשון רש”י עה”פ הוא משה ואהרן שכז”ל שקולין כאחד, ע”כ, משמע שהם היו ביחד ממש כאיש אחד, ומצאתי שכבר פירשו כן. וע' מש”כ על חיי מוהר”ן אות רסז (ואולי בדוחק גדול יכולים לפרש בזה 'כמוני ממש' שיהיו ממש עם רבינו כאיש אחד). וע”ע באבות ד:יב וכבוד חבירך כמורא רבך, וברע”ב הביא המקור דא”ל אהרן למשה בי אדוני, ואחיו הגדול ממנו בשנים היה וקרי ליה אדוני, ע”כ, ואם תתמה הגם שאהרן האח הגדול הלוא משה רבינו רבו ממש, מפרש התוספות יום טוב, שזה ממש דין של התורה לכבד את האח הגדול, ומביא פסק הרמב”ם שהאב אינו מכבד בנו רבו, אכן אח שאינו מפורש בתורה רק אתיא מדרשא, ולכן שייך עליו הדין של כבוד אחיו שהוא רבו, ועל כל פנים יש שיקול ביניהם להחשב חברים].

ב] ועוד ראוי לציין שמובא בספרים שאילו היה לתלמידי האריז"ל תורת הבעל שם טוב היה נתבטל מהם הבחירה. וכן אילו היה לתלמידי הבעל שם טוב תורת מוהר"ן היה נתבטל מהם הבחירה (בספר כוכבי אור, דבורים ממוהרנ”ת אות יד ז”ל דבר פעם אחת מהחבריא הקדושה של הבעש”ט זצ”ל ואמר, שכפי תבערת הלבבות שהיה להם, אם היה להם גם השיחות והדבורים שלנו – היה נתבטל אצלם כח הבחירה, אבל עכשו בדורות הללו ההתגברות גדולה כל כך, שאחר כל הדבורים שלנו עדין התגברות כח הבחירה גדול ועצום מאד ע”כ. ומענין זה ע”ע בהקדמה של ספר ויקהל משה שהביא לשון הרב הגאון מוהר”ר יעקב גר צדק בעל הג”ה אוצרות חיים ועץ חיים בהקדמת ספרו אשר חיבר וקראו רנו ליעקב, לולי חכמה זאת עתה בדורינו הדורות גרועי' אין אנו יכולין לעמוד ולקיי' בגלות המר הזה אבל החכמה הזאת היא לנו עזר וסעד ומין לאחוז בלב שלם באבינו שבשמי' כי באותן דורות הראשוני' היו אנשי מעשה וחסידי' ומעשיה' הטובי' היו מצילין אותם מכל המקטרגי', ועתה אנו רחוקי' משורש עליון כמו שמרי' תוך החביות מי יגן עלינו אם לא קריאה ולימוד מחכמה העמוקה והנפלאה הזאת, בפרט על דרך מ”ש הרב ק”ק האר”י זללה”ה שהנסתרות בזמן הזה הם כמו נגלות כי בדור הזה מושל הקנאה והמלשינות ולשון הרע ושנאה שבלב ואז נתפשט הקליפה באופן שמתבייש האדם לנהוג בדברי חסידות לכן לימוד בקבלה היא שמירה מעולה מכל הקליפות ומכל המקטרגים אפילו לא יוכל לנהוג מילתא דחסידות וה' יגן עלינו וימחול עונותינו אמן כן יהי רצון זה דברי הרב ז”ל, עכ”ל – ומדבריו יכולים אנו ללמוד לעצמינו ק”ו ובן בנו של ק”ו כמה אנו צריכים היום את הדרך הקדוש של רבינו הקדוש שנתגלה מחדש ביתר שאת בפתק הקדוש). וכן נוכל לומר שאילו היה מוהר"ן מתגלה לתלמידיו שהוא זה השיר של הגאולה נ נח נחמ נחמן מאומן היה נתבטל מהם הבחירה. והרבה שואלים מה היה קודם נ נח, והרי מבואר הענין להדיא בחיי מוהר"ן (סי' רצט, מעלת המתקרבים איליו אות ט): פעם אחת דבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור (ה"ע וכמו שכ' הבעש"ט במכתבו. ומוהרנ"ת מאריך מאד בזה בספריו הקדושים, שזה עיקר הנסיון והמלחמה בעוה"ז ואכמ"ל). ענה ואמר קדם שנמצא הצדיק האמת בעולם יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו. אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אפן כי אם כשזוכין להתקרב אליו וכו', ע"כ. ובימינו יש שני הבחינות, יש הבחינה שלא נתגלה צדיק הדור, ולכן כל אחד צריך לעבוד את השי"ת מעצמו, ויש הבחינה שיש לנו רבנו הקדוש ואורו נ נח נחמ נחמן מאומן, ואי אפשר להיות איש כשר באמת רק על ידו. וע' בזה בליקוטי הלכות (יו"ד יין נסך ג:ט) ז"ל ועכשיו אין לנו כהן ולא אורים ותמים ואין לנו ממי לשאל עצות כי אם על ידי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין וכו', עכ"ל.

ג] ועוד ראוי לציין דברי האור החיים בפ' ויחי, שמה שבני ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה ולא היו יכולים להשאר שם אפילו עוד רגע אחד, זה רק בגלל שעדיין לא קבלו התורה הקדושה. אבל לאחר קבלת התורה יש בכחן של בני ישראל לירד תוך נ' שערי טומאה. והנה להוציא כלל ישראל ממ"ט שערי טומאה שלח השי"ת את משה רבינו והראה להם והאיר להם תורתו. וכדי להוציאם מהגליות המאוחרות העמוקות יותר בודאי צריך התגלות יתירה של נשמת משה רבינו. עד שעכשיו שירדנו למקומות כאלו שמעולם לא ירדו להם כלל ישראל, וכמו שכ' בתפלה שלאחר תיקון הכללי ע"ש, וכבר זה התחיל מאז, כמו שאמר מוהר"ן (חיי מוהר"ן אות שי) ז"ל כמה צלם אלקים היו מנחים ברפש שאני הוצאתים מהרפש והטיט שהיו שם, ועל ידי נתקרבו אליו יתברך בהתקרבות כזה שאין להם להתבייש מצדיקים גדולים וכו'. כי נראה בחוש שהמתקרבים אלי נשתנה פניהם, ובא עליהם פנים של יהודי בחינת צלם אלקים. הלא יש אצלי אנשים שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיו היה קטן לפניהם, שאם היה אפשר להם לחתר תחת שאול תחתית היו חותרים, ועל ידי נתקרבו וכו', ע"כ, ובמ"א כ' שמוהר"ן אמר לחסידיו, אני יודע היצה"ר שלכם שיכולים למלאות נהרות מדמו. ולכן א"א להסתפק עם תורת הבעש"ט והאריז"ל והרשב"י, אלא דוקא צריכים התורה שגלה לנו מוהר"ן, ורק על ידו נוכל לנצח לנצח נצחים. וכמו כן עכשיו שנתגלה הפתק בעולם והשיר חדש, מי שהוא חכם בעיניו וחושב שהוא מבין בתורת מוהר"ן ואינו צריך להפתק והשיר חדש, אינו אלא מטעה את עצמו וכו'. כי היום אין לנו רק את השיר הזאת לנחמנו ולרוממנו, ובעזה"י נרחיב הדיבור על זה לקמן.

וע"ע בשער הכוונות בענין ברכת המינין (ענין כונות העמידה דרוש ו' עמ' רכט.) ז"ל ולהיות כי יש עוד בחי' אחרת, והוא הכתר דז"א, אשר גם הוא בא בסוד תוספות. וקודם שקלקלו המינין, היה בא מעצמו שלא על ידינו, וזה לרוב גדולתו ומעלתו. אבל אחר שרבו המינין, ונתקלקלו, בזמן ר"ג, ונתרבו הקליפות, אז נסתלק בעון הדור אז הוצרכו לתקן ברכת המינין. ועל ידי ברכה זו הוא בא גם הכתר דז"א, על ידי תפלתינו ומעשינו, עכ"ל. הרי שכתר דז"א שהוא בחי' הנסתרות לה' (כי כן הוא בחי' הכתר בחי' במופלא ממך אל תדרוש כידוע) מעיקרא היה שורה בהעלם מאליו, עד שפגמו המינין והגיע הפגם לכתר (וכמש"כ להדיא בכוונות הרמח"ל), ואז היה צורך לתקן ברכת המינים לתקן הכתר. וכן יש ללמוד לענינינו שהתגלות הפתק היה בעתו ובזמנו כיון שהתקלקל העולם והתחילו לפגום במקום כל כך גבוה, שוב נתתקן את התיקון בשורשו עם הפתק של נ נח נחמ נחמן מאומן. [ואולי נוכל לומר שהנ נח הוא כברכה על תפילין של רבינו תם, ודו"ק].

ד] והנה משה רבינו מסר ההנהגה ליהושע, והפקידו על בני ישראל וכל הממרה את פיו חייב מיתה. וכן מדור לדור בסדר המסורה נתחייבו לשמוע לכל נביא. ואח"כ ע"י הרשב"י גם כן היה הקפדה גמורה על אלה אנשים צדיקים שבחר בהם הרשב"י כמבואר בזוה"ק ואכמ"ל. ואח"כ האריז"ל הקפיד מאד שמסר החכמה רק למוהרח"ו וכל המבקש ודורש הש"י יכול לקבל רק ממנו. ואפילו אלו האנשים שהאריז"ל לימד בעצמו (והאלשיך הקדוש שהיה אליהו הנביא רגיל אצלו, היה נמנה רק מהכת השלישי), אמר עליהם שלא הבינו ככל הצורך, והם נצרכים וכפופים לציית למוהרח"ו ז"ל. ובאמת לא הסתמך האריז"ל אפילו על מוהרח"ו, כי כאשר בכו לפני האריז"ל ושאלו אותו איך הוא עוזב אותם ואיך ישיגו אורחות חיים וכו', הוא ענה להם שמי שזוכה הוא יבוא וילמדו, ושאלו איך וכו', ומבואר היטב שאין דרך אחרת למי שרוצה לזכות לדרך האמת באמת אלא לבוא להצדיק בחי' משה רבינו בעצמו, ואם הוא כבר לא נמצא בחיים בדורו, צריך לזכות שיבוא אליו באיזה דרך.

ואח"כ הבעש"ט הנהיג את העם, והקים להם גיבוריו, אבל גם הוא בעצמו שטט בעם ולימד להם דעת, עד שנתפרשה ונתפסה שיטתו בכל הארץ. ואח"כ מוהר"ן מסר לנו שלימות הדרך בעבודת השם יתברך. ואף על פי שאמר בפירוש שרק מוהרנ"ת ידע ממנו כמש"כ בהקדמה לס' חיי מוהר"ן, ולולא מוהרנ"ת לא היה נשאר ממנו אפילו דף שמות, וכאלו דברים (וע' חיי מוהר"ן סי' שלג, שמוהר"ן אמר שר' נתן כבר 'גוטער יוד' שהיה כינוי לצדיק גדול ואדמו"ר. וע"ע חיי מוהר"ן, מעלת תורתו כד, כט, ל-), מ"מ לא הפקידו להיות כממלא מקומו. כמו שהיה לפנים בישראל. ומצינו פעמים אחדים ממש שמוהרנ"ת לקח קצת מההנהגה לעצמו, וכמו שמצינו פעם שלבש בשלחן אחד מבגדי מוהר"ן. אבל בדרך כלל לא לקח שום שררה לעצמו. וכן ר' שמשון ברסקי ז"ל שהיה ממונה על הבעל הבתים באומן, כמובא בשילהי ספר ימי שמואל, לא היה נוהג שום שררה וכבוד וכדומה ח"ו. ומאז שנפטר רבינו ז"ל כבר היו חסידי ברסלב קרוים ביידיש - הטויטא חסידים, היינו החסידים של נפטר. והיה חסיד אחד צדיק ישר וירא אלקים שהתחיל לשים עצמו כמנהג, ונשתתק, כמובא בהשמטות לחיי מוהר"ן. וגם על מוהרנ"ת היו אלו שחששו בו, והיה עליו קצת מחלוקת. כי התורה שמסר מוהר"ן הוא לכל אחד בשוה, שכל אחד צריך לראות את עצמו כתלמיד מובהק של מוהר"ן לשמור ולעשות ככל אשר יורוהו. וכן מוטל על כל אחד לעשות עוד נפשות לקרבם לתורה, דהיינו להרבי האמיתי של כל בני ישראל, רבינו נחמן. [ע' בשיח שרפי קודש ד:שעט ז"ל מגדל האמת שהיה ברבי ישראל מקארדאן ז"ל היה מקרב הרבה לרבנו, אולם לא היה מטפל בהם ולא הנהיג אותם לאחר שנתקרבו, ולאחר שהצליח להביא אותם בין אנ"ש שבאומן לאומן, היה משאירם שם ושיחפשו כל אחד את דרכו בין אנ"ש, והיה אומר לו: מעתה והלאה השתדל נא להסתדר בעצמך, ע"כ]. (וע"ע בליקוטי עצות קח, ובעוד כמה מקומות בליקוטי תפילות כנ"ל שהיום אין לנו מנהיג אמיתי).

והסבא אמר (ישראל סבא עמ' תה) והענין של רבנו הוא רבי (מוהר"ן) ותלמידים. כל החסידים - גדולים וקטנים, אין גדולים ואין קטנים כלנו חברים, עכ"ל (וע' ברמזים אות תפא – מאן דאיהו זעיר איהו רב) וע"ש שמדבר שם על גודל האהבה שהיה בינו ובין ר' ישראל קרדונר ז"ל, שבאמת בכמה מקומות מכנהו רבו, וכאן מגלה דעתו, שאם שבאמת ר' ישראל קרדונר לימד אותו והדריך אותו עד שראוי לכנותו רבו, וכמו שאי' במשנה באבות ולהלכה, עם כל זה, לא זה היה ההתיחסות ביניהם לעשות הוא הרב והוא התלמיד, אלא ששניהם היו חסידים לפני הרבי, וע' מש"כ בענין אהבת חברים.

ה] ודבר זה צריך להבין היטב. כי באמת כל יהדות נבנה על אמונת חכמים צדיקים, ולא רק על חכמים של דורות הקודמים אלא בכל דור [ומ"מ יעו' בכללים של ר' אברהם בן הר"ן, שכותב שגודל הפלגה של הצדיק המוזכר בלקו"מ לא תהיה רק בצדיקי הדורות, ולא בכל דור. והרמח"ל כ' שאפילו משיח בעצמו, קודם שיתגלה לא תהיה לו רק מדרגת נשמה. ויש להעיר גם כן שהתם בסיפורי מעשיות, אף לאחר שהיה מינסטר על כל המינסטרים, וחכם מופלג, וכו', עם כל זה לא היה במעלת הבעל שם ע"ש, שרואים מזה שענין הצדיק הוא ענין אחר לגמרי]. ואיך אמרינן שלאחר פטירת מוהר"ן אין שום הנהגה של רבנים (ונראה שזה התחיל אפילו כבר מהבעש"ט כנ"ל, שהיה כזה וכזה. וכן מצינו הלכה למעשה בדין הערמה, כותב המגיד משנה בהלכות שבת כג:ג, שהיום – דהיינו לפני שש מאות שנה, אין צורבא מדרבנן מצוי, ובבאר היטב בשולחן ערוך א”ח הלכות שבת שלט:ח כותב בלשון מוחלטת שהיום אין תלמיד חכם! שוב מצאתי שהחיד”א האריך יותר בזה (בספרו דבש לפי מערכת ת' אות מא והוא גם נדפס כהקדמה לספרו יוסף לחק – לפנינו בספר חק לישראל) וז”ל ואלו המתגאים יתנו אל לבם מה שכתבו הפוסקים דבזמננו לא יש תלמידי חכמים. ואם זה כתב מהרי”ל זכרונו לברכה בזמנו שיש יותר מש”ן שנה שנפטר זלה”ה, מה נאמר בדור הזה, עכ”ל)?

ו] וצריך לדעת שהשי"ת ברא כל מה שברא בשביל האדם, בראשית בשביל ישראל הקרויים ראשית. ומלאכים יש להשי"ת אין סוף, אבל לא בשבילם כל הבריאה, רק בשביל אדם. ומהו אדם, אדם הוא בעל בחירה בצלם ודמות בוראו [ובאמת האדם נברא להתענג על השם, כמפורש במסילת ישרים (שרבינו אמר ללמדו), אלא לא תהא תענוגיו חסר מבחינת נהמא דכסופא צריך לזכות להם. אלא שקשה למה השי”ת ברא המושג של בושה, מבואר בספר דרך השם, שהתענוג הכי גדול הוא ידיעה והתאחדות בהשי”ת, וכל מה שזה אינו מושג חל בחינת בושה, נמצא שכל מה שהאדם אינו בעלים על בחירתו, שזה עיקר הצלם ודמות, חסרון הוא בתכלית בריאתו ויבוש ויכלם ר”ל]. הנה בחירה יש לכל בני אדם כפשוטו שכל אחד יכול לעשות הטוב ולא נמנע ממנו. אכן יש שעבודתו הוא עדיין במלחמה עם תאוות הגוף, בעכירת הדמים שמגררו ומסיתו אחר הבלי תאוות המגושמים, ויש יצר הרע שאינו מגשם כל כך, שאינו מעכירת הדמים, אך הוא בחינת קלפה דקה. וגם זה היצר הרע אינו היצר הרע של הקדושים בעלי חכמה ודעת, כי הצדיקים כבר ניקו עצמם לגמרי מהבלי עוה"ז, ואין בהם שום משיכה אחריה ושום ניסיון, ועבודתם במלחמה עם היצר הרע הוא מלחמה עם מלאך ממש (לק”מ תורה עב), וענין מלאך הוא ענין רוחני שאין לנו מושגים בזה. ותכלית העבודה הזו ראינו אצל משה רבינו שהיה צריך לחדש מדעתו ג' דברים, וזה מבואר בלק"מ (ק"צ) ואכמ"ל (ואולי זה הענין במה שהאריז”ל היה צריך לחדש בתורה, שיהיה חלקו בתורה, ודו”ק). ונמצינו למדים שכל אחד יש לו עבודתו ובחירתו, והרבי שלו אינו בשביל לקחת ממנו הבחירה, כי זה אינו בנין אלא הירוס, להוציא אותו מלהיות בן אדם כנ"ל. אלא שהרבי היה מדריך תלמידיו כל אחד כפי ענינו. ולפעמים בשעת הכושר היו גם לוקחים הבחירה מהתלמיד, אבל הכל באופן להקים את התלמיד להיות בן אדם העובד את השי"ת כפי ענינו ובחירתו. [וע' בחיי מוהר"ן אות של ז"ל וכן אמר לאחד אם הייתי מעביר ידי על עיניך היית רואה גדולות ונפלאות אבל איני רוצה בזה רק שאתה בעצמך תיגע בעבודת השם עד שתזכה למה שתזכה. וכן אמר לי פעם אחת בענין זה אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך (כלומר שהצדיק יכול להמשיך רצון השם יתברך שיעזרהו בעבודתו אף על פי שעשה מה שעשה וראוי לרחקו אף על פי כן יכול הצדיק לעורר רחמי הש"י עליו שיקרבהו לעבודתו אבל לא שהשם יתברך יעשה הכל בעצמו), ע"כ וע"ש. וע"ע במכתבי שמואל מה שהביא שא' שמע מהבעש"ט שיהיה לו נכד שיכול לעזור לבעל בחירה, והסתובב אצל צאצאי הבעש"ט ושמע מכולם שלא היו יכולים, עד שבא למוהר"ן ושמע ממנו שהוא כן יכול [ולפרש הדבר קצת בעזה"י - כי לכאו' הבחירה אינה כדעת ההמון שיש כח חמישים אחוז לטוב וחמישים אחוז לרע. דא"כ מה הנסיון, למה ואיך יש ביכולתו להבריח את עצמו לטוב (ובפרט מה נאמר בילד שקבל היצה"ר בלידתו, והיצר הטוב אינו בא עד בר מצוה). אלא שהבחירה הוא מלחמה של הנשמה על הגוף - פנימיות על החיצוניות. ולזאת - ע"פ הסבר של הספר הנ"ל הכח של הצדיקים לעזור לאנשים בכפיה, היינו שהאירו נשמתם במדה שכבר לא היה ויכוח מהחיצוניות, כי נתבטל מהאור שהאירו. מה שא"כ הכח של מוהר"ן שהוא ז"ל מעורר נשמת האדם בעצמו, וזה כענין המשל שכתבנו להעיר להבן מלך שהוא המלך. ונראה שזה ענין מה שהסבא אמר (י"ס תקלג) 'אני אודיע לכם מי אני: אני נ נח נחמ נחמן מאומן זהו אני!, ועוד דיבורים כאלו, ובפרט מה שאמר שאני זה ר"ת נ נח נחמ נחמן מאומן, שמבואר מזה שלא סתם אמר על עצמו, אלא שזה שייך לכל אחד מי הוא, מי אני? אני נ נח נחמ נחמן מאומן. היינו עצם האנוכיות של הבן אדם - נקודה הזאת הוא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן כתבנו בקיצור במקומו (פרק 260 ע”ש). (וע"ע בליקוטי הלכות או"ח הלכות דברים הנוהגים בסעדה ד:יד) ובתוך דה"ק כז"ל ובודאי יש כח ביד הצדיק לטל הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה. אבל אין זה תקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו. ועקר התקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדרכים נפלאים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך עד ששב מעצמו לה' יתברך ע"ש. וכיון שהארכתי קצת פה בנושא, אציין עוד למש”כ הרמח”ל בספר אדיר במרום (עמוד תב) שלא היה שלימות בהיחודים העליונים, כי לא היה היחוד עצמי אלא מצד המחשבה שהיתה ממשיכתו אחריה, עד ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, שהוא בחי' השליטה ששולטת הנשמה בגוף ומזככת אותו, שמכאן בא הדיבור באדם, וזה תיקון עצמי, שהנשמה מתחזקת ומתגלית מתוכו, והוא נטהר על ידיה, ע”ש. ונלע”ד שבזה מרומז למש”כ, כי זה הבחי' של הדיבור של האדם, שבזה הוא מרומם מבהמה, זה בחי' הבחירה, ואפילו שהמחשבה עליונה יפעיל עם האדם תיקונים ויחודים גדולים לא יהיו עצמיים, ורק האדם בעצמו עם הבחירה שלו, ובפרט בכח הדיבור, יכול לתקן וליחד ממש].

והנה היום בדורנו, מה שבני אדם עושים לעצמן רבנים (וכמו שאי' בליקוטי מוהר"ן (ס"א) שעיקר האשמה בזה שעושים רבנים, אינו על המפורסם בעצמו, כי יש לו תאווה גדולה לזה וכמעט שאין לו בחירה, אלא עיקר האשם על אלו שמכתירים אותו), בעיקר זה משום שרוצין לסלק מהאחריות שמוטל עליהם לפתור הקושיות בחייהם ובעבודתם. ועל כן רוצים לבנות לעצמם בטחון של שקר, ואכמ"ל.

ודרכו של רבינו הקדוש רחוק מאד מזה כנ"ל, וע' בחיי מוהר"ן (תל, ריש פ' שלא להתעקש על שום דבר) כז"ל אין דרכו ליעץ את האדם ולגזר עליו בדוקא שיעשה דוקא כמו שהוא מצוה, רק הוא מיעצו בדרך עצה טובה אם יעשה יעשה ואם לאו לאו. אף על פי שרצונו שיעשה כך, אף על פי כן אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך, אלא אם יהיה יהיה ואם לאו לאו. ויש לי כמה טעמים על זה וכו' ע"ש. וידוע שאפילו כאשר אנשיו שאלו אותו אם צריכים להיות עמו בראש השנה למרות גודל המניעות, אמר להם לשוב הביתה, ומוהרנ"ת כותב שאעפ"כ, העקר והרצון אמיתי של רבינו הוא להתגבר על המניעות, ואפילו על המניעה הזו שהוא בעצמו אמר לשוב, עד שמוהרנ"ת כאשר היה עליו מניעות גדולות, היה מתחבא מרבינו עד סמוך לכניסת החג, שלא יצוה עליו לחזור, והיה מתחזק עם חביריו שיזכו להיות עם רבינו וכו'. ויעו' בסה"ק עצות ישרות (ערך עצה אות ג') שכז"ל ידוע מאמר רז"ל: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומזה באים כל העצות המקולקלות, שנדמה לו כי מאת השם הם או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו, כמו שכתוב: אולת אדם תסלף דרכו וכו', כי כמו ששואלין את הצדיק, כן הוא משיב על כן מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את השם יתברך ואת הצדיקי אמת, שישמו לבם היטב על מה שנעשה עמו וירחמו עליו באמת באפן שיתנו לו עצה אמתית, שיצליח על ידה לנצח באמת, עכ"ל. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועמש"כ לעיל בסוף הפרק "האם גדולי חסידי ברסלב קבלו את הפתק?”

ז] ומי שהוא באמת עובד את השם יתברך, וכבר עובד היטב על כל הדברים הידועים לנו מחז"ל, ובפרט ככל התורה הקדושה שמסר לנו מוהר"ן, ואם לאחר כל עבודתו הוא יצטרך למורה דרך, כמו שבאמת יצטרך, כמו שבעל הסולם כותב שאפילו מי שלומד כל היום בדיוק הלימוד לפי שורש נשמתו וכן כל עבודתו, עד שיבוא להצדיק הרי הוא מבטל לגמרי את זמנו (וכן ע' בליקוטי הלכות הודאה ה:ח, הובא בעצות ישרות צדיק ח)- בודאי איש כזה יזכה למורה דרך. ויעו' בהקדמה לס' ביאור הליקוטים לר' אברהם בן ר' נחמן מטולטשין (הוצאת משך הנח"ל עמוד כט) אודות השאלה המפורסמת מה כל התפלות בליקוטי תפילות להגיע להצדיק, ומבואר ומוכח מתוך הרבה מהם שמדבר על צדיק הדור ולא ענין של הארה ממוהר"ן עצמו, והלוא ידוע שעד שיבוא משיח צדקינו בב"א אין רבנים (וכן עי' במכתב של ר' נחמן מטולטשין הנדפס בסוף ס' עלים לתרופה, שכ' שהצדיק הדור הוא רבנו הקדוש, וכ"כ במכתבי שמואל, מכתב ד' ז"ל עכ"פ העיקר הוא התקרבות ואהבת והתקשרות להצדיק האמת שבדורינו הוא רבינו ז"ל וכו' ע"ש. וע"ש במכתב ו' שמרבינו עד משיח אין ולא יהיה רק הכל מונח בתורתו וספריו הקדושים, וע"ש גם במכתב ה' ובעוד כמה מקומות. וכן מבואר מתוך מש"כ בליקוטי הלכות יו"ד הל' עבודת אלילים ג:יח שכ' שיש צדיק בכל דור ודור בחי' מרדכי, ויש רשע בכל דור בחי' המן, ומובן שכמו שלא רואים ההמן בכל דור כמ"כ לא רואים המרדכי. וכן ע' בליקוטי תפילות על לק"מ תורה [ב] ד. ועיין היטב בלק”מ תורה כב:ג ,ע”י הארה משבעה רועים שהם כלליות של כל מנהיגי הדור .. וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור וכו' כי יש רועים של הסטרא אחרא וכו' ואכמ”ל). והיה התשובה למצוא צדיקים נסתרים, שהם יודעים מרבינו, ולמצוא משיח (וכן מפורש בליקוטי תפילות, תפילה ד, ד”ה אנא ה' רחמן ז”ל ואם אמנם בודאי אין דור יתום ובודאי יש צדיקים אמתיים גם בדור הזה, אך הם בהעלם ובסתר מעינינו, ואין אנו זוכים לידע מהם ולהתקרב אליהם, ע”כ). כי אפילו המורה דרך שיזכה בודאי יהיה נוהג רק כפי מוהר"ן. וכן מצינו שהסבא, ר' ישראל בער אודסר ז"ל זכה לזה. כי הוא אמר שמורה דרכו ר' ישראל קרדונר ז"ל היה אחד מהל"ו צדיקים, והוא זכה ע"י עבודתו ותפלתו וצעקתו להשי"ת, שהש"י שלח לו מורה דרך אחד מהצדיקים הנסתרים. ואפילו הכי שניהם לא התנהגו באופן של רבי ותלמיד אלא כשני חסידים של הרבי כנ"ל. [וראוי לציין שר' ישראל קרדונר ז"ל היה ידוע בברסלב כעובד ה' גדול, וגם אצל שאר העולם היה ידוע. ואפילו אמרו עליו שאילו היה חי בזמן ובדורו של מוהר"ן, היה נחשב כחידוש. ועם כל זה לא מצינו חוץ מהסבא מי שהוא שהכיר גודל מעלתו שהוא אחד מהל"ו צדיקים. כי רק מצינו בהסבא שגלה לנו שעבודתו מצא חן בעיני ה' עד שזכה לכך].

וע"ע ברמזים אות תמג רמז יפה מאד בהבנת כוונת הברכה ראשונה של שמונה עשרה לתקופתינו, שלא יהיה מנהיג עד שיבוא משיח בב"א.

וע"ע במכתבי שמואל (מכתב כא) ז"ל ובפרט לנו העיקר הוא רבינו ז"ל שהוא קרוב לדורותינו והאש שלו תוקד עד ביאת משיח וכל חיות העולם תלוי בו דייקא ואפילו שאינם יודעים ממנו (ואפילו המתנגדים עליו) מקבלים חיותם ממנו בהעלם, ובוודאי הוא פגם להתקרב לאיזה איש אחר (ובפרט שכעת ההסתרה הוא גדול כ"כ שאיננו יודעים מהצדיקים שבדור הזה והם נעלמים מעינינו, כי אין לשטות את עצמו שהמפורסמים הם צדיקים אמיתים כי אע"פ שיש הרבה כשרים בישראל, אבל צדיק הוא ענין אחר לגמרי ובפרט להנהיג נפשות צריך לידע שורשן וקלקולם ותיקונם וכו') באמת אני צריך להאמין בהטוב שיש בכל איש ולדונו לכף זכות ולמצוא טוב אפי' בהגרוע שבגרועים שאין גרוע ממנו, אבל להתקרב ובפרט לקבל מרותו ולהסמיכו לרבי אפילו קצת דקצת כגון כול שירים או לישב על שולחנו או לשמוע חדושיו בוודאי הוא קלקול באמונת והתקשרות והתקרבות וכו' ע"ש באריכות.

ח] ויש כלל גדול מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש (קהלת). ומציאות זה שאין רבנים בישראל כבר היה. כי כן מצינו בזמן השופטים, בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (ע' סוף ספר שופטים ובעוד מקומות. ורש"י עה"ת פירש, איש הישר בעיניו – היינו שיקריבו נדבות ולאפוקי קרבנות חובה, ודו"ק. וע' סוף פ"ק דבבא בתרא (טו:) ז"ל וא"ר יוחנן מאי דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו (פרש”י שהיו השופטין עצמן מקולקלים, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו, שאם אמר לו השופט טול קיסם מבין עיניך הסתלק ופרשו מעבירה קטנה שבידך, יכול זה לומר טול קורה מבין עיניך פרוש מעבירה חמורה שבידך), אומר לו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך וכו', ע"כ. והנה יש עוד כמה השוויות בין תקופתינו לתקופת השופטים, וכמו ענין עבירה לשמה, שבזמן השופטים היה עסק גדול ועבודה שלימה, כידוע ומפורש (וע”ע בנועם אלימלך פשרשת וארא שמשה רבינו עשה עבירה לשמה במה שהראה את עצמו אלהים ממש לפרעה). וכפי הבנתי בהגדרת הרמח"ל ורמזיו בענין עבירה לשמה, שכתב שהיא שייך רק על פי רוח הקודש וכו', והיום הוא סוד, כי היום הוא בא רק שלא בידיעה, למשל מי שלא ידע שמעשיו אסורים ופועל ועוסק בתמימותו בכוונה נכונה דברים אסורים והבן. וע' בזה במס' יבמות (קיג-ד) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה (אבד) מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא (הנהג תינוקות זכרים ונקבות) וליטיילו התם (שיחקו שם) דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' ע"כ. וע' במ"א בקונטרס זו שביארתי קצת יותר בעזה"י. והיום זה ממש מצוי מאד, ויש לי סיפורים נפלאים בזה ואני נמנע מלכותבם. ועכ"פ רואים שבשני התקופות האלו השי"ת רצה שהעבודה יהיה בלי גבול, אלא שבכל ענין, בין במצוה בין בעבירה (כמו שאמר רבא בסוף מס' ברכות בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה) וכו' נעבדוהו ונקדש שמו). ואי' בגמ' מאן מלכי רבנן. דהיינו שכל אחד בישראל היה עובד כפי שורש נשמתו וכפי הבנתו בתורת משה רבינו. כי משה רבינו עבד ה' מת, וכל רוח הנבואה באה על ידו (כמבואר בחומש ובפרש"י ובעוד מקומות, וכן מבואר להדיא בליקוטי מוהר"ן), וכולם היו משתדלים בדרכו שהנהיג והשאיר להם. דהיינו לעשות קשר מיוחד עם השי"ת וכו', והמעיין בספר שיש לנו ממרע"ה, וכמו שמעיד עליה הרמ"ק, שעל דרך משל דומה לדרכו של ר' אברהם אבולפיא יבין את זה. שר' אברהם כותב בספריו אילו אלחיש מפי לאזנך אלף שנים לא תבין וכו' ואם תעשה כדרכי תזכה ברגע אחד להבין מה שלא יספיקו אלף ספרים. ודרכו הוא להצליח עליך רוח ה' וכו' אכמ"ל. והנסיונות בדרך זה רבו כמו רבו ועצומים הרוגיה. ולכן לא עמדו בזה כלל ישראל, והצטרכו לשופטים ולמלך למלאות מקומו של משה רבינו עליו השלום. ובסוף באה הדיבור מהשי"ת הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וכידוע שכאשר בטלו תאות ע"ז נתבטל באותו זמן הנבואה. וידוע מהזוה"ק וספרים קדושים שקודם ביאת משיח יתחדש הנבואה, וקטנים יקומו ויעידו וכו'. וכמו כן מבואר בספרים הקדושים עוצם החושך וגודל ההסתר והנסיונות שיהיה קודם ביאת המשיח. והיום כל אחד כמלך ממש, שיש לו הכח והבחירה ללכת ולעשות מה שאפילו מלכים גדולים לא היה בידם לעשות. לשמוע מוזיקא בדיוק מה שרוצה באיכות עצומה, לראות בדיוק מה שרוצה, ללכת לאיזה מדינה שרוצה תוך כמה שעות, כמה רכבים פרטים, מתקלחת פרטי עם מים חמים מתי שרוצה וכו' וכו' וכו'. ורק תורתו של מוהר"ן ממש מדבר אלינו כפי דורנו זה שהוא חידוש כנ"ל. ולהיות שכל אחד כמלך, וכמו שמוהר"ן לימד בלק"מ תורה נו, והוא ז"ל מלך על כל העולם בהסתר, בהסתר דייקא, וכמו אז בימי השופטים שמשה רבינו כבר נפטר, ועל כל אחד היה העבודה להיות רבי לעצמו (וכמו שפירש מוהר"ן בתורה ג' בלק"מ את המשנה עשה לך רב, שעשה את עצמך לרב, לבנות את המלכות שלך ע"י נגינה ע"ש) על פי תורת משה. וחטא גדולה היה נחשב להם כאשר ביקשו מלך, כמבואר בס' שמואל, וכמעט נתחייבו בכליה, ונאמר עליהם אותי מאסו מילמלוך עליהם. ואף שהמפרשים האריכו בזה להבין איזה חטא חטאו לשאול מלך שהוא מצוה בתורה הקדושה. כבר בדורנו נתבאר הענין לעינינו, כי מה שהיה הוא שיהיה, ורואים שהשי"ת נתן לנו לכל אחד המלכות שלו, עם הנסיונות שלו וכו' וכו', ולכל אחד יש העבודה לעשות בעבודת השם, בעסק התשובה ותפלה ותורה, וככל התורה שהשאיר לנו מוהר"ן. ותורתו יתגבר ויתפשט בכל עם ישראל, ואז יבוא משיח ונכתירו עלינו וע"י נזכה לקיים באמת כל התורה הקדושה. וזה שגעון גדול ח"ו למאוס ולהתייאש מתפקידנו ולומר להשי"ת רק משיח רק משיח. ואיזה משיח יהיה זה? ונראה שזה הענין שכ' בשיחות הר"ן אות קיא: 'מי שאינו מקשר ומקרב לצדיק אמתי, אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם' ע"ש. וע' בשיח שרפי קודש ג:רסז 'כשהרגיש רבי נחמן (מטולטשין) בדבר אמר לו אח"כ: מה הנך מחקה אותי? קוף מחקה', ע"ש. כי משיח כזה הם רוצים, שיכולים לחקות כל עבודתו החיצוני. ואפילו אם משיח היה פה, היו עדיין בגלות של העבדות, כי מה תועלת יש להם מהמשיח, רק לרפאות את החולים, וליתן עצות על פרנסה, ואיך ללבוש וכדומה, או אפילו להצלחה בלימודים, וכי זה גדולת משיח? שאנשים ימשיכו לחיות חייהם, רק שיהיה להם איזה רב לומר להם תעשה ככה ותעשה ככה. אדרבה זה ההיפוך של משיח, זה מוריד את העם ח"ו ממש לעבדות גמורה. ובזה תראה ההבדל הגדול בין עבודה חיצוני לפנימי, דהרי אצל הנחמנים כמעט שלא ראינו שנים שדומים זה לזה באופן ההלבשה וכו', רק כל אחד כפי סגנונו וכו'. אבל בזה גופה תשלום עבודה פנימי, דהיינו באמונת האמת שכל אחד צריך להיות כפי אמיתתו, וזה השלמתו הצלם ודמות של השי"ת, ובזה מראים יחוד השי"ת, שכל אחד, הוא הוא בעצמו ולא אחר (וע' בלקוטי הלכות הלכות שומר שכר ב:י, שהאריך במה שתלמידי הבעש”ט והמגיד כולם ינקו מרב אחד, ועם כל זה היו שונים הרבה בדרכם בעבודת השם, וזה עקר שעשועיו יתברך, שכל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שרשו ברצון העליון וכו' ע”ש), ובזה הוא דומה לגמרי לחברו. משא"כ בעבודה שטחי שרוצים להתדמות בחיצוניות, ובפנימיות כל אחד חושב מחשבות וכו'. (וע' בקונטרס איש פלא שהאריך קצת בענין חטאת ישראל בשאלם מלך ככל הגוים, שיקל להם בגשמיות שלא יצטרכו להשען על השם, משא"כ 'וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טוב' שהוא הדרך שכל אחד מישראל הוא ממש מקדש ומרכבה לשכינה הקדושה, וכל חסיו בו. וי”ל שזה הענין שרק מלכי דוד מותרים לישב בעזרה (וע' מש”כ בזה בס”ד במסכת תמיד דף כז), כי על ידם האדם עצמו בחי' העזרה. וע”ע ברמזים אות קי”א רמז נאה ליסוד הזה שצריכים ראש ומנהיג שאינו לוקח המלוכה מהשי”ת. ועמש”כ על לקוטי מוהר”ן יז:ה, וסוף תורה רלד).

ובזה י"ל מה שאיתא בחיי מוהר"ן (אות רלח, יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' אות ט) שרבינו אמר "אני סר מרע באמת", ובתפיסה הראשונה מפורשים שסר מדברים רעים, אכן מצינו בסוף פ"ק דבבא בתרא (טו:) שהגמרא דורשת מהכתוב שאיוב היה סר מרע שאיוב היה וותרן בממונו, ופירש רבינו גרשום (ד"ה וסר) דהיינו שלא היתה מידתו כמדת רעיו בני אדם, וכמו כן בדברי רבינו י"ל כן, שהוא היה באמת סר מדרך רעיו. וכן מצינו בדוד המלך, יעו' בתהלים (סוף מזמור פח) הרחקת ממני אהב ורע מידעי, הס"ת בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ובזה י"ל מה שרבינו אמר שהוא יכול לעשות חסיד שלו "כמוני ממש" דהיינו לא לחכות אותו רק שתאיר ענינו העצמי וכמשנ"ל (הוספה מש”ק נ”י. וע' מש”כ על חיי מוהר”ן רסז).

וזה ממש ענין הגדלת השם על ידי השיר נ נח נחמ נחמן מאומן, ויובן עוד על פי מש"כ בצדקת הצדיק (קפד) ז"ל עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה (ב"ב עה:). כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה, וזהו מצד תורת ה'. וגם שמותן של ישראל, כנודע דיש ששים רבוא אותיות לתורה, וזה מצד תורתו. ולכך פתיחת ספר שמות שהוא ספר מתן תורה ב'ואלה שמות בני ישראל'... כי פתיחת כל ספר ופרשה הוא צורתא דשמעתא של אותו ספר ופרשה, וכך קריאת שם השישים שמות על שם שמות בני ישראל, שזהו כללות התורה, כי השם יסוד הדבר. ולכך אדם הראשון קרא שמות והמלאכים לא ידעו, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר יז), דמלאכים אין להם שם דלפי שליחותו נקרא (כמ"ש שם עח). והוא על דרך שכתבו הקדמונים כי מנהג מצרים גם כן וארץ הקדם שהאדונים יקראו לעבדיהם שמות כרצונם, להורות כי אינו רשות ובעל בחירה בפני עצמו כלל. וכפי השגת המלאכים שאין להם בחירה, כך תפיסתם בכל הנבראים, ומי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, אם כן אין לשום דבר שם מיוחד. רק האדם שנברא בבחירה, הוא משיג הנבראים מצד כח בחירתו, כח טבעם המוטבע כאלו הוא דבר נפרד ונבדל ועומד בפני עצמו בטבעו, לכך יש לו שם. וההתחלה לדברי תורה הוא מצד הבחירה, זה נקרא שמות בני ישראל, והסיום שמותיו של הקב"ה. וצדיקים נקראו בשמותיו של הקב"ה, כי שמות בני ישראל הם עצמם שמות הקב"ה, עכ"ל.

ט] וזה הענין של הפתק כמו שהסבא אמר (י"ש עמ' קמג-ד) 'מאד היה קשה לי לרדת אליך' מה זה 'אליך'? לא רק אלי, הכונה לכל העולם, אליך ואליך ולכל ישראל. כל הפתק הוא נכתב לכל אחד מישראל ומדבר לכל אחד ואחד!

'להגיד לך כי נהניתי מאד מעבודתך, תלמידי היקר' - זה נכתב בלי שם, זה לכל אחד שלומד ספרי רבנו באמת וכו', ע"ש.

י] - [וי"ל בזה מה דאיתא בחגיגה דף ג. ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקא ור"א בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חדוש היה בבה"מ היום, אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. א"ל אעפ"כ א"א לבה"מ בלא חדוש וכו' וכו' טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. א' להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני, ע"כ. וידוע פי' המשך חכמה כי אמו של ר"י היתה מביאו לביה"מ. וי"ל עוד, וקצת יש לדייק הלשון לאבדה ממני, דלכאו' הול"ל להסתירה או להעלימה. לכן י"ל שכל עיקר הענין של ראית פני הרב אינו סתם בשביל ללמוד או לשמוע- כאנשים ונשים בהקהל. אלא כדי לתן שכר למביאיהן. שהשי"ת נותן הכח והיכולת בבני אדם להיות כמותו להביא ולייצר ולחנך חיים ובני אדם בעולם וכמבואר בכ"מ וביניהם בכתובות ריש דף ח. שברכת חתנים מברכים יוצר האדם על ראשית יצירתו ואח"כ מברכים אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עד עד – שקאי על האשה שממנה יקים דורות שעל זה נקרא צלם ודמות השי"ת. הרי לענין הקהל. ולענין קבלת פני הרב - שהתלמידים בעצמן יאמרו תורה, וזה נותן הוראה על המביא אותם לכך, על רבם והתורה שגדלם והכשירם לומר תורה (וע' ריש ספר חיי מוהר”ן איך שרבינו חינך מוהרנ”ת לחדש תורה וצוה אותו להשלים תורה ו' ע”ש). וא"כ כל זמן שלא אמרו תורה היה כאילו ר"י היה מאבד ביאתם. ובזה יובן גם המשך הגמ' ועוד דרש (דברים כו) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום. אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכ' שמע ישראל הא"ה אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנא' (דב"י ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ע"כ. כי זה רצון השי"ת להראות יחודו בנו, שנקנה צלם אלקים ע"י בחירתינו, וגם זהו עיקר היחוד בעולם כאשר כל אחד פועל ממש כרצונו הטוב] – וע"ע בספר אדיר במרום (עמוד תנ) ז”ל כן אין הנשמה מתדבקת דביקות גמור בשכינה, אלא אחר שיצאה ההארה שנולדה כנ”ל, ע”ש.

יא] ונחזור לענינינו שבודאי הרינו מחכים בכליון עינים לביאת משיח, אבל כל הענין של משיח הוא שנזכה להיות בני אדם, היינו עם משהו בפנים, ועל כן לא נדרשהו בדרך שהוא לגמרי חיצוני, אלא כל מה שאנו עוסקים בתשובה ותפלה ומעשים טובים ולימוד התורה הקדושה, כל זה הוא עיקר הדרך להביא משיח צדקנו, שאנו מעוררים את השם יתברך לרחם עלינו ולהשלים מלכותו בעולם. וכל מה שמחפשים רבנים ומשיח (באופן חיצוני) זה דרך התפקרות מהעול והאחריות לקיים כל אחד מה שכבר יודע בנפשו תפקידו. ובודאי באים לכל אחד ספיקות עצומות למעלה ממנו לגמרי, אבל זה מה שהשי"ת מבקש ממנו עכשיו כעת עתה, שיעשה כפי יכולתו. ולא יואיל כלל, ואדרבה מקלקל טובא מה שרוצה אחרים שיפתרו בעיותיו. [וכמו שאמר מוהר"ן, 'מה עושין כאשר ביער', דהיינו מי שחולה במקום רחוק מהיישוב ואין שום בן אדם לעזור לו, בודאי אין לו אלא לצעוק להשי"ת שישלח לו רפואה, כמו כן מי שמבין שאלו הרופאים מסכנים ביותר את חייו, ירחק מהם ויצעק רק להשי"ת. וכן בענין עבודת השם וק"ל]. אלא כל עסקו יהיה לקיים התורה הקדושה כפי אשר הורה לנו מוהר"ן, להתבודד עם השי"ת ולהתפלל ולהתחנן על כל ידיעת דבר טוב שהוא צריך כאשר ילמד בספרי מוהר"ן. וה' הטוב בעיניו יעשה.

יב] והנה התפקיד של הרבי להורות לכל אחד תפקידו בעולם, ובפרט הצדיקים אמיתים כמו הרשב"י האריז"ל (שער רוה"ק ובעוד הרבה מקומות) הרמח"ל (אגרות) ורבינו הקדוש (ע' שיחות הר"ן קפה, ובחיי מוהר"ן שכא), הרבו לומר לכל אחד תיקונים פרטים תפקידן המיוחד בעולם. והנה בכלליות העבודה אשר יש לנו מהאריז"ל, פירשה כולה באופן פשוט בעל הסולם, שהכל ענין להתדמות הצורה ליוצרה, להפוך את הרצון לקבל, לא להיות מקבל אלא להיות משפיע כמו השי"ת, ולקבל טובתו יתברך ע"מ להשפיע נחת רוח אליו יתברך. ונראה לענ"ד שעל זה כיוון מוהר"ן באומרו (חיי מוהר"ן מעלת תורתו כג) שצריכין לעשות פירוש לספר עץ חיים אבל פירוש כפשוטו לא צריכים [ובמ"א (שיחות הר"ן אות רכה) אי' שאחד שאל את מוהר"ן אם יכולין להבין העץ חיים בלי תעניתים וסיגופים, וענה שעיקר הטעם שקשה להבין העץ חיים הוא מחמת שלא נכתב כסדר וכו' ע"ש, והנה כבר בימיו היה ספר משנת חסידים וספרי הרמח"ל, וע"כ לא חשב אלו פירוש מספיק על דרך פשוטו]. [ונלע"ד שעוד רמז על זה מוהר"ן במה שאמר (לק"מ תנינא נה), מה שהאדם יכול להרויח בזה העולם ואין צריך על זה הוצאות משלו שקורין "אויש - לאג"!]. כי בתקופת האריז"ל שכל הגאולה היתה תלויה בתורתו כמו שצווחו כל הצדיקים האמיתים, בני אדם היו חזקים ברצונם, וכאשר היו לומדים דעת ורצון השם, היו תקיפים לקיים ולעשות הנדרש. אבל כבר אז בזמן מוהר"ן נתמעטו הלבבות, ועל כן אפילו שילמדו דעת שכל הסודות של העץ חיים הוא רק זה להתחסד עם קונו, מי גבר יחיה ויקום להוציא בפועל הנדרש ממנו. ומשל לספינה המשטת על פי הרוח ששמים וילון שהרוח דוחפתו, ועם רוצים ללכת בכוון נגד הרוח א"א כי אם ללכת לצדדין בדרך אלכסון, דהיינו אם נוסע צפונה, א"א ללכת ישר לצפון, רק צריכין לצדד מזרחה צפונה, ואח"כ מערבה צפונה. והנמשל כי אז בשעתו כאשר גילה האריז"ל דרכו להבין תורת ה', היה להם היכולת ללכת ישר נגד התאוות וכו'. אבל במשך הדורות נתקטנו הלבבות עד שא"א לעשות כן, וצריכים גילוי תורה יותר גבוה שיכולים ליישר אפילו אנשים המתעקמים בעבודת ה' (ועמש"כ בענין שמחה).

יג] וכמו כן מצינו (הובא בס' שארית יצחק) שיהודי אחד מחלל שבת נכנס לשטיבל ברסלב, והיו שם אנשים גדולים מאד, וניגש לא' ואמר לו שהוא מחלל שבת ורוצה לעשות תשובה, מה לעשות, וענה לו, איני יודע להדריך אותך, תלך בעצמך ותתבודד עם השי"ת ותמצא עצה להציל נפשך. ולא היה אחד בשטיבל שראה עצמו מוכשר ליתן עצה טובה מזה. ותצייר לעצמך אילו היה מגיע לאחד מהגדולים שבזמנו אז, היו נותנים לו ספרים שלמים של עצות והדרכה. אבל בברסלב הבינו, שהיום לא חסר עצות ורבנים, מה שחסר הוא שהאדם צריך למצוא את עצמו. ולמשל, רבינו כותב שלפעמים אדם נקי מתאווה חמורה, וזה רק בגלל שהוא שקוע מאד באיזה תאוה קטנה, ומי ידע זאת להבחינו. ומי ידע לשקול עבירה חמורה בעבירה קלה, שכעת אנו משוקעים בכל מיני תאוות ועבירות קטנות ואי אפשר ברגע אחד להיות צדיק מושלם, ומי יכול, ובאמת אסור להורות שזה חמור מזה וכו', וע' בזה בחיי מוהר"ן אות תצב וראוי היה להביאם לולא האריכות. וע"כ אין שום עצה אלא שכל אחד יתחיל בהעבודה שמסר לנו מוהר"ן. ואין מקום לרבנים. רק מי שיזכה שבאמת הוא מוכשר לרבי, שכבר הוא מוכן לקבל ולקיים מרבי אמיתי, אז בודאי בוא יבוא ויגאלנו בגאולה פרטית, וכמו שהסבא היה אומר אני זכיתי לראות משיח, ראיתי ר' ישראל קרדונר. ואולי מה שבדורות הקודמים היו כמה מדריגות מאחר שאדם זכה להגיע להרבי אמיתי למדרגה זו של גאולה פרטית, נראה על פי הנ"ל שכעת מי שמסדר חייו על דרך מוהר"ן, לא חסר לו אלא משיח, ולכן כאשר יזכה לרבי אמיתי, זה בעצמו הגאולה פרטית. וע' בלק"מ תורה ד', שיש מדרגות, ראיית פני הצדיק, דהיינו לצאת מהעצבות ועצלות והתאוות הגשמים. נתינת צדקה להצדיק, דהיינו השלמת הדיבור בקדושה ולצאת מהגאוה. ורק אז זוכים באמת להגיע להתכלל בהצדיק, ורק אז הצדיק ידריכנו כפי שורש נשמתו. ואכמ"ל.

וכדאי להזכיר שבעל הסולם כותב שעיקר צורך של רבי הוא בהיות שכל עבודת השם הוא, לפי דרך בעל הסולם, לעבוד שלא על מנת לקבל פרת, וכל מדה ומדרגה שהאדם עדיין לא השתחרר מרצון עצמית קשה לו מאד להשיג שיש דרך לצאת ולעבוד רק לרצון השם, וזה כל הטעם שהוא צריך רבי, לראות לפניו בן אדם שכן מצליח לעבוד את השם שלא על מנת לקבל פרס, ע"כ ת"ד כפי זכרוני. ויעו' בספר יושר דברי אמת שהמחבר למד גם אצל המגיד ממיזריטש, ועם כל זה הוא כותב שם שכל מה שהוא למד וקבל מרבותיו, הוא כבר ידע, אלא שכאשר הוא שמע מהם הוא קיבל את זה כאלו הוא שמע את זה ממארי מתניתין (כך בזכרוני), ויש להאריך הרבה להסביר כמה נקודות חשובות היוצאים מדבריו ואכ"מ, אבל לכל הפחות רואים שעיקר הדרכה (חוץ מהתיקונים הפרטים וק"ל) הוא להאיר בהתלמיד מה שהוא כבר יודע, שהוא ידע את זה אחרת לגמרי. וכן משמע מהסבא שכמה פעמים דיבר על ר' ישראל קרדונר ואמר שהוא היה מהל"ו צדיקים, והסבא קורא אותו רבו וכו' וכו', והסבא היה אומר שכל עסקם ביחד היה רק להאיר דברי וענין רבינו הקדוש, האמונה בהשם וכו'. ואולי במקום אחר אזכה להרחיב הביאור על זה כי אכ"מ.

יד] נחזור לענינינו, שעיקר המסורה הוא ע"י מוהרנ"ת. והגם שברור כנ"ל שמוהרנ"ת לא היה בשום פנים ואופן כממלא מקום של מוהר"ן, גם כן פשוט שאין כמוהו שהבין וידע דרכו ורצונו של מוהר"ן, וכמו שהעיד מוהר"ן בעצמו. ולכן פשוט שעיקר המסורה של התורה הקדושה אינו אלא על ידו.

והנה מצינו בעיקרון שני צדיקים ששמשו וקבלו ממוהרנ"ת יותר מכל החסידים [וראיתי עכשיו בספר לראות באבי הנחל, מכתב ב' (עמ' קנב) שכז”ל לפי הלקוטי הלכות שלוחין שתמיד נשאר אחד או כמה שקבלו מהרבי, ואנ”ש אמרו 'אחד' זה רבי נתן, 'או כמה' זה אחרי רבי נתן, ע”כ], והיינו ר' נחמן מטולטשין ור' משה ברסלבר. ובאמת שניהם היו נסתרים. דהנה ר' נחמן מטולטשין, אף שהיה גלוי לפני כל מסירת נפשו ונפשות אשתו וביתו בשימושו את מוהרנ"ת (ע' באריכות בס' כוכבי אור כרך ג'), עם כל זה היה נראה כאיש פשוט, ובנו ר' אברהם בעל ביאור הליקוטים כותב (הובא בכוכבי אור) שמחמת שאביו היה יתום בלא אב ואם לא עלה כל כך במעלת הלמוד [ובהשמטות לחיי מוהר"ן הובא שבתחילת התקרבותו למוהרנ"ת צוה עליו מוהרנ"ת לא ללמוד גמרא, וע' מש"כ על זה במקומו]. וכותב (באות מז) ז"ל ואם הייתי זוכה בימי חייו הקדושים להכיר ולידע כל כך מחשיבותו ומעלתו, כאשר שמתי אל לבבי זה ערך שלשה שנים וכו' ע"ש.

ור' משה ברסלבר שנתגדל בביתו של מוהרנ"ת (שזכו הוריו לזה ע"י מס"נ של אביו, ע' שיח שרפי קודש ה:צד, ובהשמטות לחיי מוהרן) 'וגדלם לשם ולתפארת, כידוע מעלת קדשתם ולמדנותם הגדולה'. ומוהרנ"ת סיפר לו איזה מעשה ורמז לו כל מה שיעבור עליו כל ימי חייו (שש"ק ד:קב). ואחר שנתגדל ע"י מוהרנ"ת היה מגיע הרבה אליו וגם נוסע אתו (כוכבי אור שם). כמעט אין בידינו שום שארית ממנו, מעשים, תורות, וכדומה. ומה שנראה לענ"ד טעם ע"ז אכתוב לקמן בעזה"י. אך שהוא השאיר תלמיד שממנו נשאר לנו עיקר המסורה כמו שאתבאר בעזה"י.

טו] דהנה לאחר התקופה של ר' נחמן מטולטשן היו קצת חדשות בהוצאות חיבורים כמו ליקוטי עצות וכדומה. וע' בימי שמואל ח"ב פרק רב איך שהוא מחלק החסידים שהיו באומן אז לד' כתות ע"ש. אבל לפי רוב הכתבים והדיבורים שיש בידינו בולט ביותר דמותו של ר' אברהם בן ר' נחמן זצ"ל, שהסבא אמר עליו שהוא איש אמת. כי ר' שמואל הורביץ ז"ל מסר נפשו להציל ולהדפיס ספריו וכותב על גודל נחיצותו וכו', וע' בימי שמואל ח"ב פרק רכה. וגם משום שראו בו, שהוא בן ר' נחמן מטולטשין, שהוא עיקר המשכת המסורה – ואף שבאמת ר' אברהם אמר בעצמו שלא קבל ממש מאביו, כי רק שלש שנים אחר פטירת אביו הוא הבין שאביו לא היה סתם וכו' כנ”ל, והרי באמת שדחוק מאד לומר שעיקר המסורה ירד דרכו. ור' אברהם בעצמו היה בורח מאד מכבוד, והיה מתנהג כעני מורד מאד, לובש בגדים קרועים ויושן בספסל בבית הכנסת. ואין צורך כלל להאריך ולהוכיח צדקתו [אבל אגב נוכל ללמוד ממנו ממה שמסופר שפעם הוא היה עומד לעשות קידושא רבא להוציא העולם, והיה קצת רעש, ור' ישראל קרדונר ז"ל התחיל להשתיקן כדי שישמעו הקידוש, ור' אברהם הקפיד על זה, ואמר לו, מה אתה חושב שעכשיו אתה תכבד אותי, ואח"כ אני אכבד אותך?]. אבל אחריו התחילו לקום אנשים אשר רוח אחרת בהם, שהתחילו לקחת בידם ההנהגה וכו'. ואכ"מ לדבר עליהם, ובפרט שאיני מכירם ואיני רוצה לדעת מהם. רק שהם שמו עצמם כעיקר בעלי המסורה, וכממשיכי ר' אברהם בן ר' נחמן מטולטשין ז"ל שהיה תלמיד מובהק מוהרנ"ת. ועל ידם, וגם ע"י ר' שמואל הורוביץ ז"ל שפירש עצמו מהם, נהיה הדבר, שכנראה בלית ספק כלל שיש להם עיקר המסורה על דרך הנ"ל, והם עסקו הרבה מאד בלשונות כאלו, [ואת חטאי אני מזכיר, כי זה עסקי פה, וה' הטוב יכפר בעדי], שהוא היה המנהיג הדור, הוא היה הצדיק הדור וכדומה (וכן עי' בשיח שרפי קודש ה-שסא שבברסלב קצפו על ר' לי”ב “נו אתה רוצה כבר לעשות כאן רביים... אין דבר זה נוהג אצלנו!” וזה היה כאשר הוא תמה איך קוראים לר' אלטער טעפליקער בשמו הפרטי בלי שום תואר ע"ש).

[וראוי לציין מה שר' אברהם בן הר"ן כותב שעד לאחר ג' שנים מפטירת אביו לא הכיר גדולת אביו, שרק אז שם לבו למה שזכה אביו על ידי שימושו הגדול במסירת נפש ובעבודתו בתמימות ובפשיטות. (וחוץ ממה שמבואר מזה לענינינו איך לחשוב עיקר דרך המסורה, וגם מוכיח איך שר' נחמן מטולטשין לא הלך בגדולות וכו' והתנהג בפשטות עד שאפילו בנו, שהיה בעל רוח הקודש, לא הרגיש בו), אין כאן מקום להאריך, אכן פטור בלי כלום לא אהיה, ע' במלכים ב' פרק ב' בענין פטירת אליהו הנביא ז"ל, ובפסוק ג' שם דיברו בני הנביאים אל אלישע, 'ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך', ופרש"י ז"ל את אדוניך, ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו, עכ"ל. ועם כל זה מבואר שם (רש"י פסוק טז) 'אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך, ועכשיו נעלם מהם היכן הוא, מלמד מיום שנגנז אליהו, הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל', ועם כל זה, אלישע שהיה טפל להם, אדרבה קיבל פי שנים מרוחו של אליהו, והבן].

והנה זה עתה ע"י שיחת חברים נתברר לי יותר השתלשלות המסורה לימינו. שדרכו של ר' אברהם בן הר"ן ועיקר נקודת עבודתו הגבוה היה בלימוד תורת רבינו בעיון וללכת בהתורות ולחיות בהם, וכמו שמסופר עליו טובא, והיה מפורסם בגאונותו וידעותיו בכל התורה כולה. ור' שמאול הורביץ זצ"ל המשיך בעיקר בדרך זו, וגם כן היה ידוע לגאון. ולעומת זה עיקר המסורה בברסלב שיש לנו היום שנבאר לקמן מר' ישראל קרדונר להסבא זצללה"ה, אין כל כך הדגשה בלימוד העיון בספרי רבינו, אלא במסירת נפש בתמימות ופשיטות להחזיק בכל העבודות שנתן לנו רבינו הקדוש. דהיינו לקום בחצות ולעסוק הרבה בכל ספרי ברסלב ובהתבודדות ותפילות, ושאר דברים. ובודאי שני הענפים הנ"ל הצטיינו זה בזה, שגם ידוע שר' ישראל היה לו יד ושם בכל התורה כולה וכן הסבא מסופר עליו גדולות, וגם ר' אברהם בן הר"ן ידוע שעסק הרבה מאד בהתבודדות וכו', אבל עיקר ההדגשה ומה שבולט ומה שאנשים לקחו מסר ללמוד מהם הוא כנ"ל, כנלע"ד (ולכן מצאנו במכתב מר' זוסמן שקיבל מהגרימ”ח שר' ישראל קרדונר היה יותר חשוב מר' אברהם בן הר”ן והוא תמה על זה שיתכן בעבודה אבל לא בהשגה, כי היה קשה לו להבין שע”י עבודה בפשיטות ותמימות זוכים להרבה יותר). ולכאו' מזה נשתלשל הענין שלאחר שני דורות ההולכים בדרכו של ר' אברהם בן הר"ן בחרו במפרסמים, וק”ל. [וראי לציין שיש כת אחד שקוראים את עצמן ברסלב, אבל יש להם מנהיג לעצמן כמו החסידיות האחרות, ודרך המסורה שלהם דרך ר' אברהם שטיינהרץ ז"ל והם מסרבים לפתוח שום ספר מר' אברהם בן הר"ן (ואילו סבא שיבח מאד את ר' אברהם בן הר”ן, הלשון שלו וכו', ואמר שהוא היה צדיק גדול וצריכים להדפיס כל דיבור שלו – ספר לראות באבי הנחל, מכתב ב' עמ' קנא)].

וע' לקמן אות יח שהסבא אמר שהקשר שהיה לו עם ר' ישראל קרדונר לא היה אפשרי אפילו עם ר' אברהם בן הר"ן, ושמעתי מחברים שהסבא הסביר יותר, שר' אברהם לא היה לו המסירת נפש לעסוק עם הסבא – כמו המסירת נפש של ר' ישראל שעזב משפחתו ועבודתו והכל כדי ללמד להאיר ולהורות להסבא את הדרך של רבינו.

ושוב עמדתי על עוד נקודה שבו יכולים אולי להבחין את ההבדל והמעליותא של דרך סבא ישראל על כולנה (כי בודאי על כל אחד להתחשב הרבה במה זכה סבא ואיך, כי בזה תלוי השאלה של מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, כמפורש בריש ספר מסילת ישרים), כי מצאתי בהקדמה של כוכבי אור (והובא ג"כ בשש"ק א:רמט) ז"ל שמעתי מאבי, הריני כפרת משכבו, שיש לעסק בספרי מוהרנ"ת ז"ל יותר מבספרי אדמו"ר זצ"ל בעצמו, כי בימינו אלה, שעובר על כל אחד ואחד מה שעובר בגוף ובנפש, צריך להיות עקר הלמוד בספרי מוהרנ"ת ז"ל על אשר על ידו היה ביכלת אדמו"ר זצ"ל להוריד את דבריו הנוראים ולעורר ולחזק בהם גם אנשים מגשמים ומנחים בעמק השאול תחתיות כמונו. גם כי באמת כל דברי מוהרנ"ת ז"ל מראש ועד סוף, הכל מאדמו"ר זצ"ל מעצמו, הן באתגליא, כאשר שמעתי מאבי הרי כפרת משכבו, ששמע מפיו הקדוש שאמר פעם בזה הלשון: “מיום שנתקרבתי לאדמו"ר זצ"ל, לא מבעיא דבור של תורה איני יכול לומר רק מהשרש בדבריו הקדושים [הן הכתובים וכו'], רק אפלו דברי צחות [בעסקי חל], איני יכול לומר רק המשרש בדברי אדמו"ר זצ"ל, והן באתכסיא וכו' עכ"ל. והנה הדברים פליאים מאוד, ותמהני פה קדוש איך הוציא דברים כאלו, והוא כמעט להיפוך ממש מכמה תורות של רבינו, שהצדיק האמת, כל מה שהוא יותר גבוה, יותר יש בכחו לעזור ולהאיר ולהציל להרחוקים ביותר, ויסוד זה חוזר בכמה צורות כמה וכמה פעמים בספרי ברסלב. ועוד ידוע שיש הבדל עצום בין אלו התורות שיש לנו שהם בעצם לשון של רבינו ובין אלו התורות שהם בלשון של מוהרנ"ת, אפילו שכיוון להאמת ורבינו ראה והסכים, עם כל זה יש הבדל עצום, וכמו שכתוב בחיי מוהר"ן (אות שמח, ואות שסב) שמה שנכתב בלשונו צריכים לדקדק בו כמו במקרא וכו' ע"ש. ואפילו שמוהרנ"ת ידע ממגילת סתרים מה שיהיה עד ביאת גואל בב"א, רחוק היה מאד מאד ממעלת רבינו, שהעיד עליו (עלים לתרופה שנ) שרבינו יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד הנה ועד הסוף האחרון, ויודע כל התקונים של כל אחד ואחד ע"ש. ועל כן ברור ופשוט מאד, שעל אף שלימוד ספרי מוהרנ"ת נחשב ללימוד תורת רבינו, חלילה לנו ליתן לה שום עדיפות ממה שיש לנו מרבינו בעצמו (שגם זה היה בזכות מוהרנ"ת). ונגיד על דרך אפשר שר"נ מטולטשין מרוב מה שהוא קיבל ישירות ממוהרנ"ת היתה קצת כחסיד של מוהרנ"ת, ואולי מזה השתלשל שלאחר כמה דורות כבר התחילו לעשות מהמורה דרך להיות אדמו"ר, כי זה בעצם ענין דיבורים של אלו שעשו להם אמצעים בינם לבין רבינו (ובענין אמצעים עי' תורה ס"ב והתורה ראשונה שבכ"י לקוטי מוהר"ן) לאמר שכדי להבין את רבינו לאשורו צריכים לקבל דרך האדמו"ר שלהם, השם ירחם, וזה לא כל כך רחוק מהנ”ל שצריכים ללמוד יותר ממוהרנ”ת ממרבינו. ובאמת כבר התחילו לקרוא למוהרנ"ת אדמו"ר, למרות שידוע שמוהרנ"ת הקפיד מאד וגער באלו שאפילו דימו לעשות אותו כרבי, ועם כל זה הם עקבו דוקא אחר זה, ולמשל בהמכתב המפרסם שכתבו אנ"ש מברסלב לאנ"ש שבעיר טשעהרין (נדפס בשש"ק א:קצא והלאה) כותבים: אדמו"ר רבי נתן זצ"ל, ואמר אדמו”ר לר' דוד. ולפ"ז מבואר היטב העדיפות במסורה מר' משה ברסלבר, על אף שר' אברהם בן הר"ן החליט שאביו ר' נחמן שימש יותר את מוהרנ"ת אפילו מר' משה ברסלבר, יכול להיות שזה היתרון המעט שהיה לר' נחמן, הוא זה שאנו תמהין עליו כנ"ל, שלכאורה נבע ממה שהחשיב את מוהרנ”ת להאדמו”ר שלו, ואילו ר' משה ברסלבר שגם כן קיבל כל הדרך של רבינו הקדוש ממוהרנ”ת לא עשה את מוהרנ”ת להאדמו”ר שלו רק למורה דרכו בדרך רבינו. ואין דיבורי כאן רק לעורר לתכלית חיפוש האמת לאמיתו בעבודת השם, כי תורה היא וללמוד אני צריך, וח"ו אין רצוני להטיל שום מום בקדשים ובטוב שמו של ר' נחמן מטולטשין זצ"ל שזכה וזיכה, ואפילו אם צדקתי יראתי לכתוב סתם את הנ”ל על קדוש ומזכה הרבים כמוהו. ואבקש מחילתו, וה' יסלח בעדי. ושוב הראו לי משיחות המוקלטות של סבא ישראל, ששאלו את סבא: רבי משה ברסלבר הוא היה התלמיד הכי טוב של רבי נתן? וסבא ענה: כן, וודאי! ע"כ ובתחלה כאשר התחילו לדבר על ר' משה ברסלבר סבא אמר: אבל הוא (ר' משה ברסלבר) היה חבר עם כולם, ע"כ. ושוב יצא לאור ספר לראות באבי הנחל, ושם (עמ' קנב) אחד שאל את סבא למה ר' ישראל קרדונר לא התקרב לרב נחמן מטולטשין, וסבא השיב שרי"ק גם התקרב אליו וכו' הוא קיבל מכולם.

טז] ועכשיו ניחס המסורה ע"י ר' משה ברסלבר ז"ל. וכבר כתבנו שהוא היה איש נסתר. והראיה הכי גדולה כי ידוע היה ומפורסם שנתגדל לשם ולתפארת ע"י מוהרנ"ת בעצמו, והיה למדן גדול וכו', והיה אפילו החזן לקצת תפילות באומן, ולא נשאר לנו כמדומני אפי' חמשה סיפורים ממנו. וזה פלא גדול. אבל מה שכן השאיר לנו, הוא ר' ישראל קרדונר ז"ל וסיפור התקרבות ר' ישראל לר' משה ברסלבר מובא בשש"ק (ג:שנג) ז"ל בתחלת התקרבותו של רבי ישראל מקארדאן ז"ל, הלך לשמוע ולקבל דברי התעוררות מהרב מטשערין ז"ל, לאחר כמה ימים שנהג כן הפסיק מעצמו הרב לדבר עמו, וכששאלו רבי ישראל על זה, ענה לו הרב כשדמעות בעיניו, ואמר לו: אני לא זכיתי לשמש הרבה את מוהרנ"ת בחייו, ומשום כן אין לי דבורים בשבילך, אולם לך למחותני רבי משה ברסלבר שזכה לשמש החליט הרבה את מוהרנ"ת ושמע ממנו, ומאז דבק רבי ישראל מקארדאן ברבי משה ז"ל ונהפך לתלמידו המובהק, עד שהיה מכנהו 'רבי ומורי רבי משה', והיה שומר מדי שנה את יום ה'יארצייט' שלו כבן על אביו, ע"כ. וע"ש (ה:שסו) שרבי ישראל לרב התקשרותו לר' משה ברסלבר ז"ל היה מכנהו בשם 'אבא'. ויש גם מוקלט מסבא ישראל מזה שר' ישראל קרדונר היה מחזיק את היאר צייט של ר"מ, והיה מתענה ולמד משניות ומדליק נר כמו אחרי אבא.

יז] וגודל צדקתו ופועלותיו של ר' ישראל קרדונר ז"ל אכמ"ל (שוב הראו לי שיחה מוקלטת מסבא שבו סבא אמר שהוא חושב שר' ישראל עלה במדרגה יותר מר' משה ברסלבר), ודרשם משש"ק ומשאר ספרים, וממש"כ בחיבור זה עליו. והוא ז"ל נשאר נסתר, כי מצינו שרק הסבא הבין לאשורו שר' ישראל הינו אחד מהל"ו צדיקים. והסבא אמר (ספר י"ס עמ' שפה, והוא עבד השם בסתר גם ממני, רק לפעמים קצת זכיתי לראות, לא הכל וכו' ע"ש ובעמ' תמה: זה זכות גדולה, זה ענין פלא גדול שאני זכיתי להכיר את רבי ישראל, כמה שזכיתי זה טוב, הוא היה נעלם גם ממני. אנשי רבנו היו נעלמים כמו רבנו, הוא היה נעלם מכל העולם וכו' ע"ש. [ולא מצאתי שום דיבורים ממנו כאלו שפלוני היה גדול הדור, מנהיג הדור וכדומה, רק כל עסקו, כמו שהסבא היה תמיד מספר, היה להאיר בו אור רבינו הקדוש].

והנה כעת יצא לאור והשגתי את הספר אוצר נחמני הזכרונות ני"ב, ומחמת שהספר לא כל כך בנמצא אביא כל דבריו שם באות קיג ז"ל: הרב הגאון מורנו הרב ר' נחמן מטשעהרין ז"ל האריך פעם בדברי רבנו ז"ל בספורי מעשיות סוף מעשה ז' מזבוב ועכביש, וז"ל "ולקח שבויים, ובתוכם היתה יפת תאר שהיה לה כל מיני חן שבעולם, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן" וכו'. וקשר זאת הרב הנ"ל לענין מה שאמר רבנו ז"ל פעם אחת "אין יעדן דור וועט זיך געפינען א יונגערמאן וואס וועט באשיינען מיין זאך מיט א חן" (בכל דור ימצא אברך שייפה את עניני עם חן), והזכיר אז הרב מטשערין מאמר חז"ל המובא בתורה א' בלקוטי מוהר"ן שהתורה נקראת יעלת חן – שמעלה חן על לומדיה. והדבר הזה סובב הולך גם על מעלת ההתקרבות לרבנו ז"ל שהוא הפאר והחן והיפי של כל העולם כמובא בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס"ז, והוא מעלה חן על המתקרבים אליו באמת. ואחר כך כשבא אליו החסיד רבי ישראל קארדונער להתקרב לרבנו ז"ל ושהה אצלו כמה ימים וראה אז תארו ויפיו והדרת זקנו ופאותיו ותשוקת ותבערת לבו בעבודת השם והוא כלי מפאר מלא חן, וגם אחר כך ראה עוד כמה פעמים צורתו והדרו וחן נסוך על פניו ,,ושמע שמעו הטוב והתעסקותו לקרב נפשות לעבודתו יתרך, אמר: “עס קען זייער זיין אז דער רבי האט גימיינט [אזא איינעם וויא] איהם" (יתכן מאד שרבנו התכון עליו), כי הוא קדש שם רבנו ז"ל בעולם אשר נתן חנו בעיניהם. וידוע שכל מי שראה אותו והסתכל בהתנהגותו ובאפן למודו ותפלתו ודבורו עם בני אדם שהיה בכל מיני חן נתפעל מאד ממנו להתעורר בתשובה לאהבה וליראה את השם יתברך. וכל פעם שהיה בא רבי ישראל קארדונער לטשעהרין היו מכבדים אותו כראוי. ויש הרבה לספר ממנו עכ"ל (ושם מביא ממי הוא שמע).

ואם אמת הדבר שיש בכל דור אברך שייפה את ענין רבינו, הרי מבואר פה, שאחר מוהרנ"ת היו ר' נחמן מטולטשין ובנו ר' אברהם, ובעיקר היה ר' משה ברסלבר, ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל דב אודסר כדלקמן. (והדיבור הזה שיהיה אחד שייפה ענין רבינו, דומה לעוד דיבור שגם כן לא מבורר במאה אחוז, שבשנת תרל"ב ר' אברהם בן הר"ן יצא מן המקוה עש"ק בחודש תמוז, ולבש בגדי שבת ואמר שבעוד חמישים שנה וכו' הבאתיו 1120, והוא כמו נבואה קטנה על סבא שקיבל את הפתק הקדוש בדיוק חמישים שנה אח"כ).

יח] ור' ישראל קרדונר ז"ל מסר כל חייו להיות ביחד עם הסבא, ר' ישראל בער אודסר, והיה להם ברית שלא ילכו יום או לילה בלי להתראות זה עם זה. וכו' וכו', ע' באריכות בספר ישראל סבא. והסבא אמר, והבאנו דבריו בענין אהבת חברים ע"ש, שהקשר שהיה בינו ובין ר' ישראל, לא היה יכול להיות אפילו עם ר' אברהם (עמ' תו) – ועכשיו ראיתי המשך והסבר הענין בספר לראות באבי הנחל, מכתב ב' (עמ' קנא) 'כי אצלו החכמה היה עיקר ואצל רבי ישראל קורדונר העיקר המסירת נפש'. וע"ע בישראל סבא עמ' קצ-קצב ובעוד כמה מקומות.

והנה מבואר חשיבותו של ר' ישראל בער אודסר ז"ל כעיקר בעל המסורה של ברסלב [ואצלו מצינו כבר שהוא קורא את ר' ישראל משיח, כמו שאמר, אני ראיתי את משיח, אני ראיתי את ר' ישראל וכו' ע"ש. אבל גם אלו הדיבורים כמדומני היו רק לאחר שהתחיל לפרסם את הפתק ושם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, וקודם לכן לא הכניס את עצמו כלל לדבר כזה. וגם על ר' ישראל ורבו ר' משה לא היה אומר שהם היו המנהיגים וכדומה]. וגם הוא היה הזקן שבדור, שהוא חי כמאה שנים.

ולולא דמסתפינא נראה שסבא ישראל ידע בנפשיה שעיקר המסורת של רבינו הקדוש תלוי בו כבר מאז שקיבל מר' ישראל קרדונר – וכן משמע מדברי סבא עצמו (ישראל סבא עמ' קצב) 'הקשר שלי ושל רבי ישראל זה היה ענין פלא כזה שזה היה התחלת הגאולה' - וזה היה הסיבה שלקה ונפל כל כך כאשר אכל בי"ז בתמוז. כי הדבר תמוה מאד, כי הרי הצום של י"ז בתמוז הוא רק מצוה דרבנן, שלפי הרבה דעות העובר על מצוה דרבנן בשוגג אין בזה שום רושם עבירה כלל, אז באמת צ"ע למה אכילתו הפילו כל כך. אכן כאשר נבין שסבא ישראל כבר הבין שעיקר המסורת של ברסלב תלוי בו, והרי הוא כמייצג את כל עם ישראל, כבר מובן את גודל האחריות לשמור על הצום ככל מה שסבא הסביר, שהיא אחד מהד' צומות החמורות שכלל ישראל חייבים לשמור לזכור חורבן הבית, ואין בזה שום תירוץ רק בשמירתה להקים את הזכרון לעם ישראל, ודוק.

ובזה יש אולי להבין מה שידוע (ועכשיו נדפס בספר לראות באבי הנחל) שסבא למד את הש"ס בעל פה כבר באותה תקופה, כי מסתברא הדבר ומתאים שמי שכל המסורה של עם ישראל תלוי בו שידע את התורה שבעל פה, ודוק.

יט] והנה בתרפ"ב (1922 למנינם) נתגלה עוד שעיקר המסורה בברסלב אינו אלא על ידי הסבא, כאשר קבל פתק מר' נחמן שמכנהו 'תלמידי היקר', וכתוב בו שעל ידו האש של ר' נחמן תוקד עד ביאת המשיח.

ובימינו כבר רואים את זה בממשות. כי עיקר הדפסת הספרים אינו אלא על ידי הקרן שהסבא יסד, או על ידי האוחזין בו ומאמינים בפתק הקדוש ובשם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, כמו הוצאות של נקודות טובות, שמדפיס ספרי מוהר"ן בהידור ויופי גדול אשרי לו ויישר כחו. (כי המפרסמים עוסקים בעיקר רק בהדפסת ספריהם ונשותיהם וכדו', ורק כאשר יעשה מי שהוא איזה פירוש על הספרים העיקרים, או מתרגמן, או משום איזה סבה מיוחדת, אבל חוץ מאלו עיקר ההדפסה כנ"ל רק ע"י המאמינין בפתק ובשם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן יש אחד שכל מה שמוציא מרבינו הקדוש הוא להוכיח להעולם איך שהוא צודק בהשקפתו ופעולתיו, ועל כן הוא עסוק הרבה בהפצת דבריו, והוא ממש הפך הקערה וכו', כי העיקר הוא להיפך, להשליך השכל, וכל פעם ללמוד מחדש ולהבן מחדש מה שרבינו הקודש מלמד אותנו, והבן).

וגם עיקר ההפצה של הספרים הקדושים, נעשה על ידי הנחמנים (והרבה לא מקבלים גרוש על זה), שהולכים בית בית, דלת דלת למכרם, ולהפיץ דעת ואור רבינו הקדוש, בארץ ישראל ובכל העולם (ולא בשביל לאסוף כסף וכו'). ויש להם כמה חנויות וטנדרים בכל רחבי הארץ, ובמקומות קדושים, במערת המכפלה ואצל הרשב"י. ובמארעות, כמו הילולא של צדיק ובחתונות, הולכים ומוכרים הספרים בזול. ומרימים קרן ישראל, משברים חושך שעבוד המלכיות ודרך ארץ וכו', יראו רבים עבודתם התמה, ומתחילים להבין שלא צריכים ח"ו ללכת בדרכי הגוים חקות העמים והערב רב, ויכולים לעזוב כל השקר, ויכולים לבטוח בה' ולקחת עוז לו בו. ולהשליך כל השטויות ולחיות חיי רבינו הקדוש להיות עובד ה' במלוא מובנו.

וכל זה הנחמנים מצליחים בעזה"י בלי שום תמיכה וכדומה ח"ו בשום מפרסם חס ושלום. ובאמת זה בעצמו מה שהם מפיצים כנ"ל שצריכים להיות נאמן לר' נחמן ולקיים עצותיו, ולא לנטות אחר הכבוד והכסף והתאוות והמפרסמים. ובעזה"י נפרש הדרך בחיבור זה.

כ] שוב האיר השם יתברך את עיני להבין שכל דברינו עד כה לברר את שלשלת המסורה בברסלב כולו אינו מדבר אלא על המסורת איך שרבינו הנהיג והדריך ומסר לעם ישראל השומרים את התורה והמצות. וב"ה הצלחנו להוכיח ולהראות איך שכל המסורה הזו תלויה בסבא ישראל. אכן יש עוד הדרכה והנהגה שהיה לרבינו הקדוש איך שהוא הדריך והנהיג את אלו שפרקו עולו של תורה ומצות, ומהם היו אפיקורסים ממש שעשו ליצנות ולעג על האמונה רחמנא ליצלן. כי גם את אלו רבינו הדריך והחזיר בתשובה. וכתוב בכוכבי אור (ספורים נפלאים) ז"ל רבינו ז"ל היה נזהר לבלי לומר להם תורה, וכשהיו באים לפניו, היה מסבב דבוריו לדבר אחר וכו' ופעם אחת אמר לו רבנו ז"ל (למוהרנ"ת) שיספר להם מעשה מהבעל שם טוב ז"ל, ונתפלא מוהרנ"ת ז"ל בלבו הלא שמע מרבנו ז"ל שיזהרו מלומר תורה לפניהם וכו', ע"כ (וצריכים לומר שזה היה בדרך כלל, ואולי רק קודם שהתחילו לחזור בתשובה, כי התורה של ראש השנה האחרונה של חיי רבינו ר' נתן כתב דייקא בעזרת הירש בער כמובא שם). וע"ש בספורים נפלאים ז"ל פעם אחת שחקו אצל רבו ז"ל במשחק השאח והדרך שבעת המשחק שוכחים את חרדת הכבוד (און מ'ווערט היימיש) ולא היה להם כל כך חרדת הכבוד ממנו ז"ל, ובאמצע באו הר' נתן והר' נפתלי אל הבית באימה וביראה כנהוג, וכשראו את זאת נפל להם חלישות הדעת. ענה ואמר להם רבנו ז"ל: אתם אינכם מהחיל שלי. וספרלהם מעשה, שמלך אחד לקח פעם אחת את ידידו לחדר מיחד ושחק עמו בהשאח, והדרך וכו' כנ"ל. ושכח המלך שהוא מלך, וכן הידיד שכח שהוא שוחק עם המלך ושחקו כשני אנשים פשוטים, פעם נצח המלך ופעם נצח הידיד וכו', ושכח מעט היראה. ובעת הזאת היו נצרכים להמלך איזו שרי המלוכה, ונכנסו אליו באימה וביראה כנהוג. והתחיל הידיד להביט על עצמו הלא הוא שוחק עם המלך, ולא שחק בטוב מכיון שלא ינצח את המלך. ויאמר לו המלך מה זה? זה אין ענין שלך, עמם אני מנהיג מדינות, ואתך אני שוחק בשאח – מיט זיי פיר איך לענדער און מיט דיר שפיעל איך שאח. וכן הראה רבנו ז"ל בידיו על מוהרנ"ת ורבי נפתלי ז"ל ואמר, עמם אני מנהיג מדינות, ואתכם אני שוחק בהשאח, עכ"ל.

הרי שכמו שיש מסורה לכל הדרך שהראה רבינו הקדוש בדרך קיום התורה שנמסר לנו מהשרים שעמם רבינו היה מנהיג מדינות, צריך להיות גם כן מסורה שלימה לכל הדרך שרבינו הנהיג עם "הדידים" שלו, אלו ששחק עמם שאח ונזהר מלומר להם תורה. והנה חוץ מסיפורים בודדים לא נשאר לנו שום מידע על המסורה הגדולה הזו.

והנה סבא מספר (ישראל סבא – אין שום יאוש בעולם כלל!) ז"ל המשמעות של הפתק הוא התחזקות גדול כזה לכל אחד, לקבל פתק מאת רבנו זה פלא שעדין לא היה מעולם, זה חדוש גדול ונורא כמו שאומר רבנו: “חדוש כמוני עדין לא היה בעולם.” לקוטי מוהר"ן – מלא התחזקות, כל התורות יש בהם רק התחזקות: לא להתיאש ולהתחיל בכל רגע מחדש. נו, ואני יודע מזה, אני לומד את זה, אני הלכתי עם זה, ופתאום נפסק ממני כל הכח הזה על ידי הנפילה, על ידי האכילה של שבעה עשר בתמז ולא עזר לי שום דבור מרבנו. ואני נפלתי בחשך כזה שלא היה לי שום רפואה, וזה הפתק היה לי רפואה וכו' ע"ש.

הרי מבואר שסבא נפל למצב שהיה לו שייכות לאלו "הידידים" שאפילו התורות של רבינו לא היה מספיק להם, ולכן רבינו הנהיג אותם בדרך ידידות כנ"ל, ולולא דמסתפינא היה נראה זה מה שקרה בנס הפתק, שכדי לחזק ולהדריך את סבא ישראל כפי מצבו, רבינו היה צריך להנהיג אתו בדרך הידידות – וכמו שכתוב בפתק “תלמידי היקר” “נהנתי מאד מעבודתך”. ולפי זה מובן היטב לשון רבינו "מאד היה קשה לי לרדת אליך" שכבר כתבנו באריכות לחתור לטעם למה תהיה קשה לרבינו, ואכן לפי מה שנתבאר כאן אתי שפיר כמין חומר, כי בשלמא המשל שרבינו המשיל למלך ששוחק עם ידידיו, שכמו כן רבינו שיחק עם המשכילים, מובן הדבר שלמרות גודל ורום מעלות רבינו הקדוש עד אין סוף ותכלית, עם כל זה היה לבוש בגוף בשר ודם ובזה היה יכול להשתוות כביכול לשחק כידיד עם שאר בני אדם. אכן לאחר שרבינו עזב גופו ועלה כל כולו לגבוהי מרומים, איך יכול בכלל להתנהג כידיד עם אדם שפל בעולם הזה?! וזה גדול עוצם הכח של נ נח נחמ נחמן מאומן, שאפילו מן השמים הוא יכול לשחק איתנו כידידים, ודו"ק.

הרי מבואר שהמסורה של ברסלב, איך שרבינו הנהיג והדריך את אלו החסידים שלא היו שומרי תורה ומצות, לא נשאר כמעט כלום, ורק סבא ישראל קיבל את המסורה זו בשלימותה בפתק הקדוש (וע' 1120 בענין דבר חדש, ולעיל אות יז, וע' לקמן כב). וזה מלבד מה שנתבאר לעיל, שאפילו המסורה של ברסלב שנמסר לנו בעיקר דרך מוהרנ"ת, המשך המסורה תלוי בסבא ישראל.

והנה בימינו, שאפילו אצל השומרי תורה ומצות, לדאוון ליבנו אנו רואים שכמה וכמה מצות אינם נשמרים כראוי בכלל, כמו תפלה וקריאת שמע בזמנה. וזו בלבד כל אלו אחינו בני ישראל שנשבו בין הגוים שאנו עוסקים לקרבם לתורה הקדושה ולהאמונה הקדושה, ומאד מאד נצרך הדרך הזה של רבינו הקדוש עם "הידידים" שלו. ועל כרחך צריכים לקבוע פה את מה ששמענו וראינו וקבלנו מסבא ישראל, שרק הוא בעל המסורת בזה.

אכן היום הדרך הזה של ההתנהגות שהיה עבור אלו שנפלו לגמרי מהיהדות גם כן שייך למעשה בכמה וכמה ענינים אפילו להשומרי תורה ומצות. ולמשל, היום כמעט אין מי שנמנע מלבוא להציון הקדוש בשבת קודש ובימים טובים. ואין מי שנמנע לעשות הג' תפילות פה, ולאכול פה וכו'. וכל אלו הדברים חדשים הם טרם נודעו, ולא רק שמוהרנ"ת וחסידים הראשונים היו נמענים מלעשותו, היו מורים שזה אסור, כי כן הלכה בענין בית הקברות. ואף שיש הלכה של בונים בית המדרש על מצבו, לא נהגו כן כל עיקר. ובשבת ויום טוב האריז"ל כתב בפירוש שהצדיק בכלל לא נמצא בקברו. ואילו היום כולם מציינים מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן רצז וע"ע לק"מ קסז) שהשבתים ששובתים אצלו הם גדולים וטובים יותר משבעה פעמים תענית משבת לשבת. ואין זה כי אם שע"כ היום יש גישה לרבינו למעלה ממסורה של מוהרנ"ת, ועל הגישה הזו נסמך סבא ישראל בפתק הקדוש. [כמה חדשים אחר כתבי זאת, והייתי מהסס אם זה דוגמא טובה, ואז יצא לאור ספר תיקוני הר"ן, ושמחתי לראות שהוא ממש מדגיש את הנקודה הנ"ל איך שחסידי ברסלב ממש לא היו נוהגים כמונו היום. וז"ל (אות נא) וכפי המבאר בשלחן ערוך (או"ח הל' ראש השנה סי' תקפ"א בבאר היטב בשם מהרי"ל) שיזהר בשעת השתטחותו לבל ישים מגמתו נגד המתים וכו'. נכר זה ביותר אצל אנשי הרב רבי נחמן, ביותר מתוך פעלתם, כי העקר אצלם לעורר בלבם רשימות דעתו. כי יום פטירת הרב רבי נחמן היה בח"י לחדש תשרי, ואין באים אז על קברו. רק עקר אסיפתם על ראש השנה בעיר אומן, מחמת שאצלו היה עקר העת לעורר את העם בתשובה – בראש השנה, כמבואר בחיי מוהר"ן (סי' תו. ובכ"מ בלק"מ ח"א סי' ס"א, רי"א, ע"ש). והולכים על קברו בערב ראש השנה, ובראש השנה מתאספים בבית המדרש המיחד להם בעיר אומן הסמוך לבית הכנסת דשם, עכ"ל. והרי היום אין לדבריו קיום וכו' ואדרבה לפי מש”כ הוא מחייב פירוש על מנהגינו היום, וצדקתי להביא זה לדוגא ת”ל].

כא. והנה רבינו אמר (חיי מוהר"ן מו) שהיו כמה גדולים שכל אחד עשה ותקן מה שתקן ואחר כך נפסק הארתם, אבל אנו צריכים לעשות דבר שלא יפסק לעולם, שאלו אנשים יעשו אנשים אחרים, והם יעשו עוד אנשים וכן לעולם. וכן שמעתי כבר שהמקרבים שלנו בהכרח שיאירו בחריהם ותלמידיהם. וכל אחד מכרח שיעשה איזה פעלה ויאיר בחברו, וחברו בחברו. כי יש ענפים להאילן ומאלו הענפים יוצאים עוד ענפים וכן להלן יותר וכו'. וכבר נרשם במקום אחר (רכט, שו) מה שאמר שהאש שלי תוקד לעולם לא תכבה ע"ש. ועל כן עלינו, כל אחד כפי נקודתו, יש לו חלק במסורה של רבינו. ובפרט היום שיש שינוים גדולים בעולם מה שלא היה, שאין לנו שום דוגמא מדורות הקודמים. למשל, רבינו אמר (שיחות רעג) טוב להאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה נגון וכו' ע"ש. ואז לא היה אפשרות לשמוע למוזיקא, ואפילו בימי סבא לא היה כל כך בנמצא ממש כמו היום שכל אחד בקלות יכול להחזיק בידו איזה כלי שמשמיע מוזיקא. ונראה פשוט שכן בודאי צריכים לעשות היום לפי דברי רבינו. וע' בחיי מוהר"ן (י) ז"ל וספר שבכל יום כשעומד בבקר ורוצה להתפלל אינו יכול לפתח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו, ואזי הוא רוצה לזכר לעצמו על כל פנים איזו נגון כדי להחיות את עצמו באיזו נגון, וגם זה נמנע ממנו, כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום נגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל, אחר כך כשבא בתוך התפלה אז מזכיר את עצמו איזה נגון שבא על דעתו ממילא ע"ש. ואילו היום לא צריכים לבוא לזה לנסות לזכור נגון (ולא צריכים ללכת לחתונות כדי לשמוע מוזיקא ברמה ולרקוד, וכמו שמוהרנ”ת היה נוהג אחר פטירת רבינו, למתק היגון וצערו האנושה), יכולין להדליק את הנגן (אלא שבסתמא יכול להיות מניעות גם על זה, פתאום נאבד, אין חשמל וכו', אבל זה כבר מניעות יתירות ממש, בפרט אם מקפידים על חשיבות הענין). הרי מזה רואים ברור איך שהננחים היום צריכים להיות פקחים לא להיות סתם חסידים זקנים, אלא לחדש כל ענין של רבינו לאור היום, ובודאי לשמור על טהרת המסורה כמובן, אבל להבינו למעשה. ומשל חזק נתתי, ויש עוד המון דברים, כמו מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן רל) שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא וכו' ע"ש. בפשטות היום יותר טוב שיהיה לאדם אופניים או רכב (ויש מקום לחשוש שיש עדיפות בבעל חי, אכן גם אם כן יש ענין, פשוט שאפילו הכי במצב שבו נמצא האדם, עדיף לו רכב). ותן לחכם ויחכם עוד.

כב. ויש בזה עוד נקודה חשובה, מה שאנחנו רואים שעיקר קיום דברי רבינו אינו אלא בימינו. למשל מה שרבינו מגלה בתורה נו שכל איש יש לו מלכות שעל כל פנים הוא שורר בביתו וכו', ואם לא באתגליא הרי יש לו באתכסיא ע"ש. דבר זה לא היה נראה באתגליא כל כך עד קרוב לימינו, שעכשיו ממש רואים איך שאפילו דלית העם יש להם מלכות ממש, שעל כל פנים יש להם בית וכל מיני בגדים וכל מיני מכשירים וכו'. וכן מה שרבינו דיבר על תכלית הירידות ורשעות, כמו למשל בחיי מוהר"ן (ספורים חדשים אות צא) דיבר על תיקון למי שח"ו עובר על כל התורה כולה שמונה מאות פעמים, דבר כזה לא היה כל כך במצוי באותם ימים, כי על אף שהיה להם עזי פנים שחרפו וגידפו, אבל לא היה כמו היום אנשים שממש עוברים בפרהסיא על כל התועבות של התורה בגאוה ושאט בנפש, שבאותם ימים עוד לא היה הדבר בנמצא לעבור כל כך בתועבות כאלו. והנה מוהרנ"ת בתפילות שחיבר מפרש היטב ענין תכלית הירידות וטומאה, ואין ספק שהוא היה עוסק לתקן אפילו בדיוטא התחתונה, ובטח הוא הכיר את הענין, אבל איני חושב שבפועל ממש הוא פגש באנשים שעברו ממש על כל התועבות כמה וכמה פעמים כנ"ל, רק שמוהרנ"ת היכר בה"בכח" של הענין, או אולי בתפקידו של המשכת ענין רבינו בעולם הוא אפילו עסק בפועל ממש עם עבריין כזה, זה היה דבר נדיר מאד ושמר על סודה (וכמו שמצינו בספר הרוחות מספרות שהצדיקים ידעו מהתעובות החמורות שהיו נעשים, ולפעמים היה איזה סיפור מאיזה רשע שהגיע לתוקף הטומאה), ולא כמו היום שבעוה"ר מצוי מאד, בפועל ממש טומאה חמורה והנהגה של רשעות ואבדון לגמרי, שבו רואים ממש קיום מצב שתוארו בספרי ברסלב.

עוד דוגמא חזקה יש בענין הכמות שרבינו הרעיץ את יישוב ארץ ישראל, דבר שלא יצא לפועל ממש עד קרוב לימינו.

(השמטה)

הרי שזה לא סתם שענין רבינו פרח בימינו, ממה שהיה שקט מאד מהשואה, כי היום התחיל הדבר להתגלות לעין כל איך שדברי רבינו ממש מתארים המצב של ימינו להדריך ולהארות.

ואולי לפי זה יש להבין קצת מההנגות של סבא ישראל, ובזה קשה עלי הכתיבה, והיעב"א.

נ נח נחמ נחמן מאומן