זמן מיתה עת לעלות

 ב"ה

שיחות הר"ן קעט

קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלובשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן. כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת (שנז) אפלו כשהגיע לאיזה מדרגה עליונה שיהיה, אפלו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. וכן היה תמיד כל ימי חייו כמבאר במקום אחר. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אפן. ועל כן היה מוכרח להסתלק. ואמר בזו הלשון: איך וואלט שוין גיגערין דאס העמדיל אויס גיטאן. ווארין איך קאן אויף איין מדרגה ניט שטיין (כבר רציתי לפשוט כותנתי מפני שאיני יכול לעמד על מדריגה אחת): 

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו.

 

בספר נזר ישראל טשורסקוב כז"ל מה עשה אלישע בנגיעה שנגעו עצמות המת בעצמותיו (מלכים ב:יג:כא) הוא, כאשר השליכוהו לקבר בנוסם מפני הגדוד, קם האיש וחי, אם כן אם יכל אלישע אחרי מותו להחיות את המת, למה לא החיה את עצמו, למה לא קם בעצמו מקברו ויחי (-ותמוה השאלה מאד, כידוע שאין חבוש מתיר עצמו, חוץ משאר דחויים), מכאן שאלו באמת יכול היה להשיג גדלות רבה יותר בחייו, היה עושה כן, אלא שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ועל כן העדיף אלישע להחיות את האחר, ואלו הוא עצמו נשאר מת, שכן אז משיג הוא יותר גדלות מאשר בחייו, ע"כ.

 

להפשיט גופו כדי להמשיך להעלות. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אשת עובדיה

 ב"ה

ב:ד:א וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי-הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל-אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת-יְקוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת-שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים.

אחת מנשי, עם הב' תיבות, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. אלישע, עם הה' אותיות, וכן: שני ילדי, עם הב' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן. אלישע לאמר, עם הב' תיבות בגמטריא רב נחמן מברסלב. אישי בגמטריא רב נ נח ע"ה. את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח. היה ירא את ע"ה בגמטריא נון נון חית, עם הג' אותיות. הנשה, וכן: שני, בגמטריא רבי נחמן.

הראשי תיבות של: אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה, בגמטריא נחמן.

הסופי תיבות של: לאמר עבדך אישי מת, בגמטריא נון נון חית. הסופי תיבות של: ה' והנשה בא לקחת את שני, ושל: בא לקחת את שני ילדי, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

מפתחות: בענין עבדים ומשרתים נמשכים אחר בעליהם – ספר המידות אמת יז. בענין תרגום של תוספתא שהביא הרד"ק שהיא הלכה לקבר בעלה לצעוק ולבקש עזרה, עמש"כ בשיחות הר"ן קנו, ובחלק ה' מאומן בענין תפלה עם הצדיק.

ספר המידות אמת יז

אמת יז: אדם ניכר על ידי משרתיו, אם הוא אוהב שקר כי זה בזה תלוי. לפעמים משרתיו נופלים לעברות על ידי שהוא שקרן, ולפעמים הוא נופל לשקר על ידי משרתיו שאינם הגונים, ע"כ. מובא בקיצור בערך אמונה סד.

ציינו למשלי כט:יב משל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ובמצודת דוד שם.

וכן עיין בספר כוכב מיעקב, הפטרה פרשת וירא שביאר בזה את הפסוק (מלכים ב:ד:א) עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', עקר חששת לבה היה רק על המנשך מן העבדות, שעל ידי זה ינטו מדרך הטוב והישר, ויסורו מאת ה', כי מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים, ואיתא במדרש דהנושה היה יהורם בן אחאב, ולכן הקדימה בדבריה לאמר, כי מה שהיה בעלה ירא ה' הוא מסבת שהיה עבדו של אלישע, כי מדרכי העבד ללכת בדרכי אדונו, וממנו יראה וכן יעשה, וזהו 'ואתה ידעת כי עבד', רצה לומר מחמת זה שהיה עבדך, על כן היה ירא ה', ע"כ.

שיחות הר"ן קנו

ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם אתה (-לכאורה צריך להיות: את, וכן לקמן לתקן ללשון נקבה) תבוא אצל הדלת ותצעק, אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?!

ק"ק מהמדרשים בענין אשת עבדיה, שבא הנושה לקחת שני ילדיה (מלכים ב:ד:א), עיין בזוהר חדש לח:, וביותר אריכות עיין בתרגום של תוספתא שהביא הרד"ק ז"ל מאתן ושתין וחמשא זמנין צוחת אתת עובדיה כהאי גונא, ולא הוה משגח ולא ידע מה למעבד, עד דאזלא לבי קבריה וצוחא, דחלא דה' דחלא דה', ואשתמע לה קלא מביני מתיא (-קול נשמע מבין המתים), מאן הדין דחלא דה' דקא בעית? ארבעה איקרו דחלא דה', אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה. אותיבה ואמרה, לא בעינא אלא האי דכתיב ביה דחלא דה' לחדא. וכד אודעוה קבריה הוה קא מתפלשה בקבריה וקא צוחא ואמרה, מרי מרי היכא רוחציך לי בשעתא וכו' עיין שם.

ואם אלישע היה שם סתם כמו שהיה בבית בחיותו, למה היתה צריכה לצעוק כל כך, ולמה יסתפקו למי היא מכוונת. ואולי י"ל שהיה מניעות מהס"א.

חלק ה' מאומן:

ז. ועם כל זה ראיתי מתרעמים שצריך להיות אסור אפילו שהצדיק יתפלל איתך או עבורך. ואין זה אלא בלבול גדול וכפירה בתורה הקדושה. כי בודאי מותר לבקש מעשיר כסף, ובודאי מותר לבקש ממישהו טובה – והרי כל התורה כולה בנוי על זה.

ועיין בתרגום של תוספתא שהביא הרד"ק בסיפורה של אשת עובדיה (מלכים ב:ד:א, וגם איתא בזוהר חדש לח: בקיצור), שבא הנשה לקחת ילדיה, והיא הלכה לקברו וצעקה לעזרה, והוא שלחה לאלישע, עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להרגיש הירידות של הצדיק

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן 

תורה סו

סו:א אך כמה בחי' יש בתלמידים, ומי שמקושר מאוד בהצדיק כמו ענפים באילן ממש, דהיינו שהוא מרגיש בעצמו כל עליות וירידות שיש להצדיק, אע"פ שאינו אצל הצדיק, כי ראוי לו להתלמיד להרגיש בעצמו כל עליות וירידות של הצדיק, אם הוא מקושר באמת כראוי, כמו ענפים באילן, כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן וכו' עיין שם (וכעין זה בתורה כב:ו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדול בחינת בשר, וכשהם בבחינת בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, הינו קולו של החכם, ושוברת גופה וכו' ע"ש).

כתיב (כי תשא לג:ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, והקשו המפרשים שהלוא כבר נאמר לעיל מיניה (פסוק ד) ולא שתו איש עדיו עליו. וראיתי מובא מהמלבי"ם לפרש כך – כבר באר האר"י ז"ל הטעם שאמרו בני הנביאים לאלישע, 'הידעת כי היום ה' ולקח את אדוניך מעל ראשך, ויאמר גם אני ידעתי, החשו' (מלכים ב:ב:ג). למה חשבו בני הנביאים שאלישע לא יודע. כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגוף, ירגישו תחלה האיברים הרחוקים מן הלב, והאיברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרון. כך גם האסף אור האלקי מן האיש הישראלי, ירגישו ההמונים שהם במדרגת האיברים הרחוקים מן הלב תחלה, ורק באחרונה ירגישו האצילים והנביאים. ועל כן בעת שאמר ה' למשה 'כי לא אעלה בקרבך' שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו 'העם' שהם ההמון, תחלה, ולא איש עדיו עליו. אבל 'בני ישראל' שהם הגדולים והנביאים, לא הרגישו עדין הסתלקות האור והאלקות מנפשם, ולכן התנצלו את עדים באחרונה, ע"כ. וקצת קשה על פירוש המלבי"ם שהולך אם ההוה אמינא, כי למעשה אלישע כן הרגיש, וכן מבואר כאן בתורה סו שהתלמיד הקרוב ביותר ירגיש כל הירידות וכו'. וי"ל שבענין העדי לא מדובר בקשר להרב, ואדרבה אצל משה רבינו לא נסתלק האור כידוע בכוונות של ישמח משה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא להתעקש

 ב"ה

ספר מלכים ב

ב:ב:יז ויפצרו בו עד בש ויאמר שלחו וישלחו חמשים איש ויבקשו שלשה ימים ולא מצאהו.

ויפצרו בו, עם הב' תיבות בגמטריא ברסלב (-נחמן בן פיגא) נ נח. ויפצרו בו עד בש ויאמר שלחו וישלחו חמשים איש, עם הט' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (- ה' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן).

פרש"י ז"ל עד בש, נתביש מהם, שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו, לפי שנטל גדלתו אינו רוצה שישוב, כל זה ראיתי בתוספתא דסוטה (יב:ה), ע"כ. ובפסוק יח, אמר אלהם הלוא אמרתי אליכם אל תלכו. והנה מרש"י משמע שלולא היה מתבייש מטענתם שאינו רוצה להקביל פני רבו, לא היה נכנע להפצרתם. אכן ידענו מרבינו הקדוש שיש ענין לא להתעקש נגד הפצרות, אפילו כאשר יש ענין לקיים הדבר ואין ההפצרות נכונות, עיין חיי מוהר"ן רכב ומראה מקומות שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פי שנים שאלישע קיבל מאליהו

 ב"ה

ספר מלכים ב

ב:ב:ט ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.

ויהי כעברם ואליהו אמר אל ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב. אלישע שאל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, ובגמטריא רבינו נחמן מברסלב. אעשה בגמטריא רבינו נ נח. פי שנים ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ענין פי שנים יש לפרש, כי בני הנביאים דאז היו שקולים כאליהו (רש"י פסוק ג, תוספתא סוטה יב:ה), וידוע שצדיק הדור שקול ככל הדור, וכמו שכתוב בריש פרשת יתרו, כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, ופרש"י שקול משה כנגד כל ישראל ע"כ. הרי שהיו שני מדות נבואה בשיעור של אליהו. ובתוספתא דסוטה (יב:ה הובא ברש"י כאן פסוק טז), שבהסתלקות אליהו נעלם הרוח הקודש מכל אותם הנביאים, וי"ל שזה מה שענה אליהו לאלישע (פסוק י) אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן, שאם באמת יסתלק רוח הנבואה מכולם, אז אלישע יזכה בכולה – בשני החלקים, כי שאר הנביאים שוב לא זכו כנ"ל, אלא כולה לקח אלישע. וזה יהי לך כן, כי אות ה' בעצמה מורה על הדעת, כמבואר בליקוטי מוהר"ן, והרי 'יי לך' בגמטריא 'כן', כי עיקר הנבואה שנאצל מהצדיק הולך לע' זקנים, והרי שני החלקים. ועוד, יי לך, שני היודין מורים על אליהו ואלישע, ל"ך, על החמשים נביאים שעמדו לעומתם, כמו שכתוב בפסוק ז – וחמשים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק ושניהם עמדו על הירדן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אזהרה לא לגלות הסודות שלך

 ב"ה

ספר המידות

ערך

תשובה סב. מי שמגלה סודותיו, אז קשה לדבר הזה להתקיים, ע"כ. לכאורה זה הענין שרבינו הזכיר בחיי מוהר"ן קצו, אחר שגילה איזה דיבור בסוד נחמן נתן, אמר שזה מעשה בעל דבר כדי שיהיה קשה וכבד ביותר אחר כך.

הביאו סמוכים מספר משלי (טו:כב) הפר מחשבות באין סוד. ובספר בית לוי הוסיף שלרוב דברים השתיקה והצניעות יפה להם, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח:), עיין שם. וקצת רמז מהפסוק, הולך רכיל מגלה סוד, שהמגלה סוד לא יוכל לעמוד לקיימו ויצטרך לסבב בעירות כמו רוכל.

ולכאורה מטעם זה האשה השונמית (מלכים ב:ד:ח-) שבנה מת, ורצתה שאלישע יחיהו, לא גילתה לבעלה למה היא הולכת אליו.

ויש גם ענין של הוראת מעשיו לבני אדם, כמו שהזהיר הנועם אלימלך בצעטיל קטן: שלא יהיה בדיבורו שום שקר ח"ו, ושום חנופה וכו' וכו' ולא שום הראות מעשיו לבני אדם, ע"כ.

וזה מבואר יותר בשערי קדושה (ב:ד) מובא בחק לישראל, פרשת ויקהל יום הששי, בחלק המוסר ז"ל הוראת מעשיו לבריות, ידעת מה שאמרו רז"ל ענין אותה האשה שהיתה נענשת בגיהנם על שהיתה מספרת לחברתה היום התעניתי וכו' ולא די שאינו מקבל שכר אלא שנדון בגיהנם, כי הרי מגלה דעתו שאין מעשיו כלל לשם שמים, והוא מכלל הפרושים פרוש נקפי פרוש קיזאי וכו', ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיה כל דרכיו לשמים, ואם יכול אדם שיעשה כל דרכיו לשמים ולא יפרש לבריות אפלו אחד מהן שכרו כפול ומכפל מפני שכבוד אלקים הסתר דבר עד כאן לשונם, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן