מסכת קידושין דף פא:

 ב"ה

מסכת קידושין

פא:

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוהנפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע, יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי, יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה וכו' וכו'

וקצת קשה מה אהניא ליה כל התפילות שהיה מתפלל כל יום, ויש לדחות שעל כל פנים רק נכשל במחשבה וכוונה, וניצל מעבירה גמורה.

ועל כל פנים נראה שיש בזה רמז בזה שלא לעשות ענין מתאוה זו, עיין שיחות הר"ן קכט ז"ל ואמר, שלענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה, שדיה לצרה בשעתה (ברכות ט:), ולא יבלבל עצמו כלל כלל בענין זה, לא קדם ולא אחר כך, עכ"ל. ועם כל זה בודאי צריך להתפלל הרבה ולצעוק הרבה להשם להנצל ולהנקות מתאוה זו, וצריכים לומר, שזמן תפילה שמייחד לזה, לחוד.

 

 

אביי מכלליה מכולה דברא, רב ששת מעבר ליה מצרא.

ואילו בדורות הקדמונים נשתבחו בזה שהיו רועה צאן, ונקראים השבעה רועים. והיום שפסקינן שאין לחשוש בזה משום יהורא, לכאורה הוחזר העטרה ליושנה, ויש מעלה להיות רועה, וצ"ת.

ומעין זה מה שמצינו אצל אברהם, שים נא ידך תחת ירכי, שלא חש בכלל בזה, ואילו רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא היה נזהר אפילו מלהסתכל בברית שלו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בלי לדעת התורה ממש הרי זה בהמה

 ב"ה

ספר כוכבי אור

ששון ושמחה יא – כי זה כלל גדול שכל מי שלומד תורה נביאים וכו' הוא אומר שרק אז היו מעשיות כאלה, ועכשו לא, הוא בהמה ממש. כי כל הקלקולים המובאים בהם כלם נמצאים בם היום בכמה בחינות בכלליות ובפרטיות וכו' עיין שם.

בהמה ממש – עיין במסכת סוטה דף כב. לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר (ירמיה לא) וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, ע"כ.

עיין אוצר היראה, גלות וגאולה יח ז"ל כי התורה היא בכל אדם ובכל זמן, וכל אחד ואחד מישראל מי שרוצה לכנס בדרך הישראלי באמת, בדרך הקדש באמת – עוברין עליו כל הגליות וכל המלחמות והספורים המבארים בכל תורה כלה ובנביאים ובכתובים, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרישות של אדם הראשון מחוה

ב"ה

בראשית

ד:כה וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין.

ותלד בן, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

פרש"י ז"ל וידע אדם וגו', בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד וכו' עיין שם.

וחז"ל בבראשית רבה ובעוד מקומות גילו עוד שכל אותן שנים אדם היה מוליד רוחין ושדין ולילין ר"ל.

ויתכן שמלבד הענין להיות פרוש כיון שנקנסה מיתה על ידו, היה גם טעם של איסור ממש, כיון שהנחש בא על חוה, והנחש היה הולך בקומה זקופה ובפשטות גם מדבר כבן אדם, ואדם הראשון היה לו דין בכור לכהונה, ואשת כהן שזינתה אפילו באונס אסורה לבעלה, ולכן פרש ממנה, ואפילו שנתקיים בהנחש הקללה ושבה להיות חיה בעלמא, וקיימא לן (יבמות נט:) אין זנות לבהמה, לא ראה היתר לעצמו, כיון שבשעת ביאה היה כבן אדם, ורק אחר שנתחזק מאה ושלושים שנה (מ"ה בריבוע), ובא למך בטענתו, ראה להתיר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להבין הקורות וסיפורי תנ"ך - תורה נביאים כתובים

 ב"ה

הקורא תנ"ך משתומם על כמה וכמה סיפורים, על הרציחות והניאוף, כמו על מעשה שמשון ופלגש בגבעה, ועוד הרבה דברים כאלו שאי אפשר להבין על נכון איך ועל מה וכו'.

ובעולם מספרים בשם ר' יעקב קמנצקי שבהיות שהוא חוזר כל שנה על כל התנ"ך על ידי זה בא לא הבנה בדברים.

אכן בברסלב אמרו מה שהוא חותר וחודר לעמקי עומק הענין ומעמיד הענין על עצם נקודתו. כי בברסלב אמרו שזה לא רק סיפורים מאז, אדרבה זה מעשים של ימינו, ואדרבה מי שלא מבין את זה הוא בהמה ממש!

זה מש"כ בספר כוכבי אור, חלק ששון ושמחה, חידושים אות יא

וְכֵן בֵּין תַּלְמִידֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל כַּנּוֹדָע לְמִי שֶׁבָּקִי בָּזֶה קְצָת, שֶׁר' שְׁמוּאֵל אַיְיזִיק זַ"ל הָיָה בֶּאֱמֶת אִישׁ כָּשֵׁר וְצַדִּיק, וְאַף־ עַל־פִּי־כֵן וְכוּ', וְכֵן הָרַב ר' יִצְחָק וְכוּ'. וּבְאָזְנַי שָׁמַעְתִּי מֵאָבִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ שֶׁשָּׁמַע מִמּוֹהַרְנַ"ת זַ"ל שֶׁרָצָה וְכוּ'. וּמִכָּל זֶה הֵבִיא לָנוּ רְאָיָה לְעִנְיַן מַה שֶּׁגַּם בְּיָמָיו הָיוּ מַעֲשִׂיּוֹת כָּאֵלֶּה כַּיָּדוּעַ לְבָקִי בָּזֶה, כִּי זֶה כְּלָל גָּדוֹל שֶׁכָּל מִי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה נְבִיאִים וְכוּ' וְהוּא אוֹמֵר שֶׁרַק אָז הָיוּ מַעֲשִׂיּוֹת כָּאֵלֶּה, וְעַכְשָׁו לֹא, הוּא בְּהֵמָה מַמָּשׁ. כִּי כָּל הַקִּלְקוּלִים הַמּוּבָאִים בָּהֶם כֻּלָּם נִמְצָאִים גַּם הַיּוֹם בְּכַמָּה בְּחִינוֹת בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת. כִּי גַּם בְּעֹצֶם שִׁפְלוּתֵנוּ בַּדּוֹר הַיָּתוֹם הַזֶּה, בְּגֹדֶל וְעֹמֶק תַּכְלִית תַּכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁאָנוּ מֻנָּחִים כָּעֵת, עוֹד לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף הַיֵּצֶר מֵאִתָּנוּ, וְעוֹד מִתְגָּרֶה בְּכָל אֶחָד בְּכַעַס וְחֵמָה בְּקִנְאָה וּרְדִיפַת הַכָּבוֹד, בְּלָשׁוֹן הָרָע וְשִׂנְאַת חִנָּם, וְכָל אֶחָד מְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהוּא מֵבִין אֲמִתִּי עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁחֲבֵרוֹ מַחֲרִיב עוֹלָמוֹת וְהוּא רוֹצֶה לִבְנוֹתָם, שֶׁחֲבֵרוֹ כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וְהוּא כֻּלּוֹ אֱמֶת. וְזֶה הַדָּבָר בְּעוֹכְרֵינוּ לְהַרְחִיק מֵהָאֱמֶת יוֹתֵר מֵהַכֹּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ כָּל־כָּךְ בְּעִנְיָן זֶה כִּי בֶּאֱמֶת כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ וְכוּ'. וּלְמַאי נַפְקָא מִינָהּ, לְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. כִּי שׁוֹמֵעַ כָּל זֶה יִבְכֶּה וְיִשְׂמַח בִּבְכִי וְתַחֲנוּנִים, כְּלָבִיא יִשְׁאַג תְּפִלָּה וּצְעָקָה וְשִׂמְחָה יַרְבֶּה, אוּלַי אוּלַי מִכָּל זֶה יֵחָבֵא. (וְעַל כֵּן גַּם אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה קָבְעוּ לָנוּ עַל זֶה לְבַקֵּשׁ וּלְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם בִּרְכַּת שִׂים שָׁלוֹם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב).

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת בהר - הפקרות ואחריות

ב"ה

בריש הפרשה, פרק כה פסוק ז: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. ופרש"י ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: עכ"ל. ודבריו צריכים עיון, כי הלוא אדרבה מזה שאכילת הבהמה מוטלת עליך, הרי זה סיבה יותר לאסור, כי כל מה שזה יותר שייך לבעלות פוגע יותר בשמיטה [ומה שראיתי מובא מהספר משכיל לדוד לפרש כי לשכיר מותר ליתן ולנכרי אסור, אינו נראה כלל, כי רש"י בכלל לא הביא את הדרשה והדין שלנכרי אסור].

וי"ל שפשוט הוא שכאשר מוטל על האדם להשמיט או להתעלם זה רק נוגע לצרכיו, אבל לגבי אחריותו על אחרים, אם לא מרבינן בפירוש, הוה אמינא שבודאי עדיין הוא עומד באחריותו, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

למדנות --

ב"ה 

רש"י פרשת ויקרא (א:טז) כז"ל בעוף שנזון מן הגזל נאמר "והשליך" את המעים, שאכלו מן הגזל, ע"כ. וק"ק דלימא מפני שהעוף אוכל שרצים. ואולי יש לחלק, דהנה בגניבה מצינו תקנת השבים שהגנב לא צריך להחזיר את החפץ אלא דמיו,  והרי מצינו כעין זה אפילו אצל המזבח (גיטין נה) אמרו לא נודעה (שגזולה) מכפרת שלא יהו כהנים עצבין, ולכן גם בעוף שגנב הרבה, לא תהא מתועב אלא בעיקר מקום הסירכה, אכן אם הטעם היה משום אכילת שרצים, לא היה מקום לחלק, ולא היה מקום בכלל להקריב את העוף לקרבן, אלא ע"כ זה שהעוף אוכל שרצים אינו פסול לענין קרבן.

רש"י פרשת בהר (כה:ז) ולבהמתך ולחיה, אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר 'ולבהמתך', מקיש בהמה לחיה - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, עכ"ל.

וק"ק מעיקרא מה קא סבירא ליה שבהמה יש לה יותר זכות לאכול מפני שמזונותיה עליך, הלוא אדרבה זה סיבה לאסור עליה אפילו בתחילה. ואולי יש לומר שרואים פה עוד הפעם הכלל שאין להחמיר על אחרים, וזה שהבעלים יש להם איסור לא תגרר לבהמתו, כי לבהמה יש זכות בכל הפירות, ולא תהיה כפות בגלל איסור של אחרים.