לחדש חידושים

ב"ה

חיי מוהר"ן קצד – שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה וכו' עיין שם. ועם כל זה מובא בשיח שרפי קודש ב-תרט שרבינו צוה את מוהרנ"ת שישתדל לחדש איזה חידוש בכל יום, וכך נהג, ופעם עבר היום ולא חידש משהו, והתפלל על זה וסחט איזה חידוש מהאצבע הקטנה עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא להזכיר שם הרבי לבטלה? אלא נ נח חדש כל פעם!

ב"ה

הרבה תמהו על מש"כ רבי נתן בלקוטי הלכות (יורה דעה ב, הלכות שבועות ב:כא) ז"ל וזה בחינת העלמת שם רבו שאסור להזכירו בשמו, כי שמו הוא דעתו שהוא נעלם וסתום ממנו בתכלית ההעלם, כי שם רבו נכלל בשם ה' שנאמר עליו 'זה שמי לעלם' – 'לעלום (לעילום)' וכנ"ל. וביותר האסור בשם של פלא, זה רמז כי יש רבי ששמו פלא הפלא ופלא בבחינת "ויקרא שמו פלא יועץ" (ישעיה ט:ה), שעצות שלו הם נפלאות תמים דעים בבחינת (ישעיה כה:א) "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן". ועל כן אסור להזכיר שמו ביותר, כי עליו נאמר (שופטים יג:יח) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", עכ"ל. והרי בברסלב לא מצינו בכלל קפידא על זה, ואדרבה מרבים לקרוא שם רבינו להאיר אורו. והגם שכל האיסור להזכיר שם רבו אינו חל כאשר מקדימים תואר רבי (ויש אומרים שזה רק שלא בפניו), אפילו הכי לא מצינו הקפידה על זה. ואפילו לקרוא לאחרים שיש להם שם הרב אסור.

ועוד קשה שהרי רואים שרבי נתן מרמז על רבינו הקדוש שהוא פלא יועץ, אבל באמת אין השם נחמן פלאי שיחול עליו האיסור. ועל כן תרצתי בלקוטי נ נח שעל כרחך רבי נתן מרמז פה על השגתו כבר מאז של שם רבינו שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן הוא כותב שיש רמז לשם פלא זה בהלכה זו של שם הרבי הפלאי, והרי אז היה עדיין בעילום ובסתר, ואסור להזכירו בפירוש. אבל לאחר שרבינו גילה בפירוש בפתק הקדוש שזה שמו, אז אדרבה כבר צריכים לפרסמו בכל היכולת. וכן מבואר בכל ההלכה שם שיש איסור שבועת שוא לקיים אמת הפשוטה הברורה, ורבי נתן מוסיף על זה שכעין זה אסור ללמוד מרב שרק מלמד את מה שהוא פשוט וברור בלי חידוש עיין שם, כי אין זה הדרך לנצח את הבחירה לטוב לגלות את האמונה והשם יתברך. ולפי זה כאשר השם הפלא הוא שיר חדש, שהוא חדש לגמרי כל פעם (וכן סבא אמר על הפתק הקדוש שכל יום הוא חדש), אז בודאי זה עיקר הדבר שצריכים להרבות להזכיר כדי לחדש את האמת והאמונה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורת ה' תמימה

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן מט:ז תורת ה' תמימה. שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, עכ"ל. וצ"ב מה זה שלא השיגו ממנה כלום, הלוא על כל פנים משהו זכינו במאות הדורות של צדיקים וחידושיהם, ואפילו שהתורה היא בלי סוף, על כל פנים איך זה לא נחשב ככלום. ונלע"ד לפרש דרך משל, מי שהוא שלומד מגילת אסתר ומוציא בס"ד חידוש שראשי תיבות יבא המלך והמן היום הם שם הוי"ה, ומוסיף ליתן פירושים על זה כפי כוחו. והרי האמת הוא כן אבל האמת לאמיתו כבר גילה האריז"ל כללות השמות הרמוזים במגילת אסתר: ז' וה"ו, ויה"ו א', ה' הה"ה, י"ב הויות וכו', והאיש הנ"ל כל הפירוש שלו מצומצם מאד כי לא ראה בכלל את התמונה השלמה, רק זוית קטנה אחת, ולפי התמונה הגדולה לא אפילו התחיל להבין הענין. ולפי זה מובן שכן הוא אפילו כפי כל ההתגלות הנוראות של הצדיקים האמיתיים, כלפי עוצם גדולות התורה עוד לא התחילו כלום לנגוע בתמונה השלמה, והרי כל הפירושים וההשגות שלהם כאפס נחשבו, באשר שהם מצומצמים בלי הכירות והתיחסות לכל התמונה באמת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חידושים בספרי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

תצא. והייתם כאלהים ידעי טוב ורע (בראשית ג:ה), 'והייתם כ' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, כי הצדיק הוא צמוד לאלהים, והוא הגשר. בענין ידעי טוב ורע עמש"כ בלקמ"ת תורה כט.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה כט

'כי כל היחודים והזווגים הם בחינת בטול אסור' (ע' תורה נט). בזה י"ל הפסוק (בראשית ג:ה) והייתם כאלהים (ע' רמזים אות תצא) ידעי טוב ורע, ידעי זה בחי' זווג כידוע, שעל ידו הטוב מתחבר לרע ו'נעשה האסור כשר והתר בחינת בטול האסור', ובזה שפיר ידע גם את הרע במה שהוא יודע את הטוב, כי הרע יתבטל להטוב.

לקוטי מוהר"ן תורה י'

בסוף התורה ד"ה והנה מכלל הדברים אתה שומע שנגלה הוא בחינת ידים וכו' ואף שנסתר הוא למעלה מנגלה וכו' הוא ענין שכתוב בזהר: תנאים בשוקין ואמוראים בידין. ואף שהתנאים למעלה מאמוראים, מכל מקום הם במקום שהוא למטה ממקום האמוראים וכו' וכבר מבאר על זה תרוץ ע"כ. והנה ביאור הענין נמצא מהאריז"ל שאלו הרגלין שהם בחי' התנאים הם בעולם למעלה מהעולם שבו הידין שהם בחי' האמוראים. אכן אכתי צ"ב למה סידרו את הדבר כן, לדבר על הרגלין שמעולם עליון וידין מעולם תחתון ממנו. ואולי זה כענין שקוראים את שמע בעולם הבריאה כי אין לנו היכולת בזה בעולם האצילות.

לקוטי מוהר"ן תורה טו:א 'שישפט וידין בעצמו כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה, ותשאר אך יראת ה', ולא יראה אחרת. כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה, כי אם אין דין למטה, יש דין למעלה (מ"ר שופטים פ' ה') וכששופטין את האדם במשפט דלעלא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט וכו' אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר, ע"כ.

הנה אכתי צ"ב, האדם ששפט את עצמו ומצא את עצמו חייב, אז איך זה יועיל שהתעורר מעצמו, סוף סוף מגיע לו איזה עונש, ויש לו מקום לישאר ירא מהעונש שיבקר אותו. וקשה לקבוע כלל שכל כהאי גוונא לא תחל העונש רק ישר מהשם יתברך – כמו חולאת וכדומה, שלא רואים שום אמצעי. ולכן קשה כנ"ל.

וב"ה כעין הקושיא הנ"ל רבינו כבר יישב בחיי מוהר"ן (אות תקע"ה) בחשיבות הענין לשאול עצה מצדיקים שעל ידי זה ניצול מיסורים וכתב שם ז"ל ואפילו אם ח"ו יבואו עליו היסורים זוכה על ידי זה לקבל אותם באהבה ובשמחה וזוכה לראות התגלות אלקות איך שהשם יתברך מצמצם את עצמו כביכול, ומתלבש עצמו בהם, ועל ידי זה מגיע על ידי היסורים לרב טוב ולחסד גדול ע"כ. וכמו כן נוכל ליישב כאן, שהעונש שמגיע להאדם ששפט את עצמו הוא ממש כמו כעצת הצדיק, שבבוא היסורים יראה איך שהם ממש יד ה' וככל הנ"ל.

וזה מבואר יותר בלקוטי מוהר"ן תורה רנ, שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, שמי שיש לו דעת שהכל בהשגחה, לא היה לו יסורים כלל ע"ש.

שוב חבר שלי הראה לי תשובה ויישוב אמיתי על שאלתי, והוא כי חלק ממה שהאדם דן את עצמו זה לא סתם לחייב את עצמו אלא גם להעניש את עצמו ולקבל תיקונים על מעשיו. ודבר זה מפורש בלקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות הרשאה ג:ז) וז"ל ששופטין א"ע קודם שיבא הדין של מעלה ח"ו כדי לבטל הדין שלמעלה ע"י המשפט ששופט א"ע כנ"ל. כי לפעמים האדם רואה שאין די לו בדיבורים מה שהוא שופט א"ע ואזי הוא בעצמו נותן משפט ע"ע שיתענה ויסגף עצמו כך וכך על מעשיו שעשה ואע"פ שבאמת בוודאי אין זה מספיק אפילו חלק מאלף כנגד מה שפגם כי כל ימינו לא יספיקו להתענות ולסגוף עצמינו על פגם הרהור ומחשבה זרה אחת למי שמאמין בעוצם הפגם הנוגע במקום שנוגע כנ"ל מכ"ש וכ"ש מי שעשה איזה עבירה ח"ו מכ"ש וכ"ש מי שקלקל הרבה מאד ח"ו כמצוי עכשיו בדורות הללו בעו"ה וא,כ לכאורה מה יועילו לו אלו התעניתים והסיגופים כנגד מעשיו אך אעפ"כ יכול לזכות לכפרת עוונותיו על ידם. כי עיקר התיקון הוא המשפט דהיינו מה שהוא בעצמו שופט א"ע וע"כ מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע ואינו ממתין על הדין שלמעלה עי"ז יכול לבטל הדין שלמעלה ע"י תעניתים וסיגופים שלו מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזה בחי' מה שאדם יכול להנצל ע"י סגוף או תענית א' מדינים קשים ומרים הרבה מאד וגם לזכות על ידם לחיי עוה"ב, ע"ש כל דה"ק.

חידושים בדברי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

תצב. לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר הנני (ישעיה נב:ד – הפטרה לפרשת שופטים) – כי אני הוא המדבר הנני עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ישעיה (נב:ט) פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים. פצחו רננו ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תצג.תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צד:יט) ר"ת וס"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות.

שיחות הר"ן צח: אמירת תהלים מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך בעצמו. כי הוא אמרם ברוח הקדש (ריז), והרוח הקדש מונח בתוך התבות וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו. והוא מסוגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה'.

והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים יח יט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כא יט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת (ישעיה יא א): "ויצא חטר מגזע ישי" הנאמר על משיח שהוא דוד בחינת (איכה ד כ): "רוח אפינו משיח ה'". וזה בחינת (פסחים סח. זהר א קיד: קלה.): 'עתידין צדיקים שיחיו מתים על ידי המשענת' בחינת "ואיש משענתו בידו" בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות. וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב).

יש פה נקודה מעניינת שהבטחון של אחד יכול להחיות את השני (וכעין זה מצאנו שבודאי יכולים להתפלל על יראת שמים, ע' בריש הקדמה להשתפכות הנפש, וקטני אמונה דנו הרבה בזה), ואכמ"ל.

ועוד יש להבין שמה שרבינו גילה כאן אינו בכלל עיון תפלה שחשוב עבירה (בבא בתרא דף קסד:) ופרש הרשב"ם שם ז"ל יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה הקב''ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה: ודו"ק.