האמת הוא רק אחד - ועם כל זה יש המושג של אלו ואלו דברי אלקים חיים

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה נא

כי אמת הוא אחד, למשל, על כלי כסף כשאומרים עליו שהוא כלי כסף, הוא האמת, אבל כשאומרים עליו שהוא כלי זהב, הוא שקר, נמצא שהאמת הוא אחד וכו' ע"ש.

עיין ברש"י כתובות נז. ד"ה מאי קמ"ל. שביאר שלא בכל מחלוקת בהלכה ניתן לומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כגון אם נחלקו שני חכמים איך אמר פלוני החכם - שבמחלוקת זו אחד מהם אומר שקר ואין כאן דברי אלוקים חיים. ועיין ברשב"א בחולין (צב: ד"ה הא דאמר לגבי נותן טעם בגידין) ז"ל מן התימה, וכי נחלקו במה שיעיד עליו החיך? וכו' ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים וכו' ע"ש. ובר"ן שם (מב.) ז"ל והיאך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמוד עליו, ע"ש.

וזה סוגיא שלמה וארוכה מאד, עיין למשל בשדה חמד (קונטרס הכללים, מערכת המ"ם כלל קסד – מהדורת קה"ת, כרך ג', עמ' 1090 – תקמו). ובספר משנת בנימין (לרב בנימין מוילקומיר – סוף ח"א, קונטרס אחרון, מעשרות ה:ח אות טו, עם הוספות האדר"ת).

ועיין בארוכה בספר חיי מוהר"ן אות כד שרבינו אמר שאף על פי שנמצא בספרי מקבלים תרוץ על קשיא הזאת וכיוצא בזה וכו' וכו' באמת אלו התרוצים אינם כלום למבין קצת וכו' וכו' רק לסמך על אמונה לבד. וכשבא חס ושלום בדעתו איזה קשיא בעניניםאלו צריך לידע שאי אפשר לתרצה, כי אי אפשר לנו לדעת ולהשיג בשכלנו האנושי דרכי ה' וכו', רק לסמך על אמונה לבד, להאמין שבדואי באמת הכל נכון וישר, רק שבשכלנו אי אפשר להבין דרכי השם וכו' וכו' וכן על שאר קשיות כיוצא באלו כגון הידיעה והבחירה שמובא גם כן שרוצים לתרצה וכו' ע"ש באריכות.

וצריך עיון אם דברי רבינו שם הולכים גם על מחלוקת במציאות, דאם כן, אפילו לפי מה שחקק כאן בתורה נא שהאמת אחד, הרי אי אפשר לדעת אותו אחד בעולם הזה, כי יתכן לעינינו שני הפוכים בבת אחת באותו מציאות, ושניהם אמת, אף על פי שבעולם האמת, בודאי שניהם כאחת מציאות אחת של אמת, אבל לעינינו ניתן נראה כשנים, ולא נוכל לדעת שהוא אמת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פירוש המילות מתי יכול להיות על פי כוונת האריז"ל

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן - תורה ח' - באור

ב"ה

תורה ח: רוח סערה שרשה מבחינת הגוף. על כן כל צדיק יכול להמשיך הרוח חיים אבל לא נוצר מהרוח סערה של הגוף רק כאשר תיקן לגמרי הד' יסודות. והשפלת הרוח סערה דיקא על ידי תיקון הד' יסודות שבזה סותם הצנורות של הרוח סערה. ועל כן הצלחת הרוח סערה הוא רק לשעה, בחינת כל דברים הגשמיים.

במעשה מבן מלך שנחלף יש גן שבתוכו רודפים את האדם, והנה האדם בעצם נמצא בגן דא אורייתא (ח:ז) ועיקר התורה אצל הצדיקים (ח:ב) על כן כאשר הרוח סערה רודפת את האדם העצה הוא לעמוד אצל המלך בחינת שבת כמבואר שם, בחי' אנחה של וי אבד נפש, שממשיך הרוח חיים של התורה מהצדיק ולא יאנה לצדיקיא כל און. ואם מכניסים את הצדיק הזה לתוך הגן יתבטל הרוח סערה לגמרי.

ח:ו להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב הוא על ידי תורה ותפלה: וממשיך לגלות שתפלה הוא מחדש ממש את הבריאה. ומשמע שתורה בלבד לא מחדש וצ"ע. ולכאורה כי התורה בחי' יסוד אבא בחי' כח מה, בחי' הענוה והסובלת את הכל - בחי' הגן שכולם נמצאים בה, והם קובעים כביכול מהותה, כפי השגתם והאופי והשקפה שלהם כן יהיה להם. ורק על ידי התפלה שוברים את חותם הצמצום הזו של קטנות דעות הנמצאים, ומחדשים את ההשקפה שלהם וזה בריאה בכח, ואז כאשר יסתכלו וילמדו שוב בתורה יהיה בריאה בפועל. והתורה לא שינתה, רק השגתם והשקפתם נבראה מחדש, וכן יהיה ממש בטבע הנהגת העולם, שהוא כפי ההשגה של הנמצאים, כידוע בענין נסים להצדיקים. וממילא כאשר בא להשגה ובריאה החדשה נפלה מאליו ממילא הרע, כי כבר לא נמצא אותו סתימה וצמצום שהיה בתחילה בהשקפתו הראשונה. והוא לא חיפש אחר הרעה להסירו וכדומה, רק עלה וברא הכל מחדש, ובהחידוש כבר לא עמד הרע לסתום השגתו.

צריך עיון מה החילוק בין רוח חיים של התורה לבחי' מעין גנים של התורה שהיא תפילה. ולפי הנ"ל נראה לפרש שהמעין היא התפילה שקדמה לברוא את המציאות החדשה, ואילו האווירה של המציאות החדשה בכח ובפועל על ידי התורה הוא הרוח חיים.

וזה בחינת ציצית שנותן להאדם מעמד ברוח חיים של הד' יסודות המתוקנות על פי התורה הקדושה ולא כפי מציאותם בעולם הגשמי ששולטים בהם הרוח סערה כנ"ל.

ח:ח מבואר עוצם חטאת השותים יין ושכר וכל שכן סמים ח"ו שהם ממשיכים בזה את החיים שלהם מרברבי עשו הרשע רחמנא ליצלן.

ח:ט גם דבר אז מענין שתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים וכו':

מבואר בספר אדיר במרום (עמוד קצב) שהי"ב שעות היום מכוונים כנגד הי"ב תיקוני דיקנא, ואילו הי"ב של הלילה אינם אלא התפשטות של הי"ב של היום לחלק התחתון - כמו שרואים כאשר עבר היום בארץ ישראל ונעשה לילה הוא יום בעבר השני של כדור הארץ.

ומבואר עוד שם (קצ-) שאלו הי"ב הם של הזכר בההנהגה של הששה ימים - ששת אלפים שנה. ותיקון הי"ג ונקה, היא נוקבא שכוללת כל הי"ב והיא ההנהגה של שבת - אלף השביעי. עיין שם פלאות. (ובספר באור הלקוטים האריך בענין הי"ב והי"ג עיין שם, וקבע שהצדיק זוכה לבחינת ונקה, שנקי לגמרי. אותי שפיר לדברינו לעיל, שהצדיק בלי' שבת והוא המלך שמתקן את הגן ונוצרו מהרוח סערה).

ונקה - עם הד' אותיות בגמטריא אדנ"י ק', כמובא בהאריז"ל ורמח"ל שצריך לעשות את השם אדנ"י למאה, וכתבנו כמה פעמים בס"ד שלכאורה יש לעשות את זה ממש במדה היג של התיקוני דיקנא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שים חלקנו בתורתך

ב"ה

שים חלקנו בתורתך – כפי פרשו בכמה דרכים, שכל אחד יש לו חלק בתורה, וחלקנו מלשון חלוקא דרבנן, לבוש הנשמה (וכנוסח היהי רצון על עטיפת טלית עיין שם), וחלקנו פירורי פיזור נפשינו, ועוד דרכים, ויש לפרש חלק מלשון נפילה, כי אין אדם עומד על דברי תורה עד שנכשל בהם, ואם על האדם להיכשל אז שיהיה בתורה.

ונראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה סד:ד כי מחלקת היא בחינות בריאת העולם, כי עקר בריאת העולם – על ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל, ועל כן צמצם האור לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, הינו הימים והמדות וכו' וכן הוא בחינת המחלוקות, כי אלו היו כל התלמידי חכמים אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על ידי המחלקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי, שהוא בחינות צמצום האור לצדדין, שבוא הוא בריאת העולם על ידי הדבור כנ"ל, עד כאן לשונו עיין שם. וידוע שהאדם בעצמו הוא בבחינת כל זה, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט ובכמה מקומות. הרי שמציאות האדם בעצמו תלוי במחלוקת, ואם כן שפיר יש להתפלל תמיד על קיום מציאותו בשורשו בתורה ולא בהשתלשלות המחלוקת למטה, שים\ותן חלקנו בתורתך. וזה דבר עמוק מאד בענין מציאות האדם ואין כאן מקום להאריך, הלואי שאזכה לעמוד עליה בעזה"י.

שים חלקנו בתורתך, ראשי תיבות שמחה (בן) חוה ברכה. שאזכה בעזה"י בזכות הפתק הקדוש -

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ד' --- איזה תורה הוא זה!!!!! נ נח נחמ נחמן מאומן!

ב"ה

חידוש נורא ונפלאה וממש למעשה - אשרי מי שיתבונן עליה כראוי ובעזרת השם יתברך יאיר לו מאד.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

לקוטי מוהר"ן תורה ד

ב"ה יש לשים לב למה שרבינו גילה פה (ד:ט) שענוה הוא רצון הא"ס ב"ה, כי באמת ידענו שענוה הוא הכתר, שהוא הרצון, אכן לפי קט ידי לא ראיתי את זה בפירוש על רצון הא"ס ב"ה שהוא מדת הענוה, והוא פלאי ופתח ושער גדול. ובזה מובן, ויכולים להתבונן טובא על עיקר בריאת העולם, שחז"ל גילו כי הש"י ברא את העולם כי אין מלך בלא עם, ולהראות המדות הקדושות של רחמים וכו'. כי זה מטבע הענוה, כמו שכתב הרמח"ל בספר לשון למודים (עמוד יב) ז"ל העניו כי הוא ימאס ביקר הגאוה אל שלימותיו, מטעם היות בו חסרון אחר, אך אם היו נקי מכל חסרון לא היה מואס בו, הלא תראה כי אלהינו יתברך יאמר עליו גאות לבש, כי לו נאוה הגאוה, ולא רעה היא כאשר היא בנו, יען אין בו כל חסרון, ולא תמצא ענוה תמנעהו מן היקר שכר גדולתו, עכ"ל. הרי בהיות מדת הענוה הא"ס מבחין שיש מקום להשלים, להראות להזולת כביכול את שלימות הא"ס ב"ה, הטמין את עצמו בענוה ונתן מקום לאפשר להזולת כביכול להשיג יחוד הא"ס ב"ה. ועי"ז דייקא כתוב ה' מלך גאות לבש. וראוי להתבוננן מאד בזה, ובנוסף למה שרבינו גילה שעל האדם לשבת ולהרגיש איך שהשי"ת מסתכל עליו, עד שפניו יתאדמו. כי הש"י ממש הטמין את עצמו במדת ענוותנותו ליתן מקום להאדם להיות ממלא כל החלל, והשי"ת ממש מאחוריו בא"ס, וכל אחד כפום מה דמשער ליביה יבין גודל נוראות הענין הזה ב"ה. והנה הסתכלות הש"י באדם, בחי' אור ישר, והאור חוזר זה כפי מדת היראה, כמבואר בהקדמה לספרינו לקוטי נ נח. והכל כפי התקרבות האדם להתורה הקדושה שהיא מאירת עינים, וכמבואר בתורה יג בלקוטי מוהר"ן.

ונראה לעניות דעתי, ובאמת איך אדע, אבל תורה היא וכך מאיר לי, שמשה רבינו על ידי תכלית ענוותנותו, שביטל את עצמו לא"ס ב"ה השוה עצמו לרקע של המציאות העולם הנ", ועל ידי זה המציאות העולם דהיינו מלכות הא"ס ב"ה נחשב כלתו – כלת משה.

ויעקב מלבר ומשה מלגו. כי אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו בסוד נ"ר – נפש רוח, נר מצוה, שהם בנו התגלות הש"י ברקע מציאות ענוותנותו יתברך, במה שהוא יתברך נתן מקום להזולת כביכול וכמו שנתבאר לעיל [ונראה שזה הענין נמצא גם כן בסוף יחוד הי”ג חיוורתי, שז”א מסתכל בא”א, והויו”ת שבעיניו מקבלים הניקוד של חסד בסגול, כי א”א זה תכלית הענוה שנותן המקום לכל הנהגה, וברקע זו בונים בחסד כנ”ל]. ויעקב ע"ה בחי' ותורה אור, שלמות הנ"ר בהג' יחודים כידוע (אהי"ה הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י הוי"ה), וזה בחי' בקיעת האור (יעקב אותיות בקיע) א"ס בתוך הענוה. שזה בחי' החושים שבוקעים את הגוף. [וזה סוד ובני דן חושים, חשים אותיות משיח, שעיקר תיקונו הוא אותיות ד"ן של אדנ"י שזה תיקון משכא דחויא, והר"ת בגמטריא ח"י בחי' ט' עולים וט' יורדים ובסוד יום שכולו שבת ומנוחה לח"י עולמים, והס"ת בגמטריא מאה, בסוד המאה ברכות, שזה תכלית הבריאה ביחוד הרישא והסיפא]. וזה סוד המנרה שגובה ח"י טפחים, מ-נ"ר-ה, שאור מ"ה שורה על הנ"ר.

ואילו לפי בחי' משה רבינו ע"ה אפילו הגוף – בחי' רמ"ח אברים, בחי' מחקק (ע' לקמ"ת עב) שמשה רבינו ברמ"ח איברים מיחד עם הא"ס ב"ה בסוד כלת משה. וזה תכלית יחוד הרישא וסיפא. וז"ס א"ת ב"ש, וז"ס יוו"י שצריכים לעשות לכבד את ה"י, והרי"ו ליראה אותו, ומאה ברכות, כמובן לי ואכמ"ל.