המעיל של התם של סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות בגמרא מסכת נדרים סוף דף מט:

 ב"ה

דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא (-צמר) עבדה גלימא (-בגד) דהוטבי (-חשובה), כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל, פירש הר"ן ז"ל שהיה חשוב בעיניו כמעיל, ע"כ, וכן פירשו תוספות והרא"ש. והשיטה מקובצת פירש שאין זה נחשב לשקר, כיון שנקרא 'מעיל' על היותו בגד מעולה, ומכיון שבעיני רבי יהודה היה בגד זה מעולה, קראו מעיל. והמהרש"א כתב שהיה נעשה כעין מעיל.

עיין סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחכם ותם ז"ל וכן במלבושים, היה להם בשתפות לו ולאשתו פעלץ אחד, והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ – כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק, והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפה לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן הטוליפ, והיה נותנת לו הפעל., והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לאקפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח וכו', וכן כשהיה צריך ללבשי יופא וכו' עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה מחכם ותם - התם היה לו כל המאכלים וכו'

 ב"ה

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעשה מחכם ותם

והיו לו כל המאכלים וכל השמקות וכל המלבושים וכו' עיין שם.

עיין בספר שבט מוסר פי"ד ז"ל יסתפק אדם בהכרחי, ואל יבקש המותרות, פן יסירו אותו מאחרי ה', אלא ידמה לו המועט כהרבה, וכאלו יש בידו כל הטוב שבעולם, וזהו פתח לעבד בוראו, כיון שאינו מוציא זמנו לבקש המותרות. ורמוז זה בשמואל (ב:יב:ג – במשל שנתן הנביא המשיל לדוד המע"ה) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה, דהוי ליה למימר, ולרש אין לו, מאי אין כל, אלא בא לרמז על חסידות הרש מסתפק במועט כהרבה, 'ואין' שבידו נדמה לו כאלו כל טוב בידו. וזהו 'אין כל' ירצה ה'אין' נדמה לו 'כל', ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תמיד לסמוך על התמימות ופשיטות

 ב"ה

במסכת מגילה

ז: אי חקלאה (-אכר) מלכא ליהוי – דיקולא (-סל) מצואריה לא נחית, ע"כ. וראיתי מי שהוא שלקח את זה – אפילו אם קבצן יהיה מלך, לא יעזוב הכלי שהוא מקבל הצדקות מעל צוארה. ועל כל פנים אפילו אליבא דאמת, יש לקחת סמוכים לסיפור של התם והחכם, שהתם, בכל מדרגה שעלה, העיקר שלו לא השתנתה, לעסוק תמיד בתפילות ולשמוח.

ויותר מזה אנו יודעים מהשבעה קבצנים, שרבינו היה קודש לא הפסיק להפציר את השם יתברך כעני בפתח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות - מעשה מחכם ותם

ב"ה

הגאבירניר שלח להתם בגדים כי אין ראוי שיבוא לפני המלך בלבוש פעלץ. ולכאורה מבואר מזה שאף על פי שהחכם היה גר איתו בביתו, ובסתמא היה עשיר גדול כי היה אומן ורופא מומחה, התם לא קיבל ממנו לבושים, ונשאר עני מרוד כמקודם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חכמות ולשונות

ב"ה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחכם ותם, אחר שהתם נהיה לגאברינר - ראש המחוז - יעצו לו שכדאי לו ללמוד חכמות ולשונות להכין לפגישתו עם המלך, "ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?!"
והוא פלא כי רבינו הזהיר מאד מאד לא ללמד אותם ושהם ממש פגם הברית. והגם שרבינו גילה שהצדיק כן לומד אותם, הרי התם לא היה בחינת הצדיק - כי זה היה הבעל שם בסיפור.
וצריך עיון.
נ נח

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות - כמה הערות על מעשה ט - מחכם ותם

ב"ה

מעשה ט מחכם ותם – החכם מתארח אצל התם

מבואר בסוף הסיפור שעסק התם במנעלים היה באמת עסק התפלה, והיה נראה שגם חבירו החכם לא היה סתם חכם, אלא בתורה. ולכן כאשר החכם חזר לעירו התם שמח כל קח לקראתו וניסה כל כך לעזרו, ובסוף התם הזמין את החכם לגור אצלו, 'וישר בעיני החכם ונכנס לביתו ועמד אצלו' וקשה מאד הלוא החכם היה עוד מחזיק את התם כמשגע, והרי הוא עוד לא מצא אכסניא כרצונו כלל, ואיך זה ימצא חן בעיניו. אלא שנראה כמבואר ברמזי המעשיות (מלקוטי עצות מהדורא בתרא, תמימות אות ה) שהבתים שקבלו מאביהם הוא האמונה הק' שהוא נחלת אבות, ולכן על אף שהחכם איבד את בית אביו, כי הוא הלך רק אחר שכלו, בכל זאת הוא מצא מנוחה באמונת התם.

ונראה לפרש עוד על פי לקוטי מוהר"ן תורה כח, שמה שביתו של החכם נעשה כלה ואבוד ולא נשאר ממנו כלום, זה מעשה של התולע דקליפה, ואכן החכם היה מתלוצץ מהתם, וכשיש ליראי השם חרפות ובושות מהכופרים האלו עצה על זה אנכי תולעת ולא איש וכו' (שם אות ב'), והתם – שהוא בחי' תיקון הד' אלפין שהם בגמטריא התם - היה מארחו (ובזה צ"ע כי בתורה שם מבואר שצריכים להתארח ת"ח צדיקים, ת”ח אמיתיים, וע' מה שפירשנו שם בס"ד איך שההכנסת אורחים הוא ממש בסיס להתורה ולהרמת האלפין שהם הטוב הגנוז בגוה ע"ש, ולכן י"ל שגם בהארחה יכולים לשמש תלמוד חכם מצד הנקודות אמיתיות והטוב שבו, ודו"ק). וזה בחי' התמימות והפשיטות של האלף בית המבואר בתורה זו (וא”ש זין חית, בוז משפחות, כי החכם מייצג את משפחת אביו), שעל ידי זה ממילא בונה בית אמיתי בין שמיא וארעא וכו' כמבואר שם. ונראה שמעשה התיקון גרם תשומת לב של המלך.

ואם צדקתי שחכמת החכם היה בתורה י"ל עוד הג' חכמות שהוא למד, שבתחילה הוא למד מלאכת צורף בזהב, בחי' לימוד שלא לשמה, ושוב עשה חשבון שלזמן אחר תורה כזאת לא יהיה חשוב, ולמד מלטש אבנים טובות, בחי' לימוד בשביל עולם הבא, ושוב עשה חשבון שגם מוגבל מאד, והתחיל לעסוק ברפואה, דהינו לימוד לשמה – לתקן את השכינה. ועם כל זה כיון שהעיקר אצלו היה החכמה נפל וטעה לגמרי ה"י ר"ל.

מעשה ט מחכם ותם – נסיעות החכם

מבואר 'ישב עצמו: מאחר שכבר אני בורשא למה לי להתקשר עם אלו אולי יש מקום טוב מהם אלך ואבקש ואראה והלך בשוק וכו' ואמרו לו שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם, מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד, ע"כ.

וק"ק כי הלוא כל מבוקשו של החכם היה "שילך בעולם" וכן המשיך לעשות לנסוע עוד ועוד, ואם כן איך החליטו שקשה מאד להיות אצלם מחמת שנוסעים למרחקים, שאדרבה זה דייקא סיבא שיהיה טוב לו, ועל כל פנים לא קשה לו.

מעשה ט מחכם ותם - תפקיד של הבעל שם טוב להציג את השם יתברך ותפקיד החכם להציג את העם

במעשה מהחכם והתם רואים איך שהתם עלה מעלה מעלה עד שהוא היה מינסטר על כל המינסטרס, ועם כל זה לא נכנס כלל לתוך התחום של הבעל שם טוב, ודוק בזה. ויש בזה לימוד גדול על ענין של הצדיק, שהצדיק הוא בכלל לא כאחד מהעם, אלא שיש לו תפקיד מאת ה'.

ויעוין למשל בספר יחזקאל (כב:ל) ואבקש מהם איש גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: והנה אף שהיה יחזקאל בעצמו ועוד נביאי אמת השם יתברך אומר שלא נמצא איש גדר גדר.

ונראה מכאן שיש שני תפקידי הנהגות בעבודת השם, כי יש צדיקים שהם בחינת נביאים שעבודתם הוא כעומד ממש בצדו של השם יתברך, ואינם נחשבים בתוך כל ההמולה של העם, ולכן השם יתברך לא חישב את יחזקאל וחביריו כי הם היו לגמרי בטלים אליו יתברך וכל מעשיהם הם כמעשי השם יתברך. ויש צדיקים שאינם בבחינת נביאים, והם עומדים מצד העם. וקשה לי להאריך להסביר והמשכיל יבין לאשורו בעזה"י.

מעשה ט מחכם ותם – התמימות בכל הטעמים

התם היה טועם כל הטעמים וכו' וצ"ע איך זה ענין תמימות, שלכאו' התמימות היה לא לשים לב כלל וכלל להטעמים, וכמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מז) לפרש את הפסוק (דברים ח) לא במסכנות תאכל בה לחם, שלא יבקש שום מאכלים חוץ מהלחם.

מעשה ט מחכם ותם – העזאזל (דהינו הטייוול)

הטייוול – מקור מלה זו נמצא בתורתינו הקדושה בסוף פ' וישלח, והרמח"ל פירשו בסוף ספר אדיר במרום ז"ל ומה שהיה טבאל, שרצה לומר לא טוב, ע"ש. וזה מה שמצינו בריש סיפור הראשון שהמלך אמר שהלא טוב יקח אותה.

מעשה ט מחכם ותם – בסוף – 'ואם התפלה אינה כראוי – הוא מנעל בשלשה קצוות והבן.'

במדרש תלפיות איתא שחנוך תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.