הצדיק כואב לו תשמיש כמו ברית מילה

 ב"ה

ספר שבחי הר"ן יז

גרא"ק

דברי רבי נחמן מברסלב, המובאים כאן, דורשים ביאור עמוק, שכן הם נוגעים ברובד רוחני-פסיכולוגי ובהשקפתו המיוחדת על טבע האדם, התאוות והקדושה. ננסה לפרש את דבריו בצורה בהירה, תוך התייחסות לשאלתך: מדוע הצער של הצדיקים מתואר ככאב פיזי, דומה לברית מילה, ולא רק כצער שכלי או מוסרי הנובע מפחיתות המעשה?

פירוש הדברים

1. רקע לדברי רבי נחמן: רבי נחמן מדבר על צדיקים גדולים ש"שברו כל התאוות", כלומר, הגיעו לדרגה רוחנית גבוהה שבה הם התעלו מעל היצרים הגשמיים והתאוות הטבעיות. עבורם, תשמיש המיטה – שהוא מעשה טבעי ומותר במסגרת הקדושה (בנישואין, לשם מצווה או פריה ורביה) – הופך למעשה שיש בו ממד של צער. הצער הזה משווה רבי נחמן לכאב של ברית מילה, שהוא כאב גופני חד ומוחשי.
2. הצער כחוויה הוליסטית: הצער של הצדיק אינו מוגבל רק לשכל או למוסר, אלא הוא חוויה כוללת המשלבת גוף ונפש. לפי תורת רבי נחמן, הצדיקים הגדולים חיים במציאות רוחנית כה טהורה, שכל מגע עם החומר והגשמיות – גם כשהוא מותר וקדוש – נתפס אצלם כירידה מהרוחניות האידיאלית. תשמיש המיטה, אף שהוא מותר, כרוך בהכרח באברי הגוף ובתהליכים גשמיים (כמו שציינת: "שתן ודם"). עבור הצדיק, המעשה הזה, שדורש מעורבות גופנית, מעורר תחושה של ניגוד פנימי בין השאיפה הרוחנית המוחלטת לבין המציאות הגופנית.
   הברית מילה מוזכרת כאן כדוגמה לכאב גופני שיש בו ממד של קדושה. המילה היא מצווה שמטרתה לקדש את הגוף, אך היא כרוכה בכאב פיזי. כך גם תשמיש המיטה עבור הצדיק: הוא מעשה קדוש (כשנעשה כהלכה), אך עצם הצורך להתעסק עם הגוף יוצר כאב, שמתבטא לא רק בשכל אלא גם בחוויה הגופנית.
3. הקשר בין גוף לנפש: לפי תפיסת החסידות, ובפרט אצל רבי נחמן, הגוף והנפש קשורים באופן עמוק. כאשר הצדיק חש צער נפשי או רוחני מפחיתות המעשה, הצער הזה יכול להתבטא גם כתחושה גופנית. הכאב של ברית מילה מסמל כאב גופני שמקורו במצווה, ולכן הוא משמש כמשל מתאים לכאב שהצדיק חש בגופו כאשר הוא נדרש לעסוק במעשה גשמי, גם אם הוא קדוש. הצער אינו רק שכלי (הבנה של "פחיתות המעשה"), אלא הופך לחוויה ממשית בגוף, כי הצדיק רגיש כל כך לכל ניואנס של חוסר שלמות רוחנית.
4. השוואה לברית מילה: הברית מילה היא מעשה שמטרתו להכניס קדושה לאבר הגוף ה"נמוך" ביותר, ובכך להעלות אותו. תשמיש המיטה, כשנעשה בקדושה, גם הוא מעשה של העלאת הגשמיות לקדושה. אך עבור הצדיק, ששואף להתנתק מהגשמיות לחלוטין, המעשה הזה כרוך במאמץ ובכאב, בדומה לכאב הפיזי של המילה. המילה מסמלת כאב שמקורו בקיום מצווה, ולכן היא משמשת כמטאפורה מדויקת לכאב שהצדיק חש כאשר הוא נדרש לעסוק בגשמיות, גם אם זו גשמיות מקודשת.

מענה ישיר לשאלתך

לשאלתך, מדוע הצער מתואר ככאב גופני ולא רק כצער שכלי:
הצער של הצדיק אינו מוגבל לשכל, כי הצדיק חי ברגישות רוחנית כה גבוהה שכל חוסר שלמות – גם במעשה מותר וקדוש – משפיע עליו בצורה כוללת, גופנית ונפשית. הכאב של ברית מילה נבחר כדוגמה כי הוא מייצג כאב גופני שקשור לקיום מצווה, ובכך הוא משקף את החוויה של הצדיק: מעשה קדוש שדורש מגע עם הגוף, ולכן כרוך בכאב פיזי ממשי, ולא רק בהבנה שכלית של פחיתות המעשה.

סיכום

רבי נחמן משתמש בדימוי של כאב ברית מילה כדי להמחיש את העומק של הצער שחש הצדיק הגדול כאשר הוא נדרש לעסוק בתשמיש המיטה, גם כשזה נעשה בקדושה. הצער הזה אינו רק שכלי, אלא חוויה כוללת המשלבת גוף ונפש, משום שהצדיק רגיש כל כך לכל מגע עם הגשמיות. הברית מילה, כמצווה שכרוכה בכאב גופני למען קדושה, משמשת כמשל מדויק לחוויה זו.

לא מתיישב לי עדיין.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הגעגועים של הצדיק עד שמקבל פרנסה וזוכה לאור צחצחות

 ב"ה

שיחות הר"ן כד

מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. – עיין שם המשל באריכות - - ואז הנמשל ז"ל וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך וכן להצדיק לחזר ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה עד שהגיעו סמוכים זה לזה ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגדל הגעגועים אי אפשר לסבל עוד והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'?! וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת? (דהינו געגועים הנ"ל) הלא יש כמה עובדות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפלין ושאר מצוות?! והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה. והביא להצדיק פרנסה ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. (מד) כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג כה) וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נ"ח יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות (מד) ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל, עכ"ל.

בליקוטי מוהר"ן עו מבואר שגם צמאון להשם יתברך אינו מושלם, ושאלנו שם אם כל כיסופים של קדושה וגעגועים וכו' בכלל, כי יש לחלק עיין שם. והנה כאן יש משמעות שגם געגועים של קדושה יש להגביל, ויתכן שזה רק בשביל שהוא במצב של התרחקות. ומבואר בתורה עו שהצדיק יודע איך להביא את העבודה לתוך הגבול והזמן, שלא יהיה צמאון. וכאן הצדיק לא מצליח, מחמת התרחקותו לכאורה, ועם כל זה הוא שומר עצמו שלא יהיה בבחי' צמאון, ועוזב את הגעגועים.

והנה הצדיק עוזב קצת את הגעגועים לעסוק בשאר תורה ומצות (-קצת דומה למה שרבינו אמר בענין הבטחון, שמי שאינו במדרגה כל כך לזה, וילך בלי פרנסה ורק סומך על בטחון, הרי זה יתפוס כל מחשבתו, ועדיף שיתפרנס ולעסוק בכל התורה ומצותיה), אף על פי שלכאורה גם בעסק קיום התורה והמצות יש כיסופים וגעגועים, אבל על כל פנים אינו מרוכז בהם.

ואז בא מישהו ומפרנס את הצדיק ומביאו להשם יתברך וזוכה לבחי' השביע בצחצחות, שהוא בחי' למעלה מסתם כיסופים ורצונות. בחי' שאי אפשר להבין במוחין של עולם הזה.

וכל זה עולה יפה למה שביארנו בתורה עו שזה מסגולת הצדיק אמת בבחינת בית המקדש, שמביאים שם הרצונות אפילו של צמאון, ומקבלים שם כיוון שמכניס אותם לתוך הגבול והזמן. וזה הענין שהאדם שבא ונתן ממון להצדיק, זה בחי' המתנדבים לבית המקדש, וכיון שהוקם הכל יבוא על שלום.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל המדרגות לפי היגיעה אבל יש סיעתא דשמיא גם כן

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תסח. ענה ואמר זאת הוא קנאה גדולה בודאי, שיש צדיק גדול שעוסק בעבודת השם ביגיעות ועבודות גדולות כמה שנים בגוף ונפש, ולא ינוח כלל מעבודתו יתברך וסובל כמה צרות ויסורין, ואחר כך בא רך בשנים והשיג במעט זמן כל ההשגה והמדרגה שזכה הצדיק הנ"ל שעבד כמה שנים. וכמו שמצינו במדרש (קהלת רבה פרשה ה) שרבי בון עבד לשלשים [עשרים ושמונה] שנה מה שעבד תנא אחר בכמה שנים. (ואין אני יודע כונת הדברים. כי מקדם אמר שבודאי אי אפשר שיהיה פתאום נעשה צדיק גדול בלי יגיעות וטרחות ועבודות, אף על פי שהוא בן צדיק ובן גדולים. וספר משל נאה על מפרסם אחד רך בשנים שנתפרסם פתאום, ובודאי לא כל הרוצה לטל את השם יטל. המשל היה מענין האיש שנתגדל בוואליחאי אצל היעדניראל שגדלו פתאום, וכונתו היה להכעיס להאחרים שהיה להם גדלה יתרה וכו'), ע"כ.

לכאורה יש ליישב בקלות, שלצדיק גדול עם נשמה גדולה, בודאי יעבוד הרבה ויטרח ויגע עד שישיג כל המעלות של הצדיק הקטן ממנו, אבל בשביל הצדיק הגדול זה יהיה רק ההתחלה, ודרוש ממנו להשיג הרבה יותר.

ואולי יש ליישב עוד, שאף על פי שהכל תלוי ביגיעה, עם כל זה יש הרבה לתלות בס"ד, למשל אם יש סיעתא דשמיא מיד יבחור לעבוד על המדה שבאמת צריך להתיחס עליה מיד, ואילו בלי הסיוע, יתכן שיבזבז הרבה זמן בנסיון לתקן שאר מידות עד שיבין או עד שיגיע להמדה הנכונה. וכן בכל דבר, עם סיעתא דשמיא יכול לרוץ מנקודה לנקודה כל פעם קולע מיד אל השערה, עולה בזריזות מחיל אל חיל, ובלי הס"ד כל דרגה יכול לקחת המון זמן עד שיבחנו וישיג איך לתקנו וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

צריכים הצדיק הכי גדול

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה ל

ל:ב וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלקות, כי צריך לזה רבי גדול מאוד מאוד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון וכו' כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאוד, דהינו במצרים שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאוד, דהיינו משה רבינו עליו השלום, כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר וכו' ע"ש.

צ"ע בדברי רבינו מה כוונתו מה שהשוה ענין הצורך לרבי גדול כדי להשיג שכל עליון למה שישראל במ"ט שערי טומאה במצרים הוצטרכו למשה רבינו, אם זה רק השוואה בעלמא או שזה אותו דבר. כי בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' רבינו גילה הענין שצריכים צדיק כמו משה רבינו כדי לתקן את הדמיון של העם, כדי שיזכו לנבואה. ורבי נתן כתב על זה התורה תנינא ח' בליקוטי הלכות (אורח חיים ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:ט) ז"ל על כן צריכין לחפש ולבקש מאד ולהתפלל לה' יתברך הרבה מאד שיזכה להתקרב לצדיק אמתי שיש לו בחינת רוח נבואה. כדי שיתברר המדמה שלו, כדי שיזכה לאמונה שלמה, ואז זוכין לאמונת חדוש העולם וכו' ע"ש. ועיין מש"כ בתורה רמה, שהשכל והנבואה דרך אמונה הם לכאורה שני ענינים שונים לגמרי.

ועיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו, ודנתי שם בענין השגה דרך שכל או דרך נבואה, והבאתי שם מש"כ בספר המדות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל. וצ"ע גם בזה, שהרי מבואר שלא יצטרכו להשכל – והוא לכאורה כענין המבואר בתורה ל' כאן, אכן האם הנבואה לא יהיה דרך הצדיק, כמו שמצינו בזוהר הקדוש שכל הנביאים נבאו רק דרך משה רבינו. ועמש"כ בספר המדות, ערך אמונה מא – לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים, יהיה יותר למעלה.

מצאתי בספר יד יוסף (פרשת בלק דרוש ב', מובא בלקט קדמונים על ספר שמואל א:ג:ג) ז"ל ונר אלקים טרם יכבה, נראה שזה הפסוק בא לתת טעם וסבה כיון שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וענו, מוכן בכמה הכנות, אם כן איך שרתה הנבואה על שמואל שהיה נער עדין... לזה בא ונתן סבה כי באמצעות המכון יחול השפע על בלתי מוכן, ובאמצעות עלי הכהן זכה שמואל שרתה עליו נבואה. ולזה אמר, ונר אלקים טרם יכבה, ירצה להיות שנבואה זאת היתה טרם שיכבה נר אלקים, דהינו עלי שהיה נר אלקים, דנר ה' נשמת אדם. ועוד סבה שנית כי, שמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון (ה)אלקים וכו' ובאמצעות הכנת המקום וכו' שרתה עליו הנבואה, ע"כ. ולכאורה זה בענין הנבואה השייך לתורה תנינא ח', לא לענין השגה בדרך השכל המבואר כאן בתורה ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת חגיגה - דף ג - צדיק אחד - סימני שוטה - דף יומי לפי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת חגיגה 

ג. כלם נתנו מרועה אחד א-ל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.

רועה אחד, בגמטריא ברסלב. פרנס אחד, בגמטריא ברסלב נ נח ע"ה. המעשים ברוך ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב. כל המעשים ברוך הוא, עם הד' תיבות, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

ג: ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו, איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן [בבת אחת] וכו' ע"ש.

על דרך צחות, ידוע שרבינו הקפיד על ישראל קדושים לא ללכת בבגדים קרועים [כפי מה שאפשר, כי רבינו התפאר בחסידים נאמנים עובדי השם שמרוב עניותם לא היה להם אלא בגדים קרועים, אבל בודאי כולם צריכים לשמור את הבגדים ככל מה שאפשר, ובודאי לא לקרוע הבגדים], כי ההולך בדרך הקדוש של ברסלב, הרי שנים בידיו, הוא יוצא תמיד יחידי בלילה לעסוק בהתבודדות עד שכל העולם בחיוב המציאות כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה נב, והוא נמצא לילות שלמים בקברי צדיקים, אז בודאי צריך לשמור ולהקפיד מאד שלא יעבור על הסימן השלישי, שלא יקרע בגדיו, ואדרבה, שיכבד בגדיו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף לא - כל מקום שאתה מוצא גבורתו של השם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן אות קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ.

עיין ספר המידות, הרהורים אות ז: מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ויש ליתן רמז לדברי רבינו במה שאמר רבי יוחנן (סוף מסכת מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-במוצאי שבת הנוסח גדולתו) של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, ע"ש. הרי כל מה שאנו יודעים מהשם יתברך הכל רק על ידי אמונה, הרי שכל מקום שאתה מוצא גבורתו – שאתה מאמין בהשם יתברך, שאם אתה מוצא ענוותנותו – זה הצדיק שהוא הענו של השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכילת הצדיק הכי גבוה

 ב"ה

ספר המדות, ערך אכילה, חלק ב

ב:ז אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ.

ציינו למדרש רבה (בראשית רבה סה:יט) על הפסוק (בראשית כז:כ) כי הקרה אל אלקיך לפני, ז"ל: רבי יוחנן ורשי לקיש, חד מנהון אמר: אם לקרבנך המציא לך הקב"ה, שנאמר (בראשית כב:יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך על אחת כמה וכמה. ואוחרנא אמר, אם לזווגך המציא לך, דכתיב (בראשית כד:יב) הקרב נא לפני היום וכו', למאכליך על אחת כמה וכמה, עכ"ל. ולכאורה אין הכרח מזה, כי הכוונה פשוטה, שאכילה יותר הכרחי לחיי האדם, ואם השם יתברך דואג על צרכיו הפחות נצרכים כל שכן ידאג שיהיה לו אוכל. ואולי משום זה אכילה יותר גדולה, כי הוא ממש מחיה את נפש הצדיק.

ובספר בית לוי ביאר הטעם כי על ידי אכילה מעלה האוכל לבחי' מדבר, שזה ייעוד ותכלית הבריאה. ולכאורה אין זה טעם מספיק, כי גם בזווג מוריד נשמות שהם בבחי' מדבר. ואולי בזווג הוא תיקון פרטי, לאותה אשה ולאותה וולד הילוד, משא"כ באכילה מתקן בכללי את כל הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

צדיקים לאורה וישרים לשמחה - דף יומי מסכת תענית סוף פרק א דף טו על פי ספר המידות

 ב"ה

מסכת תענית

דף 

טו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, צדיקים לאורה דכתיב (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק, ולישרים שמחה, דכתיב ולישרי לב שמחה, ע"כ.

ורש"י כתב ז"ל ישראים לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים, ע"כ. ושיטת הרשב"א להפוך. ולשניהם קשה, הרי בכלל מאתים מאה, וזה שעדיף למה לא יזכה לשניהם.

ואולי זה הענין המבואר בספר המדות, ערך צדיק ב:יח (וערך מריבה ב:כב) ז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם כחרישה, והשני דבריו כקצירה. או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכין את הזרע – ומהים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש.

וי"ל אור זרוע לצדיק, לשון יחיד, ענין הקמת הברית שמזמין את האור, ולישרי לב – לשון רבים, ולב הוא המלכות, הנוקבא, וענין ישרי לב יש לפרש שליטה (כמו ישר-אל, כי שרית) על המלכות, והוא ענין המשכת הזרע לנוק', וזה בחי' שמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מרדכי צדיק הדור נמנה באמצע

 ב"ה

במסכת מגילה דף טז: הגמרא דורשת מה שכתוב במגילת אסתר על מרדכי, ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין [פרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, ע"כ], אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה, מעיקרא כתיב (עזרא:ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ו:י) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן, ע"ש.

והדבר צע"ג כי הלוא בספרים הקדושים מבואר שמרדכי היה צדיק הדור. ולכן נראה שאדרבה במקום גדולתו שם ענוותנותו, שבאמת מרדכי לא ביטל כלום מלימודו חס ושלום, ורק עלה מעלה מעלה, אלא שבעליתו זכה גם להסתיר את עצמו, ולקח לעצמו מקום אפילו למטה ממקומו הראשון. כי גם בתחילה היה מסתיר את עצמו ולא היה נמנה מן הראשונים ממש. וצריך עיון אם מקומו של מרדכי בפסוקים ודרשת חז"ל הוא רק לבחינת אתגליא, אבל באתכסיא היה מושל על כל הדור, כמבואר ענין זה בליקוטי מוהר"ן ריש תורה נו, ועל פי זה י"ל בדרך צחות מה שאיתא (מגילה יג. ועיין שיחות הר"ן קז) אסתר בינונית היתה לא ארוכה ולא קצרה, דהיינו ההסתרה על מרדכי הצדיק שם אותו באמצע, לא ארוכה (-לשון מלכות, כידוע) ולא קצרה.

וכעין הקושי הזה מצינו גם אצל בניהו בן יהוידע, שהיה ראש סנהדרין, והפסוקים בספר שמואל ובדברי הימים משבחים אותו מאד, וכן בזוהר, ועם כל זה כתוב שהוא לא הגיע כל עיקר למעלת הגיבורים של דוד שלמעלה ממנו. ואלו הגיבורים, מבואר במסכת בבא קמא (ס:-סא) שדוד המלך שלח אותם עם שאלה לסנהדרין, ומשמע אם כן שהם בעצמם לא היו מהסנהדרין, ועוד איתא בגמרא שם שאלו הגבורים סמכו על הנס, ולכן דוד המלך לא הזכיר ההלכה על שמם (ויש טוענים שגם מרדכי סמך על הנס, ועל כל פנים הסכין את עצמו ומסר את עצמו כמו הגיבורים הנ"ל, ואילו מרדכי, כל הגאולה על ידי שאסתר אמרה בשמו, אבל זה לא היה הלכה בשמו).

ועוד יש להעיר, כי בניהו בן יהודע בבחינת צדיק תחתון (בחי' בנימין שמעלה מ"ן לשכינה) כמבואר בשער הכוונות, דרוש ו' לקריאת שמע, וכן מרדכי הוא איש ימיני מבחי' בנימין (על אף שהוא מבחי' יסוד אבא, עיין בפרי עץ חיים). ויתכן לפי זה, שמבחינתם של צדיק תחתון היו נחשבים צדיקי הדור, ואלו שלמעלה מהם היו מבחינת צדיק עליון.

ומענין לענין, יתכן שקשור לסוגיא זו הוא ענין שבט לוי שנאספו אל משה כאשר משה רבינו הכריז מי להשם אלי, ואילו שבט יששכר שחז"ל שבחו אותו על שכינתו למשה רבינו ושעל ידי זה זכו למה שזכו, ועם כל זה לא היו נמנים עם שבט לוי. ואכמ"ל.

והתבוננתי עוד על הענין, וחשבתי לדמות אולי מה שמצינו אצל החסידים של רבינו הקדוש, כי היה ר' שמואל אייזיק שממש היה מוסר נפשו על כל תפילה ותפילה, ואין להאריך כאן בגדולתו, ואכן רק רבי נתן הוא זה שהקים את חסידות ברסלב, ולולא רבי נתן לא היה נשאר דף מרבינו. ורצוני תמיד היה להאמין שבסוף רבי נתן עלה על כולם, גם על ר' שמואל אייזיק, כי הרי הוא ממש הקים את כל היהדות בעולם, ואפילו אם נאמר שכן היה, מתי בדיוק זה היה? ועוד כאלו קושיות מסובכות יש להפליא. ושבתי וראיתי שאולי זה ממש הענין הנ"ל עם מרדכי והסנהדרין, ובהדי כבשי דרחמנא מה לי ליכנס ולדון, לולא כי נפקא מינה עצומה בדבר, כי במה נדע במה להתרכז ולהתמוקד בעבדתינו, להשתדל להיות כזה או כזה, ונזכרתי עוד בהמחבר של השיר על רשב"י שבדרך למירון הגיע לאיזה עיירה שלא היה להם שום מנהל רוחני אז הוא נשאר אצלם, והרי ביטל על דרך התרוממותו להיות כצדיק התחתון, וכנראה שהעיקר להשתדל להיות כצדיק העליון רק מן השמים יש פקידות שצריכים לעזוב ולהיות הצדיק התחתון, או להיפוך, העיקר להשתדל להיות כמו הצדיק התחתון שעושה מה שצריך לתקן עולם הזה, ורק אלו הצדיקים שכבר השיגו מעלה עליונה וקרבת אלקים מיוחדת יודעים לנפשם שאין עליהם לרדת לטפל בדברים כאלו, והשם יתברך יבינני תורתו ואקיימה.

ומענין הזה יש גם כן את הענין של הבעל שם טוב והאור החיים, שהרבה חסידים מספרים שהבעל שם טוב היה לו נפש של משיח, והאור החיים השיג רוחו של משיח. ואילו הבעל שם טוב עשה חדשות בכל היהדות להדריך עם ישראל, מה שלא מצינו בהאור החיים, שקיים ישיבה בצניעות וחיבר את ספריו הקדושים, אבל לא הראה את הדרך באופן מודגשת.

ובעיקר שאלתינו איך מרדכי שהיה הצדיק הדור לא נמנה ראשון, יש אולי להשוות מה שמצינו במסכת עבודה זרה (דף כ:) - א''ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהילים פט-כ) אז דברת בחזון לחסידיך ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא''ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה סא-א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן, ע"כ.

והנה אין כאן מקום להאריך בכל השינוי נוסחאות בסדר של ר' פנחס בן יאיר, אכן לפי הסדר שלפנינו צ"ע במסכנתו של ר' פנחס בן יאיר שחסידות גדולה מכולן, הרי חסידות לא מנה אלא באמצע, וכן קשה על ר' יהושע בן לוי, אם הוא מסכים לסדר הנ"ל איך ענוה גדולה מכולן, הרי גם ענוה באמצע. ומחמת קושיות אלו באמת שינו את הסדר לפי ר' פנחס בן יאיר שמו את חסידות לפני רוח הקודש, ולפי ר' יהושע בן לוי יש לשים ענוה בסוף, עיין בתוספות ד"ה ענוה מביא לידי יראת חטא שכתב שר' יהושע בן לוי סבר כגירסת הירושלמי (שהיה לו, לפנינו הירושלמי כמו הבבלי – מסורת הש"ס אות ו) שיראת חטא מביא לידי ענוה, וכתב המהרש"א (ד"ה טהרה) שלפי גירסת התוספות בירושלמי, צריך לומר שמדת הענוה היא המדה האחרונה שהוזכרה בברייתא כנ"ל. אמנם ביפה עינים (שלקים סוף פ"ג) לא רצה לשנות את הסדר והניח על תוספות.

ויתכן בזה שאפילו אם חסידות או ענוה הם באמצע, הם הם העיקרים, ומשל להתם בסיפורי מעשיות שעלה לגדולה ולכן הסכים ללמוד כל החכמות, ועל מעלה מעלה, אבל העיקר אצלו היה התמימות.

ויש להעיר שברסלבר חסיד מזכיר גם חסידות וגם ענוה, כי ברסלב אותיות רב סבל, ופרש"י ענו, סבלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן