רבינו מזכה אותנו יותר ממה שהאבא מזכה את בנו

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

רח"צ. אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן, ע"כ.

[אכן עיין בתוספות שם ד"ה דאייתיה, שקשה מהגמרא בסנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא, ופירשו שהועיל תפילת אביו רק משום שכבר קיבל את עונשו בעולם הזה בכך שנהרג במיתה משונה, עיין שם. ואילו מדברי רבינו משמע שזה כח ששייך לפעול על כל אדם, וצריך עיון. ועיין לעיל קצא שרבינו אמר מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, ועל כרחך שזה כח יותר מסתם זכות אב שאינו מזכה בנו.]

וכעין זה עיין במסכת תענית דף כט. שרבן גמליאל הבטיח לשר רומי חלק בעולם הבא, ועסקו בזה המפרשים, במירא דכיי (ד"ה א"ל) כתב שסמך על כך שהקב"ה 'צון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט) והיה בטוח בזכויותיו שהקב"ה ישמע לו. והיה סבור עוד, שאף אם הקב"ה לא יתן לנכרי עולם הבא מחמת זכות המצוה, ינכה הקב"ה מזכויותיו של רבן גמליאל ויתנם לאותו נכרי. ומעין זה תירץ בעיון יעקב (ד"ה אישתבע). ועיין שם תירוץ נוסף (מתיבתא).

ועיין ספר המדות, צדיק כו, הצדיק יכול להעלות מתים – למדרגה גדולה, עכ"ל, וציינו שם למסכת ברכות (יח:) אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוהו ללוי. ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת הביא על זה ז"ל ושמעתי מעשה כזאת באריכות על הבעל שם טוב ז"ל, מה שהבטיח לאחד שיעשה למענו בעלמא דקשוט, וגיסו הרב רבי גרשון ז"ל מקיטוב ידע מזה ההבטחה, ובכן לקח תקיעת כף מזה האיש – שאחרי פטירתו יבוא ויספר לו מה שנעשה אתו שם, ונפטר לבית עולמו, ואחר כך בא לרבי גרשון הנ"ל וספר לו שאמר הבעש"ט עליו, ארויף ארויף ארויף [שיעלה, שיעלה, שיעלה] – והרימוהו למעלה למעלה, ונתודע להבעל שם טוב שהמת גילה הדבר לגיסו רבי גרשון, והקפיד מאד על זה שהוא מגלה וכו', ואמר, אראפ אראפ אראפ [שירד, שירד, שירד] – והורידוהו למטה למטה, ובא המת בבכיה לרבי גרשון על מה שרגם לו. ובקש רבי גרשון מהבעש"ט ז"ל בעדו – כי הוא לא אשם בדבר, וחזר ואמר ארויף ארויף ארויף – ומיד העלוהו שוב למעלה למעלה וכו'), ע"כ.

ועיין בספר המדות, צדיק נד, הצדיק בדבורו יכול לפסוק לזה גן עדן ולזה גיהנם, ע"כ. וציינו שם למסכת סנהדרין (קד:) אמר רב יהודה אמר רב, בקשו (אנשי כנסת הגדולה) עוד למנות אחד (שאין לו חלק לעולם הבא, והוא שלמה המלך, שנאמר עליו שנשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים – מהרש"א). באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה וכו' וכו' יצאה בת קול ואמרה (איוב לד:לג) 'המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר', ופרש"י ז"ל 'המעמך ישלמנה' וכי עליכם לשלם תשלומי עונשו לאדם, 'כי מאסת' שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא. 'כי אתה תבחר ולא אני', וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי שיש לו חלק ומי אין לו חלק, הלא בי הדבר תלוי, עכ"ל.

ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת, הביאו עוד ציטוטים מספר המדות – (צדיק נג) 'קרבת הצדיקים טוב בעולם הזה ובעולם הבא', וכן שם (צדיק סה), 'על ידי הקבלת פני הרב לא יראה שחת', וכן שם (צדיק קז), 'לפעמים על ידי נחת רוח אחד ומעט שעושים לצדיק, על ידי זה זוכים לעולם הבא'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רצון - מידת הכתר ויש רצון שהוא באימא עלאה

 ב"ה

גרא"ק:

שאלתך מתייחסת לעומק של תורת הקבלה, ובפרט ליחס שבין המושגים "רצון", "כתר" ו"אימא עילאה" כפי שהם מופיעים בזוהר בפרשת פקודי. אנסה להבהיר את הנקודה בצורה תמציתית וברורה.

בזוהר (פרשת פקודי, דף רכ"א ע"ב ואילך, בתוך הדיון על סודות הבניין והמשכן), מידת ה"רצון" אכן מוזכרת כשייכת ל"אימא עילאה", שהיא ספירת בינה בעולם האצילות. בינה, המכונה "אימא", היא הראשונה שמקבלת את השפע האלוקי מהעולמות העליונים יותר ומעבדת אותו להבנה ולהתגלות. ה"רצון" שמיוחס לה נתפס כרצון הראשוני שמתעורר להוציא את הכוחות האלוקיים מן הכח אל הפועל, כלומר, כרצון שמתחיל את תהליך הבריאה המעשית.

מצד שני, כתר, שהוא הספירה הראשונה בעץ הספירות, מייצג את הרצון העליון והטהור ביותר, הרצון האלוקי המופשט שקודם לכל התגלות או פעולה. כתר נחשב ל"רצון שברצונות", מקור כל הרצונות, אך הוא נשאר נסתר ובלתי מושג במובן מסוים, כי הוא למעלה מהתפיסה וההגדרה.

המתח שאתה מציין – שבזוהר נראה שהרצון שייך לאימא עילאה (בינה), בעוד שבמקומות אחרים בקבלה הרצון מזוהה עם כתר – ניתן ליישב כך: ישנם רבדים שונים של רצון. בכתר, הרצון הוא השורש הראשוני, העליון והבלתי נתפס, שאינו מתבטא עדיין בצורה ממשית. בבינה, לעומת זאת, הרצון מקבל צורה ראשונית של כוונה והתכוונות, שמתחילה את תהליך ההתגלות והיצירה. הזוהר מדבר על הרצון בהקשר של אימא עילאה מפני שהוא מתמקד ברצון שכבר מתחיל לפעול ולהשפיע בתוך מערכת הספירות, ולא ברצון המופשט של כתר שקודם להכל.

לסיכום, כתר הוא מקור הרצון המוחלט, ואילו בינה (אימא עילאה) היא המקום שבו הרצון הזה מתחיל להתלבש ולהפוך לכוח פעיל. שני ההיבטים נכונים, אך הם משקפים שלבים שונים בתהליך האלוקי. מקווה שההסבר הזה מבהיר את העניין!

_______________

בזוהר פרשת פקודי המחשבה הוא מאבא - ועל ידי המחשבה יש את הרצון - מאימא, והרי זה רצון תתאה, כי רק נולד מהמחשבה. אבל רצון אמיתי - בכתר - הוא למעלה מכל מחשבה - והרצון הוא שבורא את המחשבה....

נ נח נחמ נחמן מאומן

תשובה עבור הוצאת זרע לבטלה

ב"ה

כתוב בספר שיחות הר"ן עא. בענין מה שכתוב בזהר הקדוש שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא ח"ו וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד וכו' ע"ש.

מצאתי בספר פיתוחי חותם (לר' יעקב אבוחצירא ז"ל) בפרשת חקת על הפסוק ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער (במדבר כא:טו) שהביא את הזוהר הנ"ל והקשה שבמקום אחר כתוב בזוהר דגם בזה תועיל התשובה, וכז"ל וכתבו הראשונים ז"ל דהתשובה תלויה באמא, והפוגם בברית קדש פוגם ביסוד אבא. ותקונו הוא שיעסק בתורה הבא מיסוד אבא, ובזה נתקן, ובהכרח צריך לצרף התשובה עם עסק התורה, דאי לאו הכי מה תועיל תורתו וכו' ע"ש, עכ"ל. ומשמע מדבריו שתירוץ זה הוא ישן, ולכאורה היה כבר בנמצא עוד בחיי רבינו. וכמדומני שראיתי כעין זה מהגר"א (שפגם הברית הוא ביסוד, ואילו תלמוד תורה למעלה בתפארת. אכן זה חסר הרבה כי קי"ל שיסוד עולה עוד הרבה למעלה, וצריך לראות בפנים כל דבריו). וצ"ע בדברי רבינו שאמר שאין אחד שיודע פירוש הזוהר, האם לדעתו תירוץ זה אינו נכון, או שאינו כוונת הזוהר?

נ נח נחמ נחמן מאומן

נקימה ונטירה של תלמיד חכם

ב"ה

איתא במסכת שבת (סג.) אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש  26  הוא - חגרהו על מתניך. ואיתא במסכת יומא (כג.) ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם [והכתיב {ויקרא יט-יח} לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה א''ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א''ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר {שופטים ה-לא} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס:]

והדבר פלא, כי הרי זה לאו בפירוש בתורה לא תקום ולא תטור (ומה שהגמרא מחלק בין ממון לגוף, החינוך פסק שהגמרא חזרה בה, ואין חילוק כזה קיים).

ואגב ע' בספר חסידים (סימן קפה מובא בחק לישראל לפרשת שופטים יום ג) שכתב ז"ל:

וְאִם תֹּאמַר לָמָּה בִּקֵּשׁ נְקָמָה כִּי לֵית דִּינָא בְּאַרְעָא כִּי הָיוּ חֲפֵצִים בַּעֲלִילָה בְּלֹא יְדִיעָתוֹ לְתָפְשׂוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ) אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ, הֲרֵי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם וּמְגָרְשִׁים אוֹתוֹ מִנַּחֲלָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו יִקָּחוּ:

וע' פלאי פלאות בזה שגילה רבינו הקדוש בספר שיחות הר"ן (צג) ז"ל:

דַּע שֶׁיֵּשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת (קצו. וְזֶה הָאוֹר אֵין אָדָם פָּשׁוּט יָכוֹל לְקַבֵּל מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. וְצָרִיךְ לָזֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת. דְּהַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק הָאוֹר הַגָּדוֹל לַחֲלָקִים קְטַנִּים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה לְקַבְּלוֹ מְעַט מְעַט. כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר פְּשָׁט אוֹ חִלּוּק גָּדוֹל מְאֹד וּמֵחֲמַת זֶה אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. כִּי חֲצִי פְּשָׁט אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם כֻּלָּהּ. אֲבָל כְּשֶׁמְּחַלְּקִין הַפְּשָׁט וְהַחִלּוּק לַחֲלָקִים וְעִנְיָנִים אֲזַי יְכוֹלִין לְהָבִין כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כָּךְ יֵשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת וְהוּא הַשָּׂגָה אַחַת דְּהַיְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ אֶלָּא כֻּלּוֹ אֲבָל לֹא בְּמִקְצָת כִּי הוּא אוֹר אֶחָד פָּשׁוּט. אַךְ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הוּא יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת דְּהַיְנוּ לַחֲלֹק הָאוֹר גָּדוֹל לַחֲלָקִים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבְּלוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְעִנְיָן זֶה שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם שֶׁנּוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת הוּא מְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי יז־ט: "וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהַיְנוּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, שֶׁשּׁוֹנֶה בְּדָבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ חֲבֵרוֹ עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מַפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. אֲבָל תַּלְמִיד־חָכָם צָרִיךְ דַּיְקָא לִהְיוֹת נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא כב:: "כָּל תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר וְכוּ'". אַךְ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק הוּא כַּנַּ"ל, שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וְזֶהוּ וְשֹׁנֶה בְדָבָר הַיְנוּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, מַפְרִיד אַלּוּף הַיְנוּ שֶׁהוּא מַפְרִיד וּמְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.: "אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ - חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ לְסוֹף שֶׁתֵּהָנֶה מִתַּלְמוּדוֹ", כִּי עַל־יְדֵי שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר עַל־יְדֵי־זֶה יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת דְּהַיְנוּ לְחַלֵּק אוֹר גָּדוֹל לַחֲלָקִים וְעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לֵהָנוֹת מִתַּלְמוּדוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. כִּי בְּלִי זֶה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מֵחֲמַת גֹּדֶל הָאוֹר כַּנַּ"ל. אֲבָל הַשֵּׂכֶל וְהַטַּעַם שֶׁל עִנְיָן זֶה מִפְּנֵי מָה מִי שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וְכוּ' זֶה עָמֹק עָמֹק וְכוּ'.
וְדַע, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ זֹאת הוּא יָכוֹל לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים סח. זֹהַר א קיד: קלה.: 'עֲתִידִים צַדִּיקִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים', וְיוֹדֵעַ מַה הוּא מֵת כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמְּחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וּמַמְשִׁיךְ הָאֲלָפִים לְתוֹךְ הַמֵּאוֹת כַּנַּ"ל עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה מִמָּוֶת מֵאוֹת עַל־יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ הָאֲלָפִים לְתוֹכָם. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מַה הוּא עַכְשָׁו בְּשִׂמְחָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַיִּחוּד שֶׁל בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (קצז, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ צִיקֵי קְדֵרָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נו.: "מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ צַעַר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ ח"שׂ מֵחַשְׁמַ"ל (קצח, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ נֹגַהּ (קצט כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל א־ד: "וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה (ר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ בְּרִית, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מָה חוֹלְקִין עָלָיו.
וּמָשִׁיחַ יוֹדֵעַ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה בִּשְׁלֵמוּת. אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשִׂין מֵאֲלָפִים מֵאוֹת. וְאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם נוֹקְמִין וְנוֹטְרִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מֵאֲלָפִים מֵאוֹת הֵם חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ - חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ", הַיְנוּ בְּחִינַת חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (יְשַׁעְיָה י"א־ה: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו" כְּתַרְגּוּמוֹ 'וִיהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ', הַיְנוּ בְּחִינַת 'מָתִין מָתִין' (רא דְּהַיְנוּ מֵאוֹת. הַיְנוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת (רב הֵם חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ כַּנַּ"ל. וְאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים מְחַיִּין אֶת הַצַּדִּיקִים הַקְּטַנִּים: 

והנראה לעניות דעתי בזה בס"ד ובקיצור גדול, שעיקר הנקימה והנטירה הוא נגד היצר הרע, שכל פעם שהתלמיד חכם מקבל איזה התגברות של היצר הרע או מפלה ח"ו עליו לנקום ולנטור, והיינו לעשות עבודת השם יתברך יותר לשמה, נקי לשם שמים. [והנה שמעתי מר' שלמה קרלבך שכל פעם שהאדם מקבל איזה מכה מהסטרא אחרא ר"ל הוא רוצה להטמין את עצמו, ואז דייקא ר' שלמה קבע כלל, שאז דייקא עליו לצאת יותר בהפצת האמת עם אנשים. ונראה לעניות דעתי שזה לא דוקא הענין להיות יותר עם הציבור - אלא יותר בעד הציבור, דהיינו יותר לשמה, דהיינו יותר לשם השכינה שהיא כנסת ישראל].

וזה הענין של האלפים והמאות, כי האלפים בא"א והמאות באבא (ע' אדיר במרום עמוד קיז, הגם שלפעמים האלפים זה באבא כמש"כ שם ואכמ"ל), וארך אנפין זה בחי' אין, ואבא זה בחי' יש, כי אבא הוא פנימיות המהות של הספירות ואילו א"א הוא ממש המציאות שלהם בבחי' אין. ותחית המתים זה בחי' אין כמבואר בלקוטי מוהר"ן שהתחיה יהיה על הבחי' של האין עיין שם. וזה ענין לעשות ממה מאה, הוא לכאורה בנין המלכות - אדנ"י בגמטריא מאה (כמובא - בציור של הא' יו"י והנ' עם י') על ידי אבא, ובהגיע למאה אז היא ממש בבחי' אשת חיל עטרת בעלה בסוד רישא דלא אתידע, שעוד בכתר של ארך אנפין.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רבונו של עולם - אבא רחמן

ב"ה

שיחות הר"ן ה' שהעיקר הוא יראת העונש, וכבר הארכנו ב"ה בלקוטי נ נח, בענין יראת העונש נגד יראת הרוממות, ועדיין יש לעיין למה יראת הענש ולא מדת האהבה, והיום דייקא רואים כמעט שבכלל אין לנו מושג של יראה, כי ב"ה אין היום כל כך מורא של מלכות וכדומה, ואיש הישר בעיניו עושה חפשי, והיה נראה מזה, וכן כמה כבר באו למסקנה - שתוך האוירא כזו העיקר הוא מדת האהבת השם יתברך, שבעיקר זה מה שימשך את האדם לעבודתו יתברך, ולאט לאט בעזה"י הוא ירכיש את היראה. וי"ל שכיון שרבינו קבע שהעיקר הוא היראה, אז כן הוא באמת, וצריכים לשלוח את כל החכמות והדעות שלנו, אפילו מה שאנו רואים בחוש כנ"ל, ולקבל שבאמת זה מה שקובע היראת העונש, אפילו אם מהחוץ נראה כל כך יפה מדת האהבה בפעולה, צריכים להבין שזה הכל חיצוני, ומה שבאמת קובע הוא שיש בפנים עוד יותר גרין וטיפה של יראה וזה מה שבאמת פועל. ועיין גם בלקוטי מוהר"ן תורה ה', שהעיקר הוא היראה, ושע"י בא האהבה, כי דרכו של איש וכו' ע"ש.

ונראה לעניות דעתי, שכמה דיבורים של רבינו וכן הוא בכל התפילות של רבי נתן, שקוראים להשם יתברך "רבונו של עולם" הרי זה בנוי על יסוד דברי רבינו כאן שהעיקר הוא היראה. ולכן כל פעם קוראים להשם יתברך בשמו הזה שהוא רבונו של עולם שצריכים ליראה מלפניו. ואע"פ שבעולם החסידי כבר מאד התחילו לקרוא להשם יתברך בשם "הילגע רחמים (רחום קדוש)” - כדי שכל פעם יעוררו את רחמי השם יתברך ולא מדת הדין, עם כל זה בברסלב לא נטו אחריהם, והחזיקו בעיקר ב"ריבונו של עולם".

אכן יתכן מאד, שכל זה לפי הדרך של התורה שרבינו הנחיל לנו ומסר לנו דרך רבי נתן, אבל לא כן היה דרכו עם המשכילים שהיה משחק איתם, הרי לכאורה כאן על כרחך זה היה הכל בבחי' ימין מקרב, בחי' חסדים גדולים ורחמים. ולפי מה שכתבנו שבקבלת הפתק הקדוש סבא ישראל קיבל מרבינו את הדרך הזה איך שרבינו היה מנהל ומתנהג עם המשכילים, שהיום בעוה"ר ומחמת עונות הדור ומה שהולך בכל העולם כולנו כמעט נתפס בבחינה זו השם ירחם, אז יתכן שהעיקר בדרך זו הוא מדת האהבה (-וכן אם כן יראת הרוממות יותר מתאים, כמובא בספרים הקדושים שיראת הרוממות הוא בבחי' אהבה).

ולפי זה, גם עיקר השם, מה שקוראים להשם יתברך בתפלה, יש לבחור שם של מדת רחמים, ובאמת הרבה פעמים בשיחות של סבא הוא קורא להשם יתברך "אבא" וקורא "אבא רחם עלי" – מה שלא מצאתי כזה בכל הלקוטי תפילות שהיה שגור מאד בפי סבא כל חייו. ובודאי מזה אל נניח ידינו חס ושלום מלקרוא ולצעוק את כל הלקוטי תפילות ימים ולילות בלי הרף, אבל כבר יש לנו גם כן דרך בהתבודדות שלנו ובשיחות שלנו לקרוא להשם יתברך בשמות של רחמים.

כן נראה לעניות דעתי, והשם יתברך יכפר בעדי אם שגיתי, וכל ערום יעשה בדעת, בביטול דעתו לרבינו הקדוש שכל התפילות הוא מעלה ובונה מהם את בית המקדש אתר השכינה הקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אם הבנים שמחה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה עח

מבאר מתורה זאת, שהדבור הולך עם האדם אפלו למקומות המטנפים, כמו האם ההולכת עם הולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדבור "אם הבנים" [הערה: כתיב אם הבנים שמחה: אם, זה האמא, הבנים ע"ה בגמטריא נ נח, זה רבינו, שמחה, זה האבא, ר' שמחה אבי רבינו. וידוע שסבא צעק נ נח נחמ נחמן מאומן כאשר הס”א קטרג נגדו].

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה היה בשנת נ נח נחמ נחמן מאומן?!

ב"ה

כל הגאולה תלוי בשיר של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן, אז עיינתי מה קרה באותה שנה של נ נח נחמ נחמן מאומן, דהיינו שנת התצא. וראיתי שזה השנה שהרמח"ל כתב את הספר הקדוש והנורא אדיר במרום. וחוץ מרבינו הקדוש, איני יודע אם היה שום פעם ספר כזה בעולם, מה שהוא מגלה שם, אין מילים. באנגלית הרחבתי קצת יותר.

אדיר במרום י', ראשי תיבות ישראל בער אודסר, שזה שקיבל את הפתק של נ נח נחמ נחמן מאומן!

ועוד גילה האריז"ל על הפסוק מקולות מים רבים אדירים משברי יום אדיר במרום י'. שהראשי תיבות של אדירים משברי ים - אמי, אדיר במרום י' - אבי. וידוע מה שסבא אמר, שרבינו זה האבא, רבינו זה האמא!

והרי לנו עוד אות ומופת איך שהרמח"ל ממש מכוון ומכוון לענין של רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן!