ליקוטי מוהר"ן תורה ח - הכנעת הרשעים בכללי ובפרטי

 ב"ה

ח:ח מבואר עוצם חטאת השותים יין ושכר וכל שכן סמים ח"ו שהם ממשיכים בזה את החיים שלהם מרברבי עשו הרשע רחמנא ליצלן.

 

תורה ח:ח כי על ידי הד' כפנות, שהם בחי' הרוח חיים דקדושה, שהם בחי' הארבע ראשים הנ"ל על ידם וינערו רשעים וכו'.

וכן בסוף ח:ח שעל ידי בחי' המשכת הרוח חיים הנ"ל שממשיך הצדיק גמור וכו' כנ"ל על ידי זה יכניע ויפיל כל השונאים וכו'.

וכן בסוף התורה בביאור הפסוק רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, שעל ידי קבלת התורה ששם הרוח דהרב דקדושה על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו וכו'. משמע שאינו צריך אפילו לרדת להם.

וכן להלן שם בענין מכנף הארץ, שעל ידי הציצית מכניעים הרשעים.

ואילו באמצע כתב שהצדיק יורד לפסוק ולשבר המדה רעה והצינור של הרשע.

ואולי י"ל שרק כאשר רוח הרשע צלחה, אז הצדיק צריך לרדת להפסיק ולשבר, אבל תמיד העיקר הוא להגביר רוח החיים, שזה מכניע הרשעים, ורק כאשר בשעתו הרשע מצליח, שרוחו שגבה, אז צריך לרדת לתוך אותו רוח להכניעו כנ"ל. וכן הוא באות ה', שרבינו דיבר שם על הרשע שהשעה משחקת לו, ושם כתב – וכשהצדיק רוצה להשפילו הוא מוכרח לירד להמדה הרעה ההיא שהגביר עליו הרשע וכו' עיין שם. ולכן י"ל שזה דוקא ברשע המצליח אבל להכניע בדרך כללי אינו צריך לרדת ממש לתוך המדה והצינור.

 

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

Tip the waiter who brings you alcohol

 ב"ה

דף יומי

מסכת בבא קמא 

צב:

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה וטיבותא לשקייה, פרש"י ז"ל היין של מלך הוא, והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך, ע"כ. אמר ליה דכתיב וסמכת את ידך עליו וכו'.

עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סט ז"ל מה שנוהגים לתן ברכה להאיש המביא המשקה לאורחים או על החתנה וכיוצא [הינו כשנושאין יין או דבש לאורחים או על חתנה, אזי נוהגין לתן מן המשקה להשליח הנושא את המשקה, לעשות ברכה] הוא על פי מה שכתוב בזהר (פקודי רמב) שיש כמה דברים שהם נשאים ונושאים וכו' כגון המרכבה, שהיאנשאת ונושאת, וכן הארון וכו' וזה בחינת ברכה שנותנין כנ"ל כי ברכה ראשי תבות 'כי רוח החיה באופנים' (יחזקאל א) וכו' עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איזה גבורה יש בשתיית יין ואלכוהול

 ב"ה

ספר ישעיה

ה:כב ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי-חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר.

ואנשי חיל ע"ה בגמטריא רבינו נחמן.

הראשי תיבות של: יין ואנשי חיל למסך שכר, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: גבורים לשתות יין, וכן של:לשתות יין ואנשי חיל, עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסך שכר, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: לשתות יין ואנשי חיל למסך שכר, בגמטריא נון חית מם נון.

הוי גבורים לשתות יין, וקשה על איזה גבורה מדובר, והרד"ק פירוש שכל הכוונה שהוא היפוך הגבורה. ונראה לפרש, לשתות כמו על ידי השתיה נעשים גבורים, כי רק על ידי שכרות הם יכולים לצאת מחרדת לבבם ולאמץ נפשם בעזות.

עוד י"ל כי באמת קיים בטבע האנשים להתגאות בכמה הם יכולים לשתות יין ושכר, וכמו שהתפארה ושתי, אבא (-בלשצאר) לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא (-אחשורוש) אשתטי בחמריה (מגילה יב:), וכן אצל הצעירים יש תחרות כזה ובדומה לזה, והרי זה גבורה אצלם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שפתותיו דובבות בקבר

 ב"ה

מסכת יבמות 

ריש דף צז.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא, מאי קראה, (שיר השירים ז:י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר, ע"כ.

לולא פירוש הגמרא היה נראה לפרש בפשטות, שהיין דובב שפתי ישנים, כי מכח השכרות אפילו כאשר יושן היין פועל פה לדבר. וכן בתלמידי חכמים, שחינכו דיבורי תורה בחיכם, אותו כח שהשקיעו עומד לפועל בהם אפילו כאשר הם בקבר מיד כאשר אומרים את דבר השמועה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הפסד של סמים

ב"ה

עיקר וכל תכלית היותינו בעולם הזה הוא דעת - לדעת, לידע ולהודיע את מציאת השם יתברך, יחודו וטובו יתברך. ועל כן פשוט מאד שכל דבר שמפסיד את הדעת הוא תכלית האסור ומסוכן מאד וצריכים להתרחק ממנו. וכן הכת השיכורים בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מבעל תפילה, הכת היחיד שהמליך דוקא מה שרבינו מכנה "נכרי" זה כת השיכורים. כי זה ממש לא שייך ליהודי לאבד את הדעת לגמרי על ידי שתיה רחמנא ליצלן. וכן ידוע שסבא ישראל אמר שסמים זה גרוע יותר מניאוף, והרי נאוף זה מעשה אחד או כמה פעמים חס ושלום שנכשל, אבל הסמים ממש מאבדים את הדעת. ובנוסף, הרי רבינו גילה בכמה מקומות שעיקר הנסיון האמיתי בעולם הזה הוא הבחירה, ועיקר הבחירה, ובפרט אצל צדיקים, זה נסיון לדעת אמיתית רצון השם יתברך, ורבי נתן כותב שבעולם הזה באמת אי אפשר לדעת איפה אתה עומד, ואם כן איך בכלל אפשר לזרוק את השכל לדמיונות של סמים ולהמנע מהאפשרות בכלל לעמוד על דעת אמיתת קורות חייו.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רמה:

דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים, ונכנס מחדר לחדר ומחדר לחדר, כי בכל חדר וחדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותן החדרים לחדרים אחרים, והוא נכנס ומטיל בכלם, ומלקט משם אוצרות וסגלות יקרות וחמודות מאד - אשרי חלקו. אבל דע, שצריך לזהר מאד, לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חדושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעמת זה עשה אלקים. ואף שנדמה לאדם להשגה גדולה, אף על פי כן, גם שם יש חדושים נאים שנדמין להשגות.

 וכולו וכולו

ודע שכל אדם קדם שמשיג בתורה השגה של אמת, צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות, אבל הכלל שאסור לטעות בעצמו, לסבר שכבר בא אל ההשגה הראוי, כי אם יסבר כן ישאר שם חס ושלום, אבל כשידע שעדין לא התחיל לכנס לחדרי תורה האמתיים, אזי יתחזק בעבודת השם, וירבה בתפלות, ויפציר עד שיפתחו לו שערי הקדשה באמת, ואז יראה ההפרש. ואפלו אם עשה עבדות ותעניתים וסגופים בשביל השם יתברך, ואחר כך זכה לחדושין, אף על פי כן אל יעמד על זה לסבר שהם השגות של אמת הנ"ל, כי אפלו להדמיונות של היכלי התמורות צריך עבדות ותעניתים, ואפלו בתאוות עולם הזה יש דגמא לזה, וכו' וכו'.

הרי מבואר היטב איך אפילו בדרך הקדושה האדם צריך לעבור את היכלי התמורות, שלא ידע מה תורה אמיתי ומה דמיונות שוא והבל וקליפה רחמנא ליצלן, ואם כן איך יעלה על הדעת שיכול להגיע לשום אמת אם אפילו נוגע בקצה של סמים?!

ועוד הרי שנינו (סנהדרין ע.) אמר רב חנן (-ננח!) לא נברא ייון בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר (משלי לא:ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, עד כאן. ופירש רש"י ז"ל לשלם שר לרשעים שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה. לאובד, היינו רשע שנטרד והולך לו, עד כאן לשונו.

הרי מבואר שהשיכרות - זה שלוקח את דעתו ורגישתו של האדם חוץ ממציאות של העולם הזה עולה לו ח"ו לשכרו לעולם הבא, ומפסיד את הנצחיות של שכר המעשים טובים שלו ח"ו. והוא נקרא אובד - רשע, רחמנא ליצלן.

ובסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, הכת היחיד שרבינו מכנה להראש שלהם ערל, זה היה כת השיכורים.

נ נח נחמ נחמן מאומן