לימוד הלכות שבת שלא לחלל את השבת ואכילת שבת מתקן חילול שבת

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה רעז

מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת, כי מחלול שבת אי אפשר לזהר. כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת חס ושלום וכו' עיין שם.

רבי יהונתן אייבשיץ כתב ביערות דבש, 'כי אי אפשר כלל במציאות שיינצל מאיסור שבת אם לא ילמד כל הדינים על בורים היטב היטב'. וכעין זה מסופר מהחפץ חיים, ונתן משל להולך בחושך שצריך להחזיק פנס וכו'.

ותמיה גדול יש עליהם, כי הם היו חכמים גדולים בזמניהם, והם הכירו את זה בעצמם, ואם כן איך לא הכירו שרוב העולם אינם ברמת הידיעה כמוהם, וכמעט אי אפשר להם לעמוד באותה רמה של הידיעה. ועל כרחך העיקר כדברי רבינו כאן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה שמוכרח להיות ובטחון

ב"ה

מסכת בבא קמא

ל. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות עיין שם.

החפץ חיים (ליקוטי אמרים סי' ט) כתב, שמילי דאבות הכוונה למעשיהם של אבותינו הקדושים, והרוצה להיות חסיד צריך שיתבונן במידת החסד של אברהם אבינו, ובמידת העבודה של יצחק שנתרצה להיות עולה כליל על גבי המזבח, ובמעשיו של יעקב שהוא יסוד התורה, ומהם ילמד האדם להיזהר במעשיו, ע"כ מובא.

זה בפרטיות, אבל יש ענין כלל בחשיבות האבות, למה הם חשובים כל כך, עיין מש"כ על זה באריכות בחלק ה' מאומן.

 

לב. מאי ברשות איכא (היינו לרוץ בע"ש) כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו' (והפירוש כפשוטו ...) ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

לח. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג:ו), ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, ע"כ. -

י"ל עמד, ע' מד, ע' במספר קטן ז', שמדד קיים המצות של בני נח, וכן 'עמד ו' בגמטריא בני נח. ויתר, עם הד' אותיות בגמטריא כתר, דהיינו תרי"ג מצות וז' מדרבנן, אי נמי, יתר, עם הג' אותיות בגמטריא תרי"ג.

 

שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו ובשעת פטירתן וכו'. ובירושלמי ד:ג אמרו שעד שהגיעו למקום סולמא דצור שכחו כל הדינים שלימדום.

עיין ליקוטי מוהר"ן ס:ז שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שא-ינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם.

 

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה וכו' עיין שם. ניזיל ע"ה בגמטריא נ נח, וזה נינ"חמיה.

 

לח: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי (-שנפטרה), אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה, ע"כ. -

לכאורה אין זה אלא לנחמה, ואינה מוכרח כלל. כי שמא גרם החטא, כמו שיעקב אבינו חשש לזה אף על פי שהיה לו הבטחה מן השמים שיצא הרבה טוב ממנו, וכן עיין בבראשית רבה (עו), הובא במסילת ישרים פרק ז' בזה"ל בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו (מלכים א:א) והורדתם אתו אל גחון, וענה בניהו, אמן כן יאמר ה'. אמרו זה לשונם, רבי פינחם בשם רבי חנן דצפורי, והלא כבר נאמר (דבה"א כב), הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה? אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, ע"כ. אכן עמון ומואב הרבו לחטוא, ולא רק שלא גרם חטאותם לאבד הטובה, אלא אדרבה, הטובה הציל אותם. ולכן יש לחלק בין סתם הבטחה למציאות שיש שורש ונקודה טובה שצריך לצאת, ששום דבר יכול לעכבו.

והנה במקום אחר הארכתי בענין הבטחון איך האדם יכול להיות בטוח שיגיע לו איזה טובה, כמו שמצינו אצל כמה צדיקים שהראו בכוונה ענין זו. ולפי מה שנתבאר כאן, אם יכולים להכריח שהטובה הוא בבחי' זו, של המצאת שורש ונקודה ששייך דייקא כך, בטוח הדבר.

רבינו אמר (מובא במכתבי שמואל ב:יט, ב:לה) שפעל אצל השם יתברך שלא יקח את אנשיו מהעולם באמצע העבודה [כל זמן שלא גמרו עבודתם בעולם הזה].

נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

הגנה

ספר המידות, מריבה קא – בשעת מלחמה צריך להכין כלי מלחמה כנהוג, והקדוש ברוך הוא יעשה מה שברצונו, ואין לסמוך על הנס, ע"כ.

 

כוכבי אור, ראשי פרקים מן האותו והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל יד – פעם אחת בנסיעת רבנו ז"ל ממעז'יבוז' לברסלב וכו' בהודע הדבר להמתנגדים, ובכן ביום זה יצאו מחוץ לעיר ומקלות בידם בכדי להכותו. כששמעו אנשי שלומנו דבר זה עשו גם המה כמותם ומקל איש בידו בכדי להציל את רבנו ז"ל מידיהם. ושתי החבורות עמדו על הדרך וכו' עיין שם באריכות.

 

כוכבי אור כו – המעשה מאלכסנריווקי וכו' שפעם אחת היה רבנו ז"ל בחרף על ברית מילה ובא איש אחד וקבל לפניו אודות בתו אשר פתה אותה ערל אחד להמיר דתה רחמנאלצלן ונאבדה, וכבר חפש אותו בכל הכפרים ולא מצאה. ויאמר לו רבנו ז"ל שנמצאת אצל הכמר דעירו, אשר לא עלה על דעתו שהכמר יעשו לו זאת, יען כי חי אתו בטוב מאד, ואמר אל רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה. והשיב לו שיסעו שני אנשים תכף עם עגלת החרף סמוך לבית הכמר ובתו תעמד בחוץ, וכשתראה אותם תכף תתרצה לנסע עמם לביתה. וכך הוה. ואדמו"ר ישב עוד על סעדת ברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם, לקחו מקלות וקרדמות לילך ללחם עם היהודים אשר לקחו את נערה מבית הכמר ולקחת בחזרה בחזקה, ונפל על היהודים פחד גדול. ואמר רבנו ז"ל שלא יפחדו רק יקחו בידם גם כן מקלו ולצאת כנגדם ויפחוד הערלים מהם וילכו להם, וכך הוה. כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות הלכו להם, אף שלא היה שום דרך הטבע לזה וכו' עיין שם.

 

הנה בשני המעשיות האלו מספר כוכבי אור, יש בהם מענין שמד (כי כאשר המתנגדים הולכים להכות את רבינו, בחינת משה רבינו שעומד בין שמד לרצון, בודאי יש בזה משום שמד).

והנה ידוע בעולם הישיבות בשם ר' אלחנן וסרמן ההבדל בין פורים, שהיתה גזירה על הגוף, ולכן היהודים לא התכוננו ללחום (-רק בסוף כאשר ניתן להם רשות), לבין חנוכה, כאשר הגזירה היתה על הנפש, להעביר על הדת, זה 'מעשה שטן' ולא 'מעשה ה'' ואז יש ענין של מסירת נפש לצאת וללחום ממש. ור' אלחן סיפר בשם החפץ חיים – 'יהודים שגו, בשעה שהתחילו גזירות היבסקים, היו היהודים חייבים לצאת נגדם למלחמה במסירות נפש. נכון, יהודים רבים היו נהרגים. אבל כוחו של השטן היה נחלש. אך כאשר לא מצא מי שימסור נפשו במלחמה, נתחזקו היבסקים', והם האריכו בזה. אכן הקמת היבסקים 1918? לכאורה היה קצת אחר שנפטר ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל היה עוד בחינוכו בדרך לקבל את הפתק הקדוש בשנת 1922. והם היו בארץ ישראל. ובכלל חסידי ברסלב היו בדעה חזקה כבר אז שעל כולם לעלות לארץ ישראל. ולכן אין סיבה ללחום נגד השמד, אלא לברוח לארץ ישראל.

והנה ראיתי בשם ר' מנחם זמבה בזה"ל 'לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלץ', שממנו שילחו יהודים לטרבלינקה. השלינו את עצמו בדמיונות שווא. היינו צריכים להזעיק את העולם, ועכשיו אנחנו צריכים להתנגד.' ועוד אמר 'יש דרכים שונות לקידשו השם. בזמן שניסו להכריח יהודים להשתמד, להמיר את דתם, עצם מיתתם הייתה קידוש השם. אבל היום הדרך היחידה לקידוש השם היא ההתנגדות החמושה.' ניצול שואה אחר שמע אותו אומר – 'צריך להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק ביד'. הרב גם תרם כסף רב לוועד ההתגוננות שקם בגטו, ע"כ ראיתי מובא בשמו, ותמוה הוא, כי כל יהודי שנהרג אפילו לא על שמד, רק משנאה וכדומה, נחשב קידוש השם, כידוע. וגם לכאורה הדברים סותרים הכלל הנ"ל מר' אלחנן, שדוקא כאשר יש סכנת שמד אז יש ללחום. אכן בענין המרידה והמלחמה שהקימו היהודים בגטו ורשה, גם האדמו"ר מראדזין נכנס בעובי הקורה, עד שהלשינו עליו, ומסר עצמו להירג הי"ד.

 

שיח שרפי קודש ב-תשעב – בשנות המחלקת הגדולה, היה פעם בראש השנה שהתפללו אנ"ש כשתריסי בית הכנסת סגורים, לרוב פחדם מזריקת אבנים וכדומה, לאחר התפלה הבחין מוהרנ"ת שאין אנ"ש הולכים לביתם כנהוג, ושאלם מוהרנ"ת על זה, אמרו לו, שמפחדים לצאת החוצה מחמת שנסאספו המתנגדים בחוץ לעשות שפטים במתפללים, מוהרנ"ת היה נוהג בראש השנה להניח תחת המעיל את השטריימל של רבנו ולהתפלל עמו, הלביש מוהרנ"ת את השטריימל של רבנו ויצא לחוץ, ותיכף ברחו המתנגדים, ויכלו אנ"ש ללכת לדרכם, ע"כ.

 

סיפורי ר' משה גלידמאן: ר' שמעון תלמיד רבינו ז"ל היה כידוע מתבודד גדול והיה הולך ביער כדרכו תמיד והיה לוקח איזה סכין קטן, פעם כשהלך ליער עמד לפניו דוב כדרך הדובים כשעומדים מול אדם לפני שהורגים אותו, ור' שמעון היה אז באמצע התבודדות ולא ירד ממנו אז הישוב הדעת (כי התבודדות זה סגולה לישוב הדעת) ופשט את הפעלץ (בגד חורף), וסובב על ידו וידו נהיית עבה וחשב בכך הדוב לא יכול להזיקו בפרט שיש לו סכין וכך הווה הדוב קפץ עליו והכניס ר' שמעון מיד את ידו לתוך פיו ועם הסכין שבידו חתך לו את הפה וחלק מפניו של הדוב עד שנפל ומת, בהגיעו לא"י והמשיך דרכו מאז ומתמיד להתבודד התנפלו כנופיית ערבים והצליח להתגבר עליהם אך מהמכות נחלה ומת, ע"כ. אכן ראיתי ביקורת מאנ"ש שלא היה לו לצאת עם סכין, וזה גרמא לו שהיה צריך להשתמש בו.

 

ימי שמואל א:סד – פעם אחד הלך רבי ישראל דב בעצמו לטבל שם, ובאו שני בחורים ערבים והתחילו למרוט זקנו ולהכותו, אבל בין כך באתי גם אני, והכיתי אותם עד שברחו, ע"כ.  

נ נח נחמ נחמן מאומן

יזכור יום המיתה והמוות

 ב"ה

יט:יד זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. הסופי תיבות של: ימות באהל כל הבא אל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי וסופי תיבות של: ימות באהל כל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

כי ימות, עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. זאת התורה אדם, עם הג' תיבות, בגמטריא פתקא נ נח נחמ נחמן מאומן.

חז"ל אמרו שצריך להמית את עצמך באהל התורה. ומה פשר המשך הפסוק. יש לאמר כמו שהזהיר האריז"ל שכל הגלוים אסור להתיחס עליהם עד שמן השמים ממש מכריחים. אז כל האורות האלו בחינת בהלו נרו , אהל לשון אור, צריך להחזיק כטמאים. ואפילו משה רבינו היה בערפל שבע ימים טרם עלותו. נ נח!

ידוע מה שפירש החפץ חיים, שהאדם יראה את עצמו כאילו הוא מת, וכבר אין לו שם עסקים בעולם הזה, וכולו פנוי לתלמוד תורה. אכן אם כבר רואה את עצמו כמת, לא יסתפק בהכי, כי אז בודאי יכול להשיג את התורה בבחי' עתיק שהוא המעביר ומראה את יחוד השם בנבראים. ובאמת נראה שזה עצה אמיתית בפנימיות העבודה, לראות את עצמו כמו מת, דהיינו שא', באותו עת אין לו יכולת לפעול כלום – רק שעכשיו יכול לפעול בתורה ומצות עבור אותו מת שיהיה לעתיד. ב' – כמו המת שעבר ובטל מן העולם, ואין נשמתו תופסת מקום גשמי כלל, ואינה נמצאת בשום מקום אלא כפי תוקף מהותה, כמו כן יש לכוון בכל דבר, לקשר עצמו לשמות השם, ודוק.

ועיין בליקוטי הלכות יורה דעה א', הלכות שחיטה ה:ה-ו ענין החכמה הגדולה לזכור היטב תמיד יום המיתה, ע"ש באריכות. והרי הצידיקים האמיתיים הגדולים כבר היו עוסקים לתקן במעשיהם עבור הנצחיות, כמו שכתב הרמח"ל על משה רבינו.

נ נח נחמ נחמן מאומן