כוונות של קבלה בתפילה בתיקון הכללי ובתיקון חצות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תנינא תורה קכ

רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

 

עוד צריכים לדעת, שכדי שהכונות יהיו פרוש המילות, ע"כ צריכים להיות מפרש כל התפלה לתוך עצמו, למשל הכנעני צריך לכוון לאותו מדה וקליפה רוחני, וכן מצרים, וכן גשם, וכן כל דבר ודבר. כי בודאי כאשר מדובר בעולם האצילות, ששם הכל באחדות פשוט של יחוד השם, בודאי לא קיים שם דברים חיצונים, ואפילו בעולם הבריאה.

 

ר' שלמה קרלבך היה מספר שר' נפתלי רופשיץ (כמדומני) צוה על בניו בעודם קטנים שיתפללו את השמונה עשרה עם כל הכוונות בדקה אחת. וזה יכול להיות מהרבה סיבות (ואפילו בחיצוניות, הרי כל הכוונות הם רק התחלה), וידוע (בפרט מהגר"א) שכל תיקון שעושים יותר טוב כאשר עושים מהר. והרי עיקר ושרש כל תיקון הוא למעלה מהזמן, וכל מה שמתעכב התיקון, אפילו עיכוב של הרף עין הרי פירוש והבדל עצום משרשו. וגם חודר בזה האמונה והידע חשיבות המחשבה אפילו של חלק קטן של רגע. וגם על ידי זה יש הכנה לשפע של שכל, שכל הפועל (ויש להזכיר כאן הביטוי streaming consciousness –  של רוח הקודש). ויתכן גם שעל ידי שיתרגלו לעשות את הכוונות במהירות לבם יהיה פנוי לעיקר הכוונה של הלב. וגם שיוכלו להתפלל עם הציבור (עיין במסכת ברכות דף יג: א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת, ובמהרש"א שם, שלא להפסיד תפילה בציבור. ובדברי הגמרא נראה לפרש, תו לא צריכת, לא – בחי' ביטול להאין סוף. וגם לפי זה יש רמז שעיקר הכוונות ליחד הרישא וסיפא כמו שגילה הרמח"ל ולא לעסוק כל כך בשאר הכוונות). ואכן יתכן שרצה דרך זה לקבוע את הכוונות שיהיו בבחי' פירוש המילות, שהכוונה יהיה תפיסה ראשונה שלהם.

 

במקום אחר ואולי נאבד פתחתי עיון בזה שלא לכוון כוונות, כי הרי רבינו בעצמו אמר לכוון שם א-ל אלקים במלואם באמירת התהלים של תיקון הכללי, וגילה שהם בחי' חסד וגבורה וכו', ואם נחזיק שההסבר שרבינו גילה על הכוונה זו מיקים אותה להיות בכלל פירוש המלות, קשה מאד איך לא תהיו הכוונות של האריז"ל נחשבים פירוש המילות לתלמידי חכמים שלמדו אותן היטב, כאותם התלמידים של רבינו שהוא אמר להם לא לכוונם.

והנראה לע"ד בזה שיש הבדל בין כוונות פרטיות לכוונות כלליות.

ועיין בשער רוח הקודש, באמצע הספר (עמוד קמב-) יחוד כ"א, כמה שמות שיש לכוון בגוף להיות מרכבה לאותן השמות. ומבואר שם להדיא בד"ה ובבחי' העינים שלו, שיש לכוון אותם אפילו בתפילת שמונה עשרה. ואילו לענין הכוונות של הלובש תפילין כתב (שער הכוונות סוף דרוש ה) ז"ל שאסור להסיח דעתו מתפילין, ואפילו בהיות מתפלל, ובכל רגע צריך לחזור ולכון בהם, זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה, או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח ע"ש. הרי שאע"פ שגם הכוונות של תפילין לכאורה הם בבחי' כללי, עכ"ז הם לא כוונות עצמיים כמו הכוונות של המרכבה המובאים בשער רוח הקודש הנ"ל שעליהם כתב לכוונם אפילו בתפילת י"ח, וכן נמצאים בסידור שערי ציון, שידוע שרבינו היה מתפלל כל תפילותיו כבר בהיותו ילד (שבחי הר"ן אות י, ואותיג).

וע' בשבחי הר"ן אות ב' לענין שויתי ה' לנגדי תמיד.

ועיין מש"כ לעיל תורה ס:ו שאולי החילוק הזה הוא היישוב למה שרבינו כתב שהמצות צריכים להיות עם שכל, ואין זה סותר ענין של תמימות ופשיטות.

 

וכמו שרבינו גילה העשרה מזמורים, וצוה לכוון אל"ף למ"ד וכו', לכאורה כמו כן בענין תיקון חצות, שהרי עיקר הנוסח של תיקון חצות תיקן האריז"ל, וכמו שהוא בחר המזמורים, כמו כן חקק כוונות לכוון, והרי הכוונות הם לתכלית אותם המזמורים שבחר. ולכן נראה שיש לכוונם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התבודדות - לדבר עם השם יתברך בלשון האם - בלשון המדובר שרגיל בה

ב"ה

התבודדות – לדבר עם השם יתברך בלשון האם, לקוטי מוהר"ן תנינא כה, ותנינא קכ, ושיחות הר"ן רכט, ושבחי הר"ן אות י'.

עיין ברי"ף במסכת ברכות ריש פרק ב' שכז"ל והא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בצבור אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב (שבת יב.) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ע"כ.

וכתב רבינו יונה שם ז"ל כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש. ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת צבור דיינינן לה, ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת, ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו כשואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, אבל תפלה שהיא ידוע לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בצבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת. והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש, עכ"ל. ואילו הרא"ש פירש ופסק שההקפידה היא רק על לשון ארמית דיקא, מה שאין כן שאר לשונות שרי. אכן לפי רבני צרפת יוצא ממש להיפוך מהדרך האמת שגילה רבינו הקדוש. וכן הטעם הוא להיפוך, כי רבינו הקדוש גילה שכאשר יחיד פונה להשם יתברך באופן אישי, הרי השם יתברך כביכול בכבודו ובעצמו פונה אליו, ואין צריך למלאכי מליצה ומלאכי שרת כל עיקר. [ובאמת מצינו לפחות בשני מקומות שרבינו לעג על לשון צרפת, בהמעשה מהשבעה קבצנים, שהמשוגע שהיה מדבר הרבה לעצמו היה צרפתי, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה כט:י עיין במפרשים שם בגנות לשון צרפת. והיה מקום לומר בבדיחותא, שרבני צרפת בהכירם את לשון מדינתם, דימו שאר הלשונות כלשונם, ופסלם]. ויתכן על פי מה שביארנו בפרק 330 שאחר פטירת רשב"י היה גזירת גלות והסתרת פנים לאלף שנה, ולכן סברו רבני צרפת שלא היה שייך אז לייחד הדיבור אישית עם השם יתברך בכל לשון.

ובאמת כן נראה שצריכים לחלק בדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שלשון ארמי מגונה ביותר ("אלא לשון זה מגונה בעיניהם (של המלאכים) להזקק לו"), ותימה הוא, כי הלוא רבינו גילה (שיחות הרן קט) שרבי שמעון קדש כל כך את לשון התרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך עכ"ל, ואם כן איך יתכן שבעיני המלאכים לשון ארמי היא כל כך מגונה. ולפמש"כ י"ל שכל עוד שלא נתגלה הזוהר בהעולם, באלף שנים של גזירת גלות, עוד לא קיבל ארמי את התיקון של רבי שמעון בפועל. 

נ נח נחמ נחמן מאומן