נטילת הכהונה משם והעברתו לאברהם אבינו

 ב"ה

מסכת נדרים

דף 

לב:

מפתחות:

שאמר הקב"ה לאברהם אתה כהן וכו': לק"מ טו דף כא..

ביקש הקב"ה להוציא כהנה משם וכו': לק"מ לד:ז דף מח:.

 

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר (בראשית יד:יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ וברוך א-ל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם שנאמר (תהלים קי) נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, על דיבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לא-ל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, ע"כ.

מצינו שרשב"י ברך את בנו בלשון זה, בריך בני לעתיק יומין, ועל כרחך אין בברכה זו פגם של הקדמת ברכת עבד לברכת קונו, והוא דומה ממש לברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון. ולכן ניתן לפרש בשני דרכים, או שבעלמא זה נחשב ברכת עבד, וזה בסדר לברך מישהו, ורק כאשר באים גם לברך את השם יתברך, צריכים להקדים ברכת הרב. אי נמי יש לפרש שאין זה נחשב אלא לברכת הרב, והגמרא מדייקת מיתור הלשון ויברכהו ויאמר, שמשמע להדיא שקודם כל ברך את אברם, ואחר כך יש ברכת קונו, בברכו לא-ל עליון קונה שמים וארץ.

והנה עוד יש לדייק כאן, שכל ההקפדה על שם היה על שהקדים העבד לרבו, ובגלל זה ניתן הכהונה לאברהם כמו שכתוב בפסוק נאם ה' לאדוני – שבו השם יתברך מכנה אברהם אבינו אדוני!

עוד מדוייק ששם ברך את אברם – דהיינו קודם היותו אברהם, ורק בהיותו אברהם חזר לתמוה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד.

והנראה בזה בעזה"י שברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון קונה וכו', עזר לו לאברם לקבל את ה' יתירה, להיות נקרא אברהם. ובבחי' אברהם הוא בחינת אדון, אב המון גוים שולט על רמ"ח אברים, בחינת בהברא"ם, יסוד של כל הבריאה. וזה ממש בחי' ברכת קונו. שהוא המרכבה למלכות השם יתברך בעולם. וכיון שהגיע לזה תמה על מה שהקדים שם לברכו סתם על מהותו כאברם, כי העיקר היה להגיע להיות אברהם. ובתמיה זו, שהכיר שאין תכלית להיות אברם סתם אפילו מבורך בברכת שם, והרי כמוהו לענין הכהונה, ולכן מיד נתנה הכהונה לאברהם.

בתחילת המימרא כתוב, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשמע שאינה מדייק שהברכה היה לאברם. אכן קשה כי משמע שממילא, מאחר שהקדים הקב"ה העביר הכהונה להוציאה מאברהם, ואילו בהמשך הגמרא משמע שרק לאחר שאברהם אבינו בעצמו תמה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, ורק אז, מיד נתנה לאברהם. ומשמע קצת אולי, שממילא הכהונה העוברה להוציאה מאברהם, אבל אחר שאברהם אבינו תמה בעצמו על שם, מיד קיבל את הכהונה בעצמו – נתנה לאברהם עצמו. כי הגמרא דרשה מהפסוקים שני דרשות, א' מהפסוק בתהלים, והיא תוספת על העיקר – אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק, כי הדיבור של מלכי צדק הוא גופא הקים אותו להיות אברהם, וכיון שהכיר במעלתו של אברהם, ותמה על הברכה הראשונה לאברם סתם, מיד נתנה לו בעצמו הכהונה. והדרשה השניה, שהוא מעיקר הפסוק בתורה, והוא כהן לא-ל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן, זה היה ממילא באשר הקדים ברכת אברהם לברכת המקום. וכאן הגמרא כתבה אברהם, ולא אברם, וכתבה המקום, ולא כתבה קונו או רבו. אלו הדיוקים שייכים להתוספת הנ"ל שבא על ידי אברהם, שעלה לבחינת אדון. אבל קודם שהגיע לזה, אפילו שנודע שלעתיד יגיע לזה, שיהיה אברהם, אין ראוי אלא לברך קודם את המקום, המקום דייקא, כי זה השם מורה שכל הבריאה כולל הזמן נסבלת בו יתברך, ובמציאותו יתברך דהיינו בבריאה שלו יש להבחין מידותיו. רק לאחר שכבר קיים מידה שמורה על אדנותו יתברך, והוא באברהם עצמו, ניתן אפילו לפתוח בברכתו.

 נ נח נחמ נחמן מאומן

דרך היחיד באמונה ובטחון אין סוף

ב"ה

מחלקת בגמרא בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, כי רשב"י אומר שהאדם יעסוק רק בעבודת השם יתברך ולא ידאג כל עיקר על פרנסה, והגמרא אומרת שרבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. והוא תמיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!  

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.
ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אברהם ושרה מרמזים על נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

אברם אברהם, בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה רבינו כותב בלק"מ תורה מט:ה ששרה היא בחי' התגלות השיר פשוט כפול משולש מרובע ע"ש (וע' מש"כ פרק 370:ו). והנה יתכן שיש בזה רמז שקודם יש התגלות של עצם השיר, כמו שבתחילה השי"ת הוסיף אות ה' לאברהם, ואח"כ שינה את שם שרי לשרה, דהיינו שמקודם השיר והנגון של השיר פכש"ר הוא סודי, שרי, לשון שיר שלי פרטי, ורק אח"כ יש התגלות של הנגון לכל העולם. ואח"כ שרה ילדה יצחק, ש"כל השומע יצחק לי" שכל השומע נ נח זוכה להצחוק הקדוש ששמענו מסבא ישראל.

עוד

רכד. . ע' בפנים מש"כ על ענין שכל השומע נ נח זוכה לצחוק דקדושה (פרק 370 אות ו, וע' ברמזים קעג, רלג), וע' פ' לך לך (יז:יז) ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, בת עם עוד תשעים זה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, וי"ל שהלבן מאה שנה יולד רמז על הפתק שהגיע יותר ממאה שנה אחר פטירת רבינו.

ועוד

רלג. כבר הארכנו ב"ה בענין הצחוק שזוכין ע"י נ נח נחמ נחמן מאומן, שזה מרומז בסוד ותאמר שרה כל השומע יצחק לי (פרק 370 אות ו, וע' ברמזים קעג, רכד), ונראה לפרש יותר, כי יצחק הוא ממש ענין של אין שום יאוש בעולם, כי שרה צחקה בעבור שהיתה המצב ממש אחר יאוש לגמרי, ובזה קבלה עונשה גם כן, כי בעקידה היה ג"כ אחר יאוש לגמרי, כי אפילו אחרי שהשי"ת מצוה לאברהם אבינו להוריד את יצחק ולא לשחטו, אברהם אבינו מבקש מהש"י.... אז פרחה נשמת שרה. הרי שיצחק הוא ממש הסמל של אין שום יאוש לעולם. והצחוק הוא מזה שרואים שיש הנהגה למעלה מיכולתינו והשגתינו, שאין לנו שום תפיסה בו, ומזה אנו באים לצחוק. וגם בתקיעת שופר בראש השנה, אנו מסירין ושולחין את המשפט שלנו להנהגה עליונה לאימא עלאה, למעלה מקטנות של הנהגת עולם הזה כמנהגו. ולכן בפתק הקדוש יש אותיות כמנין יצח"ק.

ובגמרא מס' שבת (פט:) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (ישעי' סג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך, לעתיד לבא אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי, אומר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך, אומר אימא ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו, אומר לו בניך חטאו, אומר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך, אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, אומר לו ליצחק בניך חטאו לי, אומר לפניו רבונו של עולם בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרים דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין, דל חמשה ועשרין דלילוותא פשו להו חמשה ועשרין דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כלם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, ואם תמצא לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך, פתחו ואמרו כי אתה אבינו, אומר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק קב"ה בעינייהו, מיד נושאין עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך, ע"כ. והנה לעיל בגמרא יש מ"ד שאפילו יצחק אבינו אינו יכול להגן על עם ישראל, ואז בא רשב"נ בשם ר"י ואומר שאע"פ שעם ישראל מייואשין מצד אברהם ויעקב, יצחק – בחי' רבינו הקדוש, מגן על עם ישראל. ועד שמקלסין לרבינו נ נח נחמ נחמן – מקלסין להאומן של העולם – מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן