תיקון לניבול פה בשרש המילה - לשון נופל על לשון

ב"ה 

בלקוטי מוהר"ן תורה לג רבינו גילה:

כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ל"ד:): 'טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים', להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה: וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר". נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משקע במדור הקלפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפלו במקומך שאתה משקע במדור הקלפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם". 

והנה אף על פי שרבינו קובע כאן שיש אלקותו בכל לשונות העכו"ם, עם כל זה מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יט שצריכים להפיל אותם על ידי לשון הקודש, לשון נופל על לשון, ובזה מבטלין התאוה הכוללת של נאוף, עיין שם.

וידוע (מסכת כתובות פרק קמא) שחז"ל הזהירו מאד לא לשמוע אפילו שיחה בטילה, מפני שהאזנים נשרפים תחילה בגיהנם רחמנא ליצלן, וכל שכן ניבול פה. 

והנה על המילה הכי גסה ומנובלת - כך כתוב בכתבי האר"י (שער מאמרי רשב"י זיע"א, על התיקוני זוהר, תיקון ס"ט בדף ק"ז ע"א):

דע, כי תיבת דופק מתחלקת לשתים: ד"ו, פ"ק. כי ד"ו, הם נוקבא דזעיר אנפין עם זעיר אנפין. והם עצמם הוראת פ"ק, כי בא"ת ב"ש, מתחלפות ד"ק ו"ף כנודע. וכבר ידעת, כי התמורות והחלופים הם במטטרו"ן, שהוא היצירה. ולכן נתחלפו פה אותיות ד"ו בפ"ק, להורות: כי מציאות הדפיקות הזה הוא נמצא ונוהג ענינו בכל העולמות, בין בעולם העליון, כי שם נקרא ז"א ונוקביה ד"ו. בין בעולם התמורות, ששם נקרא פ"ק, עכ"ל לענינינו.

וזה מה שרבינו גילה בתורה מח, בענין הרע והריב של הלשונות שדוד המלך התפלל (תהלים כז) תצפנם בסכה מריב לשונות, ועל ידי התגברות לשונות העכו"ם רחמנא ליצלן מתגברת התמורות, תמורת סכה דקדשה נעשה סכה בקלפה. 

נמצא שהשומע את הניבול פה הנ"ל, עליו לכוון לתמורתו שהוא זיווג דקדשה של זעיר אנפין והשכינה, המרומז באות ה' - ד"ו.

ויש לי לברר עוד מילים בעזה"י, אבל חושש אני שלא ליתן בילבול להקוראים, אז אראה אם לכתוב כפי ההשגחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!