נקימה ונטירה של תלמיד חכם

ב"ה

איתא במסכת שבת (סג.) אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש  26  הוא - חגרהו על מתניך. ואיתא במסכת יומא (כג.) ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם [והכתיב {ויקרא יט-יח} לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה א''ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א''ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר {שופטים ה-לא} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס:]

והדבר פלא, כי הרי זה לאו בפירוש בתורה לא תקום ולא תטור (ומה שהגמרא מחלק בין ממון לגוף, החינוך פסק שהגמרא חזרה בה, ואין חילוק כזה קיים).

ואגב ע' בספר חסידים (סימן קפה מובא בחק לישראל לפרשת שופטים יום ג) שכתב ז"ל:

וְאִם תֹּאמַר לָמָּה בִּקֵּשׁ נְקָמָה כִּי לֵית דִּינָא בְּאַרְעָא כִּי הָיוּ חֲפֵצִים בַּעֲלִילָה בְּלֹא יְדִיעָתוֹ לְתָפְשׂוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ) אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ, הֲרֵי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם וּמְגָרְשִׁים אוֹתוֹ מִנַּחֲלָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו יִקָּחוּ:

וע' פלאי פלאות בזה שגילה רבינו הקדוש בספר שיחות הר"ן (צג) ז"ל:

דַּע שֶׁיֵּשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת (קצו. וְזֶה הָאוֹר אֵין אָדָם פָּשׁוּט יָכוֹל לְקַבֵּל מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. וְצָרִיךְ לָזֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת. דְּהַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק הָאוֹר הַגָּדוֹל לַחֲלָקִים קְטַנִּים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה לְקַבְּלוֹ מְעַט מְעַט. כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר פְּשָׁט אוֹ חִלּוּק גָּדוֹל מְאֹד וּמֵחֲמַת זֶה אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. כִּי חֲצִי פְּשָׁט אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם כֻּלָּהּ. אֲבָל כְּשֶׁמְּחַלְּקִין הַפְּשָׁט וְהַחִלּוּק לַחֲלָקִים וְעִנְיָנִים אֲזַי יְכוֹלִין לְהָבִין כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כָּךְ יֵשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת וְהוּא הַשָּׂגָה אַחַת דְּהַיְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ אֶלָּא כֻּלּוֹ אֲבָל לֹא בְּמִקְצָת כִּי הוּא אוֹר אֶחָד פָּשׁוּט. אַךְ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הוּא יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת דְּהַיְנוּ לַחֲלֹק הָאוֹר גָּדוֹל לַחֲלָקִים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבְּלוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְעִנְיָן זֶה שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם שֶׁנּוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת הוּא מְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי יז־ט: "וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהַיְנוּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, שֶׁשּׁוֹנֶה בְּדָבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ חֲבֵרוֹ עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מַפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. אֲבָל תַּלְמִיד־חָכָם צָרִיךְ דַּיְקָא לִהְיוֹת נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא כב:: "כָּל תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר וְכוּ'". אַךְ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק הוּא כַּנַּ"ל, שֶׁתַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וְזֶהוּ וְשֹׁנֶה בְדָבָר הַיְנוּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר, מַפְרִיד אַלּוּף הַיְנוּ שֶׁהוּא מַפְרִיד וּמְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.: "אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ - חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ לְסוֹף שֶׁתֵּהָנֶה מִתַּלְמוּדוֹ", כִּי עַל־יְדֵי שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר עַל־יְדֵי־זֶה יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת דְּהַיְנוּ לְחַלֵּק אוֹר גָּדוֹל לַחֲלָקִים וְעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לֵהָנוֹת מִתַּלְמוּדוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. כִּי בְּלִי זֶה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מֵחֲמַת גֹּדֶל הָאוֹר כַּנַּ"ל. אֲבָל הַשֵּׂכֶל וְהַטַּעַם שֶׁל עִנְיָן זֶה מִפְּנֵי מָה מִי שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר יָכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וְכוּ' זֶה עָמֹק עָמֹק וְכוּ'.
וְדַע, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ זֹאת הוּא יָכוֹל לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים סח. זֹהַר א קיד: קלה.: 'עֲתִידִים צַדִּיקִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים', וְיוֹדֵעַ מַה הוּא מֵת כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמְּחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת וּמַמְשִׁיךְ הָאֲלָפִים לְתוֹךְ הַמֵּאוֹת כַּנַּ"ל עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה מִמָּוֶת מֵאוֹת עַל־יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ הָאֲלָפִים לְתוֹכָם. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מַה הוּא עַכְשָׁו בְּשִׂמְחָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַיִּחוּד שֶׁל בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (קצז, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ צִיקֵי קְדֵרָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נו.: "מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ צַעַר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ ח"שׂ מֵחַשְׁמַ"ל (קצח, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה זּוֹ נֹגַהּ (קצט כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל א־ד: "וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה (ר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ בְּרִית, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מָה חוֹלְקִין עָלָיו.
וּמָשִׁיחַ יוֹדֵעַ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה בִּשְׁלֵמוּת. אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשִׂין מֵאֲלָפִים מֵאוֹת. וְאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם נוֹקְמִין וְנוֹטְרִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מֵאֲלָפִים מֵאוֹת הֵם חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד־חָכָם שֶׁהוּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ - חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ", הַיְנוּ בְּחִינַת חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (יְשַׁעְיָה י"א־ה: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו" כְּתַרְגּוּמוֹ 'וִיהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ', הַיְנוּ בְּחִינַת 'מָתִין מָתִין' (רא דְּהַיְנוּ מֵאוֹת. הַיְנוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לְחַלֵּק אֲלָפִים לְמֵאוֹת (רב הֵם חֲגוֹרָה לַמָּשִׁיחַ כַּנַּ"ל. וְאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים מְחַיִּין אֶת הַצַּדִּיקִים הַקְּטַנִּים: 

והנראה לעניות דעתי בזה בס"ד ובקיצור גדול, שעיקר הנקימה והנטירה הוא נגד היצר הרע, שכל פעם שהתלמיד חכם מקבל איזה התגברות של היצר הרע או מפלה ח"ו עליו לנקום ולנטור, והיינו לעשות עבודת השם יתברך יותר לשמה, נקי לשם שמים. [והנה שמעתי מר' שלמה קרלבך שכל פעם שהאדם מקבל איזה מכה מהסטרא אחרא ר"ל הוא רוצה להטמין את עצמו, ואז דייקא ר' שלמה קבע כלל, שאז דייקא עליו לצאת יותר בהפצת האמת עם אנשים. ונראה לעניות דעתי שזה לא דוקא הענין להיות יותר עם הציבור - אלא יותר בעד הציבור, דהיינו יותר לשמה, דהיינו יותר לשם השכינה שהיא כנסת ישראל].

וזה הענין של האלפים והמאות, כי האלפים בא"א והמאות באבא (ע' אדיר במרום עמוד קיז, הגם שלפעמים האלפים זה באבא כמש"כ שם ואכמ"ל), וארך אנפין זה בחי' אין, ואבא זה בחי' יש, כי אבא הוא פנימיות המהות של הספירות ואילו א"א הוא ממש המציאות שלהם בבחי' אין. ותחית המתים זה בחי' אין כמבואר בלקוטי מוהר"ן שהתחיה יהיה על הבחי' של האין עיין שם. וזה ענין לעשות ממה מאה, הוא לכאורה בנין המלכות - אדנ"י בגמטריא מאה (כמובא - בציור של הא' יו"י והנ' עם י') על ידי אבא, ובהגיע למאה אז היא ממש בבחי' אשת חיל עטרת בעלה בסוד רישא דלא אתידע, שעוד בכתר של ארך אנפין.

נ נח נחמ נחמן מאומן