ב"ה
מסכת בבא קמא
קיד.
מתקיף לה רב יוסף, אדרבה איפכא מסתברא,
עכו"ם דדייני בגיתי (-בגאוה ובזרוע) לא מייאש, ישראל כיון דאמרי מימר (פרש"י
ז"ל צא ותן לו, ואין חובטין במקלות. לשון אחר, דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת,
הבא עדים שגנבו ממך, עכ"ל) מייאש.
אמרי מימר, עם הח' אותיות ב' תיבות
והכלל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.
עוד בענין חשיבות פנימיות נגד חשיבות חיצוניות
והנה יש לחקור בנוגע לאליהו הנביא ושאר
הנביאים, שחז"ל אמרו שהיו שווים ממש אליו בנבואה אף על פי שהכל היה בכוחו
ובזכותו של אליהו, נקודת האמת בין הצדיקים (תורה סו), הרי מצד אחד יש לומר שאליהו בחי'
הזבולון שלהם, כי הוא המפרנסם בנבואתם, ומצד אחר יש לומר שכיון שבחיצוניות כולם
שוים, ומעלתו של אליהו הנביא אינו אלא בפנימיות, אין לו דין קדימה. אכן יש לומר
עוד, שאפילו אם הולכים רק אחר החיצוניות כנ"ל, מי שזכה להבחין ולהכיר
הפנימיות, עליו לנהוג כפי הכרתו. וכן רואים באלישע שלא התיחס לשאר הנביאים כל עיקר.
וכן כאשר בא שמואל להמליך בן ישי, וירא
את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו (שמואל א:טז:ו), ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל
מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה'
יראה ללבב. וצריך ביאור, כי מאסתיהו פרש"י לפי שכעסן הוא, עיין שם. וכי שמואל
לא היה יכול להכיר את זה, וכי זה ממש תלוי ביראה ללבב שהוא למעלה מהשגתו של שמואל.
ומה כל יתרון הביאור הזה, כי לא אשר יראה וכו'. וחז"ל פירשו, אף על פי שקראת
לעצמך רואה וכו' כאן אני מודיעך שאינך רואה.
אלא ביאור הענין נלע"ד לפרש
ששמואל חשב לבחור על פי הראות דייקא, כמו דין תורה לגבי קדימת החכם לפני חבירו.
ולכן שקל גם הכעס שראה וגם הכל, וחשב שכזה ראוי למלכות. אבל ענין המלכות דייקא
צריכים ללכת לפי הפנימיות, כי פלגי מים לב מלך ביד ה' (משלי כא:א), והוא הפוך
(משלי יז:יד) פוטר מים ראשית מדון של הכעס, שפורק עול. וכן מלך בגמטריא צ' של הט'
ספירות הפנימיות. ולשון עצה, שהוא עמוק. וענין ההבדל בין יראה לעינים, שהוא יראה
חיצוניות, ויראה ללבב, שהוא יראת הרוממות, מבואר בליקוטי מוהר"ן קפה. וזה מה
שצוה השם יתברך את שמואל מתחילה, ומשחת לי את אשר אמר אליך, אליך בגמטריא אני,
אין, סוד המלכות וכתר מלכות, שעל כן על כרחך הדבר תלוי בפנימיות.
וכיון שכל המשקל של מלך הוא בפנימיות
היה צריך להקדימו לפני החכם, אלא שיש בזה דין מיוחד במסכת הוריות, חכם קודם (-להחיות
ולפדותו) למלך ישראל, (כי) חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת, כל ישראל
ראויין למלכות, עיין שם. אבל המלך קודם לכהן גדול ונביא (ובחיי מוהר"ן תסא –
אמר מלך גדול מנביא על פי מצוות התורה, ע"כ – כי יש בזה הרבה דיונים במפרשים,
עיין במסכת ברכות דף י. שישעיה לא רצה ללכת לחזקיה עד שחלה ואז הלך לבקרו,
ואכמ"ל), כי הנביא רק רואה לעינים, ואילו המלך בבחינת לב.
No comments:
Post a Comment