למדנות --

ב"ה 

רש"י פרשת ויקרא (א:טז) כז"ל בעוף שנזון מן הגזל נאמר "והשליך" את המעים, שאכלו מן הגזל, ע"כ. וק"ק דלימא מפני שהעוף אוכל שרצים. ואולי יש לחלק, דהנה בגניבה מצינו תקנת השבים שהגנב לא צריך להחזיר את החפץ אלא דמיו,  והרי מצינו כעין זה אפילו אצל המזבח (גיטין נה) אמרו לא נודעה (שגזולה) מכפרת שלא יהו כהנים עצבין, ולכן גם בעוף שגנב הרבה, לא תהא מתועב אלא בעיקר מקום הסירכה, אכן אם הטעם היה משום אכילת שרצים, לא היה מקום לחלק, ולא היה מקום בכלל להקריב את העוף לקרבן, אלא ע"כ זה שהעוף אוכל שרצים אינו פסול לענין קרבן.

רש"י פרשת בהר (כה:ז) ולבהמתך ולחיה, אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר 'ולבהמתך', מקיש בהמה לחיה - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, עכ"ל.

וק"ק מעיקרא מה קא סבירא ליה שבהמה יש לה יותר זכות לאכול מפני שמזונותיה עליך, הלוא אדרבה זה סיבה לאסור עליה אפילו בתחילה. ואולי יש לומר שרואים פה עוד הפעם הכלל שאין להחמיר על אחרים, וזה שהבעלים יש להם איסור לא תגרר לבהמתו, כי לבהמה יש זכות בכל הפירות, ולא תהיה כפות בגלל איסור של אחרים.