ב"ה
בבא בתרא נג.:
ואמר רב אסי א"ר יוחנן שתי שדות
ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לקנות אותה ואת חברתה, אותה קנהה
חברתה לא קנה וכו' בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה
מהו, מי אמרינן מצר דארעא חד הוא וקני, או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי,
תיקו. בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות שדיהן מהו, מי אמרינן האי מצר אפסרא (- החבל
שקושרים על פי הבהמה כדי להנהיג אותה ולקשרה בו) דארעא הוא וקניאו דלמא האי לחודיה
קאי והאי לחודיה קאי תיקו, ע"כ.
ועיין לקמן נה. מחלוקת אם מצר מפסיק
לענין פאה וטומאה ושבת.
ענין המצר עיין בספר מי השילוח פרשת
בהר ז"ל ענין שמיטה ויובל הוא נגד המדות הנזכרות במס' אבות
[פ"ה,מ"י] שלי שלך, שלך שלך. שמיטה, היא נגד מדות שלי שלך, היינו אף כי
הארץ נתן לבני אדם שיש לאדם קנין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם, כי
כל מיני טובות שבעולם נכללים בארץ כמ"ש (קהלת ג',כ') הכל היה מהעפר, ובשביעית
יתן הארץ להש"י, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה'
וישמור פקודותיו, וזה יקרא שלי שלך, היינו שהאדם מקנה להש"י כל קנינו בארץ.
ויובל הוא נגד מדות שלך שלך שמצות יובל הוא שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו,
כי באמת אלקים עשה את האדם ישר בארץ וחילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו
בשורשו, וכן הציב איש על דגלו ואמר עליהם עבדי הם, אך מחמת שהם בקשו חשבונות רבים
עד שזה יזכה לעלות ולהרחיב את גבולו ולקנות חבירו לעבוד בו, וזה ירד ולמכור מאחזתו
עד שמוכר עצמו, אך ביען כי דבר ה' יקום לעד ולא ישתנה ח"ו ע"י מעשה בני
אדם, אכן על משפטי ה' שיעברו על האדם לא יגיעו לעומק שורשו, כי ברא הש"י עת
לכל דבר שישוב לאחזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישוב כל איש אל מקומו ואחזתו
השייך לו מאת ה' כמו שנאמר שנת היובל קודש יהיה לכם, היינו שבשנת היובל יתגלה אור
קדושת הש"י לעין כל, ע"י העברת שופר ביום הכיפורים עד שיוכר שמה שיש לו
מאחזת אבותיו ע"י נתינת הש"י זה ישאר לו, וזה שבא לידו ע"י פעולת
אדם אף שהיה קנינו עד עתה והיה ברשותו עכ"ז לפי שאינו שלו בשורש יוכרח
להחזירו למקומו השייך. וזה הוא הארת הש"י בשנת היובל שיוכל לכל אדם מקום
השייך לכל דבר. ולזה ההכרה והבנה יבואו אחרי שיקיימו מצות שמיטה, היינו שימסרו הכל
להש"י עי"ז יבואו למדות שלך שלך, היינו שיכירו כל דבריהם לאיזה מקום הוא
שייך בשורש, כמאמר המדרש (בראשית רבה פרשה נ"ג,י"ט) הכל בחזקת סומים עד
שיאיר הקב"ה עיניהם, היינו אף כי לעין אנושי יתראה, כי העבד שייך לרבו והשדה
למי שקנה אותה. אך מי שהקב"ה מאיר לו ומפקח עיניו יראה שכל מעשה בני האדם לא
יפעלו לשנות מעומק רצון הש"י אף כחוט השערה, וביובל יתגלה האור הזה. וזהו
מדות שלך שלך והוא גדולה ממדות שלי שלך. וע"י שמיטה ויובל יראה האדם אשר השיג
טובה שלא על פי רצון הש"י רק ע"י השתדלותיו עשה עושר, זה אינו שלו אף
שהוא ברשותו, ולכן בהסדרה הזאת נמצא אזהרה על גזל ואונאה ורבית, היינו שלעתיד יוכל
שכל מה שבא לאדם דרך ענינים כאלה אינו שלו, רק אולי יהיה בלב האדם לאמור אם כן הוא
שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י בשורשו, א"כ הלא כל השתדלותו בחנם
לאסוף הון ולקנות קנינים ולהרחיב גבולו, מאחר שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו
הש"י. ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת י',א') יקר מחכמה ומכבוד סכלות
מעט. פי' אמת כי ע"י החכמה שיבין האדם שלא ישאר לו מכל השתדלותו עי"ז
ימנע מהשתדלות בעוה"ז, אך סכלות מעט שמצוי בו שגרם לו להשתדל ולאסוף קנין אף
שמבין בחכמה כי אינו רק לפי שעה, עכ"ז יוכל לזכות ע"י השתדלותיו אף כי
יבא העת לשוב אל אחזתו, ולהחזיר כל דבר למקומו, אעפ"כ ירויח שלא יחזיר לחבירו
רק מדות גבולו, אבל המיצר והגבול שחלק הש"י להכיר בין חלק אדם לחלק חבירו, זה
יהיה נוסף על גבולו מאחר שבתחילה הרחיב גבולו לתוך של חבירו והשתדל בעוה"ז
ישאר לו הגנה מועטת גם מחלק חבירו אף שיחזירה, וזהו כל עסק השתדלות בעוה"ז
שהאדם משתדל, וישאר לו זאת ההכרה לעולמי עד, עכ"ל.
לכאורה דבריו מבוססים על הגמרא במסכת
יומא לח: ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי'
כמלא נימא. וקשה כי בודאי כאשר חברו חוטא יפסיד חלקו, ואפילו בהאי כלל שאין מלכות
נוגעת בחברתה, מצינו שיחזקאל כמעט נפטר לפני זמנו עבור חטאו [ועיין בשיחות
הר"ן סד, בענין בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, שעל כל פנים זה הדור רביעי
מוכרח שיופסק אצלו הגדולה והמלוכה וכו' עיין שם ובמש"כ באריכות]. ולכאורה צריכים
לפרש, שהמי שילוח מדבר רק היכן שהשני אינו חוטא.
ואולי יש לפרש שמדבר על נחלת ארץ
ישראל, שזה קבוע נצחי, אם לא שיחטא כל כך שיאבד לגמרי, (ואפילו בזה יש מקרים שיעבר
נחלתו לשבט אחר, או להקדש, ולפי שיטה אחת גם המלך יכול להעביר, ואכמ"ל). אכן
אם מדבר בנחלת ארץ ישראל, בהיכא תמצא דבריו שאיש אחד ירכוש נחלת השני קנין של ממש,
ורק כלפי שמיא נשארת של השני, וצריך לפרש שמדבר בזמן שאין היובל קיים, כי אי אפשר
לפרש שכל הרווחה של המצר שהרוויח הוא רק עד היובל, כי כתב בפירוש שהוא הרוויח לנצח.
ומצינו אפילו לענין ירושת הארץ, שיהושע וכלב חיו מן האנשים, דהיינו שלקחו חלק
המרגלים בארץ ישראל (בבא בתרא קיח, אבל לפי הרשב"ם זה רק למ"ד אחד),
ולשון הרשב"ם (קיז:) נתחייב רשע יבא צדיק ויזכה בחלקו.
עוד צריך ביאור בדבריו שהרי מבואר
בגמרא שיש בעלים על המצר, כי הגמרא שאלה מה הדין במי שמחזיק במצר וכו'. והרי המצר
בעצמו כנחלה בארץ, ואם אין אדם נוגע בחלק חבירו, גם המיצר של חבירו לא יכול לקחת.
[והנה בענין חצות יש שפרשו, כחצות, שאין נקודת חצות קיים, כי יש חלק ראשון של
הלילה וחלק שני, ואין יש ביניהם כלום. וכאן בבא בתרא (נה.) נו., שנינו שהחצב אילן
או עשב שיונק רק מהקרקע שכנגדו ולא מהקרקע שבצדדיו, לכאורה אי אפשר לפרש שהוא חוצץ
בין שני החלקים, ואינו תופס מקום כלל, כי בעל כרחך יש קרקע תחתיו שיונק ממנו].
והנראה בענין המצר, שהוא נותן צורה,
וחוצב חלק לכל אחד – ולכן נקרא העשב שבו תיחם יהושע את הארץ חצוב (ובליקוטי
מוהר"ן יא:ז הביא הגמרא מסכת חולין ס, יהי כבוד ה' לעולם שר העולם אמרו, בשעה
שאמר הקב"ה לאילנות למינהו, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, מה אילנות שהם גבוהים
ואינם תכופים אמר הקב"ה למינהו, כל שכן אנן וכו'. ועיין בריטב"א נה.
ד"ה המצר שהקשה שכל עשבים אינם יונקים מהצדדים, ועל כרחך סגולת החצוב יותר
מזה. ובאמת פשוט ומוכרח שאינו עשב בעלמא, שאם כן לא היה שומר קו הגבול. ועל כל
פנים יש בו מדה יתרה של יהי כבוד ה' לעולם, להפריד ולהקים גבולות). כי מקום בחי'
רצון, כל מקום יש לו רצון מיוחד, והארץ בחי' אמונה. והאמונה והרצון הם בחי' אין
סוף, וצריכים לצמצם הרצון האין סוף, כמבואר בתורה מט, כדי לבנות העולמות והמדות,
שהם ביצירת היצר טוב והיצר הרע, והם גדרי המצר, והמצר בעצמו הוא בחי' הלכות,
שמפרשים ומגדרים מה מותר ומה אסור וכו'. וזה מה שמבואר (ערוך, ערך מצר – החמישי,
רבינו ברוך בשיטת הקדמונים סב: - הובאו בבבא בתרא נד סוף ע"א) שהמצר הוא
שביל, בחי' הלכה. וכן חז"ל אמרו שגבולות הארץ שהרימו בגורל, היו צועקים, וזה
בחי' הריעו לה' כל הארץ, ראשי תיבות הלכה, כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה יא. [גם
בענין סייג לתורה, שיש סוגה בשושנים, מצינו בילקון שמעוני, תזריע יג, בענין ציון
קברות (שהוא סוגיא בדף נח.), כמה וכמה מקורות, וכמה מהם מפרשים את הדרך, רבי חנינא
בר איקא אמר מהכא, הרימו מכשול מדרך עמי, רבי יהושע בריה דרב אידי אמר מהכא,
והודעת להם את הדרך. רב אשי אמר מהכא, ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, רבינו
אמר מהכא ושם דרך אראנו בישע אלקים, ע"כ. הרי משמרת למשמרתי בחי' תיקון הדרך,
דרכיה דרכי נועם].
וזמש"כ (ישעיה סה:טז) אשר המתברך
בארץ יתברך באלקי אמן והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן, כי נשכחו הצרות הראשנות וכי נסתרו
מעיני. כי נשכחו הצרות, בחי' ביטול המצרים. כי הברכה שייך בעיקר להגבולות, עיין
בספר אדיר במרום עמ' רנ ז"ל שהברכה היא תוספת השעה שצריך להעביר הגבול
הראשון, עכ"ל ועיין שם באריכות ביאור כל הענין, כי כפי אותו הגבול שניתן
בתחילה, כל תהיה אותה הבריאה כל הימים, רק הברכה היא בהשפעה עיין שם. ומבואר שברכת
הארץ הולך ביחד עם השכחות גבולותיה. והנשבע בארץ ישבע, כבר כתבו הקדמונים שזה ענין
של חצבה עמודיה שבע, והרי בחי' החצוב שבו תיחם יהושע את הארץ.
מצ"ר הוא השם הס' של ע"ב
שמות, ס' בגמטריא הלכה.
ולפי מה שקבענו שענין המיצר הוא הלכות,
הפסוק מדבר בסוד תורה חדשה מאתי תצא. וזה באמת המשך הפסוק הבא, פסוק יז, כי הנני
בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו'. וכן לפני ברכת הארץ בהפרצת גבוליה, הפסוקים דברו
בההבדל שיעשה בין הצדיקים והרשעים, וכתיב (פסוק טו) והנחתם שמכם לשבועה וכו',
והנחתם לשון תחום, כמו כבש וכשב, שהרשעים מוגבלים בתחום, אבל הצדיקים, אשר המתברך
וכו', אשר בחי' בינה, הארץ העליון כנודע, אשר הצדיקים שהלכה כמותם יורשים הגבולות.
ומבואר בתורה נו:ט כי צדיק וטוב לו, זה
בחינת הצדיק שהלכה כמותו, צדיק ורע לו, זה בחינת הצדיק שאין הלכה כמותו. רשע וטוב
לו, זה בחי' הרשע שמקרב להצדיק שהלכה כמותו, רשע ורע לו, זה בחינת הרשע שמקרב
להצדיק שאין הלכה כמותו. ואפלו משה לא השיג זאת, כי הם בחינת דרכי ה' וכו' עיין
שם.
ובספר איבי הנחל פירש ז"ל כשיש על
הצדיק מחלוקת, שעל ידי זה מכסין אותו (-את ההשפעה שבאה על ידו כדי שלא יקטרגו
עליו, כמבואר בתורה פח), אזי זה הצדיק זוכה על ידי המחלוקת להשיג סתרי תורה – תורת
ה' ממש, ועל ידי זה זוכה שהלכה כמותו. ועל כן הרשע המקורב להצדיק הזה, הוא רשע
וטוב לו, דאין טוב אלא תורה, היינו שהצדיק משיג סתרי תורה המוסתרת אצל הרשע, ועל
ידי זה נתגלה ההסתרה והתורה בעצמה מוכיחה אותו (-כמבואר בתורה נו), ועל ידי זה
זוכה הצדיק שהכלה כמותו בכל מקום, ע"כ. ועוד כז"ל כשאין על הצדיק
מחלוקת, אינו יכול להשיג תורת ה' ממש, היינו לגלות ההסתרות, ועל ידי זה אין הלכה
כמותו, והרשע שמקורב אצלו הוא רשע ורע לו, היינו שהרע שלו בשלמות (כי הצדיק שזה
הרשע מקורב אליו, אינו מוצא אצלו את התורה המלובשת והנסתרת), ע"כ.
והנה לפי דבריו, רשע וטוב לו, באמת טוב
לו להצדיק, שהצדיק זוכה לגלות התורה, אלא שהטוב מכריז תוכחה להרשע, אכן כיון שאוחז
ברשעו אין זה טוב לו כלל. אלא פירושו לכאורה כמו שאביא מהמגיד ממזריטש, שלכל צדיק
יש רשעים קשורים לו שמשפיעים עליו, בחי' אוי לרשע אוי לשכינו, והוא עליהם, ולפעמים
הצדיק משפיע להם הרהורים טובים עד שזוכים ממש לטוב. ויכולים לפרש כן, שהטוב של
אותם רשעים, הוא רק לשעה, כי סוף סוף הצדיק יטול חלקו, אי נמי יכולים לפרש שזה
המעלה של הצדיק שהלכה כמותו, שהוא לא יקח חלקו. ופעם ראיתי כמדומני ממקור קדמון
לפרש נוסח ברכת על הצדיקים, ושים חלקנו עמהם, להיות מאנשי הצדיק שאינו רוצה כלל
ליטול חלק חברו.
ועל כל פנים, המיצר, שהוא בחי' ההלכה,
שייך להצדיק שהלכה כמותו. ולכן יהושע תיחם הארץ, ויהושע קבע תקנות השייכים לכל
הארץ, והגמרא הניח ב'תיקו' על המחזיק במצר של נכסי הגר, כי זה נוגע לקנין גמור על
הקרקע, ודוק.
אכן עיין במסכת חגיגה טו. זכה צדיק נטל
חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.
ואע"פ שבספר עשרה מאמרות פירש
ז"ל
והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן
עדן ונוטל שכרו והוא נעשה צנור לשכר המגיע לחברו על דרך הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל
שכר כל הבאים אחריו לא לגרוע חלקם אלא שכלם זוכים על ידו נמצא הוא נוטל שכר כולם ונתנו להם ונשאר לו כנגד כלם כי האחרים נוטלים ממנו והוא אינו חסר והא והא איתא כמו שנזכיר לקמן, ע"כ.
לפי דבריו אתי שפיר לשון הגמרא, זכה צדיק
נטל חלקו וחלק חברו – שאינו מזכיר כלל בתחילה התחייבות הרשע, כי דבר שייך אפילו
בין צדיקים, חברים, שאחד יזכה לשורש הרע וכולם זוכים על ידו.
ולא משמע כן בשום מקום או פירוש אחר,
אלא נוטל שכרו ממש והשני נשאר בלי כלום. וכן בפירוש בשער הגלגולים ז"ל והענין
הוא, כי ברדוף הצדיק אחר הרשע לזכותו, אולי הרשע ההוא יש בו אותם נצוצות טובות
שנאבדו ממך, ונצוצותיו הרעות נתנו לך, ועל ידי שתתחברו יחד בחשק ואהבה, אז הטוב
שבו יוסר ממנו ויותנו בך, ואז אתה נשלם בכל הטוב, והוא נשלם בכל הרע. וז"ס
צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וזש"ה
אם רעב שונאך האכילהו לחם. וכמ"ש ז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך, אין
הכתוב מדבר אלא באדם רשע שמותר לשנאותו כמש"ה הלא משנאך ה' אשנא, ואם אם רעב
שונאך תאכילהו לחם וכו', עיין שם. אכן האריז"ל במקום אחר פירש ענין נוטל
חלקו, שמדובר על נצוצות של נשמת הצדיק, וז"ל כי בן זומא ראה אוכלוסא בהר
הבית, ואמר לא נבראו כל אלה אלא לשמשני. והענין הוא, כיון שכלם הם נצוצותיו
ותלויים בו, והוא מתעבר ומתגלגל כדי לתקנם. וכבר נתבאר אצלינו, כי כל צדיק שמתגלגל עם איזו נפש כדי לתקנה ולעזרה, הוא נוטל
חלק עמו באותם המצות שעושה, ונמצא כי כל ס' רבוא ההם שהיו נצוציו, נבראו
לשמשו, כי הם הטורחים ועושים המצות, והוא נוטל חלקו עמהם בלי יגיעה, ע"כ.
[ובשער הגלגולים כתב כן דוקא בענין עיבור נשמה ז"ל לתועלת הצדיק עצמו המתעבר בו, כי כיון שהוא מסייעו להוסיף מצות ותקונם, נוטל
חלק בהם, וז"ס מ"ש ז"ל, גדולים צדיקים, שאפילו במיתתם זוכים
לבנים וכו'. והוא, כי הוא מזכה אל האיש הזה, ונעשה לו כאב להדריכו ולסייעו, וזוכה
בסבתו כנזכר: ודע, כי הצדיק הזה, כיון שנכנס בו לסייעו בחיים חייתו בסוד העבור כנזכר, ולא בסוד
גלגול, לכן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, כ"א האיש הזה יעשה מצות, נוטל
חלק בשכר ההוא. וז"ס מ"ש ז"ל כי הצדיק
נוטל
חלקו וחלק חבירו בג"ע, והבן סוד העמוק הזה]. ולפי זה שפיר יש לפרש כמו
העשרה מאמרות, ששורש נשמת הצדיק נוטל בראש, וכל ניצוץ נשמה נוטל כפי שזכה,
ע"כ. אכן מבואר בשער הפסוקים שאם הניצוץ של הצדיק נמשך ברשע, אז כל הטוב ילך לשורש
הנשמה, והרשע יאבד ברשעתו ז"ל והנה הרשע בכל גלגול שמתגלגל להתברר, מוסיפין
רשע חדש על הגלגול שעבר, ולכן נגמר ברורם תכף בארבע גלגולים לבד. והטוב שבהם נברר,
ונתן לראוי לו, שיהיה משורש נשמתו, כמ"ש ז"ל זכה נוטל
חלקו וחלק חבירו בג"ע, והרע הגמור נשאר בו, וכלו פסולת גמור, והולך
לאבדון, ואין לו עוד תקוה כלל, כי אין בו נצוץ טוב כלל, ע"כ.
וצ"ב איך יפרש בעל עשרה מאמרות את
סוף הפיסקה בחגיגה שם, נתחייב רשע נטל חלקו וכו', לכאורה על כרחך נוטל חלקו ממש, והרי
לא ראי רישא כראי סיפא.
ואפילו לפי דבריו, אולי יש לחלק שזה רק
להרשעים המקורבים לצדיקי אמת שהלכה כמותם, ולכן הם בחינת רשע וטוב לו, טוב לו ממש,
כי נגרע ממנו החלק שהצדיק נטל. ואילו הרשעים שמקורבים להצדיקים שאין הלכה כמותם,
רשע ורע לו, כי נשארים בלי כלום, כי כיון שאין הלכה כמותם, אין זוכים להיות שורש
האור שממנו יהנה כולם.
הנה לפי דברי האריז"ל הנ"ל
משער הגלגולים בסוד אם רעב שונאך האכילהו לחם, יש לעיין בדרך שרבינו גילה בליקוטי
מוהר"ן רפב, לחפש ולהתיחס להנקודה טובה שבכל ישראלי, ועל ידי זה, ועוד מעט
ואין רשע, כל הרשעות נופל ונשאר רק הטוב. ורבי נתן שאלו מה עם רשע גמור, ורבינו
גער בו, שאין כזה דבר שלא יהיה נקודה טובה. והרי בצירוף לדברי האריז"ל יתכן
שאין הכי נמי, תורה רפב פועל גם על רשע גמור, אבל לא כמו שפועל אצל הכשרים, כי
בכשרים, האדם ההוא ישאר בצדקו, ואילו ברשע גמור, הוא רשע בעונו ימות, והנקודה טובה
ישאר אצל זה שקיים מאמר רבינו, ודו"ק. אלא דיש לחלק ולפרש שהנצוצות שעליהן
דבר האריז"ל הם זכויות שכבר זכה בהן, ואילו רבינו מדבר על מדות והנהגת הבן אדם
שקיימים בהוה.
עוד פירש האריז"ל שמקויים על ידי
גלגול ז"ל דע שהמגולגל המשלים נוטל
חלקו וחלק חבירו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש כי אותו הלבוש שעשה רשע זה
ע"י קצת צדקותיו ומעשיו (קכ"ה ע"א) הטובים ולא זכה ללובשו, עתה
המגולגל המשלימו לובשו וזהו וצדיק ילבש.
ועיין בספר אור תורה להמגיד ממז', על אגדות
חז"ל אות תפז ז"ל
תפז
זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא
זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וקשה, למה יהיה המדה כך. ועוד, חלק חבירו מאין
הוא, והלוא רשע הוא, ורשע לגבי צדיק חבירו קרית ליה. ועוד, למה יתן החלק לזה
הצדיק, והלוא הרבה צדיקים יש. ועוד מאין יש לרשע חלק בגן עדן, וגם בסיפא מאין יש
לצדיק חלק בגיהנם. וי"ל דאיתא בכתבי
האר"י זלה"ה (ע' שער הגלגולים פ"ט) שהרשע אם מרבה לחטוא רחמנא
ליצלן יכול הוא להחטיא את הצדיק, כי אוי לרשע אוי לשכינו. ואף על פי שאינו יכול
להחטיאו בפועל, מביא את הצדיק לידי הרהור עבירה. וכן הצדיק במעשיו הטובים ובעבודתו
יכול הוא להעלות את נפש הרשע, ואם לא יכול להעלותו מחמת שנשתרש בחטא, עם כל זה
מביאו לידי הרהור תשובה. ולכך אמרו הרשעים מלאים חרטות, זו הרהור תשובה, רק מחמת
שנשתרשו בחטאים חוזרים לסורם. ואיתא המקדש את האשה על מנת שאני צדיק [הרי זו
מקודשת] וכו' [מפני] שמא הרהר תשובה [בלבו], נמצא אף על פי שהוא רשע גמור נעשה
צדיק גמור בהרהור תשובה. וז"ש זכה, פירוש הצדיק על ידי מעשיו, נוטל חלקו וחלק
חבירו, פירוש הרשע שהרהר בתשובה ונעשה צדיק כמוהו באותו רגע. וזהו חבירו דקאמר.
וגם תיכף כשהרהר בתשובה נגזר לו ליתן לו חלק בגן עדן, ועכשיו שחזר לסורו ניתן חלקו
להצדיק שהביאו לידי הרהור תשובה, ומשלו ניתן לו. לכן היא מדה ומדה שיותן לו ולא
לאחר. וכן הוא להיפך. הרשע על ידי חטאיו הביא את הצדיק לידי הרהור עבירה, ונעשה
הצדיק חבירו של הרשע, ונגזר עליו להיות לו חלק בגיהנם. ואחר כך חזר הצדיק לתמותו
והחזיק בצדקו, נוטל הרשע חלקו בגיהנם שהביאו לידי הרהור עבירה. וכפעלו ישולם לו,
וכך היא המדה, עכ"ל.
לעיל הקשינו, שמבואר בבבא בתרא קיח,
שיהושע וכלב נטלו חלקם של המרגלים, ולכאורה זה היה חלקם ממש מאליהם, ולא ממה שזכו
על ידי יהושע וכלב. ומלשון הרשב"ם משמע שזה לא היה גזרה מיוחדת, אלא מדין
צדיק נוטל חלקו. אכן בענין המרגלים, כיון שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין י:ג),
שפיר ירשו שכיניהם שסבלו מהם את חלקם ממש. ואין ראיה משם לרשע בעלמא, שאז הצדיק
יטול רק הטוב שבא על ידו.
והא דמצינו באריז"ל שמשה רבינו
לוקח את העדיים של בני ישראל, הרי בני ישראל כבר אבדו אותם, ואדרבה מזה שמשה רבינו
לוקחם, אחר כך בשבת, הוא מחזיר אותם לבני ישראל, ואילולא לקחם בתחילה לכאורה לא
היו זוכים להם אפילו בשבת.
ובספר מאור עינים ר"פ נח
כז"ל
דכשהצדיק מוכיח את הדור ואין רוצים
לקבל מוסר הוא נוטל מהם את החלק הטוב שלהם, וזהו אמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק
חבירו בגן עדן, לאו דווקא בעולם הבא נאמרו הדברים אלא אפילו בעולם הזה שהוא נוטל
את החלק הטוב שבתוכם אם מוכיח אותם ואינם רוצים לקבל, ואסבריה מורי לדבר זה כי הדבור
מפי הצדיק לאוזן השומע והדיבור הוא דבר רוחני והוא מדריגה עשירית והשמיעה היא גם
כן היא דבר רוחני והיא מדריגה עליונה למעלה מהדבור וכשהוא שומע ואינו מקבל מוסר
לוקח הצדיק חלק השמיעה שלו שהדבור של הצדיק חוזר אליו עם חלק השמיעה של השומע.
(ודבריו הובאו באורח לחיים ר"פ נח, ועיי"ש מה שהאריך בזה. ושם כתב שנח
לא רצה להוכיח את הדור, כי ידע שלא יקבלו, ולא רצה לקחת חלקם. ובזה הוא חשב שעלה
אפילו על משה רבינו. אכן צריך עיון קצת, כי לכאורה סוף סוף בודאי נח לקח חלקם, כי
בגשמי בודאי לקח חלקם – כי נשאר כל העולם שלו, ובפשטות זה כולל גם כל ההישג הרוחני
שהכל נשאר תלוי רק בנח, והרי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ועל כרחך הכל נשאר
בחלקו של נח. ובמסכת אבות ראש פרק ה' עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים
וכו' עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע וכו' עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כלם,
ע"כ. הרי שרק באברהם כתוב שהוא קבל שכר כלם, מה שלא הזכיר אצל נח. אבל אצל נח
לא היה צריך לכתוב, כי פשוט הכל נשאר רק לנח, מה שאין כן באברהם שהעולם כמנהגו
נמשך, היה צריך להודיע שזה היה רק בחיצוני, אבל השכר של כלם נטל אברהם. ואולי נח
לא ממש קבל השכר של בני דורו, רק ירש המקום וחלק שלהם. אבל אפילו הכי, לא היה טעם
לחשוש שיקח שכרם, שהרי בין כך ובין כך הם נאבדו לגמרי בועלם הזה ובעולם הבא. וצריכים
לדחוק לפי פירושו שנח לא הבין כמה חמור היה חטאם שיאבדו לגמרי, אף על פי שהשם
יתברך אמר לו שישמיד את כולם, חשב שעדיין יהיה להם חלק לעולם הבא)
נ נח נחמ נחמן מאומן
No comments:
Post a Comment