Likutay Nanach - volume 3 - NaChMa - on the Oral Torah - ליקוטי נ נח - חלק ג' - נחמ - על תורה שבעל פה

 בס"ד Simcha Nanach:

naanaach@gmail.com

Naanaach.blogspot.com 

ספר לקוטי נ נח

נַחְמָ

תורה שבעל פה

באר היטב

כתוב בתורתינו הקדושה (פרשת כי תבוא כז:ח) וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, ואיתא במס' סוטה ריש פרק אלו נאמרין בכל לשון (דף לב.) שבאר היטב זה בשבעים לשון, וכתבו המפרשים (יעו' בתוספות יו"ט שם) כי היטב בריבוע, ה- הי- היט- היטב, בגימטריא שבעים. וגם מפורש בליקוטי מוהר"ן (תורה כז:ה) שענין באר היטב, שבאר הוא ר"ת וירא בצר להם ב'שמעו א'ת ר'נתם ע"ש, ועל כן רציתי גם לכתוב על אבן לבי לפרש קצת עיקר הר"נה הוא ר'בינו נ'חמן, נ נח נחמ נחמן, הוא נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, שיורד לעמקי הקליפות ע' האומות להשקות נשמות צמאות, ובתוך התהום מכלה הפרוטה מהכיס, ופריטא שפתיה בפרסומי ניסא ותהום כל העיר, בא"ר היט"ב! 

ותשוב לב האבן ללב בשר, ברסלב, נ נח אמיתי.

כולל

שאלות                                                         ותשובות

נ                                                                                            נח

מאתי   ב

שמחה בן ר' משה וחוה ברכה

מחבר ספרים דברים חדים על מרובה הג"ע ושבועת העדות, ספר החמשה על בראשית, פתחו לי על הרמח"ל ועוד.

מצוה גדולה להיות תמיד בשמחה (פצפצי”ה)

שנת ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן (התש"פ)

מפתחות

תוכן נ נח

מפתחות 2

ש"ס 9

ברכות 11

פאה 29

שבת 30

עירובין 37

פסחים 38

שקלים 38

יומא 38

סוכה 39

ביצה 39

מגילה 39

יבמות 40

כתובות 40

סוטה 41

קידושין 42

בבא קמא 43

בבא מציעא 43

בבא בתרא 43

פרק ג' – חזקת הבתים 44

סנהדרין 47

מכות 49

שבועות 49

עבודה זרה 50

אבות 51

זבחים 55

פרק ה' – איזהו מקומן 55

מנחות 55

חולין 57

בכורות 57

ערכין 58

מסכת תמורה 59

מסכת כריתות 60

מסכת מעילה 61

מסכת קינים 68

מסכת תמיד 70

מסכת נדה 74

זוהר הקדוש 109

מדרש רבה 109

ספר הבהיר 110

ילקוט שמעוני 110

כתבי האריז"ל 110

ספר פירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו 111

אדיר במרום 111

תקונים חדשים של הרמח"ל 117

פירוש הכתובה של הרמח"ל (נדפס בנספחים של ספר קיצור הכוונות) 118

פנות המרכבה (נמצא בספר גנזי רמח"ל) 118

מסילת ישרים 120

אני רן 121

לכו חזו וכו' רבי שמעון בר יוחאי. 121

תורה א 122

תורה ב 126

תורה ג' 128

תורה ד 132

תורה ה' 135

תורה ו' 138

תורה ז' 148

תורה ח' 149

תורה ט  –  תהומות יכסיומו 151

תורה י' 154

תורה יא 156

תורה יב 158

תורה יג 162

תורה יד – להמשיך שלום 164

תורה טו 167

תורה טז 170

תורה יז 170

תורה יח 176

תורה יט 176

תורה כ 177

תורה כא 178

תורה כב חותם בתוך חותם 179

תורה כג 181

תורה כד 182

תורה כה 182

תורה כו 185

תורה כז 185

תורה כח 185

תורה כט 192

תורה ל 197

תורה לא – אית לן בירא 200

תורה לב 207

תורה לג 208

תורה לד 210

תורה לה 212

תורה לו 213

תורה לז 214

תורה לח 214

תורה לט 215

תורה מ' 215

תורה מא 215

תורה מב 215

תורה מג 215

תורה מד-מה 215

תורה מז 215

תורה מח 216

תורה מט 216

תורה נ' 218

תורה נא 218

תורה נב 218

תורה נג 219

תורה נד 219

תורה נה 219

תורה נו 220

תורה נז 221

תורה נח 222

תורה נט 222

תורה ס 223

תורה סא 224

תורה סב 225

תורה סד 225

תורה סו 226

תורה סח 227

תורה סט 227

תורה ע 228

תורה עב 228

תורה עג 229

תורה עו 229

תורה עח 230

תורה פג 230

תורה פו 230

תורה פז 230

תורה פח 230

תורה פט 231

תורה צא 231

תורה צד 232

תורה צח 232

תורה צט 232

תורה קא 233

תורה קח 233

תורה קט 233

תורה קיב 235

תורה קיז 236

תורה קיט 236

תורה קכא 236

תורה קכט 236

תורה קמב 237

תורה קמט 237

תורה קנג 238

תורה קנו 238

תורה קנח 238

תורה קס 238

תורה קעא 238

תורה קעג 238

תורה קעד 239

תורה קעה 239

תורה קפה 239

תורה קצא 240

תורה קצב 240

תורה קצג 240

תורה קצה 241

תורה קצו 241

תורה רא 242

תורה רד 242

תורה רו 242

תורה רכו (ותורה רלז) 244

תורה ריט 242

תורה רכא 243

תורה רכב 243

תורה רכג 243

תורה רכה 244

תורה רכו Error! Bookmark not defined.

תורה רלג 244

תורה רלד 245

תורה רלז 249

תורה רמא 250

תורה רמב 250

תורה רמג 250

תורה רמו 251

תורה רמז 251

תורה רנ 251

תורה רנא 252

תורה רנב 252

תורה רנו 252

תורה רנט 252

תורה רסה 252

תורה רסט 253

תורה רעא 253

תורה רע"ז ורע"ח 253

תורה רפ 257

תורה רפא 257

תורה רפב 257

אפילו בפושעי ישראל יש נקודה טובה 258

איך מציאת הנקודה טובה פועל להפך את האדם לטוב 259

תורה רפג 261

לקוטי מוהר"ן תנינא 261

תנינא תורה א' 262

תנינא תורה ב' 263

תנינא תורה ג' 264

תנינא תורה ד' 264

תנינא תורה ה 264

תנינא תורה ז' 265

תנינא תורה ח' 266

תנינא תורה י 267

תנינא תורה יב 268

תנינא תורה טו 268

תנינא תורה יז 268

תנינא תורה יח 268

תנינא תורה יט 269

תנינא תורה כג 269

תנינא תורה כד 269

תנינא תורה כט 270

תנינא תורה לב 271

תנינא תורה לג 271

תנינא תורה לו 271

תנינא תורה לז 272

תנינא תורה מד 272

תנינא תורה מח 272

תנינא תורה נ 273

תנינא נו 273

תנינא תורה נט 274

תנינא תורה סא 274

תנינא תורה סו 274

תנינא תורה סז 274

תנינא תורה סח 275

תנינא תורה עב 275

תנינא תורה עד 276

תנינא תורה פ 276

תנינא תורה פב 276

תנינא תורה פג 277

תנינא תורה פה 278

תנינא תורה פז 278

תנינא תורה צא 278

תנינא תורה צה 278

תנינא תורה קט 279

תנינא תורה קכ 280

תנינא תורה קכב 280

תנינא תורה קכג 281

ספר המדות 281

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות 320

הקדמה שניה 320

מעשה א' מאבדת בת מלך 320

מעשה ב ממלך וקיסר 321

מעשה ג' מחיגר 323

מעשה ד' ממלך שגזר שמד - - מעשה נסים 324

מעשה ה מבן מלך שהיה מאבנים טובות 325

מעשה ו' - - ממלך ענו 326

מעשה ז' – מזבוב ועכביש 327

מעשה ח' - - מרב ובן יחיד 328

מעשה ט מחכם ותם – החכם מתארח אצל התם 328

מעשה י' מבערגיר ועני 331

מעשה יא מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו 332

מעשה יב מבעל תפלה 333

מעשה יג מהשבעה קבצנים 340

- בעטליר העור - שכל העולם כולו לא היה עולה בעיניו כהרף עין 341

- בעטליר החרש, אף שלא היה שומע אותם מבקש לאוכל, עם כל זה השאיר להם. 343

- הבעטליר הכבד פה – יום ג' 344

יום ד' הקבצן עם הצואר העקום - השלכת קולות 345

יום חמישי – ההוקיר בעל חטוטרת 346

הקבצן הששי בלי ידים 349

שיחות שלאחר סיפורי מעשיות 350

ספר חיי מוהר"ן 350

שבחי הר"ן 377

שבחי הר"ן ח"ב – נסיעתו לארץ ישראל 379

שיחות הר"ן 380

להיות בעל השגה 386

השתפכות הנפש 399

ימי התלאות 400

לקוטי הלכות 401

כוכבי אור – סיפורים נפלאים 402

ספר כוכבי אור 403

תיקוני הר"ן 403

ספר אבי הנח"ל 404

נ נח נחמ נחמן מאומן

ש"ס

רבי נחמן בגמטריא ש"ס

באומן התש"ע הייתי יושב עם הגמרא פתוחה לפני [וזה ידוע אצלינו ש”תלמוד” ע”ה בגימטריא תהלים שעם האותיות (או עם מאומן הוא בלי ואו) בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, שע”י לימוד תלמוד אחר חצות לילה זוכין לנגינה כשירה], בבא בתרא חזקת הבתים דף כט., וניגש אלי ארלה סטינפלד נ"י והיינו מדברים על רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, ובתוך כדי השיחה הוא הראה לי שהעמוד הנ"ל מראה חזקת נ נח, כי הגמרא בצורה נ, והרשב"ם בצורת נ', והרש"י ותוס' בצורת ח' (כי בדף הזה כתוב "כאן מת רש"י" והוא ממש בחי' רעוה דרעווין). הרי, מלמטה למעלה – מימין לשמאל – חתום בגמרא: נ נח!

 

בס"ד

נ נח בדף

סבא ישראל אמר שבלקוטי הלכות רואים איך שרבי נתן למד את הגמרא. אז זה חשוב מאד לנו להשתדל ללמוד את הגמרא ככל מה שאנו יכולים בדרך הלקוטי הלכות. והנה עצם לימוד הגמרא ידוע מהאריז"ל שבדורות אחרונים מן הסתם זה לא מוטל עלינו, כי מן הסתם עשינו את כל הלימוד הזה בגלגולים הקודמים, וגם ידוע מה שהרמב"ם פסק ובסס את הספר יד החזקה על היסוד שהתלמוד זה רק בשביל גאונים, ומי בעל גאוה ויוהרא לקרא את עצמו גאון. וכן ידוע שכל המלמד בתו תלמוד כאילו מלמדה תפלות, ופירש הרמב"ם שהלימוד הזה נותן להן ערמימיות לעשות דברים לא טובים, ומובן שהיום בעוה"ר הרבה והרבה אנשים הם בכלל ובבחינה זו, לא מביעא אלו שמגלחים זקנם שהזוהר והספרים הקדושים אומרים שהם בבחינת אשה, אפילו אלו אם הזקן, רואים שהלימוד שלהם זה רק להיות למדנים וכדומה, והלואי שלא היו יודעים כלום והיו תמימים ופשוטים ומאמינים ומתפללים להשי"ת ומקיימים את המצות, ומי בקש מהם ליכנס להיות "בייזנר למדנים" שהבעל שם טוב כל עצמו לחם להציל עם ישראל ממחלה זו. והרמח"ל באגרת (פח, פט) כותב בשם האריז"ל דברים ברורים חוצבים להבות אש נגד רוב הרבנים שבזמנו שעיקר לימודם היה בתלמוד ועזבו לדרוש את ה'. והרמח”ל כותב מהאריז”ל שאפילו על צדיק גדול לכל היותר לא ילמוד יותר משעתיים גמרא, ומי שאינו חריף לא ילמוד את הגמרא כל עיקר. ורבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה כח) שיש תלמידי חכמים שדין יהודאין שיש להם פירושים נפלאים, אבל "נאמר עליהם (ישעיה ז) המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם אלקים, כי מיגעים אנשים שבאים לשמע דרושם ותורתם, ואנשים חושבים שיבואו לאיזהו תועלת על ידם, הינו שיבואו לדעת את ה' איך לעבד, והם האנשים אין משיגים שום תועלת, כי תורתם של אלו התלמידי חכים אין לה כח להדריך את האדם בדרך הטוב, כי מבישא לא הוי טבא, ולא עוד, כי תלאו גם אלקים – כאלו לואה הקב"ה מלעזר לעובדים אותו. נמצא שעל ידי זה אלו בני אדם נופלים בכפירות גדולות, וחושבים ח"ו לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם וכו'” עכ"ל רבינו. וזה ממש רע בעוה"ר שקורה היום, שהקהילה נמשכת אחר לימוד הדף יומי, שעל פי רוב לא רואים בלימודם שום זכר מעצות איך להתקרב להשם, רק בדרך סגולה של הלומד שלא לשמה יבוא ללשמה. וידוע שרבינו לימד וצוה אותנו להבין מכל מה שנעשה ונשמע איתנו מה השי"ת אומר לנו, וידוע שרבינו צוה אותנו לחיות עם התורות שלו, לראות ולהבין כל מה שקורה לנו, בין בעסקים בין בלימוד בין בתפילה ובכל, על פי איזה תורה מתורותיו הקדושים. שכל תורה מרבינו בא מאתר קדישא גבוה מאד שורש התורה הקדושה, שמשם יוצאים גזע ומשתלשל כל התורה. ובלקוטי הלכות ובעוד ספרים קדושים מהחסידים הקודמים כבר הראו אות להראות איך שכל תורה מרבינו הוא כלל ויסוד להבין כל מקום וסוגיא בתורה הקדושה. ולכן תקותי בזאת הקונטרס, ובעזה"י בעתיד, להאיר ולפתוח פתח איך למצוא את השם יתברך ועטין דאורייתא מתוך הגמרא שנלמדת כל יום דף יומי, בזכות רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

[ועוד זאת עשיתי בס"ד לחדש שירים לכמה וכמה דפי הגמרא, שלא יחרב ביתא, כמו שאיתא במסכת עירובין (יח:) ואמר רבי ירמיה בן אלעזר, כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה (לילה – זה תלמוד בבלי, בחי' במחשכים הושיבני ה', וכמו שכתוב רבינו בלקוטי מוהר"ן שהיא בחי' שינה, ובתורה ג' שלימוד תורה ש"ס בלילה תיקון לשמוע כל שיר) שוב אינו נחרב שנאמר (אליהו לאיוב) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, ואע"פ שהגמרא בסוטה (לה.) כתבה שדוד נענש על מה שאמר זמירות היו לי חוקיך, ובמסכת שבת (קו:, קיג. וש"נ) אביי תמה, גמרא גמור זמורתא תהא, כבר הוכיחו המפרשים שאין ההקפידה על עצם הדבר שעשה זמירות, אלא הקלות וכו', והרי התורה עצמה נקראת שירה וכו', וכתיב ובלילה שירו עמי וכו'. ועיקר הפירוש של התורה והגמרא הוא פירוש רש"י, אותיות שיר. זמר גמרא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.]

ועל זה באתי על החתום, תמיד ב – שמחה נ נח, בן לא"א ר' משה וחוה ברכה הכמן שליט"א הגרים בטורנטו קנדה. וכבר ב"ה זכיתי לכתוב ולהרביץ תורה בספרים הקדושים, דברים חדים על פ' מרובה והג"ע, ודברים חדים על שבועות העדות, וספר החמשה, פתחו לי על הרמח"ל, לקוטי נ נח, ועוד ספרים.

שנת ה'אש ש'לי ת'וקד ע'ד ב'יאת.....

ברכות

ברכות, עם שני כוללים (כמו שמצינו הרבה בכתבי האריז"ל, וכבר כתב ר' אברהם אבולפיא שעל כל שני אותיות יש כולל, ועוד כי ברכות לשון רבים משמע לפחות שנים, ועוד כי ברכות זה ב' רכות, רכות לשון מלכות כמובן בכל התלמוד וברש"י על התיבה "אברך" הנאמר על יוסף, כי התלמוד זה בחי' רחל, והרי מלכות בנוסף למלכות ישראל בעלה, שני מלכים, אי נמי לאה ורחל וכמו שהמסכת מסיימת שבמקדש היו מברכים מן העולם עד העולם, וקיימא לן שהברכות צריכות להיות בשם ובמלכות), בגמטריא נון נון חית (ננח).

ב. מאימתי קורין את שמע וכו'. מאימתי, מאימת י'. מאימת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בס"ד                                   נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

שבת קודש, טז אב, התשע"ב.

דף יומי ברכות דף ג.

אמר רב אושעיא אמר רבי אחא הכי קאמר דוד מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי וכו'. ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת השתא משה רבינו לא הוה ידע וכו' ודוד הוה ידע דוד סימנא הוה ליה דאמר רב אחא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר וכו'.

צ"ב מה תירץ הגמרא דוד סימנא הוה ליה, למה לא הוה ליה למשה אותו סימן (דהלוא מבואר ברש"י ותוס' שם דהא דמשה אמר כחצות ולא בחצות כמו שאמר לו הש"י, כי לא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח, ולפי זה אם היה לו סימן שפיר הוה יכול להוכיח). והנה לפי המבואר בלק"מ ובלקוטי הלכות שהשיר והניגון הנעשה על הכנור נבנה מהנקודות טובות, יש לומר שנקודות טובות שייך רק ליהודים ולא לגוים, ולכן לא היה למשה שום הוכחה בשביל המצריים.

והנה בלקוטי הלכות מפרש שמה שדוד המלך היה לו סימן זה היה מצד מעליותא דוד המלך על משה רבינו, ע"ש הטעמים וההסבר. אכן מפשטות תמיהת הגמרא איך ידע דוד מה שמשה רבינו לא ידע נראה יותר שלא היה לדוד שום מעליותא מעל משה רבינו.

ונראה לפרש בעזה"י וקצת על פי תורה עח בלק"מ שעד שפרצוף מלכות הוא בשלמות לא נוכל להכיר את השי"ת רק דרך התלבשותו במלכות, אבל לאחר שכל אחד יתקן בחי' משיח שלו, אז נוכל להכיר את השי"ת למעלה מכל העולמות, ע"ש. וידוע מכתבי האר"י שבימי דוד המלך ע"ה עדיין לא נתקנה מלכות כראוי, ודוד או בן דוד הוא המשיח, ועד שיבוא יש את העבודה לבנות את המלכות. וכל זמן הזה נוכל להכיר את השי"ת רק דרך התלבשות במלכות, וזה ענין של סימנא. ואילו משה רבינו, פני משה כפני חמה, והש"י דבר עם משה רבינו רק ביום (כמו שרש"י מביא בריש פרשת החדש הזה – שמות יב). ואע"פ שכלל יש לנו מרבינו שכל מה שהצדיק גדול ביותר בודאי יודע טוב ומכיר מצבם של הרשעים, עם כל זה לידע בבירור בדיוק תכלית מה שהם סובלים זה ידע רק אינש בנפשיה, וכמו שמצינו בגמרא שהשכר של עבודת השם בדחקות אפילו צדיקים גדולים לא ישיגו ענינה, וע"ע בלקוטי הלכות הלכות מכירה א:יט. על כן משה רבינו לא היה יכול לעמוד בדיוק על נקודת חצות. ואפילו המשכן שמשה היה מקים, ומבואר בלק"מ שהמשכן נבנה מהנקודות טובות, עם כל זה משה רבינו היה מקים אותו רק ביום. אבל דוד המלך ממש ירד לעמקי הדינים, וידיו מלוכלים בדמים, לברר דם נדה וגם להרוג אויבי השם, והיה סביבו אנשים ריקים וכו', שפיר חפש ומצא סימנים לבנות מלכות השם, שאנו ממשיכים לבנות עד שנזכה לביאת משיח צדקנו בב"א.

בס"ד                                   נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום א' י"ז אב התשע"ב.

דף יומי מס' ברכות דף ד.

תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו ולמה נקרא שמו מפיבשת שהיה מבייש פני דוד בהלכה לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב וא"ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה ועליו אמר שלמה בחכמתו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר, ע"כ.

והנה שמעתי מר' אביגדור מילר ז"ל שהעיר והאיר את הענין הזה יפה מאד, כי הדברים תמוהים שמצינו בדוד המלך, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א:יח:יד) דגלי מסכתא (עירובין נג.) וגרים לצדיק לאנהרא לשכינתא, דבג"כ וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום (סנה' צג:), מה היה ענין של מפיבשת לבייש את המלך דוד. ופירש הנ"ל שמפיבשת הכיר וחשש לסכנה עצומה, דהרי דוד המלך ע"ה היה עוסק בעיקר בהתבודדות ובשירות ותשבחות להשי"ת, ודוד המלך היה ממש הגיבור של העולם שאין דוגמתו, ועיני כל בני העולם היו מביטים עליו, ולכן ראה מפיבושת סכנה גדולה שכולם ימשיכו בדרך של דוד המלך, וימעטו הכסאות בבית המדרש. ולכן כל פעם שדוד המלך היה טוען משהו בבית המדרש, מפיבושת היה מבייש אותו להראות שאי אפשר לבן אדם לעסוק כל הזמן בהתבודדות ושירות ותשבחות וליכנס לבית המדרש ולכוון להאמת. אכן האמת שכל הטענות של מפיבושת היו פלפולים של הבל (ע' מש”כ 520:ח), ודוד המלך היה גלי מסכתא והלכה כמותו בכל מקום כנ"ל, וזכה לזה דוקא על ידי ההתבודדות והשירות ותשבחות להשם יתברך.

ה. איתא ז"ל ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (שמות כד) ואתנה לך את לוחות <בתורה הקדושה כתוב: לחת> האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם? לוחות, אלו עשרת הדברות. תורה, זה מקרא. והמצוה, זו משנה. אשר כתבתי, אלו נביאים וכתובים. להורותם, זה גמרא. מלמד שכלם נתנו למשה מסיני, ע"כ.

   לחת האבן: בגמטריא הנ נח נחמ נחמן מאומן!

   תורה, זה מקרא: זה מקרא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

   והמצוה זו משנה: משנה, מ-שנה, שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה.

   אשר כתבתי, אלו נביאים וכתובים: 'וכתובים' עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

   להורותם: בגמטריא התרפ"ב, השנה שסבא קיבל את הפתק.

   שכלם נתנו למשה מסיני: נתנו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הט"ו אותיות. נתנ – 'ו למשה מסיני' ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

ד: -רש"י (ד"ה זה הסומך) כז"ל אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"ש.

ועיין כעין זה בספר השתפכות הנפש אות צב (לקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות נחלות, הלכה ד) שכז"ל כי סדור שבחו של מקום קודם ואחר כך שאלת צריכו הוא גם כן ענין זה כי על ידי שמזכירין בשבחיו יתברך שהוא אלקי אבותינו וכו' גומל חסדים טובים שגמל עמהם חסד ושמע תפלתם תמיד שעל ידי זה נתיחד שמו בעולם, על ידי זה נתחזק אצלנו האמונה בעצמנו שירחם גם עלינו וישמע תפלתנו בשאלת צרכינו ע"ש.

דף ה. א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ע"ש. וצ"ב איזה כפיה יש על היצר הרע אם אינו כבר עוסק בתורה. ולכאורה מוכח שעיקר עבודת השם הוא דבקות, וכן צריכים לכוף את היצר הרע כדי לבטל הלבושים המכסים את אותיות התורה ומכריחים אותן להיות בצמצום יתירה, וכדי לגלות האהבה שבדעת, כמבואר כל זה היטב בלקוטי מוהר"ן תורה לג.. וע"כ זה גם כן בחי' תורה, אלא שמה שנקרא תורה היא בחי' נובלות חכמה של מעלה, הרי שעיקר החכמה שורש התורה לא תמיד נקראת סתם תורה. ונראה שזה הענין המבואר בתורה א' בלקוטי מוהר"ן שאיש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר וכו' ע"ש, וי"ל שזה השכל שיש בכל דבר הוא בחי' אהבה שבדעת (כי כן מבואר בתורה לג:ד שם, שמאהבה שבדעת ממנה נולד אהבה שבמדות, שבתורה, כל המצות שעל ידיהם זוכים להשיג את השם יתברך), ומבואר שם ששכל זה נישג רק דרך המלכות, וכאשר היצר הרע סותם, צריכים להרגיזה עם דברי תורה כמבואר בסוגיין.

אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה, ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י יזכור לו יום המיתה, דהיינו במעמד הר סיני, שפרחו נשמותיהם של כל ישראל, ושוב לא רצו אפילו לשמוע דבר ה' מפיו יתברך, וזה בחי' ודומו סלה. וזה כעין מה שפרשנו בס"ד במשנה ריש פרק ה, היה נחש כרוך על עקבו וכו' ל"א יפסיק, ע"ש.

ולפי זה גם כן אתי שפיר, שזה דרך להמלט מהיצר הרע, כי מצינו (מסכת שבת דף פט. תוספות ד"ה תורה היכן היא) וכי שטן לא היה יודע מתן תורה וכו' שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן תורה וכו' והוא שטן והוא מלאך המות וכו' ואמרינן נמי בסנהדרין (כו:) תושיה, שניתנה בחשאי מפני השטן, עכ"ל התוספות. הרי שבקבלת התורה לא היה השטן נמצא, ועל כן מי שיכול לקשר את עצמו לאותו מעמד, ימלט.

דף ה. ואין אלא תורה שנאמר התעיף עינך בו ואיננו, ע"ש. הרי שקורים את התורה על מה שאין לה.

עיין בשיחות שלאחר הסיפורי מעשיות שכז"ל אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם, ע"כ. ועמש"כ שם. 

בס"ד                                                 נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום ב', עוד אבי ח"י, התשע"ב.

דף יומי, ברכות דף ה.

אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב''ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.

י"ל להעמיק להבין את זה על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד:יב. ובהקדם הידיעה שהתורה הקדושה היא נקראת שלום, כמו שכתוב ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וגם יעזור לדעת שבקבלת התורה נכנסו בני ישראל בברית והיו כגרים המתגיירים. והיה בזה כבוד ה' גדול ונוראה מאד. וזה לשון רבינו,

וזה בחינת מצות נר חנכה, שמצותה להדליק סמוך לפתח הבית (שבת כ"א: ובש"ע סי' תרע"ב). כי הדלקת הנר הוא בחינת הארת הכבוד, בחינת "והארץ האירה מכבודו", כנ"ל, ועל כן מצותה להדליק סמוך לפתח הבית - דא פתחא עלאה, בחינת יראה (עיין ז"ח פ' תשא ובהקדמת הזוהר ז: י"א), הינו להחזיר הכבוד לשרשו, דהינו ליראה כנ"ל. ואימתי עולה הכבוד? כשמחזירין בני אדם בתשובה ועושין בעלי תשובה וגרים, שזה עקר כבודו כנ"ל. וזהו שזמן הדלקת נר חנכה, שהוא הארת הכבוד, הוא 'משעת יציאת הכוכבים, עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כא: ובשלחן ערוך סימן תרע"ב). 'יציאת הכוכבים' - בחינת (דניאל יב): "מצדיקי הרבים ככוכבים", דהינו שהם מצדיקי הרבים, ועושין בעלי תשובה וגרים, שעל ידי זה מאיר הכבוד וחוזר לשרשו שהוא היראה כנ"ל, ועל ידי זה זוכין לשלום, ונתבטל המחלקת כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' (השוק הוא מקומות החיצונים); 'רגל' - זה בחינת "נרגן מפריד אלוף" הנ"ל, דהינו בעלי לשון הרע ומחלקת, ההולכים ומרגלים ומדברים רכילות ולשון הרע ועושין מריבה ומחלקת בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בחינת (תהלים ט"ו): "לא רגל על לשונו". וזהו שצריכין להאיר ולהדליק נר חנכה סמוך לפתח, דהינו להאיר הכבוד ולהחזירו לשרש היראה כנ"ל, עד שיזכה לשלום ויבטל ויכלה הנרגן מפריד אלוף. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שיתבטל בעלי לשון הרע ורכילות אשר רגל על לשונם, ויתרבה השלום בעולם. ועל ידי השלום זוכין לתפלה, ועל ידי זה זוכין לשלום הכללי, שלום בכל העולמות. ואזי כשזוכין לשלום הכללי, אזי יתבטל כל המשא ומתן מן העולם, כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות; ואם היה רצונם שוה - לא היה אפשר שיהיה נעשה שום משא ומתן. נמצא, שכל המשא ומתן והסחורות הוא רק על ידי בחינת מחלקת, שאין שלום בין הרצונות. וזה בחינת (בראשית י"ג): "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט, והכנעני אז בארץ"; 'כנעני' - זה בחינת סוחר, כמו שפרש רש"י על פסוק (הושע י"ב): "כנען בידו" וכו', הינו על ידי בחינת ריב ומחלקת, בחינת "ויהי ריב" וכו', על ידי זה: "והכנעני אז בארץ", על ידי זה יש סוחרים ומשא ומתן בעולם; אבל, לעתיד לבוא, שיהיה השלום המפלא בעולם, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי", אזי יתבטל המשא ומתן, כמו שכתוב (זכריה י"ד): "ולא יהיה כנעני עוד" כנ"ל. וזהו גם כן בחינת 'עד שתכלה רגל מן השוק', הינו שמצוה להדליק נר חנכה עד שתכלה רגל מן השוק, הינו בחינת שלום, שנעשה על ידי החזרת הכבוד כנ"ל, עד שיתבטל כל המשא ומתן כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שלא ישאר שום רגל בשוק, כי יתבטל כל המשא ומתן על ידי השלום כנ"ל: 

דף ה. אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה וכו' ע"ש. נראה לפרש על פי מה שרבינו גילה שבאמת כל היסורין אינם אלא מחסרון דעת. והרי חסרון דעת הוא בחי' ספקות, כי הידיעה הוא ודאות. וגם שאין יסורין בלי עון (בגמרא יש מחלקת אבל רבינו תפס את זה עיקר), ולכן כאשר רואה אדם שיסורין באין עליו בודאי חייו לפשפש במעשיו שלא יהיה לו עון, ואכן העיקר שיבטל הספקות והחסרון ידיעה שלו, וזה יתלה, מה שתלוי בספק אצלו, בבטול, יבטלנו על ידי התורה. 

ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה. דהיינו אם הוא באמת יודע, בידוע, ועם כל זה יש לו ספקות, הרי אלו יסורין של אהבה, הוא הענין שרבינו גילה שצדיקים אמיתים אין להם שום יצר הרע בעכירת הדמים לתאוות עולם הזה, ולא אפילו כדיבוק להסית ולפתות אותם, אלא שכל הנסיון שלהם ההוא בבחירה מדעתם, כמו שמשה רבינו בחר להוסיף יום אחד מדעתו. 

ה:-ו תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר (איוב יח:ד) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר (שם) ויעתק צור ממקומו, ואין צור אלא הקב"ה שנאמר (דברים לב:יח) צור ילדך תשי, ואם המתין לו מה שכרו, אמר ר' יוסי ברבי חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר (ישעיה מח:יח-יט) לוא הקשבת למצותי ויהי כנר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו', ע"כ.

נראה שמרומז פה מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ו, שהאדם שבא לעשות תשובה אין לו הוי"ה בעולם, בחי' אהי"ה באחוריים בגמטריא דם, וכל הכבוד שלו הוא בחי' כבוד מלכים חקור דבר, והוא צריך לזבוח את יצרו ולהתוודות עליה, ישמע בזיונו וישתוק, וזה בחי' הבא לטהר אומרים לו המתן, והאדם צריך ללמד זכות על חבירו שמבזה אותו, ועל ידי זה עושה קישוט לכתרו של השם יתברך. 

וכל זה מרומז פה, כי באו להתפלל, ותפלות נגד תמידים תקנו בחי' זבח, והוא צריך להמתין על חברו, כי מי שלא ממתין עליו נאמר הלמענך תעזב ארץ פרש"י וכי סבור היית שבשבילך וכו' ע"ש, בחי' כבוד מלכים חקור דבר, וטרפין תפילתו בפניו, בחי' דם והבושה המבואר שם. אכן מי שכן ממתין לחברו נתקיים בו הפסוק לוא הקשבת וכו' פרש"י לשון המתנה היא.

וי"ל שאלו הג' ברכות שזוכה להם הם כנגד הג' מצוות שנצטוינו בכניסת הארץ שהם יסוד התורה התורה הזו. ויהי כנהר שלומך, נגד להכרית זרעו של עמלק, כי ראשית גוים עמלק ומעכב מה שנאמר ונהרו אליו כל הגוים, ומעכב השלום, כי אין השם שלם, ואין שלום בעוד קיים. וצדקתך כגלי הים, בחי' למנות מלך, כי גל לשון מלכות (רש"י עה"פ להתגולל עלינו, בראשית מג:יח), וכן קוראים למשיח, שהוא המשוח להיות מלך, משיח צדקנו. ויהי כחול זרעך וכו' לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני, בחי' בנין בית המקדש, כי בית המקדש בחי' שם ה', בחי' בביתי ובחומותי יד ושם וכו'. 

ולילמי עיניה מניה, פרש"י ישים ממנה מעט בעיניו. כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא, עכ"ל. והיום בחק לישראל, ריש פרשת ויחי (פסוק יט) וזרעו יהיה מלא הגוים, מובן היטב על פי דברי רש"י, כי בני ישראל המעט מכל העמים, אבל כיון שהם ממש לפני עיניהם של הגוים, הרי חשוב כמלא הגוים.

דף ז. א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא מנין שהקב"ה מתפלל וכו'. עמש"כ בערך תפלה לצדיק.

ז. א"ר אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע וכו' ע"ש. לפי זה יש לפרש הפסוק (במדבר לא:טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, ופרשו חז"ל בעצת בלעם. ואכן לפי הגמרא כאן י"ל ענין בלעם, שבלעם מנע ועיכב שלא יהיה שום כעס בכל אותם הימים, והרי הזוהר הקדוש כבר גילה שאותו רגע של כעס הוא בחי' של חסד, כי כן מכונה בפסוק, א"ל זועם בכל יום, וא"ל שם של חסד, כי בו תועלת גדול להמתיק את כל הדין (ואולי זה ענין של הסימן של אותו רגע, חיורא כרבלתא דתרנגולא – בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי, הרי שמעביר כל מה שכתום אדום – בחינת דין). ולכן י"ל שאילולא היה אותו רגע של כעס כל יום באותה זמן, לא היו נופלים בני ישראל לניאוף, כי שבט ומוסר של השם יתברך היה מקיימם בשורה.

ז. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר (שמות לג:טז) הלוא בלכתך עמנו, ע"ש. בפרשת השבוע (ויחי מח:ט) פרש"י ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש, ויאמר קחם נא אלי ואברכם, זה שאמר הכתוב (הושע יא:ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ביעקב וכו' ע"כ.

ז. ובני רחביה רבו למעלה (דברי הימים א:כג:יז) ותני רב יוסף למעלה מששים רבוא, עיין לקוטי מוהר"ן סימן רג"ע מה שרבינו גילה על זה (וממנו למדים שיכולים להביא "נ נח נחמ נחמן מאומן" גם למקומות המטונפות עמש"כ שם) – ומעניין שלעיל הגמרא דיבר על רג"ע.

ז: א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחא מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון וכו'. 

מעניין שהרמח"ל בספר דרך השם משתמש דייקא בלשון: האדון ב"ה, וכן בעוד ספרים כות הב"ה, ושרייקי ציין שלכאורה הוא קיצור של האדון ברוך (ולא כמו שרגילים לפתור אותו הקב"ה). 

ועמש"כ בערך רבונו של עולם. 

[מוצאי] שבת קודש פרשת ויחי, י"ד טבת התש"פ

דף ח. 

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב (תהלים פז:ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, ע"כ.

והנה צריך ביאור שהלוא בבתי מדרשות לומדים הלכה, ואם כן למה אהבת שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי מדרשות. ועוד צ"ב שהרי פרש"י ז"ל המצויינים, ציון ואסיפת ציבור, עכ"ל. והרי גם בית כנסת הוא על שם שבה מכנסים הציבור, וכן בבית מדרש.

ונראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה לד, שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו וכו' מי מושל בי צדיק וזה בחי' ויוסף הוא השלים (בראשית מב), והוא שורש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו. ועיקר הממשלה, להאיר ולהתעורר וכו' בענפים, היינו בלב ישראל, וזהו ואל עמו תביאו (דברים לג). ומבואר שם שיש שלושה נקודות של הצדיק, כי כל אחד מישראל יש לו בחי' צדיק מושל, ולכן יש נקודת הצדיק בחי' יוסף, ובחי' נקודת חבירו, ונקודת עצמו, וצריכים להאיר כל אלו הנקודות ללבו. ולכן יש לומר שאלו הם הד' אמות של הלכה, הג' נקודות והלב. וזה לשון שערי ציון, כי ציון בגמטריא יוסף כנודע, בחי' יסוד. 

וזה מה שקיימא לן שאוהב השם את הד' אמות של הלכה, כי מבואר בתורה לד, שעיקר האהבה שוכן אצל אלו הנקודות של הצדיק, כי כאשר נשבר החסד, בחי' האהבה, האור נפל ליסוד – דהיינו נקודת הצדיק, והכלי של האהבה נפל ללב בבריאה. ומבואר היטב שכאן שורה אהבת השם יתברך.

וזה מה שעולא אמר מיום שחרב בית המקדש, כי כל הענין הזה שהאהבה שוכן אצל הנקודה היה רק מחמת השבירה, ולכן דייקא מיום שחרב בית ההמקדש, בחי' השבירה, אז אוהב השם שערי ציון. 

והנה רבינו כותב (אות ז) ז"ל וזהו שאחז"ל (נדרים לב:) ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם שנאמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק: וזהו כשהקב"ה נתן הכהונה לפינחס, אמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה), כי הכהונה היא בחי' אהבה, הוא אברהם, שורה במקום ברית שלום, היינו צדיק יסוד עולם, עכ"ל.

כי רבינו גילה וביאר שצריכים להאיר את הנקדוה לתוך הלב, על ידי דיבורי הפה בחכמה, והרי שם נכשל בדיבורו ופגע באהבת השם, וזה בחי' שבירת האהבה, ועל כן נמשך ענין האהבה רק על ידי אברהם בבחי' נקודת היסוד. כי בתחלה האהבה היה אצל שם, בחי' (שמות לג:יב) ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ושם היה לו בית מדרש פתוח לציבור, אבל רק בבחי' האהבה, וכאשר נשבר האהבה, נתקיים רק על ידי אברהם, בבחי' יסוד. 

וזה ההבדל בין ד' אמות של הלכה לסתם בית מדרש, וזה מה שפירש רש"י הנ"ל מצויינים, ציון ואסיפת ציבור, ע"כ. כי שם לא היה מאסף את הציבור, רק סתם קיים בית מדרש ורדש למי שנמצא (ועיין בזה באריכות ובמראה מקומות שהבאתי במקום אחר, ההבדל בין אברהם לשם), אבל אברהם היה לו בחי' יסוד (וכמו שכ' אצל יוסף, ויצבר – בראשית מא:לה, מט) שהיה מאסף את העם לקרבן לתורה.

דף ט – שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם. והלוא אפילו הכי שפל והוא יהודי מעולה ממלך עכו"ם, עי' מש"כ בחיי מוהר"ן אות שב בהשמטות.

דף י

א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב (משלי לא:כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה, לא אמרו אלא כנד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה וכו' ע"ש.

בכל אלו עולמות דוד המלך התקשר להנקודה שבו על ידי פיו, כמבואר היטב בספר לקוטי מוהר"ן תורה לד, שצריכים להאיר הנקודה על ידי (תהלים מט) פי ידבר חכמות, בהגות לבי תבונות (אות ו, אות ח), כי האור של החסד שורה בנקודה, ואילו כלי החסד נשבר ושוכן בלב, בחינת כתבם על לוחות לבך. וזה מה שכתוב על דוד המלך שבכל המקומות שמצא את עצמו, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שהאיר את הנקודה בחכמה על ידי פיו, בתורת חסד דייקא, בחי' לוחות לבו שהם המרכבה לכלי החסד.

דף י.

אמר רב המנונא מאי דכתיב (קהלת ח:א) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, מי כהקדוש ברוך הוא שיוע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו וכו'.

עיין בספר חיי מוהר"ן אות תסא ז"ל אמר מלך גדול מנביא על פי מצוות התורה (עין הוריות יג), עכ"ל. [והביאו כאן הספר יערות דבש (ח"ב יד), ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה סז, שאסיפת הנפש הוא על ידי הכבוד, ולכן צריכים להזהר ולהשמר ממנו. ואכמ"ל].

דף י:

הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמת שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וא"ר יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו.

שמעתי מהחברים שיש סימנא בזה, כי הצב – באנגלית טורטל – הולך עם הבית שלו, ועל כן בלקוטי מוהר"ן תורה צ"ב רבינו גילה הענין שאפילו בתוך ביתו של אדם יש בחי' נע ונד (ועיין בספר המדות, ערך טלטול ח"ב אות ב' ז"ל על פי רב היראים – פרנסתם בא על ידי טלטולים עכ"ל), ועל ידי זה יכול להחיות מתים כמו שכתוב באלישע כשהחיה את בן השונמית (מלכים ב:ד) וילך אחת הנה ואחת הנה וכו' ע"ש. הרי שגם לאלישע היה היכולת ללכת עם ביתו, רק הוא בחר להיות נע ונד ליהנות מאחרים (וכמו שפירש הבעל שם טוב בכתר שם טוב, כדי לזכותם). והנה אף על פי שקיימא לן שונא מתנות יחיה, בזה הראה אלישע שהחיים היה איתו, והחיה את המת.

דף י:

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה וכו' ופרש"י ז"ל יש לו קבול שכר כעוסק בתורה. א"ר מני גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה וכו'.

ודייקו המפרשים שאף על פי שקורא סתם הרי הוא כעוסק בתורה. והרי אף על פי שעבר זמנו, הרי הוא ממש כעוסק בתורה. ויש בזה הוכחה שתכלית תורה לשמה אינו סתם לשם ידיעת התורה, אלא לשם השם, ולכן הרוצה לקיים מצות קריאת שמע, אף על פי שעבר זמנו, אבל הרי תכלית קריאתו זה לקיים המצוה, הרי הוא ממש עוסק בתורה בצורה המעולה. (ואגב, הנפש החיים לא הראשון שהוחקק שצריכים ללמוד לשם ידיעת התורה, כבר קדמוהו השל"ה הקדוש, וכן תמצא אפילו בשם הבעל שם טוב. אלא שהצדיקים אמיתים שקדמוהו קדמו בזה לתכלית הידיעה שלא נדע, דהיינו לדבקות בהשם יתברך וכמו שכתב האריז"ל שכן צריכים ללמוד לשם דבקות, ואילו הנפש החיים הכחיש בזה השם יכפר בעדו).

דף יב.

ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, אמר שמואל מאי טעמא דרב שכתיב (תהלים קמו:ח) ה' זוקף כפופים, מיתיבי (מלאכי ב:ה) מפני שמי נחת הוא, מי כתיב בשמי, מפני שמי כתיב, ע"ש.

המגן אברהם (אורח חיים קיג:ה) כז"ל הקשה ביפה מראה פ"ק דברכות סי' י"ט הרי הכהנים ביה"כ כשהיו שומעין השם היו כורעים וכו' ע"ש ועיין בזוהר חיי שרה (קלב: - חק לישראל, יום חמישי) משמע דוקא בברוך דינא הכי ע"ש, ועיין מה שכתבתי סי' קכו (קכז:ב), עכ"ל. 

לשון הזוהר בחיי שרה (קלב:) וכל מה דאתי בסטרא דדכורא בעי ליה לאיניש למיקם בקיומיה ואזדקף, כגוונא דא, כד איהו כרע כרע בברוך, וכד איהו זקיף, זקיף בשם, בגין לאחזאה שבחא דדכורא על נוקבא, עכ"ל.

ונלע"ד שזה ממש הענין של עזות דקדושה, שהגם כאשר שומעים את שם השם, כמו ביום הכיפורים, יש לירא, וכמו שכתוב, מפני שמי נחת הוא, אבל כאשר האדם אומר שם י' בברכה, הרי צריך להראות בעצמו איך שהשם יתברך מרומם. ויתכן לפרש את זה אפילו בלשון של שמואל בגמרא, כי ה' זוקף כפופים, היינו שהשם יתברך ממש נמצא עם הכפוף להזקיפו.

ורק המלך שוחה בכל התפלה, כי המלך הוא מרכבה להמלכות בחי' נוקבא, וכן ביוה"כ יש ששוחין, כי אז יש ענין להראות הכנעה (והרי כבר יש את הענין להשתחוות אז בשמיעת השם. ועוד שהרי עיקר הענין של יוה"כ הוא בעליית רחל כנודע בכוונות), והוראת שעה הוא, ולא להתנהג תמיד כך. ולכן כלל ישראל לא עוסקים בהשתחוויות הרבה, כי השם יתברך שוכן איתנו, ולכן צריכים להראות את זה בעצמינו ממש.

ונלע"ד רמז בגמרא לדברי הזוהר בשבח זה של הדכורא על הנוקבא (יב:) רב ששת כי כרע כרע כחיזרא (-שבט ביד אדם) כי קא אשקיף זקיף כחיויא, ע"כ. יש שני שינוי אותיות בין חיזרא לחיויא. חיזרא, עם ז', שהיא המלכות ונוקבא, וחיויא, עם הו' מדת היסוד ודכורא. וכן זר, בחי' עטרה בחי' מלכות, נוקבא, וי' בחי' זכר (ועיין לקמן ריש דף כג. ז"ל מר סבר גברא דחויא וכו' ומר סבר  גברא חזיא, ע"כ).

ועוד נראה שהגמרא דייקא והשתמש במילה כחיזרא, בבחי' חזרה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. כחיויא, כי הנחש היה הולך בקומה זקופה, וכן היה ראוי להיות לולא שחטא.

והנה ענין הנחש הוא ענין נגע צרעת על עור הבשר כנודע, ומצינו אצל צרעת לשון זקיפה, בתרגום (ויקרא יג:י) והא שומא זקיפא חיורא במושכא. והרי י"ל שענין לזקוף כחיויא נוכל לבטא בלשון לזקוף כחיורא. ולפי זה יוצא דבר נפלא מאד, כי כורעים כחיזרא וזוקפים כחיורא – כחיזרא כחיורא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

יג. אברם אברהם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

יג:  ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טוב א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת. 

עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ.

יד: רב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפילין ומצלי וכו' כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דאמר עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות, אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריא לקריא, פרש"י שמע שהוא קבלת מלכות שמים לוהיה אם שמוע שהוא קבלת עול מצות, ע"כ, קריאה לעשיה מי שמעת ליה? ע"ש.

נראה לענ"ד שמה שפשוט שעשיה קודמת, כי אפילו קריאה קודמת, דהיינו קריאה שמכינה את הקבלת עול מלכות שמים. וכמו שמקדימים רוב התפילה לפני קריאת שמע, ורבי יהושע בן קרחה רק קבע בענין קבלת עול, שמקדימים עול מלכות שמים לעול מצות, אבל שאר הקריאות שהם הכנה להקבלה דינם כעשיה, שמקדימים הנעשה להנשמע, וכמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כט (אות ב) כשרוצים לעשות דבור שיהיה נשמע ונתקבל אצלם בבחי' עשי דברו לשמע בקול דברו אזי הם משבחין וכו' ע"ש ובתורה לג (סוף אות ג) ז"ל שמתחלה עושין ובונין לאותיות התורה וכו' ואחר כך נשמע וכו' ע"ש (ושם מדובר על כפית היצר שאינו ממש מעשה בידים). 

יד:-טו.

ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל וכו' מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן וכו' כאילו טבל וכו' ע"ש.

נראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה לה, שם רבינו גילה שענין פרשת התמיד וקטרת שייך למשא ומתן באמונה ע"ש, ונראה שהם גם כן שייכים להתחלת התפילה המבואר בגמרא כאן. כי מבואר בתורה לה (אות א) שצריכים לשמור השכל משכליות חיצוניות המכונה בשם בת פרעה וכו', וזה בחי' יפנה. (אות ב) ואח"כ לא זו אף זו שצריך לחדש השכל בעל עת, וזה בחי' יטול ידיו, בחי' התחדשות, וכמו שרבא אמר שהוה כאילו טבל, וטבילה זה בחי' התחדשות כידוע (וכן מכוונים את השם אל"ד). 

ואגב תראה שזה בחי' בת פרעה שהלכה לטבול (בפרשת שמות שקראנו היום), לפנות מהעכו"ם ולהתגייר, ושם מצאה את משה רבינו, וקרא לו משה כי מן המים משיתהו (שמות ב:י). והנה רש"י פירוש בדרך אחד ודחה פירוש אחד, אבל לשני הפירושים פירוש שהוא לשון אני משה, אכן יש לפרש משי, אינו לשון אני מש, אלא כמו שמצינו בגמרא כאן (יד:) רב משי ידיה, ולפי זה משיתהו הוא לשון סתם לשון רחיצה - רחצתיהו, וי"ל עוד כי מן המים משיתהו, היינו יותר מן המים נתרחצתי על ידו, כי גיירותה היה לפניו שנחשב כבית דין.

וחידוש השכל הוא על ידי אמונה (אות ג), זה בחי' קריאת שמע.

(אות ז) אבל כשאדם מכניס שלו היינו נשמתו בתוך האמונה וכו' אזי צרי ךשמור האמונה שלא יינקו ממנה החיצונים וכו' וזה על ידי התפילין כמבואר שם (אות ט).

והנה הקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, כי צריכים להקדים השמירה, וגם כי קריאת שמע גם כן כולל את השמירה, כי שמע בגמטריא חשמ"ל לב כמבואר שם (אות ז). 

ועכשיו כשמתפלל הרי כאילו בנה מזבח והקריב, כמבואר שם (אות ח') בנין בית המקדש היא בחי' אור הפנים, שהיא בחי' חידוש המוחין וכו'.

וזה ה' באור פניך יהלכון (סוף התורה), כי בנערותיה של בת פרעה כתוב (שמות ב:ה) ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר, ופרש"י ז"ל ורבותינו דרשו, הולכות, לשון מיתה, כמו (בראשית כה:לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי שמחו בה, והכתוב מסיען, כי למה לנו לכתב ונערתיה הולכות, עכ"ל. ולכן אלו שמבטלין בחי' בת פרעה, הם הולכים לחיים (דהיינו המיתה קאי על הדרגה הישנה שהיו עומדים בה, ועולים לחיות במדרגה עליונה), באור פניך.

טו: א"ר חמא ברבי חנינא כל הקרוא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם שנאמר (תהלים סח:טו) בפרש שד"י מלכים וכו', ועיין ברש"י ז"ל אם תפרש שד"י ותבדיל וכו', הרי לפי הגמרא הכתוב מכנה את קריאת שמע בשם שד"י שהוא מידת היסוד, וא"ש ביותר מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (לו:ג) שקריאת שמע הוא תיקון לשמירת הברית ע"ש. 

יח: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג (שמואל ב:כג:כ), איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא.

והנה בתרגם רב יוסף דברי הימים כתב שזה היה בעשרה בטבת. ומכאן יש סמך למנהג של הרבה ננחים, כאשר הולכים לציון רבי נתן בברסלב לרגל ההילולא שלו בעשרה בטבת, שטובלים בנהר בוג שם, שהיא קרה כמו קרח (אכן אינה מקפיא בגלל מרוצת המים). [ואני טבלתי ג"כ, והיה ספק אם טבלתי כל ראשי, אז נשתהייתי קצת יותר לטבול שנית, והרגשתי איך שכל החמימות יוצא מרגלי והקור נכנס, ואחר כך במשך כמה שעות רגלי היו בצער נורא מאד, וחשבתי ששוב לא אעבור על חטא לעולם. והנה אחר כמה שנים נלקה רגלי השמאלי עוד יותר ר"ל, עד שהש"י רחם ורפא אותי].

יט. והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף וכו' אמר אביי לא מבעי ליה ליאנש למימר הכי דארשב"ל וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכו' ע"כ.

מכאן תשובה להרבנים והמוניהם ששרים "לא מגיע לי כלום", לא להוציא דבר כזה מהפה.

כז: כי אתא עולא אמר בצד תמרה הואי וכו'. עמש"כ בספר המדות עך צדיק ח"ב אות ז.

כח. אמרה ליה לית לך חיורתא, ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא, היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה, ע"כ.

כבן, זה רמז גם כן על י"ח, כי זה כמו שדרשו חז"ל על הפסוק רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, שאין השכינה שורה אלא על כ"ב אלפים, וגם כן דרשו, אלפי שנאן, אלפי שאינן, דהיינו רבותים חסר אלפים, הרי י"ח אלף (ועיין ביאור נפלא בזה בריש יחוד היראה להרמח"ל). הרי כ"בן כמו נוטריקון הזה, כ' – זה רבותים, ב' – אלפי, ן' שאינן. 

כח: אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

קשה הלוא הם מקבלים איזה שכר על כל פנים, ומה שהעולם מתרץ שהם לק מקבלים על עצם העמל, לפעמים באמת מקבלים ומשלמים לפי הטורח.

ומה בכלל התפארות על השכר.

ויש לומר שעיקר השכר הוא לבחי' הענוה באדם שהוא זה שקם לתחיה כמו שגילה רבינו הקדוש, אז מי שעמלו בתורה השכר שלו הולך ישר ומתאים לעמלו, אבל הם האינם שלהם מקבלים את השכר

פרק ה

ל: במשנה ראש פרק ה', אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך. [וכעין זה פרשתי בס"ד לעיל דף ה. יזכור לו יום המיתה, שהכוונה לאותו מעמד שפרחו נשמתן של כל ישראל ע"ש. וכן פרשתי בס"ד את הפסוק לא בשמים הוא לאמר י יעלה לנו (דברים ל:יב), ע"ש].

ועיין בריש פרק ה' של מסכת תמיד (ה:א, דף לב:) שהכהנים בבית המקדש היו מברכים ברכה אחת של קריאת שמע ואומרים את העשרת הדברות ורק אחר כך קראו את שמע, והקשו המפרשים למה הפסיקו, ולפי הנ"ל מיושב.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ל: ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב (משלי יד:כג) א"ל אנא תפלין מנחנא. ועיין במסכת נדה (סוף כג.) שר' ירמיה לא הצליח להביא רבי זירא לגיחוך אפילו עם כל מיני פילפולים מוגזמים. והובא מהרי"ץ חיות שבכל הש"ס מצינו שר' ירמיה העלה שאלות מרוחקות לנסות את זה, והנה כאן ר' זירא מאליו קא בדח, ולהיפוך, ר' ירמיה שואל על זה. ויש ללמוד מזה מאיפה צריכים לשאוב השמחה, לא מהפלפולים רק מנקודת היהדות כדלקמן.

והנה בכל הספרים הקדושים, ובפרט מתורת האריז"ל והבעש"ט ורבינו הקדוש על כולם, הזהירו מאד שעצבות הוא מהסטרא אחרא ומפיל את האדם לכל חטא וטומאה רחמנא ליצלן, וקשה לחלק בין לישנא דקרא ולשון חכמים. והגם שרש"י נזהר מזה, וכז"ל בכל עצב יהיה מותר, כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר, עכ"ל, שדקדק לכתוב שרק מראה את עצמו עצב, ולא שח"ו יהיה עצוב. וכבר דייק כן העץ יוסף, וכן תלמידי רבינו יונה כתבו שבודאי אין להיות עצוב, אלא שעל כל פנים יש יתרון ולכן צריכים לא לנטות רחוק ממנה. ועכ"ז ק"ק כנ"ל, כי בודאי צריכים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולשמח את עם ישראל, ומה מקום יש לעצבות. ולכאורה זה גופא מה שרבי זירא ענה לו, אנה תפילין מנחנא. תפילין זה גמטריא פתק, וכן בתפילין של הקב"ה כתוב שבחן של ישראל, מנחנא, אותיות הפנימיות, בבתי גואי, נ נח [ובבתי בראי, אימה מבחינת אימא עילאה, ומבחינת חשמ"ל]. כי עיקר נקודת היהדות הוא נ נח, ומי שמחזיק בפתק של נ נח בודאי יש לו לשמוח טובא, 

והנה לקמן (ריש לא.) א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ע"ש. ולכן יש לומר שבזמן שהנחת תפילין שהתורה מבטחת וראו כל עמי הארץ וכו', הרי זה נחשב זמן שיאמרו בגדוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי מיניה וביה התורה מעידה על זה וחס ושלום להחכישה. ולכן גם כאשר השמחה בא מכח הצדיק, שהוא בחי' הפאר והתפילין (וכמו שרבינו אמר בפירוש על רבי לוי יצחק מברדטשיב, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן) בודאי ראוי להיות אך ורק מלא שמחה.

והנה הגמרא מספרת משני חתונות שהיו שמחים מאד, ובא מר בריה דרבינא ורב אשי ושברו כוס יקר להביא עצבות. וכן מביא שבחתונה בקשו מרב המנונא זוטי לשיר, והוא אמר ווי לן דמיתנן ע"ש. ונראה לענ"ד כי תמיד צריכים ליזהר מאד מעצבות כי סכנה גדולה היא, ועם כל זה הרי מבואר שיש יתרון לעצבות כנ"ל, ולכן כדי לזכות גם קצת להמעלות שיש בעצבות, בחר זמן של שמחה, שהיו שמחים מאד, ואז יכולים גם לזכות גם בעצבות. ועוד יותר מזה, כי אז על ידי העצבות יכולים להגיע לשמחה יתירה, וכמו שגילה רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה כג) ז"ל אבל מעלה יתרה, להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באפן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה וכו' וכו' כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמד מן הצד כנ"ל, אבל צריך לרדף אחריהם דיקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה כנ"ל ע"ש. ומבואר הדבר, ולכן שברו כסא דוקא, שהוא לשון כיסוי (כמבואר מרבינו בכמה מקומות), כי כל הנידון והמקום להעצבות הוא רק בחיצוניות, בבתאי בראי, והם רצו לתקן גם את זה [וזה ענין של כוס של ארבע מאות זוז, כי ארבע מאות אנשיו של עשו, בגמטריא עין רע, והתיקון במחלפות השער כמו שגילה רבינו במ"א, עשו איש שער של המותרות, ובשערות יש הארבע מאות עולמות של כיסופין של הצדיקים, וזה ענין זוגיתא חיורתא, חיותרא דרישא]. וזה מה שרב המנונא זוטי ענה ווי לן דמיתנן, כי על המות כתוב בתורה מאד, טוב מאד, הרי שבלי הזכרת המות, יהיה להם שמחה, אבל שיהיו שמחים מאד, צריכים גם כן להזכיר את המות, ולהפכה לשמחה. ולכן רב המנונא זוטי הזכיר המיתה והטיל עליהם לענות בתריה הי תורה הי מצוה דמגנו עלן.

והשתא דאתית להכי י"ל הפסוק בכל עצב יהיה מותר, כי סתמא של מילתא מותרות הם קליפות, ואיך פירשו כאן שהוא לשון תוספת שכר. והנה עשו אמר יש לי רב, יותר ממה שצריך, בחינת מותרות, ויעקב אמר יש לי כל, רק כאשר שמע מיוסף שעודנו חי, אמר (בראשית מה:כח) רב עוד יוסף, ופירש רש"י רב לי עוד שמחה וחדוה, ע"ש, ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה:ח), כי כאשר נכלל בהכל, שהוא מדת יסוד, אז טוב מאד גם עם היתרון להיות בשמחה רבה. והרי מדוייק לשון הפסוק מאד, בכל, כאשר יש מידת היסוד הכלולה בכל, אז הרי עצב יהיה מותר, אף שלעולם העצבות הוא מותרות, הפסוק מגדת, שכאשר יש מדת בכל, אז יש בו גם את הבחינה של העצב יהיה מותר, וכמשנת"ל.

ולפי זה צריכים לפרש שרבי ירמיה תמיד אחז שרבי זירא היה משחק את העצבות כביכול, לא להראות חיוך, כי עיקר השמחה הוא בלב, בבתי גואי, ולכן אחז שמה שר' זירא מראה כביכול העצבות, זה כדי שיהיה נכלל בכל, ויעלוז השמחה. ולכן תמה כאשר רבי זירא השליך לגמרי את העצבות, ושאלו על זה. ורבי זירא ענה אנא תפילין מנחנא, שכבר הצליח להפוך לגמרי את העצבות לתוך השמחה כנ"ל.

{זה מש"כ כמה שנים לפני הנ"ל}

ל: ישראל בער אודסר, ר"ת אבי, והנה אביי בגמרא נקרא נחמני [ובענין נחמני, עיין בספר נחמיה (ז:ז) הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן מספרת בגוי נחום בענה מספר אנשי עם ישראל, הרי שהפסוק הזכיר שלושה ששרש שמם נח"מ. ועיין שם במצודת דוד (פסוק סו) שבא ליישב הא דבספר עזרא לא הזכיר נחמני, רק בספר נחמיה!]. וב"ה אצלנו רגילים לומר, שאביי יש לו עוד י', אז תהיה עודעשר (אודסר)!

והנה בגמרא (ריש פ"ה דמס' ברכות לב:) שרבה הוה בדח טובא ותמה עליו אביי תלמידו וכו', ואמר לו תפילין קא מנחנא. תפילין בגמטריא פתק, מנחנא, זה נוטריקון אני נ נח מאומן. והנה הרי"ף לא גרס את זה רק במעשה של רבי זירא ורבי ירמיה, ויתכן כי בודאי אביי היה עומד על זה מאליו, וי"ל עוד שלפי הרי"ף גם התלמיד יכול לומר אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי אביי לא תמה על כך, ואילו לפי הגירסא שלנו רק הרבי יכול (והתלמיד יכול להגיד רק בשמו – רבי נחמן אמר אני נ נח וכו'), אי נמי לפי הגירסא שלנו רק בחיזוק העבודה תבינהו כתיב.

לא:

שמואל הורה הלכה לפני עלי רבו בזה ששחיטת קדשים לא צריך להיות על ידי כהן אלא מותר וכשרה על ידי כל אדם. והמורה הלכה לפני רבו חייב מיתה, ועלי אפילו הבטיח לחנה בן אחר יותר חשוב ממנו, אבל חנה התעקשה שדוקה אל הנער הזה התפללתי.

והנה חז"ל הקשו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל ונכשל לחלוק על משה רבינו וכו', וגילו שקרח ראה ברוח קדשו שעתיד לצאת מצאצאיו שמואל הנביא, אז הוא בטוח שהיה צודק נגד משה רבינו. והמפרשים כתבו שדוקא משום זה עלי חשש כל כך מההוראה של שמואל, אפילו שהיה עוד קטן, כי כיון שהיה מצאצאי קרח הרי כבר סימן בידו שהוא חולק על הצדיק, ואכן הוראתו היה בענין שלא צריכים כהן כמו שקרח חלק על הכהונה.

אבל חנה התעקשה "אל הנער הזה התפללתי" שכיון שהוא נער זה יפה לו, להיות חזק ותקיף בדעתו, אפילו שהוא קטן ואין הוראתו הוראה ממש להתחייב כמורה הלכה לפני רבו, טוב שיהיה לו דעה חזקה. וכן באמת היה מדת ששמואל, שלפני מיתתו העיד שלא נהנה כלום מאף אחד, והוכיח את עם ישראל חזק שהם חייבים כליה על זה שלא היו חזקים לעמוד על עמדם וביקשו מלך - אף על פי שזה מצוה מן התרי"ג מצות, וכבר שאלו חז"ל מה אשמתם בזה, אבל על כל פנים זה שמואל שהוכיח אותם חזק על זה וטען עליהם שהם מאסו אותו - כי זה היה מדתו להיות תקיף בדעתו. והרי הוא ממש התיקון של קרח, כי קרח כבר טען כל העדה כולם קדושים - אבל זה היה התרסה ומרידה נגד הצדיק, ואילו שמואל גם כן טען שכל אחד צריך להיות תקיף בדעתו - אבל באופן שזה להקים את רוח הצדיק. כי דוקא הצדיק רוצה למלאות את העולם עם אנשים, דהיינו בני דעת (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז) - אנשים תקיפים בדעתן, וחזקים ומאמינים גם בעצמן (שיחות הר"ן קמ), ואדרבה בזה שאנשים לא חזקים בדעה אמיתית זה מרידה בצדיק, כי אז לא עומדים אפילו באמיתת הצדיק האמת, וממאסים את השם ממלוך עליהם, ואז באים לצורך של הרבה רבנים שאין זה אלא רבות השקר.

ולכן במחלקת של קרח דתן ואבירם יצאו נצבים (פרשת קרח - במדבר טז:כז) כאילו הם חזקים ותקיפים בדעתן - אבל תקיפתן היה ממש עזות של הסטרא אחרא, ואילו חנה טענה לפני עלי הכהן (שמואל א:א:כו) אני האשה הנצבת עמכה בזה, שהייתה צריכה להיות חזק מאד ותקיף בדעתה להגן על שמואל הנביא, כי היה הנידון חשיבות תקיפת הדעת לשם שמים. וכן צב"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

וע' בערך מסורה בברסלב, מאות ח' והלאה מש"כ בזה באריכות, ומש"כ בפרק – מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן. 

לב: התשכח אשה עולה – ענין השכחה, ע' בלקוטי מוהר"ן סוף תורה ז' בענין מ"ס [שהוא גם ראשי תיבות מעשה סיני הנאמר כאן בסוגיין] בנס היו עומדים ע"ש. 

לב: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת מנא הני מילי א"ר יהושע ב"ל אמר קרא (תהלים פד:ה) אשרי יושבי ביתך, ע"כ. 

יש לפרש את זה יפה על פי תורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן, שעה אחת, שעה לשון פניה, לפנות למי שהוא. שעה אחת, פניה אחת לראות את הטוב. וזה בחי' ש"ע נהורי הפנים, שהוא הארה מכל האורות של הגוף כמבואר ברמח"ל. וזה מש"כ בפסוק של אשרי, עוד יהללוך סלה, בחי' אזמרה לאלקי בעודי, בהעוד מעט שאין רשע, ומבואר שם בתורה רפ"ב שהצדיקים בונים המשכן שמשם מקבלים התינוקות הבל פיהם. וזה בחי' אשרי יושבי ביתך, שהם מקיימים את הישיבה והבית, עוד יהללוך סלה.

לב: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו' וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת עד כאן.

ופליאה הוא שחסידים כמותם לא עלו למעלה מהזמן, ואיך נתפסו בתשע שעות.

ועל כרחך נראה לעניות דעתי שיש סוד בזה. ואדרבה נראה שהם היו עוסקים במלאכתו של הבעטליר הכבד פה (יום ג' של סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה משבעה בעטלריס, וסבא כותב שזה הכי חשוב מהם), שהיה לו הסכמה מאותו האיש הגדול הנקרא איש חסד האמת, ומבואר שם שהזמן עשוי מחסדים של אמת שהבעטליר הכבד פה היה מקבץ ומוסר להאיש הגדול הנ''ל שמוסר יום להשמש וכו' עיין שם. והאיש הגדול הנ''ל היה חכם כיום שלם. כל יום בעיתו.

וזה בחי' מתוך שחסידים הם, ולא כתיב היו, כי זה עוד מתקיים כי זה באמת למעלה מהזמן, וזה מתוך - הבריח התיכון שהוא אמת, ועוד מתוך הוא בחי' אמת, כי ו"ך זה אות א', יו"י, הרי אותיות אמת, וחסידים, הרי חסדים של אמת.

ולפי זה יש להעמיק בלשון תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת, והוא בחי' ויברך אלקים את יום השביעי - ברכה, ויקדש אותו - שמירה, ברכו וקדשו במן שלא ירד אלא משנה לחם לקטו ערב שבת. וי"ל שהט' שעות כנגד ט' תיקוני דיקנא של ז"א, שצריכים להשלים אותם לי"ג של ארך אנפין, ועיקר ביטול הזמן הוא על ידי תיקון יג כמובא. והשלמת הד' תיקונים זה על ידי בקיעת המוחין של אבא ואמא ונעשים לו ד' מוחין של חכמה בינה וחו"ג של דעת, וי"ל שמלאכתן מתברכת בחי' שמע בני מוסר אביך, זה מלאכת המוסר, והברכה בחי' ואל תטוש תורת אמך, ששורש הקרוב של הברכה מאימא, וזה בחינת תורתם משתמרת, וכלולים דוכרא ונוקבא בברכה ושמירה, תורה ומלאכה. 

ויש הרבה להרחיב בזה, וה"י יאיר עיני עוד בזה בעזרת השם יתברך.

לג. הבדלה בחונן הדעת מ"ט וכו' ורבנן אמרי מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול. 

וצ"ב למה ברכת חונן הדעת נחשב בחי' חול יותר מכל הברכות, ולכן פירשו שאין הכוונה אלא שהיא ראשונה לברכות של חול. ונראה לפרש בעזה"י שמובן על פי לקוטי מוהר"ן תורה סד:ד ז"ל ודע כי מחלוקת היא בחינות בריאת העולם, כי עיקר בראית העולם על ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל, וע"כ צמצם האור לצדדין ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, היינו הימים והמדות, על ידי הדיבור וכו' וכן הוא בחי' המחלוקות, כי אלו היו כל הת"ח אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על ידי המחלוקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי וכו' ע"ש. הרי שיש לפרש מתוך שהיא חול, שהיא בחי' התוך והחלל של העולם.

לג: משנה ה:ג האומר מודים מודים משתקין אותו. י"ל על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין מג:) כל הזובח את יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות, ומבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ו) לפרש שמדבר על העושה תשובה על תשובתו, שמשיג השגה הרבה יותר גדולה עד שצריך לעשות תשובה אפילו על תשובתו הראשונה. וכבר פירשנו שלפי זה יש לפרש לשון ווידוי כמו שמופיע בתורה הקדושה אצל פרשת ביכורים, שצריך לעשות ווידוי דהיינו להודות להשם יתברך על מה שהוא מקיים את המצוה. ומבואר עוד בתורה ו' שם, איך שזוכים לכל זה, על ידי שמהפכים את הדם (לשון דמים בגוף) לדום (דמימה, ותקוה, ובחי' והארץ הדם רגלי), ועל ידי זה כבר הוא מטהר לבו וכו' עיין שם. ולפי זה אתי שפי, שהאומר מודים מודים, דהיינו מי שכבר זוכה לעשות תשובה על תשובה, וידוי על וידוי, הרי זה זכה לבחי' שתיקה ודמימה, שהרי ביטל את עצמו, ואור השם יופיע עליו, כמבואר שם שהוא בן עולם הבא ומרכבה להשכינה. 

לד. ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח וכו' ע"ש.

נלע"ד שיש לפרש שענין הסירוב הזה הוא בבחי' והלכת בדרכיו, כי כמו שמצינו שהבא לטהר אומרים לו המתן (יומא לח-לט), כן כאשר באים לבקש לאחד שיתפלל עבור הציבור, והם בחי' הבא לטהר, אומרים להם המתן. אמנם לפי זה אפילו שליח צבור קבוע היה צריך לסרב, ואינו כן להלכה, אלא שיש לחלק שכיון שהוא קבוע הרי כאילו כבר הוא גם כן נכלל איתם יחד בהגשה לבוא להתפלל, ורק כאשר הציבור מחפשים מי שהוא שאינו קבוע, ומבקשים מאחד, הרי זה בקשה ממנו שיביא אותם לטהר.

ולפי זה אתי שפיר מה שהגמרא מדמה הענין למלח, כי מסורה שלקוטי מוהר"ן תורה ו' הוא תיקון הברית, ותברית בחי' ברית מלח כנודע, ומעיקרי התורה שם הוא ענין הבא לטהר אומרים לו המתן. 

אכן רש"י פרש ז"ל יסרב כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה, כלומר איני כדאי, עכ"ל. ואם נניח שמה שפירשנו הוא אפילו לפי רש"י, לפי זה מה שקיימא לן שהבא לטהר אומרים לו המתן, הוא מחמת מידת ענוותנותו יתברך, שהשם יתברך כביכול אומר להבא לטהר שהוא יתברך כביכול אינו כדאי, והוא פלא, ואפשרי לפרש כן, כי רבינו גילה שההמתן הוא בחי' כתר, וכתר הוא ענוה. [והגם שהגמרא נותן משל על הבא לטהר, בא (הלוקח) למדוד אפרסמון, אומר לו (המוכר) המתן לי עד שאמדוד איתך כדי שנתבסם אני ואתה, י"ל שזה גם כן מצד הענוה שהשם יתברך גם כן מבקש כביכול תשובה (עיין בגמרא ריש דף לב), וכמו שרבינו גילה שזה עיקר פתח התשובה מה שהשם יתברך בעצמו כביכול מבקש כפרה על מיעוט הירח].

לד. א"ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו וכו', ע"ש.

מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה קעד, שעל מי שהדינים גוברים אין להזכיר שמו. (ולשון הגמרא כל המבקש וכו', דהיינו שמעיקר הדין אין צריכים, אלא כאשר הדינים מתגברים, אז העצה ממש לא להזכיר).

מעשה שחלה בנו של ר"ג שגר שני ת"ח אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים וכו' ע"ש. וכבר דייקא שמשמע שהתחיל להתפלל עליהם מיד כיון שראה אותם, אמנם בירושלמי מבואר שאינו כן. ונראה לעניות דעתי שיש בזה סוד מה שדוקא רצה להסתכל בהם קודם, ולא נראה שזה היה לתקנם כמבואר בלקוטי מוהר"ן שעצם הדבר שצדיק מסתכל בו מתקנו כי הם באו מר"ג, ויתכן שהשכינה מראשותיו של החולה ולכן זה היה בחינת קבלת פני השכינה.

לד: חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, ע"כ.

לעולם היה קשה לי להבין הדברים, שהלוא רבינו גילה שהמעלה הכי גדולה הוא לדבר עם השם יתברך בפשיטות ותמימות. וע' בספר ברית מנוחה שכז"ל והלל ושמאי מסרוהו ליונתן בן עוזיאל ולרבי יוחנן בן זכאי, ולא (נ"א ואלו) ירדו לעומקם כפי השגתם, עכ"ל, ונראה פשוט לקיים הנוסח שאלו, כפי שחז"ל מסרו על גדולתם של אלו התנאים. ובאמת יש לתמוה על לשונו שחישב את רבי חנינא כעבד ואת עצמו כשר, ואילו דרכו של רבי חנינא הוה דומה לחוני המעגל (דף יט.) שכינהו שמעון בן שטח – כבן שמתחטא לפני אביו, לא עבד ולא שר, אלא בן. ואולי באמת רבי יוחנן רימז על זה באמרו, אלמלי הטיח בן זכאי, שכינה את עצמו בן זכאי, שבודאי התנהגות זו הוא בחינת כבן המחתטא, אלא שיש בזה כמה הבדלים, כדלקמן, ששר מעכבים אותו מפני שחביב, או ששר בא באחריות של עון הרבים. 

כי ראיתי מובא מספר מלא הרועים (ד"ה אלא) שפירש על פי המובא בזוהר (שמות טו.) שהעבד נענה מיד כדי שתתמלא בקשתו ולא ישהה בפלטרין של המלך, אולם השר שחביב על המלך אינו נענה מיד, כדי שישהה עוד בפלטרין המלך ויוסיף לבקש, עכת"ד, ולפי זה מה שאמר ריב"ז כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, לאו דוקא, כי בודאי היו משגיחים רק לא היו נענים (ואולי לא היו משגיחים על החולה לרפאותו), וגם לא לזמן מרובה.

ושוב ראיתי עוד דרך בסוגיא (ספר ליקוטי שושנים) שבזה ששלח לר' חנינא ב"ד להתפלל עבורו, הראה אפילו ענוה יתירה כמו עבד ממש. 

ושוב נלע"ד לפרש (וכעי"ז התחלת הענין בספר אוצר בלום, ובקדושת לוי ס"פ חקת) שענין שריב"ז כמו שר, דהיינו שמקבל על עצמו אחריות הדור, ולכן לא היו משגיחין בו (וכעין זה הקשה המהרש"א שאין חבוש מוציא עצמו, ואכן נראה שזה גופא הענין של שר, שזה גופא הצרה שלו כנ"ל), כי אדרבה נפרעים ממנו על עון הדור, וכעין זה מה שריב"ז הסתפק אם יוליכו אותו דרך גיהנם, וכמו שפירש רבינו דהיינו להוציא מהגיהנם את כל פשעי ישראל, ולכן הוא בעצמו ובמשפחתו נתפסין בעון הדור. 

לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. יש כמה פירושים מה זה בקתא, אכן רש"י פירש ז"ל בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר, ע"כ. היינו שבקעה הוא לא מקום צנועה, אלא פתוח. ותוספות הקשו ז"ל וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה וכו' ע"ש. ולכאורה אין זה מיישב הענין לפי רש"י, כי העיקר הוא שיהיה צנוע, ואז הר המוריה היה גם כן בחי' שדה. ונראה שרב כהנא לא אמר שכל שמתפלל בבקתא חצוף, אלא חציף עלי, דהיינו זה שמתפלל בשדה ולא עושה את זה בצניעות, אז הרי זה חצוף עלי דייקא. כי בודאי יש ללכת לשדה להתפלל כמו יצחק אבינו, רק שיעשה כן בצניעות. 

וזה מדוייק גם כן בהמשך הגמרא ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ע"כ. כי בודאי חייב האדם לפרט ולפרש חטאיו בצניעות לפי השם יתברך, והוא מצות עשה, ועל כרחך 'חציף עלי', היינו כאשר זה נשמע לאחרים הרי זה חוצפה להם.

לה: אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

עמש"פ בס"ד בלקוטי מוהר"ן תורה רלד.

ונראה לפרש עוד בדרך אחר, על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ח:ה שיש צדיקים שעוד לא זכו לנקות ולטהר את עצמם לגמרי וזה לשונו, כי באמת אין לו שום עברה רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדין בכח, כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און, ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה חס ושלום וכו' ע"ש. ויש לומר שזה מה שאמר אביי שאלו הרבים שעשו כרבי ישמעאל עוד נשארו במצב ובחינה זה של בידו ובכחו של העברה, ורק אלו שעשו כרשב"י יצאו נקיים אפילו מזה הבחי' של בידו, וזה "לא עלתה בידן". ועוד י"ל שבחינת לא – ביטול גמור להשם יתברך, עלתה בידן. ועוד י"ל שאלו שעשו כרבי שמעון בר יוחא ולא, דהיינו כרשב"י והאין סוף ב"ה, כי הדרך של רשב"י דורש מסירת נפש עד אין סוף, ואי אפשר לעשות אותו לחצאין, עלתה בידן.

ובביאור המאמר הרבה עשו וכו' כתבתי בס"ד עוד כמה דרכים.

מיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.

ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

לט.

אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעים, אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך.

תרדין, זה נוטריקון, תורת רבי ישראל דוב נ נח.

והוא דיתיב אבי- ראשי תיבות ישראל בער אודסר.

תפי - עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועביד תוך תוך, י"ל שזה ענין תוכחה. ויש רמז בזה גם כן למה שמבואר בלקוטי נ נח שננח הוא תיקון של הסיפא, שהוא תיקון של האמצעיתא.

מ. בחיוב לברך מאה ברכות כל יום ז"ל: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (כמו שכתוב ברכות לראש צדיק). וכן המילים "תן לו" עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ועמש"כ בערך תן).

מט. אמר ליה רבי זירא לרב חסדא ניתי מר ונתני אמר ליה ברכת מזונא לא גמרינא ותנויי מתנינ' ע"ש (שלא הזכיר ברית תורה ומלכות).

הרי שרב חסדא טען שכיון שלא יודע כביכול לברך ברכת המזון כמו שצריך אינו ראוי ללמדם תורה, וזה כעין מה שרבינו הקדוש אמר לאידך גיסא (שיחות הר"ן) ז"ל גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת המזון באמת ע"ש.

נא. תנו רבנן אספרגוס יפה ללב וטוב לעינים וכו' מכלל דבחמרא עסקינן וכו' והתניא ללע"ט (-לב עין טחול) יפה לרמ"ת (ראש מעים תחתוניות) קשה וכו' ע"ש.

לע"ט בגמטריא נ נח ע"ה. יין אספרגוס, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. לע"ט רמ"ת בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. 

נא: ואמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות וכו' משום שנאמר (עמוס ד:יב) הכון לקראת אלקיך ישראל והאי לא מתקן, ופרש"י הכון לקראת אלקיך בדברים נאים ולא בדברי פורענות, ע"כ. 

עיין בשיחות הר"ן אות רסה שרבינו הקפיד שלא לאכול דברים מזיקים אפילו בשבת.

נז. הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו, ופרש"י ז"ל נס נעשה לו, נו"ן כנגד נו"ן, וכגון שראה השם כתוב. חנינא, נוני"ן הרבה נסים נסים רבים, עכ"ל.

והנה כל השמות שהגמרא הראה על שני נוני"ן יש בהם אותיות נ נח. נון אחת, הוא – נ' (הונ"א) של נ נח, שני נוני"ן נ נח. נסים ונסי ניסים. ולפי זה הרואה נ נח נחמ נחמן מאומן בחלום נסי נסי נסי נסים נעשו לו.

נז. העומד ערום בחלום, בבבל עומד בלא חטא, בארץ ישראל ערום בלא מצות.

בזה יש להעמיק מה שרבינו גילה בספר חיי מוהר"ן (אות קלה) שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קשת שבת לקשת יום טוב וכו' ע"ש. כי דוקא בארץ ישראל ראוי ונכון הלבוש והוא לסימן טוב, מה שאין כן בחוץ לארץ, ודו"ק. 

נז. הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער נעשה ראש לבני כלה וכו' ע"ש.

יש בזה רמז לעיר לייקווד בארצות הברית שיש בו ישיבה גדולה. כי השם לייקווד מילה מורכבת, לייק זה אגם, ווד זה יער. והוא פלא. [וקצת עוד רמז נמצא, כי מיד לפני מימרא זו, איתא שם, נתנוהו בקולר, שאותיות קולר מאד קרובים לאותיות לייקווד, בחילוף הד' והר'. ועוד שהרי שהיו קוראים לאלו שנכנסו להישיבה שם, שנכנסו להפרייזר, דהיינו קולר.] 

והנה כבר מאז שהייתי שם האיר הש"י את עיני להבין שהשם לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס (וכן מצאתי ברמח"ל כמדומני בשני מקומות שדורש את המילה יאר בחילוף א' לע'). ובאמת לא רחוק מלייקווד יש עיר בשם מצרים חדש (באנגלית נו איג'פט. גם איג'פט, הוא קרוב להמילה אדג', שפירושו מיצר. ושוב הבנתי ת"ל שזה הענין שמצרים נקראת בית עבדים, כי עבד זה המשועבד וכפוף בין השני קצוות, והקצה נקראת עד, עד כה, וזה ע-ב-ד). והענין פשוט כמו שאיתא בזוהר שגלות מצרים היה בגזירה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, דהיינו שלא ללמוד פנימיות התורה בחי' בן, רק החיצוניות בחי' בת. וזה דייקא וכל הבת תחיון, כי הולכים שם בשביל שידוכים כידוע.

ולמה נקראת העיר של ישיבה זו על שם הנילוס, ולא על שם מצרים עצמה. זה מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן תורה נד, שמפרש שם ענין השנות חלום פרעה שהיה עומד על היאר, וביאר (אות ו') וכז"ל היארה דיקא, כי יאור מצרים זה פישון (כמובא בפרש"י פרשת בראשית). הינו בחי' 'פי שונה הלכות' (זהר בראשית כו ע"ב ובתקון נה), ששם שורה הכח המדמה כנ"ל, ע"ש באריכות ביאור כל הענין, רחמנא ליצלן. 

והנה הגמרא ממשיכה ז"ל רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע חזו חלמא, רב פפא דעייל לאגמא נעשה ראש ישיבה, רב הונא בריה דרב יהושע דייל ליער נעשה ראש לבני כלה, איכא דאמרי תרוויהו לאגמא עיילי אלא רב פפא דתלי טבלא נעשה ראש ישיבה רב הונא בריה דרב יהושע דלא תלי טבלא נעשה ראש לבני כלה, אמר רב אשי אנא עיילית לאגמא ותלאי טבלא ונבחי בה נבוחי, ע"כ.

תלי טבלא, עם הז' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. תלאי טבלא (כך כתוב אצל רב אשי), עם הח' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. נבחי בה נבחי (חסר ו'), ע"ה בגמטריא נחמן. 

נח. ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ע"ש. והנה צ"ב דהלוא רב ששת היה סומא, והמהרש"א כתב או שהיה נס שתפקחו עיני רב ששת כדי לעשות את זה, או שפירושו שקיללו. ולפי מה שפירש רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה צח ניחא, שנתנו להרשע עיני הצדיקים לראות עד היכן הפגם שלהם הגיע ע"ש.

סא. ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן אות רל"ג ומש"כ שם.

סא. אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגור בשר תחתנה (בראשית ב:כא)? א"ר ירמיה ואיתימא רב זביד ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ע"כ.

והנה ידוע חת"ך הוא שם השם השייך לפרנסה (עיין למשל בכוונות על הפסוק פותח' את' ידיך' ומשבי"ע), ובזה יש להעמיק בלשון רבינו בלקוטי מוהר"ן (תנינא פג) ז"ל ואז נתרומם מזלו שהיא בשר מבשרו וזוכה לעושר בבחי' (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ונתחזק יצרו הטוב היינו לב בשר יצר טוב מצא אשה מצא טוב ע"ש.+-

סד. ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו  לך בשלום אלא לך לשלום וכו' דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. 

וראיתי במפרשים שאולי אפילו לא השיגו ההבדל, אלא שכך יש ללמוד למעשה.

וי"ל שכיון ששמו של אבשלום, הוא בשלום עם עוד א', הרי כאשר אומרים לו לך בשלום, כאילו מחסרים לו הא' משמו, ומכאן ואילך נקבע לגרעון. 

סד. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. 

י"ל שתלמידי חכמים בוחרים עבודה לשמה, לא בשביל העולם הזה ואפילו לא בשביל עולם הבא, ולכן זוכים למנוחה, בחי' נבואה כמבואר בדברי חז"ל ורבינו ז"ל. וזה יראה אל אלקים בציון דייקא, בחי' נבואה.

סד. תלמידי חכמים מרבים נ נח בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אל בננח! והגמטריא של הר"ת והס"ת עם השבעה מילים והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. שלום בגמטריא רבינו נ נח.

סד. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כך המסכת מסיימת. והנה לעיל מיניה ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום וכו' הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואת תבא אל אבותיך בשלום. וי"ל שגם בסיום המסכת שייך בחי' זאת התורה אדם כי ימות באהל.

פאה

פ פעמים א"ה עולה ת"פ, ועם א' פעמים ה', וה' פעמים א', ועם הא' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד, פ' פעמים א"ה עולה ת"פ, ועם האותיות: פא אלף הא, והג' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

ד:ב תקנה שעשו חז"ל בדלית ובדקל אינו כן, אפלו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק, לזה שומעין, שאמר כהלכה, ע"כ. דלית ובדקל בגמטריא הפתקא – שאפילו תשעים ותשעה אחוז מתלוצצים ומבזים אותה חס ושלום, ואחד מקיימה חלק, לזה שומעים שאמר כהלכה.

ד:ה של בית נמר היו מלקטין על החבל, ונותנים פאה מכל אומן ואומן, ע"כ. נמ"ר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן שחיבר לקוטי מוהר"ן, וזה על החב"ל ראשי תיבות חייבים להיות ברסלב (ע' משכ"ל אות תקמה) שהולכים תמיד לאומן, ומגדלים פאות (לא כאותם שעוד חייבים ברסלב דחוף).

מי שיש לו מאתים זוז וכו'. מאתים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

(ירושלמי פ"ח, והובא בלקוטי מוהר"ן תורה כג) טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין. וי"ל דחמשין זה בחי' משיח"ן, אותיות דין כאותיות דין. ומאתן זה בחי' רבינו, מאתן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והענין כי רבינו אמר (חיי מוהר"ן רסו) כל מה שמשיח יעשה טובות אני יכול לעשות רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני איני יכול לגמור עדיין ע"ש. הרי שמשיח בחי' חמשי"ן דעבדין, ורבינו בחי' מאתן דלא עבדין.

דמאי

דמא-י, דהיינו י' פעמים דמא, ומ"א, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. דמאי, דל"ת מאי, עם הו' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

א:א הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות התמרה והגפנין והנצפה. וביהודה האוג והחמץ שביהודה והכסבר.

הקלין שבדמאי, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא. השיתין, לשון רבים, אחד זה שי"ת, בגמטריא נון חית מם נון. והרימין, לשון רבים, אחד זה הרי"ם בגמטריא הר"ן – רבי נחמן. העזרדין, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. ובנות שוח, עם הח' אותיות, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. 

כלאים

כלאים, עם הה' אותיות וב' כוללים (על כל שני אותיות יש כולל, אי נמי כלאים הרי לשון רבים, וכולל שני מינים), בגמטריא נ נח. כלאים, כ"ל עם י"א פעמים ם', בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

כלאים, לשון כל, בחי' צדיק, ואכן הכהנים (גם כלאים, אות ל' מתחלף עם אות נ', באותיות הלשון דטלנ"ת, וכמו שכתוב ברש"י עה"ת, וכן רש"י מביא שלפעמים א' יתירה) היו לובשים כלאים, וכן במצות ציצית מותר. כלאים לשון כלא, שעונש מאסר על גאוה כמבואר בלקוטי מוהר"ן, והרי גאוה הוא לבושו של השם יתברך, כמו שכתוב ה' מלך גאות לבש.

צמר פשתים, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב, עם הה' תיבות. 

א:א הפרקדן והטפח. פרש הרע"ב וטופח הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא"ן, ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבאן, ע"כ. והטפח בגמטריא נ נח. וקורין לו קורטמא"ן בגמטריא רבנו נחמן.

ד:א קרחת הכרם, בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים שש עשרה אמה. מחול הכרם, בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה. ואיזו היא קחרת הכרם, כרם שחרב מאמצעו, אם אין שם שש עשרה אמה וכו'.

קרחת הכרם, עם הח' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של קרחת הכרם, עם הד' אותיות ב' תיבות והכולל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא.

מחול הכרם, עם הח' אותיות ב' תיבות והכולל, בגמטריא רבי נחמן.

ד:ט צלמון, בגמטריא נ נח נ נח.

שביעית

שביעית, ש-ביעית, ביעית בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, הרי שנ נח נחמ נחמן מאומן, אי נמי שב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ט:א החלגלוגות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תרומות

מסכת תרומות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (דהיינו ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן) נ נח ע"ה. תרומות בגמטריא סוד נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

מעשרות

מעשרות בגמטריא בלב (\ב' לב) נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

מעשר שני

הראשי וסופי תיבות של מעשר שני, עם הב' תיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

חלה

חלה, חת למד הה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ערלה

ערלה היא קליפה קשה, וכן מצינו מסכת זבים ונדה. ועי' בספר אדיר במרום (עמ' ו', ספינר) שערלה בגמטריא אלקים דיודי"ן וה' אותיות אלקים. והוא בחי' ש"ד משד"י. ערלה, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא רב נ נח (רב דייקא, ולא רבי, כי חסר הי' כנ"ל).

ביכורים

ביכורים בגמטריא נחמן מאומן, עם התיבות והכולל. ב' פעמים יכורי"ם, עם הי' אותיות, הב' והב' פעמים, בגמטריא הפתקא.

שבת

שבת ע"ה בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. שבת, זה שב ת', הכסא להתי"ו, תיו בגמטריא רבינו נחמן. שבת, ש' בת, שין בגמטריא רבי נחמן, בת בגמטריא ברסלב נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן חתום בשורה השביעית של הפתק

ב. יצאות השבת שתים שהן ארבע, וסמיך לה 'פשוט העני' כי עקר התנוצצות ארו הצדקה ושלמות אינה אלא בשבת. עיין כל זה בלקוטי מוהר"ן תורה לא.

י: אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, ע"כ. זה מה שכתוב במסילת ישרים (ריפ פרק כו) ז"ל ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה וכו' וכו' ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה וכו' על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה וכו' ע"ש.

יט. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם (שלא היה מוסר להם שום דבר שלא יטלטלו אותו בשבת).

עיין לקוטי מוהר"ן תורה יז:ו. וי"ל בשבח או לגנאי (ויתכן שזה תלוי במי אמור, הכהן או החסיד). לגנאי, שלא היה ברמה של אותם צדיקים גדולים ששמם הולך בכל הגוים. לשבח, דהיינו שאיפה שהיה נמצא כתב ידו, היה כבר גואל אותו ניצוצי נשמות שהיו נתפסים שם, נמצא שלא היה כתב ידו תחת רשות הנכרים לעולם.

ל: אמר רבא וכן לחלום טוב, פרש"י אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב, ע"כ.

עיין לקוטי מוהר"ן תנינא ה:י שחלום טוב הוא חלום על ידי מלאך, וצריכים לחזק ידים אלו וזה על ידי שמחה.

ל:-לא. לעולם יהא אדם ענוותן כהלל וכו' א"ל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד ע"ש.

המפרשים כבר הקשו על כפל הלשון – ד' מאות זוז, ופרשו שאחד קאי על מה שנמנע ממנו להרויח ואחד קאי על מה שהפסיד.

אכן לא הייתי מופתע, אם באמת הלל הוציא מכיסו ד' מאות זוז ונתן לו, וזה מה שאמר לו שנית – והילך ד' מאות זוז. כי יש תמיה כאן שלכאורה בסוף הלל כן הקפיד, כי בסוף הלל אמר לו הוי זהיר ברוחך, וזה ממש לשון של הקפדה, אכן כיון שהלל כבר ידע מההמראה שנתערבו זה את זה, לכאורה זה כבר לא יכול לחייב את חבירו בד' מאות זוז, ולכן הלל הוציא אותם מכיסו, ואמר שכדי לו גם להפסיד ד' מאות זוז ולא להקפיד.

לא: דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר (דברים י:יב) ועתה ישראל מה י' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב (איוב כח:כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, ע"כ.

נראה שזה הסוד מה שכל העולם היא מהרשימו, שהיא בחי' מלכות אין סוף. ולכן ירא"ת עם אנכי ולא יהיה בגמטריא תרי"ג כמש"כ ביחוד היראה. כי מלכות היא בחי' יראה כמובא מרבינו כמה פעמים. וזה מה שאיתא למעלה מרבי ינאי שמכנה ליראת שמים דרתא, כי היא הבית שהכל נעשה בה. והשערים שלה, תרעא – בגמטריא אלף-דלת-נון-יוד, כמובא, נעשים על ידי התורה הקדושה.

לא: משנה – על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ע"כ.

כבר הבאתי במ"א מדוד קופר נ"י שאלו השלושה ראשי תיבות נ נח. והרי שכל הנשים צריכות להיות נ נח.

לב. אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא. ראשי תיבות נתחל, עם הד' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. 

לב. וגברי היכא מיבדקי (-דהיינו שהנשים נבדקות בשעת לידתן) אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא, אימא כעין גשר, ע"כ.

ולא אמר כעין גשר, אלא גשר, כי באמת כל העולם כולו גשר צר מאד, והפחד הוא בחי' חבלי לידה, כמו שמבואר בספר ירמיה (ל:ה-ו) פחד ואין שלום – שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה וכו' ע"ש. ועל כן העיקר שלא יתפחד כלל, ולא יעמיד עצמו במקום סכנה לבדיקה.

ולכן הגמרא מביאה אחר כך מרב ושמואל אם ללכת על במברא – ספינה – עם נכרי, ולא דנה בגשר, כי בעצם כל העולם כולו גשר כנ"ל, ואין הגשר סכנה בעצמו רק הפחד שתלוי בו. וזה הלשון כעין גשר, עין זה המראה (רש"י עה"פ את עין הארץ – שמות י:ה), שנראה מפחיד. 

לב: בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י"צ אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, אמר רמי בר (רב) א"ר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, ע"כ.

הקשו המפרשים שאותיות ד"י אינם ממוצאה השפתיים, ואיך יבלו השפתיים מלאמר אותם. 

ונראה שעיקר הכוונה של הגמרא הוא למה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן ש: ד"י זה השיר פשוט כפול משולש מרובע – ד', שכולל הי' מיני נגינה, נ נח נחמ נחמ נחמן מאומן. [והרי מ' הוא מאותיות בומ"ף של השפתיים. וכאן רואים גם כן רמז למש"כ בכמה מקומות, שזה המקום באמצע הוא המקום הקשה].

לג:

כי תקיף גזירתא א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן, אזלו טשו במערתא ע"כ.

נראה לענ"ד שזה ממש הענין של התרגום הידוע (שמות יט:טו) לא תקרבון לצד אתתא, ורק על ידי פרישות כזו זכו למתן תורה, וכן רשב"י ובנו רק על דרך זה זכו למה שזכו.

נד. (משלי ז:י) והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב, פרש"י ז"ל שית בית הבשת, ע"כ. ובזוהר הקדוש, בראשית, ברא שית. מדה הששי היא יסוד. שית בגמטריא נון חית מם נון. 

נד: ואין הרחלים יוצאות חנונות וכו' א"ל רב נחמן אם כן עשיתה ילתא, אלא א"ר הונא עץ אחד יש בכרכי הים וחנון (ויש גורסים ויחנון) שמו, ומביאין קיסם ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני (-פרש"י תולעים) ראשה, אי הכי זכרים נמי, כיון דמנגחי זכרים בהדדי ממילא נפלן, שמעון נזירא אמר קיסמא דריתמא. בשלמא דרב הונא היינו דקתני חנונות אלא לרבנן מאי חנונות, דעבדינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו, ע"כ.

עיין בלקוטי מוהר"ן לקראת סוף תורה ד' שהביא מהגמרא, אמר רבה בר בר חנא, זימנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסיה ומית, ואידחוהו מי, ושדיוהו לגודא, וחרוב מיני שיתין מחוזי וכו' וכו' ישראל מכנין בשם דגים וכו' וכו' דיתבי ליה אכלא טינא בנחיריו – זה בחינת תפלתן של ישראל וכו', שנתערב שרץ, הינו טמאה בתפלתו ועבודתו ובלבל אותו. ולא היה יכול איש הישראלי הזה לעבד עבודתו תמה. מה עשה האיש הזה? עשה שלש בחינות הנ"ל הינו התקשרות להצדיק ונתינת הצדקה וודוי דברים. וזה פרוש, ומתה וכו' ע"ש.

וכן כאן הרי ישראל מכנין בשם צאן. וצריכים להסיר התולעים בחוטם. [וענין הזכרים שמנגחים אולי י"ל פלפול במלחמתה של תורה כמו שמצינו במסכת ברכות (נו😊 ישכם ויאמר בכור שורו הדר לו קודם שיקדמנו פסוק אחר (שמות כא:כח כי יגח שור את איש, תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשור, האוכל מבשרו מתעשר, נגחו הווין ליה בנים שמנגחים בתורה, נשכו, יסורין באים עליו, בעטו דרך רחוקה נזדמנה לו, רכבו עולה לגדולה והתניא רכבו מת וכו']. קיסמא, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נ נח. ריתמא, עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה' שהיא ראשי תיבות תוכו רצוף אהבה וכו' קישור המרכבה. קיסמא דריתמא, בגמטריא וישק יעקב לרחל, וע' בנתיב מצותיך, שביל ג' אמונה, אות כט, שהוא בגמטריא הט' הויו"ת עם נקודותיהן וכו' ע"ש. חנונות – בה אותיות נ נח. 

נד: ואין העגל יוצא בגימון. העגל בגמטריא נ נח. גימון בגמטריא נ נח ע"ה. 

מאי עגל בגימון, א"ר הונא, בר נירא (פרש"י עול קטן שמניחין לעגל בצוארו, שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל), אמר ר' אלעזר מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף, דכתיב (ישעיה נח:ה) הלכוף כאגמון ראשו, ע"כ. 

כאגמון ראשו, עם התיבות והכולל, בגמטריא נון נון חית. (הלכוף כאגמון ראשו, עם האותיות והתיבות, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה). 

נה. א"ל הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה.

תיו בגמטריא רבינו נחמן. הראשי תיבות של: תיו של דיו, ושל: תיו של דם, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והנה החתם סופר פירש (ד"ה ומאי), שאלו לחיים התי"ו נכתב בצורה של שני אותיות, ח' עם י' למטה ברגל השמאלי, ואלו למות, התי"ו נכתב בצורת שני אותיות ד"נ. והנה כבר פרשנו בשם אדנ"י, ששני אותיות ד"נ מרמזים על הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן. מלאכי חבלה, עם התיבות, בגמטריא נחמן. 

אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות ולא מיחו וכו'. ועיין לקמן ריש עמוד ב' שהגמרא מביא הפסוק (קהלת ט:ב) הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהר ולטמא ולזבח ולאשר איננו זבח כטוב כחטא הנשבע כאשר שבועה ירא.

וכן מצינו במשנה במסכת אבות (ה:יט) כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה וכו' וכו'. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא וכו' אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם וכו', ע"כ. מבואר שלא רואים הבדל בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים בעולם הזה. 

אלא שלפי הגמרא כאן מבואר שאם הצדיקים מוכיחים את העולם כבר זוכים שיהיה נראה הבחנה ביניהם גם בעולם הזה. (וזה מה שכתוב תלמידיו של אברהם, דאילו אברהם היה מוכיח, כמש"כ והוכיח אברהם, וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן שאברהם היה מוכיח). ובלקוטי מוהר"ן תורה א', מבואר שעל ידי ח"ן זוכים להתי"ו, כי דברי חכמים בנח"ת נשמעים, וכשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה (שלא לומר דבר שאינו נשמע) שנאמר אל תוכח לץ וכו' (יבמות סה😊, ועכ"פ על כרחך המוכיח צריך בחי' זו של דברי חכמים בנחת נשמעים. והרי מבואר (משלי כח:כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא, והרי אלו לא הוכיחו ולא זכו להתי"ו מעצמם [וי"ל שאילו זכו מעצמם לא היה התי"ו אלא בלב ולא על המצח. רק כיון שלא היה להם מזבח הנחשת, רק כלי נחשת של השירה לשון נקבה, היו צריכים אות בעז מצחם לאלו נגד מצח הנחשת של אלו], ולכן מדת הדין נצחה והחל דיקא משם.

ויבאו ויעמדו  אצל מזבח הנחשת (יחזקאל ט:ב), מזבח הנחושת מי הוה, אמר להו הקב"ה תחילו ממקום שאומרים שירה לפני, ע"כ.

נחשת ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה עיקר השיר לשון זכר, ואז לא נתגלה עדיין ולא היה להם אלא שירה לשון נקבה. וזה מה שרשמו תי"ו על מצחיהם כנ"ל.

נו: נצא בר נצא, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. 

סג. אמר ר' שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשי להן שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת שנאמר ידבר עמים תחתינו, ורש"י כז"ל ל"א הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה כמו לך נחה (שמות לב), ידבר תרגום של ינהג, ע"כ.

ובזה יש לפרש היטב דברי חכמים בנחת נשמעים, וכמו שפירש רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה א', שצדיכים שיאיר השכל בכל דבר להתקרב להשם יתברך.

סג. ואמר רבי אבא א"ר שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה קדוש ברוך אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה, אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא, והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה, ע"כ. ממש בחי' נ נח. 

צורתא, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. דשמעתא, עם הו' אותיות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

סו. אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן, אמר ליה לא ידענא, הילכתא מאי, אמר ליה לא ידענא, ע"כ.

רמז למה שרבינו אמר שהלא יודע שלו יותר גדול מהיודע, ורמז למעשה של הקבצן השביעי שלא היה לו רגלים ללכת.

אמר רב נחמן בר יצחק וסימנא סמך סמך (רש"י – ר' יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו). וסימנא סמך סמך בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. סימנא סמך סמך ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. (נח, עם האותיות בגמטריא ס'). 

(הרי שרבי נחמן לא ידע, ורבי נחמן בר יצחק כבר נתן סימן). 

סו: אמר רב נחמן בר יצחק נפל פותא בבירא. פותא, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. בבירא ע"ה בגמטריא נ נח. אי נמי, פותא בבירא ע"ה בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

סז. לשידא דבית הכסא לימא הכי, אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה, ע"כ. אקרקפי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה יש בלחש הזה רמז לשמשון שהכה את הארי וגם עם הלחי של חמור. 

סז. מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו ולימא הכי, חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, ע"כ.

חד חד נחית, וכן: נחית חד חד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והראשי תיבות של: נחית בלע בלע נחית חד, נ – בלע בלע (באנגלית זה לשון זילזול מי שסתם מדבר ומדבר...) נח! 

ועיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שנ נח מתגלה על ידי תפילה בדין שעומד בגרון של הס"א עד שמכריח אותו להקיא וכו' עיין שם!

לאדרא (פרש"י עצם של דג שישב לאדם בושט) לימא הכי ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שייא שייא, ע"כ. שייא בגמטריא רבי נ נח ע"ה. כתריס, עם האותיות, בגמטריא, רבי נחמן מברסלב ע"ה. נעלתא ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא.

סט:

אמר רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כלו, פשיטא מהוא דתימא וכו'. עד כאן.

ויש להקשות דהלוא חידוש הוא שמהו דתימא באותו יום שהוא בטוח שאינו שבת יתחייב לעשות בו כל פרנסתו של כל השבוע.

עג. במשנה. והמנפצו, פרש"י קרפי"ר בלע"ז, ע"כ. קרפיר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה שייך דייקא למנפץ בחי' פצפצי"ה. 

עז: סודרא (פרש"י ז"ל דרך תלמידי חכמים לעטוף סודר), סוד ה' ליראיו (תהלים כה:יד), ע"כ. רמז חזק לכיפה של נ נח כמו שכתבנו במקומו.

פ: בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור וכו' מאי שמן המור רב הונא בר חייא אמר סטכת, ע"כ. הרי בשמן המור הוא בסטכ"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

פ: אלא אמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין, עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש, ע"כ. שנתנות בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב ע"ה. עד כאן, עם התיבות והכולל, בגמטריא נחמן.

ואיבעית אימא מאי אנדיפא אפותא, פרש"י פדחת. פדחת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. 

אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה, ונפקא ערעיתא (פרש"י צירעה) מן כותל ומחתיה באנדיפי ומית. ערעיתא בגמטריא רבינו נחמן מברסלב ע"ה. 

ואמרו ליה מן דיליה דא ליה. דיליה דא ליה בגמטריא נ נח ע"ה.

פז בזה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, יש לראות מדת ענוותנותו.

כי על הפסוק (שמות יתרו יט:י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, רש"י כתב, אם כן שמזקיקין לדבר עמם לך אל העם וקדשתם וזמנתם שיכינו עצמם היום ומחר עד כאן לשונו.

הרי שבתחילה שהיה משה אמור למסור את העשרת הדיברות לא היה דרוש הימים של הכנה, רק כאשר נקבע שהשם יתברך ידבר ישר להעם אז הוצטרך הימים של הכנה.

ולפי זה הרי משה רבינו היה צריך לשער כמה ההבדל בין לשמוע ממנו מלשמוע ישר מהשם, והחליט בדעתו שזה הבדל כל כך שבודאי לא יספיק רק שני ימים של הכנה, והוסיף יום אחד.

אלא מתוך ענוותנותו רואים גדולתו, שעד כדי כך היה משה רגיל להוריד את הדיבור של השם יתברך בכל פעם בפעם מהלך של שלושה ימים הכנה.

פט: דרש רבא מאי דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר י', לכו נא, בואו נא מביעי ליה, יאמר ה', אמר ה', מיבעי ליה וכו' לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם וכו' אצל אברהם וכו' ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק וכו' אצל יעקב וכו' ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו, יאמר ה', אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ע"כ. 

יאמר ה' זה בחי' משה רבינו, כמו שאמרו חז"ל בריש פרשת וארא (שמות ו:ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ל שד"י ושמי י' לא נודעתי להם. 

במס' שבת (פט😊 יצחק אבינו מסנגר על עם ישראל ואומר להש"י פלגא עלי ופלגא עליך, פלגא עשו ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ואולי זה ענין שני השעירים, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל. שעיר, בגמטריא פתק. וידי עשו שערת (כז:כג) כי רישא דעשו הוא השורש של הרע כדלקמן, ומראה לשני הצדדין. יצחק – רח אותיות שבפתק וע' מה שכתבנו במקום אחר בענין ר"ח. וכן אליהו בהר הכרמל שפעל בעת מנחה, שהוא בחי' יצחק, בחינת רבינו הקדוש. ואליהו אמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. ועיין מש"כ עוד בזה עה"פ הקל קול יעקב והידים ידי עשו – כידי עשו שערת (פרשת תולדות, בראשית כז:כב-ג).

פלגא עלי ופלגא עליך. יצחק, י"צ – זה ק', ק' פלגא ופלגא – נ' נ', ואז יש ח', הרי נ נח. זה מצד ימין. וכן מצד שמאל, ח"ק – כנ"ל.

צ. רש"י ד"ה מקק דסיפרי תכך דשיראי, כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין וחלוקין בשמותיהם תכך איילא פה הה, ע"כ. תכך איילא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. והראשי תיבות של: תכך איילא פה הה, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

צ. ופה דתאני ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. 

צ: תורי דקל אחת. תורי דקל בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ורש"י כז"ל ולא ידעתי למאי חזי ע"כ. 

צח. מ"ח קרשים היו. נלע"ד שכנגדם יש המ"ח דברים שהתורה נקנית בהן (מסכת אבות ו:ו), וחז"ל אמרו שרק משה רבינו היה יכול להקים אותם, וכן לענין קנין התורה אי אפשר בלי משה רבינו.

ק. בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו. י"ל על פי המבואר בספר אדיר במרום (עמ' תכא-, מכון רמח"ל), שמאדם קדמון יצאו החושים, אזנים חטם פה ועינים, והם בחי' אור בלי כלים, וזה סוד המאמרות, כי לא יצאו הדברים בסוד זיווג, כי לא היה הזיווג בסוד פנים בפנים אלא אחר בריאת אדם הראשון. ורק אחר כך מ"ה וב"ן נקשרו תחת הנהגת יסוד ומלכות של אדם קדמון, והיה זיווג של הגוף, וממנו כלים, כל זה מבואר שם היטב. וחטא אדה"ר מבואר בעץ חיים שהוא בסוד האגוז, שיש לו קליפה דקה בחי' נגה, וג' קליפות קשות, ונדבקו באדם וחוה. הרי שמצב זה של האגוז עומד על הכלי, מציאות העולמות שנעשים בבחי' כלים ממש, וזה המצב של כלים עשוי על אורות החושים.

קג. משנה. הכותב שתי אותיות בין בימינו וכו' בין משם אחד וכו'. ובגמרא דרשו את הפסוק (ויקרא ד:ב) ועשה אחת מהנה, ע"ש. ובזה יש לפלפל באות נ' של נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא כתיבה בפני עצמה, וע' לקמן קד: שחכמים פוטרים בכתב אות אחת סמוך לכתב – ולהשלים שאני (לחייב משום כותב ולא משום מכה בפטיש, ובמנחת חינוך דייק מלשון רש"י רק בכ"ד ספרי קודש, וצ"ע לענין הפתק הקדוש ונ נח נחמ נחמן מאומן), ובכתב אות אחת נוטריקון, ואכמ"ל. 

קג. – משנה יב:ג הכותב נח מנחור. כי נחור, הוא נח ו"ר, ו"ר גימטריא נ נח נחמ. וע"ש שלומדים הלכות כתיבה ממה שהיו כותבים על קרשי המשכן. והרי מצינו מקור קדמון לכתוב נ נח על הקירות. וע' בפרק על שגעון שהבאנו שדוד המלך ג"כ היה כותב על הקירות כדי להנצל מהקליפה.

קג: א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול: מי דמי מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח וכו' ע"ש. ולהלכה קי"ל שהמתכוון לכתוב שמעון וכתב שמ, אינו חייב.

ומכאן יש לפלפל הרבה בענין נחמ, שכתוב בפתק עם מ' פתוחה. 

בענין נחמ, יש להעיר שכ' בלק"מ שכשפר ר"ת כפול שלוש פשוט רבוע, שרואים שהפשוט מפסיק בין השלוש לרבוע.

(ת"פו"ר מעשה אומ"ן בחולו של מועד. בחפ"ת חלוקו).

קד. צדיק כפוף צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש, ע"ש.

במנוד, עם האותיות והכולל, בגמטריא נ נח. במנוד ראש, עם האותיות והתיבות, בגמטריא תרי"ג. 

כפיפה, בחי' כפול, כפיפה על כפיפתו, בחי' עוד כפילה, הרי מרובע. והם נאמן כפוף, נאמן פשוט, צדיק כפוף, צדיק פשוט.

קה: הדרך שהצדיקים היו מראים לפנים – כאילו הם כועסים כדי לאיים על בני ביתם וכדומה. ורבי יהודה היה שליף (נוטש, מוציא) מצבייתא (חוטים מהבגד). מצבייתא עם הכולל בגמטריא סבא נ נח נחמ נחמן מאומן! כי ידוע שסבא ישראל היה נותן לאנשים "תיקונים" גדולים, שהיה צועק עליהם וכו'.

קו. רב יוסף מחוי כפול רב חייא בר אמי מחוי פשוט. ממש ענין חתימת נ נח – באצבעותיהם, כמו שכתבנו במקומו (כרך רביעי – נחמן – ערך אצבעות).

קז: הנמר קאי ריקמי ריקמי. עיין מש"כ במסכת אבות ה:כ, שנמר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן, ריקמי בגמטריא רבי נחמן. ועיין כאן ברש"י שלפי הגמרא כאן פירוש נמר מלשון תמורה, ואתי שפיר כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רעז, כי יש תמר בקדשה בחינת צדיק כתמר יפרח, וכנגדו תמר בסטרא אחרא וכו'.

קי. האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה. 

עיין שיחות הר"ן אות ק' ותתפשהו בבגדו (בראשית לט:יב) שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו וכו' וכו' ע"ש.

קי. האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה, תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה, מאי תקנתה, תשמש קמיה (פרש"י עם בעלה ותתגנה בפניו), איכא דאמרי כ"ש דתקיף ליה יצריה, אלא תשקול ממזיה (-שערה) וטופרה (-ציפורנים) ותשדי ביה ותימא דישתנא אני (פרש"י דרך נשים לי ולחש בעלמא הוא), ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי מה שביארנו בקונטרס בעידן ריתחא, בחלק נחמן – ד', בפרק הרגע האחרון אות ז', שצדיקים כאשר תקפה עליהם יצרם הם מיחדים בעליונים, [וזה פשוט שהנחש הוא היצר הרע] וזה ממש מה שהגמרא אומרת תשמש קמיה (ומה שפירש רש"י ותתגנה בפניו, י"ל שאין זה לשון גנות, אלא לשון שכיבה, כמו שהגמרא כתבה מיד לפני זה, וניגני בי כוכבי – לשכוב תחת הכוכבים). אבל מי שאינו ראוי לעשות כן, חלילה לו. ואין לו אלא לעשות כשאר עצות, ומעיקר העצות שם לגנות את התאוה שהיא קיא צואה וכו' כמבואר שם, וזה כל הענין של דישתנא אנא.

קי: ואי לא ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה, עמש"כ בלקוטי מוהר"ן סוף תורה כט – שייך לאות ח: ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת אף שיין מזיק לה.

קטז: א"ר נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן, כדי שיאמרו, בכתבי הקדש אין קורין וכל שכן בשטרי הדיוטות, ע"כ. רבינו פירש כעין זה בענין איבוד הספרים הקדושים, עיין לקוטי מוהר"ן תנינא תורה לב.

קיז: שיטת רבי חידקא שצריכים לעשות ארבעה סעודות בשבת, וזה ממש ענין של השיר פשוט כפול משולש מרובע, כי חידק"א בגימטריא קכג, שזה, אחת שתים שלוש, והוא אומר ארבעה סעודות, שעי"ז זוכין לכל הדברים המפורטים שם בגמרא, שזה מאומן.

קיח: א"ר יוסי חמש בעילות וכו' והאיכא ורדימס, היינו ורדימס היינו מנחם. ורדימס בגמטריא רבי נ נח. 

והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו? אמרו להו: מימי לא נתסכלתי במילה שלי, ברבי, מילתא אחריתי הוה ביה (-אולי הכוונה בניתוסף למידה הנ"ל שהיה נמצא גם אצל רבי יוסי), שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עכ"ל.

עמש"כ בחיי מוהר"ן אות תנג.

קיט. בעא מיניה רבי מר' ישמעאל ברבי יוסי, עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין וכו' דאמר רבי חייא בר אבא (אמוראה דור ג') פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם וכו'.

מכאן קשה על מש"כ רבינו בשיחות הר"ן אות ד' שלאחר החורבן נפל העשירות, וקשה מאד שאיש כשר יהיה לו עשירות מופלגת. וצ"ל שזה גופא היתה הנידון בגמרא, איך זכו לעשירות כזה אחר החורבן, ועל זה קבעו שמצות מעשר בארץ ישראל, כבוד התורה בבבל, וכבוד שבת בשאר העולמות הועילו.

ומה שרב אשי היה עשיר מופלג, וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה ס', כי חתם את התורה שבעל פה, אולי משום כל מי שיש לו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו, ואין לך דעת יותר מזה שחתם התורה שבעל פה.

קיט. דאמר רבי חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב וכו' אמר לי, קצב הייתי, ומבכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת. אמרתי לו, אשריך שזכית וברוך המקום שזיכך לכך, ע"כ.

צ"ב החילוק בין אשריך זו לענין ברכה שאסור להקדים ברכת עבד לברכת קונו, כמו שקי"ל במסכת נדרים (סוף לב:) אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד:יח) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם וכו' ע"ש. ונראה כי הברכה מלמעלה למעלה, שמברכים את המקור (ועי' תכלית ביאור זה בספר אדיר במרום), ולכן ע"כ צריכים לברך את העליון קודם. מה שאין כן כאשר משבחים, העיקר מה שנתגלה לשבח למעטה, ומתוך השבח בא לברך את השם יתברך.

קיט: אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר (ישעיה כד:ב) והיה כעם ככהן (כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נשא בו) וכתיב בתריה הבוק תבוק (פירוש: תתרוקן) הארץ.

עיין כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות ו', וכאשר עינינו הרואות באלה הדורות, שבדעת האנושי מהפכים בתכלית ההפך, שחיוב גדול לגזל מהעשירים את ממונם, להשוות כל הכיסים... שזאת היתה מטרת חז"ל בדבריהם הנ"ל בעקבות משיחא (חוצפה יסגי)... ע"ש. (ועי' לקוטי מוהר"ן סוף תורה יד, שעתיד יהיה שלום גדול ויתבטל המשא ומתן).

קכא: ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו, נקוטו בצוציתיה ואפקוה. פרש"י באספרמקי, בשמים, ע"כ. אספרקמי (בלי הי' וכמו שכתוב ברש"י), בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא הקול המשקה את הגן של בשמים ונותן ריח טוב. 

קכא: תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא, ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו, א"ל, ואותן חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם וכו', ע"ש. רוח חסידים נוחה ע"ה בגמטריא רבינו נחמן. הסופי תיבות של: ואותן חסידים אין רוח, אותיות נחמן. וכן הסופי תיבות של : אין אוח חסידים נוחה הימנו בגמטריא נחמן ע"ה, והסופי תיבות של: אין רוח חכמים נוחה, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נחמן. הימנו, בגמטריא נ נח, עם הג' אותיות,

קכא: א"ר אבא בר כהנא פעם אחת נפל אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד והרגו, ע"ש. ניותי אחד, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

קכה. א"ר זירא אמר רב שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת, פרש"י טליתות, ע"ש. פרוזמיות בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

קכה: רבי אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו. ושפשפום בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה. 

קכז. גדולה הכנסת אורחים וכו' ורב דימי מנרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש. והנה רש"י ריש עמוד ב' כתב שהשכמת בית המדרש היינו תלמוד תורה הנזכר בברייתא של תלמוד תורה כנגד כולם, ולפי זה לכאורה רב דימי חולק על הברייתא, וסובר שתלמוד תורה פחותה מהגמילת חסדים של הכנסת אורחים, וצריך תלמוד.

קכז. תלמוד תורה כנגד כולם. בברייתא לא הזכיר תפילה, אלא עיון תפילה. כי כל מצוה יש עיקר המצוה ודברי התורה שלה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן, שהם בחי' הסוד והתפילה. ובתלמוד תורה גופא יש תפילה, והיא תכלית הלימוד, ויש את כל הענין לעשות תפילות מהתורה, ואכמ"ל. 

ועוד צריך עיון לפי רב המנונא (לעיל י.) במה שהיו מאריכים בתפלה, מפני שזמן תפילה לחוד, הרי אין תפילה בכלל בערך הזמן ובערך שאר המצות, ואיך שייך אפילו למנות עיון תפילה בחשבון המצות.

קכז: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות וכו'. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, שלכאורה אלו הם שני מיני דיונים של לימוד זכות, ע"ש. 

קכז: ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים וכו'. בשאילתות דר' אחאי גאון פרשת שמות כתוב שזה היה ר' עקיבא שמושכר אצל ר' אליעזר בן הורקנס. ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' סג כתב שהיה בזמן שהיה רבי עקיבא עם הארץ וגם אז היה בעל מדות טובות. ואם קבלה נקבל, ואם לאו יש כמה דיוקים שלא עולים יפה, כמו ידיעת רבי עקיבא במעשר ובחרמים וכו', אשתו ובניו וכו', ולענין מדות טובות של רבי עקיבא, עיין בכתובות סב: בתוספות ובמש"כ בשיחות הר"ן אות רעב. וע"ע במפרשים שרצו לפרש שגם ר' אליעזר עוד לא עלה לגדולתו, כי איך נדר וכו' ע"ש. וגם זה קשה לפי כמה דיוקים, וכמו שכתוב שהלך לחביריו להתיר הנדר וכו'.

ותמוה לי מאד, שהרי ר' אליעזר העיד (סנהדרין סח.) הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת וכו' וכו' ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף ע"ש. ואם הסיפור הזה קרה בעוד ששניהם זכו לתורה, איך קפץ רבי אליעזר לזכות כל כך יותר מרבי עקיבא. ולולא דמסתפינא הייתי מפרש שהסיפור היה אחר ששניהם זכו לתורה. והענין הוא שרבי עקיבא היה משמש את רבי אליעזר. ואף על פי שרבי עקיבא כבר זכה לגדולה וכל תלמידיו, עם כל זה הרי מבואר להדיא בגמרא הנ"ל שאפילו הכי היה ראוי מאד לו לשמש את רבי אליעזר, ולכן יתכן שבאמת זכה ושמש אותו אותם ג' שנים.

קל. לוי איקלע לבי יוסף רישבא, קריבו ליה רישא דטוותא (מין עוף) בחלבא, לא אכל, ע"ש. רישבא נוטריקון רבי ישראל בער אודסר. ועיין לקמן קמו:

קלב. רש"י ד"ה עיקבא עצם כשעורה הלכה – דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות, ע"כ. עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות שמג.

קלח. קרמנאי ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח.

קמו: אמר טבות רישבא. טבות בגמטריא רבינו נחמן ע"ה. רישב"א נוטריקון רבי ישראל בער אודסר כנ"ל דף קל.

קמז: אמר רבי חלבו, חמרא דפרוגיתא ומיא דדימסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, חמרא דפרוגיתא, פרש"י שם מדינה שיינה משובח, עכ"ל. והרי הוא כיין הונגרי שרבינו דימה תורתו אליה. דפרוגיתא בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וזה לעומת זה, והוא ממש ענין המבואר בסיפור כאן כמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קי"א.

כי הדר אתא, קם למיקרי בספר, בעא למיקרא (שמות יב:ב) החדש הזה לכם, אמר: החרש היה לבם וכו'. רבי עקיבא איגר ציין לספר קרנים, והבאתי אותו במילואו בלקוטי מוהר"ן תורה קיא ע"ש – כי הוא ענין נוגע להפוך רב"י לרי"ב. 

קנז: עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא (גיגית) דמיא, וקא משח (מדד) ליה, אמר ליה, יאמר דאמרי רבנן (מודדין בשבת – ב) מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור? אמר ליה, מתעסק בעלמא אנא, ע"כ.

הנה עכשיו באתי מסעודת סיום והרב אמר דרשה על זה למה סיים המסכת בסיפור כזה, ואמר על כרחך שאינו בא אלא ללמדנו שצריכים לחזור עוד הפעם על המסכת. ולא הבנתי בכלל. אכן מה שכן הבנתי זה בדיוק להיפוך. שהלומד את המסכת יכול ליפול ביאוש מרוב הדינים והחומרות של הלכות שבת, והעיקר בשבת זה להיות שמח, שמח מאד, וכמו שרבינו הקדוש גילה והדגיש מאד, על כן סיימו את המסכת בסיפור כזה שקדוש עליון כבור רבה בר רב הונא מה עשה בשבת? הוא ישב בתוך גיגית של מים וסתם עשה חשבונות מה שבא לו לאוות נפשו בלי חששות. 

(וחשבתי שאולי יש בזה גם מענין ביטול כישוף, כי ידוע שהיושב מוקף במים ניצל מכשפים, וכן רבינו גילה שעל ידי ענוה ניצול מכשפים, ורבינו גילה שהעינים והראות של שבת מזכים את האדם לראות שפלותו ולהשיג ענוה. ולא סתם המסכת מסיימת בדף קנז (שהוא הדף הנק"ו), אותיות נזק, שנישמר ונניצל מכל נזק ומכל דבר רע, ודו"ק).

עירובין

עירובין, עם הז' אותיות, בגמטריא פצפצי"ה, ובגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה.

עירובין – עיין מש"כ על השם חנניה.

כב. היום לעשותן מחר לקבל שכר, וכמו שמלה היום משמעו העולם הזה, המלה מחר, משמעו עולם הבא. מחר, זה אותיות מם חת ריש, מם חת (עם האותיות) בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (עם הכולל), ונשאר , ריש, שהוא אותיות שיר. שזה מראה שעיקר העולם הבא הוא השיר של נ נח נחמ נחמן מאומן, וכמו שרבינו אמר, אני אשיר שיר לעתיד שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים!

כג. – משנה ב:ו

וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנים בפסח, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, ע"כ. וכן הוא ברע"ב: עקרבנין, אבל במשנה שמופיע בגמרא לא גרסינן עקרבנים אלא עקרבלין. ואכן, בעקרבנין, עם הח' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכן מצינו שמה שכתוב בתורה (שמות יב:ח) ומצות על מררים, מררים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

כט. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

נד. תנא דבי ר"א בן יעקב כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמיות. ולכן מצינו בכמה ספרים ותפילות שמסיימים, אמן נצח סלה ועד.

אמן - מרמז ל'מאומן' (ועמש"כ בריש החלק על תפילה). נצח גימ' נחמן. סלה עם האותיות גי' נחמ. נ'צח ס'לה ר"ת נס וא"ב דאח"ס ס=ח, הרי נח, גם בס"ת אמן' נצח'. א"נ י"ל נס גי' נ נח עם התיבות. ועד - זה העדות, החתימה.

צו: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין?! – והנה תפילן בגמטריא פתק, אז בודאי ראוי לטרוח לעשות קמיע עם הפתק!

פסחים

פסח בגמטריא נחמן.

ב. משנה א:א אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. מפורש בלקוטי מוהר"ן תנינא פג. לאור הנר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

פו: - אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני. להו בעל השם, עם הג' תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – אני. מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב – בגמטריא יז בתמוז – אפוריא יתבת (יתבת בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה), אמר להו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. הראשי תיבות של: לך בעל הבית עשה ע"ה בגמטריא נ נח. מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא – זימנא בגמטריא נ נח. אמר להו מסרבין לקטן – מסרבין לקטן ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ואין מסרבין לגדול.

משנה י:ז מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר, בין הכוסו הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה, ע"כ.

כוסות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (בין בגמטריא אני ע"ה, הרי: ואומר עליו ברכת השיר – אני נ נח נחמ נחמן מאומן).

משנה י:ט הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכו' ברך ברכת הפסח פטר את של זבח, ברך את של זבח, לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לא זו פוטרת זו, ולא זו פוטרת זו, ע"כ. את של זבח ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. 

שקלים

שקלים עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאמן (בלי ו').

יומא

יומא ע"ה = נח. ואח"כ סכה בגמטריא נח עם הנקודות (פתח – שש, שוא – עשרים) והכולל.

ד: - הז' ימים והמ' ימים לפי רבי יוסי הגלילי, עמש"כ ברמזים על הפתק שנתקבל בכ"ג תמוז.

כ: דאמר מר וכבר  אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו, ומאר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מירושלים ליריחו עשר פרסי, ואף על גב דהכא איכא חולש (תענית יו"כ) וכו'.

רש"י בפרשת בהעלתך (י:לב) כבר הביא מחז"ל ז"ל מה טובה היטיבו לו? אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דשנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלק. אמרו, מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו, ליונדב בן רכב וכו' עכ"ל.

סוכה

שיעור גודל הסוכה צריך להיות לא פחות משבע על שבע (ורש"י כתב בדף ד' שבע ומשהו). שבע על שבע זה 49, וידוע שכל דבר כלול מעשר ספירות הרי 490, ועם הכולל (או המשהו שהזכיר רש"י כנ"ל) – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

[וגם כדאי להזכיר שבלקוטי מוהר"ן תורה כב רבינו כתב שנחמו נחמו עמי, אלו המקיפים של השכל. שעיקר הנחמה זה מהדעת, והמקיפים זה בחי' הסוכה – ענני הכבוד של רוח הקודש. גם ענן, יכולים להחליף הע' לח' בסוד אותיות הגרון אחה"ע, והרי ענן זה ננח!]

דף ד. סוכה שהיתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה ויש בה הכשר סוכה כשרה, ופרש"י ז"ל כשרה כל הסוכה שיש לה ג' דפנות, והאי הכשר סוכה אפילו מן האיצטבא והלאה דמנינן חללה מראש האיצטבא ומעלה, ונמצא דופן אמצעי כולו כשר ודפנות הצדדים ברחב האיצטבא הוכשרו בה, הרי כאן סוכה קטנה כשרה, ואמרין לקמן (דף יט. פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, ומפרשינן ליה אם יש הכשר סוכה ביחד ועוד יש בסוכה משם והלאה פסל היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב שזהו דרכן ליעשות ויוצא מהכשר סוכה שאין לו הכשר דפנות נידון כסוכה, הלכך כל הסוכה עמות שהיא גדולה כשרה, עכ"ל, ונפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים תרלג:ה .  מזה יכולים להבין גודל כח הצדיק, שאפילו כל העולם רחוקים מאד מצילא דמיהמנותא, בחי' הסכך שעל הסוכה, אבל כיון שהצדיק נמצא בעולם, ובונה את דירתו בצל השכינה, הרי מכשיר את כל העולם, ומביא אותם להיות תחת כנפי השכינה, וזה מה שה' יתברך אמר למשה רבינו (דברים י:א פסל לך, כי על ידו מכשירים כל הפסל היוצא. ולפי זה יש להעמיק במה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה רסט ז"ל מדירת הצדיק נכר מעשה הדור ע"ש), וא"ש בס"ד.

ביצה

ביצה עם הכולל = נ נח. גם מס' ביצה נקרא מס' יום טוב, יום = נַ (וע' לק"מ תנינא תורה פה, שענין הביצה היא נחמו נחמו).

מגילה

ו: ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן. תאמן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ובאמת הלשון צריך ביאור, כי למה שנה מימרא זו ותלה אותו באמונה, ולא קבע אותה, וכבר האריך רבי נתן לפרש את זה כדרכו בקודש. ועוד י"ל שרבינו גילה שהאמונה מתחלת איפה שהשכל מסתיים, ותמיד צריכים להגביה השכל לדעת מה שרק היה בבחינת אמונה, ואז להגביה את האמונה עוד יותר. ולימוד כזה הוא רק ביגיעה, ולכן כאשר יגע ומצא את השכל שהיה מקודם רק באמונה, אז תאמן באמונה עוד יותר גדולה.

טז: הגמרא דורשת מה שכתוב במגילת אסתר על מרדכי, ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין [פרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, ע"כ], אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה, מעיקרא כתיב (עזרא:ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ו:י) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן, ע"ש.

והדבר צע"ג כי הלוא בספרים הקדושים מבואר שמרדכי היה צדיק הדור. ולכן נראה שאדרבה במקום גדולתו שם ענוותנותו, שבאמת מרדכי לא ביטל כלום מלימודו חס ושלום, ורק עלה מעלה מעלה, אלא שבעליתו זכה גם להסתיר את עצמו, ולקח לעצמו מקום אפילו למטה ממקומו הראשון. כי גם בתחילה היה מסתיר את עצמו ולא היה נמנה מן הראשונים ממש.

וכעין הקושי הזה מצינו גם אצל בניהו בן יהוידע, שהיה ראש סנהדרין, והפסוקים בספר שמואל ובדברי הימים משבחים אותו מאד, וכן בזוהר, ועם כל זה כתוב שהוא לא הגיע כל עיקר למעלת הגיבורים של דוד שלמעלה ממנו. ואלו הגיבורים, מבואר במסכת בבא קמא (ס:-סא) שדוד המלך שלח אותם עם שאלה לסנהדרין, ומשמע אם כן שהם בעצמם לא היו מהסנהדרין, ועוד איתא בגמרא שם שאלו הגבורים סמכו על הנס, ולכן דוד המלך לא הזכיר ההלכה על שמם (ויש טוענים שגם מרדכי סמך על הנס, ועל כל פנים הסכין את עצמו ומסר את עצמו כמו הגיבורים הנ"ל, ואילו מרדכי, כל הגאולה על ידי שאסתר אמרה בשמו, אבל זה לא היה הלכה בשמו).

ועוד יש להעיר, כי בניהו בן יהודע בבחינת צדיק תחתון (בחי' בנימין שמעלה מ"ן לשכינה) כמבואר בשער הכוונות, דרוש ו' לקריאת שמע, וכן מרדכי הוא איש ימיני מבחי' בנימין (על אף שהוא מבחי' יסוד אבא, עיין בפרי עץ חיים). ויתכן לפי זה, שמבחינתם של צדיק תחתון היו נחשבים צדיקי הדור, ואלו שלמעלה מהם היו מבחינת צדיק עליון.

ומענין לענין, יתכן שקשור לסוגיא זו הוא ענין שבט לוי שנאספו אל משה כאשר משה רבינו הכריז מי להשם אלי, ואילו שבט יששכר שחזל שבחו אותו על שכינתו למשה רבינו ושעל ידי זה זכו למה שזכו, ועם כל זה לא היו נמנים עם שבט לוי. ואכמל.

והתבוננתי עוד על הענין, וחשבתי לדמות אולי מה שמצינו אצל החסידים של רבינו הקדוש, כי היה ר' שמואל אייזיק שממש היה מוסר נפשו על כל תפילה ותפילה, ואין להאריך כאן בגדולתו, ואכן רק רבי נתן הוא זה שהקים את חסידות ברסלב, ולולא רבי נתן לא היה נשאר דף מרבינו. ורצוני תמיד היה להאמין שבסוף רבי נתן עלה על כולם, גם על ר' שמואל אייזיק, כי הרי הוא ממש הקים את כל היהדות בעולם, ואפילו אם נאמר שכן היה, מתי בדיוק זה היה? ועוד כאלו קושיות מסובכות יש להפליא. ושבתי וראיתי שאולי זה ממש הענין הנ"ל עם מרדכי והסנהדרין, ובהדי כבשי דרחמנא מה לי ליכנס ולדון, לולא כי נפקא מינה עצומה בדבר, כי במה נדע במה להתרכז ולהתמוקד בעבדתינו, להשתדל להיות כזה או כזה, ונזכרתי עוד בהמחבר של השיר על רשב"י שבדרך למירון הגיע לאיזה עיירה שלא היה להם שום מנהל רוחני אז הוא נשאר אצלם, והרי ביטל על דרך התרוממותו להיות כצדיק התחתון, וכנראה שהעיקר להשתדל להיות כצדיק העליון רק מן השמים יש פקידות שצריכים לעזוב ולהיות הצדיק התחתון, או להיפוך, העיקר להשתדל להיות כמו הצדיק התחתון שעושה מה שצריך לתקן עולם הזה, ורק אלו הצדיקים שכבר השיגו מעלה עליונה וקרבת אלקים מיוחדת יודעים לנפשם שאין עליהם לרדת לטפל בדברים כאלו, והשם יתברך יבינני תורתו ואקיימה.

ומענין הזה יש גם כן את הענין של הבעל שם טוב והאור החיים, שהרבה חסידים מספרים שהבעל שם טוב היה לו נפש של משיח, והאור החיים השיג רוחו של משיח. ואילו הבעל שם טוב עשה חדשות בכל היהדות להדריך עם ישראל, מה שלא מצינו בהאור החיים, שקיים ישיבה בצניעות וחיבר את ספריו הקדושים, אבל לא הראה את הדרך באופן מודגשת.

דף יז: ת"ר מנין שאומרים אבות וכו'. עיין מש"כ בתפלה, שמונה עשרה, ברכה ראשונה – אבות.

כח: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. הראשי וסופי תיבות של: דבי אליהו כל השונה הלכות, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: הלכות בכל יום, עם התיבות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. "לו שהוא בן עולם הבא" בגמטריא נחמן בן שמחה ע"ה, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, עם ב' כוללים.

יבמות

קכב. משנה טז:ו מעידין לאור הנר. לאור הנר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

כתובות

ב. בתולה נשאת ליום הרביעי (משנה ריש מסכת כתובות, וראוי מאד לראות הרמזים פה על הפתק הקדוש, וכמו שהלוחות נמשלו לכתובה, ועמש"כ על הכתובה של הרמח"ל), והנה רבינו גילה שהראשי תיבות הם: לבנה וכו', ויש לראות עוד שב'תולה נ' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, נשא'ת ליום' עם החמש אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן הסופי תיבות של נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים. נשאת עם האותיות בגמטריא תשנ"ה השנה שסבא נפטר, והוא היה דור רביעי למסורת ברסלב, וזה 'ליום הרביעי' יום רביעי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן, 'ואלמנה' אותיות לאומנה (א"נ אם האותיות בגמטריא מאומן ע"ה), ואחריו דור חמישי בחינת ואלמנה, דור יתום.

והטעם משום טענת בתולים, תולי"ם עם החמש אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

סוטה

ה. אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אא''כ משים לבו כבשר שנא' {ישעיה סו-כג} והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו', ע"ש. וי"ל שזה ההקפדה של רבינו שצריכים להתקשר אליו בתפלה, כי בשר ראשי תיבות רבינו בן שמחה, וזה ברסלב לב בשר.

ט: המשנה אחרונה בפרק: יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו שנאמר וכו' מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו וכו', מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד) ויקבר אתו בגי. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ע"כ.

והרי רמז בזה לקבורת רבינו הקדוש (שידוע בעת קבורתו פתאום היה אור גדול וכאשר חזרו לראות ראו שרבינו כבר שוכב שם מעצמו, ויש מ"ד הובא ברש"י ויקרא כב:טז ויקבר אתו, שמשה רבינו קבר את עצמו), כי הגמטריא של ו"הלך לפניך צדקך כבוד" הוא בדיוק: נ נח נחמ נחמן מאומן – ה' יאספך. על כן צריכים להתפלל הרבה שנזכה להביא את הציון רבינו לירושלים בב"א.

יא: דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, ע"כ. ובמדרש רבה (ויקרא לב:ה) בזכות נשים צדקניות עתידים בני ישראל ליגאל.

י"ל שמאמרים אלו עולים בד אחד עם עוד מאמר חז"ל (חולין פט.) אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, ע"כ. וידוע שארץ בחי' אשה. וידוע שהאשה תמיד צודקת. הרי בזכות זה שאנשים בולמים עצמם נגד נשותיהן, ונותנים להן להיות תמיד צדקניות, זכו ויזכו לגאולה.

יד. בהגהות הב"ח הוסיף השמטה מהגמרא ז"ל ואמר ר' חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבאו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזירה מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף (-בגמטריא נחמן מאומן) ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו הדור, וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד וע' זקנים ושאר חכמים ותלמידים ולא עשה בשבילם ולא ביטל הגזירה אלא בשביל משה, ע"כ.

ומאמר חשוב כזה בהסתרה, כי רק מופיע בהגהות הב"ח. ומובא גם בזוהר (בראשית דף כו שורה יב, ובדף כז: בסופו), ועיין בספר כוכבי אור, חלק ג' – חכמה ובינה, אות לז.

מא. משנה ז:ח סוף פרק ז

אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה,

כי אגרפס בגמטריא שמד רחמנא ליצלן, ורבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה רטו) שהצדיק בבחינת מש"ה - 345 - עומד בין שמ"ד- 344 לרצו"ן-346. ורצו להעלות אותו לקומה השלישי - של רצון. והרי אחינו אתה עם האותיות בגמטריא פת"ח, שזה כבר בחי' של רצון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ד) שצדקה, היא בחי' רצון, וצדקה היא בחי' פתוח תפתח, אלא שהיו צריכים להעלותו מהשמד כנ"ל, ועל כן אמרו ג' פעמים וכדי להוסיף את הג' כוללים להעלותו לבחי' 491 - נ נח נחמ נחמן מאומן! [וכן: אחינו אתה (כך אמרו להמלך אגריפס ונענשו) עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן], אבל כבר הקדימה התורה הקדושה וצוותה "לא תוכל" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם שני כוללים כנגד השני העליות שצריכים משמד לרצון.

מה. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

מט:

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן.  125  125 כך פירש"י, וכתב מהרש"א אף שאין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו לו שלא בטלה משמת רבי שהרי גם כעת יש בעלי ענוה כמותם, ועוד שאף בימי רבי לא היה זה שבח לומר שהיה ירא חטא שהרי נאמר ויראי חטא ימאסו. ובשם הגר"א הובא בדברי אליהו, שכוונתם היתה לאמורא שנקרא "אנא" ומוזכר בירושלמי. ובתפארת ציון כתב שרש"י פירש "שאני ענוותן" כדי לשלול פירוש זה. ורבים מהאחרונים ביארו, שמאחר שבטלו מעלות אלו אין אדם יכול להשיגן בשלימות, ואם כן יש לומר שבאו להודיע איזה מדרגות בטלו, שלא ינהגו בהם אנשים שאינם ראויים, כמו שמצינו [בבבא קמא נט.] שחבשו את אליעזר זעירא שהלך בנעלים שחורות כאבלות על החורבן, והקפידו עליו שנהג יוהרא, יותר מדרגתו. ועל כך באו רב יוסף ורב נחמן לומר שעדיין דרגות אלו קיימות בדורם, ומותר לנהוג בהם. וכן כתב החיד"א במראית העין ועיין בבן יהוידע באופן דומה. ועיין ב"עיונים" על מסילת ישרים פרק י"ד. ובאבני נזר [חו"מ צ"ה] כתב שהידיעה במעלותיו אינה סתירה לענוה, שהרי משה היה עניו מכל האדם וכתב ולא קם בישראל כמשה, והיינו דאמר רב יוסף דאיכא אנא ומצד שני אמר אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא. -- ועיין שבחי הר"ן ח"א אות כב וש"נ --. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

ונראה לעניות דעתי שיש עוד דרך פשוט לפרש את המאמר הנ"ל, שרב יוסף אמר לתנא שהוא אינו ראוי להחליט כך שבטלה ענוה, כי איכא אנא, דהיינו שכל עוד שיש לו אנוכיות שלו הרי אינו בעל דבר להכיר באחרים אם באמת נתבטל מהם.

ולפי זה, רב נחמן חידש עוד יותר (כי בפשוטו יראת חטא הוא דרגה נמוכה מענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרת, וכמבואר בדברי חז"ל), שאפילו בענין יראת חטא אין האדם ראוי להכיר והחליט מצבו באחרים כל עוד שהוא בעצמו לקוי באנוכיות.

קידושין

כט: ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה. נראה לפרש על דרך רמז, שאי אפשר לעסוק בתורה כראוי בעוד שתאות נאוף שולטת רחמנא ליצלן. כי מבואר בספר קרנים (מאמר יג) ז"ל ועוד יש בהן בהני זוהרין קדישין חדר הנק' זובב המבטל (בעל זבוב) אלהי עקרין שר של רחיים וכו' ודע שהקליפה הממונה על רחיים נאחז היה באיוב וכו' והאי ממונה ממונה מנוהו למי שמבטל מפריה ורביה סופו מתגלגל לזה הממונה, וגם מי שגורם ביטול או ניאוף סופו לקבל דינו מהקלפיה זו. ודע שיעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנק' טו"ב (בגמטריא זבו"ב) ותורה ממש טוב והמקור השם טוב וכו' ע"ש ובמפרשים שם באריכות. הרי מבואר שהממונה על הרחיים משעבד אלו שנלקים בענין נאוף, והתורה ממש ההיפוך, ובקבלת התורה כראוי מבטלים אותו, אבל אי אפשר שניהם ביחד. 

ונראה שיש בסוד הזה גם כן למה שרבינו גילה שקלות הפרנסה תלויה בתיקון הברית, וק"ל. 

מא.

ריש פרק ב' מצוה בו יותר מבשלוחו, עיין בערכי השמות, ערך צבאו"ת מש"כ. בס"ד.

מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.) מצוה בו בגמטריא נחמן ע"ה, בשלוחו בגמטריא נבש – ראשי תיבות נחמן בן שמחה, רמז למה שרבינו אמר שהוא זכה למה שזכה מעצמו ולא בזכות אבות. עוד י"ל שהרי עיקר פנימיות המצוה, בחי' מצוה בו – בו, מה שפנים המצוה, הוא השמחה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ה', וזה בחינת נחמן בן שמחה, כי מצוה הוא בחי' הוי"ה כמובא, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, והרי י"ה ו"ה, הרי שהמ"צ הם לבושים בשביל הי"ה, וכן הצדיק הוא לבוש של שם הוי"ה בעולם, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא סז), ומקבלים בחי' יתירה מזו מהפנימיות – השמחה כנ"ל – בחינת נחמן בן שמחה.

והרי יש את המצוה שהוא בו ויש בשלוחו, ונר מצוה (נ”ר ראשי תיבות רבי נחמן), והאש שלי תוקד עד ביאת המשיח על ידי תלמיד היקר של רבינו סבא ישראל דוב אודסר, ובמסכת בבא קמא (דף כב.) יש אשו משום ממונו (עם האותיות והכולל בגמטריא נחמן) ויש אשו משום חציו (שזה ממש כאילו עשה בידים, אפילו יותר משליחות בעלמא, כמבואר במפרשים), בחי' חצי אשלח, חצ"י בגמטריא נ נח, צוה שלוחו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בבא קמא

פרק ב' משנה א'. הברטנורה מפרש "מהדס" - מרקד. והנה מהדס בגמטריא נ נח עם הכולל. הרי עוד גילוי על מהות של ננח.

ושם במשנה ג, הכלב והגדי שקפצו מראש, שרבינו פירש בילדותו שרקדו מארטש... ממש תורת משיח כמו שכתבנו בפרק על מתי רבינו זכה להשם נ נח נחמ נחמן מאומן.

קיז. רבי יוחנן גברא סבא הוה, וידוע שאם קוראים יוחנן, משמאל לימין, זה נ נח י"ו (שזה רמז להט"ו אותיות וכולל של נ נח נחמ נחמן מאומן, וגם רמז לשם הוי"ה).

בבא מציעא

צא: - משנה ז:ד רמז שהרוצה שרבינו יחזיר לו כל אבדותיו, שילך ויחזור לילך תמיד לאומן, ממשנה בבבא מציעא: אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ, פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן.

בבא בתרא

משנה ריש מסכת. דף ב. (ונמצא בחק לישראל, פרשת כי תשא, יום רביעי).

השתפין (בגמטריא: נ נח נחמ נחמן נ נח נחמ נחמן מאומן) שרצו לעשות מחצה בחצר, בונין את הכתל באמצע (אותיות היסוד: אתצ, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בונים, הכל כמנהג המדינה. בגויל, זה נותן שלשה טפחים, וזה נותן שלשה טפחים. בגזית, זה נותן טפחים ומחצה, וזה נותן טפחים ומחצה. בכפיסין, זה נותן טפחים, וזה נותן טפחים. בלבנים, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכתל המקום והאבנים של שניהם, ע"כ.

השתפין, זה בחי' השם יתברך והצדיק, ששמו משותף בשם השם כמובא בדברי רבינו (תורה סז, ובאמת כל הלומד תורה לשמה נעשה שותף להש"י בבריאת העולם, ולאמר לציון עמי אתה א”ת עמי אלא עמי, וכן בקידוש ליל שבת, ועוד), ולקמן (בבא בתרא דף עה:) א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ג' נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים. והנה שלמה המלך היה צדיק והיה גם כן משיח השם, משוח למלך. ולכן א"ש ששמו מרומז פה בראשי תיבות של המשנה, ה'שתפין ש'רצו ל'עשות מ'חצה. והנה בסופי תיבות, שרצו' לעשות' מחצה' בחצר' – תורה. והענין, כי מצינו במסכת יבמות (דף כא.) ז"ל רב יהודה אמר מהכה (קהלת יב) אזן וחקר תקן משלים הרבה, ואמר עולא אמר רבי אלעזר קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, הרי שהתורה הקדושה ממש נשלמה על ידי שלמה המלך בענין זה, ובודאי זה שייך לבבא בתרא, השער האחרון, שמתחיל בשער הראשון, בבא קמא, עם המזיקים להבדל מהם, ושוב ברכישת הנכסים ושמירתן, ומסיים בעריכת הנכסים, כמובא בלקוטי מוהר"ן (תורה ז) מהמכילתא, ז"ל יכול יהיו התלמידים לומדים ואינם מבינים, תלמוד לומר אשר תשים לפניהם, ערכם לפניהם כשלחן ערוך, ע"כ. ובכלל העריכה זה הגדרים והסייגים שעשה. ובעיקר, נטילת ידים, עירובין, ושניות.

    הרי שמשנתינו מרמז לנו על מי שרוצה ללכת בדרך של שלמה המלך להיות שתף להשי"ת בעשיית גדרים, שרוצה לעשות מחצה בחצר, חצר זה בחינת הבטן (כן מפורש בחידוש ר' משה דוד וואלי לפרשת תרומה), ששם נעשים הבירורים, שדוחים את הג' קליפות קשות לגמרי, ובקליפת נגה שם יש מקום לעשות גדרים לקדש במה שמותר. (חצר, ח"צ בא"ת ב"ש – ס"ה, סהר. וכן אם תקח מחצה מ"חצר" נשארת ב"קצה", בהתחלת גבול הקדושה, כמובא שקצ"ה זה ג' פעמים אדנ"י).

   בונין את הכתל באמצע, הכתל, שינה המשנה מלומר סתם מחיצה, אלא כותל, שהוא תל שהכל פונים בה, בגוונים של שם השם – כ"ו, כמבואר בתורה כה. שהוא הענין לצאת מהדמיונות שזה עיקר הס"א כידוע.

   באמצע, זה בחי' השמחה כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כד) שאי אפשר להשיג אור אין סוף שהוא אמצע דעלמא רק על ידי שמחה, שהעיקר בעשיית גדרים שלא תגרום ח"ו לעצבות ומרה שחורה, וזה מעיקר חכמת שלמה, כמבאור בלקוטי מוהר"ן (ל:ד) שחכמה שלמה תלוי על יציאה מהעצבות והחשך של תאוות ממון, שעל ידי זה זוכים לאור הפנים של חכמה.

   מקום שנהגו לבנות וכו' הכל כמנהג המדינה, התחיל במקום שנהגו וסיים במנהג המדינה, ונראה שמקום שנהגו, זה ענין של עבודת השם יתברך שהוא יתברך מקומו של העולם, ומנהג המדינה זה מרמז על המחשבות זרות, והכל כמנהג המדינה, דהיינו איפה שרואים שמתגברים המחשבות זרות, ידוע ששם המקום צריכים למסור את הנפש בעבודת השם, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כו).

   וענין הששה טפחים לכותל לכאו' הוא ענין שלמות תקון הברית כמבואר בלקוטי מוהר"ן בסוד כוונת המילה (תורה סג) שלצדיק יש ששה כנפים המכונים טפחים ע"ש. וזה נותן שלשה וזה נותן שלושה, כי כך הוא הקדושה, תחלתו השתדלות וסופו מתנה (מסילת ישרים פרק כו), שהאדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה (מדרש רבה פרשת נשא י') הנאמר על הנזיר (שעשה גדר להזיר, וגם התורה עשו לו גדרים כדלקמן).

   והארבע דרגות בענין האבנים (ועיקר אבנים זה אותיות התפלה בחי' אש”ת, אבנים שלמות תבנה, אדנ”י שפתי תפתח), נראה שזה הארבע מדרגות במדת הנקיות, שהוא השמירה על המצוה בתכלית השלמות, ודוקא בענין המדה הזו המסילת ישרים (פרק יא) מסביר איך שהתורה הקדושה בעצמה עשה גדירה וסייג להנזיר של יכשל בענבים, ועל כן שפיר יש לומר שעיקר הענין של גדרים בכלל, שייך למדת הנקיות. ובמדת הנקיות (פרק י) הרמח"ל מביא מחז"ל (מדרש רבה, וזהר) מענין הד' מלכים, דוד אסא יהושפט וחזקיה, מאן דשאיל דא לא שאיל דא, שדוד שהיה נזהר לגמרי היה שואל מהש"י ארדוף אויבי ואשיגם וכו' (והרמח”ל מביא את הפסוק של ארחץ בנקיון כפי, שהוא ממש ענין של נטילת ידים), ואסף לא היה שומר כל כך ועל כן פחד קצת וביקש רק לרדוף, ויהושפט ביקש שרק ישיר, וחזקיה בקש שלא יעשה כלום רק ישכב, והשם יתברך שלך מלאכים שרדף האויב והרגם.

   אם נפל הכתל המקום והאבנים של שניהם, י"ל שזה הענין המבואר בתורה כה, שכל פעם שעולים למדרגה חדשה הקליפות והדמיונות מתגברים מחדש, בין לזה העליון, ובין לזה שלמטה ממנו שהרים את העליון בהכנסו הוא התחתון למקומו של העליון, שוב מתעוררים מחדש אותן הקליפות והדמיונות השייכים לאותה המדרגה, אע"פ שהראשון כבר הכניע אותם, חוזרים ונעורים. אז אם נפל הכותל, דהיינו התיקון להדמיונות כמבואר שם, וזה על ידי שחזרו ונעורו על ידי שמי שהוא חדש עלה לאותה המדרגה, אז שניהם, יש להם לשוב לתקן את הכותל.

פרק ג' – חזקת הבתים

דף כח. אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד וכו'. ובפרש"י ז"ל מהולכי אושא, שגלתה סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) עשר גליות גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו', ע"כ (בגמרא ראש השנה: מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם וכו'), ע"כ.

כאשר למדתי בישיבת בית מדרש גבוה בעיר ליקווד כתבתי להסביר איך שהגלות לאושא היה החזקת הגלות, ובניתי את זה על לשון תוספות שהזכיר כמה מקומות ואז כתב וכו', וכעת נאבד ממני התורה, ויה"ר שהש"י יחזיר כל אבדותי וישלים חלקי בתורתו הקדושה.

לא: אמר אמימר טוען וחוזר וטוען וכו' אמר ר' נחמן אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה, ע"כ. אחתיניה עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אנן נ נח נחמ נחמן מאומן! (גם מסקינן גמטריא איש, אלף יוד שין בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).

גם אם כותבים טוען בלי ו', טען וחוזר וטען בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עה. אמר רבה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן... – לויתן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות. זכה עושין לו סוכה – בחי' טנדר או בסטא של נ נח. לא זכה עושין לו (רק) צלצל (סכך בלי מחיצות, בחינת כיפה ננח)... לא זכה עושין לו קמיע (ורש"י פירש ז"ל היינו דבר מועט שקושרו לתלות בצוארו ע"כ, אכן יש שרצו לפרש שזה הענק הנזכר בגמרא, ואילו הקמיע הוא תכשיט ליד, כי כן נמצא בלשון חז"ל (יוצרות לפרשת שקלים ובמגלה עמוקות קטז) וכקמיע ביד גבור בזרוע חותמו)... והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו... בחי' גרפיטי ננח!

המוכר את הספינה

דף פב הקונה שלשה אילנות קונה הקרקע מלוא האורה וסלו חוצה, ונראה לפרש ע"פ תורה ו' בלקוטי מוהר"ן, דהנה הקונה והמוכר העומדים על נכסיהם זה בחי' נקודה תחתונה של ה' בחי' חיריק. כי מבואר בכ"מ בדברי רבינו שהממון הוא בחי' הרגלים שמקים ומעמיד את האדם. וגם מצינו שחפצים הגנובים צועקים כמו שכתוב (חבקוק ב:יא) אבן מקיר תצעק, ומבואר גם בזוה"ק ובגמ' מהפסוק הזה שקירות הבית מעידים על מעשה בני אדם, הרי שאם הכל בכשרות הכל בחזקת דמימה.

כאשר הקונה והמוכר באים לעשות את הקנין, זה בחי' הו' שבתוך הא', ששניהם נכנסים להסכם, ובזה יש בושה, כל אחד נכוה מחופת חבירו, כי יש משפט איך למי שייך החפץ הזה. וזה מה שמצינו שקנין, מכירה, הוא לשון כרה, וכמו שרש"י מפרש בפ' ויחי על הפס' אשר כריתי לי (נ:ה), שהוא מלשון כי יכרה איש בור, וכן פירושו מכירה כמו שאמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. הרי שהמכירה הוא בחי' כרה, בחי' חפירה, שהוא לשון של בושה. וזה בחי' הו' כמבואר בתורה שם.

לאחר שאדם זכה לקנות את האילנות והקרקע, הרי הוא בחי' אדם היושב על הכסא. כי הג' אילנות הם בחי' השלשה בחי' של תשובה, פן יראה וכו', שהם בקוצו של היוד עליונה של האלף. ולזה קני"ן בגימטריא ר"י, שהוא עשר פעמים אהי"ה. בחי' השיעור קומה של תשובה, בחי' תיקון. כי תחילת התשובה מתחיל עם אהי"ה להיות זמין למהוי, וגם מסתיים עם אהי"ה, כי אין כבוד בלי כ' בחי' אהי"ה. וע"ץ עם הכולל בגמטריא שם קס"א (אהי"ה במילוי יודין, אלף ה"י..), שע"י ג'  עצים, נבנה הסגול של קס"א שבנקודה עליונה, וגם הקרקע, בחי' הרצון, שסביב האילנות, בחי' כתר – שסובב, נקנה. ולכן להלכה כדי שגם הקרקע תהיה קנויה צריכים העצים להיות בצורת חצובה – דהיינו בצורת סגול. ואף שלמ"ד אחד בגמ' מספיק שיהיו בשורה, להלכה זה אינו מספיק כי לית בזה משקל התשובה, כי נקודה אחת, זה בחי' דין, וכן שורה של נקודות, זה גם כן בחי' דין, בחי' עולם הנקודים שעי"ז היה השבירה כידוע, ואז היה תיקון המתקלא, שיש משקל, חסד גבורה ורחמים, כידוע, שזה עיקר התיקון. ולכן נקודה אחת, הוא חיריק, שהכל חוק"רין את הכבוד, אבן בוחן, והשלושה נקודות בצורת סגו"ל, מלשון סגולה שזה למעלה מכל הטעמים, כמבואר במקום אחר בדברי רבינו, ואי אפשר לחקור אותו. וזה בחי' ארץ ישראל שהוא מתנת חנם, שאינה תלויה בזכויתינו, כמבואר במ"א בדברי רבינו, והוא לעם סגולה. ועל כן כשאדם קונה ג' אילנות בצורת סגול, עובר בחי' כל תהליך התשובה להיות זמין ולמהוי ליה מקום בעולם ולהיות אדם היושב על הכסא. 

ולכן להלכה, כדי שיקנה גם הקרקע עם האילנות, צריך שהמרחק בין האילנות תהיה מד' אמות עד ט"ז אמות, כי הד' בחי' נקודה תחתונה של האלף, בחי' מלכות, דין, ודמימה, ובחי' עצם האדם מד' יסודות, כמו שרבינו מפרש בתורה לז מהזוהר עה"פ ושם האיש אשר עשיתי עמו, שע"י תענית זוכין להיות אדם, שמתקן את הד' יסודות, הרי שצריכים לפחות ד' אמות, ועד ט"ז אמות, כי ג"פ י"ה (דהיינו עד ט"ז) שיש בין השלושה אילנות עולים למספר אד"ם.

ואז גם יתחייב בביכו"רים....

ונראה לדרוש עוד בס"ד בענין הט"ז אמות מרחק שבין כל אילן ושורה, כי הלב בשורש ל"ב אלקים דמעשה בראשית כמובא בלקוטי מוהר"ן, והלב יש בו שני חללים, הרי שכל חלל שייך ט"ז (וזה גם כן רמוז בהאלף, שהואו באלכסון מתחלק לב' ווי"ן כמבואר בכוונות לאכילה, שמעיקרי הכוונה לכוון על הל"ב נתיבות חכמה הרמוזים באות א', והרי י"ו למעלה וי"ו למטה). והנה הרמח"ל גילה שאלו הל"ב אלקים הם בחיצוניות, ובפנימיות יש ח' שמות הוי"ה – כל אחת בת ארבע אותיות, הרי ל"ב. וזה השיטה שלכל שורה יש ח' אמות. כי העץ ממש נבנה מהלב – ה' פעמים לב, בגמטריא עץ, ובגמטריא צלם, עצה עמוקה בלב איש. וה' אמות הם מקומו של האדם ד' אמות של הלכה – ד' אותיות הוי"ה ב"ה.

פרק ט – מי שמת

משנה ב'

יורש את הכל, עם הט' אותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

משנה ז. אין נקנין אלא במשיכה. במשיכה בגמטריא רבינו נ נח ע"ה. 

משנה סוף מסכת בבא בתרא כתוב: אמר ר' ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס, ע"כ. ועל פי פשוטו המשנה נותנת עצה שמי שיש לו חכמות שרוצה לטהר מהם יעסוק בדיני ממונות, ומי שיש לו תאוות ממון ישמש את שמעון בן ננס.

והנה ידוע שרבינו שמו נרמז בפסוק נחל נובע מקור חכמה, וגם ידוע שהלכה כרבי נחמן בדיני, דהיינו בממון, והרי המשנה בעצמה מרמזת שעיקר העצה להתתקן מחכמות הוא להעסוק ברבינו, שאין לך מקצוע בתורה גדול ממנו.

והנה עיקר הבעיא של חכמות היה בדורות הקודמות כידוע, ואף שבודאי עכשיו אנו סובלים מאד מחכמות, וכמש"כ בחיי מוהר"ן שאע"פ שנדמה להרבה שאין להם חכמות האמת הוא שהם שקועים בהרבה חכמות, עכ"ז אין לנו בזה עוצם היצה"ר והתגברות והתאווה של חכמות שהיה בדורות הקודמים. והיום נפלנו לגמרי לתאוות ממון הש"י, ולכן עיקר העצה בשבילנו לשמש את שמעון בן ננס, והכוונה שלא מספיק להיות סתם מה שהעולם חושב ברסלב, אלא שצריך דוקא סבא והפתק של נ נח, וזה מרומז א' במה שהמשנה מייחס שני דורות שמעון בן ננס, שזה ענין של סבא - אבי האבא, ויותר מזה, ידוע שיש לעשות חילופי אותיות בכל אות השמיני וזה נקרא הא"ב של אח"ס בט"ע גי"ק (רש"י במסכת פסחים מביא את זה והובא בכל הספרים הקדושים) אז יכולים להחליף ה'ס' ב'ח', וכן בחילופי אותיות של א"ת ב"ש ס' מתחלפת עם ח', ויוצא ש'ננס' הוא נ נח, וזה מה שרבינו אמר שרבי שמעון בר יוחאי הוא ע'יר ו'קדיש מ'שמיא נ'חית ועכשיו יש נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה שאפילו הציפור צריך לשתות ממנו, וזה שמעון בן ננח!

ועוד יש בזה רמז להשמש של רבינו הקדוש ר' שמעון, בחי' ישמש שמעון את וכו'.

סנהדרין

סנהדרין בגמטריא 379, ועם קי"ב דפים שבמסכת (כי מסיימת בדף קיג ומתחלת בדף ב), בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ד. טטפת, ט"ט פ"ת, עמש"כ סוף פרשת בא (שמות יג:טז).

כו. כתב שבנא פתקא, זה לעומת זה, רמז להפתק הקדוש, כי שב"נ ראשי תיבות נחמן בן שמחה.

כז. עד זומם רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ע"ש. והקשו שהרי גם רבא מודה שאין חידוש כאשר הכת שני מעיד על הכת הראשון. ותירצו (עי' יד רמה, ורש"י לקמן ד"ה בגזלנותא שכז"ל חידוש ליכא דהא מילתא אחריני קמסהדי) שהרי כאן הכת הראשונה כבר נחקרה עדותן וכשרה היא ועומד נגד עדות של הכת השניה, ואינו דומה לעדות על כשרותן, שאז אין להכת ראשונה שום טענה. והתורה חידשה שעם כל זה, הרי עדות הכת השניה היא על גופן של הכת הראשונה ואין להם טענה נגדה. ונלע"ד שיש ליישב שהחידוש של התורה הוא שמגלה שהכת הראשונה זממו, וזה חידוש עצום, כי באמת מנא לן האי, בסתם עדות מכחשת, מנא לן מחשבות וכוונת העדים, אולי סתם טעו וכדומה. ולכן אפילו אם רבא סבירא ליה כרב חסדא, שעדים המוכחשים פסולים למפרע כמו שהקשה תוספות, ותירצו שהפסול של סתם עדים מוכחשים אינה אלא מספק, ואילו בהזמה הם פסולים ודאי. וזה חידוש של עדים זוממים, דאילו בכל שאר פסולים שנפסל את הכת הראשון, אפילו כאשר יעידו עליהם שהם גנבים וכדומה (ועיין לעיל כו. דעה שאפילו בהכי לא פסלי עד דאכרזיה, וזה קצת סמך לדברינו) ופסולים ממש מעיקרא, אבל עוד לא קבענו שהם ממש עדים שמשקרים בכוונה, אלא שאין לנו לסמוך עליהם בודאות, רק בעדות הזמה התורה קבע וגילה לנו שעל כרחך מבואר הדבר שאלו העדים הם זוממים בכוונה לשקר. וכן בתירוץ האחרון של תוספות על הא דרבא ס"ל כרב חסדא דעדים המוכחשים הם פסולים למפרע, וא"כ מאי שנא עדים זוממים, ותירצו כי חידוש הוא, ועל חידוש אין ללמוד אלא החידוש, והקשה רע"א שהרי החידוש אינו אלא נאמנות של הכת השניה, אבל פסול הכת הראשון אינו חידוש. ולפי מש"כ מיושב, שהתורה חידש בעיקר על פסול הכת הראשון, שהם לא סתם לא נאמנים, אלא הם פסולים כי הם זוממים בעדותן.

ויסוד הענין י"ל על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה נה, כי הרשעים ממשיכים בחינת רע עין על שונאיהם בחינת (ברכות ז:) ולא עוד אלא שרואה בשונאיו. והאדם נצול מרע עין הזה על ידי למוד זכות שלמד על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז:) ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר מרום משפטיך מנגדוץ וזאת הזכיה שזוכה בדין, שמלמדין עליו זכות, על ידי זה נצול הצדיק מרע עין של הרשע, כי לסלק הדין והמשפט צריך לזה התגלות היד, בבחינת (דברים לב) ותאחז במשפט ידי, שלא לשלט על הרשע, וכשנתגלה יד ה', אזי נעשה צל, שבו נתכסה הצדיק מארס של הרע עין וכו' ע"ש ופירש בזה (תהלים לז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, הינו עם רע עין כנ"ל, וה' לא יעזבנו בידו, בידו דיקא, הינו בהתגלות יד ה' כנ"ל. ועל ידי מה נתגלה יד ה', על ידי ולא ירשעינו בהשפטו – על ידי בחינת ותאחז במשפט ידי, בחינת: מרום משפטיך, כנ"ל, כי על ידי זה כהו מאור עיני הרשע, בבחינת (ישעיה כח): שגו בראיה, על ידי פקו פליליה. זהו בחינת משפט, שזוכה בדין, על ידי זה שגו בראיה, נחשך מאור עיניו כנ"ל. ובאות ח' כז"ל ועל ידי בחינת ארץ ישראל לא די שנצול מרע עין של רשעים, אלא גם רואה בהם מה שהם רצון לראות בו, ע"ש כל זה באריכות.

הרי שיש מצב שהשם יתברך נותן קיום להרשע – שהוא העד בסוגיא שלנו – רק שמחליש עינו, אבל עדיין יש קיום לדבריו ולעניניו. עד שבזכות האבות וארץ ישראל הצדיק זוכה לקיים בו דין כאשר זמם, כי ארץ ישראל הוא בחי' עמנו הייתם, כמבואר שם שזוכים לזכות אבות וארץ ישראל על ידי תפילה שמתפלל בהיכל המלך, ששם כולו אומר כבוד, ועל כרחך כולם עמו באותו מקום, הוא יחודו יתברך, ובזה זוכה להכריתם לגמרי. אבל זה חידוש של ארץ ישראל, בחי' מראשית השנה, ובחי' חידוש של האבות, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר, שאז יכולים לקבוע שהרשע הוא רשע ובחטאו ימות, אבל עד שזוכים לזה, אפילו אם יש עדות מוכחשת שסותר דבריהם, אינו מספיק רק להחליש ראות עיניהם וכח עדותן, והדבר בספק, ויש דעות שעדיין כשרים להעד, או שפסולים רק מספק, ודילמא טעו. רק כאשר הכת השני יכול להגיד עמנו הייתם, אז התורה קובעת שהכת הראשון ממש זממו להרע, ושוב אין יד ה' מכסה עליהם, אלא מרשיען. ולפי רבא זה החידוש חל מכאן ואילך, כי עד אז היה קיום של כי ותאחז במשפט ידי. ואביי סובר שגם ותאחז במשפט ידי פוסל למפרע, כמו שדרשו חז"ל על זה, שביד השם יתברך להחזיר את החץ אפילו לאחר שהכה. 

סנהדרין כט.

במשנה: אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין, ופרש"י ז"ל ואף על גב דאי הוה פליג עלייהו הוי בטל במיעוטא, כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין, ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן, עכ"ל.

ויש להבין את זה על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' שבנין ירושלים הוא על ידי תיקון ג' מדות, תאות ממון, אכילה, ומשגל, וירושלים הוא בחי' יראה שלם, ומצינו שירושלים הוא בחי' משפט (ע' תורה נט) כמו שכתוב (ישעיה א) קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה, עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה. ומבואר שם ז"ל וזה בחינת (במדבר טז) קרואי מועד אנשי שם. אנשי שם זה בחינת שלש מדות הנ"ל, שכל אחד ואחד נקרא בחינת שם וכו' וגם היראה שבלב היא גם כן בחינת שם וכו' עיין שם.

ומבואר שם (לקמ"ת א:ו) ועל ידי בנין ירושלים וכו' נברא מלאך, שמשפיע נבואה וכו' כי הנבואה באה מבחינת כרובים וכו' אנפשי זוטרי (זוהר בראשית דף יח:), והם נשפעים מן המלאך וכו' ראשי תיבות כ'י א'ין מ'חסור ל'יראיו (תהלים לד). ואזי נמשכת נבואה, ואפלו קטנים יכולין להתנבאות, בבחינת (יואל ג) ונבאו בניכם ובנותיכם, ע"כ.

ולפי זה יש לומר שלכן צריכים ג' דינים שהם בבחי' הג' מידות שעל ידיהם יש בנין ירושלים בחי' משפט, ועי"ז אלהים נצב בעדת אל, והשכינה ישרה ביניהם, ודבריהם יהיה בבחי' נבואה. והם צריכים להיות אנשי שם, נקראים בשם, ועל כן אי אפשר שחד מהם יסתלק בטענת איני יודע.

ונראה עוד דלכן אי אפשר בהשתמט אחד בטענת איני יודע, כי מבואר עוד שם באות ז' ז"ל אך צריך לזהר מאד מהתמנות, כי זה הזוכה ליראה יש לו השתוקקות להתמנות, כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין (ברכות ו:), ומחמת שדבריו נשמעין, הוא משתוקק להתמנות, אבל צריך לשמר עצמו מאד מהתמנות, כי ההתמנות מפסיד השפעת הנבואה, בחינות המלאך הנ"ל, הנעשה על ידי היראה. וזה שאמר יהושע למשה, כשאמר לו: אלדד ומידד מתנבאים במחנה (במדבר יא) – אדוני משה כלאם. פרש רש"י (והוא בסנהדרין יז): הטל עליהם צרכי צבור והם כלים וכו'. כי צרכי צבור, הינו התמנות מכלה ומפסיד הנבואה כנ"ל, כי נעשה מאותיות "מלאך" “כלאם", עכ"ל. והנה לפי זה צריך ביאור בכלל איך הדיינים ישבו במינויהם ויזכו להשפעה של נבואה כנ"ל. וי"ל שלכן יש קפידא שיהיה ג' דינים, והרי כל אחד בפני עצמו כאילו אינו כלום, ואין לו החסרון שרוצה שדבריו יהיו נשמעים, כי הרי הוא רק אחד מתלת, והקול השלישי יכריע מעל השנים, מה שאין כן אלדד ומידד היו רק תרי, ולכן בהמנם לצרכי ציבור כל אחד מהם יהיה לו מינוי ניכרת וקולו נשמעת, וממילא יהיה כלה מאליו. ולכן על כרחך כל אחד מהג' צריכים להביע דעתו ודאי, כדי שלא ישארו השניהם כלים בהתמנותם. ויזכו לבחי' צירוף "מלאך" בזכות אלקים נצב בעדתם, ונלע"ד שזה גם בחי' צירוף כלאם לטובה, כמבואר בספר הזוהר הקדוש ובספרי רבינו עה"פ מלך אסור ברהטים, בריהטי המוחין, שהשגת אלקות הוא כאילו תופס ואוסר את השכינה בתוך המוחין, ולכן גם בחי' "מלאך" המבואר כאן שהוא שפע נבואה, הוא בחי' “כלאם". ולזה צריכים לשמור שלא להשמיע את הקול הפרטי העצמי, וכיון שהקול יוצא מתוך שלשה פנים, אינו מפסיד ההשראה, ואדרבה בזה שפיר יצא דבר ה'.

ושמואל אמר (סנהדרין ה:) ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף, הרי בודאי יש חסרון של השראת נבואה, כי בודאי על חציפות לא ישרה נבואה, אבל עם כל זה כיון ששניהם מינוים לצרכי ציבור, והם בחי' שלוחים ומלאכים, חל עליהם בחי' השני כרובים שמהם ישמע הקול של הפסק. וזה הענין של חצו"ף (ע"ה) בגמטריא אל"ף למ"ד, שהוא פן אחד של הפנים כידוע, שיש ש"ע נהורי אנפין, כל פן, אל"ף למ"ד, והרי זה הב"ד של שנים הוא חצו"ף, כי אין להם הכח של בחי' הג' מידות שמהם בונים את היראה [יר"ו – ג' פעמים ע"ב] של"ם [ש"ע הנ”ל] של ירושלים שהוא היפוך של חוצפה, וכמבואר שם להדיא שהתאוות הנ”ל הם בחי' חוצפה, ולכן בהיותם רק שנים כל אחד הוא פן אחד בפני עצמו, שרוצה שישמע קולו בההתמנות הזה, וחסר להם הפ"ן שיבטל את השמעת כל אחד כקול בפני עצמו, ומלאך פניו הושיעם. ולכן אפילו לשמואל, כיון שמעיקרא נכנסו כל השלושה לענין, אי אפשר לסכן אותם בהשמט אחד בטענת איני יודע וחייבים להוסיף דיינים.

לז. ריש לקיש אמר מהכא כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון [סופי תיבות מת"ן ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן], רבי זירא (רי"ח) אמר מהכא (בראשית כז) וירח את ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. הנהו בריוני דהוו בשביבותיה דרבי זירא דהוה מקרב להו כי היכי דנהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן (!!!!!), כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי עד האידנא הוה קטין חריכא שקי דהוה 'בעי עלן רחמי' [ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!], השתא מאן 'בעי עלן רחמי' [ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!]? הרהור בליבייהו [בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!!!!] ועביד תשובה, ע"כ. גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם.

צ. במשנה ראש פרק חלק (מסכת סנהדרין פרק יא, וכן מובא לפני כל פרק בפרקי אבות): כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס)  ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, ע"כ.

מעשה - "ידי להתפאר" עם האותיות בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן - מעשה של רבינו!

צה. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי, בת דינא בטל דינא. ופרש"י כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת, עכ"ל. ע' שיחות הר"ן אות קעה.

מכות

מכות גם כן מכונה מלקות. והרי מכות עם הכולל הוא השנה שבו נולד הרמח"ל התס"ז, ו"מלקות" בגמטריא התקע"א השנה שבו רבינו הקדוש נפטר, [וסוד המלקות עיין ביחוד היראה עמוד שיא, והוא בחי' יראת העונש, ואכמ"ל], הרי שבין מכות למלקות נפרש חיי הרמח"ל ורבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. [ובין מכו"ת למלקו"ת, ק"י כמנין שנות יוסף, וכמנין נ נח, עם התיבות. והפתק ניתנה קי"א אחר פטירת רבינו]. מכות בגמטריא י"ז בתמז, אי נמי מכות עם ד' אותיותיה בגמטריא יז תמוז, שבו התחיל עיקר ההתגלות של רבינו דרך סבא ישראל, והרי רמז בזה שיש הרבה לגלות ברבינו הקדוש דרך הרמח"ל.

שבועות

במשנה ריש מסכת שבועות (ב.) תנא ד' דברים של שתים שהם ארבע.

והם ד' בחינות של דיבור המבוארים בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב'. דיבור של צדקה זה בחי' יציאות שבת כמבואר בתורה לא, דיבור של תשובה זה בחי' נגעים שבאים כדי להחזיר את המוכה בתשובה, ועיקר צרעת בא על ידי פגם הדיבור וכן אינו טמא אלא על ידי דיבורו של הכהן וכן אינו טמא אלא מן הדיבור ואילך, דיבור של עשירות זה בחי' טומאה, שהממון הוא בחי' טומאה, צא תאמר לו [והוא בחי' גם משלשם, כי מדובר בג' מיני טומאות, טהור שאוכל טמא, וטומאת מקדש וקדשים], והוא בחי' דיבור כי הטומאה אינה אלא מן הדיבור ואילך (עי' הוריות דף י וש"נ), ודיבור של מלכות הוא בחי' שבועות, בחי' בת שבע,שהיא המלכות.

יח. בעא מינה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה, שקל קלא (רש"י: פיסת רגבים) פתק בה (רש”י: זרק בו), אזהרה לבועל נדה (ויקרא יח) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וכו' ע”ש [ובאמת הביטוי מופיע כמה פעמים בש”ס, ומצינו ג”כ שתרגמו קלא – אבן. וראיתי בספר לקוטי לוי יצחק של חב"ד שהאריך לפרש הביטוי על פי קבלה]. ויש בזה הרבה לפרש, כי בכלל למה ליה כל המעשה הזה, ובאמת מה שאל ממנו הלוא מקרא מלא דיבר הכתוב. ואפרש כאן בעזה”י רק כמה דברים על מה הם רומזים. שקל קלא, זה רמז להקול, שסבא אמר שבפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, זה הקול של רבינו, וזה פתק בה, ועי' בתקוני זהר תקון כה שהבאתי לקמן בקונטרס, כי יש הנשמה, שהיא עצם החותם, ויש הרוח, בחי' קול, וזה ציור האותיות, והנפש זה הרשימו, וזה הפתק, ע”ש. וזה ענין איסור וטומאת הנדה, כידוע ומבואר בלק"מ שנדת זה גמטריא חותם, וזה לעומת זה.

וזה הלשון של שקל, כי הוא מלשונות של שירה, משקל השיר (וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה סג). וזה ממש שקל קלא - השיר שהוא קול של רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן - שחתום בפתק.

והנה זה שפתק כאן פירושו זרק, יש בזה משום תיקון השני ציפורים בסיפורי מעשיות משנים של קדמוניות סיפור של השבעה קבצנים, הקבצן עם הצואר העקום, ע"ש שמחמת שהצפורים נפרדו ולא מצאו זה את זה גרמו שכל הסביבות היו מיללים, שזה ממש פגם השירה, והתיקון שצריכים להחזיר את הציפורים ביחד ע' לקוטי מוהר"ן תורה ג, וזה הקבצן עם הצואר העקום היה עושה על ידי השלכת קולותיהן זה לזה.

והנה ענין הצואר לכאו' הוא ממש ענין של בית המקדש כמו שמצינו בכמה מקומות בשיר השירים (פרק ד' - כמגדל דוד צוארך, פרק ז' - צוארך כמגדל השן), והשני צפורים בחי' הכרובים שבאמת לא לקחו מקום כמבואר בגמרא בבא בתרא, שלא היו מעולם הזה, ממש בחי' הבל של קדושה - רוח הקודש מבין שני הכרובים. (וידוע שפתק כתוב ג"פ עבודה כנגד העבודה בג' בתי מקדש, והשלישי - ובחיזוק עבודה תבינהו - בבנין הבית השלישי בב"א). ואולי משום זה אנשים תמיד טועים לומר שמישהו זרק את הפתק לסבא, אף שבאמת סבא קיבל אותו בתוך ספר, כי באמת הפתק  הוא בחי' זריקת הקול של רבינו בשיר נ נח נחמ נחמן מאומן.

שבועות דף יט. וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרש ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר, פרש"י כשהיה שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד, לפי שאין ביניהם חיוב ופטור, עכ"ל (וע' בספרי שופטים פמ"ה).

ופליאה דהלוא צריכים לראות בעל המאמר ולדבק רוח ברוח ככל המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה קצב ותורה יב!

עבודה זרה

ג: שג' שעות הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, וי"ל על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כב שצריכים לעשות מתורת ה' תורתו ע"ש, ולכן אנחנו מתפללים אז, כי תורת ה' הוא עוד לנו בבחי' תפילה. ובזה שגו "החסידים" שאיחרו זמן התפילה בהחשבם שהם כבר הגיעו לכך שתורת ה' הוא תורתם.

ה: תן לנו אתה, הובא בפתיחה להשתפכות הנפש מלקוטי הלכות, ועמש"כ בערך תן.

יא. ברש"י קומא פירושו מלך, ע' בלקוטי מוהר"ן תורה רלד - ודע שיש שם שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם. והשם הוא קמה.

טז: רב אשי מכנה וקורא לר' זירא פתיא אוכמא, פתיא פרש"י כלי שחור וכו' חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית ז.) דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם ע"כ. והרי פתיא בגמטריא כסותה, בסוד תיקון הברית, שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

יט. הגמרא קוראת תהלים – תילים, עמש"כ ריש ספר תהלים.

כד: רב אשי אומר שאחר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וכו' אז ישראל היו אומרים (לפי ר' יצחק נפחא) רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך החושקת בריקמי זהב המוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים ע"ש. הרי מקור כאשר מעמידים את הארון – בחי' קומה ה', ולענינינו כאשר רכב של ספרי רבינו הקדוש עומדת, אז ראוי לשיר ולהתנופף, כמו שאמר סבא ישראל, הבאתי דבריו בערך ריקודים ע"ש.

כו. פותא זה המצח, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לז: אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן. בוקי סריקי בגמטריא תצח, ואילו נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות והכולל בגמטריא תצז (-כעין מה שמצינו "ונושנתם' שגלו שנתיים פחות מהגמטריא).

מז. פארות הם נימין - מיתרים בשביל כלי נגינה, פארות בגמטריא התרפ"ב

נב. תלמיד חכם נקרא מזבח. עיין לקוטי מוהר"ן תורה מא ותורה מט.

אבות

א:א משה קבל תורה מסיני. שמעתי שהראשי תיבות בגמטריא פתק. והוספתי שאותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) הם רנב"ש – רבינו נחמן בן שמחה.

א:טז עשה לך רב והסתלק מן הספק. והנה ענין עשה לך רב, זה להיות חסיד של רבינו, ורבינו מפרש בלקוטי מוהר"ן (תורה ג) עשה לך רב, שאתה צריך לבנות את המלכות שלך על ידי נגינה ע"ש. ועל משנה זה האריך רבי נתן בלקוטי הלכות (הלכות ברכת התורה על פי לק"מ תורה לו) שצריכים לצייר את האור לברכה ע"ש. וזה ממש הענין של נ נח, כי הראשי תיבות - בחינת ראשית האור הנשפע מלמעלה - של נ נח נחמ נחמן מאומן – ננננ"מ בגמטריא ספק, ולכן צריכים לצייר את האור לברכה, וזה עניין עשה (בחי' ש"ע אורות הפנים) "לך רב" (אותיות לברך!), הגמטריא של "לך רב" הוא מה שמשלים הגמטריא של הראשי תיבות ננננ"מ להגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן (ננננ"מ = 240, לך רב = 252, ביחד, 492, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה)! ובלקוטי נ נח, בפרק "מה פירוש 'אני נ נח נחמ נחמן מאומן'" הארכנו קצת בנקודה העיקרי הזה של נ נח, שנ נח נותן לבן אדם בטחון עצמי חזק, ואופי, ואומץ, ועוד זאת שנ נח נותן כח לרצון טוב, ע"ש.

ב:א רבי אומר איזהו דרך ישרה, וכו'. וידוע מה דאי' בליקוטי מוהר"ן שרב"י ר"ת ראש בני ישראל, והר"ת של איזהו דרך ישרה, יד"א, ישראל דב אודסר זצ"ל. שעל ידו האש של מוהר"ן תוקד עד ביאת המשיח.

ב:ב כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת (ומשכחת) עוון. יש לפרש בשני דרכים. א' שמי שמקדש עצמו כולו לתורה, אז בסוף יזכה לביטול להשי"ת וישכח ממנו כל עוונות. ב' כל תורה שאין עם ה' - עם השכינה, הרי זו מלאכה מהל"ט מלאכות - בחי' פגם הברית כמבואר בתורה יא בלקוטי מוהר"ן, אז סופה בטלה ומביאה עוון. שנזכה ללמוד באמת את תורת ה', בזכות הפתק!

ב:ח אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, זאת אומרת שכל הלימוד היה כדי שתגיע לנ נח נחמ נחמן מאומן, היינו לשיר ולרון נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה מה שכתוב, כי לכך נוצרת, נוצרת זה אותיות רון ת"צ.

ונראה לפרש עוד בס"ד, כי לכ"ך נוצרת, כ"ך זה השני קצוות, כי כ' כפופה רמז על הכתר והכבוד, וך' הגם שלעצמו הוא גם כן רמז על הכתר והכבוד, אבל לענינינו פה נגיד שהיא הסוף של המנצפ"ך דינים. והעני הוא כי כפי עביות הכלים כך גודל שיעורם לקבל האור. ולכן כל הגדול מחברו יצרו גדול. ולכן זה שלמד הרבה תורה, שלא תחשוב שהוא השיג תוספת ומעלה מעל שאר בני אדם, כי כל מה שהוא השיג בתורה הוא היה חייב ודחוף בידיעות האלו רק להתמודד עם גודל עביות הכלים שלו, שכפי הכלים שלו, לולא הוא היה חסר קצת מכל ריבוי תורתו היה לו מפלה גדולה, מה ששאר בני אדם אפילו בידיעות הרבה פחות יכולים להתקיים ולהצליח. וזה כי לכ"ך נוצרת, כי היית צריך לכל התורה הזת כדי שהכ' האור והכבוד והכתר של תורה שלך יהיה שווה ובמדה נגד הך' – גודל עביות הכלים שלך, סוף המנצפ"ך.

עוד יש לפרש בס"ד:

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

י"ל על פי המבואר בכוונת לברכת התורה ובכתבי האר"י שער המצות פרשת ואתחנן על תורה לשמה, שהיא לשם ה', שיסוד אבא יתגלה למעלה מן החזה אל לאה וימתיק דיניה. ומכוונים ג' ראשונים שלה: ה"י ה"ה ה"א - ל"א וכו' וכו' הרי מד"ת, יסוד זה הד' אלפין וכו' עיין שם.

הרי אם ל-מד"ת תורה, ה-רבה, שהגדלת את הה' עד מד"ת, א"ל תחזיק, אלו הג' ראשונים כנ"ל, כי "לכך נוצרת" עם התיבות והכולל בגמטריא מדת לשמה. ועוד, לכך בגמטריא ע', בחי' הוי"ה בניקוד אלקים, בחי' אימא עלאה.

ב:טז לא עליך המלאכה לגמר. עיין בשיחות הר"ן סוף אות עו, ומה שפרשנו את זה, להתדמות להש"י, שם ע"פ תורה מט.

ג:ב רבי חנינא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים וכו'. נראה לפרש על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כב שדברי תורה הם בחינת הדבורים שסביבות המצוה, שהם בחינת נסתר, בחינות נשמע, בחינת תפלה, ע"ש. כי ידוע שכל אחד מישראל נשרש באות מהתורה, ועל כן כאשר שני יהודים יושבין ביחד, צריך להיות ביניהם דברי תורה, ודו"ק.

ה:ח עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' הכתב והמכתב והלחות, וע"ש שגם הכתב והמכתב הם שייכים להלוחות. ושמעתי שיש פה רמז להפתק. וכעי"ז שמעתי ממ' נ נח, מה שיש רמז להפתק בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה י' מבערגיר ועני, שהבן של הבערגיר השיב לה הכתב ואמר לה: 'הא לך הכתב' שעם הח' אותיות הוא בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן יש עוד כמה רמזים, כי בערגי"ר גימטריא תהלים שהוא גימטריא נ נח נחמ נחמן מאמן. וכן בסוף הספר מבואר שממנו נולד משיח, וגם יש התמיה איך פקד יפקד הוא סימן על הגאולה, ע"ש. ויש להוסיף, ש'פקד' הוא הגימטריא של שם ע"ב דהוי"ה באחוריים. [בראשי"ת בגימטריא כתב נ נח נחמ נחמן מאומן].

ובענין הלוחות ע"ע בליקוטי הלכות או"ח הלכות נשיאת כפיים ה' שכז"ל ועל כן יסד דוד המלך ע"ה כל ספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה כמו שאמרו רז"ל. כי דוד הוא בחינת משיח שהוא עוסק לתקן פגם שברי לוחות שבא על ידי חטא העגל, ע"ש. וע' בספר זה ינחמנו בפרק 13 בביאור הפתק – יז בתמוז יאמרו שאינך מתענה. וידוע בשם השפת אמת (בלק תר"ס מובא בלב השמים חנוכה 229) שאף שמצינו שכאשר משה רבינו ע"ה שבר את הלוחות האותיות פרחו באויר, וכיון שיש כלל שצריך נס גדול כדי שהשי"ת יקח בחזרה מה שהוא נתן בנס (כידוע מסיפרו של רחב"ד ברגל של שלחנו בעוה"ב), ולא מצינו שהשי"ת לקח האותיות בחזרה, הרי שהם עדיין בנמצא בעוה"ז למי שזוכה להם. הא לך את הפתק הקדוש (ועמש”כ וע' מש"כ בפרק רבינו מגמגם (בפרקים שלאחר הפתק הקדוש בענין נ נח נחמ נחמן מאומן), אות ג.

ויעו' בלקוטי מוהר"ן תורה ריז שתמז ר"ת זכרו תורת משה, א"נ ר"ת זמן מתן תורתינו, ולכן תמוז חסר ו' כי ו' סימן על הלוחות שהיו ארכן ו' ורחבן ו' ע"ש. והנה המילוי של ואו, ואו אלף ואו בגמטריא מאומן, כי מאומן יצאו שוב הלוחות בבחינת הפתק הקדוש. ולכן מאומן עם תמז והכולל בגמטריא הפתק!

וי"ל שמה שכתוב בפתק מקו לקו ג"כ רמז על הלוחות שהיו כתובים מעבריהם מזה ומזה.

ד:א איזהו עשיר השמח בחלקו, ה"שמח בחלקו" ע"ה בגמטריא 495, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים.

אבות ד:יג רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. י"ל שזה המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ריד שלימוד גמרא שלא כראוי נותן כח לילי"ת ח"ו. וזה הכוונה בשגגת תלמוד, לימוד שלא כראוי, עולה זדון, בחי' הקליפה הנ"ל שמתגברת ח"ו, והיא היפוך החכמה אמיתית, בחי' בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה (משלי יא:ב), וכתיב זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (משלי כא:כד). וזה א"ש כמין חומר במה שכתב רבינו את הנ"ל כהמשך למה שביאר בענין כח לימוד התורה להגן ממיתה, ואז כתב ז"ל ועכשו מצינו בני אדם שמתו באמצע למודם, דע שאם הלמוד כהגן, בודאי אין לו שום כח, אבל אם אין הלמוד כראוי, בפרט למוד גמרא וכו' ע"ש. כי שגגת תלמוד עולה זדון, זדון בגמטריא ס"ז, דהיינו חסר אחד מחיים, בגמטריא ס"ח.

וגם הלשון שגגת, מורה על הסכנה של לימוד הגמרא שהוא בלשון תרגום, מעורב טוב ורע, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יט:ה ע"ש.

ד:כט ראשי הפרקים שמעתי בשם רב אחד מפרסם בשם מזז, והשלמתי בעזה"י כיד ה' הטובה עלי.

איתא במשנה סוף פרק ד' של מסכת אבות, ז"ל ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ע"כ.

הנה משנה מונה פה כמה דברים בזה אחר זה שהם על כרחו של אדם: נוצר, נולד, חי, מת, עתיד ליתן.

והנה שים לב שהר"ת של הדברים הם נ נח! ואח"כ המ' של נחמ, ו"עתיד" זה גמטריא תהלים - גמטריא נ נח נחמ נחמן מאמן, וכן  "ליתן" ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! 

ואגב בזה א"ש למה כתוב עתיד רק בסוף ולא על המיתה (אף שבפשטות יש לדחות שהוא קאי על עולם העתיד, אבל בזה א"ש טפי).

והנה ידוע שנ נח הוא ענין של רצון והמשכה ממש ההיפוך של כפיה. אלא שזה גופא מה שיש ללמוד פה, שיש בחירה להיות נ נח ולחיות ברצון או ח"ו להיות נכפה לכל דבר בעל בכרחך.

ה:יז מחלקת לשם שמים, מחלקת הלל ושמאי. ע' לקוטי מוהר"ן תורה נו:ח ומש"כ שם.

ה:כ אחד מהדברים הכי עיקרים של רבינו הקדוש רבינו נחמן מברסלב - נ נח נחמ נחמן מאומן - זה עזות דקדושה (היפוך ענוה פסולה). וכן איתא במשנה במסכת אבות הוה עז כנמר, נמר, זה ר"ת רבי נחמן מאומן [ובמסכת שבת קז: איתא שהנמר קאי ריקמי ריקמי, ריקמי בגמטריא רבי נחמן] (ובאמת יש עוד הרבה רמזים במימרא של יהודה בן תימא, יהודה תימא עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ושוב מצאתי בכתבי אר"י (שער הגלגולים, הקדמה לו) שר' יהודה בן תימא אותו שרש נשמה של רב נחמן. קל כנשר, נשר ר"ת רבינו נחמן שמחה, רץ כצבי, צב"י זה משה בא"ת ב"ש, ר"ץ בגמטריא רנ"מ – רבינו נחמן מאומן). וגם המלה עז - ע פעמים ז = 490 וע"ה זה גמטריא, נ נח נחמ נחמן מאומן! וכאשר כלל ישראל יבינו את זה, אין ספק שעזה יחזור לידינו, הנחמנים. וזה ג"כ מה שאיתא בגמרא רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק. רמ"ן זה רבינו נחמן מאומן כנ"ל, תוכו אכל עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן - רמז להפתק שסבא מצא אצל רבי מאיר (אחר שאכל...), וקליפתו זרק, יש לי ב"ה לפרש בזה הרבה, אבל כעת נזרוק את הקליפה ונדבר רק טוב, נ נח נחמ נחמן מאומן!

ה:כ ובשת פנים לגן עדן. בנוסח ספרד של עדות המזרח הגירסה (בשחרית אחר הי"ג מדות של רבי ישמעאל): ובוש פנים לגן עדן. בוש פנים עם התיבות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – לגן עדן.

ה:כג לפום צערא אגרא. לפום צערא בגמטריא הוי"ה נ נח נחמ נחמן מאומן. אגרא ראשי תיבות אין גדול (מזה) אומן ראש השנה.

ה:כד בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא. לפום צערא, בגמטריא הוי"ה נ נח נחמ נחמן מאומן.

ו:ב, והובא בריש איכה רבתי ועוד מקומות) אמר ר' יהושע בן לוי כל יום יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי' להם' לבריות' מעלבונה' של' תורה', ס"ת התהלי"ם שע"ה בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה עוד סמך למש"כ  שהענין של חכמות בחוץ תרונה, והבת קול שיוצאת, נרכב על הקול של נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה המשנה באבות מסיימת ז"ל שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר (משלי יא) נזם זהב באף חזיר אשה' יפה' וסרת' טעם', ס"ת המתה, שחסר האותיות ל"י, וזה מה שמובא במדרש (ובסוטה יג:) כד מית משה רבנו צוח קדשא בריך הוא: וי מי יקום לי עם מרעים, לי דייקא, עיין בזה באריכות בסוף לקוטי מוהר"ן תנינא (תורה צא).

וכן מצינו בפרשת ואתחנן (ד:י) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם, שבתוך האותיות ותהלי"ם, שהם בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, יש האותיות ע"א, שהם  ע' א'ומות הע'מים – ע'ובדי א'לילים (ובדרך אחר היינו יכולים לפרש ע”פ מה שרבינו גלה על פסוק ראשון של ספר שמות, שמדבר על הע' נפשות שירדו למצרים, ושם יש בס”ת תהלים), שהשי"ת בקש ממשה רבינו ע"ה שיקים ויעלה ויקשר בחי' לי, הקהל ל"י דייקא, וכמו שמבואר בתורה צא שם, ומבואר שם ז"ל כי הצדיק האמת בונה עולמות החרבין [– בחי' בחרב] ומגביה חכמה תתאה ומקשרה לחכמה עלאה על ידי שיחתו וספורי דבריו שמדבר עם המון עם וכו' וזה ענין מה שהצדיקים מדברים עם אנשים שאינם הגונים או אפלו עם עכו"ם וכו' ע"ש. גם לי' את' העם' ואשמעם' ס"ת בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וגם בכל המשך הפסוק, ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים אל האדמה ואת בניהם ילמדון. ה אתי כל הימי, כ' וי' ביחד זה ל', הרי עוד הפעם בתוך אהתהלים, שזה בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן יש הל"י. וגם פעמים בפסוק כ' ילמדון, שזה י' למד, והדברים פלאים.

וע"ע בפרשת עקב (י:ג) ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לחת אבנים כראשנים' ואעל' ההרה' ושני' הלחת' בידי, בס"ת כתוב תהלים.

ו:ד פת במלח תאכל ומים במשורה – ראשי תיבות עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

זבחים

זבחים קח. אמר רב אשי ממאי שטומאת הגוף חמורה דלמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה, ע"כ. וזה מה שרבי נתן מרבה להוכיח שיותר גרוע מכל העבירות שבתורה רחמנא ליצלן זה היאוש אפילו על עבירה קטנה, כי עם היאוש הרי זה נקבע טמא לעולם, וזה חמורה מעבירה הכי גדולה שיש לה טהרה על כל פנים בתשובה.

קיח: (חק לישראל, פרשת שמות יום ה') כי אתא רב דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכלן לא שרתה אלא בחלק בנימין. הס"ת של שילה נוב גבעון ובית עולמים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות והכולל, א"נ כמנין רבי נחמן מאומן. ובכל"ן בגמטריא נ נח, ל'א שרת'ה אל'א בחל'ק – אותיות היסוד ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרק ה' – איזהו מקומן

נו: - משנה: 

פרים הנשרפרים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון וקבול דמן, אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים. הסופי תיבות עם ג' כוללים של הג' קרבנות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קח. (גמטריא נ נח) אמר רב אשי ממאי שטומאת הגוף חמורה דלמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה, ע"כ. וזה מה שרבי נתן מרבה להוכיח שיותר גרוע מכל העבירות שבתורה רחמנא ליצלן זה היאוש אפילו על עבירה קטנה, כי עם היאוש הרי זה נקבע טמא לעולם, וזה חמורה מעבירה הכי גדולה שיש לה טהרה על כל פנים בתשובה.

מנחות

כט: אמר רב יהודה מר רב בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו' ע"ש. 

עמש"כ בהקדמה הקצרה לחלק נ' – הוא חלק א', לפירוש על התורה.

לא: קובה: אופן כתיבה זו (כאהל שהוא רחב מלמטה וצר מלמעלה):

    1

   23

  456

 7890

ולאפוכי מצורת זנב, שהוא להיפוך. אופן כתיבה זו מכונה אחוריים, ועמש"כ בערכו.

וענין קובה, הוא גם כן ממש ענין של השיר פשוט כפול משולש מרובע. כי מבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ח:ג) שזה היה פנחס בעת שקנא על על מעשה זמרי שזכה לעשות תפילה בדין שעל ידי זה זוכין להשיר פשוט כפול משולש מרובע. והרי באותו קנאות פנחס כתיב (סוף פרשת בלק – במדבר כה:ח) וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה.

והרי קובה, בגמטריא הנ נח.

מג: איספרקמי – ע' מש"כ בענין הקטרת.

צט: שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית, ע"כ.

נראה לפרש על פי מה שרבינו פירש בלקוטי מוהר"ן (תורה קי) שלא ימוש כלומר שלא יגשם ע"ש. כי רבי ישמעאל תמה עליו היתכן שמי שלמד וידע כל התורה בכלל ירצה או אפילו יחשוב לבטל ממנה ולעסוק בחכמת יונית, על כן הוא ענה והזהיר אותו לבל יגשם את התורה, ואדרבה ישתדל להשיג רוחניות התורה, לא רק בז"א אלא בעתיקא, כענין הכתוב (זכריה יד) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, ואיתא בזוהר חדש פרשת חקת, שההוא יומא בעתיקא תליא.

במשניות מנחות (יב:ד) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון, ומביא בכלי אחד. אם אמר הרי עלי ששים ואחד, מביא ששים בכלי אחד, ואחד בכלי אחד, שכן צבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד, ע"ש. ויש לי בס"ד הרבה לפרש בזה וקשה לכתוב הכל, אבל נקי בלי כלום לא אצא, ואכתוב בעזה"י כמה ראשי פרקים. דהנה ידוע לכם כבר שמנחה היא ממש הענין של רבינו (כי מנחה אותיות נחמן, כאשר הה' כלול בי', ולעולם יהא אדם זהיר בתפילת מנחה, ומנחה כנגד יצחק – שם של רבינו – ומנחה היא ענין של התבודדות ויצא יצחק לשדה לפנות ערב). והנה רבינו מפרש כמה פעמים ענין של ששים בלקוטי מוהר"ן, ששים המה מלכות וכו', ובפרט נוגע לנו התורה נט, שמפרש איך שהאיסור בטל בששים – בעיגולא בס' שהיא בחי' שבת. ודיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד, דהיינו פחות ממנחות הצבור, מנחות בגמטריא תק"ד פחות אח"ד = נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה הצבור הם יכולים להביא מנחה של ס"א, כי באמת הצבור כולל הס"א (כידוע שרשות הרבים הוא מקום החיצונים), כענין החלבנה שחז"ל אמרו לכלול הפושעים עם הצבור, ואף שהיתרון הזה שמוסיף מגרע, זה בכח הצבור לעלות במנחה. אבל היחיד צריך להיות אחד, דיו לעבד להיות כרבו, ה' אחד ושמו אחד. והיחיד צריך להיות פחות מן הצבור (פח"ת עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, או פחו"ת פחות ג' אותיות אחד בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). כי עיקר כח הס' אינה אלא מרבוע הינו מהמם בבחינת ארבעים יכנו וכו' ע"ש. והצבור דן את אחרים, להמם (ע' דברים ב:טו), אבל היחיד שופט רק את עצמו. ועל כן האדם היחיד צריך להיות אחד, בבחי' אחד היה אברהם. 

ולכן קרבן פסח נקרב בטומאה כאשר רוב הצבור טמאים. אבל יחיד אי אפשר לאכול טמא (זהר שמיני מא:) ועד ונטמתם בם כתיב (ויקרא יא:מג) בלא א'.

ולכן כתוב בתורה הקדושה (שמות יב:ד) ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות. ואם י-מ-עטהבית, י' זה עשרה שהוא צבור, מ' זה המשפט, עטהבית בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ה' תיבות. במכסת נפשות הוא בסוד נ נח נחמ נחמן מאומן, בסוד כי הוא כסות"ה לבדה.

חולין

סב: ואמר רב יהודה: מין עוף הנקרא צרדא - שרי מותר הוא באכילה. והעוף הנקרא ברדא אסיר באכילה. 

וסימניך, סימן שלך שלא תחליף ביניהם הוא: ברדא - בר מיניה [לשון נופל על לשון]. ופירוש הסימן הוא: ברדא - מבלעדיו! והיינו, שאסור לאוכלו. 

ואילו עוף הנקרא מרדא - ספקא, ספק הוא, האם הוא מותר או אסור. 

והרמז בזה, צרדא בגמטריא ברסלב ע"ה והוא שרי וקיים. אמנם ברדא, אותיות דא רב, בר דא, אסור, כי אין רבנים בברסלב, וכל רב הוא טריף פסול. מרדא, אם לעשות מרידה נגד הרבנים, זה בספק (מ"ר בגמטריא ספק, בגמטריא עמלק כידוע), וצריך לעיין כל פעם מה לעשות.

פז. מעשה שהזמין רבי את מין אחד לאכול, ובתוספות שם ד"ה או ארבעים זהובים אתה נוטל, שרבי לא רצה שהמין יברך ברכת המזון. עמש"כ בספר המדות ערך אכילה ב:ג.

קכד. האלקים אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא.

טרחו המפרשים והפוסקים לפרש מה מיוחד ביהושע שרבי אמי דוקא תפס ונקב שמו בשבועתו.

ונראה לפרש בפשטות על פי המבואר בתורתינו הקדושה בפרשת פנחס (במדבר כז:כא) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה, ובכלי יקר כתב שם כז"ל וכן בענין התורה והמצוה ודאי יכופם על שמירתם בכל תוקף ועוז ועליה אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' כל דבר סתום ונעלם בתורה על פיו יצאו ויבאו בדבר הלכה, עכ"ל. הרי מבואר שבירור ההלכה של יהושע בן נון היה תלוי על אלעזר והסנהדרין. ויפתח בדורו כשמואל בדורו, ורבי אמי היה ראש מתיבתא בארץ ישראל, ולכן אפילו אם יהושע בן נון היה מציע ההלכה, עוד תלוי בו לקבוע אותו.

קל: כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת (פרש"י חלק כהונה). מנת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קלד. בן תדל – כנוי לשוטה מפורסם, עמש"כ בתהלים יט:ח.

בכורות

לו. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר, יימר שרי בוכרא, והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור.

מרימר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. יימר שרי בוכרא, "יימר בוכרא" עם התיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – "שרי" אותיות שיר. עד מפי עד, עד עד, בגמטריא נחמן.

דף נז: - נח. בן עזאי אומר שאדר הסמוך לניסן תמיד חסר (כט ימים) ורבי עקיבא אומר שיכול להיות מלא. ולא מבואר במאי פליגי. ולכאורה מבואר הדבר שאדר הוא חודש שמרבים בשמחה, ועל ידי השמחה יוצאים מהגלות לגאולה (כמו שרבינו גילה וסמך על הכתוב כי בשמחה תצאו), ניסן זה חודש הגאולה כידוע. אכן קודם הגאולה תמיד יש נסיון ושל ירידה וחושך כמבואר בספרי רבינו. ולכן בן עזאי אומר שאי אפשר לשלמות השמחה של אדר, וצריך לסיימו בכט, אבל רבי עקיבא היה שמח אפילו כאשר ראה את השועלים בהר הבית, אז רבי עקיבא היה יכול לראות שהשמחה של אדר יהיה שלם עד הגאולה של ניסן ממש.

אדר אותיות ארד, אני ירד, בחי' נחית דרגה נתיב איתתא (יבמות סג.), כי ניסן בחי' נשואין, בחי' (תהלים סח:ז) אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (סנהדרין כב).

ערכין

ח: רבה כרבי אלעזר - שצדקתך כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה (רש"י), בחי' ישוב ירחמנו יכבוש עונתינו, כי הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכויות. ורב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא - שאלמלא צדקתך כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות ("נושא עון" נושא ומגביה כף העונות למעלה כדי שיכריעו הזכויות) מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעים עד תהום רבה (רש"י).

יש לפרש שאלו השני דרכים להבין תורת אזמרה. שפירוש הפשוט שמלקטים נקודות טובות ומרימים אותם, זה כפי רב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא. ופירוש התורה רפ"ב אזמרה על פי הרמח"ל שכל יהודי יש לו הנקודה או נקודות שלו ואלו הנקודות צריכים להאיר ולהביא לכל תוקף, זה כפי רבה כרבי אלעזר, ודוק!!!

ט. רש"י בסוף העמוד ד"ה איתחזויי איתחזי כז"ל לבנה לב"ד ואנן הוא דלאו אדעתין למימסר נפשין ולמיחזייה הילכך לא מרנני עכ"ל. והוא קצת פלא למה שייך מסירת נפש כדי לראות הלבנה החדשה. ועל כל פנים, הענין מרמז למצוא נקודה טובה כל דהו, ובזה שפיר מובן איך שצריכים בזה מסירות נפש.

יא. אל תקרי יסור אלא ישיר. זה ממש מה שרבינו הקדוש גילה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח, שקול המוכיח הראוי הוא בחי' שיר.

יג: ושל ימות המשיח שמונה וכו' של עולם הבא עשר, וברש"י שם מבואר שאפילו בימות המשיח התשועות בעצמות יולידו צרות, והוא הוא הדבר שגילה רבינו הקדוש בחיי מוהר"ן אות תל, עיין מש"כ שם. ועיין בערך שיר חדש – שירה חדשה.

יט. – סבא בביתא פחא בביתא, עמש"כ בפרשת בחוקותי כז:ז.

ל.-ל: אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

לב: מבואר שעזרא הסופר ביקש רחמים מהשם יתברך לבטל היצר הרע של עבודה זרה, ונענה בחצי, והגמרא מקשה על יהושע בן נון למה הוא לא ביקש והתחנן להשם יתברך על זה, והגמרא אומרת שבאמת זה טענה חזקה נגדו ובגלל זה אחד מהפסוקים הקדושים מהנביא לא קורא אותו יהושע אלא ישוע! והא לך לשון הגמרא עם פירוש "חברותא":

ואידך התנא שסובר שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, איך יפרש את הפסוק בנחמיה שלא עשו סוכות עד ימי עזרא?

ומשנינן: שאין משמעות "סוכות" כפשוטו, אלא דבעי עזרא רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא של עזרא עלייהו על ישראל כי סוכה!

והיינו דקא קפיד קרא עילוייה דיהושע [שהקפיד הכתוב על יהושע] דוקא, שהזכיר הכתוב אותו ולא את אחרים, וגם דבכל דוכתא כתיב "יהושע" והכא כתיב בלשון גנאי: כי לא עשו מימי "ישוע" בן נון. והטעם: דבשלמא משה לא בעא רחמי על ביטול היצר של עבודה זרה דלא הוה לו זכותא דארץ ישראל שהרי לא נכנס לא"י, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל הקפיד הכתוב עליו: אמאי לא ליבעי [ביקש] רחמי.

ומבואר הדבר שהשם ישוע הוא גנאי.

ונראה לעניות דעתי שיש להביון יותר עמוק בגמרא זו, שכיון שיהושע לא ביקש והתחנן לבטל היצר הרע של עבודה זרה, מזה היה כח לכל הקליפה של הנוצרות שבונים על השם ישוע, שם רשעים ירקב.

ולפי זה מסתברא שכדי לבטל הקליפה של נוצרות צריכים הכח של ארץ ישראל, ולא מספיק אפילו הבחינה של ארץ ישראל שיש לצדיקים אמיתים, כי הגמרא הנ"ל הניחה למשה רבינו ע"ה שלא היה לו להתפלל על ביטולו של ע"ז מחמת שלא היה לו הזכות של ארץ ישראל. אכן יתכן שרבינו שזכה להיות בארץ ישראל כבר יש לו גם את הזכות הזו והכח לבטל אפילו הרע הזו, ועם כל זה בודאי כחו יהיה הרבה יותר חזק כאשר יהיה מושבו ממש בארץ ישראל, בב"א.

מסכת תמורה

יד. וכל הקרב בלילה קדוש בין ביום בין בלילה (נוסח הגמרא על פי הרש"ש ודפוס ישן). יש בזה רמז להיסוד שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ג', שהלומד בלילה – הקרב בלילה – ניצול מלימוד שלא לשמה, וכאור הבקר זוכה להחוט של חסד שמגין עליו, והרי הוא קדוש בין ביום בין בלילה.

טז. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע (ס"א משה, וכן הגירסא בילקוט סוף פרשת בחקותי) ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר , לך וטורדן במחלמה וכו' ע"ש.

והדבר תמוה עוד מה ענה יהושע למשה רבינו, הלוא אפילו אם זכה להיות לידו ממש כל הזמן הלוא היה לו עולמי עולמות עד אין סוף לשאול ממשה רבינו שעלה לשמים ולמד מפי הגבורה ממש וכו'. 

ועוד יש להקשות שהלוא קיימא לן שביום פטירתו של משה לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה (רש"י ריש פרשת וילך, דברים לא:ב), ואם כן איך רצה לפשט הספקות של יהושע.

עוד יש לדייק לשון הגמרא, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, שלכאורה "לגן עדן" מיותר לגמרי (ואולי יש מקום לומר שזה היה אחר העברתו דרך גיהנם להוציא משם כל הרשעים, כמבואר בחיי מוהר"ן אות תרב, שזה היה ספקו של רבי יוחנן בן זכאי אם יעבירנו דרך גיהנם).

ועוד צריך ביאור, הלוא יהושע זה שהחליש את עמלק לפי חרב, וכל ענין עמלק הוא הספקות, ספק בגמטריא עמלק, כידוע, ואם כן למה חשש משה שהיה נשאר ליהושע ספקות בשום דבר.

והנה מה ששאלנו שבו ביום של פטירת משה נסתמו ממנו התורה, י"ל על פי מה שרבינו גילה בתורה ו' (מיד אחר שנגמר לשון רבינו כתוב שם) ז"ל וזה פרוש "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה, "והתיצבו באהל" זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף, "ואצונו" כי משה היה צריך אז למסר הכל יהושע "ואין שלטון ביום המות (קהלת ח)" כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, ע"ש. ולפי זה י"ל שמשה לא חשב ליישב הספקות של יהושע בעצמו, אלא שהשם יתברך יברר.

והנה מבואר שם שאז משה רבינו היה עוסק להביא את יהושע לתוך האוהל, לתוך הוא"ו, שהוא בחי' בושת פנים, וובזה מיושב ומדויק לשון הגמרא כאן, בשעה שמשה נפטר לעולם הבא, בחי' בושת פנים לגן עדן. ויהושע הוא נקודה התחתונה, בחי' המלחמה עם עמלק ובחי' ידבר עמים תחתינו והדמימה, בחי' ישמע בזיונו וישתוק, שיחשוב שמגיע לו הבזיון, וכל זה בחי' ענוה. והגם שיהושע כבר החליש את עמלק לפי חרב, עוד היה לפניו מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזה אותו בחינה כמבואר שם. ויהושע התכונן לקבל אז את הכל ממשה רבינו והשם יתברך.

ונלע"ד לפרש על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' אות ז ז"ל כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה, וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאוד וכו' ע"ש. וזה מה שיהושע ביקש ממשה רבינו, ללמוד ממנו מידת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות ובו נצטיין משה רבינו, ועל כן בודאי על זה ביקש יהושע ללמוד אז ממשה רבינו, וזה מה שאמר לו, הלוא כתבת עלי בתורה ומשרתו לא ימיש, ואיך זוכים לענוה לחיות עם זה כנ"ל.

מיד תשש כחו יהושע, בחי' הדמימה, שקבל את הענוה (ואתי שפיר אפילו להגירסה שנחלש דעתו של משה, כי זה מה שמשה רבינו מסר לו, הענוה וחלישות הדעת), ואכן כיון שלא זכה לענוותנותו של משה רבינו, לא היה יכול לעמוד בידיעת כל התורה. כי באמת כל ידיעה וידיעה בתורה הוא אישי, שמו נקרא עליו, ובכל מקום שהאדם רואה ולומד עליו למצוא את עצמו ולראות פחיתותו ושפלותו, כמבואר בתורה קכא, ויהושע לא הצליח לזכות לעמוד בזה בשלוש מאות הלכות שנשכחו לו ונולדו לו שבע מאות ספקות, כדי שיוכל לעמוד במה שכתוב עליו בפירוש בתורה.

ועמדו כל ישראל להרגו, בבחינת המבואר בתורה ד' שם, מי אשר חטא אמחנו מספרי, שאי אפשר להתקיים בלי ענוה מוחלטת כאשר התורה בפירוש משבחת אותו. ועל זה השם יתברך נתן לו העצה להתחיל כבר לעסוק במלמחת הנקודה התחתונה, שהוא גם כן בחי' מיתה, להפוך הדם לדום כמבואר שם.

טז. ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות (עיין שם שזה לשון מים שהוא תורה), אמר לה, מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות (-לשון בתמיה, בודאי לא יצטרך) [גירסת הב"ח: מי שכל רזי עולם עליונים ותחתונים שלו יבקש ממנו מזונות], ע"ש. לשון הגמרא כאן הוא ממש נפלא על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז', שהפרנסה נמשכת על ידי כלליות בן ותלמיד, בחי' דרי מעלה ודרי מטה, שהמלכות מקבלת מרמזי היד של החכם בים החכמה.

לב. (לא רצו להשיבו דבר, משום ד) דסברי, דלמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מהן, מה לפנים ומה לאחור. הגמרא כאן ממש כדברי רבינו בספר חיי מוהר"ן אות כד, עמש"כ שם.

מסכת כריתות

ו. וכי יתביתו קמי רבכון חזו לפומיה דרבכון שנאמר (ישעיה ל:כ) והיו עיניך רואות את מוריך. לכאורה זה מה שרבינו כתב בספר המדות, ערך למוד אות לט, תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד. והנה בביאור הענין המהרש"א פירש מה שפירש. ונראה לעניות דעתי שתהיה כנתינתה מסיני שהיו רואים את הקולות.

ח. זב שראה ג' ראיות בליל ח' פטרי דלא מייתרי קראי או דלמא לא שנא, א"ל בר קפרא מה בבלי אומר בדבר זה, אישתיק רבי הושעיא לא אמר כלום, א"ל בר קפרא צריכין לדברי עייא וכו', ע"ש. הטעם שכינה את רבי חייא בבלי ועייא דייקא בענין זה של זב, נראה כדי לתקן פגם הברית בתיקון לשון הקודש על ידי תרגום כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יט.

כה. משנה: ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת\שעה שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים, אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום וכו', ע"כ. אשם חסידים בוטא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מסכת מעילה

יב: הכא נמי לא מקיים בלא פרש – ופרש"י ז"ל לא מקיימא הבהמה בלא פרש, שלא יהא קצת פרש במעיה, וכגופה הוא וכו', עכ"ל. בזה מצאנו מקור לדברי רבינו הקדוש בשיחות הר"ן אות ל, ע"ש ומש"כ שם.

מסכת מעילה דף טו, המשניות והגמרא מלמדין על צירוף דברים לאיסורא. ע"פ לקוטי מוהר"ן תורה לח בעזה"י ע"ש כל התורה. והנה כלל גדול יש בפרק זה בורר (מסכת סנהדרין דף כו) שקשר רשעים אינו מן המנין, וכן ידוע מהזוהר הקדוש וכתבי האריז"ל שעד דלא הוה מתקלא, דהיינו קודם שהספירות הוקמו בתיקון ג' קוין, והיו בסדר של דינין כל אחד נקודה לעצמו, וזה גרמה להשבירה, ולכן היה ניתן לחשוב שלאיסור לא יהיה צירוף.

אכן האיסורים כן מצטרפים, ואדרבה עיקר הענין של צירוף זה רק מבחינת דברים מוגבלים, שכל מיני דברים בעלי גבול וקץ יכולים להתחבר ולהצטרף, והם בונים דברים של גבול. אבל בני אדם ודברי מצוה והספירות הם בבחינת בלי גבול ושיעור, והצטרפותם הוא בחינת התאחדות ויחוד ממש.

והנה אמת, רבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה סו) שאינו אלא אחד, כי יכולים להגיד הרבה שקרים על דבר מה שהדבר אינו, אבל  מה שהדבר הוא באמת, זה יתכן רק דבר אחד. אכן  רבינו בתורה לח כותב בפירוש שיש כמה אמת כמו שאיתא בפרק חלק ( ) סנהדרין דף צז)) אמת נעשה עדרים. ונראה שעצם הלשון הזה של עדרים כבר מרמז שהאמת הזה הוא בחינת שלילות, שבזה שפיר יכולים כמה אמת, שיכולים להגיד על דבר שהוא לא זה ולא זה ולא. וזה דוקא הדרך שהש"י ברא והקים את העולם להראות יחודו מתוך כל מיני אפשריות , שעל כל דבר ומדרגה אנו מבחינים שעוד זה לא הגיע בכלל לאמיתת מציאות השם יתברך, כמבואר באריכות בספר דעת תבונות להרמח"ל. וגם מרומז בהמשך דברי רבינו בתורה לח שם (סוף אות ג)  ז"ל וכשמתקנו אין לו בלבול. וזה בחינות (פסחים ג) עקם הכתוב תשע אותיות שלא להוציא דבר מגנה מפיו. זה רמז, כשרוח סערה שולט, אזי אין ביכלת לדבר בדרך ישר, כי הרוח מבלבל אותו, וצריך לעקם את הדרך, עכ"ל, והנה זה גופא שהתורה עקם תשע אותיות, זה לכתוב בלשון שלילי אשר לא טהורה, וא"ש כנ"ל, שכאשר האמת נשלחה ארץ, והאמת נעדרת, אז צריכים לבחור וללקט את האמת, כל דבר אמת בפני עצמו, מהשלילות,  וכל מה שרוכשים את האמת מהשלילות זוכים להקים ולבנות יושר דברי אמת, בחינת אחד.

והנה כל האיסורים הם בחינת קץ כל בשר, המבואר בתורה לח הנ"ל, כי כל דבר איסור מוגבל ועושה קץ, וממנה מתגברת הרוח סערה. ושורש הדבר באמת בזרוע של הקב"ה, בה' גבורות קדושות, שבזה הדרך השי"ת בנה את העולם, בחילוק מוצאות הפה, שכל אחד יש לו מקום מיוחד בפה ובמהות, רק שעל שעל ידי השתלשלות העולמות יצאו לרע. ועל ידי שלומדים את התורה הקדושה בתוך הדחק והגבולות האלו, משוללים את השקר והר"ע והקץ, ובונים את האמת. וכאשר האדם עובר את הצמצומים בלימוד התורה, שהוא לוקח את המסר ולומד לעצמו מה השי"ת מראה לו בדיני האיסור והגבול ומרויח לעצמו תורת השם, אז מגיע לאור הבוקר, וזוכה להשיר וליתן תודה להש"י דיבורי אמת.

ובזה מצינו סדר למשניות במעילה דף טו, שתחילה יש משנה שמלמדת על צירוף בענין מעילה, ואין מעילה אלא שינוי (רש"י סוף פרשת ויקרא), דהיינו שיש בו שינוי מן האמת במקום גבוה, בקדשי המזבח ובקדשי בדק הבית. ואז יש המשנה חמשה דברים בעולה מצטרפין - וששה דברים בתודה. חמשה דברים בעולה, זה לעומת החמשה גבורות שעולים בזרוע דקב"ה על ידי זאת תורת העולה, בחי' ששה סדרי משנה, שהוא בירור בששה בחינות, אסור ומותר, טהר וטמא, כשר ופסול כידוע, וכאשר מגיע אור הבוקר אז יוצאים הדיבור בשיר והלל בחי' תודה.

ואז המשנה מלמדת על תרומות וכדומה, שהם בחי' צדקה ונדיבות, שזה התחלת דיבורו עם השי"ת בחמימות הלב. ואז המשנה מלמדת על פיגול שהוא ממש תלוי במחשבה ורצון, שעי"ז זוכת ליתרון הכרה בהשי"ת. ובסוף המשנה מלמדת על נבילות ושקצים שהם ממש סטרא דמותא, שזה בחי' סוף דבר, טוב מאד, דא מלאך המות, שע"כ אינו אלא מהשתלשלות מגבורות עלאין. שכאשר האדם נופל לאיזה נפילה, בחינת נבילה (כי הב' ופ' מתחלפים) אז ע"י הבושה הוא יכול לבוא לדעת חדשה וברורה בהש"י ובתורותו כהאי תנא ארז שנפל, בחי' (סוף פרשת מצורע. ויקרא טו:לא) והזרתם – לשון זוהר 

בחי' חידוד השכל קרן אור הפנים – את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם וכו'.

בס"ד

מסכת מעילה, דף טז., יש מחלוקת בנוגע לשלושה מאכלים אסורים, אבר מן החי, בהמה טמאה, נבלה של בהמה טהורה. ונראה לפרש בעזה"י על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לט, כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגבר עליו תאות אכילה, ידע שיש לו שונאים וכו' ורעב הזה, הינו בחינת המחלקת בחינת חרפה הוא בחינת ערלה כמש"כ כי חרפה היא לנו, והערלה הם שלש קלפות המסבבים הברית שלום וכו', ע"ש. הרי שהגמרא עוסקת בדוגמת כל אחד מהשלושה קליפות ערלה, של חרפת רעב. שהאדם צריך לדעת לבחון בסימני הרעבון שבאת לידו, כדי לבחון איזה מין שונאים קמים עליו, ואם בכלל קמים עליו, כי אם לא מצטרפים אז לא בא בכלל רעב וחרפה.

והנה אף שקרוב יותר לומר שלענין טומאה מצטרפין נבלות בהמות טהורות וטמאות, גם בזה יש מחלוקת, כי אפילו אם נמלט ושמור מחרפת רעב, עדיין לא הגיע לבחינת ע'ושה ש'לום במרומיו, כי טומאה היא בחי' מחלוקת, בחי' מי יתן טהור מטמא לא אחד. והרי עדיין לא נתגלה ברית שלום.

והנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע דברי ה' (עמוס ח), דהיינו שיפסוק רוח הקודש ונבואה וישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו. רעבון הזה אינו בהמיות, אכן עדיין הוא בכלל טומאה, שילכו בגלות, בחי' טומאת ארץ העמים. ויהיה חסר להם גילוי הצדיק, בחי' ברית שלום (ועיין לקוטי מוהר"ן תורה עו, שעד שבאים להצדיק יש חסרון של צמאון אפילו לעובדי ה').

הרי שאף שרבינו מתחיל את התורה שצריכים לשדד את הבהמיות – ונתתי עש"ב בשדך לבהמתך, שידוד הבהמיות זה מספיק רק להנצל מהשונאים, בבחי' הג' קליפות הקשים, מספיק לגלות ברית שלום, אבל אז מובן מאליו צריכים לדבוק בצדיק שנתגלה, בחי' ברית שלום, כדי שיתגלה השלום במרומיו ויתגלה ונתרבה שבע גדול בעולם כמו שכתוב גבי יוסף תן זרע ונחיה. שצריכים דייקא את יוסף, ולכן רבינו התחיל את התורה הזאת, מהמילה "ונתתי", בחי' תן זרע, בחי' הצדיק, כי לא מספיק רק לשדד את הבהמיות, צריכים להתקשר להצדיק.

בס"ד

מסכת מעילה דף טז: רבי יוחנן סובר ששיעור איסור אכילת שרצים, שרץ חי בכזית, ושרץ מת כטומאתו בכעדשה. נראה לפרש ע"פ לקוטי מוהר"ן תורה לט, בפירוש השני, שצריכים לנהוג בקדושה בשעת תשמיש כאילו כפאו שד. וידוע שאכילה הוא בחי' תשמיש (כמו שכתוב אצל יוסף ופוטיפר כי אם הלחם אשר הוא אוכל), וגם שרץ זה ממש ענין של פרו ורבו, כמו שכתוב ובני ישראל פרו וישרצו. ולכן צריכים לנהוג איסור בכעדשה, עדשה, זה אותיות ע' שד – לראות כאילו כפאו שד. ולזהר בשרץ חי בכזית, דהיינו שיהיה הזיווג בליל שבת, שאז יש שביעה, כמבואר במקום אחר בלק"מ ששביעה הוא על ידי ראיה, בחי' נר שבת, בחי' כזית. אי נמי, להיזהר בשרץ חי בכזית, שעכ"פ אפילו אם אינו יכול לנהוג בקדושה יתירה כמאן דכפאו שד, עכ"פ יזהר שלא ישמש לאור הנר, דהיינו שלא ילך לגמרי אחר שרירות לבו ח"ו.

בס"ד

ט' אייר, התשע"ב.

מסכת מעילה דף יז.

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי בעיר רומי מנין לדם שרצים שהוא טמא א"ל דאמר קרא (ויקרא יא:כט) וזה לכם הטמא, אמרו לו תלמידיו, חכים ליה בן יוחאי, אמר להם תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו וכו' ילך ר' שמעון בן יוחאי וכו' ואחריו מי ילך ר"א בר ר' יוסי וכו' אמר להם רבי יוסי ואילו היה אבא חלפתא קיים יכולין אתם וכו' אמר להו רבי יוסי אנא אזלין דלמא עניש ליה ר' שמעון וכו' אפילו הכי ענשיה, כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לדם השרץ שהוא טמא, עקם פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי ואמר, וזה לכם הטמא, אמר ליה ר' שמעון מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, אל יחזור הבן אצל אביו, יצא לקראתו בן תמליון רצונכם אבוא עמכם בכה ר' שמעון ואמר מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים ואני לא פעם אחת וכו' ע"ש.

כמה הערות בסיפור בעזה"י.

זה ששאל על דם שרצים דוקא ברומי, כי נראה שזה ממש בחי' רומי, שמצינו שרומי נקרא מגדיאל (סוף פרשת וישלח – בראשית לו:מג, וע"ש ברש"י וברמב"ן ובמדרש. והנה אם נאמר שעכשיו מלך מגדיאל, שע"פ המדרש הוא לוטינוס, צריכים לומר שהוא מלך חדש שהוקם לאחר שרשב"י היה במערה, כמבואר במפרש פה, שהגמרא אומרת שבחרו ברשב"י מפני שהוא מלומד בניסים, והמפרש כתב שנעשו לו במערה), ומגדיאל, זה מלשון מגד, שפרש"י (דברים לג:יג) שהוא לשון מעדנים ומתיקות (ולפ"ז י"ל מה שכתוב בשמואל א:טז:לב שאגג הלך מעדנות, רמז לרומי), והמתיקות הוא בחי' מיץ (בחי' דבש, כי כל מתיקת פרי קרוי דבש, שהוא בחי' מיץ הפירות, כמו שמצינו בשבעת המינים). אז נכון לכנות את רומי, לדם השרץ.

התלמידים של ר' מתיא בן חרש התפעלו מתשובת רבי שמעון, ולפי המפרש במקום רש"י, ר' מתיא בן חרש ענה להם שרבי שמעון למד לתרץ כן מר' אלעזר בר"י, וקשה כמה דברים, א' למה התפעלו כל כך, ב' שמהסוגיא משמע שלא מבעי ר' אלעזר בר"י אפילו ר' יוסי אביו התנהגו ביראת כבוד מר' שמעון, אז לא מסתברא שר' שמעון היה לומד מראב"י. עוד קשה מה שכתוב, עקום פיו ראב"י, ופירש המפרש שאמר בלחש, ותוס' פירשו שהוא אמר מהר, וצ"ב א"כ למה כתוב בלשון עקימת שפתיים. וגם פה רבי שמעון התפעל על זה וצ"ב, וגם מה שאומר לראב"י, מעקימת שפתיך – דייקא -אתה ניכר שתלמיד חכם אתה. ולא אמר לו ממה שענית, אלא מהעקימת שפתיים דייקא. ועוד צ"ב לפי המפרש שעקימת שפתים זה שדיבר בלחש, מה אהניא ליה, האם דיבר מספיק בקול שהשואל שמע או לאו.

ולולא דמסתפינא היה נלע"ד ע"פ המבואר בריש מס' פסחים (ג.:) לעולם אל יוציא אדם בר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות וכו' הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל וכו' חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל (וע"ש בראשונים מחלקת, אם הוא קאי על זה שלא הוציא דבר מגונה, או על זה שדיבר בקצרה) הנהו תלתא כהני חד אמר להו הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול וכו' .

ולפ"ז היה נראה שזה ענין עקימת השפתיים של ראב"י, דהנה המפרש פירש שמאחר שכתוב "אלה הטמאים לכם" (ויקרא טז:לא), הרי "וזה לכם הטמא" (שם פסוק כט) מיותר לדרשה (ותוס' חולק ואכמ"ל), והנה באמת כתוב בתורה קודם, וזה לכם הטמא, אז עיקר היתורא הוא "ואלה הטמאים לכם", רק שהוא יותר ארוך שני אותיות – ובלשון רבים – ומקדים את הטומאה, ואולי קודם שרשב"י היה יכול לענות להשואל, “ואלה הטמאים לכם" – ראב"י קפץ ואמר "וזה לכם הטמא" – לפי תוס', ולפי המפרש, שעקימת שפתים פה שדיבר בלחש, היה נראה, לולא דמסתפינא, שראב"י באמת תיקן לרשב"י, כאילו מורה לו שעדיף לענות, וזה לכם הטמא, כי כדאי לענות בלשון קצרה, אף שמעקם קצת מעיקר המילים. ולכן מובן למה רשב"י אמר שניכר מעקימת שפתיו דייקא שהוא תלמיד חכם, כי כך היה ידוע כבר מהלל ור' יוחנן בן זכאי כמובא במס' פסחים. ומובן ההתפעלות של תלמידי ר' מתיא בן חרש, ומובן שרשב"י למד לענות כן מראב"י. (וקצת מובן בזה מה שרשב"י סיים, אל יחזור הבן אצל אביו, כי מלשון התלמיד יכולים לראות היחוס שלו, כנ"ל ממס' פסחים, ופה דוקא יש הקפידה על היחוס, שר' יוסי אביו מזכיר את אבא חלפתא אבי אביו, ואכמ"ל).

מה שרשב"י בכה ואמר שלא הגיע לו אפילו כשפחה דבית אבא, ובמפרשים איתא שהרי פה ההצלה היה על ידי התעסקות של הרומנים, ולהם לא היו ראוים למלאכים (אף שאצל שרה היו מלאכים להגן עליה, אולי בשביל שרה אמינו בעצמה, זה משהו אחר, א"נ שגם המלכים דאז היו יותר ראוים, וכמו שמצינו ההשי"ת בא לאבימלך בחלום לילה). אכן א"כ הדרא קושיא לדוכתא, על מה קא בכי רשב"י. וי"ל שזה קשור גם להדרשה של וזה לכם הטמא, ואיתא במדרש שהשי"ת הראה למשה רבינו את השרצים ממש, והרי א"כ מצינו שאפילו בשרצים ממש השי"ת יכול להראות אותות בלי שדים. ונראה יותר שרשב"י רצה לפעול על ידי סיפורי מעשיות של האבות הקדושים, ואיתא בלקוטי מוהר"ן תורה רלד, שאי אפשר לספר מעשיות של צדיקים כי אם מי שיכול להדמות עצמו להשם יתברך להבדיל בין אור וחשך, ולזכות לזה הוא על ידי השגחה וכו' ע"ש. ומצינו בלקוטי מוהר"ן תורה רנ, שעל ידי בכיה ממשיכים ההשגחה, ע"ש. ולכן בכה רבי שמעון.

ונראה לפרש עוד על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מ' שכל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה, הינו בחי' עבודת אלילים וזה שכתוב בעבודת אלילים צא תאמר לו. צא, זה בחינת נסיעה טלטול. גם על ידי טלטול מתקן את הטלטול שגרם כביכול למעלה כמו שכתוב (ישעיה כח, יומא ט:) והמסכה צרה כהתכנס, ע"ש. והנה בתורה זו לכאו' רבינו כותב תרתי לסתרי, כי בתחילה פירש שהטלטול והנסיעה הוא פגם אמונה ואח"כ כתב שהנסיעה הוא תיקון להפגם של פגם אמונה.

אלא פשוט שאם האדם נוסע באמונה, דהיינו בדבר ה' לעשות כמצותו יתברך, הרי בזה מתקן פגם אמונה, וכמו שכל נסיעות בני ישראל במדבר, על פי ה' חנו ועל פי ה' נסעו. וכל מעשיהם באמונה. אבל אם הוא נוסע בשביל שיש לו חסרון אמונה שהשם יתברך יכול להביא לו לצרכו באותו מקום אז נסיעתו חסרון באמונה.

ולכן כאן שרבי שמעון היה נוסע למצות ה' להציל את עם ישראל כדי שהיו יכולים לשמור את התורה, ולכן נסיעתו היה תיקון על פגם אמונה, ופגם אמונה זה בחינת והמסכה צרה כהתכנס, ופרש"י במס' יומא בחי' אדם שלוקח אשה שנית שהיא צרה על הראשונה, ולכן הזכיר רבי שמעון את הגר צרת שרה אמנו, ובכה על חסרון האמונה בעולם דהא גרמא להם שהישועה בא רק על ידי שד. ורבי שמעון אמר שאם כל זה הוא יתקן את הפגם אמונה, וזה מה שרבי שמעון אמר להשד צא, לקיים מה שנאמר בעבודת אלילים צא תאמר לו.

והנה בהמשך התורה בלקוטי מוהר"ן שם מפרש שעל ידי עבודת אלילים אין שלום וזה גורם גלות כי אין איש עוזר לחבירו וגם גלות בא על ידי בטול תורה, כמו שכתוב גלה עמי מבלי דעת. וזה מה שרבי שמעון, לאחר שהוא ראה שראב"י היה תלמיד חכם אמר אל יחזור הבן אצל אביו, ותמוה, שמשמע שבגלל שהוא תלמיד חכם הא גרמא לו שלא יחזור, ודוחקין לפרש שכוונת רשב"י היה שאע"פ שהוא תלמיד חכם אל יחזור. ונראה לפרש כי ר' יוסי אביו של ר"א מעיקרא סירב ליתן את בנו ללכת, וזה בחי' שאין איש עוזר לחבירו, אכן רבי שמעון דן אותו לכף זכות, שרצה למנוע מבנו גלות, שחושש שהנסיעה הוא בחינת גלות, אבל לאחר שראה שר"א היה תלמיד חכם, ואז א"כ לא תהיה הנסיעה בבחי' גלות, כי גלות הוא בחי' גלה עמי בלי דעת, והרי ר"א תלמיד חכם ונוסע באמונה לדבר מצוה, ע"כ הקפיד ואמר לא יחזור הבן אצל אביו, אלא ומביא גואל לבני בניהם, ויהיה חליפו לאבי אביו.

בס"ד

מסכת מעילה יח. פרק הנהנה מן ההקדש.

י' אייר, התשע"ב.

משנה בריש פרקין, הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אע"פ שלא פגם מעל, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים, כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל, ובגמרא מפרש שסתימת לשונם באמת קאי על מצב מיוחד, על לבוש שיש בו שמירה עליה (או מצד שהיא לבוש אמצעי או מצד יקרתה שומרים עליה). ובזה פליגי ר"ע וחכמים. ונפרש בעזה"י ע"פ תורה מא בלקוטי מוהר"ן.

והנה עיקר הענין של מעילה מצאנו אפילו בחפצי חול, דאיתא בפרק כיצד מברכין (מסכת ברכות ריש פרק ו', לה.) קדש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחוריהם, מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכו' ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה, ילך אצל חכם, ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה אסורא, אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, וכו', ע"כ. והנה בהבדל בין מה שרבא אמר שהנהנה בלא ברכה מעל, ובין מה שרב יהודה אמר שמואל אמר שהוא נהנה מקדשי שמים, ולכאו' היינו הך, י"ל שמעילה יכול להיות סתם פגם, ועל זה הוסיף רב יהודה אמר שמואל יש באמת קדושה בדבר קודם הברכה.

הרי מבואר שהברכה אינו סתם מתיר הדבר, אלא שיש בהברכה מדין פדיון. וזה מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מא. דהנה על כל דברי העולם הזה שורה דינים, והם בחי' ברכים. וכדי להמתיקן, ממשיכים משרש הגבורות בחי' יין המשמח, כמו שכתוב (בראשית כז) ויבא לו יין וישת – שרש של הברכה, ע"ש, ורבינו ממשיך שזה גם כן פדיון נפש וכו' ע"ש, הרי שברכות הם בחי' פדיון (ואף שמזה נראה שהפדיון הוא מהדינים לא מקדשי שמים, כי היכי דמהניא לפדות מדינים מהניא לפדות מקדשי שמים כנ"ל ואכמ"ל). וא"ש מה שר"ע לומד חיוב ברכות מקודש הלולים, שהלולים גם כן מורה על ניסוך היין כמבואר בסוגיא שם, כי זה מה שמבואר בתורה מא שם, שהברכות והפדיון הם בחי' ניסוך היין, בחי' ימלא גרונם של תלמידי חכמים.

והנה רבינו ממשיך ומסביר ז"ל ואלו המ"ב הם ש"ע נהורין המאירין, ועם ח' חורתא גימטריא בשלום. שם בפרק יד: גימטריא חשמל – מלבוש, שזה החשמל שומר בגדים עליונים מ'עש' של קליפה, כמו שכתוב (ישעיה נא) כבגד יאכלם עש. וזה (יומא עא) הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים. וכו' כי תלמידי חכמים נקראים עצות וכו' ע"ש. וזה מה שאיתא בגמרא מאי תקנתיה ילך אצל חכם, והגמ' תמיה והלוא הוא כבר עבר האיסור, ומיישבת שיקח עצה בתחילה מהחכם, כי מעצת החכם יבוא הפדיון כמבואר בתורה שם, ולכן באמת סתמו דבריהם לכתוב שהתקנה שילך אצל החכם, כי החכם יכול בעצמו לעשות בחינת התקנה הזו על ידי שממלאים גרונו.

הרי למדנו שאפילו חפצי חול צריכים פדיון על ידי ברכה, אכן ברכת הנהנין זה רק באכילה וכדומה שיש הנאת כילוי, וכמו בריח, שהאדם לוקח את הנאה לעצמו, אבל בהנאות של כבוד או חמימות מהבגדים אינו צריך לברך להתיר ליה. כי הרי כל העולם וגם האדם בעצמו הוא של השי"ת, וככל שהחפץ עדיין קיים, הרי כמו שהאדם קיים וברשותיה דמריה, כן החפץ כמוהו, רק כאשר הוא בא ליקח את הדבר לעצמו ממש בהנאת כילוי, רק אז הוא צריך ברכה בבחי' פדיון. אבל בחפצי הקדש, זה שייך לעולם המחשבה, ואז צריכים להכיר בכוונת הדברים, וכל עוד שהאדם משמש עם החפץ של הקדש בעולם המחשבה ניכר שהוא מועיל ונהנה מחפצי הקדש. ומעילה זו שינוי מהאמת, כי בינה מגנת על הלבושים – החפצים של הקדש – והגנתה זה בחינת חשמ"ל בחי' אמת, כי שמ"ל זה בחי' ש"ע אור הפנים שהם תיקון ז' של הדיקנא בחי' אמת, כמבואר בתורה לה בלק"מ ע"ש שהאמת הזה שומרת על האמונה, בחי' כבוד, בחי' לבושים.

אלא שבחשמ"ל יש מעל הש"ע נהורין עוד ח' והם בחי' ח' חוורתא. ונראה שמזה נולד השני מאמרים הנ"ל ממסכת ברכות, שרבא אמר שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, זה מבחי' שינוי מהאמת, מבחי' הש"ע נהורין. ורב יהודה אמר שמואל אומר שנהנה מן קדשי שמים, מבחי' הח' חוורתא.

והרי בחפצי הקדש יש נפקא מינה אם הדבר יכול להיפגם, אז לא רואים שינוי מהאמת עד שיפגם, אבל אם אין הדבר יכול להיפגם, אז בעצם תשמישו בהנאה שמקבל כבר נבחן השינוי מהאמת.

ונראה שבזה פליגי ר"ע וחכמים, איך להתיחס לבגד שיש עליה שמירה מאליה, ואינה צריכה לההגנה של הש"ע נהורין. החכמים אומרים שזה לא משנה, אם נפגם הדבר אז מעל לגמרי. אבל ר"ע אומר שכיון שלא צריכים את הש"ע נהורין, אז קוביעים מבחינת הח' חורתא, ומבחינת הח' חורתא כיון שנהנה הרי מעל, כי ההבדל להבחין בין צורת דבר שיכול להיפגם וצורת דבר שאינה יכולה, זה רק מבחי' האמת של הש"ע נהורין, אבל מצד הח' חורתא, יש כבר הבחנת הנאה מקדשי שמים בכל מצב, אלא שכל עוד שהחפץ בעיקר בשמירת הש"ע נהורין אז לא מעל עדיין עד שפוגם בצורת הדבר מבחינתם, אבל היכא שהדבר אינה צריכה השמירה של הש"ע נהורין (ששומרים בעיקר על הבגד העליון כמש"כ רבינו ז"ל), אז כיון שנהנה הרי פגם לגמרי בהח' חורתא.

והנה הגמרא ממשכת, ת"ר נפש (ויקרא ה) אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשיח, כי תמעל מעל, אין מעל אלא שנוי וכו', ע"ש. הנשי"א (עם ד' אותיות כוללים של השורש) בגמטריא ש"ע, והמשיח, זה בחי' מרובה בגדים, בחי' ח' חורתא.

 והעיקר נ נח נחמ נחמן מאומן!

בס"ד

יב אייר, התשע"ב.

מעילה יט.

מן הקדש לקדש כגון לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרוק הדם.

על פי תורה מב בלקוטי מוהר"ן, שעל ידי נגינה נמתקין הדינין, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פנחס רטו) הקשת היא השכינה, ותלת גונין דקשת הם האבות, והם לבושין דשכינתא, וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין, אזי וראיתיה לזכר ברית עולם וכו' ע"ש.

רבינו כותב על תפילה, ובודאי יכולים לפרש כן על הקרבנות, שהתפילות הם במקומן, שעל הקרבנות הלויים היו שרים, וזה היה ממציא את הגוונין. ועיין בתורה כה ז"ל וההתגלות גדלות הבורא הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון, כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין, וכסף וזהב הן הן הגונין, כי גונין עלאין בהם, וגונין עלאין המלבשין בכסף וזהב אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם, ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגונין בבחינת (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר וכו', ע"כ.וכן קיני זבים וזבות ויולדות, שהם צפרים שהם ממש בחינת נגינה כידוע, והם בחי' זכר נקבה וילדים – בחי' אברהם יצחק ויעקב, ולכן המוציא מהקדש בעד קינין מעל.

והנה רבינו ממשיך בתורה מב ז"ל גם על ידי אמונת חכמים, שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט ויש בהם רזין, על ידי כן מלביש את הקשת בלבושין דנהירין וכו' ע"כ. וזה בחי' מה שגם השוקל שקלו גם כן מועיל בהקדש, כי השוקל זה בחי' קיום המתקלא, בחי' שלמות לשון הקודש שיש להצדיקים שעל ידיה כל דבריהם ומעשיהם ממש רזין עלאין, וכיון שבא זה להלביש את השכינה בגוונין עלאין עם הקדש, הרי מעל.

ורבינו ממשיך ז"ל גם מי שעושה לבוש נאה לצדיק על ידי זה נמתק הדינים, ע"כ. וזה בחי' הבאת החטאת, כי עיקר תיקון הבגדים מבואר בתורה כט, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, לתקן דם נדה, בחי' ובחטא יחמתני אמי, ובחי' חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה. ועל כן המביא מהקדש לקרבן חטאת הרי מעל.

ורבינו ממשיך ז"ל גם זה בחינות תקיעות, כי תקיעה שברים תרועה הם האבות אברהם יצחק יעקב וכו', ע"ש. וזה בחי' אשם, כי אש"ם זה בחי' שלש אמות (ספר יצירה רפ"ב) שהם בחי' אברהם יצחק ויעקב, ולכן המוציא מהקדש לאשם, מועיל.

ובזה י"ל מחלקת ר"ש ורבי יהודה, שר"ש סובר שכיון שיצאה וכבר קנה הקרבן, הרי הגוונין שורין שם, כמו שהגוונין מאירים על כסף ישראל אע"פ שהישראל בעצמו צריך לעורר את הגוונין ע"י נתינת צדקה, כמבואר בתורה כה, שמ"מ סתם כסף ישראל יש להם בחי' גוונין עלאין. אבל רבי יהודה סובר שכיון שמתחילה היה הקדש ועכשיו הוא הקדש ע"כ אין שינוי בגוונין עד שנראה ממש השינוי שבכל אחד כנ"ל.

הערה: אמר ליה רב כהנא לרב זביד ודהבא לאו בר איפגומי הוא והא דהבא דכלתיה דנון להיכא אזל, ופירש המפרש נון אדם עשיר היה ונתן זהב הרבה ותכשיטין לכלתו וכו', ע"ש. ונראה שסתם להזכיר נון, כי זה רמז גם על נון אביו של יהושע בן נון, וכלתו של נון הרי היא רחב הזונה, שחזרה בתשובה שלימה עד שזכתה שממנה יצאה שלשלת של כהנים. וצ"ע מה היה לכל הזהב שהיא קבלה מהארבעים שנה שזינתה אם לקחו אותו קדש לה'. ואולי על זה רמז רב כהנא (שהיה ניצוץ מפנחס שנחבא על ידי רחב) שבודאי רחב הטמין את הכסף לירקוב.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

מוצ"ש יג-יד אייר.

מעילה כ.

במשנה, נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה, ובגמרא איתא שאע"פ שאין מעילה במחובר לקרקע, הנאה הנראת לעינים אסרה תורה. ע"פ תורה מד-ה בלקוטי מוהר"ן שקשה להתפלל במקום חדש, אפילו אם הוא מקום שהתפלל בו צדיק, ולזה מועיל מחיאת כפים שמביא אוירא דארץ ישראל. ומשמע שכיון שהוא ממשיך אוירא דארץ ישראל כבר נוח לו, ואף שמצינו שבארץ ישראל גופא יש שינוי במזג אויר, ואולי משום שהוא גופא מביא את האויר לכן נייחא ליה. ומבואר בתורה שם, שאוירא דארץ ישראל בחי' תמיד עיני ה' אלהיך בו. ונראה שהקדש זה בחי' ארץ ישראל, כי אפילו הקדיש דבר בחוץ לארץ צריך להעלותו לארץ ישראל. ולכן כל עוד שלא שינה רשות של ההקדש לא מעל ביה, אפילו בנאה בתוך ביתו לא שינה מקומו, אבל כיון דמטא ליה הנאה הנראה בעינים הרי כבר קיימא כנאוה דיליה ומעל.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

יד אייר, התשע"ב

מעילה כא.

במשנה, נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג והלך והביא לו באחת אתרוג ובאחת רימון שניהם מעלו רבי יהודה אומר בעה"ב לא מעל שהוא אומר לו אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע.

ע"פ תורה מט בלקוטי מוהר"ן שמבואר שהצדיק מעלה את השכינה בחי' מאור הקטן לבינה בחי' מאור הגדול, בבחי' מי זאת עולה, מי עם זאת עולה. ומבואר שם שהשכינה בחי' לב, וזה בחי' אתרוג כידוע. וענין הפרוטה מבואר בסוף התורה שם, ומפורש בתורה ט' שהוא בחי' דפריטא שפתיה, בחי' קול התור, קול של הניסים, ומבואר שם שזה לעומת זה עשה אלקים, אז שתי הפרוטות זה גם הקול שלעומת זה. והשליח הוא הצדיק, שהוא השליח ציבור. כי האדם יש לו שני קולות בקירבו, כמבואר בתורה מט שם, יצירה לטב ויצירה לביש. וצריכים להעלות להשתיק את הקול של היצר הרע, ואז יכולים להעלות את ביתא תתאה עם ביתא עלאה. וכיון שהצדיק הביא את האתרוג, וגם את הרימון, רימון זה בחי' מירו"ן, בחי' מי רון – רבי נחמן, נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא בחי' ד' נעשית ה', בחי' השיר שיתער לעתיד כמבואר שם בתורה מט. אז שניהם מעלו, דהינו שניהם עלו. ורבי יהודה אומר שכל זמן שלא השיג את האתרוג רק בחד פרוטה, הרי היא נשארת בבחי' מאור הקטן דאית בה עדיין רע, אז בעל הבית של הביתא תתאעה עדיין לא על. אבל כיון שעכ"פ הבעה"ב הגיע והביא את עבודתו להצדיק, בבחי' מה שהכלה מביא טלית להחתן, אז עכ"פ הצדיק שפיר קא על.(ששמו של ר' יהודה כבר מרמז על שהשיג את בחי' רביעית ההין, כי יה"ו, ד-ה,  אז הוא כבר דורש יותר) 

מסכת קינים

בס"ד                                                     נ נח נחמ נחמן מאומן

טו אייר, התשע"ב

ריש מס' קינים. חטאת העוף נעשית למטן וכו' עולת העוף למעלן, ע"ש. והנה כל המס' עוסקת בקינים, וקיני חובה, שהם בעיקר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושאר הקיני חובה, הם באים שני ציפורים אחד לחטאת ואחד לעולה. ונראה ע"פ תורה מט בלקוטי מוהר"ן, שעי"ז יש תיקון של ביתא תתאה – בחי' חטאת העוף, ותיקון של ביתא עילאה, בחי' עולת העוף. וזה דייקא בקינים, שהעוף זה בחי' הצדיק, כי הצדיק הוא הרץ אורח בין מלכות לבינה להקים את המלכות בסוד מי עם זאת עולה, כמבואר בתורה מט, ומי זה בחי' חטאת, בחי' מי חטאת, עם זאת עולה, בחי' עולה. ועיקר הקינים כנ"ל הם באים לתקן היסוד, בחי' צדיק, כי זבים וזבות ויולדות כולם בענין תיקון היסוד (וגם המצורע, זה בענין יסוד, ברית הלשון, וגם נזיר, בחי' יסוד, בחי' יוסף, נזיר אחיו). ולכן דייקא אלו מביאים קינים, ומקבלים בזה תיקון היסוד. וכן ענין ציפורים, זה בחי' שיר, ובחי' למעלה ולמטן, זה בחי' השיר שעולה ויורדת, כמבואר במקום אחר בלק"מ, שזה ענין עלית המלכות לבינה כמבואר בתורה מט.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

טו אייר, התשע"ב

מסכת קינים סוף פרק ב (משנה ה – כג:) אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין, כיצד האשה שהביאה חטאתה תורה ועולתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה תור. עולתה תור וחטאתה בן יונה, תכפול ותביא עולתה בן יונה. בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון. האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה, ע"כ.

נראה לפרש על פי תורה מט בלקוטי מוהר"ן (ועיין מה שפירשנו עד"ז על המשנה בריש המסכת) שרבינו מפרש מה שאמרו חז"ל לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים שלמעלה עד שיבנה ירושלים שלמטה, ורבינו גילה שזה בחי' תיקון ביתא עלאה וביתא תתאה, בינה ומלכות, שרק על ידי שמתקנים את המלכות אז היא העולה עם בינה, בסוד מי עם זאת עולה. ויש בזה רמז בשם של המסכת שלנו, קינים, כי גם צפור מצא קן לה, בחי' בית, וקינים זה רמז על שני בתים, ביתא עלאה וביתא תתא. וכבר פירשנו שזה בחי' השני עופות שהם חטאת ועולה, שהחטאת דמה נזה במזבח למטה, בבחינת ביתא תתאה, והעולה למעלה, ע"ש. ולכן מובן דין משנתינו שהעופות צריכים להיות אותו המין. כי בני יונה הם דוקא קטנים ותורין דוקא גדולים, ופה צריך שיהיה התיקון של מי עם זאת עולה שיש השוואה בבחינת שני המאורות הגדולים (אז אם מביאים בני יונה, אז זה התיקון על הקטנות, שיעלו עכשיו לגדלות. ואם מביאים תורין הר"ז לעלותן בגדלות), כמבואר בתורה שם.

ומובן שלכתחילה צריכים להביא את החטאת קודם, כי משם התיקון מתחיל, כי אין הקב"ה נכנס וכו', ומ"מ בדיעבד לא מעכב הסדר, כי סוף סוף שניהם עולים ביחד. ומובן שיטת התנא קמא שלא משנה איזה קרבן הביאה קודם, המין שהביאה לחטאת היא הקובעת, כי משם מתחיל התיקון כנ"ל.

אמנם בן עזאי סובר, שאע"פ שהקב"ה אינו נכנס לירושלים של מעלה עד שבקרבך קדוש, מ"מ התיקון באמת מתחיל עם בינה שעושה את הצמצום, ואז יש את העבודה של טהרת החלל פנוי ובנין המלכות דקדושה במדות, עד שזוכין להעלותה בשיר. ולכן כיון שסופו של דבר בינה ומלכות עולים כהדדי, וכל התיקון באמת התחיל עם בינה, לכן אפילו אם הקדימה להביא את העולה, אז זה קובעת.

ויש לראות שני הדרכים האלו רמוזים בדברי רבינו שכתב שם מט:ז בזה"ל, ובשביל זה נקרא ניסן אביב, אל"ף עם בי"ת, יו"ד עם בי"ת. וזה יחודא עלאה ויחודא תתאה, עכ"ל [ויש להעיר שהגמטריא של ניסן אביב זה כמו שם ע”ב בריבוע, כזה: יו”ד, יו”ד ה”י, יו”ד ה”י וי”ו, יו”ד ה”י וי”ו ה”י, והכולל, שזה המבואר בתורה מט שהעלית המלכות הוא בשיר פכש”ר כמבואר שם אות ו). והנה רבינו סתם ולא פירש שניסן גופא רמז לשני היחודים, כי ני-סן, ני, נון זה מלכות כידוע, והי' רבינו פירש כאן (אות ז) שהיא הקדושה שצריך להמשיך להמלכות כדי להעלותה. וס-ן, ס' זה הצמצום שעושה חלל באמצע, והן' זה אימא עלאה. הרי שקודם יש רמז על תיקון המלכות, אז רמז על כח בינה. ובמילת אביב הסדר הפוך, שקודם יש רמז על יחודא עלאה, א, בחי' העולה, בחי' כבש אלוף (עי' תורה כח, וגם בביאר הליקוטים הולכים עם זה) בחי' סתרי תורה (ע' אות ו' כאן בסוד כסא הכבוד, שזה בחי' כבשי דרבנן), והי', בביאר הלקוטים מפרש שזה רמז על המאור הקטן, או יכולים, ונראה יותר לפרש שזה מה שצריכים להמשיך הקדושה להמלכות, הב', כי רבינו כותב, י' עם בי"ת לא שהיוד היא ב'. וזה גם כן מה שרבינו כותב אלף עם בי"ת, כי באמת לא ראוי זה כראוי זה. כי האלף הוא מבחי' כתר, והיא טמונה בביתא עלאה (ובלאה). וזה נלע"ד קצת רמז על רבינו, שידוע, ור' אברהם בן הר"ן הרחיב על זה בכ”מ, שרבינו מבחי' בינה, אכן עוד ידוע שרבינו גילה שהוא נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, ומקור חכמה הוא כתר. וגם ידוע מה שרבינו גילה (חיי מוהר"ן, נסיעתו לארץ ישראל שנג) שהבעש"ט אמר תורה מבינה, והמגיד מחכמה, כי יש בינה שהוא למעלה מחכמה וכו' אבל אני אומר תורה ממקום שהוא למעלה מאלו המקומות וכו' ע"ש. ונראה שזה י"ל הענין של השני ראשית, כי קשה איך יתכן שני ראשית, ועוד ק' דראשית הוא מבחי' חכמה, כמו שכתוב ראשית חכמה. ואכמ"ל.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

יז אייר, התשע"ב, לב לעומר.

סוף מס' קינים. נְתָנָתַם לַכֹּהֵן וְאֵין יָדוּעַ מַה נָתְנָה, הָלַךְ הַכֹּהֵן וְעָשָׂה וְאֵין יָדוּעַ מֶה עָשָׂה, צְרִיכָה לְהָבִיא עוֹד אַרְבַּע פְּרִידִים לְנִדְרָהּ, וּשְׁתַּיִם לְחוֹבָתָהּ, וְחַטָּאת אֶחָת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, כְּשֶׁהוּא חַי קוֹלוֹ אֶחָד, וּכְשֶׁהוּא מֵת קוֹלוֹ שִׁבְעָה. כֵּיצַד קוֹלוֹ שִׁבְעָה, שְׁתֵּי קַרְנָיו, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת. שְׁתֵּי שׁוֹקָיו, שְׁנֵי חֲלִילִין. עוֹרוֹ לְתוֹף, מֵעָיו לִנְבָלִים, בְּנֵי מֵעָיו {יח} לְכִנּוֹרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צַמְרוֹ לִתְכֵלֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב), מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה אֵינָן כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה: ע"כ. 

ונפרש בעזה"י על פי תורה כז ותורה נ' בלקוטי מוהר"ן. כי מבואר בתורה בתורה כז:ד ז"ל ולפי ההזדככות חכמתו בשלש עשרה מדות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רנתו. בבחינת: 'זקן - זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב:), 'הקנה מוציא קול' (ברכות ס"א ועין זהר פנחס רל"ב רל"ד רל"ה:). וזה (שיר השירים ב): "הראיני את מראיך", זה בחינת הדרת פנים, בחינת זקן כנ"ל. 'השמיעני את קולך' - כי הקול לפי החכמה של דרושי התורה, לפי השכל של שלש עשרה מדות שהוא דורש בהם את התורה. וזהו (עמוס ה): "דרשוני וחיו", כי "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז): ע"כ. ולפ"ז מבואר הענין וקשר סדר המשנה. כי עיקר הקול הוא רק מחיים, בחי' דרשוני וחיו. והנה יש שש עיזקאין בקנה שמהם תוצאות הקול כמבואר בתורה ג' בלקוטי מוהר"ן, וכתיב תוסף רוחם יגועון, וזה בחי' זקן עם הארץ, עם הארץ זה בחי' מי שחי את הגוף (כי שמים וארץ זה נשמה וגוף כמבואר בסנהדרין ומובא בתורה יד), והגוף זה בחי' חשך ומיתה כמבואר בתורה לז. זקן – ז' קנה, בחי' שבעה עיזקאין, בחי' מש"כ במשנה הנ"ל, וכשהוא מת קולו שבעה, שכל המוסיף גורע, וזה בחי' טירוף הדעת ומיתה. ומה שהיה קול אחד, מבחי' זקן הדרת פנים, נתפרד, בבחי' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין (תורה נ) שמחסרון הבנה וזקן והדרת פנים נתפרד הקול יותר אפילו מהששה עיזקאין, לשבעה. שזה בחי' צעקת הכלבים ה"ב ה"ב, שבה מפגם הברית, מים מרירין, שלא זוכין למים מתוקין, שהוא מיתוק השכל, שזוכין על ידי תיקון הברית, שזוכין לבחי' כל עצמותי תאמרנה, כמבואר בתורה נ', ולכן המשנה מביאה מהפסוק וטעם זקנים יקח, הטעם דייקא. [ונופלים להקול של הע' לשונות, בחי' ז', ולכן קולן דוקא בכלי שיר, כי זה מראה על תיקונם, דרך שיר בחי' בשמעו את רנתם]. ויש אומרים אף צמרו לתכלת, בחי' ושער ראשיה כעמר נקיה, כי מחשיבים אפילו הח' חוורתא.

אבל זקני תורה, בחי' דרשוני וחיו, בחי' הזדככות הקול שהוא ע"י הזקן דייקא, שהוא דרישת התורה. כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה וארך ימים תבונה. תבונה זה בחי' מים מתוקין, בחי' תיקון הקול, ותיקון של הפירוד של אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. וזה מה שנאמר בישישים חכמה, כי י"ש זה גמטריא פעמים קנה. וכתוב יש פעמים, ישיש, הרי ארבעה, וכתוב לשון רבים בישישים, פעמיים ארבעה, הר"ז שמונה, וזה התיקון להשמונה תוצאות של קול המת, אכן בישישים גופא, פירושו (ריטב”א) בן ששים, בחי' תיקון הששה עיזקאין, שבאמת יש רק ששה.

מסכת תמיד

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

י"ט אייר, התשע"ב, ל"ד לעומר.

מסכת תמיד, המשניות פה עוסקים בענין שמירת בית המקדש. ונראה לפרש על פי תורה נא בלקוטי מוהר"ן שדובר שקרים לא יכון בעיני ה', שמזה למדין שהאמת הוא השומר על השי"ת, וכמו שכתוב בפירוש בתהלים, השומר אמת לעולם, שהאמת הוא השומר. והנה מבואר בגמרא שהלוים היו שומרים בכ"א משמרות למטה, והכהנים ג' משמרות למעלה. ונראה, כי כתוב שהשי"ת השליך את האמת ארצה, ומבואר בתורה נא ז"ל והטהרה הוא בחינת שמאל, בחי' לוי, בחינת וטהרת את בני לוי, ולוי בחינת שמאל כידוע, ועל כן עקר אחיזת הטאמה הוא מבחינת שמאלא וכו', ע"כ. הרי שהלוים עומדים לשמור למטה. וזה כ"א משמרות, כי א"ך חלק כמובא בגמרא פסחים, ופרש"י שאך, הוא ח"ץ בחילוף האותיות, כי זה מה שמבואר בתורה נא, שיש את היחוד של השם, ויש את הטהרה, ששם העולם והטומאה הוא כבר בכח, ויש ממש את הטומאה, אז הטומאה הוא בחי' חצי. ולכן הגמרא לומדת משמרות הלוים מהמילה "בעבודתך" שהוא בגמטריא "חצות" כידוע מדרשי הפתק הקדוש, שזה עיקר עבודת איש יהודי לקום בחצות, כי עיקר השמירה על האמת. (ולכן בפתק המלה בעבודתך מופיע ממש בחצי הפתק, יש חמש שורות למעלה ממנו, וחמש שורות למטה ממנו. גם המלה עבודה מופיע ג' פעמים בפתק, שדורשי הפתק אמרו שזה רמז על הג' בתי מקדש, ולכן בפעם השלישי כתוב ובחיזוק עבודה תיבנהו, מלשון בנין, שבמהרה יבנה אמן). ולכן מיד קודם החתימה של נ נח נחמ נחמן מאומן, כתוב בעבודתך, כי זה רמז על השמירה, שהוא האמת כנ"ל, והחותם הוא בחי' אמת, כידוע מחותמו של השי"ת. וחותם, זה אותיות תחום, כי שם השמירה, כי החותם הוא אמת השומר כנ"ל. אבל גם במקום טהרה, עוד לא הגיע ליחוד השם, כמבואר שם, ויחוד השם הוא בג' נקודות, קב"ה וישראל ואורייתא, אז למעלה יש ג' משמרות כהונה.

והנה הגמרא ממשיכה לדבר על אבני בית המקדש, שזה המבואר בתורה נט, שאבני בחי' אב ובן כחדא (ועיין שם במשנה שהזקנים היו שם, בחי' אב, והגמרא מביא והבית בהבנותו, בחי' בן), ולכן הכהנים היו שומרים פה, כי הם השומרים דרך היחוד כנ"ל.

והשמירה על בית המקדש, כי בית המקדש הוא לא רק אתר בית שכינתיה, הוא גם בחי' עינים, כמבואר במ"א בלק"מ, ולכן השומרים בחי' אמת שומרים עליה. וגם בתורה נא רבינו מביא את הפסוק לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, הרי מפורש שרבינו ממש קאי על בית המקדש.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

אייר התשע"ב.

מסכת תמיד דף כז מבואר בגמרא שבעיקרון השמירה של הכהנים היה נעשה על ידי הרובים, נערים שלפני בר מצוה, והפרחי כהונה, הבחורים כבר היו עושים עבודה ממש. גם מבואר בגמרא שהמקומות של השמירה היו חוץ לעזרה כדי שיוכלו לשבת, דקי"ל שרק מלך מבית דוד יכול לשבת בעזרה (וע' מש”כ בזה בס”ד בערך מסורה בברסלב אות ח). עוד איתא בגמרא דעה על אחד מהמקומות של המשמרות, פרבר, ששם היו שני שומרים, כיון שהמקום היה כלפי בר, דהיינו רחוק. ועוד ענינים שאביא עם פירושן לקמן בה"י.

ונראה לפרש על פי תורה נב בלקוטי מוהר"ן, הנעור בלילה והולך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, בזה מתחייב מציאות כל הבריאה, כי בודאי הש"י לא היה מחוייב להקים את המציאות, אך לאחר שהש"י ברא את נשמות ישראל, אז כביכול כל המציאות הוא מחוייב על ידו. ולכן כל מה שישראל עושין יותר את רצון הש"י ונכללין בשרשן, הם מתחייבים ביותר את המציאות, וכדי שישראל יבטלו את עצמן ממש לאחדות הש"י, זה רק על ידי התבודדות, ע"ש.

והנה אברהם אבינו היה אחד, והתבטל להש"י כמו שאמר, ואנכי עפר ואפר, שזה לכאו' תכלית ההתבודדות, ומ"מ נשאר ממנו איזה דבר, כי יצא ממנו ישמעאל, וכן מיצחק אבינו נשאר ממנו איזה דבר כי יצא ממנו עשו, ורק יעקב השיג השלמות של חיוב המציאות. ולכן מצינו שרק יעקב קבע שמקום המקדש יראה גדולת השי"ת אפילו להעכו"ם, ע' בלקוטי מוהר"ן ריש תורה י', שאברהם אבינו קרא למקום המקדש הר, ויצחק קרא לו שדה, ורק יעקב קראו לו בית, דהיינו מקום יישוב, שאפילו העכו"ם יכולים להשיג דרכו גדולת הש"י (ומבואר שם שגם אברהם אבינו היה לו בחי' של הש”ב, הר שדה בית, אבל שלמות ענין הזה, שבית המקדש יקרא בית תפלה לכל העמים זה רק על ידי יעקב. ומצינו גבי לידת יצחק יעקב והשבטי י”ה, ותה”ר, שהוא ס”ת של בית' שדה' הר'). כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל דייקא, ולכן על ידו, יתגלה רצון הבריאה לכל העולם.

והנה יעקב אבינו כאשר הגיע למקום המקדש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שעשה את האבנים שומרים (ועי' במדרש רבה, שרבי יהודה אומר שלקח י"ב אבנים, ור' נחמיה אומר, שלש, ורבנן, שנים. ואולי י"ל שלפי הרבנן דר"י כל אחד מהי"ב אבנים היו שנים, הרי כ"ד, כמשמרות של הבית המקדש, ורבי נחמיה אומר ג', כמנין משמרות כהונה), והאבנים נתאחדו תחת ראשו, וע' גם בתורה נא שגם שם מפרש ש'אבני' פירוש הביטול לאחדות הש"י.

והנה מבואר בתורה נב שצריכים ללכת למקום שאין הולכים שם בני אדם, כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל וכו'. ונראה לפי זה, שאכן במקומות כאלו שבני אדם הולכים ויש השפעה מהם באויר, אז במקומות כאלו צריכים דייקא להיות עם חברים שיהיה השפעה טובה, וזה בחי' השומרים על הר הבית, כי השמירה של הכ"א משמרות של הלוים לא היה אלא חוץ לעזרה, וזה בבחי' הר ושדה, ולכן היו שומרים מהשפעת הבלבולים של בני אדם בהבלי עולם הזה. ולזה במקום השמירה של הפרבר, שהיה רחוק, יש דעה שהיה צוות, שני שומרים.

וכיון שעבודת השם, להגיע לרצונו יתברך, הוא רק על ידי התבודדות, לא היה השמירה חשובה, והיו נותנים אותה להרובים (נערים), ואילו פרחי כהונה, הבחורים שכבר הגיעו לבר מצוה לא היו עוסקים בשמירה, אלא בעבודה ממש (אלא דאכתי צ"ע, דלכאו' זה רק לענין הכהנים, אבל נראה שהלוים שהיו שומרים, זה היה בחי' עבודתם, שזה רק מגיל ל', וצ"ע), עבודה בבית המקדש, בבחי' ביטול לאחדות השי"ת.

ולכן, אירע קרי לאחד מהן יוצא הולך לו וכו', כי קרי זה בחי' מקרה, היפוך של חיוב המציאות, שבית המקדש הוא מקום שנקבע דוקא ע"י יעקב אבינו שהוא מחייב את המציאות, כי הוא השלים רצון הש"י. וגם כל הכהנים, אפילו אלו שלא ראו קרי, היו טובלים לפני העבודה, כי הטבילה זה כדי להכלל בשורש, בחיוב המציאות.

וזה גם כן מה שהמשנה והגמרא מלמדין על מצב בית הכסא, כי זה גם כן עבודת הביטול לגרש ולסלק הפסולת והמדות רעות.

וזה מה שאיתא בהברייתא איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו וכו', ע"ש (סוף כז:-כח.). כי מבואר בתורה ד' על מאמר חז"ל (סוטה כא) משל לאחד שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה וכו' נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים, שאבוקה של אור זה הצדיק, ובתורה י:ד הנ"ל מבואר שהצדיק יש לו הבחי' להעלות מבחי' הר ושדה לבחינת בית. ולכן דייקא איש הר הבית היה מחזר, שמעלה מהר לבית, והוא היה מחזר על כל משמר, כי המשמרות היו בבחי' המהלך באישון לילה ואפלה, דהיינו במקום שיש השפעות לא טובות, ולכן צריכים דייקא את הצדיק להעלותם מבחי' הר לבחי' בית.

כח המוכיח את חבירו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד, ע' לקוטי מוהר"ן תנינא ח:א, ומש"כ שם.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

כו אייר, התשע"ב, ל"ו לעומר.

מסכת תמיד דף כח. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקד"ה שנאמר (משלי כח:כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר (מוכיח אדם אחרי) חן ימצא ממחליק לשון, ע"כ.

מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' ע"ש באריכות.

והנה פסוק זה במשלי מרמז הרבה על המבואר שם, כי הענין של פשוט כפול משולש וכו' מכונה לפעמים אחוריים, וזה מש"כ אחרי חן, וחן דייקא, כי אלו האותיות באחוריים הם נ נח! וגם ס"ת של הפסוק (גם כן בחי' אחר – סוף) נחמן קיא, כי זה המבוא בתורה שם, שכדי לזכות לקול המוכיח, שהוא השיר פשוט כפול וכו', צריך תפלה בדין, והתפלה בדין עומדת בבית הבליעה של הס"א, ואזי הוא מכרח לתן הקאות ע"ש. ור' נחמן הוא זה השיר. על מרומז היטב בס"ת כנ"ל.

וזמש"כ אחרי חן ימצא ממחליק לשון, כי להגיד נחמן באחורים נשמע כמגמגם, היפוך המחליק בלשונו, ועל זה מעיד הפסוק ששפיר טובא להשיג החן באחוריים מלהגיד סתם בחילוק לשון! 

וי"ל בזה מש"כ במשלי (יב:יג) בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק, שבפשע שפתים של הצדיק, שמגמגם בבחי' נ נח, מוקש את הרע, ויצא מצרה צדיק, כי שמו הולך וגדל.

וענין של אחרי, שהוא ג"כ אותיות ריח, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, המבואר בריש התורה שם – קול המשקה את הגן שבו גדלים כל הריחות והיראות, ע"ש.

לב. אמרו לו ממזרח למערב, תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה, חמה במערב הכל מסתכלין בה, באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה, ע"ש. צ"ע הלוא כאשר החמה במזרח או במערב, אז יש גם המרחק של המזרח או המערב וגם המרחק של השמים, מה שאין כן כאשר הוא למעלה יש רק מרחק של השמים.

מקואות

מקואות בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן מקו"ה ע"ה בגמטריא נחמן, עם הד' אותיות. כי רבינו הוא הנהר המטהר מכל הכתמים. וענין התקוה שרבינו גילה והכניס לעולם, עמש"כ על ספר רזין גניזין של הרמח"ל, ע' עיטרין לכבוד המלך, עטרא תמניא ועשרין (עמוד רנז). הלכות מקואות נמצא ביורה דעה סימן רא – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, גם בגמטריא אבן נחמן (כי המעיין יוצא מהאבן).

א:ז אשברן. ראשי תיבות. אלקי רבי נחמן בן שמחה. 

מסכת ידים

ידים, ם' בגמטריא שש מאות, הרי תרכ"ד, עם הד' אותיות וב' כוללים (-שני הידים, אי נמי כמו שנקט ר' אברהם אבולעפיא, שעל כל שני אותיות יש כולל) הרי גמטריא נון נון חית. י"ד פעמים י"ם, עם הד' אותיות, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. י' פעמים ד', ד' פעמים י', י' פעמים ם', הרי ת"פ, עם העשר אצבעות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ד:ז אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חיבין, ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין. מה אם שורי וחמורי שאיני חיב בהם מצות, הרי אני חיב בנזקן. עבדי ואמתי שאני חיב בהן מצות, אינו דין שאהא חיב בנזקן. אמרו להם, לא. אם אמרתם בשורי וחמורי, שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ובאמתי, שיש בהם דעת, שאם אקניטם, ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חיב לשלם, ע"כ.

והנה המעיין בהמשניות שם יתמה, כי נשנו שם כמה קובלנא של הצדוקין, ועל כולם ענו להם כאוולתן במליצה ובליצנות, ורק בקובלנא זו התיחסו ישר להשאלה ותירצוה. ונראה לעניות דעתי, כי כאן רמזו חז"ל תשובה להצדוקין שהם ממש בבחינה זו של עבד ואמר שיצאו והדליקו אש, והם אחריין על מעשיהם, ועם ישראל לא יתחייבו עליהם.

מסכת נדה

נדה, נ' ד' פעמים, ראשי תיבות נ נח נחמ נחמן, ה' – מאומן. נדה, נ – ט' (ד"ה) פעמים, הרי ת"ן, עם נ מינוס ד"ה – עוד מ"א, הרי נ נח נחמ נחמן מאומן.

בס"ד

ו' סיון, יום א' של שבועות, התשע"ב.

שייך לכל מס' נדה:

איתא בספר אבניה ברזל (והובא בשיח שרפי קודש א-תקס) רַבִּי מֵאִיר זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה סִפֵּר, אֲשֶׁר אַבְרֵךְ סִפֵּר לִפְנֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁסִּיֵּם מַסֶּכֶת נִדָּה, וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: אִם-כֵּן אִמְרוּ לִי: מִפְּנֵי מַה, כְּשֶׁיֵּשׁ לְאָדָם עַיִן הָרָע הוּא מְגַהֵק בְּפִיו? דְּהַיְינוּ: "גֶּענֶעצִין", וּבְסָמוּךְ אָמַר הַתּוֹרָה סִימָן נ"ה בְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" [והתורה נאמרה על מאמר אבא שאול במסכת נדה סוף דף כד:], וְשָׁם מְרֻמָּז הָעִנְיָן הַנַּ"ל [בסוף התורה: וזהו בחי' כלליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים, כלליות עשיה ביצירה, ע"י שכופלין הפסוק כל הנשמה (כמובא בכוונות), בכל נשימה ונשימה צריך להלל את ה', וע"י עין הרע נכפל הנשימה, כנראה בחוש, כשיש לאדם עין הרע, אזי מגהק ופותח פיו לקבל נשימה כפולה, וכשהנשימה כפולה, גם ההלל צריך לכפול כנ"ל, ובפרט שצריך להלל ולהודות לה', שהציל אותו מעין הרע הזאת, והוא רואה בהכרת רשעים, וזהו בחי' מט"ט שר הפנים מאיר לעשיה, היינו שעושי טוב זוכין לפני ה' כנ"ל, ע"י כריתו הרע עין שגרמו לכפילת הנשימה, עכ"ל רבינו ז"ל. והנה הענין הזה ממש דומה למה שרבינו גילה בתורה ח' בענין האנחה שממשכת רוח חיים מהצדיק או ח"ו מרברבי עשו, ע"ש. ועיין בדף ז.: שפירשנו ע"פ תורה ח בס"ד], וְשַׁיָּךְ לָזֶה גַּם עִנְיָן הַגִּיהוּק שֶׁבְּטֻמְּאַת הַנִּדָּה. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סעיף ס"ז). 

וע"ע במסכת סנהדרין דף פא. דרש רב אחא ברבי חנינא מאי דכתיב (יחזקאל יח) אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה (ענין פרנסה כנ"ל) נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה (פרש"י ז"ל שהוא דבר גנאי לאדם הגון), וכתיב צדיק הוא חיה יחיה (כפל החיות).

ב. המשמשת בעדים. הגמרא מכנה הבגד שבו בודקים אם יש דם נדה עד. ובמשנה לקמן (יד.) דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, ובמשנה (טז) בית שמאי אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר בית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה, ע"כ. הרי מצינו ענין של הקפדה על שני עדים דייקא.

ונראה שזה לעומת זה, כי קי"ל (שבת קמו ריש ע"א) שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזה היה בכח שקבלו את התורה בנעשה ונשמע, שעי"ז קבלו שני עדיים. ולכאורה כל טומאת נדה לא היה אלא ע"י הזוהמא שהטיל הנחש בחוה (הכלי יקר כותב שכן משמע בהירושלמי במסכת שבת ב:ו, וכן משמע מהזוהר (תיקוני זוהר סט, קיח:), ואע"פ שלכאורה לא נשתה ברייתן לגמרי, שגם לפני כן היתה מציאות של וסת של דמים, אבל לא היתה דם טמאה, וכעין מה שרבינו כתב (שיחות שאחרי הסיפורי מעשיות (אות ח)) כי חלי הפאקין נעשה מחטא העגל, ולכאורה קשה, הלא גם קדם חטא העגל בודאי היה חלי זה, אך קדם לא היה חלי קשה, רק שהיו הפאקין מחמת הדמים שהתינוק יונק במעי אמו וכו' ע"ש. וכמו כן נראה שאף לפני הנחש היה לחוה ראית דם, אבל הכל היה בטהרה עד שהנחש הטיל בה זוהמא. ולכן זה כנגד זה, העדיים שקבלו בני ישראל באמירת נעשה ונשמע הם לעומת טומאת דם הנדה, ולכן הבגד שבודקים בו נקרא בשם עד. ולכן יש עניין שיהיו שני עדים באיזה בחי' כנ"ל מהמשניות.

ב"ה יום א' כח תשרי תש"פ דף יומי 

מסכת נדה דף ד

בדברי רבי יוחנן שאע"פ שסובר מחזקינן בטומאה מודה בכמה כללים לטהר

בדף ג: איתמר קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת, חזקיה אמר טהרות הראשונות טהורות, רבי יוחנן אמר טהרות הראשונות טמאות, והא שמאי והלל מודו בקופה דטהרות הראשונות טמאות וכו' (ד.) ואיבעית אימא כי מודו שמאי והלל בזוית קופה כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן זוית בית וכו' קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו וטלטלוה בזוית אחרת ונמצא שרץ בזוית אחרת, חזקיה סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום (נראה שחזיקה לקח החזקה לעצמו), ורבי יוחנן סבר מחזקינן וכו'.

בעזה"י נראה לפרש על פי תורה ה' בלקוטי מוהר"ן. כי הרי הטומאה לפנינו, וזה דין, והשאלה היא אם להחזיק את הטומאה לטמא את הטהרות, וזה בחי' אחר גזר דין. והרי בין שיצא לשיצא, להבחין בין צרת הדין עם הוא לפני או לאחר הגזר דין, צריך לבחון על פי השמחה שיש במצוה וכו', ואם זה לאחר גזר דין צריכים להלביש את התפלה בתוך אמרים, בבחינת בגזירת עירין פתגמין אזי במאמר קדישין שאלתין (סוף אות א), ולכן אפילו רבי יוחנן שאומר מחזיקים טומאה ממקום למקום סובר (ריש ד:) שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה, שאני אומר, זה בחינת החלפת התפלה לשנות אותו ולהלבישו בתוך במאמר, וזה יכול להיות רק כשיבחין בו אדם טהור, דהיינו היושר בלב (כי עיקר הטהרה בלב, כמו שאנו מתפללים תמיד וטהר לבנו), שזכה לבחי' ולישרי לב שמחה, ואזי על ידי שמלביש תפילתו במאמר הוא יכול ליכנס לשם וליטלה, להצילה אפילו לאחר גזר דין. והגמרא מקשה: הכא נמי נימא עורב אתא ושדא, עורב זה בחי' עשיה בכפיה, כמו שמצינו בדברי חז"ל שאפילו כאשר הוא לטובה, אבל הוא כמשחיר פניו בצער וכפיה, ואין זה בשמחה הדרוש, ואולי העורב, העובד בבחי' כפיה שדא את התפלה לתוך הנימא, ועל כן הגמרא מיישבת, אדם דבכוונה אמרינן עורב שלא בכונה לא אמרינן, כי עיקר הכוונה בלב, וצריך לכוון להשמחה שיש להשם יתברך בהמצוה עצמה, ולכוון את התפלה במאמר, וזה שייך רק לבחי' אדם שהוא שיעור קומה של כל חלקי המצות כמבואר שם, אבל בחי' עורב שחסר לו השמחה, לא ידע איך ובמה לכוון לבו ולא יכול להלביש התפלה במאמר, בחי' לא אמרינן.

ואז הגמרא מקשה (ד:) מכדי האי ככר ספק טומאה ברשות היחיד הוא, וכל ספק טומאה ברשות היחיד ספקה טמא, ומתרצת, משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכל דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספקו טהור.

והענין, שכדי להשיג טהרת הלב, צריכים את שהקול בבחי' גבורה יפגע במוחין, אכן צריך לשתף הגבורות בחסדים (אות ה) בחי' פרשא גירא, פרשא, דא בחי' חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות, דברים המצומצמים הוא מפורש אותה (שם), ומסוטה למדים שמעשיה בסתר גרמה לה טומאה, וזה פגם בבחי' חסד, ובכלל כל ענין של סוטה משלוה שלמה המלך וחז"ל לחכמות חיצוניות שמחמיצים את המוח וסותמים ואוטמים את המוח, ועל כן ואזי אין הקול הפוגע במוחין כאלו נשמע אלא נעוץ קנה בים (אות ד), ולא יזכה לטהרה, ולא יכול שוב לישאל במאמר קדישין בשום אופן. רק דבר שאין בו דעת עצמו, אזי שפיר יכולים לישאל ולהתפלל כראוי שהקול יעורר הכוונה, וכל עוד שהטומאה והדין אינו אלא בספק, דהיינו קודם גזר דין, הרי מספיק בהכי (לא צריכים להלביש התפילה), וספקו טהור.

ב"ה

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום ב' כט תשרי התש"פ

מסכת נדה דף ה. טעמא דאשה שיש לה וסת הוא דלפיגי רבנן בין כתמה לראייתה הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה ו' בלקוטי מוהר"ן, שראיית דם היא קודם שהאדם עושה תשובה, ואזי הביקוש של כבוד, וכבוד זה בחי' האשה, היא לקוי ובבחי' כבוד מלכים חקור דבר, ולכן צריכים לחקור אחריה ולטמא מעת לעת, אבל הנשים שאמרו חכמים שדיין שעתן, שדמם מועטים, אז יתכן שזה בחי' דום, ושוב אין חוקרים אחריהן.

אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה, מאי טעמא, אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה, וכי מהומה לביתה מאי הוי, מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין וכו'. 

בעזה"י על פי תורה ו' בלקוטי מוהר"ן, כי הבא לטהר אומרים לו המתן, וזה שמהומה לא יכולה להמתין, וזה "מאי הוי", כי הוי בגמטריא אהי"ה, בחי' תשובה, שחסר לה, והגמרא מוסיפה שבכלל אי אפשר לעשות תשובה כראוי במהומה, כי אינה מכנסת לחורין ולסדקין.

תנן המשמשת בעדים הרי זו כפקידה, מאי לאו, חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש.

שתי פעמים, בחי' תשובה על תשובה. א"נ בחי' וכבדתו מעשות דרכיך (אות ד), דרכיך לשון רבים היינו עייל ונפיק, כי צריך להיות בקי ברצוא בקי בשוב. וכבדתו לשון לנקות, דרכיך לשון תשמיש (קידושין ב:).

אלא אי אמרת אידי ואידי לאחר תשמיש, פשיטא (שעולה כפקידה). מהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע קמ"ל.

כי על החשש שדמה חפונה בשכבת זרע, זה בחי' כבוד אלקים הסתר דבר.

דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, וכו'. ומבואר לקמן (יב) שלמסקנה לפי רש"י ורוב המפרשים מדובר רק בנשים העוסקים בטהרות, וזה בחי' הבא לטהר וכו'.

ב"ה

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום ג' א' דראש חודש חשון התש"פ

מסכת נדה דף ו.

הברייתא מחלקת בין אישה הרואה דם לבין כתם. ויש חילוקי נוסחאות מאיזה מהם הברייתא הקדים. הרואה דם מטמאה מעת לעת ואינה מקולקלת למנינה ואינה מטמאה את בועלה למפרע, ואילו הרואה כתם מטמאה למפרע ומקולקלת למנינה ומטמאה בועלה, וזה וזה תולין וכו' ע"ש.

ונראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה ז, שעיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ואמונה הוא בחי' תפלה וכו' ואי לבוא לאמונה אלא על ידי אמת וכו' ואי אפשר לבא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וכו' ועל ידי מצות ציצית נצולין מעצ הנחש ויכול לקבל העצות מצדיק וכו' ע"ש.

ונראה שאע"פ אמונה הוא בחי' תפילה, הרי אמונה היא הפנימיות והתפלה חיצוניות. ורבינו גילה בתורה ב' שהנשמות, שהם בחי' אותיות התורה (בחי' אמת, כלו זרע אמת, והתורה אמת), מתלבשים בתוך התפלה, נמצא שהתפלה לבוש וחיצוני, ואילו מהות האמונה רבינו הביא כאן (סוף אות ב) מהזוהר, אינה אלא כד אתחבר צדק עם אמת.

ולפי זה שהאשה שהיא בחי' אמונה, י"ל שראיית דם שלה היא בחי' פגם באמונה, ואילו ראיית כתם היא בחי' פגם בתפלה (ולפי זה יש לפלפל בנוסחאות של סדר הברייתא האי קדים ואכמ"ל). והטועה חמורה בתפלה צריך להתחיל מחדש, מה שאין כן הטועה באמונה, הרי לעולם לא ניתק לגמרי ח"ו מפנימיות האמונה, אז רק סותר בחי' העתים רעים שעברו עליו, בחי' מעת לעת. וכמו שכתוב בקהלת (ז:יד) ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה, כי האמונה הוא בחי' ראיה כמבואר במ"א, והפגם באמונה לא תהיה אלא להיום הרע. 

והגמרא מקשה, מה חידש רבא במה שאמר שהרואה דם מטמא משכב ומושב, הרי בפירוש הוא בברייתא הנ"ל, וזה שאלה על חשיבות ענין עצת הצדיק. ומתרצת שמהברייתא יכול יהיו התלמידים לומדים ואין מבינים (אות ד) ובא רבא בכח הקל וחומר שלו חידש שמטמא אפילו הבגדים שעל האדם, וערך לפניהם כשולחן ערוך, כי על ידי עצת הצדיק מקוים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

ולכן הגמרא אומרת צריכים את הקל וחומר של רבא, כי קל וחומר הוא בחי' ציצית שיש בו לבן ותכלת, כי באות ד' רבינו גילה שהלבן של הציצית הוא בחי' חומר, כי חמור העובר עליה (מנחות מג: איזה עונשו גדול), נמצא שהתכלת הוא בחי' קל! ונמצא שהציצית של לבן ותכלת הם בחי' קל וחומר! [ונראה עוד שעל ידי הציצית ויתחזק ישראל, כמבואר בסוף התורה, ויתחזק בחי' קל וחומר]. והציצית הם הדרך שזוכים להנצל מעצת הנחש, שהוא בחי' דם נדה, וזוכים לעצת הצדיק, בחי' הקל וחומר שרבא עשה להרחיק מפגם הטומאה אפילו מהבגדים, וקבע כל הטומאת משכב, אותיות בשכם, בחי' הלא אחיך רועים בשכם, בחי' על שכם שניהם בחי' ציצית (אות ד). וטומאת הבגדים הוא בחי' פגם הברית, כמו שכתוב (חגי ב:יב) הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם וכו' (שחגי בחן אותם בהלכות טומאה כמבואר שם ובגמרא) כמבואר בסוף התורה שם, ועל ידי ציצית ניצל ממנו. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

תשע"ב

מס' נדה דף ו. הגמרא עוסקת במה שהנדה מטמאה במעת לעת, והגמרא כותבת שדין זה לית ליה דררא דטומאה, ואין ענינה אלא לטמאה תרומה או קדש. ונראה לפרש על פי תורה נה בלקוטי מוהר"ן שיש בחי' ותאחז במשפט ידי, שהיא ענין רוממות השגחת השם יתברך שדין הרשע יוצא זכאי, ועי"ז יש צל שהצדיקים ניצולים מרע עין של הרשעים והם יכולים לראות טוב את צדקת השם, ועי”ז הם יכולים להתפלל ולזכות לבחי' ארץ ישראל, בחי' חלה.

והנה טומאת הנדה, היא ממש זה לעומת זה, כי נדה היא בחי' ומתבל ינדהו, בחי' גירושין, והיא בחי' קלקול היד, כי י"ד, יו"ד דל"ת גמטריא נדת, כמבואר כל זה בתורה כב. הרי מבואר שנדה היא גירושין מארץ ישראל וקלקול היד. וכל עצמה של טומאת נדה זה נשרש ונולד מחטא הראשון של עץ הדעת, שכל עיקרא היתה על ידי עין הרע של הנחש. ולכן בטומאת נדה גזרו חז"ל טומאת מעת לעת, שדין זה לית ליה דררא דטומאה, והיא ממש ענין של דרך רשעים צלחה, שכאילו הטומאה יש לה כח.

ובזה מבואר שהטומאת מעת לעת מטמא תרומה או קדש, בחי' ארץ ישראל, בחי' פני ה' בעושי רע, שעוד לא זוכים לראות במפלתם של רשעים, כי מבואר בתורה נה שם, שארץ ישראל היא בחי' חלה, והתורה מכנה לחלה תרומה, אכן חלה אינה בדיוק תרומה, אז יש נדון בגמרא שטומאת מעת לעת לא יטמא רק קודש ממש. ואז הגמרא ממשכת לדון ממש בדיני חלה.

ולפי דרכינו י"ל שהאשה שעברה ג' עונות ולא ראה כבר לא מטמאה מעת לעת, זה בחי' תיקון התגלות הג' אבות, שעל ידם זוכים לארץ ישראל.

בס"ד

ז' סיון, יום ב' של שבועות, התשע"ב.

מסכת נדה דף ז.:

במשנה רבי אליער אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה אמר רבי יהושע אני לא שמעת אלא בתולה וכו' רבי אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה וכו'. ובגמרא תניא אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, אתה לא שמעת אני שמעתי, אתה לא שמעת אלא אחת ואני שמעתי הרבה, אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראהו, כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו כרבי אליעזר, בחייו מאי טעמא לא, משום דרבי אליעזר שמותי הוא וסבר אי עבדינן כוותיה בחדא עבדינן כוונתיה באחרנייתא ומשום כבודו דר"א לא מצינן מחינן בהו וכו'.

   הנה ענין מחלוקת של רבי אליעזר מבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב' ע"ש.

   ולענין מה דאיתא כאן במשנה ובגמרא נראה לפרש על פי תורה נו בלקוטי מוהר"ן – וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה. דהנה צ"ב מה שרבי אליעזר אמר לר' יהושע אתה לא שמעת, שמשמע שר"א טען שר' יהושע לא שמע כלום, ואח"כ חזר לומר, אתה לא שמעת אלא אחת, שבאמת ר' יהושע כן שמע. הרי שלכאו' סותר מה שאמר בתחילה, ואם ר"א חזר על עצמו לפרש דיבוריה, למה ליה כל הכפל לשון היה לו לומר בפירוש מתחילה.

   ולפי תורה נו י"ל שבאמת הצדיקים לוקחים את דברי ההלכה מן השמים (ומזה נולד מחלקת לשם שמים ע”ש), וכן ר' יהושע לא אמר רק בתולה, אז ר' אליעזר אמר לו שהרי הוא לא שמע וקיבל את ההלכה. והרי אפילו מחלוקת לשם שמים אין כאן, כי מה ששמע וקבל אין סותר מה שלא שמע. ואז הוסיף ר' אליעזר, אתה שמעת אחד ואני שמעתי הרבה, ובזה הוא רמז שהוא בעצמו בחי' משה רבינו, שהלכה כמותו אפילו במ'חלקת ש'מאי ה'לל לשם שמים, כי כלל ישראל רק שמעו דיבר אחד מהשם יתברך ומשה רבינו שמע כל הדברות ועוד.

   ועל פי דרכינו יש לפרש שהארבע נשים הם בחי' המלכות שהיא בחי' ד' כידוע, ואלו הארבע שאין מטמאים מעת לעת, זה מבחי' מלכות דקדושה (כי מעוברת ומניקה ע”כ מצד הקדושה כי אל אחר אסתרס, וזקנה בחי' אריכות הימים, ובתולה  בחי' עוד לא היתה לאיש). ואשה שעברו עליה ג' עונות זה תיקון של הג' נשים שמבואר בתורה נו, ג' פירושים על נשים בענין הרחקה מהשם יתברך, ע"ש.

   וזה מה שאמר ר"א אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד, בחי' מנחה חדשה, שזה בחי' התגלות תורה חדשה מתוך ההסתרה, זה בחי' יבוא ויעיד בחי' מה העדות, בחי' התורה כמבואר בתורה שם אותה ג'.

   ובזה מובן טענת ר' יהושע שלא רצה לנהוג את הלכות כר"א כי שמותי הוא, ופרש"י שהוא מוחרם, והקשו המפרשים, מה בכך, אכן לפי דרכינו מובן שההלכה נתקבל מהשמים, בחי' הידים והרוח הדופק שהיא היפוך זוהמאת הנחש, בחי' קללה וחרם, אז כיון שר"א היה בחרם ר' יהושע לא הסכים לקבוע הלכה כמותו.

   אכן בסוף חייו של ר"א קבעו את הלכה כמותו, בחי' את והב בסופה, שבסוף נעשין אוהבין זה לזה, כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, כמבואר שם אות ח'.

   וזה מה שאיתא בגמרא כאן, ר"ש ורבי יוסי אומרים נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי ר"ע מדברי כולן אבל הלכה כר' אליעזר, שזה ענין קרבות הנשמות המבואר בסוף התורה בענין צדיק וטוב לו וכו' רשע וטוב לו וכו'. כי ר"ש ור' יוסי היו קרובים בזה להצדיק ורע לו, שאין הלכה כמותו.

   ודוקא באלו הלכות הגמרא אומרת, קמ"ל שאין למדין הלכה מפי תלמוד.

בענין החרם שהחרימו את רבי אליעזר הגדול:

ידוע שחז"ל ראו צורך לנדות (לפי רש"י או אפילו להחרים לפי שאר ראשונים) את רבי אליעזר הגדול (בבא מציעא נט: וש"נ) שלא ירבה מחלקת בעם ישראל, כי היה שעת סכנה שלא יהיה פירוד. ועם כל זה הוא פלא עצום נוראה, כי ידוע שרבי אליעזר הגדול הוא בחי' בנו של משה רבינו, ושם האחד אליעזר (שמות יח:ד) שמשה רבינו התפלל שיזכה שרבי אליעזר יהיה מצאצאיו (והנה עיין ברש"י במסכת שבת דף קל: ובמפרשים שם, שני טעמים למה רבי אליעזר הגדול נקרא שמותי, א' שזה מלשון שמתא ונידוי, ב' שהיה מתלמידי בית שמאי. ונראה לעניות דעתי שלפי המבואר כאן שרבי אליעזר הוא בחי' הבן של משה רבינו שפיר שייך לו השם שמותי, דיעו' בספר דברי הימים א:ג:נג ומשפחות קרית יערים היתרי והפותי והשמתי והמשרעי וכו' ובתרגום רב יוסף שם כז"ל וגניסיא דיתבין בקרית יערים בני משה די ילידת ליה צפרה יתראי פותאי ושומתאי ומשרעאי וכו', הרי מבואר ששמותי הוא אחד מבני משה רבינו!!!), והוא היה שר התורה ולא זכו אפילו רבי עקיבא להשיג תורתו אלא כמחכול בשפופרת (סנהדרין סח.), ורבינו הקדוש מגדיר אותו (לקוטי מוהר"ן תנינא ז) כבחינת בן (לעומת חבירו ר' יהושע שהוא רק בחי' תלמיד) בחינת ההשגה הנפלאה של איה מקום כבודו, מה חמית מה פשפשת, ואיך יתכן לנדות או להחרים צדיק כזה?!

ונראה לעניות דעתי, שבאמת תיקון אדיר ואיום עשו חכמים, כי כיון שבאמת גדולת רבי אליעזר הוא ממש עד אין סוף בבחינת השגת איה מקום כבודו כנ"ל, על כן רק הוא יכול לעמוד בבחי' נידוי ולהאיר שם לכל הנשמות הדחויות, ובפרט בימינו במצב הדור שכל העולם ממש בעמקי תוהו ושאול השם ירחם, ודוק מאד.

ולאחר פטירתו כבר התירו את הנידוי. כי באמת זה כל תקותינו היום ללכת לקברי הצדיקים.

יום ד' ב' דר"ח חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף ז.:

משנה: רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, בתולה מעוברת מניקה וזקינה, אמר רבי יהושע, אני לא שמעתי אלא בתולה, אבל הלכה כרבי אליעזר, איזו היא בתולה, כל שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה וכו', ע"כ.

בעזה"י נראה לפרש על פי תורה ח' בלקוטי מוהר"ן שהרוח חיים משלים החסרון שבלב, ומקבלים אותו מהצדיק, וישראל נקראים על שם ענין החסרון הזה שבלב, צפון. ויש רוח סערה של הרשעים, ואסור להתגרות ברשעים בשעת הצלחתן, רק צדיק גמור שאין בו שום אחיזה משום רע שבשום מדה מהד' יסודות יכול לרדת לתוך המדה של הרשע ולהכניעו וכו'. [וענין זה הוא ממש הענין של מסכת נדה כמו שהבאתי בריש המסכת על זה שסיים את מסכת נדה ועי"ז רבינו גילה את הענין של הגיהוק שהוא נשימה כפולה, ע"ש].

יהושע, אותיות י"ה עשו, שבא להכניע ולאבד מלכות הרשע, וכמו שארז"ל שכל המלחמות נגד הל"א מלכים ועמלק היו דייקא על ידי יהושע, וכתיב כי יד על כס י"ה, שאין השם שלם עד מחיית עמלק מגזע עשו.

אכן רבי יהושע שמע רק שבחי' בתולה אינה מטמא מעת לעת, כי היא נקייה מתחילתה, אבל שאר הנשים שכבר ראו דם לא שמע שגם מהן יש שאינם מטמאין מעת לעת. ויתכן שזה בחי' יסוד אש. ובמצב של חסרון שהיו ישראל באותן הימים והרוח סערה מסביבם, לא ראה היכולת להכניע את הרשעים.

ורבי אליעזר הגדול קבע שד' נשים דיין שעתן, ושמואל קובע שהלכה כרבי אליעזר בטהרות בד' דברים, היינו בחי' שזכה לטהר את כל הד' יסודות (בתולה – אש, מעוברת – מים, מינקת – רוח, זקנה – עפר, כנלע"ד), וזה מרומז בשמו, כי רבינו הביא כאן שהראשי תיבות של הד' יסודות הם: אמער, כי מ' הוא ל"י בשם אליעזר, נמצא שהשם אליעזר כולל בו אותיות של הד' יסודות ועוד זי"ן מלשון זן, הוא בחי' הצינור שממשיכים החיות מהד' יסודות. ולכן נדו את רבי אליעזר, דהיינו שהוא ירד להמדות רעות של הרשעים להכניעם, ועל כן רבי אליעזר נקרא על שם זה, שמותי, כמו שישראל נקראים דייקא על החסרון של צפון (סוף אות ב) ונקראים ניה סערה (סוף אות ג). ולבסוף גבי דיליה, היינו בסוף חייו, בפטירת רבי אליעזר הועמד טהרת כל הד' נשים.

ובזה מיושב הקושיא הנ"ל שלכאורה סותר את עצמו, שתחילה אמר אתה לא שמעת, ומשמע שלא שלא כלום, ואחר כך אמר אתה שמעת אחת. כי עד שלא ישמע ויקבל שלמות על כל הד' הרי לא קיבל כלום, כי לא יכול לעמוד נגד הרשעים בשעת הצלחתן.

בס"ד

ח' סיון, התשע"ב.

מסכת נדה דף ח: איזו היא בתולה כל שלא ראתה כו' תנא ג' בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה וכו'. נראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה נז – שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קסמא אימתי בן דוד בא וכו'. אמר להן לכשיפל השער הזה ויבנה, ויפל ויבנה, ויפל, ואין מספיקין לבנותו, עד שבן דוד בא (סנהדרין צח). שמבואר שג' פעמים שער ארם, שהוא מלכות דסטרא אחרא קם, וצריכים להפילו, וזה בחי' הג' בתולות, דהיינו שלא הוקם שערי ארם. 

בתולת אדם, זה בחי' אמונה, ולכן נפקא מינה לכהן גדול, שזה בחי' אתה כהן לעולם הנאמר באברהם אבינו ראש למאמינים, ונפקא מינה לכתובה מאתים, בחי' אנכי נפשי כתבית, בחי' אמונה. 

בתולת קרקע, זה בחי' אור האבות, שלהם נבטח ירושת הארץ, וזה נפקא מינה לנחל איתן, בחי' האבות הנקראים איתני הארץ, ובפרט בחי' יעקב בחי' נחל, נחלה בלי מצרים. וזה נפקא מינה למקח ולממכר, כי האבות זה בחי' ידים, שעל ידם משא ומתן.

בתולת שקמה, זה בחי' שבת ושלום. בחי' (שופטים ה:ז) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי, חדלו זה בחי' שבת ופרזון זה בחי' צדקה, שהיו נמנעים עד שקמתי. וכן שקמה, הש' מתחלף בא"ת ב"ש לב' והרי בק"מ המבואר בתורה שם (נז:ג – ר"ת בשמן קדשי משחתיו, וסופי תיבות של שמות האבות אברהם יצחק יעקב). ולכן נפקא מינה למקצצה בשביעית, בחי' שבת. ונפקא מינה למקח ולממכר, בחי' צדקה שהוא תכלית המו"מ.

והנה לא נמנה בתולת הדמים ביניהם, כי זה בחי' הדיבור של שבת, כי גם הידים מקבלים ומוסרים דבר ה', עד שזוכין ממש לבחי' דבר דבר דיבור של שבת. כי יש כמה דמים שהאשה רואה ועדיין היא בבחי' בתולת הדמים, כי יש דיבורים של הבריאה, שהם דבר ה', אבל הם דבר ה' של ששת ימי המעשה, בחי' דם של נישואין ולידה. וזה מה שאיתא בגמ' שבתולת הדמים יש לה שם לווי, בחי' אותיות וי שלום, חסרון שלום, גם בחי' לווי, זה בחי' שלום, בחי' חיבור כמבואר במ"א בלקוטי מוהר"ן. וזה בחי' אדברה נא שלום.

ולכן בתולת הדמים נקרא שאין בהם מעשה. כי הדיבור של שבת זה בחי' משה"ו והיה מעשה הצדקה שלום.

וזה בחי' בתולת הדמים מידי דהדר לברייתו, בחי' ששת ימים של הבריאה.

וזה כשם שהשאור יפה לעיסה, בחי' חמץ, בחי' צום, בחי' שלום בלי פה. כך דמים יפין לאשה, בחי' שלום שיש לו פה. ותניא משום ר"מ כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, בחי' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, בחי' שלום, אל תקרי בניך אלא בוניך, בחי' קריאה של שבת.

אלא כי קתני מידי דקפיץ עליה זבינא, כי בתולת הדמים הוא להיפוך מהג' בתולות הנ"ל, שהם למעלייתא, ואילו הדיבור בשבת הוא המעלייתא לא בחי' בתולת הדמים. וזה מידי דקפיץ, מידי זה הידים בחי' האבות שעל ידם זוכין לשבת כמבואר בתורה הנ"ל. וזה דקפיץ, כי קץ זה בחי' שבת, כמבואר בתורה הנ"ל בחי' ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין. ונוסף להקץ יש הפ' – ק'פי'ץ, בחי' הדיבור של שבת. כי הג' בתולות הם מדרגות להגיע לדיבור של שבת, משא"כ בתולת הדמים היא מניעת וחסרון הדיבור.

והנה רבינו נותן עצה להגיע לכל זה על ידי בחי' יעקב הינו על ידי נדר. ולכן הגמרא מסיימת, ת"ר איזוהי בתולת קרקע, כי עיקר הבטחת הארץ היה ליעקב אבינו, כל שמעלה רשושין ואין עפרה תיחוח – בחי' אבן, שזה בחי' נדר כמבואר שם סוף אות ג. נמצא בה חרס בידוע שנעבדה, צונמא, הרי זו בתולת קרקע. צונמא זה אבן, וגם הצ' מתחלף בש', באותיות המתחלפות של השיניים (בחי' אבן, בחי' שיני הסלע) זסשר"ץ, והרי הוא לשון של שמן, בחי' נדר כנ"ל.

יום ה' ב' חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף ח

תנא ג' בתולות הן, בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה.

בעזה"י נראה לפרש על פי תורה ט' בלקוטי מוהר"ן. שהתפלה מתקן ומשפיע לשלשה חלקי עולם, שהם עולם השפל עולם הכוכבים עולם המלאכים (שכ"ם). כי הנשמות המלובשין בתפלה המובאות לצדיק שבדור הם בבחי' (תהלים מה) בתולות אחריה ריעותיה מובאות לך (לשון רבינו בתורה ב:ז).

בתולת אדם זה בחי' עולם המלאכים, כמו שכתב רש"י בספר יהושע (ו:כג) שהמרגלים ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה נקראו מלאכים.

בתולת שקמה זה בחי' עולם הכוכבים, בחי' דרך כוכב מיעקב ו"קם" שבט מישראל (ריש אות ב).

בתולת קרקע זה בחי' עולם השפל.

וכל אלו בחי' בתולה היא לשבח.

בתולת דמים לא קפיץ עליה. וגם עצם סילוק הדמים בחי' חסרון ההשתוקקות, כי התאווה בדם, כי הדם הוא הנפש, והנפש הוא הרצון והכיסופין. ואין בניה מרובין. והנה חסרון בבנים הוא חסרון בבחי' אבן, אב ובנין, חסרון בתפלה (סוף התורה), וממילא יהיה חסרון בבחי' ואל אמה תכלנה מלמעלה שהוא מלשון ותכל נפש דוד, שהקב"ה לא יחמוד לשכון אצלה (אות ג). 

ועל פי תורה ט' יכולים לראות סדר הענינים בעמוד ח: שמתחלה הגמרא דנה באיזה מקום מבדילים בשמונה עשרה, הבדלה זה בחי' קריעת ים סוף, ומבואר בתורה ט' שזה בחי' מה שכל אחד צריך למצוא השער של השבט שלו מהי"ב שבטים. ורבי חנינא בן גמליאל אמר משום אבותיו שער אחד וליה לא ס"ל. כי אבותיו אמרו בחונן הדעת, שהיו זוכים למצוא את השער שלהם, ולכן כלפי העולם רבי חנינא היה צריך להראות שכן הוא בדרך כלל שהבן הולך בשבט אבותיו, אבל ליה לא ס"ל, כי לאו דוקא היה זוכה לדעת כראוי למצוא את השער של השבט שלו, ולכן ההבדלה שלו היה בהודאה, כי דרך הודאה זוכים לאמת, כמבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תנינא ב:ד (וכשזוכין לתודה הלכה עי"ז נתגלה אור האמת ומאי בהדיבור וכו' ע"ש), ועל ידי אמת זוכין להאיר אור השם ולמצוא הפתח והש"י שוכן אצלו, ולא מבואר בתורה אם זה מציאת השער של השבט שלו, או שזה שער מיוחד, שאיך שהוא מאיזה שבט, על ידי האמת יהיה לו פתח, ומן הסתם זה שניהם ואכמ"ל. ורבי עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, זה הדרך השלישי המבואר בתורה ט' איך למצוא השער הנכון על ידי התקשרות להצדיק, כי הצדיק בעצמו הוא בחי' מלך, מאן מלכי רבנן, שפורץ דרך לעצמו דרך המלך, ורבי עקיבא הוא בחי' יוסף הצדיק כמש"כ הרמח"ל, ולכן הצדיק בעצמו הוא בחי' ברכה רביעית בפני עצמה.

ואחר כך הגמרא דנה בענין הקטף שהוא בושם של ריח, עם יש בו דין שביעית. וזה ענין שצריכים לקשר התפלה לצדיק הדור שהוא בחי' משיח שמורח ודאין, כי כל התפלות הם בחי' חוטם (אות ד).

ושוב הגמרא דנה על כל המיני תפילות עם הנשמות המובאות לצדיק כמו שבארנו למעלה בס"ד.

ואז הגמרא דנה בדין הכרת העובר בשלשה חדשים, שהוא בחי' תיקון תחתים שנים ושלישים, כי ג' מדורות באשה וכו', וכל חודש לעומת מדור אחד של מלאות העובר בכל הג'.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

ט' סיון התשע"ב.

מסכת נדה דף ט. מבואר הדין שמניקה אינה מטמאה מעת לעת כל כ"ד חודש. ונחלקו ר”מ ורבנן במניקה שמת בנה תוך כ”ד חודש או שממשכת להניק אחר כ”ד חודש. ונראה לפרש על פי תורה נט (גמטריא נדה) בלקוטי מוהר"ן שהמקרב בני אדם לעבודת השם יתברך זה טוב מבנים ומבנות, אבל הוא צריך לשמור את עצמו שלא יתאחזו בו הקלפות. וזה על ידי שהוא שופט את עצמו, שמזה נולד התלהבות ששורף את הקליפות. והוא מכלכל דבריו במשפט להנפשות המתקרבות. ומבואר שהנפשות המתקרבות הם מוסיפין כבוד ה', ונפשו של המקרבן בתוך כל הנפשות, ושורש הנפשות זה עשירות, שהיא חומה, אבל יש סכנה מהשורש גופא שיפיל אותו לכעס ומהחומה יעשה חמה, ויאבד נפשו ח”ו. ועל כן הוא צריך את המשפט בב' בחינות, א' לכלכל דבריו במשפט שלא יתגבר הרע בהתלמידים, ולבער את הרע שבהם, ועי"ז הוא מוסיף ומגדל שמו ונפשו.

ובזה יש להבין שאשה היולדת, שזה בחי' עושה נפשות חדשות לעבודת השם, הכ"ד חדשים שהיא מנקת זה בחי' הכ"ד בתי משפט. ור' מאיר סובר שהעיקר אינו הזמן של הכ"ד חדשים, אלא שהיא מנקת, כי דם נעכר ונעשה חלב, וכל זמן שהיא מנקת, מתקיים מי יתן טהור מטמא לא אחד (שאגב יש פירוש לזה בלקוטי מוהר”ן תורה נא ע”ש). כי ר”מ סובר שעיקר השמירה של המשפט הוא בבחי' יכלכל דבריו במשפט, וכל זמן שמיניקים כראוי אזי נשמר מהטומאה. והחלב שעמו נפשו מלמדת ומקרבת הנפשות, שורשו ממש מאותו מקום שבו שורש הרע, ולכן זה ממש בחי' מי יתן טהור מטמא.

ורבנן סברי שעיקר שמירת המשפט זה ההתלהבות לבער את הרע, וזה בעיקרון בהתחלת הלידה וההתקרבות שמקרבין הפשות (וכמבואר בתורה כ', שהצדיק קודם שאומר את התורה משתמש עם זכויותיו לבער את הרע שבהם), ולכן בשעת הלידה יש התגלות של המשפט הזה, ומזה מתפרק אבריה עד כדי כך שכל הכ"ד חדשים הם בבחי' בתי המשפט, ונשמרים מטומאה.

בס"ד                                              נ נח נחמ נחמן מאומן

י' סיון התשע"ב.

מסכת נדה דף י'. אלא ר"א היא (שכיון שלא ראתה ג' פעמים נהיית מסולקת דמים) ובוסתות סבר לה כרבי, ע"כ. הענין שהפסקה של ג' פעמים סימן על סילוק דמים, יש לפרש על פי תורה ס' בלקוטי מוהר"ן, שמבואר שם שצריכים שיתפשט היראה על כל חלקי העשירות ע"ש. והנה העשירות היא בחי' שורש הנפשות (כמבואר בכ”מ, ובכללן בתורה נט), שהם בחי' דם, כי הדם הוא הנפש. וכיון שיש ג' בחינות של עשירות, על כן כיון שעבר ג' עונות ולא ראתה הרי זה סימן על סילוק הדמים. ובחזקת הוסת סבירא ליה כרבי, כי הכי מסתברא, כי הג' עשירות הם כנגד הג' יראות, יראת שמים של הרבי, יראת הרבי של התלמיד, ומורא אב של הבן, והנה עיקר דם נדה היא סימן על הכשר ויכולת לידה, ועל כן בשנים מהנ"ל על כרחך יש סימן על לידה, כי בשנים יכלל הבן, ואם לאו אז זה כולל הרבי והתלמיד, שביחד זה גם כן בחי' אב ובן.

בדף י: מעוברת והיא מניקה וכו' דימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה וכו' היכי משכחת לה איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תני חדא, ע"כ. נראה לפרש על פי תורה ס' בלק"מ הנ"ל. דמבואר שם שיש ג' עשירות, וכבר הסברנו לעיל שהם כנגד הג' דמים של וסת האשה. והנה עוד מבואר בתורה ס' שם, שבלידה יש התגלות היראה, כי על ידי הלדה יוצאין דמים וגבורות שהן בחינת יראה.

והנה לכאו' הג' מיני עשירות שצריכים לפשט היראה עליהן, הן בעצמן כנגד הג' מיני יראה. העשירות של קרקע, זה בחי' יראת הבן, בחי' לנו הוא ולבנינו. עשירות של משא ומתן, זה בחי' תלמיד, שעל ידי התלמידים יש משא ומתן בההלכות. עשירות של "בידו" שלומדים מהשקלים, זה בחי' יראת שמים, כמו דאיתא, שיראת שמים מילתא זוטרתא לגבי משה, ופרשו שם כי נקרא מלתא זוטרתא כי בידו לקיימו. וגם השקלים לכפר, זה בחי' החכם כמובא בכ"מ מרבינו הפסוק ואיש חכם יכפרנו.,

הרי מבואר שיראת הבן זה בחי' העשירות של אשה קרקע עולם, וזה בחי' ארץ יראה, וזה בחי' לידה יבשתא. ואיבעית אימא שדם לידה לחוד ודם נדה לחוד – יש לפרש דס"ל שכל הדמים של העשירות הם כולם נכנסים לתוך הוולד, (ויתכן שבוולד גופא יש הדמים והגבורות שמראים היראה, אבל לא נראה לי כן), והדמים והגבורות של הלידה זה התגלות של יראה מהש"י, נתוסף להג' בחינות יראה שכבר השיגו. ואיבעית אימא תני חדא, ס"ל דע"כ התגלות היראה על ידי הלידה היא מאותו היראה שהשיגו.

וכיון דמטי לידן תורה ס', נראה לפרש בזה עוד דרך להבין נ נח נחמ נחמן מאומן. ע' היטב בתורה ס' באריכות, ובפרט באות ט שמפרש בפירוש התהליך להעיר בני האדם בבחי' שופר, שידוע שזה בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע (ר"ת כשפ"ר), וזה ענין להתיר פה אלמים (ר"ת אלף, שזה בחי' ראש השנה ורבינו), שזה ע"י בחי' יראה, שהיא בחי' עשאה כאוצר שצר למעלה ומתרחב למטה – שזה ממש ענין של נ נח שהולך ומתרחב. והדיבור בחי' זיווג דנשיקין שעי"ז מקבלים הבוטחים בה', דהיינו הכלי הולדה, כח, שעי"ז יש זיווג דגופין, והרי הבוטחים, זה בחי' אומן. הרי מבואר שנ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא חינוך הדיבור ביראת השם, הוא בחי' זיווג דנשיקין, ומאומן, בחי' הכליות הבטוחות, זה בחי' זיווג דגופין. 

יום א' ה' חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף יא:

אי יושבת (בדמי טהרה של היולדת) מאי למימרא (מה החידוש שאינה צריכה לבדוק) מהו דתימא תיבדוק דדילמא קבעה לה וסת קמ"ל דמעין טהור למעין טמא לא קבעה, הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם, אלא לרב דאמר מעין אחד הוא תבדוק דילמא קבעה לה וסת, אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, ע"כ.

והיינו יכולם לפרש ההוה אמינא והמסקנה לפי רב שיש לחקור בדמי טהרה, אם הדם בעצם טמאים רק מכח גזירת התורה הטמאה בטלה כמו בטל בשישים, וזה היה ההו"א ועל כן ס"ד שעל כל פנים יקבעו וסת,  או שגזירת התורה שאין לדם הזה טומאה כלל ולכן אי אפשר לקבוע על ידם כלל.

ובאמת מנא ידעינן זה. ואולי י"ל שניתן ללמוד ממה שימי טהרת הנקבה כפליים מהזכר, דבשלמא יש לה כפליים של ימי טומאה, כי רגליה יורדות מות (משלי ה) וכתב רבינו בתורה י:ח ז"ל כי עיקר העכו"ם תלוי בה שהיא בחי' רגלין ע"ש. וידוע שטומאת העכו"ם נמשל לטומאת נדה (עיין תורה כג), אז מובן שטומאת הלידה של נקבה, דהיינו כל הסיגים וכחות הטומאה של הקליפה הקודמת את הפרי וכדומה תהיו מרובים אפילו כפליים של לידת זכר, אבל למה תהיה טהרתה כפליים, ועל כרחך כמו שרבינו כתב שם ז"ל ועל כן עיקר תקון העבודת אלילים על ידה, ועל כן דייקא אסתר ברוח הקודש נאמרה וכו' ע"ש. ורוח הקודש הוא בחי' פי שנים מרוחך. היינו שמבואר שאין הטהרה של הנקבה סתם שניצלת מהטומאה אלא שעושה תיקון, כי עיקר התקון על ידה. ומאחר שרואים שימי טהרה של הנקבה קובעים שגם הדם מתוקן, לא רק כבוש ונכפה, ידעינן שכן הוא הדין בימי טהרה של הזכר. [וטומאת הנדה מבחי' הזכר, מבחינת מה שצריך תיקון מצד בחי' מרדכי, בחי הידים, מצינו בתורה כב שקלקול החות"ם היא בחינת ידיכם דמים מלאו – כי יד במילואו – יוד דלת בגמטריא נדת].

והנה רמז לימי טומאה וטהרה של נקבה מצאתי ת"ל בתהלים (עט:יב-יג) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדנ"י. ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודר נספר תהלתך. הרי כיון שטמאו אותנו טומאת שבעתים, אנחנו מבקשים להשב להם אותה שבעתים אל חיקם, וחיק הוא כינוי גם לערוה (כמו בפרשת השבוע, לך לך טז:ד נתתי שפחתי בחיקך), וגם חרפה הוא ענין של מקום הבושת כמובא בדברי רבינו, וזה חרפתם אשר חרפוך, חרפה על חרפה, כי טומאת הנקבה היא כפליים. וי"ל שעיקר הנקמה שאנחנו מבקשים זה "והשב" כמו שרבינו גילה בתורה י' שהוא ראשי תיבות הר שדה בית, שהוא ענין מה שיעקב אבינו העלה את התפלה עד כדי כך שגם העכו"ם יהיה להם השגה בגדולתו של השם יתברך, ע"ש, ועל ידי זה גדול ה' ומהולל מאד מסטרא דמותא שהוא בחי' עכו"ם כמבואר שם. אבל אנחנו "נספר תהלתך" נספר לשון ספיר ויהלום שהוא כולו אור טהור בלי שום אחיזה רע. וזה, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, מרעיתך דייקא, כי השורש ר"ע רמז לט' חדשים של העיבור, נ'ודה ל'ך ראשי תיבות פ' ימים ששומרת היולדת נקבה, ל'עולם ל'דור ו'דר, ראשי תיבות הס"ו ימי טהרה שבהם, ובהם בפרט נספר תהלתך. והכל בזכות ובכח רבינו הקדוש כמו שמרומז שמו בפסוק זה, עיין מה שכתבנו בלקוטי נ נח קמא.

וזה הפסוק שרבינו פירש שם (וירא כ:ז) ועתה השב אשת (-ראשי תיבות אדנ"י שפתי תפתח) האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה וכו', וחיה לשון להוליד, כמו חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו (שמות א:יט), כי כן נתקיים, אברהם התפלל בעדו וירפא אלקים את אבימלך וכו' וילדו (וירא כ:יז). הרי מבואר שעל ידי בחי' השב אשת, שהוא העלאת התפלה, יש בחי' לידה [וכעי"ז כתב רבינו בפירוש מאמר של רבב"ח ואחרך אחריכו ז"ל כי על ידי ביטול הגאוה היינו הע"א על ידי זה החכמה על תיקונה כנ"ל ועל ידי חכמה יחי ויאריך ימים כמו שכתוב החכמה תחיה וכו' עכ"ל כי רבינו כתב שם רק לענין תוכחת השכל שמוכיח וכו', אז עי"ז החכמה תחיה, אכן כאשר גם התפלה חוזרת, אז יהיה לידה ממש כנלע"ד]. ובתהלים הנ"ל אנחנו מתפללים שהטומאה החמורה תחול על הגוים ואנחנו נהיו טהורים בס"ו ימי טהרה שהם נקיים לגמרי כנ"ל ונספר תהלתך.

הרי שרבינו בתורה י' מדבר בעיקר על לטהר האשה לבעלה, להמשיך רוח של הצדיק שמבטל את הגאוה והעבודה זרה, וזה ענין הרקודין והמחאת כף, וכן ענין של קרבן עומר שעורים בחי' מרדכי ואסתר, ובחי' ספירת העומר, כולו להכשיר ולהכין את האשה, להשוות האשה לאיש, כי על ידי הרוח הנ"ל נתייחד קוב"ה ושכינתיה ונמתקין הדינים. ואחר היחוד הזה יש לידה, והוא בחי' בית יעקב, בחי' בית יעקב לכו ונלכה באור י' (ישעיה ב:ה) ופרש"י האומות יאמרו להם וכו'. כי התפלה חוזרת להצדיק בשלימות בבחי' בית שהוא בחי' יישוב שבו אפילו העכו"ם מודים ומכירים בגדולת השם יתברך. ועכ"ז בכל לידה יש טומאת הלידה, עד שמגיעים לימי טהרה, ועל זה התפלל אסף בתהלים הנ"ל שאותה טומאה תחול על הגוים בלבד, ואנחנו נצא מבריקים כספירים נספר תהלתך וכמשנ"ל.

יום ב' ו' חשון התש"פ

מסכת נדה דף יב.

אמר ר' אמי אמר רבי ינאי וזהו עדן של צנועות וכו' וכו' ת"ר חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ערות במה דברים אמורים שהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא טמאה עד שתאמר טהורה אני וכו' לעולם בשיש לה וסת וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, ע"ש. וכן במשנה לקמן (טו.) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יא בלקוטי מוהר"ן שאיך יכולים לזכות לבוא לתבונות התורה לעומקה, על ידי הדיבור המאיר, ואיך זוכים לדיבור המאיר על ידי כבוד, בחי' ביטול כל גאוה נגד כבוד ה', וכבוד עם ו' דייקא, בחי' תיקון הברית, ויש ב' בחינות בזה, בחינת יחוד עלאה ויחוד תתאה, והם בחי' הלכה וקבלה ע"ש.

והנה אלו שבאים מן הדרך רחוקה, וכן החמרין שהם רק מרחיקים שבעה ימים ואפילו אלו שבתוך העיר בבית האבל, והם שומרים את הברית להתיחד עם נשותיהם, והברייתא מדברת בנשים שעוסקים בטהרה דייקא, ועל כן הם בבחי' צנועות כמבואר בגמרא לעיל, ולכן הם בחי' כבוד, וזיווגיהם בחי' תיקון הברית, הרי הו' של כבוד, על כן כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, שדיבורי פיו יאירו לו למצוא מקום תשובה, וכתב תוספות (ד"ה כיון) ז"ל כיון שבא מן הדרך מפייסה ותובעה לתשמיש ואי חזיא כבר רמיא אנפשה שהרגישה בשעת ראייה וזוכרת, ע"כ. וזה בחי' ותגל מרגלותיו ותשכב (בפירוש רבב"ח). 

גמרא: אמר ליה רב פפא לרבא מהו למעבד כי מתניתא, רב פפא זה בחי' דיבור פה, בחי' פיפיות, וזה אמר ליה רב פפא, שכדי להגיע לבחי' רבא בחי' תבונות התורה לעומקה זה על ידי האמירה, וזה רק בתנאי שהאדם משים עצמו כאין נגד כבוד ה', בחי' "מהו" ובחי' כבוד עם ו', בחי' ברית, וזה כי מתניתא, כי מתניתא זה ברייתא, לשון ברית. א"ל סודני, פרש"י תלמיד חכם על שם (תהלים כה) סוד ה' ליראיו, עכ"ל, לא, דמגניא באפיה, דמגניא לשון מגן, בחינת תבונה תנצרך (משלי ב), שהוא בחי' תבונות התורה לעומקה שהביא רבינו בריש התורה. באפיה, כי חכמת אדם תאיר פניו.

והנה מפשטות לשון רבינו, ובפרט באות ז' (לפני המאמר של רבב"ח), משמע שאפילו אלו שהם בבחי' רזין דרזין, בבחי' יחוד עלאה, גם הם צריכים דיבור המאיר כדי לבוא לתבונות התורה לעומקה. והאם צריכים לומר, שתבונות התורה לעומקה הוא אפילו יותר עמוק ונסתר מרזין דרזין, או שהוא מאותה בחי' רק שתמיד יש להעמיק יותר ויותר. אכן הנראה ששם רבינו אינו מדבר על השגת הסוד אלא על בחינות תיקון הברית והיחודים השייכים לאותם בחי' של הלכה והסודות. ולכן מי שבא בסוד ה', בחי' סודני כנ"ל, זאת אומרת שכבר נעשה על ידו בחי' יחוד עלאה ויחוד תתאה.

גמרא: אמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ודרב הונא ברי דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה, ואמרו לי לא, ולישיילינהו לדידהו, דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו. 

שאלה זו הוא המבואר בפירוש רבב"ח, שעל ידי עון הגדלות לא חזרנו לארצינו, כי כל המתפאר חכמתו מסתלקת, וזה בחי' אינשי מלשון שכחה, כמו שכתוב אצל מנשה, כי נשני אלקים, ונמצא שהם חסרים מהבית. וזה כי אתו רבנן מבי רב, כאשר ח"ו נתקעים בבחי' שבע בתי ע"ז, בחי' גאוה וגדלות, בחי' בי רב, מצרכו לכו בדיקה, הם יש איזה צורך ותועלת בהבדיקה (וכמו שמצינו בתרגום לא אלוה, דלית בהון צרוך), אתמהה, כי לא יועיל. ולישליילינהו לדידהו, דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו, כי דילמא יש להם ענוה בשביל גדלות. וזה מה שרש"י מביא פירוש משובש ז"ל ומצריכים בדיקה לנשותיהן, ומורים דצריכה בדיקה להחמיר והם אין מציריכין נשותיהן לבדוק, ושיבוש הוא דלא היינו מחמירי אנפשייהו אלא מקילי אנפשייהו ומחמירי לאחרים וחלילה לעשות כן, עכ"ל. כי מקילי לנפשייהו זה בחי' ובעינן למיחת, להוריד עצמן להיות ענוים, אבל רק כדי להתכבד, בחי' להחמיר לאחרים, להשיג הכבוד מהם. וזה שיבוש גדול וחלילה לעשות כן.

ולכן דייקא רב כהנא עמד על זה, כי הכהן בבחי' תיקון הברית כמו שמצינו אצל פינחס, ורק על ידי תיקון הברית בבחי' יחוד עלאה ותתאה זוכין לענוה אמיתית, וכבוד אמיתי, ורק אזי יאיר הדיבור ויהיה צורך, פירוש תועלת, מהדיבור להאיר לכל המקומות שצריכים תשובה. ודרב הונא, לשון הון ובחי' אקורי נפשיה, יהושע, שהנחיל את הארץ.

יום ג' ז' חשון התש"פ (נכתב למחרת)

מסכת נדה דף יג: 

ת"ר הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח בשלמא גרים וכו' אלא משחקין בתנוקות מאי היא, אילימא משכב זכור, בני סקילה נינהו, אלא דרך אברים, בני מבול נינהו, אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דא"ר אסי אין בן דוד בא עד שיכולו כל הנשמות שבגוף שנאמר (ישעיה נז:טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.

והנה בודאי לא כל הגרים מעכבין את המשיח, ואדרבה על ידיהם בא כבוד ה' ומשלימים הדעת וכו', וכן לא כל הנושאים קטנות מעכבין את המשיח, וכן כתב המאירי בפירוש כאן (ד"ה אף) שאם כוונתו לטובה הרי זה מותר, ולפעמים אפילו היא העצה לעשות לכתחילה.

ולכן נראה לפרש טעמא שהגמרא תפס דוקא שנים אלו כי בשניהם תקותם רבה. כי הגרים שבאים מקדשת הזווג של צדיקים, על כן הם יודעים גדל יקר קדשת הצדיקים וכו' (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב) וזה אותיות יתרו ס"ת ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, שזה בחי' הכח להמשיך חיים, להחיות את השפלות בחי' משה, שהוא החיות הנצחי. וכאשר קשים גרים לישראל כספחת, היינו אברים נגועים, חסרים החיות של השפלות, הרי זה מעכב כל תכלית המשיח.

וכן הוא לענין המשחקין בתינוקות, העיכוב הוא בבחינה זו שאינם נותנים להמשיך רוח הצדיק לעולם. והנה רוח חיים בא מן התורה, ורבינו כותב בתורה יב, שהשכינה נקראת תורה שבעל פה, והיא בחי' תוצא הארץ נפש חיה, וצריכים להזדווג בה. אבל אלו שמתיחסים להתורה כמו לתינוק, אז אם זה חס ושלום למטרת משכב זכור, שכולו אינו אלא לקנטר כי רבינו אמר שאסור ללמוד זכות על משכב זכור, כי כל ענינו אינו אלא לקנטר, וזה שהופכים את התורה לבחי' זכור להתגרות ולקנטר, אז בני סקילה נינהו. ואם זה דרך אברים, היינו לימוד להתייהר ח"ו, שהוא היפך השפלות של משה שיש בכל האברים הנ"ל, אלא לגדל האברים לתפוס יותר מקום בגאוה, אז הם בני מבול, לשון עירבוב (רש"י ריש פרשת נח פסוק יז), כמו שכתב שם רבינו בסוף תורה יב, היינו כשהתורה שבעל פה נופלת ונתערבב לצירופים אחרים.

אלא דנסיבי קטנות, זה בחי' הלומד תורה שלא לשמה סתם (ועל פי רוב הלומדים אינם הגונים – לשון רבינו בתורה יב:א, על כן סתם הברייתא המשחקין בתינוקות), ובזה יש בחינות כמו שיש בחינות בגרים כנ"ל, כי קיי"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אכן יש שקובעים לימודם לתכליתה שתהיה שלא לשמה, ועל כן אין בלימודם הזיווג עם השכינה, ואין בן דוד בא, בחי' הרוח של התורה שבעל פה, כמו שרבינו כתב בסוף תורה יב, שדוד זה בחי' תורה שבעל פה, והלומד שלא לשמה זה להתיחס להתורה בקטנות, דהיינו חסרון הדעת והחסד לזולת, ועל כן לא גורמים הזיווג בלימודם, והרי זה בכלל מוצאי שכבת זרע לבטלה ר"ל, וזה בחי' ש"ד יהודאין המבואר בתורה יב, כי מהלימוד לריק נברא מזיקים כמו זרע לבטלה ר"ל, וכאשר אין זיווג אז חסר הבחי' של יכולו כל הנשמות שבגוף, כי הלמדן על ידי שלומד תורת התנא על ידי זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא, החזרת נפש לגוף, כמבואר שם בתורה יב בפירוש מאמר רבב"ח, והצדיק שבגן עדן ציית לקליה כמ"ש (שיר השירים ח) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך (וכמובא בזוהר לך לך דף צב.), ויש לו תענוג גדול מזה, וזה לשון שיכולו, מלשון ויכל נפש דוד, שהצדיקים יש להם כלות הנפש לזה.

וזה הפסוק, כי רוח מלפני יעטוף, עטיפה לשון לבוש (כמבואר שם במפרשים), כי התורה שבעל פה כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמ"ש (משלי כז) כבשים ללבושיך וכו' (יב:א) ונשמות אני עשיתי, שצריכים להביא את נשמת הצדיק חזרה לעולם העשיה לתוך גופו. 

יום ד' ח חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף יד:

משתבח ליה רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי ברבי חמא בר ביסא דאדם גדול הוא, אמר לו לכשיבא לידך הביאהו לידי, כי אתא א"ל בעי מינאי מילתא, בעא מיניה, בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם מהו, אמר לו כדברי אבא אימא לך או כדברי רבי אימא לך, א"ל כדברי רבי אימא לי, אמר רבי ישמעאל זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא? היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד? ור' חמא בר ביסא סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יג בלקוטי מוהר"ן, הא דמשתבח רבי ברבי חמא היינו בחי' המבואר שם במאמר רבב"ח ורמיא קלא לחברתה, חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתיה, וניתי אנא וניחרביה, בחי' שמא שבקת איזה מדה בעולם הזה שעדיין הוא מושלת עליך ואין אתה יכול להתגבר עליה וניתי אנא וניחרביה, היינו אסייע לך לכלות את המדה הזאת ממך. ורבי ישמעאל אחז כמו תשובת הגל השני, פוק חזי גבורתא דמרך שהוא החכם דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר, שלא בכחם זכו לעלות אלא בכח החכם, וזה מה שענה, לכשיבא לידך הביאהו לידי, דהיינו אפילו כאשר יבוא לידך, להשליטה במדות שלך, הביאהו לידי, כי הוא יעלהו בבחי' ולוקח נפשות חכם כמבואר שם באריכות. וזה השכל אחת לקבץ את הנפשות.

גמרא: כי אתא א"ל בעי מינאי מילתא. זה השכל השני להעלות את הנפשות. בעי מיניה, כי השאלה היא בחי' העלאת הנפש מ"ן, בחי' נפשי בשאלתי (אסתר ז:ג), וזה מילתא, בחי' מילה שהיא ראשי תיבות: מי יעלה לנו השמימה [ויקחה לנו] כדאיתא בזוהר. ועוד מילתא היא בחי' כלי מילת, בחי' כתונת פסים (עי' למשל במסכת שבת דף ל:), בחי' לבוש, כי הנפשות נעשין לבוש להחכם (יג:ה). 

גמרא: בעא מיניה בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם מהו. זה בחי' ארי' שבבחי' נפש, שהוא מלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש עם בשמי, עם הרצון הטוב. ובבחי' שור שבנפש, בחי' ויענך ויעיבך ויאכילך את המן, כי המן היה מונח בקופסא. ועיקר מרת הנפש, היא עצבון הפרנסה בחי' דם נדה, ותיקונה על ידי לידת התורה ומשה משיח, ואזי הנחש נשיך ולחיך הדם ומקבל דיליה, ומקבלים התורה וההשגחה ורואים עין בעין כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

גמרא: כדברי אבא או כדברי רבי, זה בחי' נשר שבבחי' נפש, שמחדש הנפש, כי האב הביא אותו לעולם הזה והרבי מביא אותו לעולם הבא.

גמרא: אמר רבי ישמעאל זהו שאומרין עליו דאדם גדול. זה בחי' אדם שבנפש, נפשות גדולות וקטנות.

גמרא: היאך מניחין דברי הרב ושמעין דברי התלמיד וכו'. זה בחי' אי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא כי יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע עליהם כמעשה הרשעים וכו' שרואים צדיק ורע לו רשע וטוב, ומבואר בסוף תורה נו שזה ענין של צדיק שהלכה כמותו ורשע שמקורב לו וכו'

גמרא: מאי רבי ומאי רבי יוסי, אמר רב אדא בר מתנא וכו'. זה בחי' משא ומתן באמונה, אדא לשון משא, בחי' ואד יעלה, מתנא, מתן. כי כך מקבלים הרוב נדיבה כמבואר בריש התורה, בחדוה דנגונא דליואי. נגונא דליואי זה בחי' משא ומתן באמונה. וחדוה זה בחי' שמח וחלקו, וזה ההמשך - 

גמרא: ואמר רבי זירא כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר, ופרש"י לטעמיה אזיל, היינו שמח בחלקו. רבי זירא בחי' בית זרע שמשם אולידת התורה.

טז. משנה ב:ד תשמש לאור הנר. לאור הנר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

יום ו' י' חשון התש"פ

טז: א"ר יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום מאי קרא שנאמר (איוב ג:ג) יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר, לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון, ע"כ.

והנה לפי מה שרבינו גילה בסיפור של השבעה קבצנים, מהבעטליר העור, הרי שייך לצדיק לזכור אפילו העת שהיה רק בהריון, וא"כ שמא איוב זכר שכך היה שהורה בלילה, אבל יתכן שהריון תהיה גם בלילה. וצ"ל או שרבי יוחנן לא זכה להשגה לדרגה כזו, או שהיה פשוט לו שאיוב לא זכה לדרגה כזה, א"נ שאפילו מעיקרא עיקר הדרשה כמבואר  לקמן, א"כ נכתוב קרא גבר הורה מאי הורה גבר, לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון.

ועמש"כ בסיפורי מעשיות שם, כי יש עוד פסוקים שיכולים לפרש שבאמת איוב זכר היטב (וכן עיין לקמן דף ל: שמשמע שזכר ימי העיבור).

[מוצאי] ש"ק י"א חשון התש"פ

דף יומי

נדה דף יז

[טז: אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן וכו'] והשמש מטתו בפני כל חי, אמר ליה רב יהודה לשמואל ואפי לפני עכברים, א"ל שיננא לא, אלא כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם, ואינהו מאי דרוש, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא, אביי באלי דידבי רבא באלי פרחי. 

וכו'

אמר רב חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי משע אמר אביי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר בא ואם היה בית אפל מותר. ות"ח מאפיל בכסותו ומשמש, תנן או תשמש לאור הנר וכו' ת"ש אע"פ שאמרו המשמש מטתו לאור הנר וכו'. תא שמע ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח, היו משמשין מטותיהם ביום וכו' אימא בודקין מטותיהם ביום, הכי נמי מסתברא דאי ס"ד משמשין, מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה וכו' ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יד בלקוטי מוהר"ן, ואיתא שם (אות ה') אורזילא בר יומא, היינו בחי' כבוד שהוא בעכו"ם בזילותא, וזה אור זילא וכו' ע"ש. ומבואר שם שצריכים להעלות הכבוד לשורשו דהיינו ליראה, וזה ע"י ענוה שע"י ענוה זוכים לתורה, ובלימוד תורה צריכים לברך את התחילה, דהיינו שורשי הנשמות, וע"י הזיווגים של שרשי הנשמות, נולדים נשמות קדושות וגם נשמות הגרים ומתנוצצים ומאירים ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה.

ומבואר שם שיראה היא בלב, והיא בחי' אתכסיא, ויראה היא שלמות מכל מום, ועל ידו יש שלום בית, שהוא בחי' אור, וע"י יש תפילה, וע"י יש שלום כללי.

על כן נראה לפרש שהזיווג צריך להיות באתכסיא, כי צריכים לזווג שרשי הנשמות שהם באתכסיא, וצריכים לכוון להתכלית של הזווג שמכל הכבוד שיצא ויולד מזה, יהיה יראה שהיא באתכסיא. ולכן רב הונא קבע שישראל קדושים אין משמשין ביום. ורב חסדא אומר שיקלקל האהבה והשלום בית, כי השלום בית הוא בחי' אור, ועכשיו האור בזילותא, ואכן יש הו"א שאילו זה היה עוזר לשלום בית היה משובח.

ות"ח מאפיל בכסותו ומשמש. הלשון מאפיל יש לו לפחות ג' פירושים, א' להחשיך, ועד שני פירושים תמצא ברש"י בסוף פרשת וארא (שמות ט:לב) עה"פ והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה. (ואגב, הרמח"ל כותב ברזין גניזין ש"הנה" בגמטריא "המטה"), שאפילות לשון מאוחרות, או לשון פלאי פלאות. וי"ל שהתלמיד חכם מופקד לברך בתורה תחלה, וזה באתכסיא, ועי"ז הם ממשיכים נשמות בהירות וזכות לבניהם, אכן גם מצווים הם בהמצוה של וכבדתו (אות ה') כבדהו בכסות נקי, דהיינו להשליך הבגדים הצואים, דהיינו להחזיר בני אדם בתשובה ולהמשיך נשמות הגרים, ואלו הם בחי' המאוחרות. ומהם עיקר הכבוד, בחי' פלאי פלאות, שעי"ז הכבוד נעלה לשורשה ביראה ויש שלמות ושלום בית וזוכין לתפילה שהוא בחי' נסים (סוף תורה ט). 

ועל ידי התפילה זוכין לשלום כללי, בחי' ורחמיו על כל מעשיו, שיינו שרחמי השי"ת יתמשך על כל הברואים, וכל הברואים יחרמו אחד על חבירו, ויהיה שלום ביניהם, כמ"ש (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש וכו', ולכן כל מה שצדיקים זכו יותר לבחי' תפילה לשלום הכללי, הקפידו שלא יהיה תשמישם לפני שום בריה בעלמא, כי יש לכל בריה שייכות לתפילתם והתפלה צריך להיות בבחי' יראה בבחי' אתכסיא. אבל כל עוד שהאדם לא זכה לתפילה כזו שהוא לשלום הכללי, אין הבריות הקטנות, ואפילו לא עבדים ושפחות לפי בית פלוני, נחשבים שייכים שיהיה נחשב גילוי על האתכסיא.

ב"ה

יום ב' יג חשון

מסכת נדה דף יט

משנה: חמשה שדמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. ובגמרא א"ר אבהו אמר קרא דמיה דמיה, הרי כאן ארבעה, והא אנן חמשה תנן, אמר רבי חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה וכו'. ובריש עמוד ב, הירוק עקביא בן מהללא מטמא, ולית ליה לעקביא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, אב"א לית ליה ואב"א אית ליה, מי לא א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הכא נמי מלקא הוא דלקי, ע"כ.

ונראה לפרש בעזה"י על פי תורה טז בלקוטי מוהר"ן שכל העכו"ם נכללים בשתי אומות עשו וישמעאל (וידועים דברי הגר"א בספר קול אליהו סוף פרשת פנחס, שכתוב שעיר עזים ביום ראשון שני ורביעי – ל"ה כנגד ישמעאל, ושאר הימים כתיב שעיר סתם, ל"ה כנגד עשו), והם תרי עננין דמכסיין על העיינין ע"ש. ולכן כל הארבעה גלויות נכללים בשתים אלו, וזה דמיה דמיה. והגמרא מקשה שהרי יש חמשה (כי רוב המדרשים מונים הד' גלויות חוץ מגלות מצרים שהוא כללי), ור' חנינא (שעכשיו בגלות הח"ן אצלם, כמו שרבינו כתב) מתרץ ששחור אדום הוא אלא שלקה. כי דייקא אדום\עשו עומד ומחשיך את העיינין. ואכן לעקביא בן מהללאל (בחי' עקבתא דמשיחא, ויש מדרשים שמונים אותו תקופה לגלות ישמעאל, וכמו שרואים היום השם ירחם וישמור ויגאל את עמו בב"א) גם ירוק, שהוא בחי' נצח, שהוא בחי' ישמעאל כמובא, הוא ג"כ לקוי, ומחשיך את העיינין.

ב"ה

יום ג' יד חשון

מסכת נדה דף כ

וכקרן כרכום וכו' אמר אביי תלתא דרי ותלתא טרפן הויין, נקט דרא מציעאה וטרפא מציעתא בידך וכו' ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יז בלקוטי מוהר"ן שהצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך, כי יש בכל דבר רצון השי"ת הן בכלל הבריאה וכו' וכן בפרטי הבריאה בכל דבר ודבר בפרט יש רצון השי"ת, דהיינו שהש"י רצה שזה הדבר יהיה כך, בתמונה הזאת ובכח הזה ובטבע הזאת וכו' וכן בפרטי פרטיות וכו' ומוצא אותם ע"י ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל וכו' וכו' וגדולת הצדיקים אמתיים איך הם מסתכלים בעולם, שיודעים בכל עשב ועשב וכן בכל נברא שבעולם טעם תמונתו וכחו והנהגתו בפרטי פרטיות ע"ש.

על כן העיקר בהכרכום הוא קרן הכרכום, ורש"י על המשנה (יט.) כתב לפרש שהוא לשון כנוגה זיו, כמו כי קרן עור פניו, והיינו ענין ההתפארות של התפלין המבואר שם בתורה. שההתפארות שיש להש"י מישראל כנ"ל הוא בחי' תפילין ע"ש. ולכן צריכים דייקא האמצעי שבאמצעי שבשלש השורות בחי' בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי (לפרישה) בירחא תליתאי (שבת פח.). כי יש להשם יתברך התפארות מיוחדת ממה שבני ישראל שומרים הלכות נדה וכמו שמצינו לדוגמא את השבח סוגה בשושנים, ועל כן הצדיקים יודעים להכיר את ההתפארות הזאת שיש להש"י מישראל איך זה מופיע בבריאה, ולכן מצאו דייקא את הצבע של דם נדה בקרן הכרכום באמצעי דאמצעי כנ"ל, שזה ענין אור ההתפארות שיש מישראל כנ"ל. ועיין בסוף התורה בפירוש המאמר של רבב"ח שרבינו פירש קרן בשני דרכים, א' שהוא בחי' צדקה (שע"י זוכים לכל הבחי' שמגלים ההתפארות) וב' בחי' וברצונך תרום קרננו, היינו האהבה שנתגלה ע"י הצדיק שמגלה ההתפארות. 

גמרא: וכמימי אדמה, תנו רבנן כמימי אדמה מביא אדמה שמנה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים דברי רבי מאיר, רבי עקיבא אומר מבקעת יודפת רבי יוסי אומר מבקעת סכני רבי שמעון אומר אף מבקעת גנוסר וכיוצא בהן וכו' ואין שיעור למים משום דאין שיעור לעפר, ואין בודקין אותן צלולין אלא עכורין, צללו חוזר ועוכרן, וכשהוא עוכרן אין עוכרן ביד אלא בכלי וכו' ע"ש.

והמרש"ל (על הסמ"ג לאוין קיא) כתב שיתכן שאין מחלוקת בין התנאים, אלא כל אחד מהם נקט המקום שהכיר.

ונראה לפרש בעזה"י כי מבואר בתורה יז שם (אות ב) שכאשר נחשך אור הצדיק, שיש לו את הכח הזה לגלות ההתפארות של השם יתברך מישראל בכל הבריא, צריכים לתקן ולהשלים פגם המזבח. וזה על ידי גרים, וכדי לעשות גרים צריכים לעשות אויר נח וזך כדי שהכתב של הצדיק יגיע עליהם בתוך ספרי העכו"ם ממש. נמצא לפי זה, שהסימן והצבע של דם נדה תהיה במה שמראה כאילו פגם בכל זה. 

והנה כל עפר הוא בחי' עפר המזבח, יעו' ברש"י בפרשת בראשית עה"פ וייצר את האדם (ב:ז) שכז"ל עפר מן האדמה, צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם  תהא קולטתו לקבורה, דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי, הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד, ע"כ. הרי שיש ב' בחינות בהאדמה, ובפרט באדמה אדומה. ובפרט בארץ ישראל, כמו שרבינו כתב כאן: 'ואל אדמת ישראל לא יבאו' (ישעיה מד), הינו שאין זוכים לשלמות המזבח, שנקרא מזבח אדמה (שמות כ', ועין בראשית רבה פרשה יד) ששלמותו על ידי גרים כנ"ל, עכ"ל. אכן באלו המקומות שהזכירו התנאים יש כאילו פגם, כי בית כרם, כרם מלשון כרום, מאי כרום כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין (ברכות ו:), וזה מרמז על הבושת, שהוא כאילו שופך דמים דאזל סומקא ואתי חיורא. וזה היפך המזבח שאתי להאריך ימים. וכן יודפת, לשון דיחוי, וכן סכני, לשון סכנה, וכן בקעת גנוסר זה ששולחת פירותיה (רש"י פרשת ויחי, מט:כא) וכיוצא בהן, שמוציאים ומגרשים, היפך ההקלטה של המזבח הנ"ל.

ואין שיעור למים משום דאין שיעור לעפר, כי הצדיק יש לו את הבחי' ששמו הולך בכל המדינות (אות ה, אסתר ט). וצריכים לעכר את המים, היפוך האויר הנח והזך. וצריכים לעכר בכלי דייקא ולא ביד, היפוך הכתב יד של הצדיק, בחי' (ישעיה מד) זה יכתוב ידו לה', ידו דייקא (אע"פ שרבינו גם כן מביא את הפסוק לשוני עט סופר).

גמרא עמוד ב: אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה, אמר לה האי דם חימוד הוא, אמרה ליה לבריה תא חזי כמה חכימי יהודאי א"ל דלמא כסומא בארובה, הדר שדרה ליה שתין מיני דמא וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כנים הוה ולא ידע וכו' אמרה יהודאי בתווני דלבא יתביתו, ע"כ.

רש"י כתב שאיפרא הורמיז היתה קרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת, והרי זה בחי' שלמות פגם המזבח. ורבא היה מריח ודיין, וכן מובא עוד חכמים שם שעשו כן, כי זה שלמות האכילה שפועלים על ידי שלמות המזבח כמבואר בתורה שם, כי על אכילת המזבח כתוב לריח ניחוח.

ההוא בתרא הוה דם כנים, בחי' (ישעיה מד) ובשם ישראל יכנה – אלו הגרים וכו' כמבואר שם. 

והיא אמרה יהודאי בתווני (חדרי) דלבא יתביתו, כי הכתב של הצדיק מגיע אפילו בספריהם (בחי' לב, בחי' כתבם על לוח לבך).

והנה גם לעיל (יט:) הגמרא קובעת שכדי שהדם יכשיר לקבל טומאה צריך להיות בבחי' ודם חללים ישתה, והוא המבואר גם כן בתורה יז, בבחי' ונסכני עממיא יירת (לפני הביאור על רבב"ח). 

[מוצאי] שבת קודש – ח"י חשון – הילולא של סבא ישראל – התש"פ

מסכת נדה דף כד.

אתמר המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות, אמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה, ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה, במאי קמיפלגי בדרב חנין בר אבא, דאמר רב חנין בר אבא השסועה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות, רב אמר בריה בעלמא ליתא, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה, ושמואל אמר בריה בעלמא איתא, וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה אבל במעי אמה שריא. איתביה רב שימי בר חייא לרב, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו ב' גבין ושני שדראות פסול לעבודה אלמא דחיי, א"ל שימי את ששדרתו עקומה.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה י"ח בלקוטי מוהר"ן שמדבר על הקמת והחזקת מלך, כי תינוק שנולד הוא כמו מלך (לקמן דף לז: א"ר חנינא משל למלך שיצא וחיילותיו לפניו, וכן במשנה ריש מד. כחתן שלם, והרי חתן דומה למלך, ובקהלת רבה א:ב), ורבינו כתב (אות ד) שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה, (אות ב) וכל זמן שאין לאדם אמונה בשלימות שאין שלימות אחריו בוודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה, ואפילו מי שמאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמורי, אע"פ שהוא מאמין בהשי"ת בוודאי אין לו לקבל המנהיגות וכו' ע"ש. והרי זה שיש לו שני גבים ושדראות, זה בחי' שיש לו שני אמונות ר"ל, ועל כן (לפי רש"י) בין לרב ובין לשמואל אין לוולד כזה קיימא כאשר נולד משום בהמה, רק לשמואל יש בריה בפני עצמה כזה, וזה בחי' מה שרבינו כתב שם ז"ל אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסות ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחי' המלכות וכו' ע"ש.

ולכן דייקא רב שימי מקשה, בבחי' שום תשים עליך מלך. ורב מתרץ שמדובר בעקמימות בלבד, אבל לא בשני שדראות גמורות, כי זה אפשר שיחזיק במלוכה. 

גמרא (כד:) תני תנא קמיה דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה, ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול וכו' מי שראוי לברית שמנה, יצאו אלו שאינן ראויין לברית שמנה, א"ל רב וסיים בה (בהברייתא הנ"ל שנה בה כ: המפלת בריית גוף וגו' וכן...) ושיש לו שני גבין ושני שדראות וכו'.

כי ברית מילה היא בחי' התכלית, והיא בחי' אות ברית, אות י', שהיא בחי' עוה"ב, והיא בחי' שלמות האותיות של דיבורי אמונה ככל המבואר בתורה שם (אות ו), על כן כל המלכות תלוי בו, ורק עם סוף המעשה יגיע למילה תהיה טומאת לידה בתחילה. 

כד: תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת וכו'. עיין לקוטי מוהר"ן תורה נה, וחיי מוהר"ן שהבאתי בריש המסכת.

כד:-כה. אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו וכו' פרשתבינא דפומבדיתא קאי ליה לאדא דיילא עד פלגיה וכו'.

הנה לכאורה הפשטות שעד כתפו זה בחי' התחלת הפרצוף מהחזה של העליון, כמו רוב הפצרפין המבוארים בכתבי האריז"ל. ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה כב שכז"לכי כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה, הוא בחינות חצי מאמר, כמו האב כשמדבר מדבר מאמר השלם, וכשבנו הקטן מדבר אחריו הוא מדבר רק חצי מאמר, כן כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה, היא בחינות חצי מאמר, והדרגא שלמעלה ממנה היא בחינות מאמר השלם נגדה, וכן מדרגא לדרגא, כי כל בני אדם וחיות ועופות וצמחים וכל הדברים שבזה העולם, הם רק בחינות חצי מאמר נגד העולם שלמעלה מזה העולם וכו' ע"ש. והנה ענין הכתפים, היינו תחת הראש, והראש הוא כרוב גופו (לקמן כח.), נמצא שהגעת עד הכתפים, הוא בחי' חצי מאמר. 

יום א' יט חשון התש"פ

מסכת נדה דף כה:

ת"ר סנדל דומה לדג של ים מתחלתו ולד הוא אלא שנרצף, רשב"ג אומר סנדל דומה ללשון של שור הגדול, משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים וכו' א"ר אדא א"ר יוסף א"ר יצחק סנדל צריך צורת פנים ואפי' מאחוריו, משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה יט בענין שלמות לשון הקודש שהוא בחי' פי שנים, כי מבואר בגמרא שם שאין סנדל שאין עמו ולד, הרי שני וולדות בחי' פי שנים, והם נמצאים בהאוצר שהיא מעי האשה כמבואר בתורה שם. והם מעשה הצדיק שעוסק בבחי' עושה דברו. אכן אלו הם בחי' נפלים, והם בחי' עד לא הוי מתקלא לא הוי משגיחין אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו וכו'. והוה בחי' אשה משכלת ר"ל, ולא זכו לבחי' משכיל על ידי תורגמן. ומה שצריכים להפיל את הע' לשונות, בחי' ויפ"ל נוטריקון פה להם ולא ידברו, לא זכו. וזה מה שצורת פניו של הסנדל אפילו מאחוריו, בבחי' לא הוי משגיחין אפין באפין. ולכן נקראת סנדל והתנא קמא קובע שהוא דומה לדג שבים. כי לשון הקודש צריך להיות בבחי' חשמ"ל, חיות אש ממללות, בחי' חוה (אות ג), בחי' בשר מבשרו (שם בסוף), ועל ידי האש הזה מפיל את האש של הע' לשונות, וכשאין שלימות בלשון הקודש אזי הנחש הולך ושולט על בשרא (שם), ולכן כיון שהנפל הזה חסר את האש, מדמהו לדג בים, שכולו בחי' מים בלבד, ובים בפרט הולך הרוח סערה (שם). וידוע שחשמ"ל עושה נעל להגן, וצדיקים זוכים לנעלים מבחי' מט"ט וסתם בני אדם זוכים רק מבחי' סנד"ל (ואלו נקראים דגים דשלטי בים דהיינו כנסת ישראל – מגיד מישרים סוף פרשת ויחי. וע"ש בפרשת אמור בטעם שחולצין דוקא בסנדל ולא במנעל, כי הולכים אחר רוב בני אדם. ועיין בריש תורה יח, שרבינו מביא מהגמרא ורשב"ם, בר אמוראי הוא אדם שיודע לשוט במים). ועיין מה שהבאתי בהקדמה למסכת נדה, שמשמע מדברי רבינו שהשמירה מכל טומאת הנדה, ובפרט מרע עין (שמפלת, כמו שראינו בפרשת השבוע שעברה, ששרה הפילה עוברה של הגר על ידי עין הרע), הוא על ידי כללליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים (סוף תורה נה, שנאמרה על הגמרא לעיל דף כד:), והנה כאשר העובר במעי האמא בוודאי שייך לו בחי' נעל מאימא עילאה ולא רק סנדל, ועל כל פנים כאן הפנים טחות, וחסר בחי' המלאך מט"ט שר הפנים (בחי' אורפניא"ל בגמטריא חשמ"ל כמובא), וחסר הבחי' של חיות אש כנ"ל, ולכן נקרא סנדל כמו הדג כנ"ל. 

בחינת העיבור, שהוולד שרוי שם בחשך (חוץ מבחי' הנר דולק שהמלאך מלמדו תורה בחי' לשון הקודש) זה בחי' תרדמה ובחי' תרגום, שבו וממנו הוולד צומח. כי כל העיבור הוא בחי' חלום, וכמו שמצינו בתהלים (קכו) היינו כחלמים וכו' הזרעים בדמעה ברנה יקצרו, דהיינו שהזרע נזרע ועד שיקצר ויצא הוולד, הכל כמו חלום. והתינוק הוא פשר החלום, וצריכים לדאוג שיהיה לו פשר טוב בבירור לשון הקודש. והעובר הוא כמו עולם שלם שהולך להיות נברא, וכמו שהלב מקבל וניזון משופרא דשופרא, מל"ב אלקים של מעשה בראשית, שהם בחי' האותיות שיש בכל דבר (אות ט), כן העובר מקבל משופרא דשופרא כדי שיגדל כראוי. והאבא זרע את זרעו, בחי' עושה דברו לשמוע בקול דברו, כי יצא דבר המלכות, ילד חדש בעולם, עולם חדש, ובדבר השם נעשה. ואם יזכה יראה פניו של האבא בפניו של הילד.

ועל כן ורשב"ג מוסיף שסנדל דומה ללשון של שור הגדול. כי שור זה בחי' הסתכלות, ואילו היה שלמות לשון הקודש היו פניו שלמים, אבל זה לא זכה, והוא בחי' כלחוך השור (במדבר כב:ד) ורש"י מביא שם מהמדרש, שכל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה. וכל זה בחי' מה שלא זכו לשלמות לשון הקודש שמזכך ומאיר את הפנים עד שיהיו כמראה ממש, ויצא הולד בדמות אביו כנ"ל, וכמו שהיה ביוסף הצדיק, בכור שורו הדר לו, בן זקונים ליעקב אבינו שזכה לשלמות לשון הקודש כמבואר בתורה שם.

ועל כן בסימני שפיר מרוקם (כד.) אין סימנים על האזנים, כי עיקר הדיבור של לשון הקודש תלוי ביראה ותלוי באודנין כמבואר בתורה שם, וזה חסר לגמרי מהנפל.

והרי אלו השנים, הסנדל והתאום שלו, לא זכו לבחי' ה' פעלך בקרב (בתוך רחם האם) שנים חייהו.

והנה זה התפלה של חבקוק, חבקוק, מלשון מה שאלישע אמר לשונמית (מלכים ב' ד טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, כי אותו בן היה חבקוק הנביא, וזה כפל אות ק', שמרמז על שני פעמים שנולד ונחבק לאמו. וזה בקרב שנים דייקא חייהו. ועוד מרמז על השני שנחיה כמותו, הוא יונה בן אמתי בן הצרפית שהחיה אליהו, כמבואר ספר קנאת ה"צ לרמח"ל (עמ' ק-קא), כי שניהם היו נסתלקו בחסרון אותיות הזכר, ואליהו ואלישע חזרו וחקקו להם האותיות עיין שם, ובתקונים חדשים לרמח"ל, תיקון יא (ד"ה לבתר, עמ' קה). ולכן לא היה הדג יכול לשלוט על יונה, כמבואר לעיל, כי יונה כבר נשלם בשלמות אותיות לשון הקודש, בחי' חיות אש, והתפלל ואמר שירה בקרב הדג שבים, ותבוא תפילתו להיכל הקודש (יונה ב:ח), והדג המליטו.

ב"ה

יום ב' כ' חשון התש"פ

מסכת נדה דף כו

תניא רבי אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן: שליא, שופר, שדרה (של לולב), דופן סוכה, והאזוב (לטהרה).

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כ, שרבינו גילה שם חמשה דרגות של כח שבא מהתחדשות התורה להכניע את האויב. א' לענוש הרשעים בחרבא וקטלא, וזה בחי' שליא, שהוא מיתה. ב' שופר זה בחי' להביא מורך בלבבם, בחי' (עמוס ג) היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ג' שדרה של לולב, הלולב הוא סימן של ניצחון בדין, וזה בחי' לחייב הרשעים במשטיהם ולהוציא משפט דקדושה שנפל בין הקליפות. ד' להשתיק אותם בלב, שלא לדבר סרה בפנינו, כדי שלא יכנסו דבריהם באזני המון עם, זה בחי' דופן סוכה, כמש"כ תצפנם בסכה מריב לשונות (תהלים לא:כא). ה' שלפעמים אין אפילו את הכח של הנ"ל, וזה בחי' האזוב שבא לטהר, מה שאינו ניכר לעין בין טהרה לטמאה, אף שבודאי מתקן הרבה.

והגמרא מסקת שהני חמשה הם חוץ מאלו שיש בהם פלוגתא, ומאלו שכתיבן להדיא בתורה, ומדרבנן. בפלוגתא לא קמיירי, כי מודבר בהמשכת ביאורי התורה שמבטלים את כל המריבות כמבואר בתורה שם. ואינו מיירי בדכתיבן, כי מדובר בהמשכת חידושי תורה דייקא. ומדרבנן לא קא מיירי, כי צריכים להמשיך את התורה על ידי תחנונים, ולא על ידי גזירה, כמבואר שם.

ולכן התנא של הברייתא הוא זעירא דמן חבריא, בבחי' תקונא תמינאי זעירין נחתין בגרונא ומחפיין קדלא וכו' זעירין זה בחי' כח אדום בחי' (עובדיה א) קטן נתתיך בגוים, כי כל אלו הטפחים הם מדברים על איבוד והכנעת אדום.

וכל אלו הם חמשה טפחים, כי חמשה טפחים הם אמה בשיעורי הבית המקדש. והאמה בחי' תיקון הברית (עיין תורה סג, ושם רבינו מפרש על אמה בת ששה טפחים), כי כל הכח של הזקן, בחי' משה, לחדש בתורה מבואר שם (אות י) הוא על ידי תיקון הברית, שע"י זוכים לדעת, בחי' משה, ובחי' בית המקדש כמבואר בכמה מקומות. 

ב"ה

יום ג' כא חשון התש"פ

מסכת נדה דף כז.

א"ר אבין בר רב אדא אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים, מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש, ומאן נינהו, יהודה וחזקיה בני רבי חייא, והא אמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, אמר אביי טפה אחת היתה ונתחלקה לשתים, אחד נגמרה צורתו בתחלת ז' ואחד בסוף ט', ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כא, שהסתלקות המוחין בחי' עיבור (אות ז) ואז צריכים לצעוק שבעים קולות, בבחי' תכלם שבעת ימים, כדי להוציא אור הפנים מהעלם אל הגלוי. ואע"פ שזה מכונה פה באות ז' אור הפנים, מבואר בסוף התורה, שזה עוד לא הכנסתם בפנים, רק לידתם, וכדי להכניסם בפנים זה על ידי קדושת שבעה קני המנורה ע"ש. ואמר מר, זה בחי' מאמר (שם אות ו) שהיבמה נקנית במאמר, זהו היפך הבושת,בחי' כלו אומר כבוד, היפך של תכלם שבעת ימים. ואמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, כי תמיד צריכים קודם להפנים את המקיפים, ורק אחר כך יכולים להמשיך מקיפים חדשים (שם לקראת הסוף). ואביי מתרץ שהיה השגה אחת שנחלקה לשתים, בבחי' אחור וקדם צרתני (תהלים קלט), כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות בחי' אחור ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא על ידי שפע אלקי וזה מכונה בשם קדם בשם פנים (אות א). והשפע אלקי הוא על ידי קדוש שבעה הנרות, וזה מה שאמר, אחד נגמרה צורתו בתחלת ז', בתחלת בחי' ראשית, שהוא בחי' מוחין כמבואר שם (אות ב') הנאמר אצל כל הז' נרות (ב' עינים ב' אזנים ב' נוקבי החוטם והפה), בתחלת ז'. ואחד בסוף ט', טי"ת בחי' ראשי תיבות של: צור ילדך תש"י (צ'עקתינו י'ודע ת'עלומות. תש"י ראשי תיבות, תכלם שבעת ימי. אות ז). כי הט' גם כן ראש תיבת טורא, כמו צור. והיא באיחור. וט' בחי' טובה גניז בגוה, שאין מלמד תורתו לאחרים (כמבואר היטב בתורה רפג ע"ש), וזה המבואר כאן (אות ח') וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחי' עיבור וכו' אין לדרוש אותה לרבים ע"ש. וזה בסוף ט', היינו השכל שהוא בחי' אחור, שלא בא מהר כנ"ל. וההבדל ביניהם הוא בבחי' ג' חדשים, כי המחשבה נחלקת לשלש ראשים, מחשבות שכליות, מחשבות מדותיות, מחשבה מעשיות (סוף תורה יז).

גמרא: בני רבי חייא דייקא, חייא לשון חיים, כי מדובר בהמשכת רוח הקודש, שהוא רוח חכמה (אות ג), בחי' דרשוני וחיו (עמוס ה', תורה כז) והחכמה תחיה (קהלת ז). 

גמרא: והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש. יושבים מורה על העדר הבחירה, על בחי' השגות שלמעלה מעולם הזה (אות ד), כי כן מבואר בשער הגלגולים שרבי חייא המשיך לבניו מבחי' נפש דעולם אצילות, ולכן הם בחי' מלאכים. והרי הם יושבים לפנינו, כי המשיכו את האור המקיפים לפניהם. בבית המדרש דייקא, כי אין בית מדרש בלי חידוש, ורק מי שזוכה להמשיך אור הפנים וזוכה לבחי' ישראל אשר בך אתפאר, זוכה לבחי' ישראל לסגולתו, לגלות חידושי תורה ולדרשם ברבים (אות ח). 

גמרא: אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים. מנחם דייקא, כי השגת המקיפים ולידת המוחין היא בחי' נחמה, וכמו שמבואר בסוף התורה (אות ט) נחמו נחמו עמי וכו', וכן הז' ימי אבילות הם מיוסדים על זה (אות ה-ו). איש כפר שערים, שערים הם הז' קני המנורה, כפר, זה בחי' המקיפים, בחי' (נח ו:יד) וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר, כי המקיפים סובבים מבית ומבחוץ. ואמרי לה, אמירה הנ"ל בבחי' מאמר שהיבמה נקנית בה (אות ו), בחי' כולו אומר כבוד, היפך של תכלם שבעת ימים, והרי היא בחי' הכנסת והשגת המקיפים לאור הפנים ממש, וזה ואמרי לה בית שערים, בית זה הפנימי, ובחי' חכמה כנודע.

כי כל זה היה בלידת בני רבי חייא כנ"ל, כי בלידת הבנים האדם משיג אור הפנים, וניצל מבחי' יבום, שהיא ההיפוך. וזה:

מעשה שנשתהה. מעשה הוא: מה ש"ע, כמו שרבינו הביא בתורה תנינא ז' מכתבי האריז"ל, וז"ל הינו בחינת מקיפים הנ"ל שהם בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים, בחי' מה כנ"ל, ע"ש.

ובמעשה נשתהה בלידתם ג' חדשים, בבחי' אחור וקדם צרתני וכו' הכל כמשנ"ל בס"ד.

ל: ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר (איוב כט:ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ומשמע קצת שאיוב היה זוכר ימי העיבור, וכמעלת הזקנים בסיפור של השבעה קבצנים, מעשה מהבעטליר העוור יום א'. ועמש"כ לעיל (טז: בענין הריון רק בלילה שלומדים מפסוק באיוב), ובמש"כ בסיפורי מעשיות שם.

ואגב, פסוק זה הוא כמו שרבינו קבע בספר המדות ערך בנים (אות צט) שם 'אלוה' – שמירה לבנים, ע"כ. וענין שמירה של השם הזה כבר מובא בכתבי האריז"ל.

ל: היה בעיניך כרשע. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב – וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו וכו' שצריך לדון את עצמו לכף זכות.

לא. הא"ל המאזרני חיל (תהלים יח:לג) אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע זיריתני וזרזתני. והפשטות שמיירי בבירור זרע האב, ומשמע מזה שדוד המלך זכה לזכור עוד מאז שהיה רק זרע, וכמבואר מעלה זו בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה העור יום א' של השבעה קבצנים. 

ב"ה

[מוצאי] ש"ק כה חשון התש"פ

מסכת נדה דף לא:

משנה ריש פרק ד'. בנות כותים נדות מעריסתן והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות והן יושבות על כל דם ודם ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתן ספק.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כב. שמבואר שם שיש חותם של הרגלין, ועליה יש חותם של הידים בחי' אמונה, וכדי להגיע להאמונה צריכים עזות דקדושה, וזה על ידי בחי' נעשה ונשמע וכו' ע"ש.

הכותים הובאו לארץ ישראל, וכיון שלא יראו את ה', שלח בהם ה' אריות שהיו הורגים אותם, וזה גרם שיתגיירו. והנה מבואר שביאתם לארץ ישראל גרם להם המכה הגדולה הזו, וזה המבואר בתורה כב (אות ז) של ידי שנתעורר קול דקדושה, וכמ"ש אצל הצרפית (מלכים א:יז) באת אלי להזכיר את עוני, היינו כל זמן שלא היה שם אליהו, ולא היתה הקדושה גוברת כל כך, היו העוונות שלה נחים, אך על ידי שנתעורר שם קדושת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוונותיה לצעוק ולקטרג עליהו וכו' ע"ש. ומבואר שם (אות ח) שכדי להשקיט את קול ההברה, צריכים לשבור עזות הגוף, כדי להיות בבחי' בשר להצדיק ולנשמה, וזה בכח העזות דקדושה של כל הקולות דקדושה, שעל ידי זה משברין עזות דס"א, שהוא בחי' עזות הגוף וכו'. ומבואר שם (אות יא) שזה פירוש המשנה (אבות ה) יהודא בן תימא אומר הוה עז כנמר וכו', ושם בתורה לא הביא כל הבחינות, אכן במשנה כתוב, וגבור כאריה, ולכאורה בפשטות רבינו כולל כל הבחינות הנזכרים שם לבחי' של עזות דקדושה, כי אחרי כולם יש את התפלה: יהרי רצון שתבנה עירך וכו', שרבינו מפרש שהוא תפלה על העזות שתהיה בקדושה. הרי שהכותים התעוררו קול ההברה של עזות דס"א בבחי' גבורת האריה, והם לא עמדו בנסיון, ועל כן פגמו בשני החותמות, וכל חותם בחי' נד"ת כמבואר בתורה שם (אות א-ב). ועל כן הם בבחי' נדות, ומטמאים משכב תחתון כעליון, תחתון בחי' רגלין ועליון בחי' ידין, שני בחינות נדות כנ"ל. 

והן יושבות על כל דם ודם. זה הענין המבואר (אות יא) שאין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, שכדי לעלות לבחי' נעשה ונשמע גבוה, יש איזה מכשול שהוא ירידה לצורך עליה, כדי לעמוד, בחי' תפילה בחי' נשמע, על מדרגה יותר גבוה, עד שמה שהיה בתחלה דברי תורה שוב לא יהיה אלא בחי' נעשה וכו' ע"ש. וזה כל התהליך של עזות דקדושה כמבואר שם. ואלו הכותים לא זכו לזה, ולא "עמדו" על כל דם ודם – בחינות המכשולים, אלא היו יושבות עליהן.

ולכן ואין חייבן עליהן על ביאת מקדש. כי רק על ידי עזות דקדושה זוכים לבנין ירושלים ובית המקדש, כמבואר שם היטב.

ואין שורפין עליהם את התרומה. תרומה אותיות תמורה, בחי' (ירמיה ב) היימיר גוים אלקים ועמי המיר כבודי, בחי' המבואר שם בביאור הגמרא בב"ק, והא קא הוי תמרי, כי על ידי זה שפגם בעזות, יכול לבא לקלקול האמונה ע"ש. וכן היה אצל הכותים. וזה מפני שטומאתן ספק, בחי' (אות ז) אם קול שופר שמע, שיש ספק גדול אם שומעים כל עיקר את הקול דקדושה.

ב"ה

יום א' כו חשון התש"פ

מסכת נדה דף לב.

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר מיעוטא דשכיח, אבל מיעוטא דלא שכיח מי שמעת ליה (-ליטמא קטנות בנדה), הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא א"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה ואמר רבי מעשה בבית שערים והטיבלוה קודם לאמה וא"ר יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה, בשלמא דר' יוסי ודרבי משום תרומת ארץ ישראל, אלא דרב יוסף למה לי והא אמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא, אמר מר זוטא  לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי מוהר"ן תורה כג, שרווח ולידה של חיים אמיתי היא בחי' אור הפנים ובחי' שמחה, היפך אנפין חשוכין והעצבות של עבודה זרה שהיא תאוות ממון בחי' טומאת נידה כמו שכתב (יחזקאל ו) והבם לנדה, וכמו שאמרו חז"ל (שבת פרק ט) מנין לע"א שמטמא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה, והרי אין לעכו"ם אפילו בית ולד (אות ה), ואל אחר אסתרס ולא עביד פירין (זוהר משפטים דף קג.).

והנה זה שרואים בחוש שיש לעכו"ם ילדים, אינו קשה, כי כן רואים שיש להם ממון, ורבינו ביאר איך שממונם ממון כלל, כי אין להם שום הנאה אמיתית ממנו, כי לא רק שאינו אלא חצי תאוותם, הוא חוב גדול להם וממלא אותם בדאגות והורגת אותם. ובתורה תנינא לז, רבינו גילה שכן הוא ממש בענין הבנים שנולדו שלא בקדושה ז"ל הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ וכו' ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף וכו' גנאי ובזיון וכו' על כן הוא רוצה לכסות אותם וליפות אותם עם הממון, שהוא גם כן מותרות גמור וכו' נמצא שמכסה בטנוף על נטוף וכו' וכו', אבל אני וכו' אני בצדק אחזה פניך וכו' ע"ש. [מבואר לפנינו שבצדק לבד לא זוכים לאור הפנים, ולכן י"ל אני בצדק, אני זה האמונה והאמת ביחד עם הצדק, עי"ז אחזה פניך].

והנה מיעוט דשכיח זה בחי' טוב מעט לצדיק (תהלים לז:טז), כי הצדיק מצוי לכל מי שידרשהו, ולכן אימר דשמעת לרבי מאיר (מאיר דייקא) במיעוטא דשכיח, אבל מיעוטא דלא שכיח, הוא בחי' הממון של הרשע, כמש"כ (בראשית ל:ל דברי יעקב ללבן) מעט אשר היה לך, מי שמעת ליה, כי לית לאחשביה כלל.

והגמרא מתרצת, שמצינו גם את המיעוט הזה אצל הקדושה, כי מעשה בעין בול וכו'. בול זה בחי' המבול (כי על כן נקרא מרחשון חודש בול), ועין בול, זה בחי' המעיינות שנפתחו במבול ונשארו לברכה לאחר המבול (רש"י פרשת נח ח:ב ויסכרו מעינות, כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריה וכיוצא בהם, עכ"ל), הרי המעט, מבחי' המבול שהיה מפגם תאוות ממון בגניבה, נשאר לצורך העולם. והטבילוה קודם לאמה, הטבילוה זה בחי' יעקב תיקן מרחצאות, שהוא טהרה מעבודה זרה, ותיקון תאוות ממון והשגת אור הפנים, וזה קודם לאמה, קודם זה בחי' הפנים שהם בחי' קדם, וכאשר נתתקן הוולד מטומאת נדה, הרי בודאי השיג אמה אור הפנים, לידה של קדושה. וזה המעשה, מעשה בחי' ש"ע אור הפנים כמבואר במקום אחר, אמר ר' יוסי, יוסי כידוע בגמטריא אלקים, בחי' דין. 

ורבי הוסיף מעשה בבית שערים, כי יש שני דלתות לאשה  וכו' ונעשה משני דלתין צורת מ"ם סתומה ששם מונח הולד וכו' כמבואר שם (אות ה') ועכו"ם אין לה אפלו בית ולד (שם). ואעפ"כ היה לידה כזו, והטבילוה קודם לאמה כנ"ל.

וא"ר יוסף מעשה בפומבדיתא וכו'. והגמרא תמה על פומבדיתא, כי הוא מילה מורכבת: פום – פה, בדיתא – כזב, והרי זה דיבור כזב, וכמו ששאלו סבי דבי אתונא כאן, אימא לן מילי דכדיבי, והשיבו, שהכדנייתא (כאילו הסבי דבי אתונא בעצמן) הולידו, דבר שלא יתכן שהשקר והעכו"ם ילד (אות ה). ותלא לי' פתקא בצווארא דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי, רבינו מפרש שם שכל הרווח של העכו"ם, בחי' האומר לעץ אבי אתה, הוא חובה ע"ש. אכן בסוגיא דמסכת נדה רב יוסף אמר מעשה שהיה רווח אמיתי, וזה בחי' (זוהר פרשת ויצא קסא) רבי אבא אמר, אלף עאנין, ואלף אמרין, ואלף עזין, הוה מייתי ליה יעקב יתיר בכל ירחא וירחא, הדא הוא דכתיב (בראשית ל), כי מעט אשר היה לך לפני ויפץ לרב ויברך י' אותך לרגלי, וברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף מכל זינא וזינא, מעאנין אלף אשתכח, מאמרין אלף אשתכח וכו'. הרי מצוי ואשתכח המיעוט דקדושה אפילו בפומבדיתא. והגמרא תמה אלא דרב יוסף למה לי (בחי' ותחי רוח יעקב אביהם (שהביא רבינו באות א'), ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי, בראשית מה:כז-כח), כי על כרחך תיקון תאוות ממון הוא על ידי תיקון הברית, אלא שרב יוסף בא לגלות שיש עוד תיקון לתאוות ממון, היינו שיסתכל לשורש שמשם בא כל הממון וכו', ועכ"ז זה הדרך אי אפשר רק למי שתיקן בריתו, כמבואר כל זה שם (אות ה). ולכן הגמרא מפרשת כל זה.

אלא דרב יוסף למה לי, והא אמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצא מגופו, היינו שמי שאינו מתוקן בבריתו, אין לו בחי' מבשרי אחזה אלוה (שם אות ה), והרי הוא עומד בחוץ לארץ ואינו יכול לנגוע בקודש. ורק באכילה שייך לקדושה. כאשר נאכל לקדושה כמבואר במקום אחר.

גמרא: אמר מר זוטרא (בחי' מר, בחי' טיפה, זוטרא, מעט), לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה, שרב יוסף לא בא אלא לגלות הדרך הזה לתקן תאוות ממון (ושיהיה טוב גם למעט), דהיינו להסתכל על השורש, וזה לסוכה, לשון הסתכלות, שמן, זה השורש, כמו שאמר רבי אלעזר בר רבי צדוק (נדרים סב.) עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם. שמן של תרומה, זה בחי' דלתי שמים שמשם נולד השפעות, כי אצל תרומה כתיב (מלאכי ג:ח-י) ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה, במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו (-ובסוגיין זה בחי' הכותיים, וזה האיבעית אימא, שמביא פסוק מהקללה שגבי רשע קאי, כמו שפרש"י), הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י"צ אם לא אפתח לכן את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די. ואכן אין הדרך הזה שייך אלא לרב יוסף, בחי' מי שתיקן בריתו.

גמרא: דתניא ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' לרבות את הסך ואת השותה, שותה למה לי וכו' אלא לרבות את הסך כשותה. וזה כמו שכתוב (שמות כד:יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ותרגם אונקלוס, כאלו אכלין ושתין.

גמרא: אי הכי דידן נמי, אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיין מפרשי להו לא גזרו בהו רבנן, אינהו דלא דרשי אשה ואשה וכי חזיין לא מפרשי להו גזרו בהו רבנן. זה בחי' מצא או מוצא, כי הפרנסה הוא בחי' אשה וכו' (אות ג), ופרנסה שהיא בעצבון היא בחי' מוצא אני מר וכו' ופרנסה שהוא בחי' שמח וכו' בחי' מצא אשה מצא טוב, ואין טוב אלא צדיק היינו ברית וכו' ע"ש. וזה מה דאיתא כאן בגמטריא אשה ואשה, שאנן דרשינן את הו', שהוא הצדיק כמובא בכמה מקומות, וכי חזיין מפרשי, בחי' פרישות ושמירת הברית, על כן לא גזרו בהו רבנן, אבל אינהו דלא וכו'. וזה הגזירה של הרבנן שגזרו טומאת נדה על בנות הכותים, זה בחי' ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (אות ג' ובסוף), כי מי שהוא צדיק מחברו מפיל אותו לתאוות ממון, בחי' טומאת נדה.

ב"ה

יום ב' כז חשון התש"פ

מסכת נדה דף לג:

רב פפא איקלע לתואך, אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, אמרה ליה ההיא סבתא, איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעוא דתהוי כוותיה, אמר מדקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא, אזל לגביה, רמא ליה תורא רמא ליה מתני' אהדדי, תנן אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתה ספק, אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה, ורמינהי על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ, אמר רב פפא יהא רעוה דלתאכיל האי תורא לשלמא, הכא במאי עסקינן בכותי חבר, כותי חבר בעול נדה משוית ליה? שבקיה ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כד אמציעתא דעלמא, כי תואך, לשון תוך, בחי' אמצע, ורבינו גילה כאן שהאמצע של העולם הוא אור הא"ס ב"ה שממנו הכל שואבין חיות ושפע, אלא שמכוסה הוא בהיכל התמורות שצריכים להעלות משם השכינה ולעלות בכל השיעור קומה של כל העולמות עד שזוכים לעשות היכלות לאור א"ס. ולכן י"ל תוך, שהוא בחי' של אמצע, הוא גם לשון של מרמה, כמו שמצינו בכמה פסוקים, כי דווקא באמצע שולט היכלי התמורות, בחי' תוך ומרמה.

גמרא: אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, כי הלך לעורר כל העולמות (אות ג).

גמרא: אמרה ליה ההיא סבתא איכא הכא צורבא מרבנן וכו'. זה בחי' (אות ג) בנערינו ובזקנינו נלך, כי צורבא מרבנן בחי' נער (כי פירושו בחור חריף, רש"י תענית ריש דף ד.) והסבתא בחי' בזקנינו. 

ורב שמואל שמיה, שמואל דייקא, נגד הס"מ.

גמרא: יהא רעוא דתהוי כוותיה. זה בחי' (אות ד) שעל ידי ההליכה נמשך ברכה לכל העולמות.

גמרא: אמר מדקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא. זה בחי' (אות ה) מי שהוא בעל נפש צריך לכוין רצונו שימשיך ברכת שכל, כי הברכה נעשה לכל אחד כפי רצונו, ועיקר הברכה הוא שכל, ולכן רב פפא בחר שהברכה תהיה ביראת שמים שיזכה לעיקר הברכה שהיא שכל. ועוד כיוון בזה להמשיך אמונה לתוך ברכת השכל (אות ו), כי על ידי יראת שמים זוכים לאמונה (תורה כב:י, ובספר המדות ערך בטחון אות ג, בטחון בא על ידי יראת שמים), ועוד כיון בזה להמשיך פנימיות ברכאן (אות ז) בגוויה (-לשון בפנים, בתוך) דייקא.

גמרא: רמא ליה תורא רמא ליה מתני' וכו' תרומה ורמינהי וכו', כל אלו לשונות של הרמה, חלף ותמורת לשון תמורה (דייקא בתורה רמ"ה רבינו דיבר על היכלי התמורות), שהתחיל לעסוק להעלות ולהרים את השכינה. וזה על ידי שמחה, ואין שמחה אלא בבשר, ולכן שחט עבורו שור. ושור בחי' דין כנודע, כי ההיכלי תמורות הם בבחי' תוקף הדין (לקוטי מוהר"ן רעז, שלכן שאור בככותבת, ע"ש, שאור – שור). 

גמרא: אמר רב פפא יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא. זה מבואר היטב בתורה סב, ויסב אלקים וכו' וחמשים (גם לשון שמחים) עלו בני ישראל, שכאשר האמונה בשלמות אזי אכילתו יקרה, והאמונה ע"י שלום נוטריקון ודע מה שתשיב לאפיקורס, ולהשלים את האמונה וכו' אזי הופך את עצמו הדיבור וכו' ואז העכו"ם שיניקתם מהקלפיות וכו' משליכים את אמונתם וכו' שידבקו כולם באמונת ישראל וכו' ע"ש. ולענינינו בפרט הוא ענין המשכת שכל, בחי' ומשביע לכל חי רצון (אות ה), והכנה של הכתר כמו שכתב רבינו ז"ל (אות ז) כי כששואלין את האדם איזהו שכל אומר המתן עד שאתיישב, ולכן רב פפא לא ענה מיד אלא התיישב בדעתו, וגילה שאכן הוא בבחי' היכלי התמורות.

גמרא: הכא במאי עסקינן בכותי חבר, כותי חבר בועל נדה משוית ליה? היינו ממש בחי' היכלי התמורות (ובעצם כותי, הוא לשון כוותיה, בחי' תמורה), בחי' (ישעיה סו:יז) המתקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחת בתוך אכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדו יספו נאם י'.

גמרא: שבקיה, שיצא מהיכלי התמורות. ואיך.

גמרא: ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי. בר אשי, בחי' אשלי, חבלים. כי בר זה בן, בחי' למד (כי התלמידים נקראים בנים), בחי' אייתו אשלי ומושחו (סוף התורה).

גמרא: מאי טעמא לא משנית ליה, משנית זה בחי' (שמואל ב:ח:ב) וימדד שני חבלים להמית. והעמיד את הכותים בבחי' ספק ספקא (ועיין בתוספות שקשה למה הוצרך לכך, שדי בספק אחד. והנה ספ"ק בגמטריא מ"ר, וספק ספקא בחי' אם המר ימירנו (ויקרא כז) שהביא רבינו, ולכן יש שני חבלים לכלות), ספק לשון כליון (תרגום אונלקוס הובא ברש"י בפרשת השבוע, פרשת תולדות עה"פ (כד:יט) עד אם כלו, תרגם אונקלוס די ספקון וכו'), בחי' שני חבלים להמית, שהכותי בעצמו טבל ועלה וכו' והפשיטו ערום, שלא יהיה טומאה מהבגדים, וזה בחי' (ישעיה סו:כ – בסוף התורה רבינו מביא פסוק שהוא לכאורה מורכב מזה הפסוק ומפסוק לעיל יד:ב) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים וכו' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה' (מצודת דוד: כמו שמביאים ישראל את המנחה בית ה' בכלי טהור כן יביאו העכו"ם את ישראל בבגדים טהורים וכו').

דף לד:

רש"י בפרשת ויחי כתב שראובן נולד מטיפה ראשונה של יעקב כי יעקב לא ראה קרי מימיו. ועם כל זה צריך עיון שהרי מבואר בתורה הקדושה פרשת ויצא שרק אחר שהשם יתברך ראה שלאה שנואה אז פתח רחמה, ואיך הולידה הטיפה הראשונה מליל הנישואין?

וע"כ צריכים לומר שהטיפה נשמרה בתוך רחמה, וקשה שהרי קי"ל שכבת זרע מסורחת לג' ימים, ועיין במסכת נדה (ל:) אמר להם רבי ישמעאל מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד ונקבה לפ"א, אמרו לו אין מביאין ראיה מן השוטים, מאי טעמא, הך דנקבה אתרת (אייתרה) ארבעין יומין והדר איעבר, ורבי ישמעאל לשומר מסרינהו, ורבנן אין אפוטרופוס לעריות וכו', ע"כ. והרי מבואר שאם לא היה ביאה שנית לאחר מ' לא אמרינן שתתעברי לאחר מ' מהזרע הראשון. שכיון שלא נקלט לג' ימים סרחה כנ"ל.

וע"כ צריכים לומר שהטיפה הראשונה של יעקב נשמר בנס בתוך רחם לאה.

אכן עיין במסכת נדה (לד:) כי קמיבעיא ליה לאחר ג' מאי (שכבת זרע של ישראל בתוך מעי עובדת כוכבים), ישראל דייגי במצות חביל גופייהו ומסריח, עובד כוכבים דלא דייגי במצות לא חביל גופייה ולא מסריח, או דילמא, כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ומסריח, תיקו, עכ"ל.

ועל פי זה י"ל שלאה אמנו, בודאי לא היתה אוכלת דברים טמאים, וי"ל שגם לא היתה בכלל דייגי במצות, כי י"ל שדייגי במצות זה רק במצווה ועושה, והרי עוד לא נצטוו בני ישראל במצות, ולכן י"ל שאפילו בדרך טבע לא היה הזרע מסריח (וצריכים לומר שכן הוא אף על פי שגם הזרע לא היה מהמצווה במצות).

אכן קשה למה לא פשטה הגמרא האיבעיא הנ"ל מהשקלא וטריא במעשה של קלפטרא שלא חיישו לזה שהזרע היה במעים קודם כל הסיפור ונשתהה שם. וי"ל.

ב"ה

יום ד' כט חשון התש"פ

מסכת נדה דף לה:

איתמר רב אומר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו.

נראה לפרש בעזה"י שהוא הדבר שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כה:ד כי מקום הגוונין אינו אלא אצל איש הישראלי, וכל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם אזי הגוונין נעלמים אורם, ואינם מאירין, כי אין שם מקומם, ובשביל זה נקראים רשים. וכתב שם ז"ל אבל דע, תיקף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון ישראל, תיכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון וכו', ע"ש.

הרי מבואר שאותו הממון כאשר עובר את הגבול להיות אצל העכו"ם מיד מאבד כל פארו וחנו. וזה ממש הענין של מעין אחד (כי כבר מובא כמה פעמים שענין ממון הוא בבחינת הנקרא בתורה דמים, ובפרט דם נדה), שאותו הדם ששופע, בעבור גבול הזמן שקצב התורה, נהפך מהותו לגמרי.

אכן גם ממון ישראל, כדי שיאירו בו הגוונים צריכים ליתן צדקה, ועל ידי זה נתתקן כל הממון ונעשה כל ממונו בבחי' לי הכסף ולי הזהב, בבחי' (ישעיה סא) בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (אות ד). ויש צדקה ממש, וגם יש בחי' ונוגשיך צדקה, מה שהעכו"ם לוקחים מאתנו (שם ד). ונראה לפרש שאלו השני בחי' של טהרה של האשה, ימי טהרה שלאחר הלידה וטהרה מזיבה. כי טהרה מנדה אינה השגה של שום טהרה יתירה, רק שאינה טמאה, ואילו טהרה מזיבה מביאה האשה קרבן בבית המקדש. כי טומאת זיבה של האשה אפילו באונס, זה בחי' ונוגשיך צדקה, מה שהעכו"ם לוקחים בכח, ובזאת הבחי' רבינו מכנה אותם בלשון הפסוק (שיר השירים ז) בת רבים, וכן כתוב אצל הזבה (ויקרא טו:כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ואע"פ שמיד שעוברת הדם על השער לידי העכו"ם נעלם החן, עכ"ז נחשב לצדקה, ולבסוף האשה עולה לבית המקדש ומביאה קרבן, שהוא העלאת הבהמיות וכח הדמיון כמבואר בתורה שם (אות א). 

וכן בלידה, לפתח חטאת רובץ, שהוא המדמה שהוא הטומאה כמו הבא לטמא פותחין לו (סוף אות ד), ולכן מיד האשה טמאה שבועה לזכר ושבועיים לנקבה, כפי התגברות הדמיון, אבל כיון שעיקר הלידה היא בחינת צדקה, האשה משגת ימי טהרה שכל דמיה טהורים (והטעם שאינה טהורה מיד אבאר בעזה"י לקמן), ומביאה קרבן בבית המקדש כמבואר שם (אות א). וי"ל עוד שלידה היא בחי' הרמה, כי כל זמן שלא נולד העובר והוא ירך אמו, יכולים להיות במדרגא אחת, אבל תכף כשנולד, ואי אפשר שיהיו שניהם במדרגא אחת, וע"כ יש בחי' הרמה כמבואר שם (בסוף התורה), ולכן לפתח חטאת רובץ, כי מתעוררים הקליפות על המדרגה העליונה, וכח בחי' הצדקה של הלידה משברם כנ"ל.

אכן בית הלל סוברים שעד שהאשה טובלת עדיין היא טמאה, כי רבינו גילה שם (אות ה) שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדרגה צריכים שיעורר שמחה של מצוה על עצמו ע"ש. ולכן בית הלל סוברים שלא מספיק בחי' הצדקה של הלידה, אלא צריכים גם כן בחי' השמחה, וזה על ידי הטבילה. ובית שמאי סברי שהלידה, אפילו היולדת בזוב, גם כן בחי' שמחה (אלא שיש לעיין בלידת נפל ואכמ"ל).

והנה יש לדייק בלשון רבינו (אות ה) במה שכתב שצריכים שמחה להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדרגה וכתב ז"ל ועל ידי השמחה זו הוא משבר הקליפה ונכנס למדרגה ב', עכ"ל. וצ"ב דבכל התורה לעיל כתב שהאדם קודם עולה למדרגה העליונה ואז הקליפה מתעוררת וצריך לשברה, וכאן משמע שעוד לא נכנס למדרגה ב' עד שישבר את הקליפה. וגם קשה בזה, כי הלוא ע"כ בענין ההרמה המבואר בסוף התורה שרבינו גילה שאי אפשר שיהיו שני בני אדם במדרגה אחת, ואם כן על כרחך נכנס למדרגה הב', שאם לאו איך הוא יכול לישאר במדרגה התחתון עם זה שעלה שמה? והפשטות שכוונת רבינו בזה, שנכנס בכל תוקף והשראה של המדרגה העליונה. ונראה לענ"ד לפרש עוד כי באמת האדם שרוצה לעלות למדרגה העליונה עליו לשבור את הקליפה העומדת מעליו המעכב אותו במדרגתו, ועל ידי השמחה הוא יוצא ועולה. ואכן מן הסתם כל עלייה שיהיה, יהיה על ידי מצוה (שלו או של זה שמרים אותו), ועם המצוה בודאי יהיה שמחה, כי פקודי ה' משמחים, ומכח המצוה והשמחה ישבור הקליפות מעליו ויעלה ויכנס למדרגה הב', ואז יצטרך רק להכניע את התעוררות הקליפות מהדרגה העליונה.

ולפי זה יש לומר שלכן אף על פי שהלידה הוא בחי' צדקה שמשברת את הקליפה הסובבת, ועל ידיה משגת ימי טוהר, אבל כיון שבעצב תלדי בנים, אין כח להתגבר על בחי' הדמיון של לפתח חטאת רובץ, עד שיעבור העצב.

ב"ה

יום ה' ל' חשון – א' דראש חודש כסלו

מסכת נדה דף לו:-לז.

נח נפשיה דרב אסי, אזל שילא אמר לדביתהו צבי לי זוודתא דלא ליזיל ולימא ליה לרב מילי עלואי, צביתה ליה זוודתא נח נפשיה דשילא, חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי ש"מ עבדו רבנן פייסא.

נראה לפרש בעזה"י שהיינו מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כו, רציצא, זה אפרוח, זה בחי' צדיק בחי' (תהלים עב) יפרח בימיו צדיק, ששאלו אותו, הצדיק שממית את עצמו, ומוסר את נפשו וכו' באיזה מן המקומות מן התפלה צריך לו למסור את נפשו ביותר, והשיב להם, היכא דאעל, היינו איך שיש להעלות ניצוצי הקדושה, היינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות וכו' ע"כ.

כי כן שילא בר אבינא היה לו מחשבות זרות, שאולי רב אסי ילשין עליו, ולכן מסר נפשו כפשוטו. ואז חזו דפרחא, שכן הוו ממש בחי' יפרח בימיו צדיק.

ב"ה

 [מוצאי] ש"ק ב' כסלו התש"פ

מסכת נדה דף לח.

א"ר לוי אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה מ"ט דמים ימים רבים כתיב וכו' תניא היה ר"מ אומר יש מקשה ק"נ יום ואין זיבה עולה בהן, כיצד וכו' אין קושי לנפלים. ת"ר יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן וכו'. תניא ר' יהודה אומר משום רבי טרפון דיה חדשה, ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד וכו' אמר רב אדא בר אהבה ש"מ קסבר רבי יהודה שיפורא גרים. איני והא אמר שמואל אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום או למאתים ושבעים ושנים יום או למאתים ושבעים ושלשה, הוא (שמואל) דאמר כחסידים הראשונים, דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבוא נשותיהן לידי חלול שבת וכו'. אמר מר זוטרא מאי טעמייהו דחסידים הראשונים דכתיב (רות ד:יג) ויתן ה' לה הריון, הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו. אמר מר זוטרא אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים, יולדת לשבעה יולדת למקוטעים וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כז, שמבואר שם שכדי להגיע לשלום, בחי' רפואה, ובחי' שבת שלום, צריכים הארת פנים, בחי' שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם, וזה מה שרבי יהודה סובר שיפורא גרים. כי לידה היא בחי' רפואה כמו שכתוב (בראשית כ:יז) וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו, וכן רבינו גילה (אות ז) שהשלום הוא בחי' וה' ברך את אברהם בכל, בכל זה שלום, וחז"ל אמרו שבכל היא הבת שנולדה לו, והעיקר בזה הוא בחי' שופריה דאדם כנ"ל. 

ומבואר בתורה שם (אות ג) שהארת והדרת פנים הוא בחי' דרושי התורה, שהתורה נדרשת בי"ג מדות, ולכן הגמרא מכנה חילי הלידה, שעיקרן שיפורא כנ"ל, מקשה, לשון היקש (אע"פ שאין היקש מפורש בין הי"ג מדות, בעצם לכאורה ההיקש הוא אב לכל הי"ג ואכמ"ל). ולכן אין קושי לנפלים, כי צריכים בחי' (שם אות ד) דרשוני וחיו, כי החכמה מחיה את בעליה. והגמרא מביאה ברייתא יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה וכו', כי מאה בחי' הון, כי מאה ברכאן היא מקור כל השפע בעולם, ואל תקרי הון אל גרון, שהוא הקול. ולכן ר"מ אומר יש מקשה ק"נ יום, בחי' קנה חכמה, ובחי' הזדככות הקנה של הרינה (שם). ואכן מקשה גם כן יש לו המשמעות של קישוי וצר הלידה, כי הלידה בחי' רפואה ובחי' שלום הוא דוקא על ידי מרירות כמבואר שם (אות ז). וזה מה שרבי יהודה אמר בשם רבי טרפון שיש בדבר להקל ולהחמיר, כי מצד אחד מיקל ומרפא את החולי, אבל מצד שני מחמיר את המרירות שצריכים לסבול כנ"ל.

והנה כל ימי העיבור הם בחי' דין כידוע בקבלה, וכלשון חז"ל (בכמה מקומות עי' ברכות כט: ובמדרש תנחומא, ועיין בלקוטי מוהר"ן קסט) מתמלא עליהם עברה כאשה עברה, וזה מה שאיתא בגמרא כאן שתכלית העיבור הוא למאתים שבעים ושלשה ימים, בגמטריא רג"ע, בחי' כי רגע באפו, רגע כמימריה, שכן אריכות של מדת הדין כל יום. ורבינו מביא (אות ו) מהגמרא (סוטה לב:) שעל ידי התגלות בחי' ברית בקריעת הים סוף אפילו עוללים ויונקים אמרו שירה, זה אלי ואנוהו, בחי' ברית ובחי' הדרת פנים. וזה בחי' מה שהחסידים הראשונים לא היו משמשין מוטותיהן, בחי' שמירת הברית, אלא ברביעי בשבת שלא יבוא נשותיהן לידי חלול השבת, בחי' שבת שלום, שהשגת השלום, שבת שלום, רק על ידי תיקון הברית. והנה כאשר צריכים לחלל את השבת עבור היולדת, אחרים מחללים עבור היולדת, ועם כל זה הגמרא סתם לשונה כאילו הנשים בעצמן תהיו צריכות לחלל את השבת, ואכן גם רבינו תלה השלום דייקא בנשים, כאשר גילה ששלום הוא ר"ת ותען להם מרים שירו לה' (וזה כתוב ממש בענין של שבת), והרי מרים בחי' המרירות של הרפואה, ועיין לקמן שדוקא מדה יג, ונקה, שהיא בחי' נוקבא, בחי' קל-קול.

והנה מר זוטרא מפרש טעמייהו של החסידים הראשונים כי הריון בגמטריא רע"א. רע"א זה בחי' אחד יותר מעשר פעמים כ"ז אותיות הא"ב (כ"ב ומנצפ"ך. וכן אנחנו מפרשים פה על פי תורה כז), כי כל דבר כלול מעשר כידוע בבחי' כולם בחכמה עשית, והאחד יתירה מרמז על הקול שהוא עוד בלי חיתוך האותיות. כי הלידה בחי' רפואה ובחי' שלום כנ"ל, ושיפורא גרים, דהיינו שזה תלוי בהדרת פנים, ומבואר בתורה שם (אות ד) שלפי ההזדככות בחכמת הי"ג מדות כן הזדככות קול הרנה, בחי' הראיני את מראיך השמעיני את קולך (ועכשיו ממש למדתי ברמח"ל, רזין גניזין, מערכה ה' ושמת המצנפת, דרוש ט, ז"ל מצנפת רזא דההוא מזלא תתאה ונקה (המידה הי"ג) דאיהו מ"ץ - נפ"ת. מ"ץ איהו ק"ל (דהיינו עשר פעמים י"ג), דביה אתכלילו כלהו י"ג תיקונין ע"ש. וזה ממש לענינינו, כי כן אצל יעקב (בפרשה שקראו היום!) כתוב (כז:כב) קל, חסר ו', הרי מבואר עוד איך שהי"ג מדות הם ממש שיפור הקול, ומבואר עוד גם כן שזה תלוי בנוקבא דייקא, כי מדת ונקה היא נוקבא כידוע), ומבואר שם (אות ה') שכאשר נזדכך הקול אזי על ידי השמעת קולו לבד בלא דיבור הקב"ה מושיעו בעת צרתו, ולכן עיקר ההריון, והגמטריא רע"א, הוא לתכלית זה שיהיה בחי' הזדככות הקול, שהוא אחד למעלה מהכ"ז שהוא ר"ע. ועי"ז ההריון תהיה ממש בחי' רפואה ושלום כנ"ל. 

אכן כל זה ליולדת לתשעה, שהיא תכלית הדין של העובר כנ"ל, אבל היולדת לשבעה, כבר יש בחי' שבת, בחי' שבת שלום כנ"ל, ויולדת למקוטעים. ואולי י"ל עוד שכל החדשים האלו הם בחי' תיקוני דיקנא, כי בז"א יש ט' תיקוני דיקנא, ולכן ס"ל שצריכים ט' חדשים שלמים, ואילו הנוקבא יש לה רק שש תיקונין (עיין תיקונים חדשים של הרמח"ל, תיקון ס"ט באידרא קדישא תיקוני נוק, עמ' תסה, וע' ברזין גניזין, מערכה ג' ויאהב יעקב את רחל דרוש ג), ולכן מיד אחר שהשלימה שש חדשים ונכנסה להשביעית יולדת אפילו למקוטעים.

והנה בסוף התורה רבינו גילה שכאשר יש איזה צרה טוב לנגן הניגון של אותה העכו"ם שמציר ע"ש. וזה בחי' מה שא"ר לוי, כי לוי הוא בחי' שירה, אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה וכו' ימים רבים, כי רבים הוא כינוי להעכו"ם (תורה כה:ד וכמש"כ לעיל דף לה:), היינו שדווקא במה שהיה ראוי להיות של הגוים, הולד מטהר.

ב"ה

יום א' פרשת ויצא, ג חשון התש"פ

מסכת נדה דף לט.:

היתה למודה להיות רואה יום ט''ו (יום) ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין לשמש שינתה פעמים ליום כ' זה וזה אסורין ואמרת לן עלה אמר רב יהודה אמר שמואל ל''ש אלא ט''ו לטבילתה שהן כ''ב לראיתה דהתם בימי נדתה קאי לה אבל ט''ו לראיתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה אמר רב פפא אמריתא לשמעתא קמיה רב יהודה מדסקרתא מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש לה אישתיק ולא א''ל ולא מידי אמר רב פפא נחזי אנן היתה למודה להיות רואה ליום ט''ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין ואמר רב יהודה אמר שמואל ל''ש אלא ט''ו לטבילתה שהן כ''ב לראייתה ושינתה ליום כ''ז דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי קיימא לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורין אלמא דחיישינן לה וקסבר רב פפא עשרין ותרתין מעשרין ותרתין מנינן נדה ופתחה מעשרין וז' מנינן א''ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דלמא עשרין ותרתין נמי מעשרין וז' מנינן דכי הדרי ואתו עשרין ותרתין קיימא לה בתוך ימי נדותה וה''נ מסתברא דאי לא תימא הכי האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא חד יומא כי הדרה נקטה כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה על כרחך כדלקמיה נקטה וכו' ע"ש.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כח. שיש תורה של האלפין נפולין, בחי' הת"ם, ועליהן בונים בנינים באוירא, ועי"ז יש כל הבושות, ועל ידי בחי' התמיד, תמ"ד, זוכים להקים האלפין ע"ש.

כי הגמרא דייק שיהיו כ"ב לראיתה, בחי' כ"ב אותיות של הא"ב, וזה בחי' התמיד כמבואר בתורה שם (אות ג) אלף בית גמל דלת, גימל דלת, דא שמיא וארעא, בית, מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תיקון האלפין, זיין חית, היינו אלו  בני אדם המקבלים תורותם משידין יהודאין וכו' ע"ש. ז"ח בגמטריא ט"ו לטבילתה או לראיתה. הי הוסת בחי' תמידין כסדרן, וכלשון הגמרא (טז.) אורח בזמנו בא. וסת, בגמטריא תמד כב. והנה רב פפא חשב לעשות את החשבון של קביעת הוסת מהיום שהאשה היתה ראויה לראות, וזה כבנין באויר, כי לא מונים רק מראיה ממש. ולכן הגמרא מוכיח את זה מהאי תרנגולתא. תרנגולתא זה מילה מורכבת, תרנ-גולתא, גולתא, עם האותיות בגמטריא הת"ם, תרן זה עץ גבוה תקוע בארץ כמין תורן הספינה (רש"י בישעיה ל:יז על הפסוק אלף אחד מפני גערת אחד מפני גערת חמשה תנסה עד אם נותרתם כתרן על ראש ההר וכנס על הגבעה), הרי תרנגולתא הוא לשון של הרמת הד' אלפין. וכן מדוייק בלשון הגמרא שמכנה הולדת והטלת הביצים, לשון רמיא, ומניעת הלידה לשון כבשה, בבחי' התמיד, בבחי' כבש אלוף (אות ג). ודייקא מוכיח מהתרנגל, כי באו לאפוקי מסברא השייכת לשדין, שרגליהם כתרנגולת.

וזה לשון הגמרא: כי הדרה נקטה כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה, על כרחך כדלקמיה נקטה. כי הדרה, לשון הוד והדר, בחי' האמונים עלי תולע (איכה ד), בחי' תקות חוט השני, מעיקרא זה בחי' עבודת אלילים שמתגברת על ידי תורתן של השדין יהודאין, כי מעיקרא – מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו (והיום ממש למדתי את הפסוק הזה בישועה כג:ב – בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וכו' ויעבדו אלקים אחרים), ועכשיו, כדלקמיה, קרבנו הקב"ה לעבודתו. ועל כרחך בחי' אנשי חיל מתולעים מתגברים על האויב (אות ב), ומקימים את האמונה על תלה.

[מוצאי} שבת קודש פרשת ויצא, ט' כסלו התש"פ

מסכת נדה דף מה.

ת"ש פחות מכאן (מבת ג' שנים) כנותן אצבע בעין, למה לי למתני כנותן אצבע בעין, לתני פחות מכאן ולא כלום, מאי לאו הא קמ"ל מה עין מדמעת וחוזרת ומדמעת אף בתולין מיזל אזלי ואתו, ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כט, בסוף התורה כתב ז"ל ועל כן אשה שדמיה מרובין ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ"ל, בחי' יין כי יתאדם שאחריתו דם, בחי' נכנס יין יצא סוד כנ"ל, עם כל זה רפואתה ע"י יין שהתסכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחי' שערות, כי ז' גלדי עינא הם בחי' (שופטים טז:יט – ששמשון גילה סודו) שבע מחלפות ראשו, והם בחי' המוחין, כי השערות הם מותרי מוחין, ועל כן הם בחי' שבע מחלפות כו', בחי' ז' מדות שחולפין ועוברין במחשבה שבמוח, כי המחשבה שבמוח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמוח, וזה שבע מחלפות ראשו, לשון חלף ועבר כנ"ל, וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה שהיא ז' גלדי עינא וכו' ע"ש, וכן מבואר לקמן (ריש דף נב:) שאלמלא שתי שערות יונקות מגומא אחת מכחיש מאור עיניו של אדם. 

וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' פא) שכז"ל אך האמת הוא, כי כל מה שיוצא מכל האיברים, נמשך למעלה אל המוחין עצמם ונכללים בם, ואז נמשכים מן המוח ממש אל היסוד. וסוד זה: וכנגדו בביצים ניכר (חולין מה.) שארז"ל. והוא כי כמו שיש ג' מוחין בראש, כך יש יסוד ותרין ביעין. ומה שבראש עדיין נעלם בסוד המוחין, נתגלה בגילוי ביסוד, עכ"ל. 

הרי שפיר יש להמשיל ענין הבתולים להעין. וכמו שיש בשערות הראש ענין של החלפה, כן יש בבתולים.

והנה לקמן בעמוד ב' א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב (בראשית ב:כב) ויבן ה' אלקים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש, ואידך ההוא מבעי לי לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש משום ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא, ע"כ. הרי שהגמרא תולה המחלקות בין רבי ור"ש בן אלעזר אם הזכר או הנקבה מקדים להיות בר דעת בשני דרשות הנ"ל. אכן לפי רבי יכולים לדרוש שניהם, שלא פליגי, כי י"ל לפי תורה כט, שענין שקליעת השערות הוא ענין הבינה יתירה. ורק לפי ר"ש בן אלעזר מוכרחין לומר שהדרשות פליגי.

והנה כל הסוגיא שם מאיזה גיל הנדרין נבדקין וחלין, וכן להלן הסוגיא של איזה חלות איסור יש כאשר הנודר רק מופלא סמוך לאיש ולא הגיע לכלל מצות, כל זה תלוי במה שרבינו כתב בריש התורה, אין דברים בלי נשמע קולם, שרק על ידי דעת נחשב וחל הדיבור.

גמרא: ת"ר מעשה ביוסטני בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שבאת לפני רבי, אמרה לו, רבי אשה בכמה ניסת, אמר לה בת ג' שנים ויום אחד, ובכמה מתעברת, אמר לה בת י"ב שנה ויום אחד, אמרה לו אני נשאתי בשש וילדתי בשבע אוי לשלש שנים שאבדתי בבית אבא וכו' ע"ש.

והריטב"א מפרש שהיה יכול לטעות ששתיקת רבי הודאה לדבריה, ואכן אין שתיקתו אלא משום שלא חש כל עיקר לדבריה. והנה על פי תורה כט י"ל שהרי כדי שיהיה הדיבור נשמע צריכים לדבר בדעת (אות א), ולהקים ולרומם את הדעת הוא ע"י שבח הצדיקים (אות ב'), וכאן היה ליהפוך ממש, היה סיפור של זנות, ועל כן בעל כרחך רבי היה שותק.

גמרא: והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן ג' נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה וכו'.

י"ל שכל אלו הם בחינות המעכבים את התיקון הכללי. קטנה בחי' (אות י) דצא לתתא, היינו בחי' מדרגות התחתונות כשאין תיקון הכללי, בחי' בתר דאסתלק ר' שמעון, שאז הדיבור אסור, וזהו ולא עאל, היינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה. מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, בחי' (אות ז') חלי נופל, ואז לא תעמוד על דם רעך. מניקה – שמא תגמול את בנה וימות (מפני שחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק – רש"י בכתובות לט.), זה בחי' (אות ה') לא תנחשו ולא תעוננו, שהם גורמים בחי' נחש משיך לה לגבה, וגורמים שליטת השפחה בישא שהיא עת רעה.

גמרא: וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה', ע"כ.

מן השמים, זה בחי' תיקון הברית כמבואר שם (אות ד-ה), היינו שאין עצה אלא לשמור הברית ולא להשחית את הזרע ח"ו, ועל ידי זה ירחמו.

יום ב' פרשת וישלח, יא כסלו התש"פ

מסכת נדה דף מז

בריש עמוד ב: וכן היה רבי שמעון אומר שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה, פגה מלמעלה בידוע שלא הביא שתי שערות, בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות, צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה ל, שצריכים להלביש השכל העליון בשכל התחתון, והשכל תחתון הוא סימן להשכל העליון. כי כן הדדים הם בחי' בינה, כמו שאיתא במסכת ברכות (י.) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, מאי כל גמוליו, אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. ועיקר הסימנים של שכל התחתון הם השערות, כמבואר בגמרא הנ"ל ובתורה ל'. 

והנה רבינו גילה שם (אות ד) ולבא  להשכל התחתון הזה אי אפשר כי אם על ידי שונא בצע וכו' ועל כן ביומוי דשמואל שנפלו ראשי הדור אל הממון וכו' על כן תיכף פגמו במלכות דקדושה, כמ"ש (שמואל ח) כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ושאלו להם מלך ככל העכו"ם וכו' ע"ש. 

ולכן שמואל (סוף עמוד א') דייקא בדק באמתיה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה, שמאול לטעמיה דאמר שמואל לעולם בהם תעבודו וכו' ע"ש. שמואל לטעמיה דייקא – לטעמיה דשמואל הנביא, לתקן שהבושה והעבדות תהיה בעכו"ם ולא בישראל, ועל זה שילם כסף מלא, כי אפשר להשיג החכמה ולא על ידי הסימנים אלא על ידי בחי' שונא בצע.  ולכן נתן לה ד' זוזי, כי כל עסקו היה להציל המלכות שהיא בחי' דל"ת מהד' גלויות כמבואר שם (אות ד). ולכן השדים נקראים דדים, דל"ת דל"ת כי הם בחי' השכל העליון שמסומן בהדל"ת – בחי' שכל התחתון.

והנה רבינו גילה עוד (אות ה) ומי שיש לו אותו החכמה, צריך לראות להמשיך לתוכו חיות, להחיות החכמה תתאה כל אחד לפי בחינת החכמה תתאה שלו וכו' ועיקר החיות הוא מאור הפנים וכו' ע"ש. וזה בחי' בוגרת, שלאחר שכבר הגיע לנערות ושערות למעטה, בחי' חכמה תתאה, אז היא צריכה להמשיך חיות. ולכן בגרת נוטריקון, באור (הפנים) ג' רגלים תתאה, שמביאה את החכמה תתאה לקבל חיות מאור הפנים על ידי השלוש רגלים כמבואר שם, שעיקר אור הפנים הוא השמחה, והשמחה הוא בלב, והלב של כל השנה הם השלש רגלים וכו' ע"ש. וזה מה שאמר רבי שמעון בסימנם של הבוגרת, צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף, צמל אותיות צל"ם, בחי' כל המוחין והמקיפים (צ' – המוחין פנימים שמוקף בל' ומ' אורות כידוע), נתמעך הכף בחי' כף נחת (קהלת ד:ו, שזה גם בחי' שמח בחלקו ושונא בצע) בחי' כף החיים. ופירוש מיעוך, היינו התרככות, שהוא בחי' אריכות אפיים, כידוע שארך אנפין משלים הק"ן אור הפנים בעוד אר"ך אנפין, סך הכל ש"ע נהורין. שנתמעך בגמטריא ח"י ש"ע נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נב: ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלא שתים יונקות מגומא אחת מכחיש מאור עיניו של אדם.

עיין לקוטי מוהר"ן תורה כט, שרבינו גילה לתקן וסת לאשה מרובת דמים על ידי יין שהסתכל בו הצדיק, וגילה שם הקשר שיש בין פגם בהשערות לפגם העינים, ועמש"כ בזה לעיל דף מה..

בס"ד         נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

כח תמוז, נדה דף נח:

במשנה, ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות וכו' הרגה מאכולת הרי זו תולה בה עד כמה תולה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול ואע"פ שלא הרגה, ובגמרא איתא ז"ל הרגה מאכולת, הרגה אין לא הרגה לא מתני' מני רשב"ג היא דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב"ג וחכ"א בין כך ובין כך תולה, אמר רשב"ג לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף, לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת, לדברי חברי אין סוף, שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהיה אומר עד כמה היא תולה עד כגריס של פול ולדבריו אנו מודים, ולרבנן דאמרי תולה עד כמה אמר ר"נ בר יצחק תולה בפשפש ועד כתורמוס, ע"כ.

ונראה לפרש, ובכלל דברינו נפרש ג"כ לשון של רשב"ג שאמר שלדברי חברי אין לך אשה שאינה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, שלכאו' מביא ראיה לסתור, דזה מה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם זה סיבה שהאשה תהיה טמאה, רק שהחכמים אומרים שתולין במאכולת, אז איך רשב"ג אומר שאין לך סדין וכו' כאילו שזה הענין הוא טעם למה תולין לטהר. ונפרש בעזה"י על פי דברי רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה סט (שהוא כולל התורות שלפניה כנזכר שם).

והנה בתורה סט רבינו מפרש כל הענין של הגוזל את חבירו ממון גוזל ממנו את בניו (כדאיתא בבא קמא), והוא מסביר שהאשה היא שורש של הממון של האדם והילדים הם באים ונגדלים על הממון של האשה ע"ש. ורבינו גם כן גילה שם שלא רק על ידי גזילה ממש, אלא אפילו על ידי חימוד האדם יכול לגזול את בניו ואשתו של חבירו. ונראה לענ"ד שרבינו גם כן מפרש שהאדם בעצמו יכול לגנוב מעצמו הילדים, וזה על ידי שנושא אשה בשביל ממונה, ועל ידי זה הוו ליה בנים שאינם מהוגנים (קדושין ע). וזה פירוש מה שרבינו כותב שם בד"ה וזה שאמרו רז"ל הנושא אשה לשם ממון וכו' ע"ש, ולכאו' לא מבואר בכלל מה הכוונה בוזה מה שאמרו, כי מקודם היה מדבר על גזילה וחמדת ממון חבירו, ואיך שצריכים לתקן את זה על ידי צדקה וכו', ומה קשר להמשך הזה שמדבר מענין נושא אשה שאינה הוגנת לו וענין של שונאים הבאים לאדם מחמת עכירת מוחו וכו'. אלא נראה כנ"ל שרבינו מגלה שזה שהאדם נושא אשה בשביל ממון, הרי הוא גם נתקע ופוגם בעצמו, ומזיק ילדיו. ואז רבינו ממשיך להסביר עוד איך שעל ידי חמדת ממון מביא לאדם שונאים.

והנה עוד מבואר בתורה שם, שיש דרך שהאדם ניצל מרעת הגזילה, ששומר את הנפשות התלויות בממונו, כי כאשר האדם רואה שבאים לגזול ממנו הוא מכווץ את עצמו, בדרך שלא נשאר בהממון אור של הנפשות, ונמצא שהגזלן לוקח רק בחי' עפרות זהב. וראה שזה ענין הסוגיא שלנו של תולין בכתמים. דהנה ענין דם נדה התחיל כאשר הנחש חמד את חוה, ומזה יש דם נדה וזבה. והנה אדם וחוה תקנו את עצמם ועשו להם חגורות, בגדים. כי בחטא עץ הדעת היה ענין של כעס, כמו שהנחש העיר, אף כי אמר אלהים וכו', בחי' אף וחמה. וזה בא על ידי החמדה שנופלים לכסילות שהוא שעי"ז יש כעס ושונאים כמבואר בתורה שם ובעוד מקומות. והבגדים הם תיקון על הבגידה, והם בחי' חכמה, כי הבגדים הם בחי' כבוד כמובא כ"פ בדברי רבינו, וזה בחי' כבוד חכמים ינחלו, בחי' חכמה. על כן כאשר נראית כתם על הבגד תולין להקל. כי כיון שהבגדים הם תיקון על החמדה, הרי זה בחי' מה שהאדם מכווץ את עצמו לשמור את עצמו והנפשות התלויים בממונו מהגזלן. אז צריכים לשער אם הצליח להציל את הנפשות או לאו.

אז יש תולין בהרגה מאכולת, וזה ענין המבואר בתורה שם (סוף סח) כשהממון יורד לאדם הוא בבחינת טרף נתן ליראיו והוא מהפכו לכעס ונעשה מזה טורף נפשו באפו ע"ש. מאכולת זה בחי' הטרף שבא לאדם, אז אם כובשים את הטרף, נמצאת שאין פגם של כעס וכסילות שמביאים לבנים שאינם מהוגנים שזה פגם של דם נדה, ואין פגם בהבגדים בחי' הכיווץ שהאדם עושה לשמור את עצמו והתלויין בו מהגזלה והחמדה, אז תולין לטהר. רשב"ג אומר שתולין רק בהרגה, אבל אם לא הרגה, ולא כבשה את המאכולת, אז לא תולין, כי זה סימן שטרף הפך לטורף, ויש קלקול ופגם של כעס וכסילות, ואין מה לתלות שניצל מדם נדה. והרי לדבריו בלא הרגה אין קץ, בחי' אין חומה, רק חמה וכעס (כמובאר בתורה סח שם), ואין לך מטה ומטה, בחי' הפרנסה (כמבואר במ”א בלק”מ שקשין מזונותיו של אדם זה בחי' זיווג ע”ש) שאין בו דם מאכולת, דהיינו איזה חסרון של בעצבון תאכלנה, והרי אין קץ כנ”ל, ואין לך אשה טהורה.

ורשב"ג אומר שנראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס, דעד כגריס של פול תולין, גריס זה גמטריא רג"ע, בחי' כי רגע באפו, דכעס בשיעור כזה ראוי הוא, כי כן מדתו של השי"ת, ופול זה גמטריא למודי ה', כי זה סוף התיקון של החמדה, שצריכים להחזיר את הבנים, בחי' למודי השם. (וע"ע בריש פ"ו דנגעים שמבואר שיעור הגריס הקילקי ד' עדשות שכל עדשה ט' שערות, ואכמ"ל).

וחכמים אומרים שאפילו לא הרגה את וכבשה את המאכולת תולין, שאין לך סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, סדין זה בחי' מעשה ידיה של האשת חיל כמו שכתוב סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני, ועל כן על כרחך הדם הזה אינה אלא של כיבוש המאכולת ולא של עצבונה. והרי היא בחינת אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת חן. אני חומה, זה בחי' שמירת העשירות והדעת מהכעס, ושדי כמגדלות זה בחי' הבנים בחי' למודי השם, כי שדי זה זרע האיש שיורה כמבואר ברש"י על התורה, ומגדלות הם הבנים, בחי' (תהלים קמד) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, אז הייתי בעיניו כמוצאת חן, בחי' זווג ההגונה ושמירה מהחמדה. והחכמים אומרים שתולין עד כתורמוס, כי התורמוס זה בחי' זרע שאין תקוה שיצאו לטובה שיהיו למודי ה', כי הס' נחלף עם ד' בהאותיות המוחלפות של, אל בם גן דס, אז התורמוס זה בחי' התרמוד שאין מקבלים גרים מהם, כמבואר בסוף תורה נט בלקוטי מוהר"ן. והרי כשיעור תורמוס בודאי אי אפשר לתלות לטהר.

והנה במשנה תני מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע אמרה לו וכו' וטהרה ר"ע ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה אמר להם מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם, ע"כ. התלמידים של רבי עקיבא תמהו והסתכלו זה בזה, אז הוא נחה דעתם, כי באמת הם הם התיקון, כי הם הלמודי השם.

בס"ד                                       נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

דף יומי כט תמוז התשע"ב, מסכת נדה דף נט: ריש פ"ט האשה שהיא עושה

במשנה: האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה, ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה.

ונראה לפרש על פי תורה ע' בלקוטי מוהר"ן שמבואר שם הענין של כח של הארץ שמושך את כל הברואים אליה, כי כי ככה ברא השי"ת את העולם שהארץ תהיה המרכז, ולכן כולם נמשכים אליה, וזורעים בה והיא מוציא יבולה וכו'. והצדיק מקבל את עצמו מדה זו של האדמה, שזה מדת ענוה, מדת הסבל, שכולם דשים עליו והוא מוציא להם צרכיהם. ולכן הצדיק מקבל את הכח הזה של משיכה, כי הוא יסוד העולם ממש. ובאמת כל זה מראה על ענוותנותו של השי"ת, שהוא באמת סובל את הכל, ולא רואים אותו בכלל, והוא זן ומפרנס כל הבריאה. והצדיק בונה את המשכן, והוא כלים לכבוד השם יתברך שיתגלה בעולם ובכל אחד. כי לולא בנין המשכן, השי"ת מסתיר את עצמו במדת ענוותנותו, והמשכן הוא דרך שהשי"ת מראה כבודו. ויש להבין את זה על פי הסיפורי מעשיות סיפור ממלך הענו, ונפרש קצת בעזה”י.

דבזה מבואר היטב שני ההמשכות שרבינו מפרש בתורה שם (ע), שמצד העניוות בחי' ארץ יש כח המשכה, כי כך הש"י ברא את העולם שזה הארץ היא המרכז והכל נמשכים אחריה, וממילא מדת הארץ והסבל הם המרכז שממשיכים הכל אליהם. ומבחי' זו, בחי' סובב כל עלמין הש"י מסתיר את עצמו, ורואים גדולתו אבל בעילום שמו, שרואים את כל הבריאה, אבל לא שזה דוקא מעשה הש"י, כי הוא יתברך בענוותנותו מסתיר את עצמו וכל פעולותיו שלא פועל אלא על ידי אחרים, ולא מראה את עצמו. ועם כל זה הכל נמשכים אחרי העניוות הזה, שסובל את כולם. ויש כח המשכה, בחי' ממלא כל עלמין, שממשיך אלהותו לתוך העולם. שהצדיק יסוד עולם בונה את המשכן, הכלים להכיל כביכול אלהותו יתברך, וע"י כח המשכה הזו הצדיק נותן לכל אחד הכבוד הראוי לו, דהיינו כבוד ה' הראוי לשרות על כל אחד ואחד. וזה ע"י שמשבחים ומגלים גדולת השם יתברך, שעד כאן גדולת הש"י היה נסתר בענוותנותו, וממילא לא רואים גם את העניוות, כי העניוות בלתי נראית רק על ידי הגדולה. אבל על ידי שמגלים את הגדולה, ממילא רואים את העניוות שפעל כל זאת הגדולה. ורק הצדיק יסוד עולם יכול לגלות גדולת השם, כי אין כלים לגלות גדולתו יתברך אלא העניוות. וע"י שהצדיק יש לו בחי' ונפשי כעפר הוא יכול לגלות גדולת השם יתברך, דהיינו לבנות משכון לכבוד ה' וכמשנ"ל. ולכן הגם שמצד העניוות של הצדיק כל העולם כולם כבר נמשכים אחריו, בזה שהצדיק מקים את המשכן, הוא קורא את ראשי העם, בחי' קריאה כמו שמצינו להבדיל אצל בלעם (ריש פרשת בלק פסוק כ) אם לקרא לך באו, ופרש"י ז"ל אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, ע"כ, וכן כאן הצדיק קורא לראשי העם ליתן להם הגדולה, שישרה עליהם כבוד ה'. בחי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

והנה גם האשה יש לה שני בחינות האלו, כי האשה בחי' הארץ, כמו שארז"ל שאשה קרקע עולם, רק שבאשה זה מרצונה ומבחירתה להיות בבחי' זו, וגם מבחירתה היא נהנית מבחינתה לקבל כל הנאות מאלו שהיא סובלת, אבל לולא האשה מקדשת את עצמה כראוי, אז היא מסוגלת לרוח הקודש גבוה, וכמו שמצינו בשרה אמינו שנקראת על שם השררה שלה ועל שם הרוח הקודש שבה, והשי"ת מצוה את אברהם אבינו לשמוע ולציית להרוח הקודש של שרה.

והאשה יש לה גם את הבחינה של הקמת המשכן, וזה מה שמצינו (שבת קיח:) שר' יוסי אמר מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו' אלא לאשתי ביתי.

והנה הצדיק שהגיע למדרגה זו שהוא בבחינת משה רבינו שמקים את המשכן, הרי עיקר הבחירה שאנו יודעים כבר בטל אצלו (רק שיש לו בחירה בדעת כמבואר במ"א בלק"מ), ורבינו מכנה את זה (תורה כא) בחי' צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שזה בחי' ישיבה, שאין תנועה מרצון לרצון ע"ש (וע"ש איך שזוכין לרוה"ק ע"י טהרת השבעה נקבי הראש). ועל ידי ישיבה זו הצדיקים מגלים כבוד ה' בעולם, בבחינת מרבה ישיבה מרבה חכמה, בסוד התכלת ואכמ"ל. ויכולים להבין את זה גם כן, כי הצדיק הזה הגיע לבחי' מקומו של עולם, שיכול לעשות ראש השנה (כמבואר בלקמ"ת תורה א), שזה בחי' כתר, שבראש השנה מכתירים את הש"י, וכמבואר בעוד מקומות בענין כבוד מקומו. וזה בחי' העטרה והכתר.

והנה גם הצדיק ידיו מלוכלכות בדם, כמו שמצינו בדוד המלך (ברכות דף ד), וכן רבינו אמר על עצמו (ומובא בלקוטי הלכות או"ח ג, תחומין ועירובי תחומין ד: - טז) על שהיה מוציא אנשים ממקומות נמוכות מאד וכו'. אבל כמובן הדם הזה לא מהצדיק, רק שהצדיק באמת רחוק מאד מהדמים והטומאה, רק שנכנס לתקן, משא”כ האשה קרובה מאד להטומאה וכמו שכתוב רגליה יורדות מות, כידוע, ולכן מצויה אצלה דם נדה.

והאשה, שהיא בבחי' קרקע עולם, יש בחי' מצא ומוצא, שיש אשה שהיא בבחי' והארץ לעולם עומדת, שרחוקה מהישיבה, בחי' יישוב, בחי' בית, בחי' האשת חיל עטרת בעלה. וכדי שהאשה תזכי להיות עטרת בעלה צריכה לעבור הרבה בירורים, כמבואר בלקמ"ת תורה טז, שמבואר שם שהדיבור בחי' חוה ראשי תיבות המעטרכי חסד ורחמים, וזה רק על ידי הרבה בירורים ע”ש. וכאשר היא בבחי' עומדת ועושה צרכיה בודאי מתלכלכת את עצמה בעבודת הבירורים (עמידה לשון זירוז, כמו שפרש רש"י עה"פ עמד פתח האהל (שופטים ד:כ) זרזי עצמך בדבר). וזה בחי' לא תעמוד על דם רעך (קדושים – ויקרא יט), שעל ידי העמידה הזאת אינה נשמרת מדם נדה. ויש בפסוק הזה רמז לדברינו, כי בפסוק כתוב לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד וכו' (וידוע מתורה כט שזה מדבר על פגם הדמים ע"ש), בעמיך – בע', זה תורה ע' מי = נךל, ר"ת נפשי כעפר לכל.

וזה מה שתני במשנה, האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, אז תלוי באיזה רצונות האשה נמצאת, אם היא בחי' עומדת או יושבת כנ"ל, כי אם היא בבחי' עומדת שעדיין היא תפוסה ברצונות גשמיות אז הדם שהיא רואה מטמאה, וי”ל דם, שזה בחי' דמימה, היפוך חו”ה. אבל ר' יוסי אומר שבין כך ובין כך, דהיינו בתוך העבודה של הבירורים קודם שיוצאת נקי מרצונות עצמה, עדיין בתהליך הזיכוך והבירור, אז תולין שהדם הוא מהזיכוך והבירור ולא דם טומאה, וי”ל שהדמימה בחי' סייג לחכמה, בחי' כתר. ובזה א"ש ר' יוסי לשיטתיה שאמר שמימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי, שאפילו כאשר אשתו היתה בבחי' עומדת ר' יוסי התיחס אליה בבחי' ביתי, בבחי' יושבת.

ובסוף המשנה איש ואשה שעשו צרכיהם לתוך הספל שרבי שמעון אומר שחזקת הדם מהאשה, כי עיקר הסב"ל זה מהאשה, שהיא ממש בבחי' קרקע עולם שסובלת את הכל.

כה כסלו, יום ב' פרשת מקץ, א' חנוכה התש"פ

נדה דף סא:

אבדה בו שכבת זרע חדש בודקו במחט שחוק בודקו בחמה, פרש"י ז"ל במחט, מקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו. חדש, אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה, שוטחו כנגד עיניו, מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך, עכ"ל.

ונראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי מוהר"ן תורה לא, שיש שני בחי' ברית (אות ה) ברית תתאה בחי' אליעזר עבד אברהם, בחי' (שמות כג) כי שמי בקרבו, שמו כשם רבו, שהוא חנוך בחי' (משלי כב) חנוך לנער וכו'. וזה בחי' בגדים חדשים שעוד לא נתחנכו והם עוד עבים ומהודקים, והעיקר בהם ששמי בקרבו, ועל כן השכבת זרע לא יתן המחט ליכנס בו. ויש ברית עלאה בחי' אברהם, ובאברהם כתיב ואברהם זקן (בראשית כד, לקוטי מוהר"ן תורה כז, ס, פד, תנינא נט), וזה בחי' שחוק (וכן גבי אברהם כתיב (בראשית יז:יז) ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, ובתהלים קה, יצחק הוא ישחק). ומי שהוא במדרגת אברהם אז כל העכו"ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם, כולם הן טורחין בשביל זה האיש (אות ט) בבחי' (במדבר יד) לחמנו הם סר צילם מעליהם, כי מראה חמה עמוקה מן הצל (ב"ב פד), ומבואר שם ז"ל ולעתיד יתקיים (ישעיה ל) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, שאזי נתגלה בחי' פנים, כי עכשיו פני ה' מוסתר בדרך הטבע בהנהגת המשלות וכו' ועכשיו מראה חמה עמוקה מן צילם וכו' וזהו הצל שמסתיר אור החמה, וכו' ע"ש, וזה הבחי' שבבגדים שוחקות השכבת זרע סותם מאור החמה. 

וזה המשך הגמרא שדנה בענין שעטנז, כי סוד שעטנז גילה הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' קמד-) שצמר הוא לבוש הנעשה מאורות הפנימים שנמשכים הלאה לחוץ, אבל פשתים הוא בא מזרע של עץ היוצא מן השדה, מן החיצוניות, ע"ש. והרי הפשתים ממש בבחי' הכנף מוריך, עד לעתיד לבוא שאז כבר לא יכנף.

כו כסלו, ב' חנוכה, התש"פ

נדה סב.

ואשלג, אמר שמואל שאלתינהו לנחותי ימא ואמרו אשלגא שמיה ומשתכח ביני נקבי מרגניתא ומפקי לה ברמצא דפרזלא, ע"כ.

נראה לפרש על פי ליקוטי מוהר"ן תורה לב, שהשכינה כל זמן שלא ניתן לזווג אתקריאת נער בלא ה' (זוהר בא דף לח:) גימ' ש"ך דינים, וכד אתתקנת לזווג איתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינים על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה וכו' ע"ש. אשלגא זה בחי' ה' אלפין, כי שלג בגמטריא אלף אלף אלף, הרי ג' אלפין, ואשלגא, א' לפני השלג וא' לאחריה, הרי ה' אלפין. וזה מה שהיא נמצאת ביני נקבי, כי על ידי הה' אלפין מעלין מנקבה תחתונה בחי' נער, לנקבה עלאה בחינת נערה, על ידי לאה, בחי' אימא. ולכן מקפי לה ברמצא דפרזלא, פרזלא הוא ברזל, ראשי תיבות של הד' אמהות, בלהה רחל זלפה לאה, כידוע. 

והנה הרע"ב כתב (שבת ט:ה) אשלג, לא אתפרש לי מה הוא, עכ"ל. ובמקום אחר כתבתי על זה בס"ד. ועל פי דרכינו יכולים לפרש דבריו, לא אתפרש, דהיינו ל-אלף אתפרש, בחי' ופרשה השמלה, שהוא התפשטות האלפין, לי – בחי' לאה, בחי' הייא לייא, מה הוא – כי אז מוכן לזיווג עם ז"א בחי' שם מ"ה. 

בהמשך הגמרא:

תנו רבנן העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, צפון ועבר, טהרותיו טמאות, צפון צבע נמי מעבר?! אלא וכו'.

צפון פרש"י שבו"ן בלע"ז. צפון זה נוטריקון של נחמן בן צפורה\פיגא, וזה מה שפרש"י שבו"ן שהוא נוטריקון נחמן בן שמחה. כי הצדיק בחי' רוח צפון, עיין תורה ח:ב. וזה הענין המוזכר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מבערגיר ועני (מעשה י') שצריכים לעבור עליו השבעה מימות, ואכן מה שעובר על המקרב לרבינו הקדוש, מעביר אפילו את הצבע כידוע.

דף סה. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב כיון שנתקו שניו של אדם נתמעטו מזונותיו שנאמר (עמוס ד) גם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם, ע"כ. פירוש נתקו שניו, לכאורה נפילת השניים, אמנם רש"י כתב ז"ל משנתקו שניו, זקנה, עכ"ל, ויתכן שהוא לא מפרש שניו לשון שניים, אלא לשון שנים, וצריך תלמוד.

עיין בחיי מוהר"ן (אות תנז) אחד אמר שמה שחלם לו שנפלו שניו מרמז על חכמות שלו שיתבטלו, ואני אמרתי לו אדרבה השטות שלך יתבטל, כי שן הסלע תרגומו חזק (אמר המעתיק עין מדרש רבה במדבר פרשה ג' אין שן אלא לשון חזק וכו') וכו' (רצונו לומר בדרך צחות והלצה כי במדינתנו קוראין לאיש שוטה – חויזק), ע"כ. 

והנה בפשטות, מכח הגמרא כאן היה יותר נראה הפתרון המאן דאמר ההוא, כי רבינו תמיד כותב שהפרנסה תלוי בדעת, וכיון שנפילת השיניים סימן על חוסר בפרנסה זה נוטה לרמז על ביטול החכמה. אכן רבינו בודאי רצה למצוא דרך לפתור את החלום לטוב, כי החלום הולך אחר פתרונו, ואכן יש לפרש הגמרא כנ"ל שאינה דורש על נפילת השיניים אלא על בא בימים בזקנה. 

מסכת נדה דף עג.

תנא בי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר (חבקוק ג:ו) הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות, ע"כ.

יש לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה לא, שכל ההליכה בדרכים תלוים בגלגלי הרקיע, וכמו שפירש הרד"ק על פסוק זה ז"ל מהלכי העולם כלם לא"ל יברך לפיכך יעשה בהם כרצונו וכו' ואמר הליכות עולם, כי העולם מתנהג על מהלכי הגלגלים והכוכבים עכ"ל, והגלגלים תלוים בברית, ויש ברית עילאה וברית תתאה, ובבחינת אם לא בריתי יומם, ברית תתאה בחי' לימוד איסור והיתר, וברית עלאה סודות התורה, שרבינו גם כן מכנה הלכה, הרי שהליכות העולם תלוים בהלכות (וע"ע בתנינא תורה ב', הלכות בחי' הליכת הדמים). ולפי ברית עלאה, שונה מלשון תקות חוט השני, היינו זריחה, בחי' כחם השמש הנאמר אצל אברהם, ושנה (כמו שונה חסר הו') לפי השמש.

עוד יש לפרש על פי ליקוטי מוהר"ן תורה לג, שיש ימי טוב וימי רע, וזה השונה הלכות, שונה מלשון שינוי, שמביא שינוי לאותיות התורה שהיו בצימצום גדול תחת הרבה לבושים, ועכשיו הם בולטים ומאירים. 

זוהר הקדוש

מדרש נעלם פ' לך לך (דפו"י דף כה טור ג, אות ע בזוהר הסולם) ז"ל ומן יומא ההוא כד הוה חמי דיוקנא דאבוי, הוה א"ל אבא אבא, אימא לההוא סבא, שפמין סגיאין מאורייתא הוה. א"ל אימא ליה סבא דקדמאי, סבא דפותקא ומיד יתיישר חילך, ע"כ, ופ' בעל סולם ז"ל שיאמר לו, זקן של הראשונים, דהיינו של ע' זקנים. סבא דפותקא, זקן שקבלו הכתב שהיה כתוב עליו זקן. וכשיזכיר דברים אלו, הבטיח לו ר"ש אביו, ומיד יתיישר חילך. שמיד יתחזק כחו בתורה, ע"כ.

כגונא:

פרשת תרומה קלה.

למהוי עמהון לעלא חד לקבל חד, קדשא אבריך הוא אחד. הראשי תיבות של:  עמהון לעלא חד, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: חד קדשא, בגמטריא נ נח.

רעיא מהימנא פרשת פנחס (זוה"ק עמ' ריט): יתער בעלמא שיר פשוט וכפול וכו', עיין לקוטי מוהר"ן תנינא, ח:א, ומש"כ שם.

זהר ח"ג קסח. אמר רב מתיבתא האי מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר ע"כ. זעיר רב עם התיבות – דהיינו שתיהם ביחד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

מדרש רבה

איכה רבתי (מדרש רבה. ב) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמן, ע"ש. ונראה לפרש שכאשר יש התעוררות של החכמה חיצוניות, שזה קליפה מסוכנת מאד, אז צריכים להתחזק באמונה, והמדרש דייק לכתוב תאמן (ולא תאמין) בדיוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ספר הבהיר

(אות סב) לכה דודי נצא השדה (שיר השירים ז:יב) מאי השדה, אל תקרי השדה אלא השירה, ומאי השירה, א"ל לבו להקב"ה לכה דודי נצא השדה לטייל ואל אשב תמיד במקום אחד, ע"כ. והנה כל הפסוק בשיר השירים: לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נלינה בכפרים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות והכולל.

ילקוט שמעוני

ישעיה תמג ז"ל אני ואתם נלך וננחמנה! ועמש"כ בישעיה מ:כ הפטרה של נחמו נחמו.

איוב ג:תתצה ז"ל ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, אלא כל זמן שהצדיקים חיים נלחמים עם יצרם וכיון שהם מתים הם נינוחין שנאמר ושם ינוחו יגיעי כח, ע"כ.

כתבי האריז"ל

ביחודים של האריז"ל (עץ חיים לט:ה) שם שד"י של אור המלכות, הש' בנויה מכ' על גבה, ושלשה ווין עולים ממנה, ושלשה יודין על ראשיהן. והנה כ"ף בגמטריא מאה, ועם הווין והיודין, השין בגמטריא נחמן (וגם שין בגמטריא רבי נחמן, וש' בגמטריא מוהר"ן. וע' א"ב עמוד פה להמשיך הגילוי בסוד בתוך סוד, וזהו גלי ברזא, וזה כי תחבר הע' של הסוד עם הר"ל - מה יר"ך בסתר - מערל, יהיה ש', וסוד זה, ברית אש). ונשאר משד"י ד"י רמז שהשם נחמן הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהם עשרה מיני נגינה.

בשער רוח הקודש של האריז"ל יש יחוד לעשות לפני חצות לילה בליל שבת קודש וחלק מהיחוד לכוון לכל כיוון שם קמ"ג (אהי"ה במילוי אלפין – אל"ף ה"א) וגם את השם אהי"ה (בגמטריא יה"ו). והנה קמ"ג ואהי"ה כפול ו' פעמים בגמטריא תתקפד שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן פעמיים עם השני כוללים (וע"ש שיכולים להבין את זה שיהיה דייקא פעמיים נ נח, כי מכוונים שם על העשר שמות שבדעת, שהם חמשה וחמשה).

וראוי גם לשים לב שמבואר ביחוד היראה להרמח"ל שכל כיוון מהארבע כיוונים של העולם הם ניצגים בשמות ע"ב ס"ג מ"ה בגמטריא ק"פ. והנה נ נח נחמ בגמטריא ק"פ עם הוי"ה. ונחמן בגמטריא קד"ם עם ד' כוללים, וכן מאומן עם האותיות וכולל בגמטריא קד"ם (ובענין שכל של קדם ע' לקוטי מוהר"ן תורה כא שזוכין להשיג שכל קדם על ידי טהרת השבעה קני מנורה שהם החושים שבהם מרגישים מה שיש בהששה כיוונים ולכן ודאי על ידי קדושת החושים האלו משיגים הקד"ם שבכל הכיוונים), שהוא אחד מיסודות היחוד של האריז"ל הנ"ל שמבוסס על הפסוק מעונה אלהי קדם, שהוא גמטריא של ניקוד הויו"ת שבדעת, וגם גמטריא של זוג שם ע"ב שצריכים לכוון על חמש וחמש בניקוד הנ"ל.

הרי שנ נח נחמ – ששה אותיות כנגד הו"ק – הששה כיוונים, ונחמן מאומן כנגד החסדים והגבורות שבדעת ששולטים על הששה כיוונים. וגם כנגד השני קד"ם המאירים להו"ק, ב"ן בריבוע ושם אדנ"י באחוריים עם י"ח אותיות של הצירופים של יה"ו שבששה הכיוונים. וכל אלו הם ממש שער וכניסה לפנימיות המקום, כי ידוע שהשבטים הם בשער (ע' לקוטי מוהר"ן תורה רפ"ו ובספר אדיר במרום בפירוש יחוד הגן), וי"ב שבטים כל אחד כולל י"ב, הושב כימי קד"ם. ורבינו הוא ראש בני ישראל, כל אלו י"ב שבטי י"ה.

וע"ע מש"כ בשמואל א:ב:ח שרבינו הוא בחי' האבן שתיה, מקומו של עולם.

בשער רוח הקודש (יחוד יא למהר"י גדליה) על הפסוק (תהלים כב) אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו כז"ל השם הוא מן תיבת אליך ובא"ת ב"ש הוא תכמ"ל ע"ש. תכמ"ל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועוד – אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא עם הכ"ב אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ספר פירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו

סוף פרק יד, המלכות בה יחוד וקשר כל המאורות וכו' נמצאו בה ב' מדות דין ורחמים, ואלו הן ב' נקודי ציר"י, ומשם נשפעים מלאכי הדין והיצר הרע, ומלאכי החסד והיצר הטוב, שם המאור הימין צצציתו"ץ (וע"ש פרק כב בענין ד' פעמים צ'), והשמאלי יאהדונה"י, ע"כ. השם צצציתו"ץ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, נחמן מאומן.

אדיר במרום

אדי"ר ראשי תיבות רבי ישראל דוב אודסר, גם: אדיר במרום י', הראשי תיבות כראשי תיבות, ישראל בער אודסר. והספר נכתב בשנת תצ"א, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד רמזים. ועמש"כ על עמוד כז (הוצאת מכון רמח"ל) בענין "מרום". 

עמוד י' כז"ל כי הנה כמו שהיו"ד כוללת תלת קוצין, שהם סוד התלת גוונין של הקש"ת, כנגד זה יש ג' כסויים, שלהעבירם צריך מילה ופריעה ואטיפו דדמא. וסודם עשו וישמעאל וערב רב, והם ממש מקבילות לג' אבות. כי עשו וישמעאל באים מיצחק ואברהם, וערב רב נתערב בזרעו של יעקב, כי ככל זה תלוי במצות המילה. וזהו סוד: ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י:כג). וכבר נ תבאר ענין המילה במקומו, כי כשאין ערלה מכסה, אז החסדים מתפשטים מן החזה ולמטה, והם ע' בסוד ע' נפש. וזהו ממש מקום הישוב שהוא המקום שרחל מצויה שם, וזהו: במושבותם. ובהיות האור הזה מתפשט שם, אזי ישראל הם בגדולה. אך בשלוט הערלה נאמר: השיב אחור ימינו מפני אויב (אייכה ב:ג), ואז נשאר החושך והגלות. וז"ש: עד מתי אלהים יחרף צר (תהלים עד:י), כנגד הערלה. 'ינאץ אויב שמך לנצח', כנגד הפריעה. 'למה תישב ידך וכו'', כנגד אטיפו דדמא. וזה כי כבר שמעת, היאך הספירות בסוד ש"ד דשד"י הם  שמות של אלהים (שם עמוד ו). ועל זה נאמר: עד מתי אלהים יחרף צר. כי אלו הה' אותיות עצמן המה אותיות מנצפ"ך שסודם צ"ר. וזה סוד: ונחש עפ"ר לחמו (ישעיה סה:כה), ר"ל: ע' – נקודות אלהים (שוא סגול חולם חרק), פ"ר – מנצפ"ך. והערלה עצמה נקראת חרפ"ה, בסוד: גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה:ט), וכן: וחרפת עמו יסיר וכו' (ישעיה כה:ח). ונמצא שהצר מחרף. ויש עוד בחינת ישמעאל, שיש לו מילה ולא פריעה. ונמצא שהוא מנאץ את השם שהוא סוד הי' הזאת, שנאמר בה: אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב:ח). ועד שלא נפרעת היה נקרא שהאויב מנאץ השם, כי תראה כי פר"ע הוא בגי' שמ"י, והוא סוד פריעה – פרע י"ה. ובהיות ישמעאל בסוד נצח, ועשו בסוד הוד, אמר: ינאץ אויב שמך לנצ"ח (והנה היום ראוים בחוש את הגלות מישמעאל, וכן יש בעוה"ר קטרוג נגד מצות פריעה. והתיקון שעולה על הכל על ידי פרסום שם רבינו הקדוש, שידוע מדתו נצ"ח כמנין שמו נחמן: נ נח נחמ נחמן מאומן).

   “אך הנה עוד יש הערב רב שבעבורם גם כן אין החסדים האלו מאירים לישראל, ועליהם אמר: למה תשיב ידך וימנך מקרב חיקך כלה (תהלים עד:יא). והוא גם כן מ"ש: השיב אחור ימינו, כי הם החסדים החוזרים לאחור, וחוזרים ממש אל החיק שהווא המקום שמשם היו מתגלים. והנה בזרוע יש ב' בחינות: בחינת יד ובחינת יד ימין. פירוש – כי היד הוא סוד הי"ד פרקים שהם שייך לימין ולשמאל. ויש בחינת הה' אצבעות, שהם סוד הה' החסדים. והנה י"ד הוא סוד כל השבטים. כי הלא י"ב שבטים הם, ולוי מתחלק לב' כהן ולוי, הרי י"ד (צ"ב ואכמ"ל). ובסוד הה' חסדים נעשים ע', דהיינו ה' פעמים י"ד, הוא סוד הע' חסדים שאמרנו שמתגלים. וכל זה צריך להיות שב אחור מפני הערב רב. ותדע גם כן שבשוב אלה החסדים לאחור, נאמר בז"א כביכול תשש כחו כנקבה (ברכות לב.) שהוא ממש סוד אחור, בסוד: אחור וקדם צרתני (תהלים קלט:ה). והיינו שלא נשאר רק בחינת הנוקבא שזה סוד אחור באחור. וכבר נתפרש דבר זה במקום אחר ואין פה מקום להאריך בזה. אך כשחוזרים החסדים להאיר, הנה אפילו הגבורות מאירות בבחינת זכר וגורמות הישועה, כי הם הישועות, בסוד: כו"ס ישועו"ת (תהלים קטז:יג), וזהו סוד: ואלהי"ם מלכי מקדם פועל ישועו"ת בקרב הארץ (תהלים עד:יב), עכ"ל.

   והנה רבינו ר' ישראל בעל שם טוב, ר"ת יב"ש, בגימטריא של שם אלהים במילוי יודי"ן: אלף למד הי יוד מם, והי"ב אותיות, שזהו כנגד עצם הערל"ה והמילה. ורבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ידוע שהוא בחי' נצח, ושמו כבר מביא את הנחמה. שרבינו כבש את ארץ ישראל בשבילנו (וידוע המעשה שהיה לרבינו עם השר הישמעאלי), כמו שהוא אמר, שלנו לא יהיה קשה להגיע לארץ, וכמו שמאז היה מנהג בברסלב שלא לבנות בית חדש בחוץ לארץ. וכדי לתקן להטהר מהערב רב, שבגללם השיב אחור ימינו, צריכים הטפ"ת דם ברית, וזה ע"י השיר שהוא באחוריים, שהוא בגימטריא כו"ס הישוע"ה (עם האותיות): נ נח נחמ נחמן מאומן. שהוא פועל ישועות' בקרב' הארץ', ס”ת בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ע”ה), ומטהר מ”אבי אבות הטומאה” (עם התיבות) שהם “הערב רב” (עם האותיות, כמנין נ נח נחמ נחמן מאמן). [ע' לק"מ י:ח שמשה בגמטריא חרוף אף שמבטל חרון אף של עבודה זרה מול בית פעור].

   (ואולי בזה יש איזה פתח להבין איזה רמז במה שרבינו היה משחק שחמט עם המשכילים (שחמט ע”ה בגימטריא משיח – ד.ש.). כי היה מתקן הערב רב, בחי' חשך, שהוא אותיות שח ך, דהיינו שך כתר – המלך. והיעבת"א).

[וע' לעיל מש"כ בפרק "בענין פעולות הנחמנים וכו'" בענין הדרך לארץ ישראל, ובענין העשרה קדושות בארץ ישראל].

   ויעויין עוד בסה"ק אדיר במרום (עמוד טו) ז"ל בתחלה נאמר: והארץ היתה תהו ובהו וחשך (בראשית א:ב), בסוד מוח לב כבד כנ"ל. ואחר כך: ויאמר אלהים יהי אור. ויש ה' פעמים אור, למתק ה' אותיות דאלהים. ובאמת זה המיתוק מגיע אליה בסוד אימא, כי הלא גם החוט עצמו מגיע אל זו"ן מאימא כידוע. ובאימא יש אלהי"ם נכלל בהוי"ה בסוד הנקודות שלו, ושם נמתק בסוד ה' אור. ואז נעשית הנוק' תיבת נח. כי בתחלה היה רק: ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואז לא נעשה בחינת תיבה, אלא הכל עומדים בתוך המים, דהיינו הס"א שולטת בגלות, ורוח מגיע להם מטי ולא מטי. ועכ"ז ההנהגה בסוד אלהים לבד. אחר כך: ויאמר אלהים יהי אור, בסוד הוי"ה בניקוד אלהים, ובסוד ה' אור המתקנים ה' אותיות דאלהים. ואז נעשה בחינה אחת בתוך המים, שהיא התיבה. והיא מציאות התפשטות הנוקבא בבחינה אחת, שאפילו בזמן הגלות ובתוך הס"א, תפריש מן האחרים מי שיזכה להיות חוסה בצלה. ואלה אע"פ שהם בתוך הקליפות, יקרא שהם חוץ לקליפות. כמו נח ממש שהיה בתוך התיבה בין מי המבול. ועל כן עד שלא נמצאת בחינת התיבה, לא היה אפשר לעשות תיקונים כמו שעשה רשב"י, כי מי שהוא שהוא בתוך הקליפות אי אפשר לו לתקן תיקונים אלה. אך כשנמצאת התיבה, הרי מקום מנוס ומסתור מן הס"א ששם יוכל האדם להנצל ולעשות תיקונים. והבן היטב כי זהו ממש כענין הזיווג דאחור באחור, שלמטה אין זו"ן יכולים להזדווג, וכשעולין לאו"א מזדווגים. כך אלה אם היו חוץ מזאת התיבה לא יהו יכולים להתקן, כי מי המבול שהיא הס"א היה על כל הארץ. אך בהכנסם לתיבה יכולים לתקן תיקונים. ועל כן תבין כי לא יכלו תיקוניו להוציא לאור הגאולה, כי רק בסוד התיבה נעשו, עכ"ל.

   ויתכן שענין ה' תיבות נ נח נחמ נחמן מאומן הם בחי' ההמתקה של ה"פ אור, וענין נ נח באחוריים שעי"ז יכולים לעשות תיקונים אפילו בימינו שאנחנו שרויים בנ' שערי טומאה, שאע"פ שלמטה הכל באחוריים, אנו עולים לאו"א בחי' אומן (בחי' ויהי אומן את הדסה ובחי' כאשר ישא האומן את היונק) ופועלים היחודים והתיקונים.

ויש לציין שסבא נפטר בח"י חשון שהוא יום הראשון של חשבון המ' ימים של המבול (כפרש"י ריש פרשת נח פסוק יב – לפי ר"א. ויש לומר שלא רק בשביל שהיה יום בלי לילה, אלא כי בתחילה היו יורדים באופן שיכולים להתהפך להיות גשמי ברכה). וגם לציין למש"כ עה"פ (כי תשא לב:לב) מחני נא (עוד רמזים בתאריך הילולא של סבא ישראל עמש"כ עה"פ שלח נא ביד תשלח – שמות ד:יט, ובערך ישראל דב אודסר). שוב ראיתי שסבא נימול כ"ח כסלו, שזה היום שפסקו המ' ימים של המבול.

עמוד כב שכדי לצאת מגלות צריכים בריחה, אבל אחר שמשה רבינו ורשב"י כבר עשו את הבריחה בעד כל ישראל, מי שדבוק באורם, אינו צריך אלא יציאה בעלמא, ולא צריכים לסבול חבלי משיח אלא כמו חיבוט הקבר הצריך להפריד מן האדם הזוהמא שנדבק בו ע"ש, ולכן י"ל שזה ענין הגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן בגמטריא תצא, שזה המכה בפטיש כבר נעשה על ידי נ נח, בגמטריא תצא!

עמוד כז (בהוצאת מכון רמח"ל): והנה כתוב עלית למרום שבית שבי (תהלים סח:יט), שמדברעל רשב"י, כי שב"י הוא (ר"ת) ש'מעון ב' י'וחאי כידוע, וזה כי בעלות לבחינה זו של אימא – שהיא מרום. וכן לאה בסוד צפורה שהיא מרום, אז שבה השב"י, והוא כי הוציא בכח ניצוצו זה שהוא רשב"י זלה"ה, שגם הוא היה לו לברוח כן. וזה כי כמו שהוצרך בריחה ויציאה בגאולת מצרים, כך היה צריך שיהיה גם בגאולה אחרונה. אבל כתוב: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון (ישעיה נב:יב), ונמצא שלא יהיה בריחה לעתיד לבוא. וצריך לפרש זה הדבר מהיכן נמשך, וגם מה גודל תועלתו וכו' ע"ש.

והנה רבינו אמר על הספר שלו – לקוטי מוהר"ן שהוא אתחלתא דגאולה, ובחייו יצא רק לקוטי מוהר"ן קמא, שבו רפ"ו סימנים כמנין מרו"ם, וכמנין נחמן מאומן (ואימא של רבינו, פייגא – ציפורה). והרי מובן שהספר ליקוטי מוהר"ן מציל אותנו מהבריחה והניסה.

עמ' מ ומשהו, מראה את השערים לגן עדן שהם שלוש שמות אדנ"י, שהם גמטריא קצ"ה – שבעצם זה צד"ק שיש בו נקודה טמונה. וכדי לפתוח אותם צריכים להמשיך שלוש שמות הוי"ה, כמנין לח"ם, הרי רע"ב (בסוד לא רע"ב ללח"ם), ועוד צריכים לפתוח את ההויו"ת לחס"ד, במילוי יודי"ן, הרי עוד רי"ו, ביחד זה פת"ח, שפותח את השערים. והנה פת"ח עם הג' כוללים – שהכל נבנה פה בשלוש שלוש, הרי 491 גמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן. ואז הרמח"ל גילה שכדי לעלות לתוך גן עדן זה ע"י השם מ"ב של אנא בכח, וכבר ביארנו איך שאבג"י, זה ממש הסוד של שיר פשוט כפול משולש מרובע. ות"ץ ע"ה זה גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!. אז כבר מובן קצת מה שר' ישראל קרדונר כותב במכתב, כידוע למחצדי חקלא שבין אנ"ש.

עמ' נז-נט מגלה איך שהצדיקים עולים לגן עדן ומקבלים שם את האור בסוד מזו"ן, שזה סוד אח"ד א"ל אח"ד מ"ה וא' פנימי (=ודייוי), הרי חמש מספרים כוללים על מזו"ן = נ נח. גם לעיל משם הרמח"ל מגלה את סוד מלחמת השם עם הקשת, שלוקחים את הקשת ויורים חצים, ומגלה שם ש"חצי" – נ נח – הוא בא מי' שבראש, שיש לה ג' קוצין, ולכן נחשב לג' יודין, שהם ג' שמות הוי"ה, שביחד הם ע"ח ול' גמטריא חצ"י – נ נח.

עמ' עו- בענין קודם סור מרע ורק אחר כך עשה טוב. רק לפני החטא היה להיפוך. עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רלח ואות תמז.

עמ' קפה - בפלגותא דשערי וכו' ע"ש ענין של אורח צדיקים כאור נגה וכו'. ומסביר שם איך ע"י דעת דעתיק יומין הנצחיות נקבע לפי הזמן. וכל זמן של הזמן יש הספקות של הרדל"א שעליהם אמר הנביא (ישעיה נח:יא) והשביע בצחצחות נפשך, צח חד צחות תרין ע"ש באריכות.

וי"ל בזה נ נח. כי נ הוא הצ', כי איתא בכוונות (וכן הוא באדיר במרום עמ' קסה) ענין המאה ברכות שנ' יש בראשו י'. וא"כ הרי בהיפוכו הוי' צ' (גם נו"ן ע"ה בגי' צד"י עם האותיות). הרי שנ נח הוא ענין הצחצחות - חד תרין.

נחמ = זמן ע"ה, גם גימ' צח.

נחמן = נצח.

מאומן = כאלף ו'. כי באלף ו' - חד חרוב ע"ש.

גם י"ל זה בחי' המלכות שבה כל אחד משיג בהספקות של הרדל"א, ע"ש עמ' קפט ד"ה אך.

וגם י"ל שזה הענין המבואר שם - וארח צדיקים כ-או"ר = נ נח נחמ ע"ה. נג"ה - נח. הל"ך = נ. ואור עד נכון היום עם האותיות ותיבות בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

עמ' רג-ד.

דמות אדם (גי' נ נח נחמ נחמן מאומן) תרי"ג וז' דרבנן = תר"ך. צל"ם = ק"ס.

סך הכל = 780 = שפ"ת אמת תכון וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן = 491. רפ"ח ניצוצות ע"ה 289. סך הכל = 780.

עמ' רד (עמ' שכד-שכה במכון רמח"ל): אמת ואדם הכל אחד וכו' שכל הבריאה כמו בקיצור היא אדם. ובפרטות יותר הוא אמת ע"ש.

אמת ואדם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

עמ' רה-רז בענין שפת אמת תכון לעד, ששלמות האדם הוא תרי"ג וצל"ם שביחד עולים לשפ"ת, ועוד כותב (עמ' רו ד"ה והנה) אבל האמת שצריך ששני השפתים יתוקנו, כי סודם זו"נ בסוד זכר ונקבה בראם', (ד"ה אבל) 'ונמצא שתיקון הכל הוא להחזיר בכל ובקביעות ענין השפתים... והם מדת הפרצופים כמ"ש ששניהם ביחד מאה אמה אע"פ שנעשין אח"כ מאה לכל אחד'. הרי שבסוף אפילו שלמות של השפת יש לו עוד מאתים, מאה בשביל הנוקבא ומאה בשביל הז"א. והרי שפ"ת ועוד מאתים, ושני כוללים בגמטריא תתקפב שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (דהיינו פעמים 491 = 982) כנגד הזכר ונקבה.

ועיין שם שהשפת אמת, הוא השפה העליונה בחי' נצח. תכון לעד בגמטריא פתק. 

ועיין שם (עמ' שכח מ"ר) ז"ל ואז קומתם שלימה בסוד ק' [אמה] (ב"ר יב:ו) – שהם נ' לאחד. כי מדתם בסוד אימא וכו' ע"ש.

והנה אימא בחי' ח', כי זו"נ הם הז' מידות, ולמעלה מהם אימא בחי' ח'. הרי: נ נח!

ואז שניהם נבנים לק' כמבואר שם, ועם מ"ו של אבא, הרי: נחמ נחמן! מאומן – א"א. 

[אדם הראשון היה בבחי' ת"ק שנה מן הארץ עד השמים, ואז ותשת עלי כפכה, שנתמעט לק'. ולכן אחר שנבנו לק' שוב נבנים לת"ק, וזה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא התחלה של ת"ק, א"נ עם האותיות וכו'].

עמ' רכא. שורש הציץ. י' פעמים מ"ו עולה ת"ס כמנין קד"ש ל"ה'. וע"ש שכל זה מבחי' א"ל השורה בהדיקנא ע"ש מבואר להדיא. הרי תצ"א [נ נח נחמ נחמן מאומן]! ובעזה"י עוד נכתוב – אות עה - בסוד המצח המבואר הלאה באדיר במרום עמוד רנה.

עמ' רלב. סוד 'עת אחד' ע"י השמונה תיקונים דכהנא רבא = 491 [נ נח נחמ נחמן מאומן]!

עמ' רנו, בענין מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא = צ"ח. וי' אהי"ה מ' אותיות, וי' אהי"ה = נ' שערי בינה, שכולל כל הנ' שערים. וזה מצח, ע"ש באריכות. ועמש"כ בתפילת שחרית, יגדל אלקים חי.

נ נח, נחמ = צח, נחמן = נצח, דהיינו צ"ח הנ"ל שהוא המ"ט האל"ה, והנ' שערי בינה. מאומן ע"ה = מצח.

בק"ר צ"ח = ת (כמבואר שם) אלהי"ם וה' אותיות = תצ"א [נ נח נחמ נחמן מאומן].

עוד נראה על פי המבואר שם, שהמיתוק של הצ"ח – נחמ – שהוא הרצון שבאמצע – הוא ע"י מה שלפניה ומלאחרי: נ נח נחמ נחמן מאומן שעם השבעה אותיות של נ נח נחמ, עולים ת. וע"ש איך שזה תיקון המצח (ועי' לעיל מש"כ אות סו במש"כ באדיר במרום לענין הציץ שהיה על המצח).

ועוד נראה לפרש כאן בהרמח"ל שמפרש השם אלהי"ם, שה' של אל"ה, עושים אותה שלוש ווי"ן, שעולה ח"י, יוצא שאל"ה בגמטריא מט, ויש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, שביחד הם צ"ח (נח”מ), וזה אל"ה של אלהי"ם, ועם הי"ם של אלהי"ם, הרי נחמ"ן!

עמוד רנז. ברן (252) יחד (22) כוכבי (58) וג' תיבות = נ נח נחמ נחמן ע"ה. 355

עמוד רצד: ואז נקרא ממש 'דג שבים' בסוד וידגו לרוב בקרב הארץ וכו' ע"ש. דג שבים ע"ה בגמטריא רבי נחמן.

עמוד שלח, ע"ש בסוד ורוח אלהים מרחפת על פני המים, שדורש מרחפת, מ' ר"ח פ"ת, ולפי המבואר שם יכולים לדרוש עוד להוסיף על הפ"ת עשר אותיות של שני שמות אלהים השורשים, וא' על הרוח. הרי תצ"א כמנין נ נח נחמ נחמן מאומן. רפ. אין לך בן חורין אלא מי ששר נ נח, בסוד במתים חפשי (תהלים פח:ו), במתים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכן הכוונות על התיקון הכללי שרבינו גילה לכוון שני אל אלהים במילואם, אלף למד אלף למד הי יוד מם (שהם בגמטריא תהלים שע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן), שני שמות האלו הם ג"כ בסוד המיתה, בסוד הכתוב (תהלים סח:כ-כא) ברוך אדנ"י יום יום יעמס לנו הא"ל ישועתנו סלה – הא"ל לנו אל למושעות ולאלהים (כתוב הוי"ה וקרי אלהים) אדנ"י למות תוצאות, כמבואר בספר אדיר במרום (עמוד קסט), כי הא"ל זה הו"ק שיכולים לחיות בו, אבל לעלות למעלה צריכים מיתה, שהיא המנוחה, ובזה משלים אלהי"ם, ע"ש. ובאמת משיח הוא המתקן את הי"ה בסוד אשרי איש אשר תיסרנו י"ה ומתורתך תלמדנו (תהלים צד:יב), כמבואר באדיר במרום (שמא-ב) 

עמוד שד"מ. בענין רישא דעשו, ועשתי עשרה שכל המוסיף גורע. עיין מש"כ על מגילת איכה א:י.

עמוד תיד-תטו. ז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים. והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

וע"ש עוד (עמ' תטז-תיז) ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכלהפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל, הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

והנה מצינו שרבינו ממש יעץ והדריך אותנו והראה לנו את הדרך איך לאחוז בדרך היחוד העליון של קודם החטא שיתנהג בביאת המשיח בב"א:

שיחות הר"ן אות ב: טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו, ע"כ.

שיחות הר"ן אות רסט: לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

הרי שרבינו גילה את הדרך איך לאחוז ביחוד העליון של קודם החטא, שיתנהג רק בביאת המשיח בב"א. נ נח נחמ נחמן מאומן!

עמ' תטז הרמח"ל מסביר איך אדם ואשתו נפלו ליאוש, "ואז האדם ואשתו שחשבו כבר ללכת אחר הס"א לגמרי מפני שחשבו שאין עוד תקנה, מיד נחבאו בתוך עצי הגן וכו' וחשבו להסתר לגמרי מן הקדושה, ואז היו כל הקלקולים שארז"ל (סנהדרין לח:) אדה"ר מין היה, כופר היה. אבל מיד שנתגלה עליו הקב"ה ואמר לו (בראשית ג:ט) איכה – אן נטה לבך – כמ"ש ז"ל, 'שב משם', וחשבו להנצל מן הס"א כעובר לאנסו' ע"ש. והאיר אחד מהחברים ש'איכה' שהש"י אמר להם היה בחי' קול המוכיח הראוי שנתן להם כח לחפש בעצמם זכות. והנה הרמח"ל מפרש את הדיבור הזה של איכה, אן נטה לבך, שזה היה קריאה של "שב משם", בגמטריא תרפ"ב (תעשה רפ"ב – תורה אזמרה), השנה שסבא ישראל קיבל את הפתק (שהוא עוד הרבה אין שיעור למעלה מתורת אזמרה כמבואר בפנים הספר). כי איכה זה בחי' א-י, עשרה מיני נגינה, שיר פשוט וכו' הדרך היחיד שראוי להוכיח כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ח' תנינא), וכן א"י ראשי תיבות ישראל אודסר, וי' פעמים כ' (א-י-כ-ה) עם השני אותיות בגמטריא בר, ישראל בר אודסר (והה' הוא תוספת). כ"ה, בחינת מאומן, כי כ"ף עם הכולל, בגמטריא אומן עם האותיות, וה' אחרונה כמו אומנה, כמו מאומן. וכן כ' פעמים ה' בגמטריא כ"ף כנ"ל. וכן 'אן נטה לב' ע"ה בגמטריא נחמן. כי נשמת רבינו פרח קודם החטא, ולכן נפלו ליאוש, והש"י האיר להם ממנו, והחזירם.

יחוד היראה. חותם היראה – עיין לקוטי הלכות, יורה דעה ח"ב, הלכות כלאי בהמה ד:יד-טו, פלאות.

תקונים חדשים של הרמח"ל

עיין ערך שיר חדש, כמה קטעים מהתיקונים חדשים.

תקון מ"ג כז"ל והא מטטרו"ן שרא רבא אתי פתח ואמר, ר' ר' כתיב לפני שמש ינון שמו (תהלים עב:יז). הכא רזא עלאה, תא חזי ה' אור אנון לקבליהו ה' חשך. דא ידא ימינא ודא שמאלא. כדין ותרם כראים קרני (תהלים צב:יא). מתמן ולהלאה יהי אור ויהי אור (בראשית א:ג) בההוא זמנא שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה (תהלים צח:א) דא נהירו דחכמה סתימאה בכ"ב אתון, דאתמר בהו ב"ך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח:כ) {ה"ע אולי דורש שה' פעמים ב"ך גמטריא ינן}. אבל נפלאות, נ' פלאות. ורזא ינון שמו אלין דגים דימא דלית עינא בישא שליט בהו, ורזא דא עינא פקיחא....  ואי תימא מאי 'לפני שמש'? אלא דא משה דאתמר בה פני משה כפני חמה (ב"ב עה.). רזא דמלה זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה:ב). ורזא דא ן' פשוטה, דכר ונוקבא מסטרא דא"א, לאתקימא כלא ביחודא חדא לעלמין. ודא תקונא דיתתקן בזמנא דמלכא משיחא. אבל לבתר כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב:כז). כדין אתמר בה כלת משה (ע"פ במדבר ז:א, וענין כלת משה ע' מש"כ הרמח"ל בספר גנזי רמח"ל עמ' רסג-ד) דאתית למנין. ובה ויקחו לי תרומה (שמות כה:ב) לאהדרא לה לבעלה, דאתמר בה בעל אבדה מחזר על אבדתו (קדושין ב:). בגין כך לפני שמש ינון שמו, דתקונא דמשיח אזדמן בקדמיתא. וכלא ברזא דנ', נ' פלאות, עכ"ל ע"ש.

הנה לא זכיתי להבין לגמרי דבריו הקדושים, אבל רואים שהרמח"ל מקשר השיר החדש לינו"ן, ומפרש שזה רזא של הנ' כפופה והן' פשוטה. וזה ממש בסוד נ נח נחמ נחמן מאומן, שגם כן מתחיל עם נ' כפופה ומסיים עם נ' פשוטה. וגם רבינו מפרש בלק"מ שהצדיק הדור הוא, שאנו מקיימים שזה רבינו, הוא הנון – הדג, וגם לוית"ן גמטריא ננננ"מ עם התיבות. וגם ענין ותרם כראים קרני, שהר"ת קכ"ו זה גמטריא של שם אדנ"י באחוריים [וגם כל הענין של העין, הוא ענין של שם מ"ה באחוריים גמטריא ק"ל], וגם קרני מלשון קרן שעם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן, כמו שר' געציל תלמיד ר' אברהם בן הר"ן כתב ביומן על דברי אנ"ש באומן חמישים שנה לפני שסבא קבל את הפתק (דהיינו תרל"ב) על הפסוק משיר המעלות – כהניה אלביש ישע וחסידי ירננו שם אצמי"ח קרן – שהשם של רבינו באחוריים הוא השיר החדש שיתגלה לפני הזמן.

רזין גניזין

ע' עיטרין לכבוד המלך, עטרא תמניא ועשרין (עמוד רנז)

ות"ח כתיב לישועתך קויתי ה' (בראשית מט:יח) דא למשה אתמר וכו' וכו'דהא משה בעא לאתקפא ישראל בציפויא (-לשון קיווי) בגין לאשלמא להו, בגין כן לזמנין אנהיר נהורא דיליה ומיד אסתים. בגין כן וראו וכו' ומיד והשיב וכו' תב ואסתים. ודא "עד באו לדבר אתו", בסוף יומייא מלה קיימת, דייקום חד דקאים ברזא דציפויא, וביה משה אתלבש ומליל ביה בסתימו, בגין כן "אתו", דלא אדכר בשמא. וכדין ישראל ביה במתתקפין בציפויא דיליה. ואתמר ביה לישועתך קויתי ה'. וכדין תו לא אצריך דמשה יתדבר ברזא דסתים וגליא, כמה דהוה עביד, בגין ציפויא, דכבר אית חד בעלמא דעביד בגיניה, ויכיל לאתגלאה, דציפויא כבר אשתכחת, ע"ש.

והנה המתגרם שם כתב בסוגריים שהכוונה להרמח"ל שחיבר דרוש הקיווי וכן כל התפילות של התקט"ו תפילות שלו חתומים בפסוק זה, לישועתך קויתי ה'. ויתכן, ואם כן יש לומר שההתגלות של משה רבינו היה מיד אחריו עם רבינו נחמן. אכן יש לומר שהכוונה לרבינו, שאחד מעיקר לימודיו שבו הוא ידוע בכל העולם הוא ענין הקיווי – שאין יאוש בעולם כלל. ובזה אתי שפיר גם כן שרבינו מרומז במילה "אתו" בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. אכן אם הכוונה לרבינו ק"ק שעוד לא ראינו אחריו התגלות של משה רבינו. ואולי הכוונה לסבא ישראל, כי: אין יאוש בעולם, ראשי תיבות: ישראל בער אודסר, ותיכף בעזה"י נזכה להתגלות של משה רבינו.

פירוש הכתובה של הרמח"ל (נדפס בנספחים של ספר קיצור הכוונות)

הרמח"ל כתב את זה בשנת ה' אלפים תצ"א, אז הוא מפרש את ענין השנה וז"ל תצא דווקא, למלחמה על אויביך, בכמה מלחמות נגד הקליפות להוציא משם השכינה שירדה שם בגלות. ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו, בכמה ניצוצות הקדושה שמעלים למעלה. אז וראית בשביה אשה יפת תואר וכו׳, כלת משה ודאי, והיתה לך לאשה. שנת, בה היא נעשית שנה מלאה בי״ב חדשים. ״ה׳ תצא״ ודאי, ה׳ - בו הא לכם וכו׳ וזרעתם את האדמה. תצ״א בו נצא למלחמה, והיתה לך לאשה. עכ"ל. ורואים מדבריו שענין התצ"א זה תיקון הברית בהצלת הניצוצי קדושה שיצאו לחוץ ולהשיג הזיווג (עם השכינה). אשרינו שזכינו לנ נח!

עוד מהכתובה של הרמח"ל הנ"ל ז"ל: ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא, סוד זה קוה קויתי ה׳, וכן כי נכסוף נכספת לבית אביך, כי שני תאוות צריכות ודאי להמשיך ולעורר התאוה למעלה, וחסד מצד כסף מת׳ עלמין דכסופין, והם מאתן מצד חיבור דו״ן קומת מאה אמה לכל א׳ מהם, שהרי השכינה לבדה היא מאה אמה לבד, אבל בהתחברה עם היסוד הוא מאה והיא מאה, והוא מאתן, עכ"ל. וידוע לנו ש'מאתן' זה גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (שלכן זלמן שזר מופיע על השטר של מאתים), הרי שלמדנו עוד סוד בנ נח שהוא מת' עלמין דכיסופא של הצדיקים ומחיבור זו"נ פנים בפנים כמבואר שם.

פנות המרכבה (נמצא בספר גנזי רמח"ל)

מצאתי ת"ל פלא נפלא מאד, חוברת שלם של הרמח"ל שממש מרמז במכוון על הפתק הקדוש של נ נח נחמ נחמן מאומן. ולא זו בלבד, הרמח"ל עשה על התורה זו, תפילה ממש כענין של רבינו. ראה בספרו פנות המרכבה (נדפס בספר גנזי רמח"ל עמ' שיג). וכל הפנות נבנים על יסוד קרבן המנחה, ועמש"כ בערך מנחה.

הפינה הראשונה מדבר על פתיחת הקברים (-היינו עננים של טומאה, שעד שהיות הקברים סתומים, קולם של ישראל כמעט אינם נשמעים, אינם עולים לשמים ע"ש), שהוא נוטריקון של פת"ק (וכבר לפני כמה שנים כתבתי בס"ד בפרשת יתרו (שמות יט:יז) שהוא ראשי תיבות פה תהיה קבורתכם ע"ש) והרמח"ל מסביר שאחר פתיחת הקברים יהיה התגברות עצומה של הס"א, ממש כמו שרבי נתן מאריך בענין זה (ומבואר שם ממש הענין שרבינו כתב בלקוטי מוהר"ן כב:ז שתכף שמתעורר קול דקדשה הם מתעוררים תכף ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו ע"ש), ולכן אחר התגלות הפתק היה השואה ("וסוד חבלי משיח יוצאי מן הקברים האלה"). ושם הרמח"ל מדבר על ה"אבי אבות הטומאה" שהוא ממש זה לעומת זה, והרי עם הג' תיבות הוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן "תימן" בלי יוד ועם הכולל, שהוא מדבר שם ממנו, הוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. שעוד לא זכו אז לכל התגלות של נ נח, רק לפתיחת הקברים בכלליות, קבלת הפתק. ולכן העננים של הס"א מכסים. ועוד מביא שם ז' שמות רעים של העננים, והגמטריא של הראשי תיבות שלהם תפ"ה כמנין תהלים, ועם הז' כוללים הרי זה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ועליהם נאמר "סכות בענן לך מעבור תפלה", סכות בגמטריא תפ"ה ע"ה, ועם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והשבעה עננים עומדים תחת ממשלת רהב שר של מצרים, רהב מצרים בגמטריא הפתק"א ע"ה. וכנגדם היו מתפשטים בארץ ישראל שבע עממין שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה" ע"ש. הראשי וסופי תיבות של לא תחיה כל, בגמטריא תפ"ו, ועם הששה אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכנגד העננים הרעים יש ענני הכבוד בחי' עב קל, ע"ב זה חסד, ריבוע הוי"ה, וק"ל זה ריבוע שם מ"ה [וכז"ל וסוד זה "הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים" ע"ש. הנה ה' רוכב על עב בגמטריא תפ"ו ועם החמשה תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן הראשי תיבות של: רוכב על עב קל ובא מצרים בגמטריא תפ"ו ועם הששה תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה]. וכל ענין העננים מכסים מרומז בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח'. [עוד כתב שם ז"ל וכשהקב"ה יוציא חמה מנרתיקה וכו' ראשי ישראל יתחזקו וכו' "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" כ-צאת, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן]. וכאשר בני ישראל יצאו ממצרים ירדו כנגדם ז' עננים טובים וכו' "ויסע עמוד הענן מלפניהם" הראשי וסופי תיבות בגמטריא נחמן מאומן. וכז"ל וסוף הענין היה במתן תורה (-עיין ברמב"ן עה"ת) כשנתעורר שופר העליון, אימא עלאה, והוא יובל, אז נשלם חירותם של ישראל ונבקעו כל העננים רעים לגמרי, כין דבר מעביר אותם כמו השופר, ע"ש. שופר בגמטריא הפתקא.

והנה עיקר השם של פינה זו: כוז"ו שהוא ראשי תיבות: כבוד ושבח זכות ופאר (-סופי תיבות בגמטריא ברית, ושאר האותיות בגמטריא תנו) ועם הד' אותיות הם בגמטריא: פתקא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועיין שם איך שזה יאיר ויקשר נשמותיהם אפילו שאינם יודעים (ריש עמ' שטז), ועיין שם (עמ' שיז) ענין השמן שיאיר במוחין, שסודו (בי"ט) נכלל בפסוק "כי בי חשק ואפלטהו" שהוא בגמטריא הפתקא ע"ה. והוא בסוד "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם" – לאהבה אותם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ובהיותם בסוד הראש נאמר "ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי" – סביבותי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן 'ועתה י'-רום ראשי, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וסודו "ושמן על ראשך אל יחסר" – שמן על ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ואז יש גם את הלבונה (כז"ל: ברית הלבב סודו "ונתן עליה לבונה" – ונראה לפרש כנ"ל שכבוד ושבח זכות ופאר בגמטריא תנו ברית), וסוד זה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו – עמש"כ על פסוק זה בישיעה (א:יח). ונתפרש עתה בסוד "ויטע אשל בבאר שבע" בבאר שבע עם התיבות והכולל בגמטריא פתק. וסוד זה "ועל כל פשעים תכסה אהבה" תכסה בגמטריא תפ"ה כנ"ל.

ובסיום ביאור הפנה הראשונה כז"ל והכל בסוד האש הלוהט, אש האהבה, שנאמר בו: "רשפיה רשפי אש שלהבתיה, ע"כ. רש"ף, בחינת שופ"ר הנ"ל, בגמטריא פתק.

וכן לענין פנה שניה, שהוא ענין של שירה והתגלות נבואה, מרומז בתורה ח' הנ"ל. וד' כנפים יש ע"ש, ובלקוטי הלכות מרבה לבנות על היסוד שהד' כנפות הם בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע, והרמח"ל כותב שהשרש שלהם נקרא שמו צמרכ"ד (השם הזה מובא גם בכוונות להתחלת ברכת כהנים) – בגמטריא נ נח נחמ נחמן, וסוד זה "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק" – כל הפסוק הזה מפורש ומבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ח'. וכתב ז"ל ואז נקשרים בשרש העליון, והוא אות צ' של השם שאמרתי צמרכ"ד. וסוד זה 'צבי לצדיק' ונכללים כלם בו עכ"ל, הרי שהכל תלוי בצדיק. עוד כתב ז"ל כי אחר שהוצבר עפרו של אדם מד' כנפות הארץ, הונח כולו בגן עדן. וסוד זה 'מלך' הוא כמנין צ', והוא הצ' הזה שאמרתי, והוא מתפשט על הר ציון, סוד זה (תהלים ב:ו) 'ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי' עכ"ל עמש"כ על פסוק זה. עוד כז"ל זה הצ', שהוא מלכי, על הר ציון מתפשט ודאי, ועל כן נאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ע"כ. וידוע שיש כבר מזמן מקום בהר ציון מיועד לציון רבינו הקדוש, שצריכים לצבור עפרו (-גופו, כן כתב שם להדיא) של רבינו מאומן להביאו לארץ ישראל, וידוע שסבא תמיד הרבה לקרוא לרבינו מלך ואכמ"ל, 'תצא' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן הראשי וסופי תיבות של מציון תצא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

 ועוד כתב שם ז"ל "ואני נסכתי על ציון הר קדשי" מלך וקודש מתחברים ביחד, וסוד ת"צ. מלך הוא צ', ק ' קודש הוא ת, עכ"ל. ת"צ ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ואולי י"ל שמלך וקדוש זה גם בחי' סבא ורבינו (-כי ביחודים של האריז"ל מבואר ת"ץ זה פעמיים נ"ר בחסרון של חמשה כוללים לכל נ"ר ע"ש). 

[וכז"ל ועוד קודש הוא ת"י, ועם הצ' הרי ת"ק, והוא הילוך עץ החיים, שהוא מהלך ת"ק שנה. ואז כל זה מתפשט עד הצדיק למטה וכו' עכ"ל. יש רמז יפה על זה בתהלים (קיא:ט) פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו, עמש"כ שם, והרי פדו"ת בגמטריא ת"ץ, והראשי תיבות של פדות שלח לעמו צוה בגמטריא ת"ק – שהם בחי' מהלך עולם, והם מתפשטים להצדיק בחי' בריתו, קדו"ש ונורא שמו.]

ומביא שם את הפסוק (תהלים א:ג) והיה כעץ שתול, עמש"כ שם במקומו. 

וכז"ל ועל כן נאמר (ישעיה ס:כא) 'ועמך כלם צדיקים' ע"כ,  עמש"כ על הפסוק שם שהוא בגמטריא תפ"ו – ועיין בזה בפינה הראשונה. ועוד כז"ל כי באמת לעתיד לבא כל ישראל יהיו נתקנים באות צ' הזה ועל כן 'ירשו ארץ', זאת ארץ הצבי ע"כ, והוא הדבר שרואים היום שרבינו מתקן את עם ישראל, וכבר חזרו חצי לארץ ישראל. ומביא שם עוד את השם תגע"ץ שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ב, משותף בשם השם ברבוע. 

עוד כתב שהכנפים הם מים (ובזה מובן מה שכתב מקודם שהם מתקנים את הגוף שהוא יבשה, ומש"כ שם לכוון שם אלקים וכו' עיין בקיצור כוונות לטבילת המקוה ערב פסח, ובכוונות המקוה להבעל שם טוב), ונקראים מי מנוחות. הראשי וסופי תיבות של מי מנוחות ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכתב שאלו המים עושים התהלה, והרי קיימא לן שנ נח הוא עשרה מיני נגינה שהם עיקר התהלה ויסוד של כל התהלים.

ומדבר על ה' אורות מגלים על נוקבא, וי"ל ה' תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן.

וכן מדבר שם מענין סל"ת שהוא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ואז מבאר הענין של לב בשר – שרבינו הקדוש אמר לעתיד כולם יהיו ברלסב כמו שכתוב והסרתי לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר – אותיות ברסלב, כי המדרש כותב שזה בחי' לב בוסר – שכל אחד מואס במה שאינו חלקו, וזה הענין בעיקר מפורש באריכות בפינה השלישי שהוא התפשטות החסידות וביטול מוחלטת שכל קנאה, ואכן הוא מתחיל כבר מפה, של"ב אורות יורדים ומתלבשים בבשר, ונחתם שם אחד שהוא אהו"ה שמקשר העליונים והתחתונים (ראשי תיבות את השמים ואת הארץ כמובא), וזה בחי' לב טוב, שגם היצר הרע יהיה טוב, לב טוב בגמטריא מט, ובהעלתו בסוד הי', שהוא פטיש יפוצץ סלע, נעשה ת"ץ, והוא סוד צ' של צבי, ות' של קודש וכו' ע"ש וע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. המתגבר באדם כדי שיהיה נביא, שיהיה הנבואה מצד הבינה (-כמו שרבי אברהם בן הר"ן מרבה להוכיח שרבינו בבחינת בינה), שהוא הלב מבין וכו' ע"ש.

"ובתחילה נעשית על ידי יחידים, והם השרשים הראשונים של ישראל, ובסוף הכל וכו' כל ישראל יהיו במדריגה הזאת." ומביא שם את הפסוק כעת יאמר ליעקב, כעת עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועל אותו הזמן נאמר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" – יפה רעיתי ומום אין בך, עם הי"ז (טוב -אהו"ה) אותיות, וה' (אורות) תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. ומום אין בך, לבן אבן נעשה לב בשר ע"ש.

ובפינה השלישי [מצפ"ץ – ע"ה בגמטריא מוהר"ן] כותב שלעתיד יתקיים חסידות (ממש לשונו) של לב בשר, שהשם יתברך יסיר את לב האבן, ואז לא יקנאו זה בזה, וזה ממש בדיוק מה שרבינו אמר שלעתיד כולם יהיו חסידי ברסלב, שיהיה להם לב בוסר ' פירושו מואס בחלק חבירו, כמו שכתבנו בפינה השניה. "ובאמת שלכל אחד מעלה הראוי לו, אלא שלא הכירו זה, ולכן כל אחד היה רוצה לעלות במעלה שאינו ראוי לו. וזה היה הקנאה, שלא הכירו מעלתם שהיו בו, שזה הוא מה שמגיע להם, ולא יותר... ועל כן מי שמקבל משם לא ירצה לעלות אל מקום שאינו שלו, וזה השרש צריך שיתגלה באחרונה, כדי שיקבלו כל בני האדם מעלתם כראוי לכל אחד, ולא ירצו מעעלה אחרת, וזוס זה: "וסרה קנאת אפרים". ועל סוד זה נאמר "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב", כי מי שמברר לבבו, כך האור מגיע אליו בבירור, ואינו מתערב בתוך החך. ולכן אין קנאה בלבו, כיון שמקבל מעלתו לפי שרשו... (עמ' שכה:) ואז יודע (קמץ תחת הו') החסידות בעולם, שיכריו בני אדם מעלתם, ולא ירצו יותר מזה... (שכו-ז:) אז יהיה השלום שולט, שכבר עברה כל קנאה, וכל אחד יחפוץ בשרשו, ולא יבקש יותר, רק לפי תיקונו. ויתגבר החסידות בכל הלבבות, והחפץ יתפשט... "עולם חסד יבנה" – בחסידות שיתפשט... והיא נפש דוד התלוי בחסידות... זו היא מנחה, סלת ודאי, בבירור ובניקיון... (שכח:) אז יהיו כלם חסידים וקדושים בלי מום... כלם יכירו מעלם, וישראל לא יקנאו לו (-משיח!). וגם לא יבקשו מלחמות וכו' ע"ש. וכל זה הענין הוא ממש הענין שהארכנו כבר בפרק לפרש "אני נ נח נחמ נחמן מאומן" ע"ש.

והפינה הרביעי שמו אנג"ץ וד' אורות גדולים נראו בה, ואכן אנג"ץ עם הד' אותיות בגמטריא נחמן. ומבואר שם ענין תכלית הידיעה שלא נדע, אחד מהיסודות של רבינו הקדוש. והרמח"ל כותב שזה כבר למעלה משכלינו, ועם כל זה יש שם רמז חזק מאד שאי אפשר לכותבו מפני השוטים.

ומבואר שם (עמוד של) שיהיה אש לוהט שיאבד את כל הרע בתחתונים, "וזאת האי אות נ ... הנוגה הזאת יתלהט לנ"ח (גמטריא נגה) אורות גדולים, ובכחם הנשמות תהיינה מוצלות מן האש" – הרי נ נח!!! נ נח – האש ואורות של הנגה שמצילים מהאש. "וסוד זה 'ונ"ח מצא חן בעיני ה''... ולפי שהמבול היה לו לצאת בימי נח להחריב העולם, הוצרך הוא להיות ניצול בסוד זה השם, לכך נקרא שמו נח, לרמוז על שם זה." ולכן נקרא שם רבינו נ נח!

מסילת ישרים

רבינו צוה לכמה מאנשיו ללמוד מסילת ישרים (על כל פנים בראשית ממלכתו). הראשי תיבות והסופי תיבות של מסילת ישרים עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

מי שהוא אמר לי שמצוי מאד בלשון רבינו מלשונות של המסילת ישרים, ועוד לא עמדתי על זה.

קל"ח פתחי חכמה, פתח לט – עיין בערכים, ערך צו"ר ט"ק. 

אני רן

חידושים על הספר הקדוש לקוטי מוהר"ן

רפ"ו סימנים – נחמן מאומן ע"ה. פר"ו ורבו, רבו – רו עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ, פרו, נחמן מאומן.

בזאת יבוא אהרן אל הקודש. בזאת ע"ה רפ"ו סימנים של לק"מ ח"א עם קכ"ה סימנים של לק"מ ח"ב.

שיר נעים

מתוך דברי ההקדמה מבואר שרבי נתן ידע ששמו של רבינו הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע שיתער לעתיד.

ואלה דברי רבינו ז"ל שיר נעים וכו' יודיע להאדם מגודל כחו, אשר בידו וכחו לזכות לכל אלה וכו' ע"ש. עמש"כ בפרק מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

נמוסי הדתות כולם לא ישוו לדתינו, חכמיהם בדו מלבם נמוסים בשכלם האנושי, ע"כ. עיין בזה בשיחות הר"ן אות קטז.

נפשותם רבים כן רבו דעותיהם וחילוף וכו' נפשותינו אחת היא ואינה נוטה לריבו צלמיהם, ע"כ. הכוונה להמדרש ויקרא רבא (ד:ו) מובא ברש"י (בראשית מו:כו) – עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד, עכ"ל.

לכו חזו וכו' רבי שמעון בר יוחאי.

לכו חזו – ודע שסוד רבי שמעון וכו' הוא בחינת (דניאל ד) עיר וקדיש מן שמיא נחית ראשי תבות שמעון וכו', עכ"ל. והנה רבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תנינא א:ט) שבר"ת יכולים להחליף את אות ש' עם אות א', ולפי זה הראשי תיבות של וקדיש מן שמיא נחית הוא אומן! והמילה שלפניה: עיר, הרי עיר אומן!!!

עיין מש"כ על הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו (וילך לא:כא).

ר' שמעון בן יוחאי הבטיח שלא תשתכח וכו' ע"ש. לשון זה אינו מהגמרא (שבת קלח:), אלא מלשון רש"י עה"פ (דברי לא:כג)  כי לא תךשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי עכ"ל. והנה בגמרא שם לעיל גם רב אמר עתידה תורה שתשכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך וכו', והרי רב היה אחרי רשב"י, ומשמע שלא קיבל את ההבטחה, וצריך לדחות שרב דיבר רק על מכה מצומצמת בזמן ובאיכות ובכמות, ולא שכחה גמורה.

רבינו גילה שמתחלה היה רבי שמעון בר יוחאי ועכשיו יש אותו. והנה מבואר בזהר הקדוש פרשת בהעלותך שהתורה של רבי שמעון זה בחי' תיבת נח. ונראה שנ' של נ נח, זה בחי' נון - פירוש דג, בחי' תיבת נח, הצלה מהמים הזידונים. ונח, זה אחר שהתיבה כבר נחה על הר אררט. נחמ, בחי' מה שכתוב אחר כך, וינחם ה'. נחמן, זה בחי' אברהם, כי הנ"ן הנ"ל של התיבה, עם חמ"ן, עולה רמ"ח כמנין אברהם. מאומן, זה בחי' סינ"י (מאמן, חסר ו' גמטריא סיני ע"ה). בחי' מתן תורה, שע"י סוף התיקון בב"א.

תורה א

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה א', עיין ערך תפלה, שעל ידי נ נח נתקבלים כל התפלות והבקשות והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם.

תורה א'. ע' מש"כ בערך תפילה, פרק על ידי נ נח נחמ נחמן מאומן נתקבלים כל התפילות.

ועיין במסכת שבת דף סג, שיש לפרש דברי חכמים בנחת, מלשון לך נחה, לשון הוראת הדרך והנהגה. וע"ע במכסת שבת דף נה..

א] רבינו מגלה שעל ידי לימוד תורה בכח זוכים לראות את השכל שבכל דבר, כי מכניעים את המלכות דס"א ונותנים כח למלכות דקדושה שעי"ז היא מקבלת מהחיות והשכל. ודבר זה מובן יפה מאד על פי מה שמוהרנ"ת מאריך להסביר בלקוטי הלכות (חושן משפט אמנין ד:ג וז”ל אם היה הש”י מגלה חכמתו בכל הדברים בשלמות, ואז היו נבראים כל הדברים בתכלית שלמותן, והכל היו יודעין את כל החכמה שיש בכל דבר עכ”ל), שבאמת העולם היה צריך לצעוק על מציאות בורא עולם ויחודו, רק שהשי"ת השאיר את העולם חסר, ובזה שאנו לומדים את התורה אנו גומרים את בריאת העולם כידוע, עד שהעולם מעצמו מכריז על מציאות השי"ת כנ"ל. ובזה א"ש ביותר הבנת דברי רבינו פה, שעל ידי לימוד התורה בכח, כ"ח דייקא, בחינת כ"ח אותיות דמעשה בראשית, בזה זוכים לראות את השכל שבכל דבר, כי משלימים בריאת כל דבר, וממילא כל דבר מראה את שכלו – תכליתו במציאות השם, תודה לא-ל!

וא"ת שבתורה א' משמע שהשכל כבר מאיר בכל תוקף, אפילו קודם הלימוד והשלמת הבריאה. י"ל שבאמת מאיר אור הא"ס ב"ה בכל תוקף, שגם בגלל זה היה השבירת כלים וגם בזה יש אור גדול ונפלא איך היה השבירה,וכל כמה שאנו בונים את המלכות יש כלים לקבל את האור כראוי.

שוב ראיתי שמוהרנ"ת בעצמו מבאר (אות יב ד"ה וזהו בחינת שופרות) ז"ל כי באמת התורה היתה במציאות גם קדם לזה, כי התורה קדמה לעולם, אך אותיות התורה אין להם ציור ופעלה כי אם כפי  הנקודות הנעשין על ידי הכסופין וכו' כמבאר היטב בהתורה הנ"ל (תורה לא) ע"ש, עכ"ל. ובזה א"ש לדידן כי עיקר יצר הרע וא הרהורים רעים והם מסתירים אור השכל שבכל דבר ועל ידי לימוד תורה בכח דהיינו בכיסופין ורצונות טובות חזקות שמצטיירין אותיות התורה הקדושה לטובה ומאיר אור השכל.

(לשון רבינו: על ידי התורה שהוא עוסק בכח. עיין בזוהר (פרשת מקץ קצו: - חק לישראל יום ב') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה (קהלת ט) וכו' וכי התרה רצועה למעבד וכו' אלא לעשות בכחך כתיב, מאי בכחך, דא נשמתיה דבר נש דאיהי חילא דבר נש למזכי בה לעלמא דין ולעלמא דאתי, ד"א בכחך, דא היא אשה דקאמרן (-כנסת ישראל) דאיהי חילא לאתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי ע"ש)

ב] ועל פי דרכינו ב"ה יכולים להבין מה שהיה עם נח, שכתוב בו ונח מצא חן בעיני ה' (סוף פרשת נח), וגם מצינו שהוא הוכיח את דורו, אבל עם כל זה חז"ל האשימו אותו בזה שהוא הציל רק את ביתו ולא את דורו. כי גזירת המבול היה עקב מש"כ אצל הש"י, ויתעצב אל לבו, ואולם החן של נח לא היה מספיק להשיג בחי' דברי חכמים בנחת נשמעים שיהיו נעשים חקיקה בלב העליון (בחי' ל"ב אלהים דמעשה בראשית) ובלב בני דורו שיקבלו דבריו. כי נח עוד לא קיבל את התורה, ואע"פ שהיה לומד את התורה אבל לא היה לו את הכח להשלים את הבריאה עם התורה כנ"ל, ולכן החן שהוא השיג היה רק לעינים – בחינת חכמה, אבל לא ללב, ודו"ק.

[והנה אחד מהחברים הקשה עלי שהרי גם יעקב אבינו היה קודם מתן תורה, ולהדיא רבינו כותב כאן בתורה א' שיעקב זכה לחן. ועניתי לו שאכן רבינו כותב על יעקב שהוא זכה לחן, אבל לא כתב שהחן של יעקב היה עדיף מהחן של נח, שהיה לו הכח לעשות את התיו והחקיקה בלב. ואפילו אם תמצא לומר שהחן של יעקב היה לו את הכח של דברי חכמים בנחת נשמעים, נראה שיעקב עדיף כיון שהתורה בפירוש, וכן בכל הספרים – וכן רבינו בתורה שאנו עוסקים בו, מכנים את יעקב על שם התורה, איש תם יושב אוהלים, תתן אמת ליעקב וכהנה רבים, ועל כן רואים שאע"פ שיעקב היה לפני מתן תורה, אם כל זה היה לו כחו של התורה.

ושוב שאל שהלוא אצל משה לכאו' לא עזר לו את החן, והיה צריך את המסירות נפש של 'ואם אין מחני נא'. ועניתי לו בס”ד אולי י"ל שאצל משה שאני, כי היה אחר גזר דין, מה שאין כן אצל נח שהשם יתברך היה ממש מחכה לאיזה סיבה לרחם (כמו למשל רואים שתחילת המבול התחיל עם גשם שהיה מוכן להתהפך להיות גשמי ברכה, ועוד כמה סימנים על זה .מה שאין כן אצל משה, אפילו אחר שמשה רבינו זכה להציל את עם ישראל עם כל זה נפקד עוונם). וגם אולי י"ל שהמסירות נפש של משה רבינו - מחני נא מספרך, זה גופא היה טענתו, שבכח התורה יתקבל תפילתו, ודו"ק.].

ויעו' בספר אדיר במרום (עמוד קעג) ז"ל ועוד נוסף ענין אחר והוא: “תיקונא שלים". ואפרש לך עתה סודו. הנה כתיב מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א:טו). והענין כי לס"א יש שני שרשים, א' מסוד השבירה, וב' מסוד מיעוט הירח. ופירוש הענין, הנה כיון שנשברו הכלים אז נעשה הבירור לצורך התיקון, ומכל הספירות נדחה מה שנדחה שלא נראה לעמוד בקדושה, ויצא הס"א. אך זה אינו נותן לה אלא המציאות שלה לבד, ואם כן לא היה צריך להיות לה תוספת ושינוי, אלא היא בריאה א' מסודרת בסדרה לעמוד שם בחק הבריאה. אך יען רצה המאציל ב"ה לצורך הבחירה שיהיה בה שינוי ושליטה, נעשה ענין מיעוט הירח. כי בהעשות הנוקבא שהיתה ראויה להיות פב"פ עם ז"א, בסוד: שני המאורות הגדולים (בראשית א:טז), נולד קטרוג של הס"א שנתעוררה. והוא כי באמת לא נתקנה המלכות היטב, להיותה בסוד שם ב"ן שהוא השבירה והוא לא נשלם תיקונו, ומכח זה לא היתה יכולה להיות שוה עם ז"א, שהוא סוד: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד (חולין ס:), ואז נתמעטה. ובמיעוט זה ניתן כח לס"א להתפשט יותר ממציאותה הראשון. וסוד הענין, אמלאה החרבה (יחזקאל כו:ב). והענין, כי הנה אז לא נתמלאה הס"א מן חורבן המל', כי הט' ספירות שהם תוספת במלכות כמבואר במקום אחר, נטלו ממנה, אבל נכנסו בתוך ז"א. אך אז קבלה הכנה, שכאשר יחטאו בני אדם, אז יהיה כך שתתמלא החרבה מחורבנה. והבן היטב סדר הענינים, איך הכין המאציל ב"ה שורש לכל חקות ההנהגה.

'והנה על מציאות הס"א מסוד השבירה נאמר: מעות לא יוכל לתקן. ולמציאות התפשטות הס"א מכח מיעוט הירח נאמר: וחסרון לא יוכל להמנות, שהוא ממש גריעו דסיהרא. וסוד הענין הוא: לכי ומעטי את עצמך (חולין ס:), שאין האורות מאירין בכל כחם שיש בהם, אלא נעלם כחם, ואינם מאירים אלא בחלק קטן שבהם. וזהו תמיד ענין כל הפגמים, שכשהס"א אוחזת ומקטרגת, מתעלם האור, בסוד: הסתר אסתיר פני (דברים לא:יח), וזהו למטה. והנה כשאין הס"א יכולה להסתיר האורות האלה, אז נקראים האורות שלים. והסוד: ויבוא יעקב שלם (בראשית לג:יח). כי הלא הנה לא הגיעהו החסרון מה שהשתדלה הס"א לעשות בו. והנה למעלה ב"א אין החסרון מגיע, אלא אדרבה שם עומד הכל בסוד השלמות של המאורות. עד שכשהוא מתעורר, אדרבא הוא משלים החסרון שלמטה, כיון שבו לא הגיע החסרון. וסוד הענין הוא, והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל:כו), שהוא לעתיד לבוא כשיתעורר א"א, כי לא יהה עוד חסרון, כי החסרון נמשך מלמטה, אבל מלמעלה איננו כך. לכן כשיתעורר הא"א, משלים גם החסרון מלמטה, עכ"ל.

והנה רואים כמה ענינים שוים פה למש"כ רבינו בענין השלמת האור שהוא בחי' יעקב, בחי' השכל, ובחי' אמלאה החרבה. והרמח"ל מפרש שהתיקון בזה הוא על ידי השערות של א"א. ואם נאמר שזה אותו תיקון שרבינו מדבר בו, אז יוצא שלימוד בכח מעורר ומעיר את השערות של א"א.

ויש להביא עוד, שהגמרא (ב"ב עג.) גילה שהמקל שצריכים להכות את הצוציתא דנורא – היצר הרע, חקוק עליה "אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה", וענין השם הזה של "אהיה אשר אהיה" יעו' ביחוד היראה של הרמח"ל (כעת נדפס בסוף הספר קיצור הכוונות של הרמח"ל) יעו' שם באות ו ואות ז' של היחוד ז"ל אז תכוון וכו' ואח"כ תש"ך, שבהם יורדים ח"י החיים מא"ס ב"ה על ידי שני אורות מעתיק יומין. ותכוין באלה השני אורות שהם סוד היראה: אהיה אהיה, ובוטשים זה בזה ונעשים ד' בטישות שהם ד' אותיות אדנ"י. ז. אז תכוין אהיה אשר אהיה אדני, ותכוין שבח"ס נכללים כל אלה הדברים וכו' עכ"ל. הרי שהשם "אהיה אשר אהיה" נכלל בחכמה סתימא דא"א. ויעו' שם בביאור היחוד ד"ה אח"כ יורדים הדברים לנוק'.

א:א דע כי על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות. ע' זוהר פרשת בשלח (מו.) וה' הולך לפניהם יומם, רבי יוסי פתח וכו' כמה חביבה אורייתא קמיה דקב"ה דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא קד"ה אצית ליה למלולוי, עכ"ל.

מבואר בתורה א', שיעקב בחי' החיות והשכל, ועי"ז זוכים לח"ן ולנח"ת, ועי"ז תפילותיו יתקבלו. ומבואר שיש על מה להתפלל יותר מחיות ושכל [ובאמת החן בעצם למעלה משלמות השכל, כי חן הוא דבר נתוסף], ולכאו' זה ענין של אמונה ורצון, כי החיות והשכל זה בחי' חכמה, ולמעלה יש כתר, שהוא רצון ואמונה.

וע' מש"כ בענין קישור תורה א' לתורה ב', שאפילו המבוקש לא סוף דבר.

א:א כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר. ואכן כן הוא בתרגום יונתן בספר משלי על הפסק משכיל על דבר ימצא טוב, שתרגם משכיל – דמסתכל!

'כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר': ע' בקיצור לקוטי מוהר"ן אות ה' שכז"ל גם זוכין על ידי עסק התורה להנצל מנכלי ערמומיות של היצר הרע, מה שעל פי רב אינו מסית את האדם לעברה תכף וכו' [ועל כן נכנס באדם ערמימיות על ידי למוד התורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק אני חכמה כו' בכדי שיוכל לעמד נגד נכלי היצר הרע. וזה ענין וחפר הלבנה וכו', חמה הוא השכל דסטרא אחרא ונכליו, ולבנה הוא כח התאוה הנמשך מכסילות (דמרה לבנה הוא מורה על כסילות כידוע) והתורה רפואה לשניהם וכו'. וזה שכתוב כי השכל מאיר לו בכל מקום אפלו במקום אפל, כי דרך רשעים כאפילה שיש בו שני חסרונות. א' שאינו רואה כלל, הוא כח הכסילות, כמו שכתוב הכסיל בחשך הולך. והב' שמטעהו, והוא כח התאוה כמו שכתוב: “האמרים לרע טוב" (ישעיה ה:כ) וכו'. (עין בהספר מסילת ישרים פרק ג')], עד כאן לשונו כולל הסוגריים. [ואגב ע' עוד שם בקיצור לק"מ, שהאריך לחדש עוד בענין מה שצריכים לעשות למשוגע, שהוסיף לבאר שחוץ מההשתדלות להוציא השגעון, גם יש פעולה לעשות שיהיה קשה להמשגע לעשות השגיעונות].

ויעו' בשער הכוונות (דרושי תפילת שחרית א') שהתפארת והמלכות נקראים: שמש וירח בעולם הבריאה, חמה ולבנה בעולם היצירה, חרס וסהר בעולם העשיה. וידוע שעולם הבריאה רובא טוב, יצירה שקול, ועשיה מטה לרע.

ונראה לעניות דעתי שלכן בימינו העולם ברוב גאוותן על הצלחת המדעים מתפארים איך שזה פשוט שהארץ סובבת את החמה, וזה ברוב כסילות שממש בית סהר להם. כי רק בהתלבשות כח השמש וירח בעולם העשיה מראה להם תוכניות האלו להכשילם. והנביאים וחז"ל כמעט לא התיחסו כלל למראות השוא האלו, וכמבואר בספר אדיר במרום (עמוד רלה) אלא לפנימיות ועצם הדברים. ובודאי זה התחלה שראוי לאיש ישראלי להסתכל דרכו.

וכן כל ענין תאות ניאוף הוא ממש פעולת דמיון שוא והבל, וכמו שאמר רבינו ז"ל (שבחי הר"ן טז) שמי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס ע"ש. ולמה תהיה האדם חומד צורות כאלו, זה דברים בלי שום שכל, אפילו בחכמה חיצוניות לא שמעתי על שום טעם הגון שהצליחו לחקוק רק כמה רעיונות של הבל בנוים על הכפירות שלהם – שזה ג”כ בחי' אמונה, רק שהיא אמונה כוזבת מאד ר”ל, ועל כרחך זה רק כח הש"י שנתן להיצר הרע - שרבינו מכנה הדמיון, ובני אדם להוטין בכל גופם ונפשם אחריה בלי שום טעם וסיבה כי כח הדמיון והבהמיות מושל עליהם, והם עבדים בשעבוד גמור וירודה ושפלה מאד. ובודאי יש סודות עצומים בכל הדברים האלו, כי בפנימיות הענינים הכל שכל עצום מיוסד ביסוד חזק, ושיר השירים קודש קדשים. אבל בחיציונית העולם שבו אנו נמצאים אין בזה שום סמכות ושכל כלל להתאוות דוקא על צורה כזה יותר מצורה אחרת.

תורה א': כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה וכו' וכמו שהמשגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ע"ש.

מצאתי ברמח"ל בספר אדיר במרום (עמוד תנד) קטע שיש בו לפחות ארבע השוואות לדברי רבינו כאן, א' ענין שוגג, ב' התיקון לכפות השטן עם שמות הקדושה, ג' כשזה קם זה נופל, ד' הארה חזקה, והוא ביאורו של שבירת מלך השני, יובב בן זרח מבצרה, שהוא ענין של חולשה שמתחיל עם זריחה הראויה, בכח. והחולשה נותן מקום שיוכל לשלוט בם הקלקול, וזה לשונו, שהוא ענין העשר קליפין שניתנו ביד ס"מ המוזכר בספר התיקונים. וסוד זה (בראשית כז:מ) והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. כי ס"מ הוא הכלב, שיש השלשלת קשורה על צוארו, שלא יצא כרצונו, אלא כמו שמנענים אותו בשלשלת. אבל לפעמים בשביל חטאי ישראל ניתן לו מקום לשוט ולהתנועע בלא שלשלת. אך נגבל לו מקום, שחוץ משם לא יצא ודאי. אבל בתוך המקום ההוא ילך כרצונו בלא קשר. וזה כמו הכלב שנותנים לו חצר אחד ללכת שם כרצונו, אך חוץ משם לא יא. ועל זה הזמן נאמר: והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ואז נאמר לישראל (ישעיה כו:כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ונמצא שיש כח א' לס"מ הרשע שיוכל להחזיק ברשעתו, להמשיך אליו כרצונו, מה שנגר עליו שיוכל להמשיך לו, כי עכ"פ יותר לא יוכל ודאי. והמקום שיש לו כח הוא סוד העשר קליפין, שהוא ממשיך משם מה שיש בתוכם לתת לו מן הרעות והצרות לישראל ח"ו. ואלה הם הגזירות והשמות שגזרו בר מינן על ישראל. ולפיכך אומר שם בתיקונים, שהדרך לבטלם הוא לכפות אותם בשמות הקדושה, כי אז קושרים השלשלת בצוארו, ועיין שם איך שזה נותן מקום לבחירה שמשם הס"א מפתה את האדם ומביאו גם לעבור בשוגג.

ולפי דבריו יש להבין קשר דברי רבינו, מה ענין פיתוי היצר הרע בהראותה עבירה כמצוה וענין ההכאה בשמות לעיקר ענין התורה שגילה להסתכל בשכל של הדבר. כי בהתגברות הס"א ולוקחת שליטה שלימה לעצמה כמבואר במשל הכלב הנ"ל, אז כמעט אי אפשר לראות את השכל בההנהגה, כי הרשות ניתנה להס"א להשתלט ביד רחבה, השם ירחם, ואז הרי כאלו מצוה לשמוע אליה ח”ו. ועל כן צריכים צריכים לכפותה בשמות הקדושה להחזירה לשלשלאות, דהיינו להראות איך שהיא כולה תלויה וכפותה תחת הנהגת היחוד, וזה גופא ההסתכלות בשכל שלה. כי בעצם באותן הזמנים רחמנא ליצלן אמרו חבי כמעט רגע עד יעבור, דהיינו שצריכים לסלק את הדעת לגמרי, כי זה בעצם ההנהגת היחוד שהוא יתברך כביכול גם כן מסלק את ההשגחה באיזה שיעור שנותן כדי להראות שעם כל הכוחות והתגברותה של הס"א אין יש אלא יחודו יתברך (עיין שם עמוד תנו), אז באותן הזמנים של שגעון שליטת היצר העבודה הוא להחזיר את ההשגחה בכח שיתראה השכל.

מראה מקום לתורה א: משלי טז:כ משכיל על דבר ימצא טוב, וע' בפרק שני של ספר שערי אורה (מדת היסוד) שכז"ל ומידה זו הנקראת שכל טוב עומדת עם האדם בהיותו מקיים התורה והמצוות, וסימן: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא:י), והסוד הגדול: משכיל על דבר ימצא טוב. ולפי שהיה דוד עליו השלום דבק במידה זו היה אומר 'לדוד משכיל', וכל לשון משכיל במקום הזה תלוי והיודע סוד החן, ידע 'שכל טו"ב יתן ח"ן' ע"ש עכ"ל.

ספר יצירה פ"ד המליך אות ת' בחן וכו' ופה בנפש עכ"ל.

גלא הוא היצר הרע דמטבע לספינתא הוא החן והחשיבות לשון ספון וחשוב כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל ח"ו בחי' החן והחשיבות של ישראל וכו' ומחינין לי' באלוותא דחקיק עלי' אהי' וכו', היינו שעיקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה שהוא כולה שמותיו של הקב"ה, ע"ש.

ובזה יש לפרש למה מחרת יום הכיפורים נקרא שם ה' (שנת תש"פ), כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה סו. כי אחר כל התפילות של יום הכיפורים, היצר הרע משתדל לבטל החן שפועל שהדברים יהיו בנח"ת ושיתקבלו ברצון, וצריכים להכות אותו עם שם ה', ולכן משה רבינו נתן לנו את התורה למחרת יום הכיפורים, שבו נכה ונכניע את היצר הרע בשמותיו יתברך. ואז מתחילים לבנות את הסוכה, בחי' בחכמה יבנה בית, והוא ענין של הגברת השכל וכפית הש"ד כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה.

כי מתחילה היצר הרע מתלבש עצמו במצות, ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה וכו' ע"ש. עיין בזה בהאלשיך עה"פ אם עונינו ענו בנו (ירמיה יד:ז), בתחלה מפתה אותו מצד רצון קונו שציוהו וכו'.

ההולכים בתורת ה'. עיין בפרשת בהעלותך (במדבר י:לג) וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, ופרש"י ז"ל זה הארון היצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מנחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה, עכ"ל. ח"ניה, דייקא.

תורה א-ב

לקשר תורה א לתורה ב', שבתורה א' רבינו גילה שעל ידי נח"ת מקבלים המבוקש, ובתורה ב' רבינו ממשיך לגלות שלא כל פעם זוכים להמבוקש, כי יוסף זכה לתפלה והוא נקרא בן פורת, שזה אור מנוקבא דפרדשקא כמבואר בהגה שם, והנה פורת זה לשון אפריון שהוא לשון חן, כמו שפרש"י, ומבואר בתורה ב' שאפילו תפילה כזו לא תמיד רואים שהיא נשמעת, רק שהצדיק עושה אתו מה שהוא עושה בהקמת כל אברי המשכן.

תורה ב

ב:ב וזה הכלי זין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, לפי מה שגילה רבינו בתורה לד:ז שצריכים לקשר האור והכלים שנשברו (ע"ש ומש"כ שם ואכמ"ל, ועוד אכתוב עד"ז בעזה"י בתורה ל:ו), גם כאן יש להעיר שכאשר נצח והוד יצאו למלוך ואור הגבורה היה במקומם, נתפשטה בינה בקו שמאל, ואור הגבורה עלה למקומה בכלי הבינה, והכלי שלה ירד ביסוד דבריאה", וכן לאידך גיסא כאשר יצא אור היסוד למלוך נשבר כלי היסוד וירד בגבורה דבריאה (והאור עלה דרך הקו אמצעי עד מקום הדעת דאצילות), כמבואר כל זה בספרים הקדושים (ובכתבי זאת סמכתי על כללי חכמת האמת לרמח"ל אות ל), הרי אור הגברה קשורה לכלי יסוד דבריאה, ואור היסוד קשורה לכלי גבורה דבריאה.

בהגה. פרדשקא, בגמטריא תרפ"ה, ע"ה פור"ת, ופורת ע"ה בגמטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג, שהם בגמטריא תרפ"ז, בגמטריא התרפ"ב – השנה שסבא קבל את הפתק! (ובזה א"ש מה שסבא אמר שהפתק מזכיר לנו את משיח, כי זה ממש הענין של רוחו של משיח). ויש לציין למש"כ בשער הכוונות להאריז"ל (לענין יוה"כ דרוש ג) שתרפ"ז הוא שורש של השתיה, ורבינו גילה בספר המדות (אכילה אות טו) ז"ל מה כשאדם שותה מתחיל לזמר ולנגן ולא כן באכילתו, מחמת שאמרו שירה על הבאר, ולא אמרו שירה על המן, ע"כ. והרי בפתק מגלה את השורש של כל השירה, ועל כן שפיר ניתנה בבחינת תרפ"ז שהיא שורש השתיה.

ב:ז וכל התורה שאדם לומד לשמר ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחי' עיבור – ובהג"ה (כמובא בגלגולים שכל הנשמות באים בתוך המלכות בבחי' עיבור ונתחדשים שם), ע"ש.

ובזה י"ל על דרך דרוש, למה בברכה שניה של שמונה עשרה, מזכירים שני מפתחות של הקב"ה, גשמים ותחית המתים, ולא מזכירים המפתח השלישי של חיה (ריש מס' תענית). כי התפלה גופא היא בבחי' זו. ועיין בספר אדיר במרום [עמ' תב, מכון רמח"ל] ז"ל כי מלבד מה שנתקן אברהם מצד עצמו, נתקן גם כן בהולידו את יצחק, כי כן הגבורה צריכה לצאת מן החסד, בסוד: המים הרו וילדו אפילה (מ"ר שמות טו:כב). ובאמת הוא סוד שם ב"ן שהוא סוד הגבורות. אך הענין הוא כי יצח"ק הוא ד' פעמים ב"ן, והם ב"ן דאלקי"ם. והוא סוד הניקה ב"נים שרה וכו' ע"כ. ובזה מובן למה נקרא גבורת גשמים. והרי שרה היתה עקרה, נמצא שזה הברכה גופא הוא בחי' המפתח של חיה כנ"ל. 

ב:ז ויש מעמינו בני ישראל שטעים ח"ו בלבם שכל התפלות הם לריק וכו' ע"ש.

עיין תקונים חדשים של הרמח"ל תקון כ"ה (עמ' קפ) אי תימא דתקונין אלין אתאבידו, לאו הכי, אלא כלא אתגניז לזמנא דאתי. וכדין ישכחון ישראל כלהו תקונין דלהון, לנטלא אגרא דלהון בשלימו ע"ש. ומצאתי עוד מקום שם שדיבר מענין זה.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ג'

בתורה א' רבינו כותב שצריכים לסתור את מלכות דס"א ולבנות את מלכות דקדושה, וזה ע"י לימוד תורה בכח (וע' מש"כ בקישור המשך תורה ב לתורה א). ופה בתורה ג' רבינו מסביר איך לבנות המלכות, וגם איך להישמר ממלכות דס"א, וזה על ידי נגינה, וזוכים להנגינה ע"י לימוד ש"ס בלילה. שזה בונה שית עיזקאין דקנה. ונראה שזה ענין של לימוד תורה בכח, כ"ח אתוון דמעשה בראשית, הכ"ח אותיות הראשונות של התורה הקדושה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ואיתא בתקוני זוהר, בראשית, זה ברא-שית.... וגם בראשית, אותיות שיר תאב...

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ג'

רמז יפה לדברי רבינו פה בתורה ג' נמצא בראשי תיבות של הפסוק בתהלים סו:ד כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך יזמרו שמך סלה, הר"ת כיו (- נוטריקון כהם יוקשים, כצפורים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם) לילה ש"ס. היינו שהתיקון של הזמירות והצפורים זה לימוד ש"ס בלילה.

תורה ג'

מבואר בתורה ג' שע"י לימוד ש"ס בלילה יכולים לשמוע למנגן לא כשר. והנה רבים סומכים על התורה הזה להגיד שכל אחד, אם ילמוד ש"ס בלילה הוא יכול לשמוע לשירי הגוים וכדומה. והנה מלבד שני פקפוקים גדולים בזה, א' מי יגיד שהוא לומד באמת כראוי... ב' רבינו אומר שיכולים לשמוע למנגן לא כשר, אבל לפחות שהמילים והענין של השיר כשר, אבל אם זה שיר של טומאה, לעולם לא יעזור תיקון הזה. ועוד זה חשוב, שלכאורה רבינו אומר שעל ידי הלימוד של הש"ס בונים את הששה עזקאין וכו', ולכאו' מבואר ומובן שזה עוזר רק מכאן ולהבא, שעכשיו כאשר יבוא המנגן לשיר יהיה תקומה להקול שלו, אכן שירים שכבר נקלטו, זה לא יעזור עליהם עכשיו לימוד הש"ס בלילה (אכן זה תלוי בהבנת דברי רבינו ע' לקמן אות ז).

א] יש שני קושיות חזקות על תורה זו נמצאים בביאור הלקוטים. א' איך תיקון השית עזקאין של הקנה של הלומד גמרא מועיל לו לשמוע נגינה ממי שהוא אחר? ב' בסוף התורה כ'שבנין המלכות הוא על ידי הקמת הנגינה שהיה מאחורי הקדושה ואילו הפשטות היה מפורש למעלה, שעשה לך רב על ידי קנה לך חבר, על ידי שהמלכות יונקת מנצח והוד.

ב] ולולא דמסתפינא נלע"ד דהנה מבואר בעץ חיים (היכל ז' שער ח' פרק ב') שהשני ציפורים של הקליפה שורשם מהאחורים של בינה וז"א, א"נ בינה, ומלכות, ע"ש שני דרכים.

והנה מבואר בלקוטי מוהר"ן פה שעל ידי לימוד ש"ס מייקם השית עיזקאין דקנה, ומיקים את הכרובים פנים אל פנים בחי' וקנה לך חבר. ולכאורה היה נראה שעל ידי זה גופא יתפרדו כל פועלי עון – דאלו הציפורים ששורשם בהאחוריים.

והנה בעת הזאת שהכרובים פנים אל פנים ונתפרדו ציפורים דקליפה, אלו שהיו יונקים מהציפורים של הקליפה, אם אינם ממש קליפה ורע גמור, אז ימשיכו לינוק מהציפורים הטהורים. אכן הם באמת רחוקים מאד מהצפורים הטהורים רק שיונקים מהשתלשלות הצפורים מעילה לעלול, דרגה אחר דרגה, אבל על כל פנים הם יהיו יונקים עכשיו רק מסטרא דקדושה, ונכללין בבנין מלכות דקדושה.

ג] ומבואר לפי זה שעל ידי לימוד הגמרא שמתקנין את הקנה ומחברים הכרובים יכולים לשמוע הנגינה אפילו מאחרים. וגם מבואר שיש שני בחי' של בנין המלכות, אחד פשוטה שהמלכות יונקת מנצח והוד, והשני על ידי שמחברים הכרבים ומפרידים הצפורים דקליפה ממילא מוסיפים לבנין של המלכות דקדושה את כל אלו שמתחילה הצליחו רק לינוק מהצפורים דקליפה ועכשיו ניתוספו ונתחברו להמלכות דקדושה.

ולפי זה יש להבין הסגולה של לימוד בלילה. דהנה רבינו גילה שענין זה של לימוד בלילה הוא ענין לימוד ש"ס, כי הגמרא היא בחי' לילה, ולפי זה קשה פירוש מימרא של הגמרא המובאת פה, כי בתחילה הגמרא כותבת שתלמודא קאמר ליה, דהינו שעל ידי לימוד הגמרא זוכין לציפור דעה, והדר אתא פושקנצא ובלעה, דהינו שיש עדיין הסכנה של לימוד שלא לשמה, וקשה דהרי לפי פירוש רבינו שלימוד הגמרא הוא גופא לימוד בלילה אז מה תקנתא אית ליה לתקנתיה דלא קא עבד מעיקרא?

ולפי מה שכתבנו י"ל דבתחילה הלימוד הרי בכלל אינה שייכת לטהרה, ובונים ומקיימים את הקנה, וגורמים על ידי זה לחבר את הכרובים, ועל ידי זה ניתקים מהצפורים דקליפה. ואז יש שייכות ללימוד דקדושה, ואז יש את הסכנה שאף על פי כן הלימוד יהיה שלא לשמה. ואכן כאן הלומד הוא עוד רחוק מאד משורש הקדושה למוחין של המלכות כמשנת"ל, כי רק עתה זכה רק לנתק מהס"א ועוד במצב ירוד. אכן על ידי שילמוד בחשך הזה את הש"ס, כי זה בחי' לימוד הגמרא – לימוד בלילה, אז ימשיך עליו חוט של חסד שיגן מאותן המחשבות של שלא לשמה.

ד] ובאמת כן נראה יוצא מדברי רבינו בתורה ריד שגילה שבפרט בלימוד גמרא – תלמוד, בגמטריא "לילית" אם אין הלמוד כראוי אזי הבעל דבר מקבל יותר כח מהלימוד ח"ו. וענין של לילית מבואר עוד בתורה רכו שהיא ענין של יללה של הערב רב (שמהם סתימת התורה כמבואר במ"א), הרי שמי שלומד גמרא מיד הוא נמשך אחר הנגינה ממנגנים שאין כשרים, והוא צריך להתחזק בלמוד בכל אופן, רק שתהיה כראוי, אבל לא הגיע בכלל לכוון ללשמה ושלא תהיה שלא לשמה, רק שתהיה כראוי לבנות את המלכות שלו דקדושה, בחי' עשה לך רב וכמו שאבאר בעזה"י (וי”ל דלכן נקרא תלמוד בבלי, כי בבלי בגמטריא דם, לשון דממה, כי צריכים ללמוד באופן להשתיק את היללה. ואגב, בבל הוא שנער, ושנער בגמטריא תר”כ, הם תרי”ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן).

ה] דהנה לכאורה יש פה עוד קצת סתירה, דמצד אחד רבינו מזהיר פה בתורה ג' להשמר מלימוד שלא לשמה, למוד למען להיות נקרא רבי, ועל צד שני רבינו מפרש להדיא שצריכים ללמוד לקיים את עשה לך רב, לבנות את המלכות שלך?! אלא שלפי מה שכתבנו מבואר דיש שני שלבים, דזה שצריכים לנתק מהצפורים דקליפה על ידי לימוד הש"ס לבנות השית עזקאין דקנה ולחבר הכרובים שעל ידי זה מתחברים וניתוספים ובונים את המלכות, זה צריכים לעשות את עצמך רב, אכן כיון שנתחבר למלכות דקדושה שוב מוזהרים לכוון לבנות המלכות שלך, ודוק היטב בזה החילוק כי עמוק הוא (וע' במסכת פסחים סח: מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד), ואולי אזכה להרחיב עליו מילים לפתחו ולפרשו בעזה"י.

ו] ובזה א"ש עוד דבר בתורה ג' שהיה ג"כ נראה לכאורה סתירה מיניה וביה, כי רבינו גילה שהשמירה וההגנה על לימוד שלא לשמה זה מהחוט של חסד, והנה החוט של חסד זה גופא בחי' של הנגינה דקדושה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', אז קשה מיניה וביה איך יזכה להנגינה דקדושה להגין עליו מהלימוד שלא לשמה, כל זמן שהוא עדיין לא זכה להלימוד לשמה שצריכים כדי לבנות את הקנה לחבר את הכרובים?

ולפי מש"כ אתי שפיר ב"ה, כי בתחילה לומדים את הש"ס בתוך היללה ממש, ואז העיקר רק ללמוד כראוי, עד שזוכים לנתק מהיללה ולבנות את הקנה, שכל זה בחי' עשה לך רב, לבנות את המלכות, ורק אז יש את הענין של לשמה ולא לשמה, שסגולת הלימוד היא רק כאשר הלימוד הוא לשמה - ומדוייק בלשון התורה שכאשר הלימוד אינו לשמה "אינו בחשיבות כל כך", הרי שאין בזה כל עוצם הסכנה וההפסד המבואר בתורה ריד על הלומד גמרא שלא כראוי, כי כאן הוא כבר הקים את הקנה מעל היללה של לילית, רק כדי שהלימוד יהיה בחשיבות צריך להיות לשמה. ובזה יש את הסגולה, שכיון שהוא לומד את הגמרא, בחי' חושך, ממשיכין לו חוט של חסד, כי כאן הוא באמת כבר ממשיך מנצח והוד, אז כבר נמשך לו מהנגינה הזו, אז כל מה שהוא לומד הוא ממשיך לו את החוט של הנגינה, וזה בעצמו שומר עליו שילמוד לשמה.

ז] ומה שעדיין צע"ק בתורה ג' שבתחילת התורה משמע שהתיקון שהאדם בעצמו יכול לשמוע ניגון מכל אדם, ואילו בסוף התורה כותב שמתקן את הנגינה עצמה, ואם כן הרי שוב כל אדם יכול לשמוע אותה. וכן הוא לפי מה שפירשנו, הרי שע"י שמחזיר את הכרובים פנים אל פנים מתקן ממש שמנגנים ימשיכו מסטרא דקדושה, ואם כן שוב כל אדם יכול לשמוע. ונראה לענ"ד שכן הוא הדברים, אכן כל אדם ביחס להבחינה שלו, בנקודה שבה הוא נמצא, יש לו תיקון השכינה ויחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל הנגינה שבא לאזניו ולנקודה שלו, שייך בתיקון שלו, וכאשר יתקן לחבר את הכרובים אזי יועיל על כל אלו הדברים לכל בני אדם, אבל במה שאינו שייך לו, לא יועיל. [וע"ע בסיפורי מעשיות, מעשה מהשבעה קבצנים, יום רביעי מהקבצן עם הצואר העקום, שהיה יכול להביא את הציפורים ביחד (אבל לכאו' לא בדרך של בניית הקנה ע"ש), ועל ידי זה יתבטל כל היללות. וע"ע לקוטי מוהר"ן תנינא תורה נז שע"י שהצדיק גדול אמיתי מגלה תורה, אז אפילו הקטנים במעלה, ואפילו בלעם מקבלים הארה להגיד איזה תורה ע"ש].

וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה כח שמבואר שתלמידי חכמים שדין יהודאין מקבלים תורתן מהשדין מהאלפים הנפולים והם מוסרים אותה לתלמידיהם שעל ידי זה הם מתנגדים ליראי השם, ועל ידי חסד בבחינת אמונה ותולע מתקנים את הד' אלפים נפולים שהם השלשת אלפים משלים (וחמש) ואלף שיר של שלמה המלך, וכתב באות ג' ז”ל ואמר אפיקו לי לבני וטינא מהתם – כי טינא נכנס בלבם של אלו כנ”ל, ונעשה לבם לב האבן, וכשתלמיד חכם האמתי רואה מחשבתם הרעה, אומר להם שיוציאו הטינא מלבם, שיוציאו הטינא שבלב האבן, ואל יכפרו בהקב”ה. כי הטינא ולב האבן מהתם, הינו מבחינת האלפין הנפולים הנ”ל שהם גימטריא התם, ע"כ. ולא מבואר מה הת"ח פועל באמירתו להם להוציא את הטינא, ומשמע שהת"ח מטפל ועוסק לתקן את המחרפים בעצמם (– ולא משמע שהולך על הת”ח שדין יהודאין בעצמן אלא להמקבלים מהם). אכן מכלליות התורה (וכן מלקוטי הלכות ברכת המזון ה) משמע שהת"ח מתקן את האלפין, ולא דוקא את אלו שנפלו בטעות. ועל כל פנים לכאו' מבואר מציאות שיהיו כמה אנשים בטעות של האלפין נפולין ומהם לגמרי לקויים עד שטינא בליבם, ועם כל זה יהיה תיקון להאלפין בעצמן ואפילו מאחוזת האנשים שטעו באותן אלפין. וזה כמו שלכאו' מבואר בתורה ג' כאן לענין תיקון הנגינה.

ויכולים לפרש למה ואיך בכמה דרכים ובפרט על פי תורה ס"ג בלקוטי מוהר"ן תנינא שהרועה על ידי שיודע הניגון יכול לברר את רוח האדם מרוח הבהמה ע"ש (ולעיל מזה כז"ל נמצא שעל ידי הזמר והנגון שהרועה יודע הוא נותן כח בעשבים ויש מרעה לבהמות, ע"כ, הרי שקיים קביעה במציאות על ידי הניגון של הרועה ואינו רק רוח להדריכו). וכמ"כ י"ל בשני ענינינו הנ"ל שעל ידי התיקון קיים בירור על הנגינה והאלפים ששוב מוחלטים הם לטוב (לאלו שעשו התיקון או ששייכים להמתקן), ואכמ"ל.

ח] וראוי ונכון לציין פה סימן גמר(א)! בספר חיי מוהר"ן ז"ל והיה חפץ בכל פעם שיספרו לפניו חדשות מעסקי העולם, כי היה יכול להעלות ולעשות עבודה נוראה ונעלמת מאד בכל הספורים שבעולם. פעם אחת שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו וכו' מאחר שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי וכו'. ואף על פי כן אמר שטוב יותר שאפלו לפניו לא יספרו וכו' כלל, רק כשנזדמן שספר אחד לפניו נעשה אצלו בזה ענין אחר לגמרי, ע"ש ונראה שזה לא היה בכח בחי' תורה ג' אלא אולי תורה יב:ד או לג:ג. ובחיי מוהר"ן שם ציינו למש"כ בספר כוכבי אור (חלק אמת ואמונה אות יג) שציין לזה מש"כ בחיי מוהר"ן אות שיז מה שרבינו גילה כי מכל האילנות והעשבים ומכל דברים שבעולם, מכלם הולכים שלוחים מאחד לחברו ומחברו לחברו עד שמתגלגל ומגיע הדבר לאזן הצדיק האמתי וכו' ע"ש וכ' עליו שמובן מספרי אמת שזה בחי' השירה שאומרים, והצדיק מעלה את כולם ע"ש.

ט] ועוד ראוי לציין מה דאיתא בספר גן עדן (הנדפס בסוף צוואת ר' אליעזר הגדול) שחצר הפנימי של גן עדן יש שבע מעלות הצדיקים, המעלה הששית היא מעלת תנוקות של בית רבן שלא חטאו (ה"ע ומאד ראיתי השגחה בזה למפרע, כי בלמדי את התורה הזו נפל הילולא של ר' יהודה נשיאה שהעריץ מאד ענין הזה של הבל תשב"ר) וכו' ובכל יום ויום מטטרו"ן שר הפנים יורד דרך העמוד ולומד להם תורה וכו' ובחצות הלילה עולים למתיבתא עילאה והקדוש ברוך הוא לומד להם תורה ומשתעשע בה. כנגדם למעלה אותם הנקראים כרובים ועליהם נאמר (ישעיה כח:ט) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמוע גמולי מחלב עתיקי משדים, וראש המעלה הזאת למטה הוא יהושע נער משרת משה המעלה השביעית היא מעלת אותם הנקראים חסידים, והיא מלת פנימית על הכל. כנגדם למעלה הוא מעלת החיות הנקראים חיות הקודש. ואברהם יצחק ויעקב ממונים עליה, ואדם הראשון שם על פתח ההיכל הזה, עכ"ל ע"ש..

י] וב"ה דברי חז"ל הנ"ל פותחים את הלב מאד בסוגיא דינן, כי רואים איך שהשית עזקאין של הקנה שמקימים את הכרובים להחזירם פנים בפנים הם ממש נגד הששה מעלות בגן עדן, ועליהם ממונה יהושע בן נון, הוא זה שעמד בנסיון של לשון הרע. והמעלה השביעי כנגד מה שלמעלה מהשית עזקאין (זהר רע"מ פנחס רלה ע"א) ושביעאה סליק לפומא דאיהו כורסייא, וזה מעלה של הצדיק האמת וחסידיו.

יא] עוד ראוי לציין דברי הרי"ג במאמר ספר החשמל וז"ל כמראה הבזק כו', הוצרך לומר כמראה הבזק שהוא סוד חיה ידועה למטה מאותן החיות, והיא למעלה מהאופנים ידועים, ושולטת על אותן אופנים, ומוגשת ברקיע עומדת על ב' העמודים ונק' ב' כרובים מלבד הכרובים העליונים, וכל זה על הרקיע, ואין זה הרקיע שעל ראשי החיות. וזאת החיה הנקרא בזק [וכו'] היא המקבלת והיא הממונה על כל עוסקים בתורה בלילה, והיא הפותחת השערים לכל הבאים להתפלל בלילה, עד שבא סנדלפו"ן רב ושליט על הממונים במאמר קונו, ומקבל כל התפלות וקושר אותם קשרים לקונו. ואל יעלה בדעתם שיש מלאך אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא שהמלאך הגדול ששמו סנדלפו"ן הוא הממונה על ב' המפתחות של ב' שמות שהם ידו"ד אדנ"י שהם יאהדונה"י, והוא הפותח שערי צדק,

תורה ג' – הלומד תורה בלילה ניצל מכוונות שלא לשמה להיות רבי, וזוכה להמשיך משני צפרים דקדשה וכו' עיין שם. ורבינו פירש בזה מאמר שמרגלא בפמא דאנשי עכשיו וכו' על החזנים. והנה יש לפרש בזה עוד מאמר שמרגלא בפמא דאנשי עכשיו: שהצפור המשכמת מוקדם תופסת התולעת – the early bird catches the worm. דהיינו מי שקם בהשכמה מוקדם בחצות לילה, תופסת מידת הענוה הנמשלת לתולעת [וכן דרשו חז"ל להדיא לענינינו בענין הצפור של טהרת המצורע שלוקחים אותו עם הארז והאזוב ושני תולעת, וכתב רש"י (מצורע יד:ד) ז"ל לפי שהנגעים באין על גסות הרוח וכו' מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב], ואינו מרים רוחו ומחשבתו ללמוד בשביל גדלות, ולכן דייקא מכנים לו צפור, כי על ידי זה הוא זוכה להמשיך נבואה ונגינה מהשני צפורים דקדשה. 

ובשביל זה מרגלא בפומא דאינשי עכשו לומר, שהחזנים הם שוטים, ואינם בני דעה.

ראיתי מובא (נטעי אש"ל, ליקוטים – מובא בכפתור ופרח על מסכת שבת נא:) בזה"ל ורבי משה מקוברין זצ"ל הסביר את מאמר העולם שחז"ן ר"ת ח'זנים ז'ענען נ'ערנים (חזנים הם שוטים), משום שבעולם העליון, עולם הניגון הוא ליד עולם התשובה, והחזן שבכר נמצא בעולם הניגון היה לו להכנס כבר גם לעולם התשובה, ע"כ. 

תורה ג – עשה לך רב – לבנות המלכות שלך. פה צריכים להתפעל איך שרבינו שתמיד מדגיש לנו שהכל תלוי בצדיק, ופה במאמר חז"ל שממש מזהיר על הצורך של הצדיק, רבינו מפרש להיפוך מהפשטות, לעשות את עצמך להרב. אלא שזה גופא הענין של הצדיק האמת, צדיק יסוד עולם, נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא הגשר שהאדם צריך לעבור עליו בעולם הזה, ורק כאשר האדם מגיע אליו, וכפי כמה שהאדם זוכה להתבטל ולקבל ולגדל את עצמו על פי רבינו, כן ימצא את עצמו, וכמבואר בהמשל שרבינו סיפר (כוכבי אור, ספורים נפלאים) מאחד שחלם שיש אוצר תחת הגשר וכו' והלך שם וכו' וגילה שהאוצר במחסן שלו.

וע"ע מש"כ בריש הספר במקום הסכמה. ובערך מסורה בברסלב אות ח, ובמסכת אבות פרק א' על המשנה עשה לך רב.

תורה ג' – מראה מקום, מצאתי בספר בית חכמה על שיר השירים (א:ה) שמסביר איך השני צפורים דקליפה יונקים מעקבי לאה, ורוצים לינק קודם שנכנסים העקבים לכתר רחל ונעשים עקב אחד. וזה בחי' ג' אלקים בגמטריא נח"ר גרוני. והתיקון היה במתן תורה שעלו זו"ן וכו' וכן בקדרותא דצפרא, בוקר דאברהם הקליפות בורחים. ויש הרבה לעיין בזה לאור תורה ג', והשם יאיר עיני בתורתו אמן.

שער מאמרי רשב"י פרשת ויחי. ושני מוחין דקליפה דנוקבא דז"א דאצילות הם נקראים שתי צפרים הנז' במאמר הנז' באורמו נפקי תרין צפרין כו' וכם אותם תרין צפרין הנז' בפ' ויצא דקס"ב סוף ע"ב בפסוק וללב שתי בנות, כי במקום הקליפה כנגדו במקום לבן יש שתי בנות שהם תרין צפרין כי צפור לשון נקבה הוא וכמש"ה כל צפור טהור תאכלו. ודע כי כל המוחין שיש בעול' הבריאה והיצירה והעשיה בין באבא בין באימא בין בז"א בין בנוקביה נראי' שתים נשים זונות וכו' ע"ש.

שני צפורים דקליפה: - ע' ספר חמדת הימים ח"ב – פירוש למגילת אסתר על דרך סוד, אות צא, ז"ל הנה נודע מה שכתב האר''י זלה''ה בדרוש הקליפות פ''ב בענין תרין צפרין שהם תרין מוחין דנוקבא דזעיר דאצילות דקליפה, והציפור הראשון שהוא זלפה שפחת לאה שהיא בחינת בינה יצא ממנה ציפור אחד שהוא מוח אחד של חכמה של נוקבא דקליפה וזה הציפור יצא מן העולם הראשון מן התלת עלמין של פרשת נשא דף קל''ב ע''ב, ומן העולם הג' שהיא בלהה שפחת רחל יצא ממנה צפור ב' שהוא מוח ב' של הבינה של הנוקבא של קליפה, ואמנם דע כי זה הצפור הא' שיצא מהעולם הא' זלפה שפחת לאה לא נשאר למעלה במקומו כנגד זלפה, אמנם ירד למטה כנגד בלהה ושם נתחברו יחד ב' הצפרין האלו של זלפה ושל בלהה ונעשו שני מוחים הנקרא ח''ב של הנוקבא דקליפה אשר שם כנגד שפחת רחל והציפור העליון הוא חכמה שבה והציפור התחתון הוא בינה שבה, ואלו התרין צפרין הם שני בנות לוט והם נקראות נע''מה ואגר''ת נעמה כנגד עמון זלפה ואגרת כנגד מואב בלהה (ע' כל זה ביחוד הראשון של תגע"ץ לקריאת שמע שעל המיטה). 

והנה הנוקבא דזעיר דקליפה דאצילות היא לילית סבתא ונקראת ושתי אשת אחשורוש שהוא זעיר דקליפה דאצילות, עכ"ל לענינינו.

תורה ד

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ד' עיין ערך יסודות – נ נח נחמ נחמן מאומן, תיקון הד' יסודות וביטול להאין סוף ב"ה!

ד:א כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, ע"כ. "הם לטובת" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ד:ה ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כ"ש (יחזקאל לב) ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם, וכל עבירה יש לה צירוף אותיות וכו' ע"ש.

עיין תקונים חדשים של הרמח"ל, ריש תקון כד, והא מט"ט וכו' דהא צרופא (-הזדככות) קדמאה מצטרפין בגלותא. ולבתר צרופא אחרא יתעביד בההוא זמנא. דהא כלהו דרגין עלאין יזדמנון לאעברא משיראל כל זהמא דאשתארת. וכו'. דכל דרגא דאתפגים, מתמן נחית ענשא למאן דפגים לה, ובזמנא דנחית ענשא אתעבר פגימו ואתתקן דרגא. ואתמר בה (נחמיה ט:לג) ואתה צדיק על כל הבא עלינו, בגין דס"א אתעבר מתמן. ורזא דא, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו. דתרי"ג פקודין אנון באוריתא. לקבליהו תרי"ג נהורין בוצינין לעלא. ולקבליהו תרי"ג אברין בגופא ובנשמתא. ומאן דעבר עברה אשני אבר חד מדיוקנה, ואשתכח משקר בההוא דיוקנא לאה קדישא, משקר בה במלכא. ודא שקר ס"א, דגרים לה לאתחדא לעלא בההוא דרגא דפגים בה וכו' ע"ש.

ד:ז

טענת משה רבינו להש"י שאם הוא יתברך אינו סולח לעם ישראל, זה סימן שאין לו ענוה. ע' בספר המדות (גאוה יא, ענוה א) מי שמשתף את עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם על ידי זה בא לענוה.

ד:ז עובר על פשע לשארית, למי שמשים את עצמו כשארית (ראש השנה יז:), יש להבין את זה על פי מש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תנ) ז"ל וכל חטא הולך לזה – להיות מפריד. כי החטא בא מן הס"א, ויש לו הטבע של מקורו. אך סוף סוף אם לא יתגבר הרע על הנשמה הרבה, אפשר לנשמה ליטהר ממנו אפילו בלא עונש. שהרי אם נפרדה באותה הפעם נדבקת בפעם אחרת, ובדביקות יכולה ליתקן, בסוד (שיר השירים א:ב) ישקני מנשיקות פיהו, שדרשו (מדרש שהש"ר שם) ידביקני יטהרני, וגם יזיינני נגד הס"א שלא תחטיא פעם אחרת, לפי כח ההתדבקות וכו' ע"ש כל דה"ק. והרי מי שהוא ששם את עצמו כשארית בודאי משיג הדביקות הדרושה וממילא יטהר מכל החטאים.

לקוטי מוהר"ן תורה ד

ב"ה יש לשים לב למה שרבינו גילה פה (ד:ט) שענוה הוא רצון הא"ס ב"ה, כי באמת ידענו שענוה הוא הכתר, שהוא הרצון, אכן לפי קט ידי לא ראיתי את זה בפירוש על רצון הא"ס ב"ה שהוא מדת הענוה, והוא פלאי ופתח ושער גדול. [ובזה א"ש לשון הרמב"ן באגרת, שענוה היא מדה טובה מכל המדות טובה – זאת אומרת לא רק שהיא יותר, אלא שהיא מדה כלולה מכל המדות טובות]. ובזה מובן, ויכולים להתבונן טובא על עיקר בריאת העולם, שחז"ל גילו כי הש"י ברא את העולם כי אין מלך בלא עם, ולהראות המדות הקדושות של רחמים וכו'. כי זה מטבע הענוה, כמו שכתב הרמח"ל בספר לשון למודים (עמוד יב) ז"ל העניו כי הוא ימאס ביקר הגאוה אל שלימותיו, מטעם היות בו חסרון אחר, אך אם היו נקי מכל חסרון לא היה מואס בו, הלא תראה כי אלהינו יתברך יאמר עליו גאות לבש, כי לו נאוה הגאוה, ולא רעה היא כאשר היא בנו, יען אין בו כל חסרון, ולא תמצא ענוה תמנעהו מן היקר שכר גדולתו, עכ"ל. הרי בהיות מדת הענוה הא"ס מבחין שיש מקום להשלים, להראות להזולת כביכול את שלימות הא"ס ב"ה, הטמין את עצמו בענוה ונתן מקום לאפשר להזולת כביכול להשיג יחוד הא"ס ב"ה. ועי"ז דייקא כתוב ה' מלך גאות לבש. וראוי להתבוננן מאד בזה, ובנוסף למה שרבינו גילה שעל האדם לשבת ולהרגיש איך שהשי"ת מסתכל עליו, עד שפניו יתאדמו (שיח שרפי קודש א:תשל שר' שלמה וועקסלער ז”ל ספר שרבנו אמר למוהרנ”ת בלשון שאלה – האם אתה פעם מסמיק עד למאד מלפני הש”י ע”ש, וע' שיחון הר”ן קסח שכן היה אצל רבינו). כי הש"י ממש הטמין את עצמו במדת ענוותנותו ליתן מקום להאדם להיות ממלא כל החלל, והשי"ת ממש מאחוריו בא"ס, וכל אחד כפום מה דמשער ליביה יבין גודל נוראות הענין הזה ב"ה. והנה הסתכלות הש"י באדם, בחי' אור ישר, והאור חוזר זה כפי מדת היראה, כמבואר בהקדמה לספרינו לקוטי נ נח. והכל כפי התקרבות האדם להתורה הקדושה שהיא מאירת עינים, וכמבואר בתורה יג בלקוטי מוהר"ן.

ונראה לעניות דעתי, ובאמת איך אדע, אבל תורה היא וכך מאיר לי, שמשה רבינו על ידי תכלית ענוותנותו, שביטל את עצמו לא"ס ב"ה השוה עצמו לרקע של המציאות העולם הנ", ועל ידי זה המציאות העולם דהיינו מלכות הא"ס ב"ה נחשב כלתו – כלת משה. 

ויעקב מלבר ומשה מלגו. כי אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו בסוד נ"ר – נפש רוח, נר מצוה, שהם בנו התגלות הש"י ברקע מציאות ענוותנותו יתברך, במה שהוא יתברך נתן מקום להזולת כביכול וכמו שנתבאר לעיל [ונראה שזה הענין נמצא גם כן בסוף יחוד הי”ג חיוורתי, שז”א מסתכל בא”א, והויו”ת שבעיניו מקבלים הניקוד של חסד בסגול, כי א”א זה תכלית הענוה שנותן המקום לכל הנהגה, וברקע זו בונים בחסד כנ”ל]. ויעקב ע"ה בחי' ותורה אור, שלמות הנ"ר בהג' יחודים כידוע (אהי"ה הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י הוי"ה), וזה בחי' בקיעת האור (יעקב אותיות יבקע. ע' אדיר במרום עמ' שמח) א"ס בתוך הענוה. שזה בחי' החושים שבוקעים את הגוף. [וזה סוד ובני דן חושים, חשים אותיות משיח, שעיקר תיקונו הוא אותיות ד"ן של אדנ"י שזה תיקון משכא דחויא, והר"ת בגמטריא ח"י בחי' ט' עולים וט' יורדים ובסוד יום שכולו שבת ומנוחה לח"י עולמים, והס"ת בגמטריא מאה, בסוד המאה ברכות, שזה תכלית הבריאה ביחוד הרישא והסיפא]. וזה סוד המנרה שגובה ח"י טפחים, מ-נ"ר-ה, שאור מ"ה שורה על הנ"ר.

ואילו לפי בחי' משה רבינו ע"ה אפילו הגוף – בחי' רמ"ח אברים, בחי' מחקק (ע' לקמ"ת עב) שמשה רבינו ברמ"ח איברים מיחד עם הא"ס ב"ה בסוד כלת משה. וזה תכלית יחוד הרישא וסיפא. וז"ס א"ת ב"ש, וז"ס יוו"י שצריכים לעשות לכבד את ה"י, והרי"ו ליראה אותו, ומאה ברכות, כמובן לי ואכמ"ל.

וי"ל הצעקות שבהלל, אנא ה' הושיע נא, אנא ה' הצליחה נא. שהצליחה תרגום של בקיעה. קודם מתפללים על הישועה, שהוא הבטת השם יתברך בש"ע נוהרין, והוא בחי' אמת ויראה, ובחי' האבות בבחי' נ”ר. ואז ממשיכים להתפלל על הבקיעה של תורה אור, של בחי' הנשמה, שכל, ואור התכלת ונוהגין לכפול הפסוקים, כי כמו שהפנים הם שנים, כן אור התכלת הוא בשנים בסוד אלפי שנאן, שנים שאינם כמבואר ביחוד היראה ע”ש (ואולי הם בבחי' נדב ואביהו, כי משה רבינו אמר לאהרן שנדב ואביהו עלו למעלה ממנו, והיעב”א. ות”ל אחר כתבי זה מצאתי ספר על נדב ואביהו שכתב שנ”א זה ראשי תיבות נדב אביהו!). 

ומענין לענין יכולים להעמיק בזה בפירוש ברכת קריאת שמע אהבה רבה – אבינו אב הרחמן, שלכאו' 'אב' מיותר, וי"ל שאב השני פירושו הממציא, כמו אבי כל יושב וכדומה, שהש"י לא רק שהוא אבינו הרחמן, הוא יתברך המציא את העולם כולו עבור הרחמנות כידוע. ועיקר העולם הוא ברמ"ח איברים (ושים לב, שג”פ רצופין כתוב רחם, הרחמן המרחם רחם! וי"ל המרחם, מ"ה רחם, וזה שם מ"ה שמלביש חוט הא"ס ב"ה). ועל כן בודאי יש רחמנות גדולה עלינו, ובפרט לענין עבודת השם שנכיר את אמיתת מציאותו עד אין סוף ותכלית כמו שהשם יתברך רצה עבורינו ברחמנותו. וזה מה שאנו אומרים 'ורחמיך ה' אלקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח', רחמיך זה רחמי ך' (כמו שמובא בכוונות למנחה שבת קודש, מאתך היא מנוחתם, מאת ך', כי המנוחה נמשכת מא"א שהוא הכתר – לשון הרמח"ל) דהיינו ברקע של הענוה של הש"י כל העולם חסד יבנה לגלות רחמנותו, וזה גם כן וחסדי ך' הרבים, ועל כן כמה וכמה עליו לרחם עלינו, ואל יעזבונו לנצח, כי מדברים ממש על נצחיות פה בהאין סוף, וכן י"ל שאל יעזבונו, שהאל – האין סוף – יעזוב אותנו, דהיינו יאמיץ אותנו מלשון ואפס עצור ועזוב (דברים לב). וגם וחסדיך הרבים, רמז על רבינו הרבי"ם שהוא החסד הגדול (כמש”כ בלק”מ שהצדיק הוא ורב חסד).

[ופירוש חמלה גדולה ויתירה, ראיתי שבספר התניא פירש יתירה על כל צבא מעלה, ודחוק מאד, כי הלשון בא סתום, ועוד הרי לא רק חמל עלינו יותר מצבא מעלה גם על כל הבריאה, ועוד הלשון יתירה כאשר עומדת בפני עצמו לכאו' משמע יותר מהראוי, וא"כ לא פירש הענין כלל. והנראה לענ"ד על פי מה שקי"ל שאין מרחמין אלא על מי שיש בו דעת, והרי הש"י תמיד מרחם עלינו אפילו כאשר אין לנו דעת, וקצת מהדרכים בזה גילה רבינו בלקוטי מוהר"ן, ע' תורה קיט שבשבת נמשך דעת לכל אחד, וכן יש שהש"י שולח לו רחמנות על אחר שעי"ז מרחמין עליו ע"ש, הרי זה בחי' יתירה, כי היה ח"ו צריך לעזוב, ומי חייבו יתברך להמציא דרכים להביא שירחם, וא"ש כמין חומר בס"ד].

'והאר עינינו בתורתך' גם כן יש לכוון היטב על דרך הנ"ל, הארה הוא במלכות, ואותיות התורה הם מה שהש"י גילה מלכותו במקום ענוותנותו, ועל כן 'והאר' בגמטריא 'כסא ענוה', כי הענוה תהיה כסא ומרכבה לזכות לאור התורה. (ובזה י"ל רחם עלינ"ו אותיות עין ל"ו, עין ע"ה בגמטריא ענוה, ל"ו זה בנין הגוף בו' קצוות).

תורה ד:ט 'בודאי גם בחייו היה לו התפשטות השמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת: והחיות רצוא ושוב, כי הקב"ה רוצה בעבודתו וכו' ובשביל זה צריך שלא ישאר כן אלא עד עת שיבוא הקב"ה בעצמו ויטל נשמתו, ע"ש.

מראה מקום: צפנת פענח דל"ג ע"ב, פ"ה ע"ד, פ"ט ע"א - - הובא בספר בעל שם טוב אות א'שמז (ואות א'ק).

לקוטי מוהר"ן תורה ד ותורה כד.

בתהלים כז (לדוד ה' אורי) - אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. והנה הרבה דרשנים דרשו על הלבקר הזו, למה ביקש רק ביקור ולא להיות בקביעות. ואכן המעיין שם ברש"י ובמפרשים יראה שפירוש ולבקר זה דרישה, או מלשון בוקר, שכל בוקר יהיה בהיכל ה'. אכן מאחר שראיתי שעם כל זה עומדים לפרשו מלשון ביקור בעלמא, יש לומר על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' שמשה רבינו בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת (יחזקאל א): "והחיות רצוא ושוב". כי הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו, עכ"ל ע"ש. ובזה א"ש מה שדוד המלך ע"ה ביקש מהש"י שהוא רוצה תמיד רק לבקר בהיכלו, כי ענין ההיכל הוא ממש דביקות לאין סוף כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כד (שרבינו אמר כאשר פתאום באיזה שבת כמה מהחסידים ביקרו אותו, ורבינו אמר להם זה התורה בכל כך התלהבות ואיום שאף אחד תפס והבין מילה, רק אח"כ רבינו הראה להם התורה - וזה ג"כ צריכים לבקש - לבקר-שחר- לשון בהירות והבנה ודו"ק).

תורה ה'

עמש"כ במסכת נדה דף ד.

בתורה א' רבינו גילה איך לעשות מקום בלב השומע שעי"ז הוא יקבל הבקשות שלך. ובתורה ב' רבינו גילה (שלכאו' עם כל זה) לא תמיד הבקשות נראות נשמעות, רק שהצדיק באמת הקימם. והנה כאן בתורה ה' רבינו גם כן מפרש איך לעשות תו – חריצה בלב, כדי שהדברים יהיו נשמעים. והנה בתורה א' רבינו גילה הדרך שהוא על ידי לימוד תורה בכח, ואז זוכים לבחי' דברי חכמים בנחת נשמעים, נח"ת דייק, ח"ן ת. והנה כאן בתורה ה' רבינו מגלה איך שצריכים לצעוק בתפילה ועי"ז זוכים לעשות החריצה בלב, ואף שלפום ריהטא זה ממש נראה אחרת לגמרי מבחי' “דברי חכמים בנחת נשמעים" – באמת גם כאן רבינו גילה שכדי לבנות את הרעמים שיעשו את התיקון בלב, צריכים חכמה אמיתית ולגער מהמוח כל החכמה חיצוניות, וזה ממש בחי' לימוד תורה בכ"ח שעליה דיבר בתורה א'. כי עיקר ההבדל בין חכמה חיצוניות לחכמת התורה היא בבחי' זו של הכ"ח אתוון דמעשה בראשית, כי זה פשוט וידוע שחכמה חיצוניות זה רק חקירות לשער ולמודד הבריאה המורגש להחושים, ואילו לימוד חכמת התורה – שהוא חכמה אמיתית של חי העולם, הוא ממש בונה ובורא את העולם כידוע מהרבה מקומות בחז"ל ובפרט בדברי רבינו. 

והנה לפי דברי רבינו כאן בתורה ה', קודם צריכים לראות שהמוחין יהיו נקיים מחכמה חיצוניות, ואח"כ עי"ז יפגע קולך בגלגל המוח, ומזה יצאו רעמים, ורעמים זה בחי' דיבורי התורה במתן תורה (כמבואר באות ג), וכן כל ענין הזה של הקנה חכמה וקנה בינה נגד הקנה של חמץ, הוא בחי' בנין מלכות דקדושה, ע' מש"כ בס"ד בפירוש קישר תורה ג' לתורה א'. וגם ענין הגבורות והחסדים המבואר כאן בתורה ה', הוא נראה כעין התיקון המבואר בתורה יב להעלות אותיות התורה מהלמדן ע"ש אות ד'. שזה ג"כ כעין המבואר בתורה ד' בענין העברת האותיות מהצירופים של מלכות דס"א למלכות דקדושה.

ולכאו' היוצא מדברינו, שמה דקי"ל דברי חכמים בנחת נשמעים, באמת צריכים תורה בכח, ותפילה בצעקה. והנחת, זה רק בהמוחין (וע' לקמן מש"כ באות ה'). אי נמי, שאחר כל העבודה הזו של תורה בכח ותפילה בצעקה, אז דיבור בנחת יתקבל. עוד י"ל שזה מה שמבואר בתורה ה' שצדיקים מלבישים את התפילות בסיפורי מעשיות זה בחי' דברים חכמים בנחת נשמעים. כי בפשטות דברי חכמים בנחת נשמעים מדובר במה שהם מדברים עם בני אדם, ואילו תורה ותפלה זה בכל הכח, אלא מדברי רבינו משמע שגם תפילתם הוא בבחינת נחת, ולכן י"ל כנ"ל, ועדיין צ"ת בעזה"י.

ע' בתורה כא שלידת והתגלות המוחין זה על ידי צעקות אבל להכניס המוחין המקיפים לפנים זה בחי' אמירה בחשאי שזהו בחי' שמן שהוא בחשאי כמש"כ בזוהר (שמיני לט) יין לארמא קלא ושמן בחשאי. ושמן הוא בחי' שבעת הנרות שהיו משמן עכ"ל באות יא שם.

והנה גם קבלת התפילה לקבל המבוקש, העיקר הוא הדעת שמקבל, כי בלי דעת מה קיבל בכלל? וזה הדעת מקבל דוקא בנחת, ודו"ק.

והנה בתורה כא בסוף כז"ל ועקר הזמן לזה הוא חדש אלול וזה ל'בושה ו'תשחק ל'יום א'חרון ר"ת אלול, וזה בחי' שבעת ימי אבלות ר"ל וכו', כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל וכו' ע"ש עכ"ל. והנה קשה דבתורה ו' רבינו כתב שכוונת אלול הוא לשתוק בחי' דום לה' ובתורה כא כותב שצריכים לצעוק להוליד המוחין. אלא נראה שהתיקון של האבלות והיבום זה לא החלק של הצעקה לגלות ולהוליד המוחין [ואולי עצם המיתה והאבלות הוא בחי' צעקה, וגם עצם הבושות של הו' של הא' של תורה ו' בחי' קולות של צעקה בחי' יין לארמא קלא, ודו"ק] אלא ענין של הכנסת המקיפים לפנים להשגת אור הפנים, כי כן מדוייק היטב בדברי רבינו בתורה כא, שבתחילה הסביר את הענין של אבלות ויבום להשיג אור הפנים, ורק אחר כך באות ז' כז"ל ולפעמים יש שהמוחין והשפע אלקי הוא בהעלם ע"ש. הרי שעד כאן לפני אות ז' בענין האבלות לא מיירי בהצעקות לגלות המוחין, רק בענין הבחי' של שמן המנורה, בחי' אמירה בחשאי, שזה ג"כ ענין של אבלות כמש"כ וידם אהרן. ולפי זה כאשר רבינו כותב שעקר הזמן לזה הוא באלול בחי' לבושה ותשחק ליום אחרון וזה בחי' שבעת ימי אבלות, מבואר הדבר שהכוונה על הבחי' של השגת אור הפנים לא על הצעקות, אלא די"ל כנ"ל בסוגריים שעצם המיתה ובחי' 'ישמע בזיונו' אלו הם בחי' הצעקות, ודו"ק. וכן לכאו' מבואר ומפורש בתורה כא:ז שכ' שלידת וגילוי המוחין, שזה על ידי צעקות הוא בחי' תכלם שבעת ימים, אך צריך קצת תלמוד כי רבינו כותב ז"ל והגלוי זה בחי' לידה, ואז אחר הלדה דם נעכר ונעשה חלב וזה בחי' תכלם, כי הכלמה – אזל סמקא ואתי חוורא (ב"מ נח:), היינו דם נעכר ונעשה חלב וכו' ע"ש. ועכ"פ מבואר שתורה ו' ממש מתחלת בענין הזה של אזל סמקא, והשלב הראשון של הצעקות מקדימו בתורה כא.

וכן יש להביא קצת ראיה ממה שרבינו גילה בספר המדות, ערך קשוי לילד (אות ד) ז"ל גם תלחש לה באזנה אותיות של שם ס"ג, עכ"ל. ומשמע מזה שהשם ס"ג שייך לעצם הלידה.

[ולפ"ז א"ש גם לשון הפסוק וישמחו כי ישתוקו (תהלים קז), כי השגת המקיפים זה בחי' נעשה ונשמע שזה בחי' שמחה כמבואר בתורה כב, וזה דייקא בבחי' אמירה בחשאי בחינת שתיקה].

ה:א אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה וכו' ע"ש. וקשה שרבינו לא ביאר איך זוכין לדעת להלביש התפלה, כי זה בעצמו דרגה וענין גבוה מאד. ויתכן שמי שזוכה להבחין מה לאחר גזר דין, כי זכה לעשות את המצות בשמחה כל כך שנהנה מהמצוה בעצמה, שזה בחי' נבואת משה, בבחי' זה הדבר, ממילא יהיה לו הכח להלביש דבריו, בבחי' כה. כי כן שאר בחינת הנבואה זה הלבשת הנבואה, ולכן הזוכה לבחי' זה הדבר שהוא עצם הנבואה ממילא ידע לעצמו איך להלביש דבריו איך שרוצה ואיך שצריך.

ה:ב נביא סתם שמתנבא בבחי' כה אמר ה' הוא בבחי' עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, ע"ש. וצ"ע היתכן שכל הנביאים חוץ ממשה רבינו שהיה מתנבא בזה הדבר היו רק בדרגה כזו, ומה נענה בתריהו?! ות"ל מצאתי מה שכתבתי על זה לפני כמה שנים:

כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) וכו צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם וכו'. ומבואר שם שכדי לדעת איך להתפלל בעבורם צריך לעשות המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, וזה בחי' נבואת משה רבינו ע"ה, דאילו סתם נבואה הוא בחי' צפיה ותקוה לשכר העתידה לבוא, ורק נבואת משה רבינו הוא בחי' שכר מצוה מצוה ע"ש. והדבר תמוה מאד מה רבינו דורש כאן מכל אדם, שיהיה יותר צדיק מכל הנביאים, ולהיות רק בדרגת משה רבינו ע"ה?!

והנראה לעניות דעתי בזה, שאדרבה בודאי הנביאים היו הולכים דייקא בדרך זו המבואר כאן, שקבלו על עצמן את האחריות של כל העולם לא נברא אלא בשבילי, והכניסו את עצמן לעובי הקורה לתקן את העולם, והיו עושים את המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, ודייקא על ידי זה זכו לנבואתם, כי נבואתם בא להציל את העולם מפורעניות ולהובילו לזכות לכל הטוב. וזה מה שרבינו דורש מכל אדם. לא להסתפק בקיום תוכחת הנביאים, כי נבואתם היה רק על העתיד [ע' נדרים כב: ובר”ן שם כב. שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם ואלמלא (לא) חטאו לא הוצרכו לתוכחה. וע' במגילת קהלת ז”ל לא תשבע עין וגו' אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעוה"ז לא לחנם ראו אלא על ידי שהיו הוגין ועושין מצות וצדקות ואם תאמר שראו כבר נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך וגו' וא"ת שלא ראו כבר ראו מקצת שנאמר (עמוס ג) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כיצד ראו ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח ר' לוי אמר ראו ומתן שכרן לא ראו וכו' ר' חוניא פתר קרייא בנביאים ובכתובים שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה חומשי תורה ה' ספרים בלבד וכלום ניתנו להם נביאים וכתובים אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, וע"ש עוד, ומדויק שהנביאים בעצמם זכו על ידי שהיו עושים המצות סתם, ואילו על נבואתם הוסיפו לכתוב שהיה כדי שיעשו המצות כדי לקבל עליהם שכר, ויש לפלפל עוד הרבה בכל הנאמר שם ואכמ"ל], ואילו האדם גופא צריך לקבל תפקיד זה לתקן את העולם, וכדי לעשות את זה האדם עצמו צריך לעשות את המצות עבור המצות בעצמן, בשמחה של המצוה עצמה, לא עבור העתיד. ואז האדם יעסוק לתקן את העולם ויתפלל עבורם, כדי שהעולם יהיה זכאי וינצל מהגזירות, שזה בחי' הדאגה על העתיד. אבל לא כן נבואת משה רבינו, שלא רק משה רבינו ע"ה עצמו, שבודאי היה עושה את המצות בשמחה של המצוה עצמה, אלא אפילו נבואתו היה במעלה זו, שלא היה סתם לתקן על העתיד (וכמובא בספר עבודת הקודש ובעוד מקומות שנבואת משה רבינו היה על העבר ההוה והעתיד), אלא נבואת משה רבינו, שהיא כל התורה שמסר לנו, היא גופא הפנימיות, השמחה של המצוה, והיא כל העולם, שנה, נפש וכו'.

ה:ב נגרע משמחת הקב"ה. לכאורה זה רק בבתי בראי, אבל בבתי גואי עוז וחדוה במקומו.

ה:ב שכל מצוה היא קומה שלמה של עולם שנה נפש. יש לראות את זה בכוונות של כל ברכה וברכה, שברוך הוא באימא עילאה, שעל ידי הברכה שהיא משפעת למעטה, היא מעלה אליה את בחי' אתה ה' אלקינו – חסד תפארת גבורה – בחי' ז"א – למעלה – ועל ידי זה נהיתה "מלך העולם" - ושוב מורידה אותם חדש – באשר – יסוד אימא – קדשנו במצותיו וציוונו – תפארת נה"י של ז"א – ושוב להמצוה הפרטית במלכות. הרי מבואר שכל מצוה הוא בחי' שלמה של הכל – עולם שנה נפש.

ה:ג והקול פוגע בעבי מטרא, הינו בחי' מוחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמוחא, וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא וכו', ע"ש. וקשה שלכאו' אלו הבחי' הם תרתי לסתרי, כי מה שהוא בחי' לבונא דמוחא אינו בחי' עבים ועננין. על כן צריכים לעיין שם בזוהר שמבאר מה שרבינו דילג, שהעבי מטרא הם הכנפי ריאה שמלאים מליחות, והקול בא מהלב וצריך לפגוע בהריאה, “וחסד לימינא מים דכנפי ריאה, ותמן חכמה מוחא, ומניה (שיר ד:טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, דאיהו לבונא דמוחא, נוזלים על קנה דריאה, בתר דאסתלקו עננים דבינה לגבי מוחא.”

ואולי העננים של בינה שצריכים לעלות לגבי מוחא, הוא בחי' השמחה וישרות לב, כי הזוהר ממשיך ז"ל ורזא דמלה (שיר ג:ד) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן, ודא עשן המערכה (-שהיה עולה ישר לשמים ולא נעקם על ידי הרוחות – אבות ד:ז), דסליק מן לבא למוחא, דכל רוחין דעלמא לא זזין ליה מאתריה, ע"כ. וי"ל שזה בחי' ענן הקטרת, והקטרת הוא בחי' עשית המצות בשמחה כמובא בדברי רבינו בתורה כד.

ה:ה ד"ה נמצא כשיש איזה צער ודין בעולם וכו' יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה אם הוא קודם גזר דין אם הוא לאחר גזר דין גם יכול לידע על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות: אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצוות, היינו מצוות התלויים בראש וכו'.

ענין דומה מצינו בשער רוח הקודש (עמ' יט) ז"ל אמר לי מורי ז"ל כי כל מי שאין לו השגה וכו' והנה כאשר עושה מצוה אחת במעשה יצייר ארבעה אותיות הוי"ה... וכפי האותיות שלא יוכל לצייר כן בהם יכיר וידע היכן חטא ופגם, כפי מה שהיא האות ההיא ע"ש כדה"ק. [ושם מחלק המצות למעשה, מחשבה, דיבור, ואילו רבינו חילק המצות פה כפי אברים שבגוף].

לכאורה מבואר שרבינו מדבר על מי שכן יכול לצייר את כל האותיות בשעת המצוה, ולכן אינו תולה החסרון בעצמו, רק שחסרון השמחה מראה על מצב של הגזר דין. וע' בזה מש"כ בתורה פט.

לקוטי מהור"ן ה:ה 'כי עקר התגלות על ידי החסדים כמש"כ (תהלים קי) שב לימיני. וכן צריך לשתף האהבה עם היראה כדי שיתעבד רעמים. וזה: מסטרא דימינא מחא חורא ככספא (תיקון ע). וזה (שמות יד): וישב הים, הינו ים החכמה וכו'' ע"ש. יש רמז לזה במשלי יב:יד מפרי פי איש ישבע טוב – הקול שפוגע בגלגלתא ומוציא נוזלים מן הלבנון בחי' טוב – וגמול ידי אדם ישיב לו, כי הרעמים נעשים על ידי החסדים והגבורות בחי' אהבה ויראה שהם בחי' הידים, ובחי' שב לימיני, ובחי' וישב הים, זה בחי' ישיב לו. ועוד י"ל לשון 'ישיב לו' על פי המבואר יותר בתורה נו שרוח הדופק נושב בידים, והוא המטהר את הידים והוא בחי' הרעמים שהם הדיבורים מן השמים שמקבלים בידים. הרי שלשון 'שב' מרמז על כל השלושה בחי' אהבה וחסדים, בחי' שב לימיני, חכמה וישב הים, וטהרת הידים והרעמים בחי' נשיבת רוח הדופק.

ה:ה וכן צריך לשתף האהבה (- "כדי שיפגעו בכבוד בבחינת חכמה") עם היראה כדי שיתעבד רעמים. וזה מסטרא דימינא מחא חורא ככספא וכו' ע"ש. והנה רבינו מדמה המוחין חוורין ככספא לעננים מלאים מים. וצריך להבין את זה שברוחניות מה שיותר דק ונקי הוא מלא יותר, ולכן דוקא המוחין חוורין ככספא הם מלאים חכמת השם, ולהיפוך בגשמיות, רק כאשר העננים מלאים וטעונים מים אז הם מלאים. ולכן י"ל שגם לענין הרעמים, שבגשמי נעשין על ידי פגיעה ממש, ברוחני, אין הפגיעה של היראה פגיעה ממש במוחין, אלא השתתפות. ולפי זה יתכן שבאמת דברי חכמים בנחת נשמעים בלי פגיעה ממש, עמש"כ לעיל.

ה:ה ואף על פי כן צריך לאקדמא את היראה כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו וכו' פרוש כי אהבה הוא בחינת איש ויראה היא בחינת אשה כידוע, ועל כן צריך להקדים את היראה כי אז תבוא אליו האהבה ממילא, כי האהבה הולכת ומחזרת אחר היראה תמיד, כי בעל אבדה מחזיר וכו' ע"ש.

ציינו שם (אות ז) 'עיין תיקונים בהקדמה', והנה בתיקונים שם מאריך בענין יראת השם, ובכלל הדברים מובא שם (דף ה ע"א) מה שנראה בפשטות לטעם אחר למה שצריכים להקדים היראה, וז"ל בגין דמעלין בקדש ולא מורידין, ובדין דא אקדימו שס"ה לא תעשה דאינו דחילו, לרמ"ח פקודין דאינון רחימו (- פירוש כי מדת האהבה למעלה ממדת היראה, ובהפירוש שם כתב שהטעם כדי להשתמר מהחיצונים), ע"ש.

תורה ו'

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ו' עיין ערך כבוד – נ נח נחמ נחמן מאומן, כבוד אלוהי שעל ידי כוונות אלול!

ועמש"כ בערך כבוד – כבוד אלוקי שעל ידי כוונות אלול - והמראה מקומות שהבאתי שם. ועמש"כ במסכת ברכות לג: ובמסכת נדה דף ה. 

בענין ההמתן, נראה לעניות דעתי שלכן היוד תחתונה של האלף אינו מכוון ישר עם היוד העליונה, כי זה לא הולך ישר, כי אם בהמתנה באמצע. ובזה יש להבין אולי הטעות של הנוצרים שאוחזים את עצמן עם השתי וערב (וע' בקיצור הכוונות של  הרמח"ל ליום הכיפורים ז"ל תעינו, בסוד עובד ע"ז, שעולים לקדושה בלי תיקון בסוד כמתעתע ע"כ. והנה מתעתע הוא ג"כ פעמיים י' ואכמ"ל), ודוק.

עוד בענין המתן, הבא לטהר, שבא להשיג איזה דרגה של טהרה, אומרים לו המתן עד שאמדוד איתך, הרי שחוץ מהדרגה המבוקש, הוא זוכה שהמוכר, שהוא בחי' הכתר מתחבר לו, וזה עוד יותר גדול מהמדגרה שמבקש.

והנה בגמרא (יומא לח-לט) מביא את המשל הזה של תנא דבי אליהו – משל לאדם שהיה מוכר נפט וכו' לפרש המאמר של ריש לקיש של הבא לטמא והבא לטהר, וכבר הקשו איך מביאים מהתנא לסיוע את האמורא. ויש גירסאות אחרת, אבל לפי מה שלפנינו בגמרא יש לראות אותו ענין שעוד זוכים למה שהוא אפילו למעלה. 

וזה הבחי' של המתן, כי זה לא השגת מדרגה מסויימת, אלא בחי' השגה של הכתר שלעולם היה איתו, ואין עולים אליה, אלא המתן עד שתשיג זה כבר איתך ואצלך.

בענין שצריכים לעשות תשובה על תשובה, י"ל שלכן בשמונה עשרה מיד אחר ברכת השיבנו, שאנו חוזרים בתשובה שלמה, מיד אחר כך אנו מתוודים ומבקשים סליחה, והרי עכשיו ממש עשינו תשובה, ואולי אפילו זכינו לזדונות נעשו כזכויות, ועל מה יש לבקש סליחה, אלא ע"כ שאפילו הכי צריכים להתוודות ולעשות תשובה על תשובה.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ו'

א] מבואר בתורה ו' הדרך להיות האדם היושב על הכסא (ע' סוף אות ו'), להיות שופט ודן כל באי עולם. וזה הדרגה מבואר בריש לקוטי מוהר"ן תנינא, שהיא דרגת מי שיכול לעשות ראש השנה לדון את הזולת, כי אי אפשר לדון את חבירו עד שיגיע למקומו, אז רק השי"ת שהוא מקומו של עולם יכול לדון (וברוך השם מצאתי בפירוש מהרמח”ל בפירוש הפיוטים שנדפסו בסוף קיצור הכוונות וז”ל והכסא מתפשט בהם להניגם – ואינו משתנה, והנה למעלה יש תמיד סוד “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.” וע”ש שכתב כמה דברים הנוגעים לתורה ו', למשל, שבחי' הדום רגליו זה בחי' מלכות, כסא זה בחי' תפארת), וגם הצדיק הוא בחי' וישת עליהם תבל, ולכן גם הצדיק יכול לעשות ראש השנה.

והנה ידוע שענין ראש השנה הוא של רבינו, שהש"י נתן לו במתנה, וידוע שרבינו גילה על עצמו שהוא בחי' בינה, ור' אברהם בן הר"ן האריך להביא רמזים על זה. ותורה ו' מפרש צורת אלף, וידוע שאלף בינה, זה חכמה ובינה. וכן מבואר בתורה ו' (בסוף מיד אחר סיום כ"י רבינו) שמדבר על בחי' למעלה מהבינה, כי מדבר מחכמה וביטול לאין סוף, וז"ל ואצנו – כי משה היה צריך אז למסר הכל ליהושע, ואין שלטון ביום המות, כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע, על כן דיק: ואצנו – אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, עכ"ל. וזה ממש הבחי' שרבינו גילה בתורה ד' ע"ש באות ט, שמפרש איך שמשה רבינו ביטל כל ישותו, ובפרט בעת מיתתו התבטל לגמרי, וזה ולא ידע איש, אפילו משה לא ידע ע"ש. וזה הדרך שהאדם זוכה להעביר העוונות החקוקים בעצמותיו ע"י ווידוי להתלמיד חכם, בחי' ואיש חכם יכפרנו, בחי' נושא עון לשארית, להצדיק שהוא בחי' אין, ואז הצדיק מדריכו לדרך ה' עד ביטול להא"ס ב"ה. וזה בחי' המבואר כאן בתורה ו', שהו' שבאלף הוא בחי' הבושה והווידוי שהתלמיד – נקודה תחתונה – עושה בפני הרבי – נקודה עליונה, בחי' כסא ואין. ועי"ז זוכה להיות בקי בדרכי ה', והוא דרך הא"ס ב"ה.

ומבואר שתכלית הזה להיות אדם היושב על הכסא זה ע"י הרבי ותלמיד צורת א', הרבי בחי' משה ובחי' חמה.

ב] עוד בענין מה שרבינו הכניס בסוף התורה את הענין של אין שלטון ביום המיתה ולכן השם יתברך אמר ואצונו, שזה לא דרך של רבינו להכניס דברים שלא הקדים בבנין התורה מראש. וגם קצת קשה כי הרי משה רבינו כבר סמך את יהושע.

ואולי רבינו אגב ארחיה רמז לזה להיסוד הגדול שהוא גילה בתורה סו 'שצריך להשתדל תמיד להקביל פני רבו תמיד כי פן ואולי עכשו הוא עת של בחי' הסתלקות', אכן קשה קצת לפרש כן כי דשם כז"ל 'ואף על פי כן הכל יהיה בכחו של רבו' ואילו בתורה ו' כז"ל 'כי חזרה הממשלה להקב"ה' וי"ל.

ג] וע' בלקוטי מוהרן תנינא תורה פב שרבינו גם מפרש ומורה דרך בכוונות אלול על העליות והירידות, ושם כתב שענין הסגול למעלה הוא כי יש סכנה בהתקרבות ביותר אל האור אלהות, שהאור לא יכהה עיניו ויזיק לו וכז"ל אבל יש בחינת סגול כמו שכתוב וסגול כד איהי בין תרין דרועין דמלכא שזהו בחי' (שמות לג) ושכתי כפי עליך, כי בלא זה היה עצם אור הכבוד מזיק למשה, ,כמו שכתוב (שם) כי לא יראני האדם וחי, וראית את אחורי וכו' וזה שבקש דוד, ואחר כבוד תקחני (תהלים עג) תקרבני בהתקרבות של שבקש ממך הראני נא את כבודך, והראית לו את אחורי כבודך וכו' ע"ש. הרי מבואר שביום מיתת משה, הוא זכה לבחי' ראית ה' בפנים, שזה לא בחי' הסגול של כוונות אלול. ועל כן רבינו הוצרך לפרט את זה.

ד] בענין שעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה, ובילקוט הנח של פאר הליקוטים הביא ממבוי הנחל (אייר-סיון תשלט) לפרש איך רבינו פתאום הכניס ענין זה שלא כדרכו. ולא תירץ הבעיה כל כך, רק הציע ש-ו'אין ש'לטון ב'יום ה'מות ר"ת בושה, דהיינו שזה היה בחי' תשובה ועליה של משה רבינו.

אכן ע' בביאור הלקוטים תורה כא אות כח שכ' בפירוש שבדרגא של משה רבינו – במקיפים של עתיקא קדישא אין שום צער ובושה לגמרי חס ושלום. [והכרעת הדבר עיין בספר אדיר במרום (עמ' תי) ז"ל ועד שהיו אדם וחוה בסוד אצילות לבד, בסוד עץ חיים, היו בבחי' גוף ולא לבוש, ולכן: ולא יתבושש, כי השת תלוי בלבושים ששם הרע מתדבק. ואעפ"כ בבחי' פרטית היה להם לבוש שלהם, והוא בוד לבוש האצילות, שהוא כהדין קומצא, בסוד זהריאל, וכן להם היה כתנות אור מזוהר גופם ממש. אך כיון שכל האצילות נחש גוף, אפילו הלבוש שלו, על נקראים ערומים עכ"ל ע"ש].

וע"ע בתורה חותם בתוך חותם (כב:י) שצריכים לעלות בדרגות של נעשה ונשמע עד שמשיגים תורת ה' ותפילת ה' ממש. ומבואר שם שהתפילה והנשמע זה בחי' בושת. והפשטות בזה דלא כהביאור הלקוטים, כי מבואר דאף כאשר תפלתו הוא בדרגת תורה ה' וצריך לעלות עוד שתורתו יהיה תורת ה' ותפילתו תפילת ה', עוד יהיה לו בושה בזה. ואף שזה מוכח לגמרי שגם בדרגא זו יהיה בושה וגם יתכן שמקיפים דעתיקא עוד יותר גבוהים מתפילת ה' – עיין שם מה שהערנו שלכאו' תורת ה' ותפילת ה' קאי רק עד עולם האצילות, וכל העולמות למעלה הם בחי' אין סוף לענין זה. ועוד יתכן שאבדת השלטון אינו צער ובושה כלל רק בחי' בושה, אבל המשמעות של ר' אברהם בן הר”ן שצריך להיות שם כולו טוב לגמרי.

והנלע"ד בזה בעזה"י שמבואר להדיא כאן בתורה ו' שהיו"ד עליונה של האלף הוא בחי' עתיק יומין, שמי שמשיגו הוא בחי' אדם היושב על הכסא והרי הוא מכוסה בנשמות ישראל (כמבואר בתורה יג) שהם רק בבחינת תלמיד בנקודה – יו"ד – תחתונה של האלף. והנה זה הצדיק שזכה לזה גם כן יש לו עבודת ה' להיות בקי ברצוא ושוב, ויש לו עוד לעלות לא"ס בעבודת כי אסק שמים שם אתה ועוד הרבה למעלה עד א"ס ואין תכלית, ואין עליה בלי ירידה, וכיון שהגיע לרום המעלה של אדם העליון הוא צריך שוב להיות בקי בנפק, והגם שבעצמו בודאי הוא נקי וחף מכל פשע בלי ספק כלל, אכן – ובזה יתיישב ויקשר אחד ממש תורה ו' ותורה פב ששניהם ביאור על עבודת ה' בכוונות של אלול, כי הצדיק שלם, אכן כל הנשמות כלולים בו, והוא מחייבם כמבואר באופן נפלא בספר נתיב מצוותיך של קאמרנא, וכמובן על פי היסוד הידוע מהבעל שם טוב שכל הנגעים אדם רואה בחוץ הם ממנו, אז כל עוד שיש איזה בזיונות של עבירות וחסרון אמונה ופגם הברית בעולם סימן גם להצדיק, אז זה הצדיק שהגיע לרום המעלה של אדם העליון צריך שוב עבודת ה' של תורה פב לקשר את עצמו דייקא להגרועים שבישראל ובזה הוא מתחיל שוב לקיים תורה ו' שעיקר התשובה לשמוע בזיונו ולשתוק, שהוא מקיים את זה עכשיו בהתקשרות להפושעי ישראל וסובל בזיונם כאילו בנפשאי ממש קאעביד ליה, עד שממש מזכך את כל החלל פנוי לגמרי להיות טהור בבחי' דם לה' והתחלל לו (שרבינו מפרש את הפסוק הזה לידום על הבזיונות ועל ידי זה מטהר חלל שמאלי של הלב, ועל כן הצדיק שכולל כל נשמות ישראל, ולבו כבר מחלל כמו שדוד המלך העיד על עצמו, עם כל זה עדיין היו קיימים פושעי ישראל בחלל העולם, והם עוד נחשבים לבחי' חלל שמאלי של לב הצדיק, כי כל החלל פנוי בפקודת הצדיק, ועל כן הצדיק צריך לחפש אותם ולהתקשר עליהם כנ"ל) ויקויים הענין המבואר בתורה כב ז"ל כי לעלות מדרגא לדרגא צריך ירידה תחלה, שהיא המכשול. וזה (ירמיה נ): ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו, כי לעתיד יהיה כלו תשובה, ועל ידי התשובה זדונות נעשין זכיות (עיין יומא פ"ו:), ויהיה נעשה מעברות ישראל תורה, ועל כן יבקשו אז העונות, כי יבקשו ויחפשו אז אחר עונות ישראל, איך לוקחין עוד איזה עון כדי לעשות ממנו תורה. [ויעו' עוד בתורה יב שהלמדן דובר רעות על הצדיק, והצדיק צריך להיות מהנעלבים וכו' שומעים חרפתם ואינם משיבים, והצדיק מצרף את האותיות לתורה ע"ש].

וכאשר כל עם ישראל יהיו צדיקים גמורים בודאי יתעלו כל העולמות להיות כלולים למעלה בא"ס וכמבואר מהעליות האלו בספר דעת תבונות מאלף השביעי ושמיני וע"ש שכותב שבכלל אי אפשר לנו להבין מצב העולם שיהיה אז. כי ידוע לנו שכל המדות נמצאים בא"ס ב"ה וצמצם באורו יתברך לגלותם, אז כל מהות הבושה נבחנת רק בהיות הצמצום שולט, אבל לאחר שכל העולמות שבחלל עולים להיות כלולים בא"ס ב"ה שוב אי אפשר להבחין מהותה.

והרי באמת בחי' עתיק הוא בחי' א"ס ואין שייך להבחין שם בושה, רק שכל עוד שהנשמות נשארים בעולם שיש לו סוף אז גם לעתיק יש להתקשר להם (ועתיק זה ענין העתקת הנעשה בעולם המצומצם לעולם הא"ס) ועל ידי זה יהיה הבחנה במדות השייכים לו כנ"ל.

והנה בתורה תנינא פב הגם שרבינו כאילו מורה לכל אחד מישראל לנהוג כמו משה רבינו לעסוק בהתקשרות להפושעי ישראל. לכאורה יש בזה גם הוראה מכיוון השני להבין שהוא בעצמו מלא בזיונות ובודאי הצדיק מקשר את עצמו אליו! - בחינת האומרים לו המתן (וכן לשון רבינו בתנינא ז:ז שהצדיק שזכה לבחי' כתר צריך להיות אחיד בשמיא וארעא ע"ש) - אז צריך להתחזק את עצמו עם הצדיק וככל המבואר בתורה ו' אות ה' - "ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה, שהשמש מאיר ללבנה, ונעשה יחוד בין משה ויהושע וכו'” ובאות ז ע”ש מה שפירשנו בס”ד. וכן יעו' בגמרא מסכת ברכות (ו:) מאי כי זה כל האדם א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כלו, רבי שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצות לזה, ע"כ, הרי שכיון שזוכה להיות אדם בקיום תורה ו' כמבואר, אז דייקא הוא מקושר לכל העולם ככל הדעות המובאות שם.

ומכלל דברינו פה יוצא בעזה"י שבעצם הנקודה – יו"ד – תחתונה של האלף שהוא התלמיד, צריך להיות כולל בו כל כנסת ישראל בכלל. וכמבואר וידוע מהאריז"ל שכל מעשינו בתורה ובמצוות צריך להיות בהתקשרות ובכללות בשם כל ישראל. ויש רמז לזה בפסוק (תהלים קמז:ו) מעודד ענוים י-ה-ו-ה, כי כל תורה ו' מיוסד על מדת ענוה. שהר"ת עמי, והס"ת הדם, והאותיות שלפני האחרונות, שהם בחי' יסוד צדיק, רמוזים על היו"ד עליונה. ונראה עוד בענין הר"ת מעי, שזה מובן על פי השלוש בחי' מוח לב כבד, שהיו"ד עליונה בחי' מח, והו' אמצעי בחי' לב, וכל זה מפורש, אז יש לחדש שהיוד תחתונה בחי' כבד ומעים, ושכן מסתבר כי בכבד שוכן הדמים.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ו'.

א] רבינו כותב שהתחלת התשובה, ועקר התשובה, כשישמע בזיונו ידם וישתק, כי לית כבוד בלא כ"ף, והכ"ף הוא כתר, בחינת אהיה, בחינת תשובה. ורבינו מסביר עוד שכתר הוא לשון המתנה. ומביא מהגמרא משל לאחד שבא לקנות אפרסמון, אומרים לו, המתן וכו' (וזה לשון רבינו, אכן בגמרא הגירסא אומר, דהיינו שבעל האפרסמון אומר שיעזור להקונה למדוד את המקח).

אכן מבואר שאחר שעושים תשובה זו צריכים לעשות תשובה על התשובה הראשונה, ורבי נתן מסביר (בסוף התורה סוד"ה והפרוש) שזה התשובה הראשונה רמוזה בהיוד התחתונה שבאלף, והתשובה על התשובה רמוזה ביו"ד עליונה (-וזה שרבינו כותב באות ה' שע”י הדם לה' נעשה אלף וכו' והנקדה העליונה הוא כסא דמתכסיא בחי' תשובה, - פירש מוהרנ”ת דהיינו תשובה על התשובה הראשונה. ולפי זה אינו כל כך מדויק שהאלף נעשה על ידי הדם לה', כי יש עוד עבודה של התשובה השניה, ולקמן איישב זה שפיר בעזה”י. ויש לשים לב גם ללשון רבינו באות ד' ז”ל וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ”ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ה', כמו שכתוב: וכבדתו מעשות דרכיך, הינו שזוכה לכתר, כי לית כבוד בלא כף, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו, ע”ש. ומשמע קצת כפירושו ששני הבקיאות האלו הם שני תשובות, כי בתשובה ראשונה זוכים רק לכבוד מלכים, ופה רבינו כתב שזוכה לכבוד ה', ודו”ק). והיו"ד העליונה היא באמת בחי' כתר. וצריכים לומר שעכ"פ גם בהתחלת התשובה יש הארה מהכתר. ובאמת דם לה', דום פירושו המתן, כמפורש ברש”י ובמצודות בספר יהושע עה”פ שמש בגבעון דום (י:יב). ולכאו' זה בסוד כתר מלכות, שכל האור הנשפע מהכתר הוא רק כפי המלכות, וגם מהתחלת המלכות כבר רואים הארה של הכתר כנ”ל [ובענין ההמתן, כתבו הפירושים מה שכתבו, לא לפרוץ את המדה, שאין נראין לענ"ד שום רמז על זה פה (אף שעצם הדבר נכון ומובא במ”א). ולפי הגמרא אפשר שזה ענין של והשיב לא נאמר אלא ושב, שהשי"ת יוצא עמנו מהגלות. ונראה שיש בזה הענין להמתין עד שיראה שגם הרעה שעשה היה רצון ה”י שיהיה ככה כמש”כ לקמן אות ז. וע”ע מש”כ באות ו']. ועוד, דהלוא ענין הדמימה הוא מסיבת ענוה, בהכרה על חסרונותיו (וע' לקמן נידון בזה), שהוא הכתר, וזה מפורש בההגה באות ו'. ועוד, כי הדם הוא הנפש, והנפש הוא הרצון (ע' תורה לא ובעוד כמה מקומות), והדם שבחלל השמאלי בחינת התנגדות הרצון (ע' תורה תנינא פב שמקושר לתורה ו'), ורצון הוא בחי' הכתר כידוע. נמצא שכל התיקון תשובה המבואר כאן לקיים דם לה' והתחולל לו, הוא להשקיט ולבטל את הבזיונות של הרצונות נגדיות, והוא תיקון בכתר.

ב] ונראה עוד שיש השוואה לתורה ו' בתורה יא, ששם רבינו אומר שעל ידי תתאה ויחוד עלאה זוכים לדיבורים המאירים, ולזה צריכים כבוד, ולית כבוד בלי ו'. ובלי ו' זה כבד פה. ונראה שבתורה ו' רבינו כותב שלית כבוד בלי כ"ף, דהיינו כפיפות היצר לדום ולקבל הבזיון, וזה להיות דום לגמרי, אבל אפילו כאשר יש הכ"ף, אז עדיין יכול להיות בבחינת כבד פה, אם לא זוכים להו'. ומבואר בתורה יא שם כענין תורה ו' – ז"ל באות ב', אך לדבור שיאיר לו אי אפשר לזכות כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד הש"י, הינו על ידי ענוה וקטנות וכו' ע"ש, וזה ממש הענין של תורה ו' (ובתורה יא שם מביא על זה הענין של דיבור המאיר את הפסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והוא מדיבור הש”י ליהושע אחרי מות משה רבינו). וגם זאת שבתורה ו' רבינו מלמד ומדריך איך להיות אדם היושב על הכסא, וזה ידוע שגדר אדם הוא מדבר, וזה המבואר בתורה יא איך לזכות לדיבור. וגם תורה ו' ידוע שהוא על תיקון הברית, בסוד דרך, אכן בכל התורה מבואר על קבלת בזיון ולהיות בקי ברצוא ובשוב ולא מבואר כל כך איך זה קשור לתיקון הברית, אכן זה המבואר בתורה יא, שכדי לזכות להדיבור צריכים את הו', שהוא תיקון הברית, וזה גם כן הענין בתורה ו' בענין הו' של האלף, שהוא קבלת הבזיונות (כמש"כ שם באות ה'), ועיקר הבזיון והחרפה הוא בפגם הברית, וכן במפורש על הו' הזה של הא' שהוא בחי' דרך כוכב יעקב, ושהוא בחי' אהל בחי' היריעה שמשפיע לארון הברית (תורה נ:ב), הרי מפורש שעיקר ענין של תיקון הברית בתורה ו', היא הו' של הא'.

והרי מבואר שאחר שיזכה לכבוד, עם כ' ועם ו', אז יהיה לו דיבורים שיאירו לו דרך ה'.

ג] ולפי משנ"ת אולי י"ל דהא דרבינו כותב בפירוש הפסוק (תהלים נ) אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך, כי האדם על ידי שמחריש נעשה בחינת אהי"ה כנ"ל, אבל הקב"ה מה שמחריש לאדם אין זה בשביל אהי"ה ח"ו, כי זה אין שיך אצל הקב"ה, אין זה אלא כדי שיקבלו ענשם בעולם הבא וכו' ע"ש (אות ג), זה רק מצד התשובה הראשונה, אבל מפאת התשובה על התשובה, שעל ידי זה זוכים להיות אדם היושב על הכסא, שרבינו כותב בפירוש (סוף אות ו) שזה פירוש אמר רבי אלעזר עתידין ישראל לתן עליהם את הדין, כי ישראל נקראים אדם וכו' וישראל יתנו דין לכל באי עולם, הינו הם ישפטו בעצמן כל הדינין, עכ"ל, הרי מבואר שישראל ג"כ יזכו לזה להיות הדיינים, וזה ע"י התשובה על התשובה, שעי"ז זוכים להיו"ד עליונה שבאלף, ונשלם האלף והאד"ם. אלא שנראה מבואר שהתשובה על התשובה אינה ענין של שתיקה וחרישה, ורבינו בפירוש מתאר את תשובה על תשובה: “וידוי” דהינו דיבורים. אף שעיקר התשובה הוא הדמימה, זאת אומרת שעיקר התשובה הוא התשובה הראשונה שכן ענינה, אבל התשובה על התשובה הוא מבואר באות ה' שם ז"ל וכסא העליון, הינו נקדה העליונה נחלקת לשלש טפין, כי תשובה צריך להיות בשלש תנאים כמו שכתוב (ישעיה ו) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב, ואלו השלש בחינות הם נקדת סגו"ל, וסגול דא חמה, הינו פני משה כפני חמה, ע"כ. ואלו השלשה מבוארים קצת יותר בתורה ז' שמקבלים אותם מהצדיק (כמו שמבואר כאן שמקבלים אותם מנקודה העליונה בחי' משה), בחי' עצות של זרע אמת ע"ש. ולכן רבינו לא ביאר כל כך הענין של אלו השלשה דברים, א' כי הוא מדבר בעיקר התשובה, וגם שאלו השלושה צריכים לקבל ממש מהצדיק, בחי' עצות של זרע אמת, ואי אפשר לכתוב אותם סתם בכלליות, אלא כל אחד צריך לזכות לקבל אישי מהצדיק (ולאחר שכבר התחיל את עיקר התשובה).

וכן מבואר בתורה כט שבלי הצדיק ותיקון הכללי, הדיבור אסור - והשפחה בישא, עת רע שולטת, ונראה לע"ד שזה ממש הבחי' של החיריק כאן, שהוא נגד עמלק, שנראה שחייו במקרה תחת הכ"ח עתים, ולכן הולך רכיל מגלה סוד, כמבואר שם, כי מבואר שם שמחמת פגם בהדמים וגידין נעשה פירוד בין קב"ה והשכינה ח"ו, ולפ"ז נראה שהדיבור תהיה כמקרה לילה, ולכן צריכים לדום, עד שזוכין לתקון הכללי ודעת מהצדיק, שהוא בחי' הנקודה עליונה של האלף, ואז פתח פיך, כמבואר בריש תורה כט, שעם הדעת הנפש טוב, דהינו שהדיבור נשמעת, ונשמעת מלשון ביאה ויחוד כידוע.

[וע"ע בתורה פב, שרבינו מפרש את הענין של שומעים חרפתם ואינם משיבים (ואגב, עליהם הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו, שרבינו מפרש שם שהוא ענין שלהבת י"ה, שזה יכול להיות הבושה, א"נ לענינינו יכולים לפרש שזה לכאו' ענין של פני משה, יוד עליונה) שזה בחי' חש-מל, חש לשון שתיקה, ומל לשון מילה – חתיכת הערלה, ובתורה יט רבינו מפרש שצריכים חשמל, חיות אש ממללות, שח"ש זה בחי' חוה, דיבור, חיות אש, שהדיבור של לשון הקודש ממללות, חותכים ומפילים המ"ל – ע' לשונות העכו"ם. והנה ח"ש בגמטריא חק"ר דבר – חרק – השתיקה של היוד התחתונה. ועוד רמז לזה בפסוק (תהלים צא) כי הוא יצילך מפח יקוש, שהר"ת בגמטריא פה, והס"ת הם ח"ש, א"ך בחי' אהי"ה. ואכמ"ל.]

ואגב יש לפרש בזה מה שאנו אומרים בתפילה, ומי דומה לך, ולשונות הכתוב כמש"כ (ישעיה מ:יח) ואל מי תדמיון אל וכדומה. שהם מרזמים על ענין זה של דום לה', עד כדי כך שתגיע לדרגה זו כביכול של הש"י, להיות בבחי' אדם היושב על הכסא. וכל אחד בזה כפום מה דמשער ליביה עד כמה לך דומיה תהלה אמרו לה' מה נורא מעשיך.

ונראה שזה ענין הקול דממה דקה (מלכים א:יט:יב) שבו שומעים את ה"י, דהיינו לשמוע המ"ה בד"ם (וכמבואר בתורה נו שהדיבור מן השמים הוא בדופק שיבידים), וזה דממ"ה, שם מ"ה, עם הא' של וא"ו ברבוע, שמקבל מאימא עלאה. וזה מי כמכה בעל גבורות ומי דומה לך, כמכה עם האותיות בגמטריא דממה.

והנראה לעניות דעתי, שיש לסדר תורה זו ככה, <בתחלה האדם הוא בחי' הדום רגליו של השי"ת, דהיינו שסובל מסיבותיו, וידמה לו כאילו קורות חייו במקרה ח"ו והוא תחת העת, בחי' שפחה בישא, ואז הדיבור אסור, כי הולך רכיל מגלה סוד (תורה כט), וכמקרה לילה ח"ו, וצריך דם לה' - להאמין שהכל בהשגחה ולקבל בשמחה מענוה, ואז עולה להיות בחי' כסא להשגחה עם נפש הצדיק, שהש”י מלביש ההנהגה דרכו, ואז עולה להיות בבחינת אדם היושב הכסא שהוא ממש עמו במלאכתו> שדם הוא פעמיים כ"ב אותיות, שהם הרצונות סתומות רותחין בדם. ודם גם מלשון אדמימות, ודינין שצריכים להמתיקן בשורשן, כדלקמן (ויש לכוון עוד שי”א פעמים דם עם ד' כוללים בגמטריא פחת, שענינו עצלות ועצבות כמבואר בתורה ד' (וכן הוא הגמטריא של הפסוק (ישעיה מג:כח) ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגידופים), והרי זה הכבדות בדפק. וי”א פעמים דם עם הי”א כוללים בגמטריא המתן, שזה התיקון המבואר פה בתורה ו' (כי ענין י”א זה להכניע הקליפות שנאחזים רק בו”ה, וה”ס י”א יריעות המשכן (שבבחינתם הדם זורמת כמבואר ברמ”ד וואלי פרשת תרומה) וכן י”א סמני הקטרת, כמש”כ הרמח”ל לכוונת הקדיש, שלכן אותיות יתגדל ויתקדש הם י”א, כדי שיסתלקו משם י”א ניצוצות שבהם, ויעלו למעלה במקום הקדושה עכ”ל), וצריכים להפוך את הפח”ת לפת”ח, וזה גם בסוד הג' אבות, ג' תפ”חין קדישין בחקל, ופת”ח וג' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). והד' של דם, מורה על נטיה למטה – היינו צורת הד' שיש לו שני קירות שסוגרים מלמעלה, ועל ידי הדמימה (בחי' המתן, חיכוי ותקוה לישועת השם), בחי' דום, כאילו מיפן את הד' לנטות למעלה בכיוון החולם ו' <בחי' תפארת. וכן עין בשער רוח הקודש יחוד ד' – עמ' עז, שכז”ל אהי”ה כלו בנקוד חולם עולה אין בגמטריא, ולכן שם אהיה סודו הוא בכתר הנקרא אין>. וזה בכח אהי"ה ברבוע (דפ”ק, שהוא ע”ב בריבוע, שהוא חיות מאבא עילאה, עם הד”ם של אהי”ה ברבוע, שהוא מאימא עילאה, עולים דר”ך עם האותיות והכולל), וזה בחי' הכסא, שהוא ה'הסתר דבר' של כבוד אלקים, הס (לשון שתיקה) ת"ר <מלשון לתור את הארץ, שהדם מבקש תאוות, גם ת"ר בגמטריא ש"ך ופ"ר דינים> שמשיג שלום בעצמי, ואח"כ צריך <להתפלל על השכינה ולהשיג שלום כללי> להשלים את הא' על הדם, לעלות לדרגת אדם היושב על הכסא, ויש לו להתודות על התשובה הראשונה, וידוי זה לשון של מודה, שהוא בעצם אותיות ד"ם הפוכים – מ"ד. ומ"ד זה הוא הידוע למיין דוכרין, שמקבל הטיפות זרע מהצדיק נקודה עליונה. ועל כן פעמיים דם בגמטריא לובן, והוא תיקון על הפ”ח הנ”ל בחי' יפיח אמונה יגיד צדק (משלי יב:יז), ככל הנ"ל.

[וי"ל לשון התפילה: והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, שבפשטות מכוונים לזכות לתשובה שלמה נוכח פני השם, אכן יש לפרש יותר לענין תשובה על תשובה, שמכוונים לחזור בתשובה עד כדי כך שנזכה להיות כביכול הפנים של השי"ת, וכמו שאיתא בזוהר הקדוש שהצדיקים הם אנפי השכינה (וכן עיין בלקוטי מוהר"ן סוף תורה קעב – ראה נתתי לפניכם וכו' לפנים שלכם וכו'), וא"ש בס"ד].

ד] הנה לעיל כתבנו שלכאו' תשובה על התשובה אינה ענין של שתיקה, וצריך עיון בזה כי מהכתוב בסוגריים באות ו' משמע שאכן הג' ענינים של התשובה הנ"ל הם פעולים בשביל הדמימה. וז"ל רבינו שם: וזה פרוש משמניהו – מלשון שמנת עבית (כלומר מחמת שאוחזין עצמן בבחינת (דברים לב) שמנת עבית), הינו בשביל זה שומעין חרפתן ואינם משיבים, כי זה עושין בשביל תשובה על עוונותם, כמו שכתוב (שם) וישמן ישורון (בחינת השמן לב וכו', ואזניו, וכו', פן יראה וכו', שהתשובה צריך להיות בשלשה תנאים אלו), עכ"ל.

אכן באמת יש לכאו' סתירה על דברים הנ"ל מסוף התורה, ששם מבואר שענין מה ששותקים לחבירו כשמבזין אותו הוא ענין של לדון לכף זכות, שעי"ז בונים כתר מפוארת להשי"ת ע"ש באריכות. ולכאורה הוא ממש טעם אחר לגמרי, ונפקא מינה כאשר הבזיון הוא מגוי או מעצם הכרת עוונות האדם בעצמו, כאשר המפרשים כתבו על התורה הזו שזה עיקר הבזיונות שצריכים לקבל בשתיקה [ונראה להוסיף שלעולם תהיה בושה בזה שהש”י כבודו מלא כל העולם, והנה האדם נמצא בעולם, וכאילו מציאותו של האדם חוצץ ואינו מראה כבודו, ודו”ק למעשה], והרי ממה נפשך, אם בזה הוא דן את עצמו לכף זכות איך הוא יתחיל לעשות תשובה בכלל (אכן זה לא פשוט, כי אדרבה האדם צריך לדון גם את עצמו לכף זכות, ואכמ”ל ויבואר מתוך דברינו בהמשך ב”ה)?

ה] ונראה לענ"ד בס"ד, שבתשובה הראשונה, מה ששותקין זה בגלל שאוחזין עצמן כמחויבים וכו', וע"י שתיקה זו, תשובה ראשונה זוכין לכבוד עולם הזה (כמש"כ אות ג'), וזה בעצמו בחי' השלמת הא' – וסתימת לשון רבינו באות ה' שעל ידי הדמימה עושין את האלף מדויק, אבל כל זה רק בזעיר אנפין, בבחי' הנקודה התחתונה, בחי' שלום בעצמי ושלום בית [וזה הענין של זביחת היצר, כי המזבח מביא שלום כידוע ואכמ"ל] ושצריכים לסבול הרבה בושות לנקות את עצמו מהבגדים הצואים שמונעים ומפסיקים מהקדושה של ארץ ישראל, כמבואר היטב כל זה בתורה יד. ורק אז זוכים לתפלה ע"ש כל דה"ק, כי ממש קשורים כאחד לפה. וממילא מובן גם כן שעדיין חוקרים אחר כבודו, כי רק השיג בחינת שלום בעצמותיו וביתו. ואז מתפללים על השכינה ולזכות לשלום הכללי [וממילא לא יחקרו אחר כבודו], כמבואר בתורה נז:ח בסוד אין בין חמץ למצה אלא משהו, שמפרש שם מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, אדום זה בחי' כבד (הנ"ל) וחמץ זה בחי' הכנעתו בחי' תענית וכו' – זה בחי' תשובה ראשונה שהדם יוצא מהפנים, שמשתיק חרפות הרצונות רעות הרותחים בדם, בחי' תיקון הכבד, בחי' תענית הנ"ל. ואז יכולים לזכות שעל ידי ענג אכילת שבת נשלם הדבור לשלום. ואין דומה שלום של התענית שאין לו פה, לשלום של שבת שיש לו פה, ובבחי' מדבר. וע"ש שהחילוק ביניהם הוא משה"ו נוטריקון והיה מעשה הצדקה שלום, א"ש ממש לתורה ו', כי משהו זה – משה – ו', משה זה נקודה עליונה, וו'. כי הנקודה תחתונה היא הדמימה בחי' התיקון של חמץ בתענית, וכדי לזכות לשלום של שבת, בחי' תשובה על תשובה, בחי' יום שכולו שבת של עולם הבא, צריכים פה, וזה צריכים עוד את הו' וי' עליונה – משה, להשלים את האלף.

ואחר שמגיעים לעשות תשובה על התשובה, זה בחי' כבוד עולם הבא, ממש בחי' הנקודה העליונה של הא', ובזה זכה להשלים את הא' בפעם שניה, בבחי' עלאה, שבזה כבר מגיעים להיות אדם היושב על הכסא ודן ועושה משפט כנ"ל, אז עיקר הנסיון הוא לדון את המבזים לכף זכות, ויש בזה חכמה של השלשה דברים הנ"ל שצריכים לזכות לקבל מהצדיק כנ"ל.

ולפי זה י"ל ענין השלושה מצות שנצטווינו בכניסה לארץ ישראל, די"ל שהכניסה לארץ גופא בחי' תשובה הראשונה, כי ארץ לשון רצון וכתר, וכל העולה לגדולה בודקין אותו, וארץ ישראל בחי' של ארץ החיים, וכו'. ואז יש את הג' מצוות, תחילה למנות מלך – כי זה התשובה השניה שייך כבר לצדיק בחי' מלך שכבר השיג הכתר והכבוד של עולם הזה. גם מלך בחי' לב (כמובא בסוף תורה יב). והמלך צריך להמשיך רוח חיים (בחי' ו') לתוך ממלכתו על ידי שמוכיח את כל ממלכתו (כמבואר בתורה נו) שזה ממש הענין של הבושה בבחינת הואו. וכן מבואר בתורה לח:ו שמשה רבינו היה מאיר לעם ישראל את היראה והבושה והוא בחי' בהלו נרו עלי ראשי, וזה ענין האהל בתורה ו'. 

ואם תאמר הלוא מבואר בתורה ו' שהצדיק הוא בחי' היוד עליונה של האלף, ואיך תאמר שמניית המלך, שהוא בחי' הצדיק, הוא בחינת הואו שבאלף? - ובאמת כן מצינו בכמה מקומות בלקוטי מוהר"ן שהצדיק נקרא שמים ('שמים הוא בחינת הצדיק על שם אש ומים' – תורה קיד), ושמים הינו רקיע כמו שכ' בתוה"ק ויקרא אלהים לרקיע שמים, והוא הו' שבאלף, ואיך מפורש כאן שבחי' משה הוא היוד עליונה? ונראה לעניות דעתי שהתירוץ לזה מפורש בתורה יג:ה שכתב ז"ל וכסא שבבחי' נפש הוא נפש החכם שנתכסה וכו', והאדם היושב על הכסא הוא דעתו של החכם, ע"ש, הרי מבואר להדיא כמו שמבואר בתורה ו', שהדעת של הצדיק הוא הבחינה של היוד עליונה של האלף שהוא בחי' היושב על הכסא, יוצא שהואו שהוא בחי' הכסא הוא בחינת נפש החכם, ונמצא שזה בחינת מלך – נפש החכם.

ואז יש מצות הכרתת עמלק, בחי' ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב, בחי' לחישה שאז נזכה להשתיקו לגמרי, בחי' דמימה. וזה גם כן בחי' וידוי כמו שמצינו (שמואל א:טו:יג) ששאול התודה (כמו הוידוי על מצות ביכורים שהוא חיוב לטובה, ואף שלשון רבינו בתורה ו' ברור מללו שהוידוי הוא על חסרונו שלעבר, ודוק, וגם תעמיק עם מה שמבואר אצלינו לקמן אות ז) 'הקימתי דבר ה',' הרי שמתודה על התשובה הראשונה. ואז יש מצות בנין בית המקדש שהוא על ידי בנין כל הנקודות טובות. כי עמלק לחם ושלט דוקא על הנחשלים בעם. וזה העבודה כאן בפרט בתשובה השניה כמבואר אצלינו לעיל בענין קשר תורה תנינא פב לכאן.

ה.ב] ולפי מה שפרשנו בס"ד י"ל כמין חומר מאמר חז"ל במסכת אבות (ב:ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, כי כבר פירשנו לעיל שתיקון של דם לה' הוא בדם, שהוא בחי' נפש ורצון. אז ככל אשר האדם מבטל את רצונו כהוראת רבינו כאן, ואז יזכה להיות צדיק כזה שאין בעצמו, בדמו, שום בזיון לקיים עיקר התשובה לידום לה', אלא בהתחבר לאנשים פחותים ממנו כמו שפירשנו, נמצא שמה שמעיקרא הוא בטל רצונו זה היה ממש כדי שישיג את העבודה הזאת שיביא לבטל רצון אחרים, הדם והבזיונות שלהם, מפני רצונו, בס"ד.

ו] ולפי זה אתי שפיר בענין המתן, שהוא גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים. וכן "מודד אפרסמון" שהוא המשל שרבינו הביא מהגמרא יומא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. כי כל הענין לתקן את הדם שהוא ריבוע אהי"ה, אז מתקנים על ידי הדמימה, אבל דמימה זו היא רק בבחי' התשובה הראשונה, אבל מצד תשובה על התשובה, יש דיבור דייקא, בחי' וידוי על זביחת היצר הרע שעשה בתשובה הראשונה, ובזה התשובה על התשובה צריכים לדון את המבזים לכף זכות, שזה הדרך לעשות נגינה,ובונים את המשכן (נקודה עליונה של הא') כמבואר במ"א. (וכן בענין תיקון החלל פנוי שצריכים דייקא לשתוק שם, זה רק מצד אדם פשוט, אבל מצד הצדיק בחי' משה, הוא דוקא יש לו שיר וניגון שמתקן שם, כמבואר בתורה סד). ולכן דייקא לזה שהתחיל לעשות תשובה אומרים לו המתן, דהיינו שיזכה לא סתם לשתוק, אלא להשיר פשוט כפול משולש מרובע (שהוא באמת יתן ריח טוב...).

וע' בערכין (יא.) שרב מתנה אומר ששירה היא בשמחה וטוב לבב, מה שאפילו לימוד תורה אינה אלא בשמחה (וע' תוספות שם שהקשו שמצינו שתורה ג"כ נקרא טוב, וע"ש מה שתירצו). וזה רב מתנה דייקה, מתנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הד' כוללים. ואולי זה מקור המילה של מתנה, כי נקרא על תכלית כל המתנות – נ נח נחמ נחמן מאומן.

ז]והנה י"ל שבתשובה לתשובה חוזרים להכרה שאפילו הרע שעשה בתחילה, שעליה הוא קיבל את תיקון הבזיונות של תהליך התשובה הראשונה, עכשיו בתשובה שניה חוזר להכרה שגם מה שעשה היה רצון השי"ת שיהיה נעשה כך, ובטוב ובצדק נעשה הכל בהשגחה אלהי. ואפילו אם נאמר שהתשובה על התשובה הוא עוד לא זה, אלא סתם חרטה על חוסר השגתו וקט עבודתו. י"ל שזה הענין שרבינו סתם באות ה' 'ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה שהשמש מאיר ללבנה ונעשה יחוד בין משה ויהושע' ולא פירש בכלל איך זה קשור לתהליך התשובה [וע' לעיל מה שפרשנו בענין התחברות תורה תנינא פב לכאן, שצריכים לכוון שגם הצדיק מקשר את עצמו אליך, בחינת אומרים לו המתן כדי להתבשם איתו,  ובזה הצדיק בעצמו מקיים עיקר התשובה של דם לה', שלפי זה א”ש שעל ידי שמצליחים בתשובה מתיחדים ממש עם הצדיק. ועוד יש להזכיר הסיפור של שנים קדמוניות ממלך ענו, דהיינו שכל כמה שהאדם מכיר ומודה על חסרונו, בזה הוא מביא שהש”י יגלה את עצמו אליו. ועוד ענין חשוב כלול פה והוא ענין הקיווי של דם לה', שלא סתם שותקין אלא מקווים לה', ובעצם כל צמצמום ממילא הוא בקיווי לה', וישועת ה' בקו הא”ס מלשון קיווי, יעו' כל זה מבואר היטב בדרוש הקיווי של הרמח”ל המודפס בספר אוצרות רמח”ל]. ואולי י"ל כנ"ל שהאדם תמיד צריך לעשות תשובה על תשובה כפשוטו, אכן כל פעם שיזכה להתשובה העליונה, וישלים צורת האלף, יהיה נעשה היחוד הזה, שהיחוד הזה יאיר לו האמת הנ"ל.

וע' באות ד' לשון רבינו ז"ל וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב (זוהר ויקהל ריג: האזינו רצב.) זכאה מאן דעיל ונפק, וזה בחי' (תהלים קלט) אם אסק שמים שם אתה, בחי' עיל, בחי' בקי ברצוא, ואציעה שאול הנך – בחי' ונפק, בחי' בקי בשוב וזה אני לדודי ודודי לי. אני לדודי – זה בחי' עיל, ודודי לי – זה בחי' ונפק [וזה סוד כונת אלול], וזה עקר כבודו, עכ"ל ע"ש. והנה אף שרבינו משוה הלשונות של רצוה ושוב, לעיל ונפק, ומשוה את זה לאני לדודי, שבאמת קצת קשה להבין איך הבחי' של שוב, הבחי' של נפק, שכולו סג אחורה, איך זה בחי' ודודי לי, ומוהרנ"ת פירש שהוא עבודה לעמוד בנסיון ולהכיר שאף בהירידה הכי גדולה שנפלת השם יתברך אצלך, אבל הלשון קצת קשה, שמשמע כפשוטו שדודי לי במפורש, וי"ל שיש בזה רמז למה שכתבנו, שלאחר שזוכים להעיל והרצוא, יכולים לזכות לגרום להיחוד שיאיר לך איך שדודי לי, וכל זמן שהיית בשאול, הנך, הש"י היה אתך, וזה השני לשונות הנ"ל רמוזים על בחי' זאת, וכן מרומז במה שמקדים את הרצוא לשוב בדרכי התשובה, שלכאורה האדם מתחיל במצב של השוב. אלא שיש ענין של השוב והנפק שהוא עוד למעלה מהרצוא, וכמו שרבינו העיד על עצמו שאצלו הרצוא בנקל והעבודה הוא בשוב. [ואגב, בענין עיל ונפק ע' בלקוטי הלכות ריש יורה דעה (הלכות שחיטה א:ג) ז"ל נינו שמי שרוצה לעשות תשובה אי אפשר לו להתקרב פתאם אל הקדשה, עד שיעבר וילך בכל המקומות שהיה תחלה ויצטרף ויתלבן שם, כדי שיעלה משם כל הניצוצות שנפלו על ידו, וזהו בחינת עיל ונפק וכו' עכ"ל. ונלע"ד שמוהרנ"ת לא בא למעט פשטות הענין של עיל ונפק בכללותה, רק הוסיף שהוא גם כן, בפרטיות, סובב על תהליך התשובה של הבעל תשובה שיצטרך לחזור על כל המקומות וכו'].

אכן חייבים להעיר שמוהרנ"ת חידש הרבה בתורה זו, כי לולא דבריו הקדושים, היינו מפרשים שהשני בקיאות הם ממש בזה שעוסק בתשובה, והבקיאות של שוב הוא הבו"שה (אותיות דין כאותיות דין), דהיינו אפילו כאשר האדם עוסק בתשובה ומכיר ומתבייש מעוונותיו איך שהוא ירד לשאול תחתית, עם כל זה יתחזק להבין שגם זה היה רצונו יתברך. והבקיאות השני הוא לעלות מעלה מעלה שעי"ז שוב יבוא לבושה. אכן מוהרנ"ת מפרש שהשוב הוא על זה שס"ג לאחוריו שלא בתשובה, עליו להתחזק בבורא יתברך. וצריכים לומר שמקום הניח לו רבינו לפרש כן.

ויש להעיר עוד שבכמה מקומות (למשל עיין תורה נו) רבינו גילה איך שדוקא במקומות הנמוכות מקבלים חיות מתורה יותר גבוה, ואילו לפי הדרך שמוהרנ"ת חקק פה בהסכמת רבינו – שאיני רואה סותר ההבנה הפשוטה, רק מוסיף הרבה ברוחב ובאורך – יוצא שהאיש שס"ג מאחורי הקדושה, ממשיך ומקבל חיות משם השם שכביכול יותר נמוכה.

ח] ובענין ההמתן ע"ע בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב, שגם גן הציע פירוש ודרך בכוונות אלול, ובענין הס"ג גילה שם שזה ענין להתחבר אפילו להפחות שבפחותים בעם ישראל כי על כרחך יש בו אלהות. ולפ"ז נראה כעין מה שפרשנו למעלה, שההמתן הוא ענין לחכות עד שמשיגים את האלקות באותו מצב.

ט] ויש רמז לזה התורה בכלליות בא' עצמו, שאל"ף בגמטריא מאה ואחד עשרה – אאא, רמז להבחינה המשולשת שצריכים תמיד לעשות תשובה על תשובה (ולא מספיק לרמז בשתים, כי צריכים לרמז שלעולם יש עוד תשובה) בשלושה בחי' של האלף.

י] ענין הכף, לית כבוד בלי כף, שהוא הכתר, בחי' כי ימינך פשוטה (סוף אות ד), כי הכף הוא היד.

בענין הדמימה, שכתוב באות ו' שעל שם השתיקה נקראים חכמים כי סיג לחכמה שתיקה. יש לציין לנוסח התפלה בשמונה עשרה, ומי דומה לך מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה... אתה קדוש... אתה חונן לאדם דעת. דאיתא במסכת שבת (לא.) על הפסוק (ישעיה לג:ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונה זו סדר זרעים וכו' חוסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות, ע"ש. והרי לפנינו, על ידי מי דומה לך, שהוא בחי' הדמימה של סייג לחכמה כנ"ל (לעיל בדברינו סוף אות א' וסוף אות ג'), שהוא בחי' שפיכת דמיו כמבואר באות א', שזה בחי' ומי דומה לך מלך (בחי' הו' שבאלף) ממית ומחיה (בחינת ישמע בזיונו וכו' -ויש להעיר עוד שדומה שמו של הממונה על בית הקברות והוא בחי' הדום רגליו כמבואר בריש שער רוה”ק תיקון יב. ויש להעיר עוד שזה ממש הענין המבואר בלקוטי מוהר”ן תנינא תורה עב ד”ה ועל ידי זה נעשה תשובה כי עקר התשובה היא על ידי הבושה ועל ידי זה המנהיג בחינת משה וכו' דהינו בחי' תשובה הוא בחינת שבת ובחינת חיים נצחיים של עולם הבא כנ”ל ועקר החיים הוא להשפלות של כל אחד, כי השפלות של כל אחד הוא יהיה נחיה, ויקום בתחיה כנ”ל וכו' וקם בתחיה השפלות של משה רבנו שיש בכל אחד מישראל בכל איבר ואיבר וכו' ע”ש כל דה”ק שכל הבחינות האלו הם נזכרים באותו סדר בשני התורות, ואכמ”ל), ועל ידי זה 'ומצמיח ישועה' בחי' הג' טיפי זרע שהם השלושה תנאים של התשובה בחי' סגול של היוד עליונה (סוף אות ה') שהם בחי' זרע של הצדיק כמבואר בתורה ז'. (וי"ל שפה נכלל סדר מועד, כי אדם מועד לעולם, אי נמי כי את ללדת ועת למות, וגם שכל הברכה תלוי בתקופת השנה) ומצמיח, בחי' סדר זרעים, ישועה זה סדר נזיקין כנ"ל, ואח"כ מברכים אתה קדוש, בחינת סדר קדשים, ואח"כ אתה חונן לאדם דעת בחי' סדר טהרות. וסדר נזיקין שדלגנו, מרומז בכללות הברכה שנקראת גבורת גשמים, בחי' חוסן שהוא סדר נזיקין.

תורה ו' – להפוך מדם לדום, דם לה'. יש להעיר שדם בגמטריא א"ל אחד, שהוא ממש סוד התורה, כמבואר בספר אדיר במרום (עמ' קיא), והרי זאת התורה אדם.

תורה ו' ע' מש"כ במסכת בבא בתרא דף פב., ובברכות ה:ג מודים מודים משתקין אותו.

תורה ו'.

מצאנו מהאריז"ל עוד יחוד להפסוק אם אסק שמים, והוא בשער רוח הקודש (יחוד ד' עמ' קד) על הפסוק תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (שהם המדות י-יג של הי"ג מדות רחמים שבספר מיכה). אם אסק בחי' אהי"ה במילוי יודי"ן ומ"א אותיות של הפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, ועם עוד עשר אותיות של קס"א בגמטריא רב"י שהוא גמטריא ליעקב, 'מאימא אל ז"א שהוא שמים והוא יעקב' וזה דומה להמבואר בתורה ו' שהשם קס"א נקודה עליונה, ויעקב הוא בחי' הרקיע שמים בחי' הו' שבאלף. גם אמת הוא בחי' אור הפנים, ומבואר שם שאמת הוא בחי' שם אהי"ה, וע"ש שדוקא צריכים להוריד ממשה.

ועע"ש שתתן אמת, תתן זה בחי' פעמיים שם כה"ת שבו משה הרג את המצרי, והרי זה בחי' הנקודה תחתונה שהוא בחי' מחיית עמלק (ובתורה ו' – 'הנותן' בים).

ועע"ש אשר נשבעת לאבותינו ר"ת בגמטריא כסא.

ונראה עוד שהחסד לאברהם שהוא בחי' הוי"ה כמבואר שם זה בחי' יו"י של האלף, גם בחי' הטיפין שיורדין מהצדיק הכלולים בהי' עליונה בחי' חסדים. וע"ש ליעקב חסד לאברהם שהר"ת בגמטריא חיים. וזה ג"כ ענין תורה ו' כמבואר אצלינו שזה ענין עיקר התחיה של הענוה.

ועוד שם מימי קדם בגמטריא קס"א עם עשר האותיות. אכן לפי דרכינו, שדרך בגמטריא ס"ג קס"א, ולכן אחד עשר אותיות, הרי מימי קדם. אכן זה רק הדרך, ומימי קדם זה סוף הדרך שמשם כבר לא נסוג אחור והוא בע"ב.

לקוטי מוהר"ן תורה ו' – מרומז הרבה בפסוק ריש חומש ויקרא.

ויקרא (א:ה) ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד.

עיקר תורה ו' הולך על זביחת היצר, שהוא בחי' קרבן, וכאן מרומז עוד על שני הדמים (כמו שדרשו חז"ל הובא ברש"י שלכאורה כתוב דם מיותר), דם אחד של דמימה, בחי' והקריבו בני אהרן, מלשון קרב ומלחמה ובחי' יז נצחם שהוא ענין של הדמים שעוד לא עבדו את השם יתברך (תורה עה), להפוך להארץ הדם רגלי בשתיקה של דום לה', שהוא ענין קיווי וצפיה לישועת השם בחי' המתן שהוא גם לשון מתנה של מתנת דמים, וזה בחי' וזרקו, בחי' השליך על ה' יהבך. וזה בני אהרן, מלשון זריחה, מהלבנת הפנים או מהכבוד הנישגת. סביב, זה בחי' הענוה המבואר. אשר פתח אהל מועד, גם כן מפורש להדיא בתורה.

ו:ג צריכים לעשות תשובה על התשובה הראשונה. ובזה מיושב השאלה המפורסמת על מה אנו מבקשים סלח לנו בתפילה שלאחר יום הכיפורים. ועל הקושיא הזו פעם תירצתי, שמבקשים סליחה על מה שחסר לנו באמונה שבאמת נסלח לנו.

ו:ג וצריך לאחז תמיד במדת התשובה וכו' כי מתחלה כשעשה תשובה עשה לפי השגתו, ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות וכו' ע"ש. 

עיין בזה בספר חובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ג, וע' בספר לקוטי בתר לקוטי להישמח משה, ד"ה מאי).

תורה ז'

ב"ה בקיצור נמרץ על ידי אמונה שזה רק על ידי אמת שזה רק על ידי הצדיק זוכים לגאולה ולכל התורה ע"ש וזה ממש הסדר של תשרי שמתחילים עם ראש השנה בחינת אמונה תשורי מראש אמנה ואז יש יום כיפור בחינת אמת כי היא בחינת החותם והחותם הוא אמת. ואז מצטרפים עלינו הצדיקים האושפיזין בסוכה וזוכים לגאולה ואז זוכים לכל התורה בשמחת תורה. והחכם עיניו בראשו ורואה ומבין שהכל על ידי הצדיק אז הוא כבר יודע להיות באומן ראש השנה.

מראה מקום: תהומות – ע' באדיר במרום (עמ' קלה) שתהומות הם יסודות הנוקבא המעלים מ"ן.

ז:ד כתב ז"ל ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנח, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף, כמובא בתקונים (תיקון יח): ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (בראשית ט) - זה בחינת ציצית. וערות אביהם לא ראו - כי ציצית מכסה על עריין עכ"ל ע"ש.

וצריכים להתבונן על זה שהציצית מכסה על הערוה ומציל מנאוף, כי הלוא עיני האדם מרגלים ומחפשים את הערוה חוץ ממנו, ומה שייך לזה הכיסוי של הציצית על גופו. אלא כבר ידוע מהגר"א שהגדיר את נאוף כעבירה בין אדם לעצמו (כי הוא הגדיר שלוש סוגים, בין אדם למקום, שהאדם פוגע רק בהשם יתברך ח"ו, ובין אדם לחבירו, שהאדם בעיקר פוגע רק בחברו, ובין אדם לעצמו, שהפגם והפגיע הוא בעיקר רק בעצמו). ועל כן מה שהאדם מצליח לכסות את ערותו, בודאי מתקן לו את הראיה והבטה והדעות שלו, ולא יכשל בנאוף. וכמו שמצינו אצל יהושע הכהן הגדול שהיה לבוש בגדים צואים מבחינת בניו שהיו נשואים לנכריות (ועי' בענינו בזוהר פרשת פנחס דף ריד, וכ' שם ז"ל אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן, דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה ע"כ, והרי גם כן מבואר שההסתכלות תלוי בלבוש) כי הפגם של עריות הוא פגם בלבוש האדם. וכאשר האדם זוכה לבגדים צחים וזכים, בבחינת כנפי מצוה של ציצית, אז בודאי יהיה שמור מכל פגם נאוף.

ויש לפרש בזה מה שכתוב בתהלים (כה - תחנון) עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. רגלי זה בחי' לבושים, כי הוא בחינת הרגל, דהינו המדות של האדם והרגלו, יידוע שהמדות של האדם הם לבושו, ולכן דיקא על ידי הדבקת העינים אל השם יזכה לתקן המדות וההרגל.

ז:ה ז"ל מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד, והוא מחיה ומקים הכל תמיד, והוא למעלה מהזמן, אין כאן שכחה, עכ"ל. ולפ"ז יש להבין מה שהאריז"ל גילה (שער רוה"ק יחוד י"ח למהר"י גדליה, עמ' קא) שעקר שהכחה היא באה בעבור הכעס ובעבור שמוש בשמותיו יתברך, ע"כ. כי המשמש שמות השי"ת ממשיך הכח של חידוש העולם, ועל כן באשר האיש אינו ראוי ועומד על רמה זו, ישאר קרח משני צדדין, כי מצד אחד הוא המשיך עליו להיות חדש, ומאידך גיסא לא זכה לההתקשרות הדרושה כדי לידע דעת עליון.

ובזה מובן ביותר מה דאיתא בספר המידות (אות יב) שמי שאין לו זכרון יקדש את עצמו בקדשה גדולה, ע"כ כי צריכים לזכות למה שמבואר פה. וכן מש"כ שם (אות יג) שעל ידי שפלות תזכה לזכרון ע"כ. כי על ידי שפלות יכולים להביטול שצריכים כדי לקבל תמיד מחדש.

ויש להזכיר גם את ענין הקבצן העור שזכר לא כלום כי כל העולם לא עלה בעיניו כהרף עין, הרי מזה שהזוכה לתכלית הזכרון עד אין סוף, אין לו שום הסתכלות בעולם הזה, שזה עיקר הקדושה כידוע.

(השמטות השיכים להתורה הזאת): וכו' כי מס הוא בחינת השכחה וכו' ועד מאה שולט השר של שכחה וכו' וזה שהמתיקו חז"ל: מ"ם וסמ"ך, הינו מס שהוא בחינת השכחה, בנס היו עומדין, כי נס הוא הפך השכחה וכו' ע"ש.

עיין במסכת ברכות (לב:) התשכח אשה עולה (ישעיה מט:טו) אמר הקב"ה כלום אשכח עולות וכו' שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה שכתחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני – ראשי תיבוות מ"ס – אמר לה (ישעיה מט:טו) ואנכי לא אשכחך ע"ש. עולה, ע"ל בגמטריא ק' בחי'' שכחה. ועכ"ז ואנכי לא אשכחך, זה מעשה נס הנ"ל (אנכי – אנכי ה', לא – לא יהיה לך).

תורה ח'

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ח' עיין ערך תפלה – נ נח הרחב פיך ואמלאהו.

בענין רוח הצדיק בהי"ג מדות של רחמים עמש"כ שם בס"ד בפרשת שמות לד:ו.

ע"ע ברכת השיבה שופטינו, שפרשנו ע"פ תורה ח'.

בכמה תורות רבינו מביא שאין יסורין בלי עון (תורה נו, ב:ז, ב:ח), הגמרא במסכת שבת נה: כז"ל וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ותיובתא דרב אמי תיובתא (ורע"א ציין להרא"ם פרשת וישלח ד"ה לכך אני ירא, ובפרשת שופטים ד"ה ריה"ג), ע"כ. אכן הקשו תוספות שהתיובתא שם אינה אלא לענין שאין מיתה בלא חטא, ודחו המפרשים ליישב. אמנם הרמב"ן (תורת האדם, דפוס וואשא דף נט.) כתב שלא נדחו דברי רב אמי לענין יסורין, ואף למסכנה נשארה כן בגמרא.

ח:ב כי עקר רוח החיים הוא בהתורה, כמו שכתוב ורוח אלקים מרחפת על פני המים – הוא התורה וכו' וכו' וזה בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד (ברכות ג: ) כי כנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חמשי תורה וכו'.

ויש לעיין בזה, כי בזוהר הקדוש משמע שהם אינם אותם בחי', ז"ל התיקוני זוהר (תיקון סט, קו: ) רוח צפונית נפיק לגבה (רוח הגבורות שבצד השמאל יוצא מז"א למלכות והיינו) דנשיב בכנור דוד (שנושב במלכות הנקראת כנור של דוד, ואז היא מזמרת ומשבחת לדוד כנ"ל, ור"ל שאחר שקבלה המלכות את הגבורות דרך נקב החזה של ז"א, ונתגדלה ונתקנה בכל פרצופה, אז היא חוזרת עמו פב"פ ומתייחדים, ואז) ורוח דרומית מסטרא דימינא (ואז היא מקבלת מז"א עצמות החסדים שבצד דרום שהוא בצד הימין, והוא בחינת מים שעליו נאמר) ורוח אלקים מרחפת על פני המים, דאינון מים מסטרא דחסד דתמן חכמה, ע"כ.

ח:ג רוח סערה שרשה מבחינת הגוף. על כן כל צדיק יכול להמשיך הרוח חיים אבל לא נוצר מהרוח סערה של הגוף רק כאשר תיקן לגמרי הד' יסודות. והשפלת הרוח סערה דיקא על ידי תיקון הד' יסודות שבזה סותם הצנורות של הרוח סערה. ועל כן הצלחת הרוח סערה הוא רק לשעה, בחינת כל דברים הגשמיים.

במעשה מבן מלך שנחלף יש גן שבתוכו רודפים את האדם, והנה האדם בעצם נמצא בגן דא אורייתא (ח:ז) ועיקר התורה אצל הצדיקים (ח:ב) על כן כאשר הרוח סערה רודפת את האדם העצה הוא לעמוד אצל המלך בחינת שבת כמבואר שם, בחי' אנחה של וי אבד נפש, שממשיך הרוח חיים של התורה מהצדיק ולא יאנה לצדיקיא כל און. ואם מכניסים את הצדיק הזה לתוך הגן יתבטל הרוח סערה לגמרי.

ח:ה כי באמת אין לו שום עברה רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות כי הרע עדין בכח כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה חס ושלום ע"ש.

עמש"פ במסכת ברכות (לה:) שיש לפרש בזה מה שאביי אמר הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן.

ח:ו להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב הוא על ידי תורה ותפלה: וממשיך לגלות שתפלה הוא מחדש ממש את הבריאה. ומשמע שתורה בלבד לא מחדש וצ"ע. ולכאורה כי התורה בחי' יסוד אבא בחי' כח מה, בחי' הענוה והסובלת את הכל - בחי' הגן שכולם נמצאים בה, והם קובעים כביכול מהותה, כפי השגתם והאופי והשקפה שלהם כן יהיה להם. ורק על ידי התפלה שוברים את חותם הצמצום הזו של קטנות דעות הנמצאים, ומחדשים את ההשקפה שלהם וזה בריאה בכח, ואז כאשר יסתכלו וילמדו שוב בתורה יהיה בריאה בפועל. והתורה לא שינתה, רק השגתם והשקפתם נבראה מחדש, וכן יהיה ממש בטבע הנהגת העולם, שהוא כפי ההשגה של הנמצאים, כידוע בענין נסים להצדיקים. וממילא כאשר בא להשגה ובריאה החדשה נפלה מאליו ממילא הרע, כי כבר לא נמצא אותו סתימה וצמצום שהיה בתחילה בהשקפתו הראשונה. והוא לא חיפש אחר הרעה להסירו וכדומה, רק עלה וברא הכל מחדש, ובהחידוש כבר לא עמד הרע לסתום השגתו.

צריך עיון מה החילוק בין רוח חיים של התורה לבחי' מעין גנים של התורה שהיא תפילה. ולפי הנ"ל נראה לפרש שהמעין היא התפילה שקדמה לברוא את המציאות החדשה, ואילו האווירה של המציאות החדשה בכח ובפועל על ידי התורה הוא הרוח חיים.

וזה בחינת ציצית שנותן להאדם מעמד ברוח חיים של הד' יסודות המתוקנות על פי התורה הקדושה ולא כפי מציאותם בעולם הגשמי ששולטים בהם הרוח סערה כנ"ל.

ח:ח מבואר עוצם חטאת השותים יין ושכר וכל שכן סמים ח"ו שהם ממשיכים בזה את החיים שלהם מרברבי עשו הרשע רחמנא ליצלן.

ח:ט גם דבר אז מענין שתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים וכו':

מבואר בספר אדיר במרום (עמוד קצב) שהי"ב שעות היום מכוונים כנגד הי"ב תיקוני דיקנא, ואילו הי"ב של הלילה אינם אלא התפשטות של הי"ב של היום לחלק התחתון - כמו שרואים כאשר עבר היום בארץ ישראל ונעשה לילה הוא יום בעבר השני של כדור הארץ.

ומבואר עוד שם (קצ-) שאלו הי"ב הם של הזכר בההנהגה של הששה ימים - ששת אלפים שנה. ותיקון הי"ג ונקה, היא נוקבא שכוללת כל הי"ב והיא ההנהגה של שבת - אלף השביעי. עיין שם פלאות. (ובספר באור הלקוטים האריך בענין הי"ב והי"ג עיין שם, וקבע שהצדיק זוכה לבחינת ונקה, שנקי לגמרי. אותי שפיר לדברינו לעיל, שהצדיק בלי' שבת והוא המלך שמתקן את הגן ונוצרו מהרוח סערה).

ונקה - עם הד' אותיות בגמטריא אדנ"י ק', כמובא בהאריז"ל ורמח"ל שצריך לעשות את השם אדנ"י למאה, וכתבנו כמה פעמים בס"ד שלכאורה יש לעשות את זה ממש במדה היג של התיקוני דיקנא.

תורה ט  –  תהומות יכסיומו

הערות.

אות א. רבינו התחיל את התורה בענין להכניס כל כחו באותיות התפלה. ולכאו' בהמשך התורה עד גמירא שוב לא הזכיר ענין זה, שלא כדרכו בקודש. ויתכן שמה שרבינו כותב בהמשך התורה שעיקר התפלה הוא בארץ ישראל הוא שייך לענין זה של תפלה בכח, כי ארץ ישראל הוא על ידי כח מעשיו כמבואר כמה פעמים בדברי רבינו. אז תפלה בכח הוא בחי' תפילה בארץ ישראל.

וכן נראה מתורה סב, ששם רבינו גם כן דיבר על יציאה מגלות מצרים, וגילה שהוא ענין גלות הדיבור ושדרך היציאה הוא בהתחדשות ע"ש אות ה, ועל ידי זה מוציאים כל הניצוצות הקדושה ומשלימים האמונה, ועל ידי זה יש ידיעה בלב שם שהש"י שומע תפילה ואז בודאי מתפללים בהתלהבות ובכוונה, ע"ש. וזה ממש כמו בתורה ט, שצריכים להתפלל בארץ ישראל.

ואגב אורחא קמ"ל שהתחדשות הכח לא מדובר בכח גשמי, כי אדרבא בתורה סב ההתחדשות הוא על ידי תענית, אלא התחדשות כח מעשיו.

אות ב

ולפי הזווג שגורם בתפלתו כן זוכה לזווגו, והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף.

והנה לכאורה הזווג שגורם לא משנה מאיזה נוסח התפלל, כי הנוסח זה רק השער, והזווג נגרם מעבר לשער, ולא משנה מאיזה שער ניכנס לגרום אותו. ולפי זה עיקר הקישוי למצוא הזווג הוא בענין למצוא הנוסח והשער השייך לו, ולא בעצם התפלה שהוא צריך להתפלל - וכמו לשים כל כחו כנזכר כבר באיש התורה, זה שייך לעצם התפלה ולא למציאת הנוסח השייך לו.

ואילו לענין - וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו כן נותנים לו פרנסתו - לכאורה זה קאי על כח תוצאת התפלה ולא במציאת הנוסח הנכונה. ולפי צריך ביאור למה אם כן - מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים לפי שתים עשרה תפלות שבטי י"ה. וי"ל שהשפע נשפע רק דרך השביל והנוסח שגרמה.

שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. לכאורה הלשון מוזר, כי הול"ל שיכניס התפלה דרך המטה שלו, ואו התפלה תיכנס או שלא תיכנס, ומה ענין שלא תתרחק?

מטה לשון זווג. לפי זה למדים שאין השערים - הנוסחאות - סתם דרך ושביל שמובילים לפנים ששם נעשה הזיווג. אלא שכל שער הוא זווג פרטי. וממילא מיושב שני הדיוקים הנ"ל. שהפרנסה כפי השער והנוסח דיקא. ואין הענין דוקא להכניס התפילה בשער, אלא השער הוא גופא הזווג, והענין לזכות להיות כמה שיותר סמוך ולא להתרחק.

לקוטי מוהר"ן תורה ט

ט:ג כשאדם בא להתפלל אזי באים מחשבות זרות וקלפות ומסבבים אותו וכו' והדיבור האמת מאיר לו וזוכה למצוא הפתח. וצ"ב שמסתימת הלשון משמע שאינו מדבר על השערים של השבטים, אבל בסוף הקטע כותב ז"ל כי מתחלה לא היה יכול לדבר מחמת החשך הסובב אותו. ועל ידי שיוצא מתוך החשך ומתפלל היטב, על ידי זה הוא מתקן תחתים שנים ושלישים, הינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכל עכ"ל, ומשמע שמדבר על השכ"ם – ש'פל כ'וכב מ'לאך שיעקב אבינו זכה על ידי תפילתו, שיעקב אבינו היה כלול כל השנים עשר שבטים והיה יודע כל מטה ומטה בשרשו

ולכאו' מבואר שיש ב' מדרגות, א' לצאת ממי המבול החושך הסובב, וזה על ידי האמת. ואז עדיין צריך להתפלל היטב, בכל כחו – דרך השער השבט שלו, שזה ענין קריעת ים סוף.

ובזה מובן ההשמטה בסוף אות ג' מכתב יד החברים שאי אפשר להתפלל רק כשלומד תורה, ורבינו לא כתב על זה אע"פ שמבואר לקמן בהתורה שכן הוא – שהו רחוקים ח' פרסאות. כי עיקר הענין של התורה הוא האמת שרבינו היה כותב עליה, שעל ידי האמת רואים הפתחים לצאת מהחשך.

ובזה מובן הסדר של רבה בר בר חנה שקשרו את עצמם להצדיק הדור, והוא אמר להם שהם רחוקים ח' פרסאות, דהיינו ה' חומשים וג' תפילות. והם למדו, והוא אמר להם שהם רחוקים רק הג' תפילות. שקודם צריכים האמת, לראות את הפתח לצאת מן החשך, ואז צריכים להתפלל היטב

ובזה מובן מה הסימן שהצדיק היה צריך ליתן להם שהם עדיין לא הגיעו למדרגה של שפכי כמים, כי מאחר שכבר היו מתפללים באמת והיו יוצאים מהחשך, היה מקום לטעות שכבר היו מכוונים בשער של השבט שלהם.

ט:ג אבל כשאדם עומד להתפלל אזי באים מחשבות וכו' ע"ש, וכן כתב בתורה ל:ז ובעוד מקומות. ויש להעיר שאכן בשורש לשון להתפלל, יש "פלל" שהוא לשון של מחשבה (רש"י ריש פרשת ויחי פסוק יא). וע"ע בספר איוב (א:כב) בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלקים.

ג. ודע שיש פתחים הרבה בחשך לצאת משם ... הבא לטמא פותחין לו - יש לו פתחים הרבה. נמצא שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת וכו'.

דבר זה מובן ומדויק רק כפי מה שרבינו הסביר למוהרנ"ת בתורה קיב. כי לכאורה קשה דברי רבינו כי חז"ל דקדקו בדבריהם שרק הבא לטמא פותחים לו, ואילו הבא לטהר מסייעין לו, ואין מוכח כלל שיהיו כל הפתחים לצאת מהחשך. אלא שכבר מדויק פה שרבינו הסביר, שהפתחים הם בנפילת חברו. ואתי שפיר שכבר התורה מוכח מתוכו התירוץ שרבינו הסביר רק מחמת קושיא אחרת.

אחר שכתבתי את זה הדפיסו את הלוקטי מוהר"ן של דפוס רבי נתן שנת תקפ"א ושם כתוב יש לי, ועמש"כ לפרש את זה בתורה קיב.

ג. על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכן עם האדם וכו' התבה היוצאת באמת היא תשים לך פתח בחשך. צריך ביאור, אם האמת כבר מראה להאדם הדרך לצאת מן החשך, והקב"ה חומד לשכן אצלו, למה אינו כבר מראה להאדם המטה שער ונוסח תפילתו.

ואולי זה גם כן כמו שפרשתי כבר שיתכן שהאמת של חלון זה לעלות דרך הנפילה של חבירו ואילו האמת של אבן טוב זה לעלות למעלה מרגל הה' שלו, עיין שם, ואם כן י"ל כמו כן כאן, שהאמת של חלון שהוא דרך חבירו אינו מספיק רק להוציא אותו מהקליפה אבל אינו מכוון אותו כפי שורש נשמתו, בשבט שלו, מה שאין כן האמת של האבן טוב הוא דיקא מה שרבינו גילה באות ד שצריכים להתקשר תפלתו לצדיק הדור.

לקוטי מוהר"ן תורה ט

ט:ד ז"ל והראה לנו סימן על זה שעדין לא הגענו למדרגה זאת שנתפלל כל כך בכוונה עד שנשפך לבנו לפניו כמים, והא ראיה אפכית וכו', עכ"ל. והנה איזה ראיה צריכים לדעת עם הגיעו לבחינת שפכי כמים לבך, לא ידעו אם היו בוכים ממש או לא בוכים? אלא לכאו' מבואר שאע"פ שהיו ממש בוכים הרבה בתפלה עם כל זה הראה להם שזה היה עדיין עבודה שטחי ולא ממש בכוונה להיות בגדר של שפכי כמים לבך. וע' לקמ”ת תורה צה בענין לא לעסוק להביא הבכיה, ולפי מש"כ פה מובן ביותר, כי אפילו אם יביא את עצמו לבכיה, בסתמא לא זו תהיה הבכיה הדרושה של שפכי כמים לבך, רק בכיה חיצוני, ורבינו כותב שם שהמחשבה להביא את הבכיה נחשבת עוד כמחשבה מבלבלת, ואינה בכלל חלק מעבודת השם, ועמש"כ שם.

והנה מצינו שרבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה נא) שהבכיה מוציא את המרה שחורה מעכירת הדם של האדם שנתהוה על ידי שקר, שאי אפשר לדבר שקר עד שיתעכר הדם ע”ש כי אי אפשר לדבר אמת כי אם כשמזכך מקדם את הדמים. הרי שמי שמתחיל להשתדל דיבורי אמת על כרחך יבכה הרבה, וכל הבכיה הזו הוא רק להוציא את השקר והעצבות שהוא תפוס בו בדם שלו, ועוד לא הגיע ממש לדיבורים אמיתים באמת. ועל זה שאלו ההוכחה לדעת אם הדמעות והבכי היה רק לאכשורי את הדם לטהר מהשקר, או כבר הגיעו לדיבורים אמיתים, והבכיה היא כבר אמיתי מצד עצמה. וממש אתי שפיר לשון הכתוב שפכי כמים לבך נוכח פני ה', כי זה ממש הענין המבואר בתורה נא שדובר שקרים לא יכון לפניו יתברך, הרי שבחי' שפכי כמים לבך, הוא בחי' של בכיה של אמת אחר שהדם כבר נזכך מעכירת השקר. וצריך תלמוד בכלל איזה מין בכיה זה, כי בתורה נא שם רבינו גילה שלאחר שהאדם מנוקה מהשקר שבדם, אז שוב לא יבכה, ולכן לעתיד לבוא יתבטל הדמעות כמו שכתוב ומחה ה"א דמעה מעל כל פנים. ואולי י"ל שכל זמן שיש שקר בעולם אפילו הצדיק אמיתי, שאין לו שום שקר, יכול לבכות, ובכיתו תהיה בחי' שפכי כמים לבך, אבל כיון שיתבטל השקר לגמרי מהעולם, שבכהאי גוונא דיבר רבינו בתורה נא, אז בכלל לא יהיה שייך בכיה בשום אופן, וצ"ע. א"נ בכיית הלב הוא בכיה אחרת לגמרי, וצ"ע.

וההוא טיעא הוכיח להם – והא ראיה אפכית כמו שכתוב (תהלים פט) אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה, כי כל התפלות הם בחי' חרב וכו' ע"כ. ונראה שהראה להם בחי' קליפת נגה בחי' להט החרב המתהפכת. וכענין המבואר בתורה נא שם, שהעינים כהות ומטעין את האדם.

לקוטי מוהר"ן תורה קיב, תורה ט - לעשות תשובה באמת - פתחי תשובה

ב"ה אור ליום ד' פרשת בלק תשע"ג ברשב"י

פרשת בלק כד:ב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים, ובבא בתרא (ס.) איתא ז"ל מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה, וע' בפרש"י ז"ל ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו, ותהי עליו רוח אלהים, עלה בלבו שלא יקללם, ע"כ. וע' בבעל שם טוב עה"ת שפירש פתחיהם לשון דיבוריהם דהיינו שאין כוונתם בפלפולם להתנגד ולקנטר זה כנגד זה רק כוונתם להודות על האמת. ובלקוטי הלכות פירש פתחיהם האמת שלהם, שלא שופטים את הזולת בהאמת שלו, כי האמת הפשוט של רב בני אדם אינו ברור וזך עדין כל כך עד שיהיה מאיר בעצמו רק שהוא בבחינת חלון ופתח שדרך שם נכנס האור ע"ש.

והנה מוהרנ"ת נזהר בזה לפרש ישר על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה קיב שפירושו של פתח הוא פתח חרטה ותשובה, כי אם נפרש על פי תורה קיב יצא שבלעם ניבא על עם ישראל שבכללות זכו כל אחד להאמת של אבן ולא רק של חלון, ולולא דמסתפינא, כיון שאנו מדברים על דור דעה, שרבינו בלקוטי מוהר”ן כותב עליהם שבודאי זכו להשגות בביטול אין סוף על ידי משה רבינו, וכן מבואר בספרים הקדושים על עוצם מעלתם בדעה את ה', ראוי לנו לפרש אפילו כזה, שזכו לבחי' אבן, ומה שמוהרנ”ת לא רצה לפרש כן, זה כי רצה להוציא משפטי אמת הנהגות למעשה להורות לעמינו היום, אז פירש בדרך השייך לנו. ולכן אפרשו בעזה"י דהנה בסוף תורה קיב מוהרנ"ת מביא ששאל את רבינו איך האמת מאיר כל הפתחים בהטומאה לצאת מהם, הלוא לא יוצאים דרך שנפל בתחתית הה' אלא למעלה בין הגג להרגל ורבינו אמר לו שיפה שאל ותירץ כלאחר יד שיוצא דרך הנפילה של חבירו, שלעומתו יהיה עליה. והנה מה שרבינו תירץ כלאחר יד, נלע"ד שבאמת רבינו ביאר למוהרנ"ת ענין של החלון, כי רבי נתן אף ששאל יפה לענין כלליות התשובה, הוא לא הבין מעיקרא מה שרבינו אמר בענין חלון, כי חשב שמה שהאדם זוכה לחלון לקבל אור האמת מהזולת, האור הזה יאיר ממש בנקודה שלו, ורבינו ענה לו שהענין של חלון הוא שמקבל את האור והאמת של חבירו, שזה הנפילה שהחבר כבר בירר ועלה ממנו, עכשיו יאיר לו. מה שאין כן ענין של האבן, בחי' אבנתא דלבא, פנימיות האמת, זה מאיר ממש בנקודת האיש בעצמו. ומי שזוכה לאבן הבוחן הזה, הרי הוא כבר יצא דרך הפתח העליון של ה' בין הגג להרגל. וזה דבר מוכרח להבין בתורה קיב, מיניה וביה, כי האמת לאמיתו אינו רק אלא אחד, ובפרט כאשר מדברים על אמת כזה, שהוא אור ה' ממש, שרבי נתן כותב שם בתורה קיב ז"ל והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם חד כל ימי חייו לדבר דבור אחד של אמת לפני ה' כראוי עכ"ל, אז מי שזוכה לאמת כזה, איזה פתחים הוא צריך לחפש לצאת מהטומאה, אי אפשר בכלל שהוא נתפס בשום טומאה כלל ח"ו, כי מי יתן טהר מטמא לא אחד כמבואר בתורה נא, וממש מאיר לו ה' בעצמו, אז בודאי הכוונה במה שכתב רבינו שיאיר לו הדרכים לצאת מהטומאה, העיקר קאי על החלון, ואילו לענין האבן הלשון מהדוייק הוא, שהדרך שבו הוא סולל להגיע להאמת הזה מאיר לו הדרך – לא הדרכים – אלא הדרך של הפתח העליון של הה' כנ"ל. כי הדרכים שמאירים על ידי האמת, זה דרך החלונות, וגם מן הסתם בדרך להאמת של האבן יעבור ויעזר דרך חלונות.

וזה מה שניבא בלעם, שראה שאין פתחיהם זה כנגד זה, דהיינו שזכו לאור של האבן, ולא צריכים לחלונות, וכמו שכ' רש"י ז"ל שלא יציץ לתוך אהל – פירוש אור כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו – חבירו, אז א"כ שזכו לאמת של האבן, בודאי אין ראוי לקללם, וראוי שהשכינה תשרה בם.

וכיון דאתין לידן תורה קיב כדאי לציין שמדה השביעי בי"ג מדות, ואמת, בי"ג מדות של רחמים של מיכה (שהם במקומם באריך, והי"ג שבתורה הקדושה הם כאשר נתלבשים בז"א) היא "ישוב ירחמנו", ונלע"ד בזה רמז, שואמת הוא חלון בז"א, ועצם האמת הוא ממש תשובה ברחמים באור ה' (וי”ל שאבן בחי' פנים, כי ב' מתחלף בפ').

ונראה עוד לפי זה דידוע מה שדרשו חז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב, שהש"י בעצמו כביכול חוזר איתנו בתשובה. והנה לפי מה שרבינו ענה לרבי נתן נמצא שבאופן של תשובה של חלון האדם כאלו חוזר בתשובה עם חבירו, שזה מעין תשובה שלמה של בחי' אבן, שאז כאילו חוזר עם הש"י, ודוק.

תורה י'

רבינו מגלה שהצדיקים הקימו את התפילה, ממושג רחוק לדבר שביד כל אדם, אפילו להעכו”ם שהם בחי' גאוה וגדלות (עיין תורה יא). ועכשיו עלינו להיות שמחים עם זה, לרקוד, ועי"ז אנו מעוררים עוד יותר את רוח של הצדיק, לעשות יחוד קב"ה ושכינתיה וממתיקים את הדינים. ולאידך גיסא, המפרסמים של שקר בחי' אבימלך, אוחזים כאילו הם מקימים את התפילה, והגאוה שלהם מביא חרון אף ודינים לעולם.

והנה בתורה שם מבואר שהסתרי תורה, הם בחי' אסתר בחי' אשה, ושזה עוד יותר חשוב מבחי' הידים, בחי' תורת הנגלה, בחי' מרדכי. וזה ידוע מרבינו שתפלה, זה בחי' סתרי תורה, וידוע שתפלה זה בחי' מלכות בחי' אשה, וידוע מרבינו שתפלה זה יותר חשוב מתורה.

הרי שלפי רבינו האשה עוד יותר חשוב מהאיש. אבל יש תנאי גדול על זה, שהאשה תהיה בסתר, בחי' אסתר, בחי' מה ירך בסתר. ואז, ורק אז, היא ממש בחי' כתר.

ועוד הערה בתורה, שרבינו כותב שעל ידי הגברת רוחו של הצדיק מבטל חרון אף. ועם כל זה רבינו אומר שרק על ידי הרקודים, היחוד קב"ה ושכינתיה הדינים נמתקים. הרי שהמתקת הידינים זה עוד יותר מביטול חרון אף, ולהמתיק את הדינים צריכים יחוד קבהו"ש (שזה ע"י הרקודים עם הידים והרגלים). ונראה כי הדינים הם באמת שורשן בקדושה, והמתקת הדינים זה בשרשן, ועל כן צריכים כח התורה בסתר ובגלוי, שדייקא בהתקשרותם נמצאים המתקה לשורש הדין, (והבן, כי זה ממש כמו שממתיקים הנגלות ע"י הסתרי תורה כנלע"ד). משא"כ החרון אף, צריכים רק להעביר על ידי ביטול העבודה זרה והגאוה, ע"י רוח של הצדיק.

תורה י'

אות ג. כי אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה וכו' ויעקב קראו בית ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל עמוד סב-) ז"ל כי בגן עדן עצמו יש כמה מיני מדרגות (ע' מה שהבאתי בתורה ג'). ויש סוד בית, והיכל, וחצרות, ויש בחינת שדה. ושדה או בסוד צמיחת האורות הנזרעים שם וכו' וכו' ואם בבית יהיה, צריך להחזיר הבית לבחינת 'שדה', ובלא זה לא יהיה זה הגילוי, ע"ש. ומבואר שם הענין שצריכים ללכת לשדה, וכמו שרבינו הורה בהבתבודדות.

סוף אות ח: מבואר שפורים הוא בחינת ספירת העומר, הכנה לשבועות, ובמקום אחר (תנינא עד) רבינו גילה שפורים הוא הכנה לפסח.

אות ט: ואנחה ברישא דרומחא, בחינת רוח מ', ולפי זה אתי שפיר לשון אנחה, כמבואר בתורה ח', שעל ידי אנחה ממשיכים הרוח.

וכן מש"כ באות י' שפורים זה בחי' אסתר ברוח הקודש כמו שכתוב כשעירים עלי דשא שהוא לשון רוח, עיין שם בתורה ח' ועיין בזוהר הקודש פרשת תרומה רלא.

אות ט: כשמתקרב את עצמו לצדיקים וכו' ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך שמו עכ"ל.

צריך עיון שלכאורה לא זה מה שפירש בתחלה שהצדיק יש לו תפלה בשלמות בחינת בית שעל ידי זה יש גם לעכו"ם - סטרא דמותא- השגה ואתיקר שמא עלאה. כי עכשיו מפרש שהצדיק מבטל בחי' העבודה זרה והסטרא דמותא בזה שמתקרב אליו, וזה על ידי כח רוח התורה ולא על ידי העלאת התפלה מהר ושדה לבחינת בית.

והנראה בזה בעזה"י שיש כח של בחינת בית להאיר אפילו לעכו"ם רק שהגאוה מעכבת, כי הגאוה פוגמת בבחינת בית באמרה שאין צורך, ועיקר המעלה של בחינת הבית הוא הצורך, כמו שכתוב למעלה, "ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם". ולכן על ידי הגאוה בטל המעלה והכח של בחינת בית. והתיקון לזה הוא על ידי הרוח של הצדיק, ששוברת הגאוה, ומסרת את הפגם, וממילא בחינת בית והצורך שלה חוזרת לתקפה, ושוב מאירה אפילו לעכו"ם. (ולשון התורה הנ"ל קיצר "ועל ידי זה נשבר הגאוה והע"ז [וממילא חוזרת תוקף בחינת בית] ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא י"ש [על ידי בחינת בית]).

ובזה נבוא בעזרת הש"י ליישב עוד כמה פליאות בתורה לפנינו.

רבינו גילה שעל ידי הידים והרגלים יש התגלות של רוח התורה דבנגלה ובנסתר לשבור את הגאוה, וזה נפעל על ידי רקודים והמחאת כף, אכן אחר כך באות י' בפירוש דברי חז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - השוו אשה לאיש וכו' כתב שצריך להשוות, הינו ליחד קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר עכ"ל, דהינו לא רק שצריכים להפעיל הידים והרגלים כל אחד בפעולותו הראויה לו, אלא שצריכים ליחד הידים עם הרגלים.

ועוד פליאה שמבואר בהתורה שבחינת רגלין היא למעלה ויותר חשובה ועיקרי מבחינת הידין, וכותב שיש על זה תשובה וכמו שמצינו שהתנאים בחי' רגלין והאמוראים בחי' ידין. אכן לפי זה איך יכול לפרש שצריכים ליחדם ולזווגם בבחינת אשה ואיש ובבחינת מרדכי ואסתר, הלוא בזווג אשה ואיש ומרדכי ואסתר העיקר הוא האיש!

ולפי מה שפירשנו למעלה ניחא, דלענין ביטול הבעלי גאוה העיקר הוא הרוח הקודש בחי' שעירים של אסתר כי הם יסודם של הסערה של הגאוה. וכל זה להשלים הפגם של הגאוה בבחינת הצורך של הבית. אבל לענין להראות להעכו"ם אלוהותו יתברך, העיקר הוא נגלה כמו שכתוב במקום אחר שהכל צריכים למרי חטיא, והכל צריכים תורה שבכתב אפילו העכו"ם.

ולכן לענין ביטול הגאוה, הידין והרגלין שניהם טובים בבחינת רוח התורה דנשיב בהם (והרגלים יותר עיקרי, אבל שניהם טובים), אכן לפעולת הבית להראות להעכו"ם בכח הצורך שיש לו, צריכים עוד לזיווג הידין עם הרגלין, בבחינת אשה ואיש. ובזה הידין שהם בחי' איש יהיו יותר עיקרים.

לקוטי מוהר"ן תורה י'

בסוף התורה ד"ה והנה מכלל הדברים אתה שומע שנגלה הוא בחינת ידים וכו' ואף שנסתר הוא למעלה מנגלה וכו' הוא ענין שכתוב בזהר: תנאים בשוקין ואמוראים בידין. ואף שהתנאים למעלה מאמוראים, מכל מקום הם במקום שהוא למטה ממקום האמוראים וכו' וכבר מבאר על זה תרוץ ע"כ. והנה ביאור הענין נמצא מהאריז"ל שאלו הרגלין שהם בחי' התנאים הם בעולם למעלה מהעולם שבו הידין שהם בחי' האמוראים. אכן אכתי צ"ב למה סידרו את הדבר כן, לדבר על הרגלין שמעולם עליון וידין מעולם תחתון ממנו. ואולי זה כענין שקוראים את שמע בעולם הבריאה כי אין לנו היכולת בזה בעולם האצילות.

וע' בספר יצירה שאותיות הו"ז הם רגל ימין, כוליא ימין, רגל שמאל. ועוד איתא שם שאות ה' הוא בקו האלכסון שבין כתר לחכמה, אות ו' בקו שבין כתר לבינ, ואות ז' בין חכמה לגבורה. הרי ממש ערך הפוך, שמצד אחד אלו האותיות הם ברגלין ומצד שני הם הקוים שברישא. וידוע שכפי עובי הכלים כן היכולת לקבל יתרון האור (אחד מכללים העיקרים של בעל הסולם), ואכמ"ל.

תורה י' --- אגב – בענין הר, שדה, בית. בציון רבינו הקדוש באומן רואים שלושה הבחינות, כי הציון מחולק לשלושה חלקים. חצי הציון הוא בית מדרש מתוקן, בחינת בית – ורואים שהגוים שבאים לבקר באים דוקא לבית המדרש. שליש מיועד עבור נשים, בחינת שדה כידוע ששדה בחינת אשה. ושליש מהציון קצת נטוש, אין ריצוף והתקרה אינה שלימה.

תורה יא

ע' בפנים בלקוטי נ נח ערך כבוד השם, איך שכל התורה יא מרומז בנ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה יא לבוא לתבונות התורה צריכים שלמות כבוד ה' בדיבור של מלכות פה, ואין כבוד בלי ואו, שעי"ז יש אור בחי' טל אורות, בחי' יוד הא ואו, ע"ש. והנה ידוע מה ששנינו במס' אבות שבן ארבעים לבינה. דהיינו לאחר שזוכים לט"ל אורות, יכולים להגיע לבן מ' - לתבונות התורה.

יא:ב אך לדבור שיאיר לו, אי אפשר לזכות כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך.

דבר זה מצינו באחד מיסודי הקבלה שהקו האיר ברשימו של הצמצום רק בדרך וצד אחד, והרמחל ביאר הענין (ע' פתחי חכמה לדעת סוף סימן עט ובעוד מקומות) שהקו האיר רק לגלות מלכותו יתברך, שהוא כבודו.

יא:ג כתב ז"ל וכבוד בשלימות אינו כי אם על ידי וא"ו שימשיך לתוכה, כי בלא וא"ו נשאר כבד פה, ועל ידי וא"ו הוא בבחי' (תהלים ל) כבוד ולא ידום, כי כל מקום שנאמר וא"ו הוא מוסיף, היינו בחי' תוספות קדושה, היינו שמירת הברית, כמאמר חז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כי זה תלוי בזה, גיאות וניאוף, כמו שאחז"ל (סוטה ד:) על פסוק ואשת איש נפש יקרה תצוד, ועל כן ברית מכונה בשם שדי, כמו שכתוב (בראשית לה) אני אל שדי פרה ורבה, כי שדי הוא בחי' שיש די באלהותי לכל בריה, וכשאינו שומר הברית, היינו על ידי גיאות, הוא עושה לעצמו ע"א, הוא מראה שאין די לו באלהותו, עד שצריך ע"א, ועל כן פוגם בשדי, שיש די באלהותו לכל בריה, וכששומר הברית הוא זוכה לאור המאיר לו לתשובה כנ"ל, עכ"ל.

נראה לעניות דעתי שבכלל סוד דברי רבינו הוא שכל תאות ניאוף הוא מתוספת הדמיון, כמו שרבינו גילה במקום אחר שמי שקצת בקי בחכמת הניתוח כבר לא צריך להיות לו שום תאות ניאוף, ואדרבה הצדיק יש לו צער כמו מהמילה, כי עצם הפעולה שכל בני העולם להוטים אחריה אין בה באמת שום שכל שיהיה תאוה, אלא שהקב"ה השקיעה באותה מעשה הרבה תאוה, ועל יסוד התאוה זו שהש"י הטביע בו, הדמיונות בונים בנינים, ופורחים ועולים ומשוטטים ומשעבדים את כל העולם. וכל אלו הדמיונות הם ממש בחינת תוספות מיותרות. 

ולעומת כל השקר והדמיון הזה יש שם שדי, שיש די באלותו יתברך נקי, עצם האמת של יחוד השם, ומזה יש בנין האמת.

והכלי שמכשיר את האדם להיות פונה וחי עם הדמיונות האלו הוא הגאוה, כי בתוספת רוחו להחזיק את עצמו במה שאינו, ואין די לו בעצם אלהותו יתברך ר"ל, אז הוא מכשיר את עצמו לכל ריבוי הדמיונות ההולכים בעולם.

[והנה הנועם אלימלך מביא בצעטיל קטן שכאשר רואים אישה, לצייר שם אדנ"י ע"ש. וזה לכאורה כדי להגן שלא יבנו הדמיונות מאותו ראיה, אלא יראה ויבין רק את עצם האמת ומהותה בכח שם השרש של כל הונקבא.

אכן מכח דברי רבינו הקדוש פה (ואפילו מכח מה שידוע מהגר"א שעיקר פגם ניאוף הוא בינו לבין עצמו) העיקר הוא להתחזק בשם שדי, שיחזיק את עצמו בעצם אלהותו יתברך שדי לו באלוהותו יתברך, אז ממילא ומאיליו כל מה שיראה ויסתכל יהיה בשם העצם, ואם תהיה נקבה כבר מעצמו שם אדנ"י. ואף שזה מדרגה גדולה לזכות לאמת כזה, נראה שאפילו בהתחלת העבודה להרחוקים מאד, כן הוא הדרך להתחזק יותר בכיוון הזה.

שוב מצאתי מהחיד"א בספר פתח עינים (ברכות דף כ.) שכז"ל ואיבעית אימא עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלו וכו' ואפשר לרמוז כי הוא תיקן יסוד ולכן שם שד"י שהוא ביסוד מגין עליו שלא ישלוט בו עין הרע, ולכן ראשי תיבות בן פורת יוסף בן פורת עלי עין גימטריא שד"י. ואפשר שכבש יצרו בכח שם שד"י כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי יצר במילוי: יוד צדי ריש, סופי תיבות שד"י, ולכן ניצול מעין הרע, ע"כ.].

אות ג: כי זה תלוי בזה גאות ונאוף כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:) על פסוק (משלי ו): ואשת איש נפש יקרה תצוד עכ"ל.

ובה"ד נראה כמו שרבינו מבאר כאן שהגאוה הוא עבודה זרה, שמכחיש שיש די באלוקותו יתברך ח"ו, כן הוא מביא את האדם לעבור על אשת איש, שכל מהותו הוא בחינת יחוד השם כידוע, כי האדם ואשתו בבחינת קב"ה ושכינתיה. ועוד שהרי רבינו מגלה כאן שתיקון הברית בחינת שד"י הוא בחינת הסתפקות בשני בחינות, יחודא תתאה ויחודא עלאה, והרי הגאוה שהיא מכחשת בחי' שד"י - שאין מספיק לו אלוקותו ח"ו, הרי לא יספיק לו יחוד דקדושה ויחמוד מה שאינו שלו ואינו ראוי לו.

ונראה עוד ב"ה שכל דבר יש לו זכר ונקבה, ולכן ברמות רומא, שקנה לעצמו רוח של הבל, הרוח הזה דיקא יחפש להזדווג בהבל טמאה כמותו.

(ועיין בכלי יקר פרשת קרח עה"פ וישמע משה ויפול על פניו שחשדוהו על אשת איש, שפירש שהענין הוא שבעל גאוה רוצה להשתלט על כולם, והנראה לי כתבתי.)

אות ד. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג), פעמים שלש הם בחינת טל אורות של מילוי שלש אותיות ראשונות ע"ש.

פעמים שלש זה בחינת שיר כפול משולש, והרי הגמטריא של נ נח נחמ = גבר עם הכולל. עד שיבוא לשלמות הדיבור בריבוע - נחמן מאומן.

והנה לא מבואר בכלל איך העונשין והיסורים והתיקונים שבו הפסוק מדובר הוא בחי' טל אורות. אכן סיפה של הפסוק וכן מלפניה מבואר שכל התהליך הנ"ל של פעמים שלש הוא להביא את האדם לאור באור החיים. והרי מבואר הדבר, ובפרט על פי מה שכבר פירשנו בס"ד בתורה ו (אות ב) שתורה יא זו הוא כהמשך ביאור של תורה ו שבעיקר דיבר על מה שהאדם צריך לקבל בזיונו בשתיקה ולעשות וידוי על חטאותיו, ולקבל הכל בדממה, ועל ידי זה זוכה לכבוד השם. אכן מרומז שם ומבואר להדיא כאן ובעוד מקומות שיותר חשוב ומעולה מהשתיקה הוא הדיבור של שבת. ולכן הן כל אלה יפעל - כל התיקונים שעוברים על האדם הוא צריך לקבל בשתיקה עד שזוכה לשלוש - בחינת הו' שמשלים קדושתו במידת שד"י, ואז הוא כבר זוכה לבחי' טל אורות ודיבור בקדושה.

תורה יב

תהלה לדוד (עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה)

ענין לציר דמות דיוקנו של בעל המאמר, עיין תורה קצב ומש"כ שם. ובתפלה מצינו לפרש ע"י תורה זו, אהבה רבה, וכן ישמחו במלכותך.

יב:א צדיק עליון וצדיק תחתון, כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבה, כמ"ש בזוהר (ויצא דף קנג:) צדיקים ירשו ארץ וכו' ע"ש. ענין זה מבואר בשער הכוונות, דרוש ו' של קריאת שמע, שיוסף הוא צדיק עליון שהוא יסוד דדכורא הנותן מ"ד וצדיק תחתון הוא יסוד דנוקבא הנותן מ"ן וכו' ע"ש.

יב:א 'וכשאדם לומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק שחדש איזה תנא או צדיק אחר על ידי זה נעשה בחינת נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא וכו'' ע"ש.

מראה מקום: ע' שערי קדושה למהרח"ו חלק ד' ב:א ז"ל התבודד בבית יחיד כנ"ל, והתעטף בטלית, ותשב ותעצים עיניך, ותתפשט מן החומר כאילו יצאה נפשך מן גופך והוא עולה לרקיע, ואחר ההתפשטות תקרא משנה אחת איזה שתרצה פעמים רבות תכופות זו לזו, במהירות גדול ככל אשר תוכל בשפה ברורה היטב בלי דילוג תיבה אחת, ותכוין להדביק נפשך בנפש התנא הנזכר במשנה ההיא, וזה על ידי שתכוין שפיך הוא כלי המוציא אותיות לשון המשנה ההיא, והקול שאתה מוציא מתוך כלי הפה, הוא ניצוצי נפשך הפנימית שיוצאין וקוראין המשנה ההיא, ונעשית מרכבה לשיתלבש בתוכה נפש התנא בעל המשנה ההיא, ותתלבש נפשו תוך נפשך, וכאשר תהיה נלאה בקוראך לשון המשנה, אם תהיה ראוי לכך, אפשר שישרה בפיך נפש התנא ההוא, ויתלבש שם בעודך קורא המשנה, ואז בעודך קורא המשנה ידבר הוא בפיך, ויתן לך שלום, וכל אשר תחשוב אז במחשבתך לשאול ממנו הוא ישיב לך, וידבר עם פיך, ואזנך שומע דבריו, ואין אתה מדבר מעצמך, אלא הוא המדבר, וזהו סוד רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב:כג:ב), ע"ש.

יב:א

וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו, ע"כ. ע' סוטה (כא(: ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות: תיפלות ס''ד אלא אימא כאילו למדה תיפלות א''ר אבהו מ''ט דר''א דכתיב (משלי ח:יב) אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית, ע"כ. ולכאורה החילוק בין אנשים לנשים בזה, שנשים דעתן קלות, ולכאורה יש שני דרכים בזה, או שהחכמה נותנן ערמה לכולם, ואכן הערמה מזקת רק לנשים שדעתן קלות, או שי"ל שרק לנשים שדעתן קלות החכמה מכנסת ערמה, וזה מה שכ' רבינו כאן שהלומד בלא דעת נכנס בו ערמימיות.

אלא שיש גרסא אחרת בלקוטי מוהר"ן שהוציא קעניג, ושם כז"ל: וכשלומד בלא דעת, היינו שלא לשם שמים, נקרא לבן, ע"כ. ובעצות המבוארות, ערך מחלקת ומריבה אות ז' כז"ל דבר זה נובע מחמת שהם לומדים תורה באות רחמנא לצלן, ועל ידי זה מקבלים פתחון פה לדבר דבורים רעים ובזויים על צדיקי אמת וכו'. ועיין שם בערך תלמוד תורה אות יב שכז"ל על ידי למוד התורה שלא לשמה, ובעקר על ידי למוד תורה שבעל פה הינו גמרא ופוסקים, שלא לשם שמים, כלומר שלומד בשל כבוד, ממון, רבנות וכו', על ידי זה, מקבל פה לדבר על צדיקי אמת

אכן בתחילת משלי כתוב לדעת חכמה לקחת מוסר השכל לתת לפתאים ערמה וכו' ומבואר שערמה היא דבר טוב, עיין שם במפרשים, ובאוצרות רמח"ל כז"ל הערמה היא בסוד השמירה נגד הס"א בסוד מל"ת, אבל כמו שלע"ל לא יהיה עוד יצה"ר לישראל, כך תנתן הערמה הזאת לגרים הגרורים וכו', עכ"ל. ועוד כתב שם ז"ל וכאן מדבר ממה שנתן לז"א לצורך חיות הקליפות שהם "פתאים", ומה שניתן לו בעבור זה הוא "ערמה". וכאן הודיעו המשכת אי' לנוק' דרך ז"א וכו' ע"ש צירופים אחרים של ערמה לבחינות אחרים.

יב:ג כז"ל שהתנא היה צדיק גמור וורתו זכה מבלי פסלת ומה שנראה בה משמעות ערמימיות וכו' בשביל זה נפל התנא בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה לבחינת שמאלה ע"ש.

וצ"ע דאם באמת נפל לאיזה שגיאה איך תאמר שתורתו זכה מבלי פסולת?

ונראה לע"ד שמדוייק בלשון רבינו בכמה מקומות כאן וביניהם בסוף אות א' ז"ל ויבך – שצפה ברוח הקודש שלו שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל פה עכ"ל (וכן מבואר לקמן על 'ויבאהו אל ביתו') שיש שני דברים, עצם התורה שבעל פה – רחל – ורוח הקודש של הצדיק שהוא מכניס בה. נמצא שיש בהתורה של התנא שני דברים, עצם התתורה שבעל פה – רחל. ורוח הקודש של הצדיק שהוא מכניס בה. נמצא שיש בהתורה של התנא שני דברים, מקבלים את התורה גופא וגם רוחו. ועל זה רבינו מעיד שמבחינת התורה שהתנא מוסר לנו לעולם זה תמימה זכה מבלי פסולת כלל ח"ו, שהוא מוסר לנו ממש עצם גופא של התורה. ורק מצד רוחו השורה בהתורה יהיה בזה איזה משמעות ערמימיות כמבואר.

יב:ג ויתישב בדבר עם רוח התנא איך לחזר בתשובה וכו', ע"כ. והנה לעיל רבינו כתב בריש אות ב', ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה וכו' ע"כ. ועל כרחך צריך לומר שאין הכוונה שיחזור לגמרי בתשובה, אלא שיתחיל להתישב איך לחזור בתשובה. ואגב כמו כן מצינו בתורה רפ"ב – אזמרה – שעל ידי שדנין את האדם לכף זכות, עוד מעט ואין רשע – אין הכוונה שממילא האדם נהפך לכולו טוב, אלא לשון רבינו שם הוא שעל ידי זה האדם יחזור לעשות תשובה.

אות ג: רבינו מקשה: אם התנא היה צדיק גמור, איך בא זה הדבר שאומר תורתו שיכול לסבול שני משמעות, משמעות טוב דהינו צדיקים ילכו בם, ומשמעות להיפך דהינו ופושעים יכשלו בם. ורבינו מתרץ ומגלה שהצדיק נופלת לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה בשעת אמירת תורתו כדי שיהיה עושר וכבוד משמאלו עיין שם.

ולפי זה יש לעיין בענין הפתק הקדוש שרבינו כתב לאחר פטירתו, ולכאורה אי אפשר בכלל שיהיה שום שגיאה בכלל אפילו כחוט השערה. אז אם כן האם אפשר שיהיה בחי' משמאולה עושר וכבוד ורשעים יכשלו בם בפתק הקדוש?

ונראה לעניות דעתי שכל קושית רבינו היה רק מצד שהצדיק עומד בעולם הזה להאיר להעולם דרך השם, ולכן הקשה קושיתו, אבל התורה בעצמה והשם יתברך הרי בזה אין ספק ואין קושיא כלל שיהיו צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם. כי בדרך זה בחר השם שיהיה בחירה וכו'. ולכן גם בענין הפתק שנכתב מרבינו אחר הסתלקותו לגבהי מרוצים, נראה שזה כבר בחי' התורה עצמה, שפשוט יש בה בחינת שמאל ורשעים יכשלו.

יב:ד כז"ל והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו, הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ומבין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה וכו' ע"ש. וצ"ע שמשמע שהצדיק מיד מבין הצירוף הנכון של האותיות, ואילו בביאור הענין רבינו מפרש שזה בא בשלבים, תחילה יש את החיבוק שהצדיק מקבל את החירופין באהבה, ורק אחר כך ז"ל כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין של תורה שבעל פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מה צרוף הלכה שהיה מקודם שנתקלקל, כשיש לו זאת החכמה אזי על ידי החכמה הזאת השכינה היא וכו' מבחינת נשיקין וכו' ע"ש.

ואולי י"ל שבתחילה הצדיק כבר מבין בכלליות מאיזה הלכות נעשו, ורק אחר כך עומד על ההלכות עצמן ולומד אותם. אי נמי יש לדחות שאפילו בתחילה הצדיק מבין עצם ההלכה שנעשו מהם, אבל עוד צריך לו לחזור לצרף אותם בצירוף נכון של אותו ההלכה (ומה שרבינו כותב 'כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין וכו'' זה באמת היה מכבר, ורבינו חוזר על זה כי זה חלק מהפעולה הנדרשת לחזור לצרף את האותיות לצירוף הנכון כנ"ל).

יב:ד והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ובמין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה וכו' ע"ש.

כותב שמחה לפני אהבה, וכן במאמר חז"ל שמחים ביסורים ועושים מאהבה, השמחה לפני האהבה, אבל רבינו מפרש קודם את האהבה.

וראיתי בפרפראות לחכמה שכתב בסוגריים שזה מה שהצדיק מבין שאלו הדברים וכו' זה בחי' בינה. ואילו עצם תיקון הצירופים לבנות חזרה את ההלכה בצירוף הנכונה, זה חכמה, וצריך לאמר שעל כל פנים בתחלה ההבנה הכללי זה בחינת בינה. ויש לומר עוד אולי שזה בחי' שמאלו תחת ראשי, שקודם לימינו תחבקני, ומבואר בכתבי האר"י, שזה הקודם בחיבוק, ואילו רבינו כאילו דילג על בחינה זו של שמאלו תחת ראשי, ופירש רק ענין הימין של החיבוק. ויש לומר כי זה פשוט, שעצם ההבנה של הצדיק שמתיחס בכלל להלמדן שמחרפו, והיה ראוי לנקום בו, אבל הצדיק הבין את השורש של החירוף, ובוחר להתיחס לזה באהבה, זה בחי' השמאל של החיבוק, שיש את הדין מתוחה נגד הצדיק, והצדיק מתחיל לחבק עם זה.

אכן עיין בקיצור לקוטי מוהר"ן (יב:ט) שסתם וכז"ל על ידי ששמחים ביסורים ועושים מאהבה (שבת פח) לקבל חרפת השונאים באהבה, על ידי זה מעלין את השכינה לבחינת חבוק, עכ"ל. הרי שלא תלה דבר החבוק בכלל לענין ההלכה, וצ"ע קצת, הגם שכל חרפת השונאיםי תהיה מקלקול צירופים קדושים.

יב:ד כשנתעוררים השפתים עליונים וכו' לבחי' התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדקבא גופא בגופא. נמצא כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין וכו' ועושה מהם צרוף הלכה וכו' אזי על ידי החכמה הזאת השכינה וכו' נשיקין וכו' ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון הלומד להתורה וכו', ע"ש.

וצריך עיון על איזה תורה מדובר, אם מדובר על התורה שהתנא חידש לפני כמה זמן, ואחר כך בא הלמדן ודיבר בגנותו, והתנא עשה מדיבוריו צירופין בחכמה, הרי הצדיק התחתון אינו לומד הצירפים החדשים רק ההלכה הישנה שקבע התנא. ולכאורה על כרחך צריך לאמר שתנא מעיקרא כאשר קבע את ההלכה, הוא הוציא את ההלכה הזו יקר מזולל, והם צירופים בחכמה מהדיבורים הרעים שדיברו עליו. וקצת קשה לאמר שכל או אפילו הרבה מעיקרי ההלכות הם בבחינה זו, כי התורה הוא העיקר, אפילו אם מצילים הרבה מהזולל, אבל עיקר הרוב זה טוב מעיקרא, לכאורה. ועוד, לשני הפירושים קשה מאד, איך הזיווג של נשיקין שהתנא עשה בצירופיו, מעורר את הזיווג התחתון גופא בגופא, הרי זה פועלה אחרת לגמרי שבא הצדיק התחתון ומתחיל ללמוד את ההלכה הזו של הצדיק העליון, ולכאורה אינו תלוי בכלל זה בזה.

וזה בכלל צ"ע שמצד אחד רבינו כותב בתחילת התורה שאדם הלומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחי' נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, ואילו באות ד' רבינו כותב שהנשיקין על ידי החכמה, שהצדיק עליון מצרף כראוי הצירופין המקולקלין של המחרף, ועל ידי זה יש התדבקות רוחא ברוחא. והרי זה נשיקין אחרים לגמרי.

והרי עוד חילוקים צריכים לברר בתורה. יש "תנא או צדיק אחר" ובכלל הצדיק אחר יש "ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם", דהינו יש צדיק חי שהלומד תורתו מנשק עצמו עם הצדיק, וכן אפילו אחר פטירתו, כמו התנא. ויש את הצדיק הדור שהלמדן רודף בכוונה לחרפו. כל אלו נזכרים באות א. ואילו רדיפת התנא אינו בכוונה אלא ממילא (אות ד' בביאור דברי רבב"ח). והמכוון גדול שהשם יתברך מסבב שהלמדן ידבר על "צדיק גדול", ומן הסתם מדובר בצדיק שעדיין חי, שעל כן הלמדן רודפו, ואותו צדיק הוא עושה את התיקון של החיבוק בבינה והנשיקין בחכמה.

והנה רבינו כותב ז"ל והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה, שהיה מקדם שנתקלקל ע"כ. הרי שהצדיק הגדול החי, מתקן הצרופין של ההלכה שכבר חידש התנא, רק שנתקלקל כי רשעים יכשלו בהם כמבואר בתורה שם. וכתב עוד ז"ל ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתוון הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק, ע"כ. הרי שעל ידי הנשיקין של הצדיק הגדול החי, הוא מעורר את התנא להשפיע בה, והתנא הוא הצדיק העליון, ואילו הצדיק הגדול החי הוא הצדיק התחתון.

וזה החילוק בין הלימוד של אדם רגיל, שגם כן גורם לנשיקין עם הצדיק העליון, אבל אינו מעורר בזה החכמה השם השפתים עליונים, כי גם לא עשה את החיבוק בבינה, ולכן על כל פנים הוא מתדקב ברוח הצדיק העליון, ויש נשיקין, אבל אינו מעלה מ"ן לשכינה, ולא מעורר את הזיווג גופא בגופא [וע' בעץ חיים (שער לט דרוש ד) שהזיווג תמידי של או"א אינו אלא זיווג דנשיקין, ואינו זיווג גופני תחתון של יסוד אלא כאשר צריכים לעשות בירור על זו"נ, ע"ש. ולכאורה כן הדבר כאן לפי מש"פ, כי רק כאשר הצדיק התחתון עושה את הבירור והתיקון של הצירופי אותיות של ההלכה אז יש זיווג גופא בגופא, אבל אדם רגיל שלומד התורה של התנא, אפילו שיש זיווג רוחא ברוחא, אין יש את הבירורים ולכן אין יש את הזיווג דגופא בגופא]. רק הצדיק התחתון, שמקבל את החירופין בשמחה ואהבה, מעלה את השכינה לחיבוק, ובונה את השכינה בחכמה כאשר הוא מתקן את הצירופי אותיות של ההלכה, והרי יש בזה שני בחי' נשיקין, נשיקין בבחי' התעוררות השפתיים העליונים, וכן מצד שהוא לומד התורה של התנא כמו כל אדם רגיל, שעל ידי לימוד התורה של התנא מנשק עצמו עם התנא, אבל כאן הצדיק התחתון יש לו את הנשיקין מהשפתיים העליונים, ומעורר את התנא בזה להשפיע בהתורה, ואילו הצדיק התחתון ממשיך להעלות לה מיין נוקבין, וזוכין להקים גם את הזיווגא דגופא בגופא. כן נראה לע"ד מוכרח בביאור הדברים. [ולענין זיווג האותיות התורה בלימודן, עיין תורה יד ותורה לא]

שכינה בין תרין צדיקיא יתבא.

ולכאורה פלא, כי איתתא לבי תרי לא חזיא (קידושין ז. וש"נ). ורבינו מפרש ז"ל בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק.

ומצינו כזה בכוונות, למשל בקדושה של מוסף שבת כתב הרמח"ל בקיצור הכוונות ז"ל להעלות נשמה לנשמה שלך על ידי שם ע"ב למיין דוכרין ליסוד ז"א, ונשמה שלך על ידי שם ס"ג למיין נוקבין אל יסוד נוק', ומזדווגים ישראל ורחל.

והנה בתחילה חשבתי שצדיק עליון, עליון זה בחי' אבא עילאה, כמובא בכוונות לפני שמונה עשרה ש"א-ל עליון" זה יסוד אבא, ולענינינו גם כן, רבינו הביא את הזוהר שעיקר בנינה של השכינה על ידי חכמה בסוד וגם אמנה אחותי בת אבי, ולכאורה מבואר שהצדיק עליון פועל בבחי' אבא עילאה, ודרכו יבוא המיין דוכרין למטה ליסוד ז"א. אבל אחר העיון הנכון בתורה מבואר שהצדיק העליון הכוונה להתנא שחידש את ההלכה מעיקרא, והצדיק התחתון הוא שבונה ומתקן שוב את הצירוף של ההלכה, והוא בא מכח המלכות של השכינה, ואבא יסד ברתא, אז הוא מעורר את החכמה עליונה.

וע"ע בפירוש הזוהר ריש משפטים להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעט) – ענין רוח הקודש, ונשמת הצדיק, נשמה המשפעת, שבא מהיסוד דרך המלכות, ואילו שאר הנשמות מבחי' מלכות עצמה:

וזה הכלל: שכמה בחינות הם שמתחברות זו בזו, וכלם נקראות נשמה, כי הגוף הוא כלי אחד, מוכן לקבל בו בחינות פנימיות הרבה, שכל אחד מהם יש לו ענין בפני עצמו. והנה זה הרוח הקודש גם הוא בחינת נשמה ממש, המתחברת בנשמת האדם עצמו, אלא שבחינת הנשמה הזאת נקרא: נשמתא דצדיק, מה שאין כן הנשמות ממש, שהם נשמות המלכות. וזה שרש אחד וכו'. וזה הרוח הוא מה שכתוב בתיקון י"ח: רוח הקודש דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, דכתיב: "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב". וסוד זה – דע כי כל השראה, היא בסוד מלכות, ולכן השכינה היא השורה: אבל בסוד צדיק – נקראת רוח הקודש, והיינו שההשפעה באה ממנו, אלא שאין שום ספירה משפעת לתחתונים, אלא כל ההשפעה לשכינה, והיא לתחתונים. ואמנם רוח הקודש היא בחינה אחת גדולה, שבו מגיע גילוי אלקות ב"ה אל הנשמות, והוא סוד: "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל. אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך זה. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיה סג:יא)", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה. ע"כ, ועיין שם עוד איך שרוח הקודש שייך לכל אחד מישראל.

וכתב עוד שם (עמוד רפ) ז"ל:

והאמת, שכל הנשמות שהם נשמות בני אדם ממש, שהם מקבלות כלם – מתיחסות למלכות. אך זה שאינו אלא נשמה משפעת, לא מקבלת – מתיחסת לצדיק, וגם אינו דבר נפרד אלא שכינתא עצמה, ע"כ.

וע"ע שם (גנזי רמח"ל עמוד רסג) במאמר סוד דמות אדם הכללי שכז"ל:

שהאלקות כולו נקרא זכר שכולו משפיע, והנפרדים הם הנוקבא המקבלת. ובסוד זה יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר, דהיינו המאורות. ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא: "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים (תיקון סט, קט:), עכ"ל.

הרי מבואר לכאורה שהתנא שמשפעת לתורה שבעל פה שהיא בחי' השכינה, והוא מנשק ומדבק רוחו ברוח הקודש שבשכינה, זה בחי' נשמת הצדיק, מבחי' היסוד ומבחי' כלת משה, והוא הצדיק העליון. והצדיק הגדול שהוא הצדיק התחתון, הוא בא מבחי' כנסת ישראל, מבחי' דוד, מבחי' השכינה עצמה, ומתקן הצירוף של ההלכה ומעלה מ"ן לזיווג.

יב:ד – סוף התורה – רבינו מפרש איך כל התורה שגילתה מרומז בפסוק בפסוק תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך, ויש לציין שלכאורה זה ממש הענין המבואר על פסוק זה בכוונות האריז"ל על אשרי שלאחר שמונה עשרה שגילה שהכוונה לברר המ"ן בחינת רוח, וז"ל הרמח"ל ויכוין להוריד הג' בחינות דרוח דנר"ן שלו אל ג' קליפות דבי"ע, ולברר בכח הג' ב"ן (שהם רמוזים בס"ת ארוממך' אלהי' המלך', ור"ת א'רוממך א'להי. והב' הוא מלת אלה"י ור"ת א'להי ה'מלך. והג' הוא מלת בכ"ל) הניצוצות הנמצאות שם לצורך הזווג. ויכוין להעלותם כנ"ל בבא"ר דנוק', ולהוריד מ"ד מן הזכר בחינת רוח, ויזדווגו בבחינה זו, עכ"ל. וזה ממש הענין המבואר בתורה יב, שצריכים להעלות את בחי' הרוח שנפל לפיו של הלמדן ולהעלותו לזיווג, ועל ידי זה הצדיק עליון משפיע וככל המבואר.

תורה יג

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה יג, עיין ערך השגחה: נ נח – ממשיך השגחה שלימה עליך ועל כל העולם.

בהתחלה, חדוה – זה ששמח בחלקו. וזה בחינת קטרת, שמקשר חמום הלב עם הרוח, וזה (משלי כז) קטרת ישמח לב וכו'.

חלש – עם הי"א סממנים = שמחה

שמח'ה, ה*ו = ל, חשמל

בס"ד

לקוטי מוהר"ן תורה יג

תורה זו  – להמשיך  השגחה שלמה אי אפשר אלא עד שישבר תאות ממון וכו'.

ענין שבירת תאות ממון הוא ענין חג הפסח, כמבואר בתורה א' בלק"מ תנינא.

זמנא חדא הוי אזלינן בארחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא, דהוי כמבזר ארבעין גריא בזרא דחרדלא – ופרש רבינו ז"ל הינו שגרמנו זווגא עלאה, מרבעתא זה זה בחינת זווג, כמו שכתוב, ארחי ורבעי. שכינתא נקראת בשעת זווג כוכבא זוטא, כמובא בזהר (בלק קצא.), אתעבידת נקדה זעירא מגו רחימתא, כדין אתחברא בבעלה ע"ש. והוה כמבזר ארבעין גריוא בזרא דחרדלא – כמובא בזהר _פינחס דף רמט:), האי חיה, כד אתעברא, אתתמת ולא יכילת לאולדא, עד דאתיא נחש ונשך בעריתא, כדין אתפתחת ונפק מנה דמא, והיא שתית לדמא. וזה בחינת בזרא דחרדלא, הינו בחינת טפת דם כחרדל דנפק מנה מחמת הנשיכה בבית הזרע וכו' ע"ש.

אות ה': יש ארבע חיות בבחינת נפש, וכסא ויושב על הכסא וכו' וכו' (וע"ש שהארבע חיות בבחינת נפש הם בחינת התקבצות הנפש והתחדשותן) וכסא שבבחינת נפש הוא נפש החכם שנתכסה וכו' וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה. והאדם היושב על הכסא הוא דעתו של החם, כי גם בלא דעת נפש לא טוב. ויש ארבע חיות בתורה וכו' וכסא שבבחינת תורה הם דברים שכסה עתיק יומין, והם מכסים את עצמן בספורי התורה. ויושב על הכסא הוא עתיק יומין, בבחינת ועתיק יומין יתב וכו' ע"כ.

והנה על פי הדברים האלו נוכל להבין מאמר בזוהר הקדוש בפרשת בראשית (כב.) ז"ל ויאמר אלקים נעשה אדם ... סוד ה' ליראיו וגו' פתח ההוא סבא דסבין ואמר, שמעון שמעון מאן הוא דאמר ויאמר אלקים נעשה אדם. ... מאי ניהו הכא האי אלקים. אדהכי פרח ההוא סבא דסבין ולא חמא ליה. וכמה דשמע רבי שמעון דהוה קרי ליה שמעון ולא רבי שמעון, אמר לחברוי ודאי הוא קודשא בריך הוא דאתמר ביה ... ועתיק יומין יתיב. הא כען איהו שעתא למפתח בהאי רזא. דודאי הכא אית רזא דלא אתיהיב רשו לאתגליא. וכען משמע דרשותא אתיהיב לאתגליא, ע"כ.

כי האי נשמה של סבא דסבין (ורבינו הקדוש אמר (חיי מוהר"ן רע"ב עמשכ"ש) שהוא סבא דסבין) לא קרא לר' שמעון רבי וגם נתעלם (ואילו בתיקונים חדשים של הרמח"ל סבא דסבין כן קורא לרמח"ל רבי רבי כמו שאר הנשמות ומלאכים), וזה בחי' כסא שנתכסה והנפשות נעשין לבושים אצלה. וממילא הבין רבי שמעון שדעתו של הסבא דסבין בחינת אדם היושב על הכסא בא להוליד התגלות חדש בתורה, והרי בחי' זו של אדם היושב על הכסא הוא בחי' של קב"ה (דהינו שעל אף שאפילו דעתו של הצדיק עוד חסר ה' מעלות של ידיעתו יתברך כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יג, עם כל זה, דעת הצדיק בבחי' אדם היושב על הכסא הוא התגלות דעתו של קב"ה היושב על הכסא), כי הכסא הוא המלכות ואדם היושב על הכסא הוא בחי' ז"א כידוע, אלא שבבחינת התורה אדם היושב על הכסא הוא בחי' עתיק יומין, כמו שרבינו גילה לפנינו בתורה יג, שעל ידי דעתו של הצדיק בבחינת אדם היושב על הכסא הצדיק מקבץ הנפשות ומעלה אותם למ"ן ליחד קבהו"ש להוליד תורה חדשה בבחי' תורה דעתיקא קדישא.

אות ה: וכסא שבבחי' נפש הוא נפש החכם שנתכסה בבחי' (משלי ג) יקרה היא מפנינים, כי מחמת שנפש החכם הוא יקר, הוא נתכסה לפני ולפנים, וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה, ע"כ. 

עיין בזה בעטרא חמשין של הע' עיטרין לכבוד המלך (רזין גניזין עמ' רסה) ז"ל דהא משה איהו גופא דאילנא דמיניה מתפשטין ענפין לכל סטר, ואלין ישראל, דבמשה אשתרשו, ותיקונא דלהון לאתדבקא בשרשא דלהון, ולכסאה עליה. והכי הוה מקדמיתא דישראל הוו מתחברן במשה, וכדין תיקונא הוה סליק כדקא חזי וכו' ע"ש. ובעטרא חמשין ושיתא (עמ' רעב) כותב על דרך זה שמשיח בן יוסף מכסה את משה רבינו.

תורה יד – להמשיך שלום

תורה יד, ע' מש"כ במסכת ברכות דף ה. ושם דף ל: על המשנה ריש פרק ה' – אין עומדים להתפלל.

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

צ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ד שצריך כל אדם וכו' לברך ולהאיר בלמוד תורתו בשרש הנשמות הינו במחשבה תחלה עכ"ל. וי"ל בזה מה שחוגגים שמחת תורה ביחד עם שמיני עצרת, כי ידוע מהאריז"ל שבשמיני עצרת יורד הטפה הראשונה של הזווג. וכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קו שראוי להרהר בדברי תורה בשעת הזווג.

יד:ד מפני מה ת"ח אין בניהם ת"ח, מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שצריך כל אדם, ובפרט ת"ח, לברך ולהאיר בלימוד תורתו בשרש הנשמות, היינו במחשבה תחלה, כי שם שרשינו, וכו' ע"ש.

עיין לקמן כב:י שרבינו פירש מאמר רז"ל (ב"ק צב) המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה, כי מה שצריך לאותו דבר, ואינו מבקש על עצמו, הוא מחמת שהוא בבחי' אין, הוא בחי' תחלה, היינו קודם הבריאה, ומחמת שהוא בבחי' תחלה, עי"ז הוא נענה תחלה, וע"ש שרבי נתן מסביר בסוגריים, איך שזה בחי' ענוה וביטול להא"ס ב"ה. אכן כאן משמע שרבינו לא מפרש שתחלה הוא ביטול לא"ס שלמעלה מהנשמות, אלא הנשמות בעצמם.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ה – 'ולמה נקרא בר יומא – כי לא יתגלה הכבוד אלא בביאת משיחנו, וכתיב בה: אימתי יבוא מר – היום עכ"ל. צ"ב  דלקמן אות רבינו כותב ז"ל ליום זה בחינת שלום בית, כי יום הוא בחינת אור וכו' עכ"ל. ולמה לא פירש כן לעיל באורזילא דבר יומא. ועוד שאור זילא הוא לכאורה בחינת כבוד של השלום הכללי שיותר גדול מהכבוד של שלום בית. ויש לדחות ואכמ"ל.

תורה יד:ה 'והתנוצצות שהשמות מתנוצצין ומאירין ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה ומלידין נשמות גרים, זה מכנה בשם פלגא, כי עדין רחוקים מקדשה מאד, ויכול להיות להם מניעות רבות, וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, ע"כ.

ע' בשער הגלגולים (הקדמה לד) ז"ל דע כי כל החכמים או רובם הם בוראים נפשות לגרים ע"י עסקם בתורה. האמנם יש חלוק ביניהם, כי יש מי שאין בהם יכולת רק הביא נפשות אל הגרים, באותה הקליפה הנקראת נוגה כנזכר, אבל ר' עקיבא ובן עזאי, אחר שהיו מביאים אום משם, היו מכניסים אותה במקום הקדושה ונתקנת שם, ואח"כ היו ממשיכים אותם משם, ונותנים אל הגרים. ובבחינה זו היו מעולים ר' עקיבא ובן עזאי על כל חכמי הדור, וז"ש כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה (ואגב ע' מש"כ על שיחות הר"ן אות רצ). וסוד הדבר במה שידעת כי באבר אות ברית קדש שבאדם יש שתי נקבים, הימני מוציא טפת זרע קדוש, והשמאלי מוציא מי רגלים עכורים, מזון אל הקליפות. וביניהם קליפה דקה כקליפת השום, וקליפה זו היא הנקראת אצלינו קליפת נוה. והנה כל חכמי הדור ההוא, היו מוציאים נפשות הגרים מקליפת השום הנזכר בלבד. אבל הם היו מכניסים אותם אל נקב הקדושה הימיני, ומחזירין אותה לקדושה ממש. ואח"כ היו ממשיכים אותם משם לחוץ בגופות הגרים עכ"ל ע"ש.

ויתכן, לפי ריהטא, שבחי' זו של קליפת השום הוא בחינת הירדן המבואר פה שמפסיק בן קדשת א"י לחוץ לארץ.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ח מבואר שעל ידי יראה זוכים לשלום בית. ויש לציין שכן הוא מפורש במסכת יבמות (סב:) אמר רבי יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך וכו', ופרש"י ז"ל כי שלום אהלך, שלמה ביראת שמים, ע"כ.

תורה יד:ט מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרס, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:ט מבואר ש"סלתא" זה פרנסה (וע' בכוונות האריז"ל לאשרי שחת"ך בא"ת ב"ש – סא"ל, אחד מהע"ב שמות), סלתא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בתורה זו רבינו מביא שלעתיד תכלה רגל מן השוק ויתבטל המשא ומתן וכל העסקים כי ישתוו דעת המוכר ודעת הקונה.

ומאד מעניין לראות מה שהיה ברוסיא אחר כך, שהתחילו את הקומוניזם, שכל ענינו שכל הרכוש הוא של כולם, וכל הרוח של אותה תקופה שכולם היו מדברים על רעיונות כאלו מראה שאז היה הארה גדולה. ובאותה תקופה סבא קיבל את הפתק הקדוש. אבל לא אכשיר דורא.

יד:יב אבל לעתיד לבוא שיהיה השלום המפלא בעולם כמו שכתוב וגר זאב עם כלב ונמר עם גדי, אזי יתבטל המשא ומתן כמו שכתוב (זכריה יד:כא) ולא יהיה כנעני עוד כנ"ל, עכ"ל. צע"ק עיין שם כל הפסוק: ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צב"אות וכו', הרי מבואר שרק בבית המקדש יתבטל המשא ומתן וכמבואר במפרשים שם.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

מצינו (ברכות ה.) שלענין התורה דעת המקנה ודעת הקונה שוים: אמר רבי זירא ואי תימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה אינו כן, נתן להם תורה לישראל ושמח שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ע"כ.

והנראה בזה שכאשר יהיה השלום הכללי, העולם כבר יהיה בבחי' תורה, ועל כן ישוו הדעות.

עיין מש"כ במסכת שבת דף קיט: שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

תורה טו

טו:א – מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז וכו' צריך להעלות מדת היראה לשרשה ע"כ. אתי שפיר ממש כהמשך מתורה יד, שבו מדובר על העלאת הכבוד לשורשה ביראה, וכן ממשיך בהוראה להעלות היראה לשרשה בדעת. אכן בתורה יד לכאו' גם כן כולל המדרגות המבוארות בתורה טו. כי שלום בעצמי בחי' שמים וארץ (יד:ט) הוא בחי' שמים וארץ קנין אחד בחי' העלאת היראה לדעת (טו:ו) והמשפט נכלל בבחינת הבחי' הד' של שפלות (יד:ה) וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו. וכן בחי' התורה והשפלות של תורה טו מפורשים בתורה יד, ואכמ"ל.

טו:א 'שישפט וידין בעצמו כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה, ותשאר אך יראת ה', ולא יראה אחרת. כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה, כי אם אין דין למטה, יש דין למעלה (מ"ר שופטים פ' ה') וכששופטין את האדם במשפט דלעלא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט וכו' אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר, ע"כ.

הנה אכתי צ"ב, האדם ששפט את עצמו ומצא את עצמו חייב, אז איך זה יועיל שהתעורר מעצמו, סוף סוף מגיע לו איזה עונש, ויש לו מקום לישאר ירא מהעונש שיבקר אותו. וקשה לקבוע כלל שכל כהאי גוונא לא תחל העונש רק ישר מהשם יתברך – כמו חולאת וכדומה, שלא רואים שום אמצעי. ולכן קשה כנ"ל.

וב"ה כעין הקושיא הנ"ל רבינו כבר יישב בחיי מוהר"ן (אות תקע"ה) בחשיבות הענין לשאול עצה מצדיקים שעל ידי זה ניצול מיסורים וכתב שם ז"ל ואפילו אם ח"ו יבואו עליו היסורים זוכה על ידי זה לקבל אותם באהבה ובשמחה וזוכה לראות התגלות אלקות איך שהשם יתברך מצמצם את עצמו כביכול, ומתלבש עצמו בהם, ועל ידי זה מגיע על ידי היסורים לרב טוב ולחסד גדול ע"כ. וכמו כן נוכל ליישב כאן, שהעונש שמגיע להאדם ששפט את עצמו הוא ממש כמו כעצת הצדיק, שבבוא היסורים יראה איך שהם ממש יד ה' וככל הנ"ל.

וזה מבואר יותר בלקוטי מוהר"ן תורה רנ, שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, שמי שיש לו דעת שהכל בהשגחה, לא היה לו יסורים כלל ע"ש.

שוב חבר שלי הראה לי תשובה ויישוב אמיתי על שאלתי, והוא כי חלק ממה שהאדם דן את עצמו זה לא סתם לחייב את עצמו אלא גם להעניש את עצמו ולקבל תיקונים על מעשיו. ודבר זה מפורש בלקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג:ז) וז"ל ששופטין א"ע קודם שיבא הדין של מעלה ח"ו כדי לבטל הדין שלמעלה ע"י המשפט ששופט א"ע כנ"ל. כי לפעמים האדם רואה שאין די לו בדיבורים מה שהוא שופט א"ע ואזי הוא בעצמו נותן משפט ע"ע שיתענה ויסגף עצמו כך וכך על מעשיו שעשה ואע"פ שבאמת בוודאי אין זה מספיק אפילו חלק מאלף כנגד מה שפגם כי כל ימינו לא יספיקו להתענות ולסגוף עצמינו על פגם הרהור ומחשבה זרה אחת למי שמאמין בעוצם הפגם הנוגע במקום שנוגע כנ"ל מכ"ש וכ"ש מי שעשה איזה עבירה ח"ו מכ"ש וכ"ש מי שקלקל הרבה מאד ח"ו כמצוי עכשיו בדורות הללו בעו"ה וא"כ לכאורה מה יועילו לו אלו התעניתים והסיגופים כנגד מעשיו אך אעפ"כ יכול לזכות לכפרת עוונותיו על ידם. כי עיקר התיקון הוא המשפט דהיינו מה שהוא בעצמו שופט א"ע וע"כ מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע ואינו ממתין על הדין שלמעלה עי"ז יכול לבטל הדין שלמעלה ע"י תעניתים וסיגופים שלו מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזה בחי' מה שאדם יכול להנצל ע"י סגוף או תענית א' מדינים קשים ומרים הרבה מאד וגם לזכות על ידם לחיי עוה"ב, ע"ש כל דה"ק.

ב"ה שוב מצאתי מרבינו בעצמו את היישוב כנ"ל, ע' בלקוטי מוהר"ן תורה רנט ז"ל כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך ומתודה ומתחרט על גדל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו וכו' שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים, עכ"ל. הרי בפירוש שעל ידי ההתבודדות יבוא לעשות תיקונים.

ואפילו לפי זה, שהאדם מקבל על עצמו תיקונים, נראה ששלמות התיקון הוא בזה שבוטח בהשם יתברך, בהמשא ומתן שנהג עם השם יתברך עד שבא לקבוע הלכה למעשה, כי צריכים להיות בטוחים שאלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט (ואף שזה בעיקר נאמר על בית דין של שלושה, כדאיתא באבות, עם כל זה בודאי יש בחינה זו בכל משפט), וכשאדם חזק בבטחון אין מענישין אותו, כך מובא בספר המכתבים, נתיב צדיק מהספר תולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט, וכ' שכעין זה שמע ממוהרנ"ת מרבינו ז"ל, ורמז לדברינו ברש”י פ' ויצא (ל:כה) עה”פ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ז”ל משנולד יוסף בטח יעקב בהקב”ה ע”ש, יעקב זה בחי' משפט, ויוסף הוא יסוד, היינו שמקיים ההתבודדות, אז שוב אין לפחד כלל משום דבר רק לבטח בה'.

טו:ג שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין כמו שכתוב אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ועקר הדעת הוא בלב וכו' עכ"ל. והנה בספר עץ חיים תמיד הדעת של ז"א הוא בראש, אלא שיש ענין ובחינה שז"א מתדה לאריך אנפין שרק החכמה בראש והיא סגורה שם בקרומא דאוירא ואילו הבינה שלו בגרון או בלב, וכל זה מבואר באריכות בטוב טעם ודעת בספר אדיר במרום (מעמוד קמ-). נמצא שרבינו דוקא מתיחחס לבחינה זו הנ"ל. ועיין שם (עמוד קמג) שעל שם הקרום הזה החכמה סתימאה נקראת תמים דעות, וכן כאן בסוף התורה רבינו גילה שהתפלה (שזוכים על ידי התורה שהיא על ידי הדעת הנ"ל) היא בחי' הולך בדרך תמים.

טו:ג שמנצפך הוא בדעת דזעיר אנפין כמו שכתוב אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ועקר הדעת הוא בלב וכו' עכ"ל. והנה בספר עץ חיים תמיד הדעת של ז"א הוא בראש, אלא שיש ענין ובחינה שז"א מתדמה לאריך אנפין שרק החכמה בראש והיא סגורה שם בקרומא דאוירא ואילו הבינה שלו בגרון או בלב, וכל זה מבואר באריכות בספר אדיר במרום (כמדומני עד עמוד קמ). נמצא שרבינו דוקא מתייחס לבחינה זו הנ''ל.

טו:ד אבל התורה שבנסתר זעירין אנון דצריכין לה, ע"כ. הנה עכשיו יצא לאור אגרת של ר' געציל לראי"ה קוק ושם הוא כותב שבזמן האריז"ל היה מספיק שכמה יחידים ידעו את הסודות של התורה, ואחר כך בזמן הבעל שם טוב לא היה מספיק אלא בששים גבורים, ואחר כך גם זה לא היה מספיק, והעולם היה צריך לרבינו הקדוש להוריד את המושגות לכל העם. ונראה שעל כל פנים מה שגילו כבר יצא מבחינת סוד, עיין בזה בחיי מוהר"ן (אות תיט) שכמה דברים שהיו בבחינת סוד לפני הרשב"י והאר"י שוב לא היה סוד עיין שם. הרי שהסוד שהעולם היה צריך, ובאו הצדיקים וגילו להם, הרי שוב לא היה בבחינת סוד (ועיין במקומות אחרים בענין סוד אמיתי שלא פשוט בכלל למסור אותו, כי הוא נשאר סוד וכו' עיין שם), ומה שנשאר סוד, זעירין אנון דצריכין לה.

טו:ד ד"ה ובחינת סיני, כתב שעל ידי תפלה במסירת נפש בלי גבול זוכין לנסתר שהיא בלי גבול, ובאות ה' ד"ה ועל ידי זה כ' שעל ידי נקבה תסובב גבר הקב"ה נעשה בבחי' מלבוש נגלה, שלכאו' אינו כמש"כ מעיקרא שהאדם בעצמו עולה להשיג מה שבלי גבול, דאילו עכשיו מסביר שהקב"ה כביכול יורד להתלבש בגבול. ובא הכתוב השלישי בד"ה תא חזי שכז"ל כמה נפיש חילא דהאי סתרי תורה שאין יכולים להתלבש בשום דבר מגבל, בשום גוף, אלא במי שמשחיר פניו כעורב ונעשה כעורב על בניו, עכ"ל. שלכאורה מסביר שיש שני הבחינות, שעל ידי המסירת נפש האדם זוכה שישיג יותר מהרגיל, ומאידך גיסא על ידי התפלה הקב"ה כאילו נעשה בבחי' נקבה באופן שיכול להתגלות לזה שהתרומם ביכולת השגתו.

והנה עיין בתורה לא שכז"ל וזהו ענין הכתוב בזוה"ק (לך ךדף פה:) תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף הוא בחי' תאבותה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא, ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחי' תאבותה דדכר, ועבד נפש דכר. ואח"כ באים לבחי' עיבור ולדה, כמש"כ בזהר שם עכ"ל. והנה כאן בתורה טו, שרבינו כותב שהקב"ה כביכול נעשה בבחינת נקבה, זה לא רק סתם מחמת שתאבותה להתפלה, אלא על ידי שמקבל את התפלה ומתענג בה, שזה בחי' אשה שמקבלת הנאה. ועם כל זה, נראה לענ"ד שיתכן מאד שזה עדיין בחינת המבואר בתורה לא הנ"ל, ולפי זה רבינו קיצר פה בתורה טו במה שכ' שהקב"ה נעשה כביכול בבחי' אשה, אלא שעל ידי התאוה והעונג הזה נולד נפש נקבה וזה הנפש נעשה להישראל בבחינת נקבה תסובב גבר, וצריך תלמוד. ובזה אתי שפיר ביותר בהבנה הנכונה הנ"ל שהאדם לא סתם עולה להבין את הבלי גבול, אלא שעולה להבין את הנפש הזה שנולד על ידי התענוג שהש"י מקבל מתפלתו, והש"י יאיר עיני בתורתו.

והנה עוד יש להבין שגם הבחינה הזו של נקבה תסובב גבר, לכאו' היא עצמה בחי' כתר, אשת חיל עטרת בעלה, וידוע שאי אפשר להשיג את הכתר, ולכן מבואר עוד כנ"ל שרק על ידי מסירת נפש בלי גבול יכולים להשיג את ההשגה הזו.

והנה בהבנת איך משיגים השגה על ידי בחי' זו של נקבה תסובב גבר מצאתי כתוב על זה בספר אדיר במרום עמוד שסב שכז"ל כי נקבה תסובב גבר, והיינו שהז"א יהיה הפועל בכח הנוק' מה שהכינה היא כל זמן הגלות, כי כך היא עטרה בראשו, מה שמוכן בה הוא מה שיעשה, לא פחות ולא יותר. ונמצא, שלפי בחינתה נמשך לו כח תמיד, והוא פועל רק כפי מה שעשתה השכינה בגלות. ולכן: ולא יכנף עוד מוריך, כי עתה מקבלים על ידה יען...-- חסר תיבות בכתב יד –... גם ההנהגה היא הנהגתה, בסוד החזרת הרע לטוב. אך בסוף, ז"א ינהג בעטרתו זאת, והוא ממש: אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב:ד), עכ"ל. ואם נאמר שהרמח"ל מדבר באותו בחי' התגלות שבו מדבר רבינו הקדוש, נמצא שעל ידי המסירות נפש בתפלה האדם ימצא שהנגתו ממש על ידי השכינה הקדושה, וזה בעצמו תהיה השגתו. וזה מקושר מאד סוף השגתו לתחילת עבודתו לשפוט את עצמו בכל עסקיו שעל ידי זה הוא זוכה לדעת וכו', ובסוף גם השגתו יהיה במה שהוא מבין בעסקיו, ודו"ק מאד בס"ד.

טו:ד ועל ידי תפלה שהיא במסירת נפש, שמבטל כל גשמיותו ואין גבול, וכשאין גבול, אזי יכול להשיג התורה שלעתיד, שהיא אינה גבול, ואין נתפסת בגבול ע"כ.

עיין ברזין גניזין של הרמח"ל (מערכה ב' – על הפסוק והיה בהניח, דרוש ו) שהחשמ"ל מתפשטת מאימא על זו"ן וכז"ל כגוונא דא בארץ ישראל יתפשט ההוא חופאה לעינא דכלא לחפאה עלה מאומין דעלמא. וכדין תהוה נחלה בלי מצרים (שבת קיח.). דהא מצר איהו חילא דס"א דסתמת תרעין. וכד יתפשט חופאה מאי, כלהו ס"א יתבדרן מינה. כדין נחלה בלי מצרים ודאי, ע"כ, ובסוף שם כז"ל דעד דעמלק אשתכח שכינתא אתפשטתבסתימו. וכד ישתיצי, כלא בגילויא, לא תשכח ודאי, ע"כ. 

טו:ה הש"י נעשה כביכול בחי' אשה, ע' מש"כ בתורה עג.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' שפב, מכון רמח"ל) ז"ל שהתפלה היא ממש גילוי מליבא לפומא. והוא כי לב היא מלכות (-נוקבא) בבחינת ההבנה והשגחה, אבל הפה היא מלכות (-נוקבא) בבחי' גלותה הציווי ומקבלים אותו המשרתים. ונמצא שיוכנו הדברים בתחלה בבחינת לב, ויתגלו בסוד הפה בסוד הדבור. וכן הלב העליון ילקח מן הז"א, ומה שיצא ממנו אל הפה גם הוא לא יהיה רק טוב, עכ"ל.

טו:ה סליק ויתב באילנא – ששם מדור הנשמות וכו' והוא בחינת עולם הבא עכ"ל.

נראה לעניות דעתי שיש להבין מזה מהות סתרי תורה שהם קשורים בעיקר להנשמות, וכמו שמצינו אצל מהרח"ו שהיה תמיד מחפש אחר שורש נשמתו (וכמו שאמר בעל הסולם שהסוד הוא כאשר שומעים את שמך).

טו:ח הלך בדרך תמים – זה בחינות תפלה, בחינת אברהם כנ"ל, כמו שכתוב (בראשית יז) התלהך לפני והיה תמים, ע"כ. קשה ממה שרבינו גילה בתורה א' על הפסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם שזה קאי דייקא על לימוד תורה, עיין שם בסוף התורה, הגם שכל התורה שם קאי על שאלת מה לעשות שהתפלה יתקבל, ועיין מה שכתבתי על זה בהקדמה ללקוטי נ נח אות ח.

תורה טז

ודמיא עיני' כתרי סיהרי. עיין בספר אדיר במרום (רעו-ז, ספינר) שכז"ל כי העין בנוי מליחות זכות הנמשכות מן המוח. וזה כי הלא לנשמה יש צלם שהוא לבושה, והוא המתקרב יותר אל הגוף, וחלקים מסוף הצלם הזה יורדין שם בחורי העינים וממשיכין עמהם מן המוח חלקים היותר נאותים ומתדבקים וכו' וכו' כי אפילו הצלם איננו מתגלה בכחו אלא מתוך העינים, כי אם היה מתגלה בכחו היו העינים כשתי אורים גדולים. ובהיות הגוף בתחילה בסוד: כתנות אור, היו עיניו של אדם הראשון שני מאורות גדולים שהיה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ע"ש.

אי אפשר לצדיק להיות מחשבו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם וכו' עד סוף התורה – ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו כדי שלא יתגברו האמין עשו וישמעאל על עיניו ויתבטל חס ושלום חכמתו לגמרי, אבל על ידי תרין משיחין וכו' לא יצטרך לבטל מדבקותו.

לכאורה רבינו נתן שני טעמים נפרדים – עיין בלקוטי הלכות שכבר מפרש את זה.

ובענין הצורך להפסיק, כן כתב רבינו בתנינא עח, ולכאורה יש למידק היטב שההפסקה הוא רק מהחכמה והלימודים של התורה, אבל לא מעצם הדבקות, כי ידוע מהראשונים כבר שהאבות הקדושים היו תמיד דבקים בהשם יתברך כל רגע מחייהם. וכן נראה מדברי רבי נתן בלקוטי הלכות בהלכות נדה שמפרש שעל כרחך צריכים ההפסקה בהזיווגים שנעשים בהמשכת הדעת להאמונה, אבל על כל פנים תמיד יהיו נשארים דבקים להאמונה הקדושה [וע' בריש ספר שיחות הר"ן שכבר מקטנותו רבינו היה מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בכל עת ממש, וכן ע' ב חיי מוהר"I רמג – שתמיד היה מרתת ביראת שמים אפילו כאשר היה עוסק עם אנשים וכדומה, וכן ע' ב לקוטי הלכות, אורח חיים ג' תחומין כט – שהצדיק אפילו בעת אכילה ועוסק עם אנשים בודאי דבוק בה'].

ועיין בתורה רפ, שרבינו גילה שמשא ומתן הוא גופא תורה, ולפי זה אפילו כאשר הצדיק צריך לצאת לחוץ לעסק דברי העולם הוא יהיה דבוק בתורה, רק י"ל שהוא לא יהיה ממש בלימודים של התורה בהשגות חדשות ולא בחכמות עליונות, כי על כל פנים המשא ומתן הוא ניחא להמוחין כמבואר בתורה לה.

אכן קשה ממה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן (אות פה) מהאיש שהשיג את לבוש גן עדן לנשמתו, והרי למעט עם גופו הוא היה מדבר עם בני אדם ואילו מצד נשמתו הוא היה משוטט בגן עדן ומשיג מה שהיה משיג. והרי מצד גופו היה יכול להיות נפסק לגמרי מהלימוד כאשר באותו רגע היה משוטט בנשמתו בהשגה (ולא נראה בכלל שהגיע לבחינת משיח, כי הוא בעצמו לא ידע את הענין). ולמה אין הצדיק יכול לעשות את זה כאשר הוא צריך להפסיק מלימודו על כל פנים ימשיך מצד נשמתו. ולכאורה צריכים לחלק שעל כל פנים מצד גופו יצטרך להפסיק. אי נמי שאפילו בכי האי גוונא על כרחך צריכים ההפסקה שלא יתגברו הקליפה של עשו וישמעאל ח"ו.

ויש לעיין לענין רבינו הקדוש בעצמו, כי מפשטות המבואר בתורה עח תנינא אפילו הצדיק הכי גדול במעלה צריך לפעמים להיות בטל מהלימוד, ואדרבה אז אותו הצדיק מחיה את כלם כמבואר שם, ועל פי פשוטו רבינו מגלה דבר זה על עצמו. אכן רבינו גילה על עצמו בשיחות הר"ן קנח שהיה יכול להיות דבוק בה' ועוסק בתורה ממש בעת שהיה מדבר עם העולם, וצריכים לאמר כנ"ל שעם כל זה על כל פנים היה צריך להיות בטל לפעמים. אלא שאכתי צריך לפרט כי רבינו גילה על עצמו שהשיג תכלית יחידה שביחידה שזה השגה השייך רק למשיח צדקינו אחר שיתגלה, ואם כן מה שמבואר לפנינו שעל ידי תרין משיחין לא יצטרך לבטל, היינו לאחר שיפעלו בפועל ממש להביא קיום של ונהרו אליו כל הגוים. ויש לסמוך על זה, ששיירי המן היה נמס ונוזל ומתערב בנהרות והגויים היו טועמים מעין דמעין של המן כמבואר במדרש, והרי רק אז כאשר משיח ממש יביא השראת קדושה שהצדיקים יזונו במן שנבלע באיברים, אז לא יצטרכו לבטל כלל אפילו בעשיית צרכים.

ועוד יש לדייק מה שכתב רבינו שעל ידי תרין משיחין הצדיק לא יצטרך לבטל מלימודו כל עיקר, שהצדיק הוא עוד למעלה מהתרין משיחין, וכמו שמבואר בכתבי הרמח"ל שעל אף שהאריז"ל גילה שמשיח צדקנו גבוה במעלה אפילו ממשה רבינו, זה רק כפי דרגת משה רבינו מאז, אבל עם ביאת משיח צדקנו גם משה רבינו יעלה עוד במעלה וירום אפילו מהם.

שאליהם העכו"ם ידרושו וימשכו את עצם אליהם וכו' והם נכללים בשתי אומות עשו וישמעאל וכו' אינו תרי עננין דמכסיין על העיינין, שאין יכולין להאיר תמיד בבחי' שמש וכו' ע"ש.

הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תסז, מכון רמח"ל) גילה הרבה בסוד העינים, ובסוד הפסוק (משלי יח:י) מגדל עוז שם י' בו ירוץ צדיק ונשגב, כי מגדל, האותיות מבחוץ – מ"ל – בגמטריא ע', ובפנים, ז' וכו' ע"ש סוד הז' מלכי אדום שמתו, ואיך שהע' אומות משתעבדים תחת ע"ז הזה של העינים. ויש להעיר שרומי נקרא מגדיאל, כידוע מרש"י בחומש. 

תורה יז

יז:א כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

יז:א כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

יז:א -הצדיק מגלה רצון השם יתברך בבריאה על ידי שמוציא התפארות ישראל. – ע' בישעיה (מה:יא) כה אמר ה' קדוש ישראל ויוצרו האתיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, ופרש"י שזה תלונה על מה שהנביאים היו חוקרים אותיות בשמים ובסתם מצווים ישועה לעם ישראל ע"ש. ומובן היטב ע"פ התורה הנ"ל כי אדרבה היו צריכים לחפש ההתפארות של ישראל ועי"ז היו כבר משיגים ענין אותיות השמים והארץ.

ענין תכלית הפרטי פרטיות, הוא עוד הוכחה בענין תיקונא דסיפא, עין בערך תיקון רישא וסיפא מש"כ בס"ד.

יז:א והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

יז:א והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

יז:א והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל – על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך וכו' ע"כ.

והנה ע' בסוף תורה ו' ז"ל כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך ע"ש. והנה כתר אי אפשר להשיג כידוע, ואסור אפילו לחקור. אלא שיש בחי' כתר שאדרבה היא בחי' מלבוש נגלה כמבואר בתורה טו – מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז הינו סודות התורה שיתגלה לעתיד, טו:ה ז"ל וכשישראל מתפללין לפניו וממלאין תאותו אזי נעשה כביכול בבחינת אשה וכו' ונקבה תסובב גבר, שהקב"ה נעשה בבחינת מלבוש נגלה וכו' ע"ש. וכן מבואר בתורה כא:ט שעם ישראל עם סגולה, וזה בחי' מקיפים ויכולים לזכות להשיג המקיפים, וכן לעתיד הגוים ישיגו גדולת ישראל שהיה להם בגלות.

יז:א והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות, ומשיג ומוצא אותם על ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל, ע"ש. ע' בדעת תבונות (סוף סימן לו) ז"ל שכאשר נבין גילוי יחודו זה במה תלוי, נבין גם כן כל חוקות הנבראים האלה, איך הם מסודרים, ועל מה הם עומדים, ע"כ. והנה גילוי יחודו תלוי בישראל, וזה מה שרבינו מגלה שעל ידי שמכירים את תפארתם נבין הרצון והכוון בכל הבריאה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו' (ובאמת ראוי לכל התפלות להיות מתתא לעילא ומעילא לתתא, רמד"ו נחמיה א:ה). ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

יז:ג ועל כן אפלו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, ע"כ. ועם כל זה מצינו בספר המדות (אכילה ב:ז) ז"ל אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ. ונראה שעל כן אחר האכילה מרבים בהודאה להשם יתברך. כי מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה כה שכל פעם שעולים לאיזה קדושה נתעוררין הקלפות שבמדרגה ומסבבין אותו, והכנעתן על ידי שמזכירין גדלות הבורא. אז הכא נמי בעבודת בירור האכילה שמבלבלין את המוח התיקון לזה הוא להרבות בהודאה להש"י.

לקוטי מוהר"ן תורה יז:ה

לפי המבואר כאן י"ל חטאת בני ישראל בשאלם מלך ככל הגוים (ועמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ח ובשמונה עשרה על הברכה השיבה שופטינו), כי כאשר לא רצו בהנהגת שמואל הנביא הרי מאסו בחכמים ואי אפשר א"כ לזכות למלכות אמיתי.

אות ה: צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם. צ"ב למה דוקא כתיבה, והרי מבואר שאפילו הכתיבה אינו אלא על ידי הדיבור של הצדיק.

אות ה: צריך לכתוב לו כתב – עיין בהפירוש מי הנחל (ר' אלתר מטפליק ז"ל הי"ד) שכתב (דיבור המתחיל שהם דיבורי אמונה של הצדיק כו') את זה קצת יותר מפורש ז"ל: [שלפעמים הטוב שיש בכל אחד מישראל נכבש בגולה כל כך בין הסטרא אחרא בין תאוות ודעות נפסדות ובלבולי אמונה חס ושלום וכ' וכו'] ואז מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק והמגושם מאד, עכ"ל עיין שם. וזה ממש בפירוש ענין של הפתק.

והנה רבינו הקדוש כתב בפתק, וסימן י"ז בתמוז יאמרו וכו'. והרי "בתמוז" ע"ה בגמטריא לקוטי מוהר"ן, הרי שסימן י"ז בלקוטי מוהר"ן הוא סימן ואות על אמיתת הפתק, כי הוא מאמת שכן דרכו של הצדיק לשלוח פתק!

אות ה: כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק, עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, כנ"ל. ואזי, כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם וכו' ע"ש ולעיל מיניה כתב כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם.

וצריך ביאור למעשה, כי לכאורה מה שנמצא בספריהם הפך אמונתם זה סתם מאליו מגודל שקר וכזיבת האמונה שלהם הרי היא מלאה הפוכות כידוע, ולכאורה אין זה מציאת הדברים של הצדיק.

אות ו. חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם (ב"ר פ"ח, מדרש רות פ"ב), ע"כ.

שורש זה של ישראל להיות הקב"ה נמלך איתם, מבואר ברמח"ל בפירוש משנה א' דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמוד ריח) איך זה נשרש בל"ב נתיבות חכמה, ואחר כך יש שמות, והוא בחינה אחת שבו שורים הצורות על החומר בסוד 'בי"ה שמו', וכז"ל והוא סוד "מי יספר שחקים (-כמו שרבינו הביא באות א' ועזו בשחקים) בחכמה." והענין, כי הנה כל הנברא הוא הודעת פעולותיו יתברך שמו, שזה מורה על ענין אחד,וזה מורה על דב אחר, והוא כמו ה' (-הוי"ה) שאינו השורש עצמו, אבל מורה עליו, כ כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה. וזהו: "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר. וזה כדי לקבוע ההנהגה על ידיהם וכו' ע"ש כל דה"ק.

יז:ו וזה בחי' זה יכתוב יד לה' – כמו שכתב למעלה באות ה', הדיבור של הצדיק הלך למרחוק עד שנכתב ונחקק שם בספריהם עכ"ל ע"ש.

עיין במסכת שבת דף יט. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם (שלא היה מוסר להם שום דבר שלא יטלטלו אותו בשבת).

סוף אות ו': וזה והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך (איוב כב), עי' ברש"י שם שלא ידע איך אפשר שהשם יתברך שד"י יהיה עם הצרים ח"ו, ולפי פירוש רבינו א"ש.

אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ויש טועים בזה ח"ו [וכן בספר נתיב מצותיך, שביל ג- אמונה אות יב, כתב ז"ל אור אין סוף והיה ממלא הכל וכו' וכו' צמצם עוצם בהירותו בנקודת המרכז שהי' כמוס עמדו, והיא נקודת ציון, נקודת בת עין יהודי, שורש ישראל, ונתגלה שלימות נקודת ישראל קיום כל העולם וכו' וכו' ע"ש, על כרחך אין כוונתו אלא להשורש באלקות, כי ישראל אינם אלא נבראים]. ובמקום אחר (חיי מוהר"ן רסז) פרשנו בס"ד. והפשטות כי קודם שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם היה הוא ושמו אחד, ורק מרצונו יתברך היה הצמצום שבו השם יתברך נתן את האצילות להיראות (כמבואר בקל"ח), על כן על אף שבודאי האצילות הוא אלקות, ובאלקות אין רק אחד ואין בלתיהו ח"ו, עכ"ז המציאות שיש לאצילות שיש לו את הבחי' הזו להיראות זה ממה שהשם יתברך רצה בנבראים, הרי שיש צד חשיבות להנבראים אפילו מעל האצילות, אבל בודאי עצם האצילות הוא אלקות ולו אנחנו עבדים. ואכן עמש"כ בחיי מוהר"ן שם, כי זה מה שהספירות ניתנות להיראות, זה בחי' מציאות ב' שלהם, ואילו המציאות א' שלהם, העצמי, הוא אינו מושג בחי' עדן, והרמח"ל כתב בספר אדיר במרום, שהנשמות נגזרות מבחי' המציאות א' ע"ש. 

והכי קרוב לזה תמצא ברזין גניזין של הרמח"ל (נדפס לבד וגם בספר גנזי רמח"ל) על הפסוקים (מערכה א) לא יסור שבט יהודה – הנה ישכיל עבדי, עבדי דא משיח בן דוד ומשה וכו' שבזמן הגאולה ז"ל מסתלקין מתמן וסלקין לדרגא דאצילות, בגין כן ירום ונשא וגבה מאד. אלין ד' דרגין דאינו ד' עלמין אצילות בריאה יצירה עשיה, דבהו עברין לאסתלקא לעילא וכו' וכו' מאד מסטרא דאצילות רזא דאבא עילאה וכו' וכדין אינון בדרגא דבן. ורזא דא ומ"ה שם בנו (משלי ל:ד), מאד ודאי, ע"ש. ולעיל מיניה כז"ל אבל בזמנא דפורקנא לדרגא דבן יסתלקון ורזא דא בת יחידה מסטרא דאצילות דעלייהו תשרי וכו' ע"ש. הרי מדוייק הלשון שלענין דרגא זו של אצילות אינו אלא השראה מאצילות. [אכן לפי מה שהוספתי על פי מש"כ באדיר במרום שהנשמות הם ממש בחי' מציאות א' העצמי של הספירות, מבואר לכאורה שכל זה שהוכחתי שאין האצילות אלא השראה, זה אינו אלא לעת הזאת, אבל לעתיד לבוא הנשמות יחזרו להיות ממש למציאות הא'].

יז:ח אנא בריה קלה שבים וכו'. בי"ם, ב"י פעמים מ' בגמטריא ת"פ, עם הב"י, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

תורה יח

בסוף אות א'. כז"ל שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה, ע"כ. ובריש אות ב' כז"ל ודע שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו' עכ"ל. וזה דבר נפלא להתבונן איך שמצד אחד זאת התכלית היה צריך להיות הכי קרוב למחשבה ומכל מקום הוא מן הנמנה – ואי אפשר להיות קרוב.

יח:ד כז"ל נמצא זה שאין לו אמונה בשלמות מחמת דרכי האמורי, כשבא לקח לעצמו המלכות וההנהגה, והוא אין ראוי לה, אזי האמונה שסביב ההנהגה, המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר, הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים, כדי שלא יתקיים בידו המלכות והמנהיגות וכו' עכ"ל.

ונראה שזה הענין מה שקורה להרבה ננח, כי ננח הוא מלכות כמו שסבא אמר – אני נ נח, ומי שמתחיל ליכנס לננח פותח את האישיות והמלכות שלו ואין גבול לעצור התפשטות המלכות שלו, על כן האמונה מפילו לשנאת חכמים, אכן מכיון שמלכותו בנוי על נ נח – יסוד הקדושה והאמונה, לכן האמונה מפילו לשנאת המפורסמים של שקר.

[ואולי יש להטעים את הדבר על פי הסיפור ממלך וקיסר שהבת קיסר חיכה עד שהבן מלך עלה לראש התורן ואז שרף מוחו עם הזכוכית, והפילו לתוך המים, וכל זה על מחמת שהבן מלך הפשיט את בגדיו, אבל מי שלבוש, היינו בחי' כסותה, בחי' נ נח נחמ נחמן מאומן, לא תבוא לו מפלה כזו].

וע"ע מש"כ רבינו הקדוש בתורה קעא ז"ל ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם – היינו לחרף ולבזות העולם, כי אינם משתמשים עם זה השכל החדש רק לבזות ולחרף העולם על ידי שהם יודעים מזה והעולם הם ריקים וחסרים מזה עכ"ל. ולכאו' לזו המכה נשלכים כמה מחבירינו, שהש"י יעזור לנו רק לתקן ולהאיר מכאן ולהבא.

תורה יט

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה יט, עיין ערך לשון הקודש – נ נח נחמ נחמן מאומן הוא שלמות לשון הקודש.

בשיח שרפי קודש (ו:ל) כז"ל כשאמר רבנו תורה יט מענין השבעים לשון וכללות תאותיהן שהיא תאות נאוף וכו' אמר אחר כך על מלכות רוסיה, "בעצם לשון רוסיה מנח כבר פגם הברית" – "אין לשון רוסיא ליגט פגם הברית" עכ"ל. ושמעתי שברוסית אין להם אותיות י"ה ממש, רק מה שהוא קרוב או לוי (כפי מה שהבנתי) ויותר מזה כל היום הם מקללים זה את זה באמירת "חרשה", ויותר גרוע מה שהם תמיד אומרים "דוי" שהיא מילה מאד מוכרת לנו לדונינו ממגילת איכה – כל היום דוה – שהיא ממש הפגם במדת הוד (והנני מעתיק את החידוש הזה ביום ה' לעומר, שהוא נגד הוד) – אותיות דין כאותיות דין, בסוד הודו נהפך עליו למשחית (ע"פ דניאל י:ח). ענין של מדוה וחולי.

ע' מש"כ בסיפורי מעשיות, סיפור יג, יום ב' מהקבצן החרש, שהיראה תליא באזנים, ועל היראה יזכה להחיים טובים של הקבצן החרש ע"ש.

וע"ע מש"כ בערך לשון הקודש, איך נ נח נחמ נחמן מאומן הוא השלמות של לשון הקודש.

בתורה יט רבינו מגלה שכל חמימות היצר בענין תיקון הברית צריך להעלותו לשורשו בדיבורים קדושים להשי"ת, והדיבורים הם בחי' אשה. ובזה א"ש מה שידוע מהגר"א שתמיד מעריך את עבירת נאוף לבחינת עבירה שבין אדם לעצמו (מלבד מה שפגע בהאשה שזה ודאי בין אדם לחבירו).

יט:ג רבינו מגלה שנאוף הוא שורש שבו כלול כל התאוות. וכן ע' בצוואת הריב"ש (יב:) ז"ל וכשנמאס בעיניו העבירה ההוא, נמאסים בעיניו כל העבירות, כי מכוחה נוצר האדם, והאדם יש בו שס"ה גידים מרומזים על שס"ה מצוות לא תעשה, ונתבטלו התאוות של כל השס"ה לא תעשה, עכ"ל.

וכן בתורה לו רבינו מגלה ז"ל שעקר הנסיון והצרוף שמנסין לאדם אין מנסין אותו אלא בנאוף וכו' ע"כ. וכן בעוד מקומות דברי רבינו ז"ל.

תורה כ

תורה כ' בלקוטי מוהר"ן מיוחד בזה שהוא פירוש על חלום שרבינו סיפר (ואף שרבינו אמר שבכל התורות שלו יהיה פירוש על אותו חלום, אבל למעשה בעיקרון הוא תורה כ'), והוא התורה של הדרך לארץ ישראל. וי"ל כי באמת מצינו שהדרך לארץ ישראל הוא בחי' רוח הקודש של חלום, יעו' ביחוד היראה להרמח"ל (עמ' קמו) ד"ה וגם יש בכאן סוד החלום שהוא חיבור ע"ב וב"ן, זווג א"א בנוק' וכו' וזה היה מה שהיה מחכים את ישראל במדבר, אע"פ שהיו חוטאים, ונשארו אעפי"כ דור דעה, והוא סוד המדבר שהיו הולכים שם לעבור הס"א במקומה וכו'. ואחר כך חוזר ז"א ומזדווג עמה, מה שהיה רק בסוד התלבשות בדמיון וכו' חזר להיות מראה ממש בסוד הנבואה וכו' מפני כחו של משה ע"ש כדה"ק. הרי שדרך לארץ ישראל מתחיל עם בחי' של חלום ואז צריכים לממש את החלום בז”א – שהוא בחי' התורה, והכל בכחו של משה, ולכן רבינו בתורה כ' שהוא דרך לארץ ישראל, ממש מימש את התהליך של גילוי תורה זו, שהתחיל עם חלום, ואז מימש אותו בתורה כ'.

תפוחין – זה בחינת מפתחי הלב שנפתחים. כן מצינו בחז"ל שפרשו תפוח לשון פתח. עיין בספר יהושע (טו:לד) תפוח והעינם (וברש"י שם פסוק לו, שזה מקום אחד), ובמסכת סוטה (י.) ותשב בפתח עינים (בראשית לח:יד) אמר רבי אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל ענים צופות לראות, רבי חנין אמר רבי מקום הוא שמו עינים, וכן הוא אומר תפוח והעינם, ע"כ.

כ:ה שהכה לב עליון, כמו שלוקחין איזה דבר בכח ובאונס, כי בא בכח מעשיו הטובים וכו' ע"ש.

עיין במסכת ברכות, סוף פרק שני (יז:) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו:יב) רב ושמואל ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, פרש"י בזכות שבידם, ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב"ה, עכ"ל. וחד אמר כל העולם כולו נזונין בזכותם והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין וכו' ופליגא דרב יהודה וכו' ע"ש.

תורה כא

א:א כתיב: אחור וקדם צרתני (תהלים קלט). כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכנה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכנה בשם קדם בשם פנים, ע"ש.

ע' דעת תבונות ח"ב סימן לח: אמר השכל: הבנינים הרחבים אי אפשר לקבצם תחת הראיה ברגע אחד, כי אם מעט מעט, עד שיתקבצו בשכל ואז יצטיירו בו כולם בשלימותם. וכן לימודי החכמה הרבה אי אפשר להציעם בהצעה אחת פשוטה, כי לא יכילם השכל לעולם, אלא מעט מעט יכנסו בו, ושם יתקבצו בו כל החלקים כאחד, עד שיהיה לשכל בלימוד ההוא ציור שלם וידיעה שלימה, ע"כ.

ושם סימן סד: וגם כח הדיבור מוגבל הרבה, שאי אפשר לומר כמו הקב"ה זכור ושמור בדיבור אחד. ועל כן צריך בזמן אחד להתרחב על צד אחד מן הנושא, ובזמן אחד על צד אחר וכו' ע"ש.

וע' סוד המרכבה דמות האדם והיחוד להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רסב) ז"ל ותראה ההפרש שבין זה השכל למאורות אחרים, כי המאורות אחרים, מה שיש במאור אחד אין יש במאור אחר, וכן המחשבות הנה פועלות כל אחת בפני עצמה, בכמה טורח להכין הדברים מעט מעט. ואך רוח הקדש מבין את הדבר בבת אחת, בלא שיראה איך הידיעה נולדה. וגם פה "רוח השכל" יוצא, והדבר בו מתוקן בבת אחת עכ"ל ע"ש.

כא:ד ועטרותיהם בראשיהם (ברכות יז.) – 'על ראשיהם' הצריך לומר, כי לעתיד יתבטל הבחירה וכו' וזה מחמת ועטרותיהם, הינו המקיפים וכו' בראשיהם ולא על ראשיהם, ע"ש. 

בספר אדיר במרום (עמ' יג בהוצאת מכון רמח"ל) כז"ל והקביעות יראה בהם אחר כך בעולם הנשמות בסוד: צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהם התיקונים שתקנו בחייהם, כי כל זמן הבחירה הדבר צריך להיות מסור ביד האדם וכו' ע"ש.

כא:ד ישיבה הוא מורה על העדר הבחירה. ולקמן רבינו דיבר על השגות הגוים לעתיד. עיין אסתר רבה (איא) אמר רבי יצחק אמות העול אין להם ישיבה, איתיבון הוכתיב (אסתר א:ב) כשבת המלך, אמר להם בשבת המלך אין כתיב כאן, אלא כשבת המלך, ישיבה שאינה ישיבה, אבל ישיבתן של ישראל ישיבה, שנאמר (שופטים יא:כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה, ע"כ.

כא:ד ישיבה מורה על העדר השתנות. עיין שמו"ר (כה:ב) אלקי הצבאות (הושע יב:ו) שהוא עושה צביונו (רצונו וחפצו) במלאכיו, כשהוא מבקש הוא עושה אותם יושבים שנאמר (שופטים ו:יא) ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה, ופעמים עושה אותן עומדים, שנאמר (ישעיה ו:ב) שרפים עומדים, עכ"ל.

כא:יא וכן אצל עכו"ם יהיה זה אצלם השגה גדולה כשיבואו על סתם יהדות פשוט של איש הישראלי שיש לו בזה העולם, הינו שידעו מעבודות ישראל ומקדושת המצוות שלהם שעשו בעולם הזה יהיה אצלם השגה מה שידעו וירגישו קצת קדשה כמו איש כשר פשוט וכו' עיין שם.

ויתכן אולי על פי זה להמשיך, שמה שברסלבר מרגיש כאשר הוא לומד לקוטי הלכות וקורא עלים לתרופה יהיה עוד נחשב להשגה גדולה לשאר העולם לעתיד.

ובשבילו יהיה השגה נוראה בלי סוף כשיזכה לעתיד בעזרת השם להרגיש מה שאיזה נ נח פשוט מרגיש מהפתק הקדוש ומאמירת נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה כא:יא חיים נצחיים הם רק להשם יתברך כי הוא חי לנצח ומי שנלל בשרשו דהינו בו ית' הוא גם כן חי לנצח וכו'. וע"ש אות ד' ז"ל ודע שזה עקר כח הבחירה כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה ובחירה אז כח הבחירה על מקומו וכו', ע"כ.

הנה אדה"ר היה אמור לחיות לנצח אם לא היה חוטא, וגם אח"כ אם היה אוכל מעץ החיים, שהיה נכלל בשרשו דהינו בו יתברך. ובחטאו באכילת עץ הדעת נגזרה עליו מיתה. ואדם שזוכה לעלות למעלה מהחטא, להכניס המקיפים של הידיעה והבחירה, שוב יצא מגזירת המיתה ויחיה לנצח. אלא שאדם הראשון קודם שחטא, אף על פי שלא השיג המקיפים של בחירה וידיעה, עוד לא נגזרה עליו מיתה, ומן הסתם היה חי לנצח כי השם יתברך היה מאציל לו את הדעת הזו. אכן לאחר שכבר נגזרה המיתה, אי אפשר לזכות להפטר מן המיתה עד שזוכים להמקיפים של הבחירה והידיעה.

תורה כב חותם בתוך חותם

אות ה. אנחה שוברת עזות הגוף. אכן צריכים להזהר לכוון היטב באנחות להגביר רוח של הקדושה, דאם לא כן ח"ו תשלוט העצבות, וז"ל הספרי מוסר מובא בחק לישראל (משפטים יום שני) יזהר האדם מלהיות עצב ונאנח כי העצבות והאנחה גורמין להטמא כי היא מדת פלונית כשמה ובהיותו תופס אומנותה נותן לה יד לעשות בו תאותה כיון דהוא מסטרא דילה, ע"ש.

כב:ה וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף וכו' לראות לזככו, כדי שיוכל להודע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת וכו' ע"ש.

ע' פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רפ-רפא) ז"ל וזה סוד גדול, כי לא תאמר שכשבא רוח הקודש אפילו בנשמה שפלה – יזככנה, וימצא – יפתח מיד נעשה כשמואל ממש. אלא אדרבא הנשמה נשארת כמות שהיא, וכו' ע"ש. ואחר כך (עמ' רפא) כז"ל שאין כל הגופים שוים במהותם, אף על פי שהם שוים בצורתם השטחיית. והיינו כי יש גופים שנכנסת בבנינם הס"א ממש, דהיינו קליפות נוגה בסוד משכא דחויא. ויש גופים אחרים שהם בנוים מעצמות קדוש הבא מן היסודות העליונים וכו' והתיקון הוא בב' דרכים: או שרוח הקודש, כשיורד להזדווג עם הבת יחידה יתחבר גם בגוף ויאיר בו. או שיכניע הגוף תחת הנשמה, והוא סוד "עני ורוכב על החמור" ע"ש (וע"ע מש"כ בתורה קט).

כב:ו עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם "אני", הוא הנשמה ע"ש. וקשה מנוסח אלהי נשמה שנתתה בי, הרי שהנשמה אינה אלא נתון בי, בעקר עצמיותי. וי"ל דמבואר בכוונות שאותה הנשמה היא הנשמה לנשמה, ולכן י"ל שעיקר האני הוא הנשמה כמש"כ רבינו, מה שאין כן הנשמה לנשמה היא תוספת.

וכעין זה יש ליישב על פי המבואר בכתבי האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגן עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש. ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.

כב:ז ענין שקול הקדשה מעורר התנגדות עצום שתכף מתעורר כנגדו, עיין פנה ראשונה של פנות המרכבה להרמח"ל ומש"כ שם.

אות ט: ולבוא לעזות דקדשה הנ"ל הוא על ידי שמחה, ע"כ. מצינו בסיפורי מעשיות, מעשה ג' מהחיגר, שהשדין היו ג"כ מתחזקים בשמחה כדי שיהיה להם עזות לגשת לעקר את האילן.

אות י – צריכים לעשות מתורת ה' תורתו, עמש"פ בזה את הגמרא בעבודה זרה דף ג:

אות י: אך בחינת הנשמע שבתחלת האצילות היא תורה ה' באמת כי אין גבוה משם רק תורת ה' ממש ע"ש. וק"ק ממה שרבינו גילה למוהרנ"ת (שיחות הר"ן רכה) שיש עולמות גבוה מעל גבוה בלי שיעור מלמעלה מעולם האצילות. וי"ל שרבינו סתם מכנה לאצילות לעולם הכי קרוב לאין סוף, אבל דוחק. אכן י"ל שלמעלה מעולם אצילות, אפילו שיש עולמות שאינם ממש אין סוף, עם כל זה הם בבחי' אין סוף, וכן מובא בספרים, וק"ל.

אות יא: בענין שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, ולעתיד יבקש עוון ישראל ואיננו, כי מהזדונות נעשין זכיות, ואיננו כי יהיו כל העוונות נכללין בהאין סוף ע"ש. ולפ"ז יש לפרש את הפסוק שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט:קסה), שמגעין להאין על ידי המכשול, וזוכין לבחינת תורתך (המבואר שם שזה העליה לעשות מהנשמע נעשה – תורת ה' תורתך), ועל ידי זה זוכין לקבל ממוכיחי הדור (כי על ידי שזוכים לעלות בנעשה ונשמע זוכים לשמחה שע"י זוכים לעזות דקדושה שע"י יכולים להתקרב להנ"ל) שעושים שלום בעולם (כמבואר בריש התורה).

אות יא: מבואר שלעתיד ההשגה יהיה דוקא על ידי החטאים, שיתהפכו לזכויות. ולעתיד יבוקש עון ישראל, יחפשו את החטאים. וי"ל שזה השורש ליסוד שקיימא לן בהלכה שראות האנשים תמיד נמשכת אחר החסרונות (ולכן בעל מום אינו עולה לדוכן לברכת כהנים).

ורבינו גילה בהשיחות והתורות שלאחר הסיפורי מעשיות שעל ידי הכרת חסרון כל דבר ניכר מהותו (וכן הוא יסוד ועיקר בכל ספרי בעל הסולם). ומובן ג"כ ע"פ הנ"ל כי מה שחסר ויושלם בסוף בבחי' נהפך לזכויות. וע"כ יהיה אז במעלה יתירה, וע"כ יהיה עיקר המהות (כידוע ומוסבר היטב בספרי בעל הסולם שהדבר נקרא על פי מעלתה, כי מי שיש לו מאתים אינו נקרא על שם מאה).

וכן מצינו בסיפורי מעשיות מהז' קבצנים שמומיהם היה מעליותם.

הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשר לבוא לשם מחמת הקרירות שבצד צפון ודרום. עיין מסכת תמיד (לב:) שאלכסנדרוס מוקדון הגיע לפתחא של גן עדן (אמנם המהר"ל, חי' אגדות ד"ה ואמר דהוי, ביאר שזה לא היה בגשמי, רק ברוחו), ועוד שםתבנא דבי אליהו גיהנם למעלה מן הרקיע ויש אומרים לאחורי חשך. והמהרש"א (ח"א ד"ה גיהנם) הביא סוגיית הגמרא במסכת חגיגה (יב:) שאמרו שבעה רקיעים הם, ומבואר בגמרא שם שיש שם אוצרות שלג אש וברד של פורענות, והקשתה הגמרא, שבתהלים (קמח:ז-ח) מבואר שהם בארץ. ותירצה הגמרא, שדוד ביקש עליהם רחמים והורידם לארץ. וביאר המהרש"א, שמה שאמרו בתחילת הברייתא שהגיהנום למעלה מן הרקיע, הוא קודם שביקש דוד רחמים, ומה שאמרו היש אומרים שהוא לאחורי הרי החושך, הוא לאחר שביקש דוד רחמים והרידם לארץ.

[בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' ס) כז"ל ולולא הדבר ארוך מאד הייתי מראה לך היטב זה הדבר: איך גן הוא הוא פנימיות העולם הזה וכו' ע"ש].

עיין בזוהר ח"ב רעא. [תוספות] איכא בצואת ר"א הגדול קרקע הגן הוא כשברא הקב"ה גן עדן נטל שלג מתחת כסא הכבוד וממנה נעשה קרקע הגן וזהו קרקעיתו של ג"ע ואינו נוגע עם הארץ הזאת שהיא למעלה מכל הארצות, עכ"ל.

ראיתי שטוענים שלא נותנים לראות דרך הלוויינים את אזור מוט צפונה ודרומה. והוא פלא. 

בימי רבן גמליאל היה הדור שהיתה תורתם בחי' נשמע, בחי' תפלה וכו' ע"ש. לכאורה פה רבינו מחדש על כל מה שהוא גילה שלכל אדם, ואפילו להשם יתברך יש שני הבחי', תורה ותפלה, נעשה ונשמע, וצריכים תמיד לעלות מנעשה ונשמע זה להגבוה, עם כל זה, יש שאוחזים בעיקר בבחי' תורה, ויש שעיקר אחיזתם הוא בהתפלה והנשמע, ודו"ק.

תורה כג

כג:א 'ובשביל זה ממון עם אותיותיו גימטריא ק"ם, כנגד ק"ם קלין, שהשכינה צווחת: קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מו) על אלו הנופלים בתאות ממון' ע"ש.

יש לזה רמז יפה בפסוק בתהלים (קמז:ט) נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו, שהר"ת נללל, בגמטריא ק"מ והם להערב שידוע מחז"ל שלא מפרנס ילדיו, והרי הוא בחי' בכלל נקי משום צדקה ולגמרי שקוע בתאות ממון שעל כזה השכינה צועקת ק"ם קלין. ולכן האותיות שלפני הס"ת (שהם בחי' יסוד צדיק) של לבהמ'ה לחמ'ה לבנ'י, אותיות ממן! וזה בחי' ערב, בחי' אנפין חשוכין. אשר אותיות ראש שהוא בחי' עבודה זרה (כמו שאמרו חז"ל הובא ברש"י עה"פ נתנה ראש במדבר יד:ד).

תורה כג.

יש הרבה רמזים לתורה זו בפרשת קין והבל, שקין היה קמצן בקרבנו, וגם חמד את התאום של הבל, שזה בחי' היורד לפרנסת חברו המוזכר בתורה. ונפלו פניו, בחי' אנפין חשוכין. וקול דמי אחיך בחי' הקם קולין. וקין נגרש, בחי' ויגרש מפניך אויב, וביקש אות מהשי"ת שזה בחי' דומה להאות שביקש רחב המוזכר בתורה. וישע ה' להבל, בחי' ש"ע אור הפנים. והשם יתברך אמר לקין, הלא אם תיטב שאת, בחי' טוב ואור, ואם לא תיטב לפתח חטאת רובץ, ממש המבואר בזו התורה שאל אחר אסתרס ואין לה דלתי רחם להוליד, ואילך תשוקתו, בחי' חובה לקיים דברי המת.

כג:ג פרנסה קשה כפלים כיולדה. י"ל כי הפרנסה בחי' האשה, והאשה היא המולדת - - וגם יש לה שני דלתות של הרחם, ולכן היא קשה להקים כפלים, כי אחר שיש את האשה הכל מוכשר כבר ללידה, והלידה אינה אלא חצי צערה.

כג:ג ואין טוב אלא צדיק (יומא לח:) הינו ברית. עי' בספר ערוך ערך טיב, שכן פירש שהוא האבר, וכן יש לפרש במסכת שבועות (יח.).

כג – יעקב אבינו תיקן תאות ממון בהכנסו לשכם, ובאות ג, רבינו מגלה יותר כשהקב"ה רוצה לגרש אויביו של צדיק הוא מפיל את האויב בתאות ממון ע"ש. וזה מה שהיה בשכם אחר שיעקב אבינו תיקן אצלו תאות ממון, ושכם נעשה אויב ליעקב, אז הקב"ה הפילם לתאוות ממון, ומרוב תאוותם לממון הסכימו להמול וכו'.

כג:ד וזה בחינת מזוזה. כי כל התורה הזו מפרש ענין הדלתות: דלתות הרחם, ושמח זבולון בצאתך. ולכן מובן היטב חשיבות תיקון המזוזה לענין הדלתות.

סוף התורה – שיך לאות ד'. ארטבן שלח לרבי מרגליתא טבא, ארטבן, אותיות אור טוב (סוף אות ג).

ע' מש"כ לקמן תורה כה, קשר בין התורות.

תורה כד

כמה השוואות ליחוד היראה של הרמח"ל, בדרך אפשר (מלמעלה למטה).

תורה כד: יחוד היראה:

אמונה עליונה

פנימיות ברכאין מ"ה – משה מאיר הידיעות

אמונה חי החיים מאיר בנ"ר

שכל בתים של הידיעות

ברכת ידים נ"ר אברהם יצחק

שמחה יראה

תמורות

תורה כה

תורה כה – קשר לתורה כג.

בתורה כג – על ידי האמת ותיקון הברית זוכים להנצל מפנים חשוכים של הס"א דהינו תאוות ממון וזכוים לאמונה ואנפין נהירין.

וזה המבואר בתורה כה שהכסף, כל זמן שהוא אצל העכו"ם – וזה גם הבחי' ביהודי שתאו לכסף וחסר אמונה, והרי הכסף אצלו לאנפין חשוכין. וכיון שנותן צדקה – בחי' אמונה ותיקון הברית, אזי הכסף מאיר בגווניו וזוכה לשבור הדמיון דהינו שזוכה לאמת.

ובתורה כג מבואר שאלו המשוקעים בתאוות ממון הם בדמיון שהם מרויחים ודלתי הרחם של הרווחה הם מדומינים. ובתורה כה גם מבאר (אות ד) סתירת הפתח שהוא המדמה שהוא הטמאה, על ידי הגוונים.

ולכאורה תורה כה מדבר על הדמיונות מבחינת הע' אומות ובזה יש בחי' ונוגשיך צדקה מה שאין כן תורה כג מדבר על הערב רב שהיא השקעה בתחתית הטומאה (כמבואר בלקוטי הלכות ליישב הסתירה איך תאוות ממון יותר גרוע מתאוות ניאוף). ודו"ק כי אכמ"ל.

כה:ב ודע שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו וכו' וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה וכו' וכו', ע"ש. וכן בסוף התורה רבינו כותב ז"ל ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת השם, ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות וכו' ע"ש.

ובאמת כעין זה מבואר בעוד כמה מקומות. עין תורה לו שכז"ל וזהו כלל שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של ע' לשון, היינו בתאוותיהן וכו' ע"ש. וכן עיין בשיחות הר"ן (אות עט) מה שכשאדם מתחיל לכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים וכו', ע"ש. וכן בעוד כמה מקומות. 

תורה כה בסוף לשון רבינו – וסתרי לפתח עם הכתל (כבר העירו שרבינו שינה מלשון רש"י שכתב 'פתח הבנין והכותל').

ענין הכותל, שהוא כ"ו ת"ל. ותל הוא שהכל פונים אליו.

ענין ת"ל מבואר במסכת ברכות (ל.) על הפסוק (שיר השירים ד:ד) כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות ע"ש. 'לתלפיות' בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים.

כותל במילוי האותיות: כף ויו תיו למד, בגמטריא ברית. תיו למד ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן שמשותף בשם כ"ו. ואגב, בפירוש ענין תיו למד,  ע' בס' אדיר במרום (עמ' קמג) שכז"ל תי"ו רצה לומר תמים, בסוד: תמים דעות (איוב לו:ד) להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות. ובאמת מזה נמשך שהיא סתומה ושוקטת, הכל כנ"ל, ע"ש (ועמש"כ בערך מט"ט). והנה תמים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא מהעיקרים של רבינו להיות תמים. והרי תי"ו למ"ד שהוא בגמטריא ננננ"מ כנ"ל, הוא ממש בחי' תמים (-תי"ו, וע' בריש הערכים "א-ת", תיו בגמטריא רבינו נחמן) דעות (-למ"ד).

עוד בענין  ת"ל, בגמטריא שקל, בסוד ארבע מאות שקל כסף  (מבואר באדיר במרום עמ' קיז). (וע"ע מש"כ בתהלים קכד:ז).

תורה כה:ג (ובסוף התורה מה ששיך לאות ג): ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה, ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון וכו' ע"ש.

מראה מקום: ע' בשער הכונות ח"א דרושי תפלת השחר, שעל ידי הקרבן התמיד כל העולמות עד אין סוף עולים באופן כזה. וע"ש שכז"ל ואף אם תראה עתה כי גם עולמות העליונים נתעלו ממדרגתם כנ"ל, אינו אלא לצורך העשיה עצמה, לתת מקום פנוי אל ג"ר דעשיה, שיעלו ביצירה. ולסיבתה הוכרחו כל העולמות להתעלות, מדרגה אחר מדרגה, על צד ההכרח, אף ע"פ שאין עתה זמן עלייתם מצד עצמן, ולכן הלואי שהעולמות העליונים יתוקנו עתה אע"פ שאינו זמנם, בבחינת חלק העשיה שבכל עולם מהם, שהוא מלכות שלהם, ויתוקן ע"י תיקון עולם העשיה התחתון, שהוא מן הסוג שלהם. ולכן אין כח בג"ר דיצירה לעלות, אלא עד המלכות דבריאה בלבד, אשר היא לבדה נתקנה, ע"י תיקון עולם העשיה התחתון, כי גם היא בחינת עשיה שבבריאה. אבל למעלה מזה א"א להם לעלות. ואמנם כשיהיה זמן תיקונם, אזי יהיו גם הם דומים אל תיקון העשיה, והוא, כי בתיקון ברוך שאמר שהוא תיקון היצירה, אז יוכלו ג"ר שבה, לעלות עד שלשה אחרונות דבריאה ממש וכו' ע"ש.

תורה כה:שייך לאות ג' ודע שאין שני בני אדם שוין וכו' נמצא כשאחד רוצה לעלו ממדרגתו למדרגה עליונה יותר אזי הולך ונעתק האדם העומד באותה המדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו'. ואמר אז בזה הלשון: וזה בחי' הרמה, מה שאחד מרים ומגביה את חברו וכו' ע"ש.

נראה לע"ד שכמה פעמים רואים שאדם עושה איזה פעולה באופן מעולה, אכן באמת האיש הזה תפקידו ומדרגתו היה צריך להיות בעבודה יותר גבוה, ומי שהוא במדרגה פחותה היה צריך לעשות את הפעולה הזו, וכאשר האיש אשר תחתיו יעשה את הפעולה, בודאי לא יפעיל אותה במעלה כמו הראשון, אם לא אחר זיכוך ועליות הרבה. (למשל, איש אחד נעשה שמש לבית הכנסת, ומנהל את הכל הצד היותר טוב, אכן האיש הזה באמת במעלה מרומם מלהיות סתם שמש, וכאשר הוא יזכה לעלות למקומו להיות הרב של הבית הכנסת – בין שיהיה עליתו מכח עבודתו בעצמו והוא מרים את אלו שמתחתיו ובין שיהיה עליתו על ידי הרמה ממי שהוא תחתיו כמבואר בתורה כאן – ושוב יכנס איש אחר תחתיו להיות השמש של בית הכנסת, אז זה האיש השנה שנכנס לתפקידו של שמש, בודאי לא יהיה שמש מעולה כהראשון, אם לא אחר זיכוך ועליות כנ"ל). וראיתי את זה בעצמי כמה פעמים ואי אפשר לכתבם, רק שתדע לנפשך ויאיר לך תקוה והבנה.

כה:ג

ודע, שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה, ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות עליון. נמצא, כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו' עכ"ל.

צ"ע יעו' בספר קל"ח פתחי חכמה פתח קלב ז"ל שם המאציל ית"ש חק אחד, שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם, ומקבלים מעלה יתירה, וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתירה שניתנת באדם. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין -שיהיה החיצוניות שלהם, שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, וזה נקרא לו עליה וכו' ע"כ, ובפירוש הפתח הזה כתב הרמח"ל ז"ל יש להקשות כי חילוקים רבים נמצאו בין הדבר הזה שלמטה ובין הענין שפירשנו למעלה. הא' כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצאה מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, ולמעלה הפנימיות הראשונה ניתן לפרצוף שתחתיו, והפרצוף עולה ומקבל פנימיות אחר ע"ש עכ"ל. והרי לפי מה שכתב רבינו הקדוש פה, הרי הפנימיות הראשונה באמת ניתן לזה האדם שתחתיו.

תורה כה:ד כמובא בכונות של הודו – ע' בקיצור כוונות לרמח"ל ז"ל וסודו היכל ק"ק דעשיה, שבו עולה העשיה אל היצירה. אבל אינה כמו העליה שזכרנו למעלה, כי שם עולים במדרגה – שנעשים מאותה המדרגה, דרך משל: פנימיות חב"ד דעשיה נעשה ממש חיצוניות לנה"י דיצירה, וכן כולם. אבל כאן עולם העשיה אינו עולה אל היצירה להעשות יצירה, אלא ר"ל שנכלל שם כענף שנכלל בשרשו. וכן הוא בעולמות האחרים שנכללים כולם זה בזה, עד שעולים ונכללים באצילות, שהוא השורש העליון של כולם, לקבל כל אחד השפע הראוי לו, עכ"ל.

והרי מבואר שהעליות שבהודו אינם כמו העליות שרבינו מדבר אודותם כאן, כי כאן רבינו כותב שממש עולים ומרימים לדרגה העליונה. ועל כל פנים אינו קשה, דהרי קל וחומר הוא, אם עליות כאלו שבהודו, שעולים רק כענף, ועם כל זה מתעוררים הקליפה שוב, כל שכן בעליה ממש יתעוררו (וצריכין לומר שעכ”פ לא יתעוררו יותר חזק באופן שלא יהני תיקון זה).

ומה שלא נמצא תיקון להתעוררות הקליפות כבר בקרבנות, י"ל ששם ממש כמו מלחמה עם הקליפה (והרמח”ל בכוונה הכוללת כותב שבקרבנות מתקנים הפגם, ובפסוקי דזמרה מסירים הקליפה. וצ”ל שהודו כבר דומה לפסוקי דזמרה בזה), ועוד י"ל ואכמ"ל.

והנה עוד כתב בקיצור כוונות ז"ל ועוד מכוונים לטהר חיצוניות הנ"י דיצירה, כי כיוון שנתלבש בפנימיות חב"ד דעשיה, היו יכולות הקליפות לינק מהם, עכ"ל. ומשמע שעיקר הסיבה שצריכים את הטהרה הוא לטהר מהתחתון, לא מהתחדשות הקליפה בהעליון, ועוד קשה יותר שמשמע שכל סיבת הצורך לטהר הוא מחמת שמדובר בעולם העשיה, וכמבואר שם לעיל (ד"ה ואחר כך מתחילים לסדר התפלה בארבעה חלקיה) שעיקר הטהרה שייך לגבי עולם העשיה), ואילו היה מדובר בעליה של עולם אחר לא היה צורך לטהרה, וי"ל. (וע' בשער הכוונות, דרוש לתפלת השחר א' עמ' עח – ומצויין שם לדרוש ענין שנוי התפלות דרוש א' ועולת תמיד, שער התפלה דף כה, שאפילו שהעולמות אינם עולים, הנשמות הנמצאים כן עולים).

ומה שרבינו מביא מהאריז"ל בזה נמצא בדרוש לתפילת שחרית שמיד אחר ענין הקדיש (בשער הכוונות עמ' קו, ובסתמא רבינו לא הביא אלא מפרי עץ חיים שהיה נמצא אצלהם), ע"ש ד"ה הנה כונת הודו כו'. שיכירו אלהותו וגדולתו ויתפרדו מעל הקדושה. ועיין בקיצור הכוונות לעלינו לשבח שכז"ל וכדי שקלי' לא יתאחזו בהם ח"ו אומרים עלינו לשבח, שהוא: בתחלה להזכיר שבח גדולת הקדושה וגנות הקליפה, ובזה נכנעת, ע"כ.

תורה כה – בסוף – שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע רק בשם כח המדמה.

ע' בפרשת מצורע על הפסוק כנגע נראה לי בבית (ויקרא יד:לה) ופרש"י ז"ל אפלו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא "כנגע נראה לי", עכ"ל. והמפרשים כתבו כי רק באמירת הכהן נעשה נגע ממש. אכן ראיתי מובא שהר"א מזרחי כתב בשם רבותיו שהטעם הוא מפני שלמדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם טמאה אפלו על הדבר הברור לו ודאי, אלא יאמר בלשון ספק. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ד.) למד לשונך לומר איני יודע, ע"כ. והוא קצת תמוה, אלא שכותב כן בדרך קבלה. אכן לפי מה שגילה רבינו כאן י"ל שהרי הטומאה של הנגעים הוא מהס"א שכל כחו אינו אלא הדמיון, ובפרט הוא משתדל להחליש דעתינו ולהפיל אותנו בייאוש, ולכן דוקא כאשר הוא מראה כחו ואותותיו, אנו משתמשים בכלי זינו, ואומרים כנגע, בכ"ף הדמיון, שאפילו אם הוא באמת נגע ממש על פי הכהן, אינו אלא כפי דמיון הס"א, הגם שנהיה חייבים להתיחס להלכה לדמיון הזה, עם כל זה אינו אלא דמיון בעלמא, ואין להתפעל יותר מדי עליה.

תורה כו

הינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות, וצריך להעלותם כידוע, ע"ש. עיין בזה בספר מגיד דבריו ליעקב (סימן לז) – היינו שידבק עצמו בבורא ית' לפי אותה המדה הנ"ל, אם באהבה או ביראה או בתפארת ובשאר מדות וכו' ע"ש. אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכב, שהעיקר לא להתיחס להמחשבות זרות ובזה הורג אותם ע"ש. וי"ל.

תורה כז

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה כז, עיין ערך גוים – שכל העולם יעבדו את השם יתברך שכם אחד.

ע' מש"כ סוף מס' קינים.

כז:ב ואי אפשר לבוא לבחינת שלום אלא על ידי הארת פנים ע"ש.

וזה מה שאנו מתפללים בסוף שמונה עשרה, ברכנו אבינו וכו' באור פניך, כי באור פניך נתת לנו וכו' ושלום ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום.

תורה כח

ע' מש"כ לעיל תורה ג:ז. ועמש"כ בפרשת ויחי על הפסוק כה תאמרו ליוסף (בראשית נ:יז). וע' מש"כ על סיפור ט – מעשה מחכם ותם, על מה שהתם היה מארח את החכם.

כח:א בקלות יכולים להבין תורה זו שמדבר על האדם עצמו מיניה וביה, דהינו שביתו זה לבו (תקוני זוהר, תקון ו' כב:), ונעשה לו עלית קיר, זה קירת לבו כמו שדרשו חז"ל על חזקיה (מלכים ב:כ:ב, ברכות י:), ומארח ומשמש התלמיד חכם שבו. ונראה שזה שהקרבן תמיד עושה אותו תיקון של הכנסת אורחים ת"ח אמיתיים, כי מבואר בכוונות שעל ידי קרבן התמיד עולים 'כל העולמות זה בזה, היינו פנימיות של התחתון בחיצוניות של העליון. וזה מתחילים בחב"ד דעשיה, ומכוונים להעלות פנימיות שלהם בחיצוניות נה"י דיצירה. וכן כל מדריגה עד האצילות, ומשם עד למעלה, למעלה' (לשון הרמח"ל), הרי שכל עליון מכניס לו האורח שפרח ועלה לו למעלה. ובזה מובן למה שחז”ל דקדקו שדוקא המכניס ת”ח אמתיים, ולא סתם אורחים, כאלו הקריב תמידין, כי התמיד העלה רק מחב”ד דעשיה כנ”ל. ולפי זה מובן שגם בהאדם גופא, מיניה וביה, יכול לקיים את זה כנ"ל. וע' מש”כ לקמן על מש”כ בלקוטי הלכות ששמואל הנביא היה מתקן את האלפין בנסיעותיו, וקשה כי הלוא שמואל הנביא לא היה נותן לשרתו, ולכאו' על כרחך שתורה זו ניתן לקיים בשרת הגוף את הנשמה והת”ח שבו.

וע' שער הכונות ח"ב ענין יוה"כ דרוש ג' שכז"ל והנה נתבאר בשער הדרושים כי אי אפשר שנתפשט ויתלבש אור הא"ס בשום א' מהי' ספירות אלא עד שיתלבש תחילה אור החכמה בהם, ואז אור הא"ס מתלבש בתוך החכמה, ומתפשט בתוך הספירה, וז"ס כולם בחכמה עשית. וכן על דרך זה, אין שום א' מהו"ק חג"ת נה"י, יכול להתלבש בו אור הא"ס, אם לא שיתלבש בהם בתחילה אור החסד. וז"ס יומם יצוה ה' חסדו, כי החסד נקרא יומם, יומא דכליל כולהו שיתא יומין, שהם ו"ק. ונמצא שבתחילה מתפשט אור החסד בתוך ו' ספירות תחתונות דאצילות, ובתוך החסד, מתלבש אור החכמה, ובתו החכמה, מתלבש אור א"ס, ע"ש. (וידוע שזה אחר מהיסודות שכל המהלך של בעל הסולם).

ובמדרש רבה, הלל כשרצה לאכול היה אומר איזל ואגמול חסד עם נפשי.

כי נפש הבהמית בחי' שד. וצריכים להכין הגוף להיות כסא להתארח הנשמה (וע' לק”מ תורה כב). והגוף מלומד בהבלי עולם הזה בחי' האלפין הנפולין.

ונראה לפי התורה כאן לפרש עוד בד"א, שהא"ד זה הד' אלפין שצריכים לתקן עבור הם' – לאה (ע' בריש פי' רמ"ד וואלי לספר יחזקאל פי' אד"ם, שהא' בחי' יו"י בחי' ז"א, ומתלבש בתוך הד' בחי' רחל, ובתוך הם' בחי' עלמא דאתכסיא בחי' לאה).

וע' בכוונות לברכות התורה ז"ל (הסידור): (לשמה -) לשם ה', להמשיך מיסוד אבא ששמו תורה אל ה' שבלאה להמתיק דינים, יומשך הי בחכמתה, הא בבינתה, הה בדעתה, ועם ה' השרשית גי' לא"ה. ויומשך ה – ה' בצורת ד"י בחסדה, וווו – ה' בצורת ג' ווין בגבורתה, וה ה' בצורת ד"ו בתפארתה, ועם ה' השרשית גי' הוי"ה אהיה, ועם לאה גי' ודייוי ודיאוי. ויומשך הי פעמים הי בנצחה, הא פעמים הא בהודה, והה פעמים הה ביסודה, ועם ודייוי ודיאוי ג' מד"ת ג' אלף אלף אלף אלף הניתנים ללאה ממספר תורה, וקס"ז נשאר בבינה המלבשת ליסוד אבא ולוקחת חלק מאורו העובר על ידה ללאה, ע"כ. ומבואר בקיצור הכוונות של הרמח"ל ובכוונות לשמע ישראל – אחד, שהד' אלפין הם בכתר של לאה, ולכאו' הענין הוא שהכתר הוא שורה על כל הפרצוף והתיקון של הפרצוף הוא להיות בנוי בסך כולה באותה משקל של הכתר.

ולקמן אות ג' פירשנו השני שלבים כדי לתקן האלפין, שעיקר התיקון הוא לעשות כר' מאיר שלקח הטוב הגנוז בגוה וזרק הקליפה, אכן כדי לקבל הכח לעשות את זה צריכים לבנות בית ועד לחכמים בהכנסת אורחים ת"ח אמתיים, וע"ש מה שפירשנו. ונראה עוד שבזה שלומד תורה לשמה הוא כאילו מארח ומשמש להשכינה הקדושה, כי הוא לומד לשם ה' ומכניס ללאה את האלפין ומנקה ומשמר אותה מקליפותיהן. 

כח:א אלפין שזכה להן שלמה בקדשה. רמז להאלפין בברכה שניה שלפני קריאת שמע, ורחמיך ה' אלקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד, אליע, י"ע = פ, הרי אלף זבונו, לשון קנין כמו שמצינו הרבה בגמרא, הרי שמתפללים ומבקשים לחסדי ה' להשיג האלפין, שיש להם על מי לסמוך נצח סלה ועד.

עוד רמז להד' אלפין, בספר שופטים (ו:טו) ויאמר אליו בי אדנ"י במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואני הצעיר בבית אבי. הדל במנשה, עם הח' אותיות, בגמטריא תמ"ד.ועיין שם שגדעון היה מבוקר על ידי מלאך והביא מנחה, בחי' הכנסת אורחים. 

כח:א ואלו התלמידי חכמים נאמר עליהם (ישעיה ז) המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם אלקים.

והנה מצינו כעין המבואר כאן לענין לימודן של נשים ז"ל הרמב"ם (ריש הלכות תלמוד תורה) צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין ידיעתן מכונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות (ורש"י במס' סוטה כא: מפרש שהם משיגים איך לחטוא בסתר). והנה גם התיקון ללימוד כזו, שהוא הכנסת אורחים, לא בטבע של נשים, כמו שקי"ל (ב"מ פז.) מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש.

כח:ב 'ובזה החסד הוא מתקן אלו האלפין הנפולים הנ"ל בבחי' (שמות כ) ועשה חסד לאלפים'. ואולי זה גם כן בחי' 'נוצר חסד לאלפים' שרבינו גילה במקום אחר שהוא התגברות הצדיק אמיתי על הרברבי עשו, שזה ממש כענין התורה כאן. והנה נוצר חסד לאלפים הם מדות של תיקונא דיקנא דז"א כאשר משתלשלין לו הי"ג מדות (ע' דברי הרמח"ל שהבאתי בפרשת הי"ג מדות – שמות לד:ו), ואילו במקורם בי"ג מדות של תיק"ד של א"א, מי א-ל כמוך וכו', נוצר חסד הוא יכבוש עוונותינו, לשון כבוש דייקא בחי' כבש אלוף, לאלפים הוא ותשליך במצולות ים וכו', בחי' יו"ד – ידו, לזרוק את הקליפה, וא"ש.

ועוד מצאנו בהי"ג שבחים שבישתבח שהם כנגד הי"ג מדות, שנוצר חסד לאלפים הם גדולה וגבורה, וזה ג"כ א"ש בפירוש התורה כאן, חסד של אברהם ובחי' ובגבורות ישע ימינו.

(ואם צדקנו שיש בהחסד הזה ענין של נוצר חסד, והרי החסד פה הוא בחי' תולע ובחי' ענוה, ולפ"ז יש להעמיק בסיפור של מלך הענו, ששלחו לבדוק שני מידות שהיה חותם עצמו בהם: אמת וענוה, אמת זה תיקון ז', וענוה לפי הנ"ל תיקון ח').

כח:ג 'כי המכניס אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין', ע' ברש"י בריש פרשת התמיד (פנחס כח:ב) ז"ל צו את בני ישראל, מה אמור למעלה, יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי ע"ש. ונראה שבודאי הש"י לא היה סתם מדחה את משה רבינו, אלא שבזה הדיבור גופא הש"י ממציא עצה ותושיע שיהיה לעם ישראל הנהגה מצדיקים אמיתים. וזה מה שרבינו גילה לנו בתורה זו, שעל ידי בחינת פרשת התמיד ניצולין מהתורות של הרבנים שאינם ראוים, וזוכים להרים ולהאיר את התורה האמיתית.

ועוד יש להעיר בהקביל תורה זו לענין פרשת התמיד, שרשב"י אמר שאין צווי בכל מקום אל חסרון כיס, וכן מצינו שאין צו אלא עבודה זרה, ולכן בהכנסת אורחים כתוב אצל אברהם אבינו שהיה מקפיד להקדים שירחצו רגליהם שלא להכניס עבודת כוכבים לביתו, ובהכנסת אורחים יש את הנסיון של חסרון כיס כמו שלמדנו חז"ל שנשים עיניהן צרות באורחים מהפסוק ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת (וירא יח:ו), ודאגה על ממון הוא בחי' עבודה זרה של ממון שרבינו גילה (תורה כג) שחוב הוא עבודה זרה כי מצוה לקים דברי המת בחי' תאוות ממון. ובזה מובן מה שהעירו במדרש רבה (נשא ז) שאין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת, ואי זה זה (במדבר לד:ב) צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען, תיחס לענין חלוק הארץ ע"כ. כי ענין הכניסה וחלוקת ארץ ישראל, הוא בחינת הכנסת אורחים, ולכן אע"פ שבפועל לא היה שייך חסרון כיס, זה גופא הוא מחמת שירושת הארץ הוא מתנת חנם (כמו שאמרו רז"ל על ואתחנן), והוא בחי' תיקון תאוות ממון בשורשו, דייקא במקום שמצינו החשש של חסרון כיס, הש"י תיקן שהכל מתנת חנם ולא תהיה בו שום חסרון כיס כלל. ולכן בפרשת התמיד, שהוא בחי' הכנסת אורחים, צריכים לכוון בצו לשמות א"ל אדנ"י שהם בעשיה, להרוס את הצו של ע"ז, ולהאיר השורש של הממון שהוא אלקות (תורה כג:ה) וזה בחי' תמיד, שהוא בחי' ארץ ישראל, תמיד עיני ה"א בה, בחי' ועיני לאה רכות, בחינת הגוונים של הכסף. וא"ש מה שכתוב באברהם (וירא כח:ז) ויקח בן בקר רך וטוב. וכן אברהם שאל את הש"י (רש"י לך לך טו:ו) באיזה זכות יתקיימו בה (בני ישראל בארץ ישראל), אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות.

כח:ג ולבוא לחסד אי אפשר לבוא אלא על ידי שיכניס תלמידי חכמים צדיקים לתוך ביתו, ע"ש. ביאור הדברים בפשיטות הוא שבאות ב' כתב שהעצה ליראה השם הוא על ידי בחי' תולע שהוא בחי' אמונה שהוא בחי' חסד, ושוב מפרש איך להשיג החסד על ידי בחי' שימוש ת"ח בארוחתם, ואלו האנשים שהשיגו את החסד הזה זוכין לבחי' תולע שעל ידה הם מנצחים, והנצחון הוא על ידי שלוקחים את הטוב הגנוז בגוה, הינו האלפין הנפולין, וזורקים הקליפה. 

והנה על ידי שמשמש ארחיו ת"ח אמיתיים זוכה לחסד, וי"ל שזה חסד שבגבורה (כמבואר בכוונות על קרבן התמיד, כי שם מ"ב הוא בגבורה, ושם אבגית"ץ הוא החסד שבו, ועל ידיה מתגבר על הכופרים בבחי' בגבורות ישע ימינו), כי בית בחי' יראה כמבואר בתורה הקדושה על המילדות וכן במסכת שבת (לא:), הרי זה שעושה בית ועד לחכמים, הבית גופא הוא בחי' יראה, וזוכה לחסד שבו. וע"ע בתורה נט שרבינו גילה שבית זה בחי' משפט ששורף כל הרע והקליפות של התלמידים וא"ש.

ולא מבואר איך האמונה תלוי בחסד הזה, וי"ל דקי"ל (סנהדרין צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבות, ונחלת אבות זה בחי' אמונה (ע' ברמזי מעשיות על סיפורי מעשיות מעשה ט' מחכם ותם, שכ' שהבתים שקבלו מאבותיהם הם בחי' אמונה, ועל אף שבית הוא בחי' חכמה או יראה, סמך לפרש כן מחמת שהבתים היו נחלת אבות), ועוד שכאן לא סתם משמש את הרב אלא גם מארחו שהוא בחי' צדקה וחסד בחי' אמונה. (ובלקוטי הלכות הל' חלוקת שותפין הלכה ב' מוהרנ"ת מפרש שהחצר של הבית הוא בחי' אמונה, ע"ש).

ומבואר שכדי להעלות את הד' אלפין צריכים קודם להשיג בית ועד לחכמים, שהבית גופא מוסד על חכמת התורה (ובלקוטי הלכות כ' שהבית גופא בחי' ד' אלפין דקדושה, ואיני רואה הכרח לפרש שכן מוכרח להיות, רק שהבית מוסד על תורת אמת, וצ"ע). ואז הש"י יהב חכמה לחכימא, וכולם בחכמה אתברירו, ויכולים לתקן האלפין.

אכן עדיין צריך עיון איך בדיוק יש את התיקון של האלפין, כי מצד אחד ההכנסת אורחים ת"ח אמיתים כמקריב תמידין, והתמיד היה מתקן את הכל, כמבואר שכל התורה כח מרומז בכוונות של התמיד, וא"כ מה זה שרבינו כותב בפירוש טי"ת יו"ד שהטוב הגנוז בגוה אלו האלפין הנפולין וזורקין את הקליפה, משמע שלא מספיק ההכנסת אורחים הנ"ל. ונלע"ד שההכנסת אורחים הוא כמקריב תמידין, והקרבת התמיד הוא הפעולה, ואז בהעלותה המשיך לעשות תיקונים גדולים, וכמו כן בהכנסת אורחים ת"ח זה פעולה שמתחיל ומפעיל תיקון גדול, וכמו שאכתוב לקמן איך שאני מבין את זה שמראה שהעולם נברא לתועלת ונברא לחסד, וזה המעשה יוצא לעולם המלא, ואלו התלמידים של השי"ח קשה להם זה הענין, וכמדויק בלשון רבינו שהם מחרפין ומבזין את היראי השם, ולא כתב את התלמידי חכמים, כי יש להם ערך לחכמה, רק שמעדיפים השי"ח מהת"ח אמיתים, אבל מה שקשה להם זה היראי השם, ואת ה' תירא, את לרבות תלמידי חכמים, הרי שאלו שמשמשים ת"ח הם הנקראים יראי השם, וזה מה שכואב להמחרפין. הרי שזה שמכניס את הת"ח אמיתים ומשמשם, הוא דייקא מביא על עצמו בזה החירופין והבזיונות, והתיקון לזה הוא התולע, והוא כבר הקדים לעסוק בתיקון הזה, והוא צריך לעמוד חזק, ומתוך החירופין והבזיונות ימצא הטוב בגוה ויזרוק השאר, וכעין המבואר בתורה יב שהצדיק שומע ומקבל באהבה את החירופין של הלמדן, ומצרף האותיות לטוב ע"ש. הרי שהכנסת אורחים ת"ח לא מסתיים בזה שהכניס אותם ושימש אותם, אלא עד שהוא סובל את החרפות ובזיונות על זה, וכאשר הוא עומד חזק ולוקח הטוב גם מזה, הרי נשלם התיקון של התמיד, אבל קודם שהוא סובל החרפות הוא כמקריב אבל לא ידוע אם יהיה לרצון, כך נלע"ד לעת עתה בעזה"י ובשיחת חבר אחד פה אצל ר' עקיבא והרמח"ל.

והשתא דאתית להכא יכולים להבין גם כן שהחרפות והבזיונות באו קודם, וכמו שסידר רבינו בתורה כאן שהכנסת אורחים ת"ח אמתיים הוא התיקון להחרפות (ומובן ג”כ שהחרפות והבזיונות לא צריכים להיות ממש בפועל להוטים נגדו, אלא עצם קלקול אויר העולם על ידי השמים והארץ של תבל שבנו הת”ח שדין יהודאין, זה גופא מבזה ומחרף להירא שמים), והרי זה הירא שמים שעומד בבזיונות והחרפות ובונה בית ועד לחכמים (שהוא התחזקות של יראת שמים כנ”ל. ואגב בענין מי לא להכניס כאורח, ע' מס' יבמות דף סג:, מובא בחק לישראל, להיום, יום ג' פ' ויצא: מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך. וע' ברכות דף סג. לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר איש רעים להתרועע (משלי יח:כד), וע' במשלי כב:כד אל תתרע את בעל אף – כב:כה פן תאלף ארחתיו, תאלף זה לעקור את האלף, שזה ממש ההיפוך של אירוח ת”ח אמיתים. וע' דרך ארץ רבה בענין כבדוהו וחשדוהו), הרי הוא לוקח את האלפין – הטוב הגנוז בגוה בהתורות של רודפיו והמבזין אותו. ובלקוטי הלכות מוהרנ"ת כותב שהבית גופא נבנה על ידי האלפין, בחי' ד' אמות שיעור של בית [ולשון רבינו ז”ל 'בית – מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תקון האלפין']. ולפי זה י"ל שכן בהקרבת התמיד, עיקר ביטול החרפות של עבודת אלילים של הצו, הוא בהזריזות להקריב את הקרבן ובפרט שלא לדאוג על החסרון כיס, והעלאת העולה לשמים הוא בחי' העלאת האלפין.

ובהבנת הענין נראה עוד, שכל העולם נברא על ידי התורה, וכולם בחכמה עשית, ונפילת האלפין מחשיך מאד את הבריאה ומטרתה [וזה בחי' תולעת אותיות תועלת], וההשגחה נעלמה כמש"כ רבינו כאן. ובנין בית של הכנסת אורחים תלמידי חכמים אמתיים כמו בנין עולם קטן בתכלית, וזה מה שרבינו גילה העצה להיות כתולע, שהוא בחי' חסד ואמת, כי אלו הם בחי' חידוש העולם כמבואר בלקמ"ת תורה ח'. וזה הדרך לזרוק את הקליפה ולהעלות את הטוב הגנוז בגוה. ותכלית התיקון הזה הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע [שהוא שיר של אמונה וחסד – לקמ”ת ח – וכבר ידוע שהשיר הוא 'נ נח נחמ נחמן מאומן' שעם האותיות בגמטריא אבגית”ץ ובגמטריא תול”ע]. וזה המשך הפסוקים בפרשת התמיד, 'את הכבש אחד … ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין' – שכולו מורה בענין העשרה מיני נגינה, לעשות מד' -רביעת – ה' -ההין, ועל ידי זה מעלין את המלכות, ביתא תתאה עם ביתא עלאה, כמפורש באריכות בתורה מט:ז (וע' לק”מ תורה צז שכל אחד מישראל צריך לזרז את עצמו לעשות מד' ה' לחדש את העולם בי' מאמרות, שיהיה לתפילתו שררה ומלכות ע”ש. וזה בחי' שרה כמו שכתבתי באריכות לקמן בס”ד).

והנה רמז חזק להנ"ל לענין בריאת העולם מצאתי בפסוק (תהלים קמה) עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השמר אמת לעולם, ובכוונות איתא שהר"ת של השמר אמת לעולם – לא"ה. והנה ידוע אמת זה בחי' יעקב, ולאה היא עלמא דאתכסיא בחי' עולם מלשון נעלם, ואותיות האמצעים של אמ'תלעו'לם אותיות תול"ע, והאותיות מבחוץ אמל"ם בגמטריא אל"ף, והס"ת של השומר אמת לעולם – הרמ"ת, שצריכים להרים את האלפין ע"י בחי' תולע (והוא ממש פלאי תודה לאל יתברך!). ואז המזמור ממשיך: עשה משפט לעשוקים, נתן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים וכו', שע"י נתן לחם לרעבים, בחי' הכנסת אורחים ע"י מתיר אסורים, היינו האלפין נפולין ועושה משפט להם שהם עשוקים, ועוד בכלליות, שכל אלו הדברים הנזכרים בפסוקים, הם בחי' והלכת בדרכיו בהנהגת העולם, ועל ידי שמקיימים אותם מגלים את התכלית והמטרה של העולם, ועי"ז יש תיקון ללאה. וכן יש לראות בפסוק הקודם לכל אלו: אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו, שהוא בחי' אמונה הנדרשת להשיג בחי' האמנים עלי תולע.

וא"ש לשון הברכה ראשונה של ברכת המזון, הוא נותן – בגמטריא אבגית"ץ כמובא- לחם לכל בשר (עם האותיות והכולל ג"כ בגמטריא תולע, כי בשר מצינו תואר לשבח, בבחי' לב בשר, ומצינו כינוי לחיצוניות הגוף, וזה כשני הבחי' של תולע. זן ומפרנס עם האותיות והתיבות בגמטריא בשר), כי לעולם חסדו – בחי' הדרך ארץ שקדמה לתורה, בחינת הכנסת אורחים כפשוטו. ובטובו הגדול, אין טוב אלא תורה (גם הצדיק נקרא טוב, וזה בחי' הכנסת אורחים ת"ח אמתיים), תמיד לא חסר לנו, יש את התיקון של תמי"ד.

כח:ג 'למי שיח, הינו על ידי שיח, על ידי חכם שד יהודאי, על ידו מדנים על ידו בא התנגדות'.

יש לראות רמז לזה בתהלים (י:י) ידכה יש"ח (שי"ח) ונפל בעצומיו (בחי' האלוף, אלפין הנפולין) חל כאים, בחי' אנשי חיל מתלעים. (י:יא) אמר בלבו שכח אל וכו' – זה המבואר באות א' שעל ידי הלאה מתורתן של השי"ח בני אדם נופלים בכפירות גדולות וחושבים ח"ו לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם. (י:יב) קומה ה' – אולי י"ל שזה בחי' ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, 'א-ל נשא ידך', ידך בחי' היוד שעושה פלא וזורק את הקליפה, גם ידי השם אלו הצדיקים. 'אל תשכח ענוים' – בחי' תולע.

כח:ג 'בני לן ביתא', יש לראות בלשון רבינו שבנין הבתים, מצד הקדושה וגם מצד התלמידי שי"ח הוה על ידי החכמים שמהם מקבלים תורתן, ועי"ז בנין הבית, וכמו שכתוב (משלי כד:ג) בחכמה יבנה בית. על 'בני ביתא באוירא דעלמא' כז"ל כי אלו בני אדם הרוצים לערך עבודתם על ידי התורה ששומעים מתלמידי חכמים שדין יהודאין ובאמת אין להם על מה שיסמכו והוי כאלו רוצים לבנות בית באוירא וכו' ע"כ, ומבואר שהבית שהם בונים הוא על ידי התורה שמקבלים. ולהבדיל מצד הקדושה כז"ל מי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא – הינו מי שבונה ביתו על ידי ת"ח האמתיים, כי יש להם על מה שיסמכו, כי ת"ח אמתיים הם יסוד כל דבר, ומי שביתו בית ועד לחכמים וכו', ע"כ, ומבואר כנ"ל. ובזה מובן לשון רבינו ז"ל ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, הינו התלמיד חכם האמתי הוא בין שמיא לארעא, ע"כ. מדויק שלא מדברים על זה שמארח את התלמיד חכם בביתו, אלא על הת"ח בעצמו, כי הוא יסוד בחי' הבית שבין שמיא לארעא.

כח:ג 'בני לן ביתא באוירא דעלמא': הנה אחר שאמר שם וקם בין שמיא לארעא, הם אמרו מי איכא דמציא לאסוקי התם, דהינו שהם רצו לבנות באוירא שלהם, יעו' בעץ חיים (שער מט פרק ג) 'ומהבל טוב ורע זכר יוצאין השדים התלויין באוירא וכו'', ומבואר שם שיש כמה וכמה בחינות ומדרגות של אוירא, ואכן ההוא בנה באוירא של קדושה, והם תמהו איך יכולים להגיע שם, ואכן התלמיד צריך לזכות לזה שלבו יפרח באויר כמו שגילה רבינו בסוף לקמ”ת (תורה צא ד”ה כי). וזה המעלה של האמת, שאף על פי שהוא באוירא בין שמיא וארעא, יש לו על מה לסמוך וקושטא קאי, ורק התלמיד צריך לפרוח שמה. וכבר הארכנו לעיל בס"ד שבלימוד תורה נעשים שותפין במעשה בראשית ובזה פועלים התיקון של הכנסת אורחים, ואכן מעשה בראשית גופא הוא בחי' תולה ארץ על בלימה, וכדתניא רבי יוסי אוי להם לברית רואים ואינם יודעים מה הם רואים, עומדים ואינם יודעים על מה הם עומדים וכו'.

ובזה יש אולי לפרש לשון רבינו שכז"ל כמו (חגיגה טו:) רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל כמו שכתוב (משלי כג) בני תנה לבך לי, וכתיב (שם כב) שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, ע"כ. והרי רבינו הוסיף את הפסוק בני תנה לבך לי מה שלא נמצא בגמרא. כי בין כך ובין כך צריכים בחי' לי, שהתלמיד יתן לב, והלב פורח באויר וכו' ע"ש. אכן מה שמבואר שם שהתלמיד מקבל בח' למד שהוא בחי' המגדל הפרח באויר, ולשון תלמיד הלמד מהרב, ונמצא שהרב והתלמיד הם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה בחי' למד יוד, כאן בא זה ללמד ונמצא למוד, דהינו התלמיד מעלה עוד למעלה מזה ששומע התורה הנפולה ממנו, והוא בחי' היוד חכמה עלאה, כי האלפין הנפולין הם בחי' יוד כמש"כ רבינו (בחי' אודה שמך כי עשית פלא), ולכן התלמיד הזה יש לו הכח המבואר שם על הרבי האמיתי להעלות בחינת החכמה תתאה מכל הרעים ורשעים שבעולם.

כח:ג 'בני לן ביתא באוירא דעלמא' – ע' בכוונות האריז"ל על ברכת השחר, רוקע הארץ על המים. האר"ץ לאה, ע"ל המי"ם – ה' מים, חמשה פעמים מים מספרת דמות, ודמות זה הוא לאה, ע"כ. והרי דמת חסר, בגמטריא ד' אלפין שהם בכתר של לאה.

כח:ג – זין חית … מהם החרוף והבזיונות בבחינת (איוב לא) ובוז משפחות יחתני, בחינת חית, ע"כ. וזה לעומת זה מצינו במפשחות של עם ישראל המכובדים, שהש"י מקיף שמם בי"ה שמו, (בראשית מו:ג, במדבר כו:ג) לבני יששכר משפחת תולע – התולעי. ובני יששכר יודעי בינה לעתים, בחי' קרבן התמיד במועדו. ותולע בן פואה שפט את ישראל כג שנים (2719-2742) אחר אבימלך בן גדעון (ראשי תיבות אב"ג...). (ועמש"כ שפואה אותיות והאף). וע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' שיששכר הוא נגד תאוות ממון שהוא משמר ראשונה של הלילה, בחי' חמור נעור, כי יששכר הוא חמור גרם ותרגם אונקלוס עתיר בנכסי. וזה הענין של הציווי של קרבן התמיד כמש"כ.

כח:ג 'ועל ידי זה יוד – הינו תתקן על ידי זה האלפין בחי' כי עשית פלא וכו' יוד בחינת וידו אבן – לשון השלכה הינו קלפתו זרק.' הרי שדוקא בחי' פלא זורק את הקליפה, וכן מצינו בכמה מקומות, למשל ברכת המינים לאבדם בשמונה עשרה מבואר בכוונות שהוא בכתר.

לקוטי הלכות, ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:א. מוהרנ"ת מסביר איך שהתיקונים תורה כח נעשים על ידי תלמיד חכם הנודד. ובזה אתי שפיר שהד' אלפין הם בחי' הת"ם, מקומות אחרות. וב"ה הרבה מהחידושים שאני כותב כאן היה בנידודי הננח מטבריה להילולא של רחל אמנו, ועל הדרך הגענו גם למערת אליהו ששם בנו את הרצפה באויר. ושוב בנסיעה על הילולא של סבא ישראל תשע”ה.

בלקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:ב כז"ל וזה שאמרו רז"ל ארבעה פתחו באף וכו' ועל כן הם ד כנגד ד אלפין הנ"ל, כי הם פגמו באלפין הנ"ל ונעשה אצלם מאלף אף שהוא בחינת אף תקפא דדינא, ע"ש. ויש להוסיף שמצינו שאות למד הוא בחי' מגדל הפורח באויר [ע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה צא ז”ל ומה שהתלמיד מקבל ממנו שזה בחינת חכמה תתאה הוא בחינת למד שהוא בחי' מגדל הפורח באויר, כי הלב פורח באויר ושומע מה שהרב אומר ועל ידי זה מבין האדם השומע ע”ש. וי”ל שתולע, חסר הל' של הלב, לשון תועה בחי' ויהי כאשר התעו אתי (וירא כ:יג) שתרגם אונקלוס טעו], וע' בסנהדרין (דף קו:) א"ר ארבע מאה בעיי' בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ופרש"י ז"ל מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד מפני מה כפופה למטה לשון מ"ר מפי השמועה, ל"א וכו' לעשות כישוף להעמיד מגדל באויר, ע"כ. וע' בזוהר הקדוש (משפטים קב.) ששלמה המלך ברר אותם ד' מאות הלכות, שזה המבואר כאן בתורה כח ובלקוטי הלכות ששלמה המלך זכה להם בקדושה.

[והנה כאשר אברהם ושרה עסקו בהכנסת אורחים עם הג' מלאכים, בחי' תלמידי חכמים אמיתיים, והם ממש בבחי' הקרבן תמיד, כי המלאכים לא היו צריכים את המאכל הזה, וכמו שאמרו חז”ל לענין הקרבן תמיד שאין לפני השם יתברך אכילה ושתיה אלא כאילו מארחים את השכינה הקדושה בבית המקדש, ושרה היתה באהל, בחי' לא"ה (לאה בא”ת ב”ש כתצ בגמטריא שיר, כי לאה שורש של השיר כמו שגילה רבינו בתורה רכו), שרה אמנו, ששרה לשון שיר (תורה מט), צחקה בקרבה, בחי' רדה בקרב איביך שנעשה על ידי התפלה של הבעל כח עד שזוכין להשיר פשוט כפול משולש מרובע (לקמ"ת ח:ג), פתחה ואמרה (וירא יח:יג) האף אמנם אלד וכו', שעברה על הד' אלפין להא' אלפין [והנה ראיה לדברינו שהאף היה לשון מרפא, הוא מה שמצינו מיד אחר כך שאברהם אבינו בתפלותיו להשם יתברך לרחם על סדום, השתמש פעמים במלת 'האף', ודו”ק. ועוד יש להעיר שאחד השופטים של בני ישראל היה תולע בן פואה, פואה זה אותיות והאף], וזה אמנם אלד, אותיות אמן א'למד (וע' בכוונות לתיקון חצות שהשם אל”ד בגמטריא לאה), וה' בחי' ד' עם י' (חכמה עילאה – תורה צא תנינא הנ”ל), בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע כמבואר בתורה מט. שרה אמרה (שם פסוק יב) אחרי בלתי (שזה ענין של חרופין כמו שכ' רש”י עה"פ אסף ה' את חרפתי, בראשית ל:כג) היתה לי עדנה ואדני זקן. הי-תהלי, תהלי בגמטריא ד' אלפין, והי, כנ”ל. עדנה לשון וסת כמו שפרש”י, שהוא לשון תמיד (ע' רש”י ריש פ' תצוה. וזה ג”כ בחי' תולע), ואדני זקן, והש”י שנה לשונה מפני השלום (רש”י שם פסוק יג), כי זה התיקון להאלפין נפולין, להעלות רק הטוב הגנוז בדבריה, ולכן הפסוק ממשיך (פסוק יד) היפלא מה' דבר, כמו שכ' רבינו ז”ל פלא דא אלף וזה יוד צורת אלף. וזה יוד, לשון אודה. יוד בחי' וידו אבן – לשון השלכה, הינו קליפתו זרק. ע”ש שזה תיקון האלפין. וזה 'ה-יפלא' שמפליא עם ה' הנ"ל (היפלא מ'השם ד'בר למועד, ר”ת למד. גם 'למה זה צחקה' למה בגמטריא למד עם הכולל). וזה 'למועד אשוב אילך כעת חיה' הרי כאן שלושה פעמים חזרה: למועד, אשוב, כעת. שזה בחי' השיר פכמ"מ שחוזרת על עצמה ג' פעמים. וזה 'כעת' בגמטריא ע"ה נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' בספר אדיר במרום עמ' רנח-רנט בסוד ואל הבקר רץ אברהם, שהכל בנוי משם אהי”ה, ומסיים שם שכל זה נמשך מן העת רצון, והוא כי ע”ת הוא ת”ע ע”ש, והנה ע”ת עם אהי”ה שהוא השורש, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).ובודאי מה ששרה אמנו התעבר עם יצחק וארחו בכריסה ז' חדשים הוא בבחי' הכנסת אורח ת"ח אמיתי. וזה מה שאמר הש"י 'למועד' בחי' קרבן תמיד שכתוב בו 'במועדו', ושרה נפקדה בראש השנה עם יצחק, שהוא בחי' ראש השנה, בחי' תמיד, תמיד עיני ה”א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (לקמ”ת ח:י). אמנם (פסוק טו) ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ואילו התיקון של האלפין הוא מבחי' חסד. כי שרה באמת לא טעה בהאלפין הנפולין כמו שביארנו, כי שרה אחזה בה' אלפין, בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע, ואף על פי ששיר זה מכונה שיר של חסד, יש בה גם את הכח של יראה כמבואר בלקוטי מוהר”ן תנינא תורה ח' כי הוא קול המוכיח שעושה תפילה בדין. כי שרה עשה דין ותפלה עם הש”י כאשר הכניסה את הגר, שהיא בת פרעה להיות צרה בביתה (כמבואר ברש”י פ' ויצא ל:ג-ו – ואבנה גם אנכי ממנה כשרה, דנני אלקים וכו' נפתולי וכו' נתעקשתי והפצרתי וכו' כמה בקשות וכו'). וזה בחי' הה' הנ"ל, כי יוסף הצדיק ג"כ עסק בתיקון של מצרים דייקא בה' כמש"כ הא לכם זרע (בראשית מו:כג), ואברהם ושרה לא הולידו עד שהגיעו לה"א הזאת (לק"מ נג), וה"א הזאת הוא שלמות הדיבור של שלום (לק"מ תורה נז).

 ולפי זה יש לפרש ותכחש שרה, היינו שההתנהגות עם שרה היה מכחיש אותה, לשון חולשה, כי רק דרך השיר פכמ”מ המוכיח נותן כח, וכאן היתה הטענה שצריכים לשנות ולתקן דבריה כאילו שרה לא צחקה, כאילו לא זכתה לדרך של השיר פכמ”מ (ומה שפירשנו למעלה שהאף זה בחי' השיר פכמ”מ, זה היה ג”כ טענינן דיבורה לטובה, א”נ צריכים לפרש שם סתם שהאף אינו דומה לאף, אלא בחי' החמשה יתרים מהד' אלפין כדלקמן), וטעה כטעות של שלמה, וזה האף, ה' אף, כי על שלמה כתיב ויהי שירו חמשה ואלף, חמש יותר מהד' אלפין, שרצה לתקן גם עם בת פרעה (בחי' ערף, בחי' אחוריים), ושוב השם יתברך הצדיק את שרה, ויאמר לא – כי יש את הל' ואת הא', כי צחקת, זכית לבחי' השיר פכמ"מ. ויש לי בס"ד כמה דרכים לפרש את זה, כי יש עוד כמה דקדוקים חזקים, א'מה שהש"י אמר למה זה צחקה שרה, שתיבת זה לכאו' מיותרת לגמרי, וי"ל שמרמז על הזין והא של האלפין נפולין. וב' מה שהש"י לא הוכיח את שרה, רק העיר לאברהם, ולא כתוב בתורה בכלל שהוכיחו את שרה, ושפיר י"ל שבאמת הש"י האיר לאברהם על מעלת שרה אמנו, ושרה כיחשה שצחקה לאלף – ל"א, ל-א' צחקתי, היינו רק להרים את האלפין, ויאמר לא כי צחקת, כי בחי' כתר וי' מיני נגינה, וגם כ"י בחינת שמן המשחה, ואכמ"ל יותר].

וזה בחי' הד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, כנגד הד' אלפין --- ועליהם גופא הגמרא אומרת (חגיגה טו:) שטינא היה בלבם, כלשון רבינו כאן. וגם הג' מלכים יש בהם בחי' ד', כי אמר רב יהודה אמר רב בקשו עוד למנות אחד (פרש"י שלמה), הרי שיש בחי' ששלמה המלך גם כן נכנס לטעות בהאלפין, וכמבואר כאן בלקוטי הלכות אות ז'.

בלקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:ו בסוף כז"ל וזהו 'ותשבתו הרמתה כי שם ביתו', בכל מקום שבא שם ביתו, כי בכל מקום שבא הכניס את התורות הנפולות הנזכרות לעיל מבחינת אוירא דעלמא לבחינת בית. ועל כן בכל מקום שבא שם ביתו וכנ"ל, ע"כ. ויש להוסיף שהרמתה לשון להרים מתה – אותיות הת"ם בחי' הד' אלפין, וא"ש בס"ד.

בלקוטי הלכות שם, מוהרנ"ת מפרש שעל ידי שהאדם נותן מנוחה להתלמיד חכם הנודד, בזה עוזר להתלמיד חכם כי עכשיו יכול לעסוק בבנין התורה ולהרים האלפין. וסיים עם ענין של הנסיעות של שמואל, ע"ש. הנה לכאו' מוהרנ"ת מראה בענין של ששמואל שעיקר התיקון של האלפין אינו מההכנסת אורחים אלא מהנייחא של התלמיד חכם כאשר הוא מטולטל בדרך ושובת בבית, כי שמואל הנביא היה מקפיד לא להנאות מאף אחד, והיה עושה לעצמו בית. והגמרא (ברכות י:) מבחנת בין שיטתו של שמואל הנביא שלא רצה להנות כלום מבני אדם לאלישע הנביא, שהרוצה להנות יהנה כמוהו, וכל התורה כאן בנוי על הדרך של אלישע הנביא, וקשה מאד לפרש שהדרך של שמואל הנביא הוא זה היסוד דברי רבינו כאן בתורה כח, שרבינו כותב בפירוש שהעיקר תלוי בהחסד, אלא שכדי לבוא לחסד צריכים להכניס ת"ח צדיקים. וכיון שמסורה בידינו שהלקוטי הלכות הוא פירוש בסיסי ללקוטי מוהר"ן נראה מוכרח מזה כמו שכתבנו בס"ד בריש התורה שקיים דברי התורה הזו יכולים בהאדם מיניה וביה, שגופו ישרת את נפשו, ע”ש מש”כ בס”ד וע' בלקוטי מוהר”ן תורה כב:ה.

ובהבנת התורה כאן בפשטות נראה, כי תורתן של השדין יהודאין היא בלי תועלת ותלאה את אלהים ואנשים, והתיקון לזה להחזיק את התורה בחסד, שתורה תחילתה וסופה גמילות חסדים (סוטה יד.). היינו שכל מהותה ותכליתה חסד. ורבינו מגלה שאיך מחזיקים את התורה שתראה מציאותה של חסד. ועמש"כ כח:ג.

תורה כח – מרומז היטב במשלי ריש פרק יד

פסוק א: חכמות נשים בנתה ביתה – לבנות לאה בחי' נשים ע"י שמביאים חכמים לבית.

פסוק ב: הולך בישרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו – בחי' החרופין.

פסוק ג: בפי אויל חטר גאוה – הפך תולע דקדשה.

פסוק ד: באין אלפים אבוס בר – אלו האלפין. ופ' רש"י כלומר במקום שאין ת"ח...

ורב תבואות בכח שור – שור בגמטריא תול"ע ואבגית"ץ.

פסוק ה: עד אמנים לא יכזב – בחי' אמנים עלי תולע.

פסוק יא: בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח, בחי' בית באויר של קדשה ולהשמיד הבית באוירא של הבל הקליפה.

תורה כח-כט

סמיכות תורה כט לתורה כח, כי תורה כח מדבר על תיקון של התולע, ותורה כט גם כן (סוף אות ה') – אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. גם בחי' כבש, ולמכסה עתיק. ועוד רמזים ואכמ"ל.

תורה כט

ע' מש"כ בתורה ו:ג.

תורה כט:א 'ועקר מה שנתקבל הדבור הוא מחמת הטוב שיש בו' – ע' תורה א' שע"י חן הדבור נתקבל ע"ש. וע' בזוהר הקדוש פ' בראשית (לו.) נאלמתי דומיה וגו' מאי טעמא בגין דהחשיתי מטוב דלא אזיל קול בהדה ע"כ, היינו שהדבור היא המלכות וטוב ז"א. 

ונראה לעניות דעתי שענין 'דבור שאינו נשמע' הוא כנ"ל, כי הלוא רואים שרוב העולם מדברים תמיד בלי דעת ושומעים דבריהם, אלא ענין שמיעה הוא ענין תשמיש וזיווג כידוע (רש"י בראשית ד:כג), דהינו שהדיבור, שהוא בחי' האותיות, הנפש, והמלכות, מקבלת את הקול, שהוא נמשך מהדעת, והכיסופין טובים, והרוח. וע' בתורה יט, שכאשר הדיבור אינו בשלמות לשון הקודש אז שולט עליה הנחש, שהוא הרע הכולל, רוח סערה, רוח שטות. ומטיל בה זהמא, שזה בחי' דם נדה המבואר כאן.

וע"ש בתורה יט ששלמות הדיבור תלוי ביראת שמים, ואילו כאן רבינו גילה ששלימות הדיבור תלוי בדעת. וי"ל על פי המבואר בתורה טו, ששורש היראה הוא בדעת, וכן מביא שם את הגמרא (ברכות ו) שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. וגם בתורה יט רבינו מבאר איך שצריכים לדעת את הטוב שבתרגום להעלותו ולבררו מהרע, וענין היראת שמים הוא תלוי באודניא, בשמיעת הדיבור. וע"ש ששמיעת הדיבור הוא על ידי הצדיק שעשה את הדיבור. וזה כמו שנתבאר לעיל, שענין השמיעה הוא חיבור הקול והדיבור.

ולכן מצינו בכמה מקומות שהקורא צריך להשמיע לאזנו, כמו בקריאת שמו – ברכות ב:ג. וז”ל רבינו בתורה נ: מיין מתיקין זה בחינת מיין דדכין, זרע קדש, שמירת הברית... אזי דבוריו מתוקים וטובים, וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות טו) השמע לאזנך וכו', אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי טו:ל) ושמועה טובה תדשן עצם (ואגב, אותיות היסוד של מאור עינים ישמח ל'ב ושמוע'ה טוב'ה תדש'ן עצ'ם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”הג, וכן באמת מצינו התרגום יונתן בן עוזיאל עה”פ בישעיה (סב, הפטרה לפרשת נצבים) עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה וכו' שתירגם ז”ל בשרו בשורן טבן ונחמן לצדיקיא וכו' ע”ש, הרי שאין לך שמועה טובה מנחמן). וכשעצמות מרגישין מתיקות הדבורים, זה בחינת: כל עצמותי תאמרנה, ואז אריה נחת ואכל קרבנו ע”ש. הרי מבואר עוד שכל עצמותי תאמרנה הוא דייקא על ידי השמיעה, כנלע"ד.

תורה כט:א 'על ידי שלוקחין הדבור מהדעת' – ע' משלי טז:א לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. וידוע שהלב הוא הדעת. ולפי המבואר כאן י"ל לאדם, הכוונה להצדיק, שעל ידי שמשבחים ומתקשרים להצדיק זוכים למערכי לב.

תורה כט – י"ל בכמה אופנים מש"כ (משלי טו:כב-) הפר מחשבות באין סוד וברב יועצים תקום, זה בחינת הקמת הברית על ידי הצדיק, שבלי זה אין סוד, כי הולך רכיל מגלה סוד. (פסוק כג) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. דבר בעתו מה טוב, מראה לכל התורה כאן, שהדיבור צריך להיות עם טוב, ועי"ז לא שולט העת רע של השפחה בישא.

תורה כט:ב 'ולהקים ולרומם את הדעת הוא על ידי שבח הצדיקים' הינו שלא מספיק להמשיך טוב מהדעת לתוך הדיבור אלא צריכים להקים ולרומם את הדעת ממוחין דקטנות עד כדי כך שהדיבור בעצמו ימשך מהדעת (וכן משמע מהפרפראות לחכמה כאן). ובזה יש לראות שיש ג' בחינות של דיבורים. יש דיבור של דם נדה, של דמים סתם וזה בחי' מוחין דקטנות, ויש דיבור של דם נעכר ונעשה חלב – וזה בגדלות המוחין ובחיבור גמור של קב"ה ושכינתיה.

ולפי זה נתברר ומחוור כמה דברים בתורה זו. 

באות א' רבינו מגלה שדיבור בלא דעת אינה נשמעת, אבל לא משמע שיש פגם בזה. אכן בהמשך התורה רבינו מבאר הענין של הולך רכיל מגלה סתם, שדברי תורה הם אסורים להגיד סתם באופן שאינם נשמעים. ונראה לע"ד כי כיון שהדיבור גופא הוא תורה, אז צריך לבוא מהדעת, ומי שרק ממשיך דעת וטוב, בחי' סוד, לתוך דיבור בעלמא, שאינו משורש קדוש, הרי מפיל הסוד בגלותא, וכמוצא זרע לבטלה ח"ו. ולכן דברי תורה מותרין רק בבחי' ביומי דרשב"י.

וכמו שדברי תורה חייבין להיות נמשכין מהרמת המוחין בדעת, הגמרא לומדת שכמו כן האי מאן דבעי וכו', שמי שכבר פגם, ואינו רק בבחי' מוחין דקטנות, אלא בבחי' דם נדה, כדי שהוא יזכה לדיבור הנשמעת הוא צריך לתיקון הכללי, להרמת המוחין. כי בשבילו כמו בדברי תורה לא מספיק להמשיך טוב לתוך הדיבור, אלא צריכים לדאוג שהדיבור בעצמו תהיה מתוקן. מה שאין כן מי שלא פגם וצריך איזה דיבור בעלמא, מותר לו לדבר ואין בזה שום פגם, רק לא תהיה בחי' דיבור הנשמעת, כן נלע"ד. אכן כל מי שהוא ת"ח יותר, צריך להקפיד יותר על דיבורו – בגדיו, כי דיבורו תהיה יותר בבחינת דברי תורה, כי אפילו שיחתן של ת"ח צריך לימוד כידוע, עד כדי כך שיבוא לבחינת שיצטרך לבכל עת יהיו בגדיך לבנים, שידבר רק במוחין דגדלות, ואם לאו מתחייב בנפשו כעובר על דם נדה, אף על פי שבגדיו אינם ממש פגומים בבחי' דם נדה, אלא בבחי' דמים בעלמא בבחי' מוחין דקטנות, אבל לעומת התורה שהוא מוציא וממשיך לתוך הדיבור, אותם דמים ודיבור אינן אלא פגומים כנ"ל.

ועוד נתברר, דהנה יש לעיין למה בענין תיקון הכללי של הדיבור צריכים קודם כל לדבר בשבח הצדיק ורק אח"כ יכולים לדבר, ואילו לענין התיקון הכללי של משא ומתן מספיק מחשבה וכוונה ובשעת מעשה בלי שום הקדמה (ואפילו בהדיבורים של המשא ומתן מספיק כנ”ל). ולפי משנ"ל מבואר הדבר, שכדי להוציא דיבור הנשמעת צריכים קודם לתקן כלליות הגידין, שיהיה נעכר הדם ונעשה חלב, ולכן צריכים קודם לדבר בשבח הצדיק, ורק אח”כ ימשך מהדעת דיבורים הנשמעים ביחוד הקול והדיבור כנ”ל. אכן במשא ומתן בעלמא אין המטרה לזכות לדיבור הנשמעת באופן כנ”ל, רק שהדיבור לא תהיה פגומה בדמים של גניבה, ותהיה דיבור באמונה מכוונת אל התכלית ליתן צדקה, ולכן מספיק להמשיך לתוך הדיבורים, והמעשה של המשא ומתן, את הדעת וטוב הכוונה. כי משא ומתן בכלל אינו מעשה של קדושה כמו דיבור הנשמעת ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', רק טהרתה מדמים וכוונתה ומטרתה הם קדושים, וכן הצדקה שנותן בסוף, ועליהם יתיחד שמו יתברך.

תורה כט:ד תיקון הברית שהוא כלליות הגידין.

דבר זה מבואר יפה בריש ספר אדיר במרום (עמ' ו) ז"ל נמצא ששני תרי"ג הם. התרי"ג הא' הוא מה שעשה הקב"ה, והוא בחינת מלכות בפני עצמה, והוא הגוף הניתן לאדם. ויש תרי"ג אחר שהוא מה שעושה האדם והוא בחינת מלכות בסוד מצוה, וזהו התרי"ג מצות. אך האמת הוא שהכל נכלל בתרי"ג, אלא שבאחד מן המאורות האלו נכללים התרי"ג השניים, והוא עטרת הברית שהיא לבדה מקבלת לכל התרי"ג, עכ"ל, ע"ש.

תורה כט:ד 'שד"י על שם ששדי ויורה כחץ לבנונית ותקונין לכל פרט ופרט' – ע' בכוונות לברכת איבוד המינים, שהר"ת של 'שובר איובים ומכניע זדים' בגמטריא שד"י.

כט:ד תינוק יונק משדי אמו (ברכות ג), תינוק היינו המוחין דקטנות שהוא יונק ונגדל מקטנותו, ע"י תיקון הכללי שהוא שדי ויורה כחץ, וזה אמו דא כנסיה כמ"ש (משלי כג) אל תבוז כי זקנה אמך) פי' רש"י כנסייתך, ששם נתכנסין ונכללים כל התיקונים, ע"כ. 

עיין ברזין גניזין, מערכה ו' עה"פ ויזכר אלקים את רחל, דרוש א', איך שאימא מסירה את הערלה, ועל ידי זה הטיפה יכולה לצאת לנוקבא. (ושם מבאר שמשיח בן יוסף בחי' יסוד, מסטרא דדינא). 

וע"ע בדרוש ב' שכז"ל וישמע אליה אלקים, דהא כד אהבה אשתכחת ושכינתא סלקת, כדין כולהו בירורין דברירת כל זמנא דגלותא מכתנשין בגווה. בגין כן וישמע אליה אלקים, כמד"א (שמואל א:טו:ד) וישמע שאול וכו' (-שתרגם יונתן, וכנש, כלום אספם שיהיו נשמעים אליו. וגם מצינו ששמע לשון ביאה).

כט:ט 'וזה שתרגום יונתן (על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צד): בזוזי ובזוזי דבזוזי, הינו בחי' תאות ממון.'

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא לשון בזיון, שהוא ג"כ פגם בדמים כידוע. וכן תראה בספר משלי בפסוק לפני 'הולך רכיל מגלה סוד' (משלי יא: פסוק יג), כתוב (פסוק יב) בז לרעהו חסר לב ואיש תבונות יחריש. וע"ש בפסוקים הקודמים שיש בהם הרבה רמזים למה שרבינו גילה כאן, ואכמ"ל.

כט:י 'כסף נבחר לשון צדיק' – ע' ברש"י שם (משלי י:כ) שכז"ל שיודע להוכיח עכ"ל. וידוע ענין הידיעה להוכיח מלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שהוא ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא תיקון הכללי.

כט:שייך לאות ח: ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת אף שיין מזיק לה כנ"ל בחינת יין כי יתאדם, שאחריתו דם, בחינת נכנס יין יצא סוד כנ"ל, עם כל זה רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי וכו' ע"כ.

עיין במסכת שבת רפואה לזבה, שהגמרא מציעה רפואה אחת, ואם זה לא עובד, מציעה עוד רפואה, וכן כמה וכמה רפואות זה אחר זה, ואז מציעה ז"ל ואי לא, ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה ופרש"י כלומר יין הרבה תשתה תמיד עכ"ל. ומשמע שאדרבה בשלב הזה היין רפואה לה, כי דוחק לפרש שזה רמז ליין שהצדיק הסתכל בו, לפי מה שפרש"י, ואולי זה רפואה ומועלת לה רק לאחר שנסיתה בכל הרפואות הקודמות, אבל לכתחילה מזקת. 

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

רמז לזה מהפסוקים בברכת יעקב ליהודה (ויחי מט:יא-יב) אסרי לגפן (בחי' אשה) עירה ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה. חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב. והמעיין בתורה כאן יראה להוציא הרבה רמזים ואכמ"ל.

   והנה הבאתי כמה פעמים מה שאמרו לי בשם הגר"א שסוד תיקון הברית בסוד כי הוא כסותה לבדה (שמות כב:כו – ופרש"י זו טלית), כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' בספר חרדים דף עב – חק לישראל פ' שמות ליום ד' – שפירש: שארה – מעשה, כסותה – דיבור, עונתה - מחשבה). ולשון סותה פרש"י ז"ל לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא וכו' וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא לשון הסתת שכרות במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה, עכ"ל. סותה זה בחי' וסת, ובגמטריא עת ע"ה, והוא בחי' פגם ודם נדה, ובחי' אל תרא יין כי יתאדם שאחריתו דם, כי היין בוגד (אות ח), שכל זה נרמז ברש"י הנ"ל. כי לית כבוד בלא כ"ף (תורה ו' – וע"ש באריכות בענין תיקון הברית) ועם הכ"ף, סותה נעשה כסותה שהוא בחי' תיקון הברית ותיקון הבגדים. ודו"ק בלשון רש"י שאין לו 'דמיון במקרא', ויש עוד הרבה רמזים ואכמ"ל.

והנה בענין לבוש הנשמה ארחיב קצת פה בעזה"י, ע"פ המבואר בשער הכוונות ענין סוכות דרוש ז', שלכל נפש אדם יש לו לבוש אחד הנקראת צלם (ולא זו הצל”ם של המוחין ע”ש), ועוד שני לבושים הנקראים צללים, והם מחות"ם – נה"י דאימא, צלם – מקס"א, וצל אחד מקמ"ג – בצ"ל אהי"ה, והוא מהזכר, וצל אחד מקנ"א כמנין בצל-אל, והוא מהנוקבא. ואלו השני צללים הם בחי' בבואה ובבואה דבבואה, וכמו דאי' בגמרא (במס' כתובות קכב. ובגיטין סו.) שבני אדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה, אבל השדים בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. וע"ש באריכות איך שאין דבר בעולם שנברא אלא על ידי זו"ן, אכן כאשר יוצא הזרע חוץ מהנוקבא – לבטלה, נוצרים משם שדין ורוחין וכו'. ונמצא שעיקר ההבדל בין האדם הנולד מאשה לשד שנולד מזרע לבטלה, הוא הצל השני מקנ"א הנ"ל. וזה הצל השני הוא ממש כח המהווה את גוף האדם, אותו גוף שחסר להשדין, ועל כן הסתלקותו ממש הוראת המיתה ר"ל, ע"ש כל זה ביותר ביאור.

הרי שעיקר הקמת האדם, ובשמירת הברית, הוא בחותם בבואה דדבואה. חותם בבואה דבבואה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

והנה ע"ש בכוונות ענין סוכות דרוש ו', והוא דרוש ליל הושענא רבא. ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנקרא ליל החותם, ומפרש שם הענין שבליל הושענא רבא יש מסירת הפתקים, או כפי לשון אחר שם אז נכתבים הפתקים, ומסירתם ביום. ומפרש שם את הענין להסתכל אחר חצות לילה לראות אם יש בבואה דבבואה, כי אם נסתלק זה מורה שנגזר עליו לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו ע"ש. והיוצא מדבריו שהחותם של כתיבת ומסירת הפתק, הוא חותם בבואה דבבואה, שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – שהוא החותם של הפתק הקדוש של רבינו!!!

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

מצאתי בעזה"י בסוף ספר אדיר במרום ביאור ארוך שממש מתאים להתורה פה, כי הרמח"ל כותב שם ממש בענין "התיקון הכללי", וכותב שצריכים לתקן את הדיבור והצדק על ידי העינים.

ז"ל המלך הח' הוא המלך הדר, והוא התיקון הכללי לכל קלקולי השבירה. וכאן נזכרו אשתו כידוע, שכבר נתקנו הדברים בסוד דוכרא ונוקבא. וגם שם העיר (-ע' בתורה כט:ג שצריכים ואז היא נקראת עיר הדמים), כי קבע זה בהנהגת המלכות מה שקבע, כמש"כ לך עוד בס"ד. הנה כשנשלמו כל הענינים האלה שזכרנו לימצא למעלה בסוד הפה, נקרא שנשלם כל מעשה הפה. וסודו צדק (ע' כט:ג בחי' צדק מכותא קדישא, שזה בחינת הבגדים וכו'), וסוד זה (משלי ח:ח) בצדק כל אמרי פי. וכן אמר (ב"מ מט) שיהיה הין שלך צדק, וכן (שמות כג:ח) דברי צדיקים. וסוד זה הוא התלהטות שנעשה מן הקול המתלהב באויר, והוא סוד (תהלים כט:ז) קול ה' חוצב להבות אש. כי נדחק הקול מן השפתים הנסתמים, ומורר בו סוד החום, ומתלהט ונבקע באויר, והוא סוד הקולות והלפידים והלהבה המתלהבת, בכללות כל מה שזכרנו למעלה בכל עניני הקול. ומכאן שכינה ההנהגה למטה בסוד צדק, שאינו מהפך בזכות כנ"ל, אלא מעניש מיד. והנה זה סוד ירושלים, שהיא עיר הצדק, והוא תוקף הדין, כמו … … (חסר בספר). אך המשפט הוא מיתוק בזכות הרבה, וממעט בעונשים ,והוא סוד (זכריה ח:טז) ומשפט שלום וצריך שזה יתחבר עם הצדק, ויצא הדין במיתוק וזה סוד חיבור דו"ן ,וצדק נעשה צדקה. והוא סוד (תהלים נא:כ) תבנה חומות ירושלים. והוא מ"ש באדר"ז: וקרתא קדישא ושורוי לא אזדמנו. כי הדין בתחלתו אין בו כל כך סדרים בסוד (אבות פ"א) והוו מתונים בדין, אלא יקוב הדין את ההר (יבמות צב). וזהו צדק שהוא שירותא. אבל בסוד המשפט נתקן הצדק ג"כ, ומזדמנים בו סדרים ותיקונים גדולים, שאין הדבר נעשה במהירות ובהלה. ואלה הסדרים הם בנין העיר. והעיקר בנין החומות, שהם סדרים גדולים לתת מעצר לכח הדין. וסוד זה (משלי כה:כח) עיר פרוצה אין חומה, אחר כך: אשר אין מעצור לרוחו והנה סדו צד"ק נודע למטה בסוד ג' אדנ'. והיינו כי האורות למעלה הם נשגבים מאד, ואין נודע להם שם, אלא כשמגיעים למטה, נסדרים השמות לפי השרש שהיו מאירים גם למעלה. והנה זה הצדק המתגלה למטה, הוא עצמו הנשרש למעלה, בסוד (משלי ח:ח) בצדק כל אמרי פי, כמש"ל. ואחר כך כשנסדר בסדרים בסוד החומות – נקראת צדקה. ואמנם סוד תיקון הצדק תלוי בעינים, והוא סוד שפי' (ישעיה לג:כ) עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן והארת העינים בה, הוא שם יק. והנה בהתחבר שם יק אל צדק הוא כמנין הד"ר. וזה סוד המלך הדר כי הנה ההבלים של הפה היו מתלהטים כנ"ל, בסוד צדק. ושם ע"ב שנסתם בתוך הפה, לא נתגלה עוד דרך שם, אלא יעלה למקומות למחשבה, ומשם היה מאיר דרך הפנים בסוד (קהלת ח:א) חכמת אדם תאיר פניו. והנה תראה כי הפה היא סוף הפנים והיא הגילוי שלהם. והאמת כי הפה מהבינה, והפנים מחכמה. ובהתפשט אור הפה דרך הפנים, היה מתחבר באורות של הפה שהם למטה, ומתקן אותם ומחזיק אותם. ומכאן יוצא התיקון למטה של הדר, שהוא חיבור דו"ן. כי גם למעלה כשהאיר אור זה, גרם למה שנסתלק מן ההבלים דהיינו הפשוט שלהם שיחזור ויתחבר עם ההבלים אבל יש הפרש גדול ממה שהיה בתחלה. שבתחלה היו גוף אחד, שלא נתפרשו זה מזה כלל, ומצד עצמם היו אחד. אבל אחר כך חיבורם היה תלוי באור הפנים המאיר עליהם. והנה כנגד זה יצא המלך הדר הזה למטה. והוקבעה ההנהגה בסוד דו"ן. והנה ענין תיקון זה של הצדק ויק, שזכרנו, היה בהדר. אבל היה מתחלק בין הוא ואשתו, והוא סוד המתקלא דו"ן. ונקרא הזכר צדיק, דהיינו צדק י', והנוק' צדקה. ואמנם המתקלא, שהיא מ"ה וב"ן, סודה הדר ומהיטבאל. וסוד זה כי ב"ן הוא שרש הקלקולים, כמ"ש במ"א. והוא בסוד מלכות בלא בחי' היסוד עמה. והיינו עד לא קבילת דכורא. אבל בהיסוד עמה, אדרבא בה תלוי כל החמדה, כמפורש במקומו. והנה נוק' בבחי' ב"ן לבדו נקראת בן טבאל, פירוש – שהטוב נעלם והרע שולט. אבל כשנתחבר עמה היסוד, חוזרת ג"כ היא להתחדש מציאותה בבחי' מ"ה. ואז היא מהיטבאל (מ”ה-ב”ן). ומה שהיא טבאל, שר"ל לא טוב, הוא טובאל, שר"ל טוב גדול. וזה בן טבאל. וזה מה טבאל. והי' נוספת בו, שהוא בחי' היסוד שנתחבר עמה. שאז חוזרת גם היא לבחי' מ"ה.

    והנה מכאן נמשכה הנהגת המלכות המשפעת, בסוד רוח הקדש, וזהו: ושם עירו פעו. וסוד זה כי כיון שנסתמו הפתחים, דהיינו סתימת הפה, וכל הנ"ל, הנה מכאן נשרשה הבריאה להיותה גסה וחשוכה מצד עצמה. אבל ניתן לה תיקון בסוד השפעה הבאה ממלכות, בסוד רוח הזה שמאיר חשכה. ולפי שיעור ההשפעה, כך היא ההארה הנמצאת. והנך רואה ההפרש בין היות הפתחים נפתחים מתחילה, או בהיות הרוח נשפע עתה. כי מתחלה היתה הבריאה בהירה וזכה מצד עצמה. אבל עתה מצד עצמה היא חשוכה. אלא שבאה לה הארה ממקום אחר. והנה מלך הדר זה צריך לתקן כל קלקולי השבירה כנ"ל. והוא שצריך מ"ה לשלוט על ב"ן שליטה גדולה, עד שב"ן עצמו ישוב להיות משפיע לעולמות, בסוד (תהלים קיד:ח) ההפכי הצור אגם מים. והוא סוד מהיטבאל, שהנוק' עצמה חוזרת ליקרא בסוד מ"ה (- אולי זה בחי' דם נעכר ונעשה חלב בתורה כט). וכללות התיקונים הנעשים בענין זה הוא מה שהוזכר בפסוק, בסוד: מטרד ומי זהב. ואפרש לך כל ענין זה הסדר על פי לשון המאמר אשר אנחנו בו, ע"כ.

(וע' בקיצור הכוונות של הרמח"ל בענין קידוש ליל שבת, 'ותתן עין בכוס ותכוין וכו' עוד תכוין ע"י ראית העין להמשיך לה הארות מבחינת כתר וכו' ע"ש).

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש. בתורה טו – שרבינו מגלה איך לזכות לסודות התורה, שצריכים להעלות היראה לשורשה בדעת, וזה ענין התורה שלפנינו, כי יראה הוא בחי' הדיבור, שצריכים להמשיכו מהדעת. ובסוף התורה רבינו מפרש את הפסוק עיני בנאמני ארץ וכו' הוא ישרתני, עיני זה בחי' דעת וכו'. הוא ישרתני זה בחי' סתרי אורייתא.

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

נראה לע"ד על דרך אפשר, שהאשה היא בחי' דיבור שכבר יצא, והרי בכל התורה רבינו דיבור על איך להוציא את הדיבור לכתחילה, שצריכים להמשיכה מהדעת, וכאן יש פגם בהדיבור שכבר יצא. ובודאי צריכים להמשיך לה דעת, וזה בחי' עינים של הצדיק (כמו שהבאתי לעיל מתורה טו). אכן כאן צריכים לתקן את עצם הלבוש. כי רבינו דיבור על רבב ופגם בהבגדים, ולכאו' הפגם בהבגדים הוא מראה על מהות הדיבורים כמו שכתבנו לעיל. אכן עצם הבגדים שהם ממלכות, נראה לעניות דעתי ששורשם הם מבחי' בינה וחשמ"ל, כי המלכות הוא למעלה מהנשמות, והיא בחי' בינה וחשמ"ל להנשמות (כן נראה לענ"ד). וזה בחי' השערות שהם ממותרי המוחין שנה”י דאימא מתלבשת במוחין ומזה תוצאת הבגדים יעו' בכוונות למצות ציצית כמה אופנים ובחינות בזה (ועוד ראוי לציין שלבישת הטלית בבקר מטהר את הג”ת של עולם יצירה, שהוא עולם הדיבור). ועל כן כיון שצריכים לתקן הדיבור שכבר יצא, צריכים לתקן בהבגדים ממש, וזה על ידי הסתכלות הצדיק שהוא בחי' תיקון השערות.

מה שהתיקון תלוי דייקא בעינים של הצדיק, ולא בשערו, נראה משום שהסתכלות עושה כלי, ובנידון דידן – וסת.

תורה ל

פירוש על נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ל' – עיין ערך מלכות: להעלות המלכות וחכמה תתאה על ידי חסד לקבל חיות מאור הפנים.

ל:ב וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהינו משה רבנו ע"ה, כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר, שיהיה אמן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרחק כמותו, ע"כ.

ע' בזוהר הקדוש פרשת פקודי (רמא.) תא חזי כד פקיד קב"ה למשה על משכנא, לא הוה יכיל למיקם ביה, עד דקב"ה אחמי ליה כלא בדיוקניה, כל מלה ומלה, ע"ש. ופרשו המפרשים שם (מתוק מדבש) שהטעם שמשה רבינו לא היה יכול לעמוד בו, לפי שהוא היה מושרש בתפארת דאצילות, והיה רגיל בשיעור קומה העליונה דאצילות, ועתה צוהו הקב"ה לעשות משכן התחתון שהוא סוד משכנו של מט"ט שבעולם היצירה, והוא לא היה רגיל בשיעור מדות הקטנות של שם, ע"כ.

וע' בזוהר הקדוש פרשת תרומה (קמה.) שמגלה שם מעליותא שהיה לשיר השירים של שלמה המלך אפילו יותר מהשיר של משה רבינו, ואביא עיקרי הדברים הנוגעים לענינינו. כי שלמה המלך גרם לזווג זו"נ, כי השכינה היתה כבר מתוקנת לפניו. ואילו משה רבינו היה מתקן עוד את השכינה, 'משה זווג למטרוניתא בהאי עלמא לתתא' פירוש המתוק מדבש, כי כל מגמתו היה להוריד את השכינה שתשרה בתוך בני ישראל, כאומרו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ומפרש התרגום אם לית שכינתך וכו'. 'למהוי בהאי עלמא בזווגא שלים בתתאי'. והזוהר ממשכת 'ואי תימא היך עייל משה למטרוניתא בלחודא בהאי עלמא, דהא אתחזי פרודא', 'תא חזי קב"ה זווג לה במשה בקדמיתא, ואיהו הוות כלת משה כמה דאתמר (פירוש: כי משה היה מרכבה לז"א בתחתונים, וברדת השכינה לשרות על משה הרי היא מתיחדת למטה עם ז"א), כיון דאזדווגת ביה במשה, נחתת בהאי עלמא בזווגא דהאי עלמא, ואתתקנת בהאי עלמא מה דלא הוות מקדמת דנא', ע"ש. ולכאו' מבואר עוצם גדלותו של משה, על דרך שכתב רבינו, שבני ישראל היו צריכים צדקותו של משה רבינו, שהיה יכול להיות מרכבה לז"א ולהשלים בעצמו היחוד של זו"נ, כדי להמציא את השכינה לבנ"י שיהיו מקושרים בשכינה, ואילו שלמה המלך רק העלה את השכינה ליחדא ביחוד עליון.

תורה ל:ד שונא בצע הוא מסטרא דמלכות – וכן ע' תורה נו:ה ומלכות דס"א הוא מאסף ממון.

ל:ו "וצריך לראות לחתך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הארבע גליות, ולהעלותה משם. ועקר עליתה 'על ידי בחינות החסד", על פי מה שרבינו גילה בתורה לד:ז (ע"ש מש"כ וכן לעיל ב:ב) שיש לקשר האור בכלים הנשברים, יש להעיר גם כאן שכלי מלכות נשבר וירד הכלי במקום חסד דבריאה (והאור עלה בדעת דר הקו אמצעי כמו היסוד), כמבואר בספרי קבלה (ובכתבי זאת אני סומך על כללי חכמת האמת לרמח"ל אות ל).

ל:ו ועקר התשובה היא בבחינת שאינו יודע לשאל. הינו לעשות תשובה ולשאל כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים, שזה עקר התשובה, בבחינת (תהלים סט) אשר לא גזלתי אז אשיב, עכ"ל. [עיין במסכת ברכות (כג.) מתת הכסילים זבח (קהלת ד) אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושין תשובה. כי אינם יודעין לעשות רע, אי הכי צדיקים נינהו, אלא אל תהיה ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים. אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים והם מביאין קרבן לפני, ע"כ.]

יש לציין דאביי קבע במסכת כריתות (יב:) שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ולא יתחייב שני חטאות רק אם תהיה בשני העלמות, כי העלמות מחולקות (\מחלקין) להיות חייב חטאת על כל העלם והעלם. הרי שמה שמחייב החטאת הוא האי ידיעה, וכן פירש רש"י במסכת שבת (עב. ד"ה ופליגי) שחיוב הקרבן הוא על השגגה, כלומר על חסרון הידיעה הגורם לחטא, וכיון שנודע לו החטא בין הפעם הראשונה לשניה, ואחר כך שוב נעלמה ממנו אותה ידיעה, נמצאא שהיו כאן שתי שגגות שגרמו לשני חטאים, וחייב שני קרבנות. אמנם לשון הרמב"ם (שגגות ה:א) היא "שהידיעות מחלקות השגגות", ודייק האבני נזר (שו"ת חושן משפט סי' קצא אות ב' ד"ה והנה), שמשמע שידעת כל חטא היא סיבה לחייבו בקרבן.

ובכריתות (דף יח:) אמר אביי ומאן לימא לן דיום הכיפורים מכפר על דלא מתידע ליה, דילמא והוא דמתידע ליה, א"ל רבא, תרדא (-שוטה) הודע ולא הודע תנן (שבועות ב:), ע"כ.

ובכריתות (יט.) תניא א"ר אליעזר מה נפשך אי חלב אכל חייב אי נותר אכל חייב וכו' אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה, עד שיודע לו במה חטא.

ובמגלה עמקות (אופן קו) ז"ל כמו שדין ביעור חמץ מן הגוף, שאין מבערין את החמץ לא בחורין עילאין ולא בתתאין במקום שאין בן אדם שולטת בהן (כדאיתא בפסחים ח') כן גם כן העבירות שאין אדם זוכר מה שעשה בימי נערותו, אינו נענש עליהם, ע"כ. 

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.

והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.

וי"ל שזה בחי' את אשר אהב ה' יוכיח, כי כאשר אהבתי הוא מפקודין דעשה (זוה"ק מובא בלק"מ כ"פ), היינו דוקא זה שעובד את השם, הש"י מוכיחו, ואילו אלו שלא עובדים אותו יתברך, הרי משגיא לגוים ויאבדם. ואולי י"ל בזה מה שהש"י אמר למשה רבינו (ריש פ' בשלח פסוק טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ואיתא בזוהר הקדוש (נב:) בעתיקא תליא כלא, ואפילו אותה תפילה של משה רבינו לא היה זכה לבחינת עתיקא, ולכן בא התוכחה, ותכליתה לגאול את המלכות, ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו.

וכן מה שרבינו הביא מאברהם אבינו שרדף אחר הד' מלכים, נראה שאותם מלכים היו כעין בלבול של תפילה. כי מלכות בית דוד יצא מלוט. והרי (בראשית יד:ד) המלכים היו עבדים לכדרלעומר שתים עשרה שנה, ומרדו בשנת הי"ג, ומהיכא יצא להם למרוד, לכאו' זה היה כאשר לוט הפרד מאברהם ובחר לשבת איתם, והרי צעקת המושל בכסילים, צעקת שורש המלכות שבלוט, וכמש"כ (יח:כא) הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. ולכן נראה לע"ד שדייקא על ידי ביאת לוט היה המרידה. ובזה י"ל מה שכתוב בספר מי השילוח שעל ידי מחשבה אחת שהיה לאברהם אבינו לא לרדוף אחרי המלכים נולדו כל השני מיליון ארבעה מאות נפשות שלא רצו לצאת ממצרים ומתו במכת חשך, כי זה המחשבה היה להניח המלכות תחת שלטון הד' מלכים (ולא יהיה תיקון להד' בנים כמבואר, ועל כרחך ימותו מהם). (וחשך הוא ענין של ספק, וגם הפוך של קצירה כמו שקי"ל (ב"ב טז:) אידלי יומא אדלי קצירא).

ולפי מש"כ לפרש שכאשר מוכיחין את העושה מצוה יש אפשרות לבזותו ועל השומע להתחזק ולדון המוכיחו לכף זכות, יתכן ללמוד מזה להוכיח את המפרסמים של שקר אפילו בבזיונות, כי הם ממש באים מכח המצות שלהם, הענוה והתפילות והתורה וכו', ואם כן עליהם לעמוד בזה, עד שיזכו באמת לעזות דקדשה ולגלות את החסד של השיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה ל:ז כל הבלבולים באים על מחשבת המתפלל בבחי' מי ימלל גבורת ה' ישמיע  כל תהילתו ע"ש. ע' בספר החרדים (סט: מובא בחק לישראל, ויגש יום ב')  ז"ל מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו (משלי כז) כלומר לפי כוונתו בתפלתו מהללו, שאם באים לו מחשבות מהעולם נראה כי הוא כסף מלא סיגים לא יטהר לבבו ורחוק הוא לכן ישתדל באומץ להתרחק מהקליפות ולהטהר ולהדבק ביוצרו יתברך, ע"כ.

עיין מש"כ לעיל ט:ג שתפלה מלשון פלל, לשון מחשבה.

תורה ל:ח אמנם לכאורה איך אפשר לו להוכיח את כל אחד ואחד, הלא כל התפלות באין אצלו ביחד – של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים – ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו. אך יודע זאת על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהגן אם לאו, ע"כ.

בספר אמרי קדוש, עמוד התפילה כז"ל: אמר רבי אורי מסטרעליסק זי"ע: שבכל יום ויום קודם התפלה הוא מעיין על נפשות האנשים אשר הם יושבים אצלו, כל אשר עבר עליהם בכל יום ויום או בלילה בבחינת נר"נ של כל אחד ואחד בכל עולם ועולם שכל אחד שורש נשמתו הוא שם, והעביר חטאתו מהם.. ואח"כ בעת התפלה הוא מעיין גם כן על נפשות האנשים אשר יושבים אצלו, על הבל התפלה של כל אחד ואחד איך הוא נובע מליבו לפיו, ואם הוא רואה באיזה תיבה שאינו נובע מליבו לפיו ועי"ז יצאה התיבה מפיו באיזה סירכא, הוא מעיין באיזה און נעשה הסירכא ומפריד אותה ומדיח את נפשם כמו שמדיחים קרביים ובני מעיים.

“אמר: הטעם שהוא מאריך בעזרת אבותינו עד גאל ישראל, מפני שאז הוא מעיין על כל נפשות המפללים עמו ביחד בכמה גלגולים היה, והקלקולים של כל אחד ואחד איך הוא, ואיך שיתן התיקון לכל אחד ואחד כמו שצריך לו.

“אמר: אני אוהב שיעמדו האנשים לפני בתפלה ולא מאחורי, כמאמר חז"ל (ברכות כז:) אסור להתפלל אחורי רבו, כי אם עומדים לפני אז אפשר לי ליקח אותם איתי ולהעלותם, אבל בבחינת אחוריים בקושי הוא ליקח את האדם ולהעלותו, ע"כ.

ולכאורה מבואר הדבר שמעלה זו שהיה עושה ר' אורי היה רק עם אלו שהיו איתו ממש באותו חדר, ועדיף שיהיו עומדים לפניו ממש. ואילו רבינו מדבר על כל המתפללים שבכל העולם כולו, שכל תפילותם באים להצדיק, ואיך יבחן.

תורה לא – אית לן בירא

הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע. עיין תקונים חדשים של הרמח"ל, סוף תקון לט (עמ' רפז) ז"ל ועוד, רקיע בה קימין כוכבים ומזלות ודא צדיק. ומתמן נטלין כמה מלאכיא לאחתא מילין לעלמא כל חד בדרגיה. וישראל אתמר בהו אין מזל לישראל וכו' ע"ש.

בהתחלת התורה רבינו מייסד: 'צדקה – רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת' (וזה פשוט שדעת כולל כל הטבות וגמילת חסד שבעולם, כי דעת קנית מה חסרת), ובאות ב' רבינו מייסד : 'עקר החשיבות הצדקה היא האמונה'', ולפי זה עקר החשיבות של הדעת (הרחמים שעל ידי הדעת, ולכאורה היה צ"ל שהדעת הוא עיקר החשיבות של הרחמים שהוא פועל, אלא ע"כ שהאמונה היא עקר החשיבות של הדעת) היא האמונה. ובאמת דבר זה מבואר בכמה מקומות בדברי רבינו, שצריכים תמיד להעלות את האמונה, דהינו לעשות ממה שהוא רק מאמין לידיעה, ושוב להאמין עוד יותר.

אכן כמה דברים צריכים עיון, ובפרט לאור מה שאיתא בגמרא מסכת סוכה (מט:) ז"ל וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ע"כ. ופרש"י ז"ל אלא לפי גמילות חסדים שבה, הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל. והנה הבניהו לא פירש כמו רש"י אלא פירש שמשתלמת לפי התוצאה, כמה עזר באמת. ואילו רש"י לא תולה התשלום על התוצאה דוקא, רק בכמות שהאדם השקיעה וטרח שיהיה תוצאה טובה. ונלע"ד לפי רש"י אדם שהיה עובד וכל כוונתו להרויח כסף ליתן לצדקה גם כן חשוב כטורח. ועכ"פ מבואר שתכלית הצדקה נמדדת לפי מטרת התוצאה, דהינו או התוצאה עצמה, אי נמי על כל פנים הטורח לקראת התוצאה. ואיך רבינו קובע שעיקר חשיבות הצדקה היא אמונה, למה כל כך חשוב האמונה של הנותן, אם הצדקה אינה משתלמת אלא לפי הגמילות חסדים שבה (ואכן באמת אמונה חשובה יותר לזריעה, כמו שדרשו חז”ל והיה אמונת עתיך – זו סדר זרעים). ואולי יש לדחות, שכפי האמונה של הנותן כך הוא טורח. ועוד יש לדחות שהרי הגמרא מיירי רק לענין תשלום הצדקה (דהיינו לכאורה בעולם הזה בבחי' אוכל פירותיהם בעולם הזה של גמילות חסדים), דודאי יש הבדל עצום בין מי שהוא נותן אלפים ורבבות למי שנותן פרוטה. וזה עיקר הצדקה גופא, לא הגמילות חסדים שבה, ועיקר חשיבותה היא אמונה, הגם שזה גופא צ"ב למה.

ועוד י"ל שבאמת כוונת רבינו הוא רק שהאמונה הוא שלמות של הצדקה, ולכן גם כן נחשב כעיקר חשיבותה, אבל עיקר הצדקה אינה אלא כפי הגמילת חסד שבה.

ומה שרבינו ייסד שצדקה זה רחמים שע"י דעת, גם כן צ"ב ככל הנ"ל אם הרחמים והדעת הזו הוא ענין הגמילות חסדים הנ"ל (ובאמת רש"י כתב שנותן לבו ודעתו).

והנה רבינו כותב עוד ז"ל ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, ע"כ. הרי שהנותן צדקה משפיע על עצמו מאמונה שהיא מקור הברכות, וידוע שעל ידי אמונה זוכים לדעת כנ"ל, כי כל מה שזוכים ליותר אמונה, האמונה הישנה נעשה ידיעה. וידיעה זו גופא מראה את עצמה בעשיה, וכמש"כ אצל השם יתברך וכל מעשהו באמונה, והרי עיקר מעשהו של הש"י הוא מקדש ה' כוננו ידיך, ובית המקדש היא בחי' דעת כדאיתא בכ"מ בכתבי רבינו.

ולכן נראה שאלו הברכות שהנותן צדקה ומפייס את העני מקבל, רבינו מגלה שבאמת על הנותן והמפייס לעורר ולהאיר את הברכות האלו מראש, ולעשות כן בשלמות כראוי אי אפשר אלא בכח שבת בכח האמונה, ועל ידי הארת האמונה הוא יכול להשפיע דעת-בדעת. והרי העיקר הוא האמונה שהוא יכול להאיר, שכפי מעלת האמונה כן יזכה לדעת עליון להשפיע.

והרי לפי דברינו עיקר הטורח להגמילת חסדים שהזכיר רש"י הנ"ל הוא להשיג אמונה שלמה (וכמו שהמפייס מקבל יותר ברכות מהנותן סתם, כמו כן העיקר הוא השפעת האמונה), ורבינו כבר גילה בלקוטי מוהר"ן עה"פ מקצר רוח ועבודה קשה, שבאמת כל הטרחה היא מחוסר האמונה, הרי שעיקר הטרחה באמת היא השגת אמונה שבזה כולל ומבטל כל הטרחה שבעולם.

ולפי מה שפירשנו א"ש מה שרבינו כתב (אות ב) וזה שמסמיך התנא יציאות השבת שתים שהן ארבע ומסיך לה פשט העני, כי עקר וכו', ולכאו' קשה, דאדרבה התנא קובע שיש חילול שבת בדבר, אלא שלפי משנ"ל א"ש, כי התנא מרמז שעיקר הצדקה הוא השפעה מברכת האמונה, משבת, ומקיום שבת גופא, ודו"ק.

ובכלל אתי שפיר, כי הנה הצדקה היתה עלולה לגרום חוסר אמונה להמקבל, שסומך על הנותן ולא השם יתברך, ובאמת הרבה נותנים צדקה ומפרנסים אחרים כדי להשתלט עליהם. ולכן ממש צריכים בזה את בחי' שבת, דהינו הוראה שהשפע באה מביטול מלאכה, רק מאמונה. וזה עיקר חשיבות הצדקה.

והרי כל מצותיך אמונה, ורבינו גילה שעיקר שם עשיה דקדושה הוא צדקה (חיי מוהר"ן תקסז) אז בודאי עיקר הצדקה זה אמונה.

לא:ב

שמש בשבת - צדקה בשבת

בחי' יסוד במלכות, ולכן לא יכנף, וכמו שאומרים בתפלה המלך המרומם לבדו מאז, שהמלך המרומם זה חיבור יסוד ומלכות - הוי"ה ואדנ"י בשילוב א"ז אותיות, ולכן זה בחי' לבדו, יחוד שלא יכנף.

לא:ב וזה שאמרו חז"ל (מכות כד) בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, בא חבקוק והעמידן על אמונה, להורות שאין שלימות להדעת שהוא התורה, ואין שלימות לגלגלים אלא על ידי אמונה, ע"ש.

בלקוטי שושנים בסוף ספר קרנים, אות ב' כז"ל איתא בפליאה הנ"ל יש ששה פסוקים שהם מקורי' לכל התורה, והם כבד את אביך וכו', תמים תהיה וכו', יערוף כמטר וכו', ואהבת את ה' וכו', עלה אל הר העברים וכו', מי יתן והיה לבבם וכו', אלו ו' פסוקים הם מקורים לכל התורה, זה סוד גדול גילה לנו דוד המלך (תהלים מ:ט – לעשות רצונך אלקי חפצתי) ותורתך בתוך מעי, נוטריקון (של "תוך מעי") ת'מים ו'אהבת כ'בד מ'י ע'לה י'ערוף, הרי כל התורה נכללה בתוך מעי והענין פלא גדול, עכ"ל. והנה יש לראות מזה שגם יש חשיבות להאות ב' של בתוך מעי, שהוא היד לכל הששה. וי"ל שזה אות ב'רית, שעל ידו האמונה כמבואר כאן בתורה לא.

לא:א-ג מבואר שהגלגלים מתנהגים ע"י צדקה בחי' רחמי בחי' דעת, והתורה היא שלמות הדעת, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והנה איתא בספרי קבלה של הקדמונים בענין צירופי האותיות שצריכים לגלגל אותם. והנה בתורה הקדושה כתיב (פרשת וזאת הברכה) מימינו אשדת למו. וי"ל אשדת, ידות של הגלגל, יעו' בתרגום יב"ע על בנין בית המקדש בספר מלכים (א' פרק ז – הפטרה לפרשת ויקהל) וידות האופנים במכונה, תרגם, ואשדת גלגליא בבסיסא, ודוק.

לא:ד אין לך דבר מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה וכו'. מבואר בספר דעת תבונות (אות קעד) ז"ל הכוכבים והמזלות הם משפיעים כל אחד ואחד על דבר מיוחד ופרטי בעולם השפל הזה. ומי שהוא מושפע מכוכב אחד אינו מושפע מחבירו. וכל המקבלים מקבלים ממשפיעיהם תמיד בכל מקום שהם. אמנם מלבד הפקודה הזאת אשר להם, הנה יש להם ממשלה ושליטה בסיבוב הזמן, שכל אחד שולט בשעה ועת אשר הוחק לו, וזה ידוע. ואמנם יש הפרש גדול בין שתי השליטות האלה, כי השליטה שיש להם כל אחד על הדברים המיוחדים לו, היא שליטה מגעת בעצם המקבלים, שכל ענינם תלוי בהם, ומתפעלים בתוכיות עצמותם מן ההשפעה שהם משפיעים להם. אך השליטה של ההיקף היא שליטה כללית, שכל השולט שולט על כל העולם, בין על הבריות המיוחדות לו, בין על הבריות שאינן מיוחדות. אך מצד אחר, אין השליטה ההיא שליטה גמורה על שום אחד מהם וכו' ואמנם זאת היא דוגמא עשויה להראות ענינים יותר גבוהים ונעלמים וכו' ע"ש.

אות ד יש כוכבים שהם מגדלים מיני עשבים באיזהו מקומות שהם מאירים ויש שהם מחיבים שיהא דרך בני אדם במקומות שהם מאירים וכו' ע"ש. 

ע' יחזקאל לב:ח כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך ונתתי חשך על ארצך נאם א"י. תיב"ע כל שבילי אורחותיך דמתקנין ונטירן בגויך הא כמנהרי זהריא בשמיא אקלקל ינון עלך וכו' עכ"ל.

לא:ד שמירת הברית לפקוד האשה קודם יציאה לדרך, צ"ב ממה שהגמרא מביאה על דוד המלך שמשביעו רעבו, וי"ל שהא דדוד שאני שעשה עסק גדול בזה ופקד כל נשיו, אבל פקידה בעלמא משמרת את הברית.

"ובשביל זה חיב אדם לפקד את אשתו קדם שיצא לדרך כדי שלא יהיה בבחי' (בראשית ו) כי השחית כל בשר את דרכו, הינו שעל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך, ע"כ. ע' בזוהר (פרשת בראשית מט:) וילך למסעיו וכו' חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין. ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא, שכינתא אתפרשא מניה. תא חזי האי מאן דנפיק לאורחא יסדר צלותא קמי קב"ה בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא וכו'. ע"ש.

ומבואר שאין שמירת הברית כאן סתם שמירה מהתאווה, כי אם כן אדרבה משביעו מרעיבו, אלא כאן הוא הענין לקיום הברית.

"ובשביל זה חיב אדם לפקד את אשתו קדם שיצא לדרך" נלע"ד שנכלל בזה הקפידא להתחתן קודם הלימוד, כמו שנמסר לנו בברסלב. כי התורה נקראת דרך. ולפי זה א"ש מה שרבינו מביא כאן הענין שארבע נכנסו לפרדס, כי לא כל כך מבואר קשר הענין, אלא שזה היה דרך ארוכה לפניהם, ובן עזאי לא היה נשאוי הציץ ונפגע. וגם החכם בסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות מחכם ותם, לכאורה נפילתו היתה קשורה בזה שלא התחתן.

וע' ברש"י על הפסוק לא טוב היות וגו' (בראשית ב:יח) ז"ל שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג וזה בתחתונים ואין לו זוג, עכ"ל. הרי מבואר שהסכנה בטעות של שתי רשויות ממש מצוי בזה שהאדם בלי אישה. וצ"ב מה שכתוב שהקב"ה יחיד בעליונים וכו' הלוא עיקר שלימות צלם ודמות האדם אינו אלא בנישואין, שזה שלמות יחוד קב"ה ושכינתיה. ונראה שודאי על פי האמת כן הוא, אבל כל זמן שהאדם היה לבד בלי אישה, אז היה מצב כזה שהקב"ה היה יחיד בעליונים בלי השכינה, וזה גופא היה הסכנה שלא יאמרו שתי רשויות, כי לאחר שלאדם יהיה אישה, אז יהיה הנהגה של קב"ה ושכינתיה, ואז על ידי המלכות יהיה ניכר יחוד השם, כי מלכות מנא דכולא. וכל זמן שהאדם לבד בלי אישה יש סכנה בהשגה שלו בטעות של אחר ח"ו. (ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תרו, מכון רמח"ל) שבתחילה "ואדם אין" היינו שאדם הראשון היה בבחינת ארך אנפין שנוקביה כלול ביה, ובמצב כזה אי אפשר להביא התיקון הנדרש בשכינה, עד שתהיה בבחינת כנגדו, נפרד ממנו כאשר היא בזו"ן. ועיין שם (עמ' תריד) ז"ל כי מצד היחוד העליון הכולל ראש וסוף כאחד גם הם יצאו כך, בסוד אדם, דהיינו – כללות אחד. ואדרבא, לזה צריך לבא בסוד הזיווג אח"כ, שלכן זכר בלא נוק' פלג גופא אקרי (זוהר ח"ג דף ז:), שכשמתחברים, אז נשלם האדם וכו' ע"ש).

לא:ה ויש שני בחינות ברית וכו' ברית עלאה וכו' בן חורין וכו' ברית תתאה וכו' מט"ט, ע"ש.

ע' כל זה בספר אדיר במרום (עמ' כו-ז) ז"ל הנה הקשר השלם צריך שיהיה כפול, ב' קשרים זה על זה בסוד קשר של קיימא, וכנגד זה היסוד יש בו ב' ביעין, ע"ש כל דבריו הקדושים, וכ' שם ששק"ר יכול להיות רק כשיש קשר אחד, וכתב שם (עמ' כז) ז”ל שמטטרו”ן הוא סוד שד”י, שכן עולה בגי' שלו. וגם שם נמצא זיווג ויחוד, דהיינו בהתלבש שם השכינה כידוע, אך באמת אז נקרא בעל קשר א' לבד, ולכן גם הזיוג איננו בכח גדול, כי כח הזיווג הוא תוקף ההתדבקות וכו' אך באצילות הוא יחוד גמור וגדול בב' הקשרים וכו' ע”ש כל דבריו הקדושים. ולהלן (-לד) הרמח"ל כותב שרק מי שהוא במדרגת עולם האצילות הוא בן חורין, אבל במדרגת מט"ט הוא עבד, ע"ש.

והנה הרמח”ל מסביר שם הקשר שרשב”י עשה בחבריא הקדושה שלו כדי ליכנס לאדרא, וזה לכאורה ממש מה שהיה חסר לבחינות הארבע שנכנסו לפרדס, שאפילו רבי עקיבא שנכנס לשלום ויצא בשלום (-שלום זה בחי' יסוד, וא”ש), אמנם הוא הלך יחידי, שזה עוד בבחי' עד אימת ניתב ביימא דחד סמכא, ורק רשב”י זכה לתקן הב' קשרים.

לא:ו מי שהוא בבחינת ברית אזי חסד מתגלה בפמא דאמה, צע"ק דהנה בספר המדות חלק ב (מריבה כב, צדיק יח) כז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם בחרישה, והשני דבריו בקצירה, או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכים את הזרע ומהוים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש. הרי שיש צדיק אחד שהוא בבחי' ברית, ועכ"ז החסד בעיקר מתגלה בצדיק אחר. ויש כמה דרכים ליישב, אבל עוד אין לי הוכחה לאמיתת הענין, והי"ע בתורתו הקדושה אמן.

בענין הקמת הברית לבד (שלכאו' זה פשטות הלשון שאנו רגילים לאמר הריני מקשר את עצמי, ודו”ק), ע' אדיר במרום (ע' רצז, ספינר. תסא, מכון רמח"ל) שהוא על ידי גדלות הו"ק שאימא עושה נצח הוד חדשים ולא מגעת עד היסוד, וזה נעשה על ידי הדעת שמזווג או"א, והיסוד הזה נתהוה מעינין דארך אנפין, ע"ש. וכאן רבינו אומר שזה מבחי' הכיסופים – בחי' רצונות – של אברהם אבינו (שכתוב בו ואברהם זקן וכו' בחי' ארך אנפין).

נ נח הוא בחי' הקמת הברית. בחי' סומך ה' לכל הנופלים. כל זה היסוד, כל הנופלים, זה בחי' הברית שנפל, והשם יתברך סומכו. וזוקף לכל הכפופים, זה זקיפת הברית, הקמת הברית.

ואז עיני כל אליך ישברו וכו' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

וזה בחי' נ נח נחמ נחמן מאומן.

כי נ' זה בחי' נפילה, כידוע, נח, עם האותיות בגמטריא ס', בחינת סומך, סמיכה להנופלים. 

נחמ נחמן, בחי' וזוקף לכל הכפופים, כי נחמ' עדיין עם נ' כפופה, ונזקף בן' סופית של נחמן.

מאומן, זה בחי' עיני כל אליך וכו' פותח את ידיך.

ותסתכל בפתק במילת מאומן, שאותיות "או" נראים כמו אותיות "טו" והרי הגמטריא של מטומן, הוא הק"ם, שזה בחי' הקמת הברית. וזה השם שבו ממליכים את המלך כמו שמובא בלקוטי מוהר"ן.

לא:ו 'זהו תורי זהב נעשה לך, הינו אתערותא דזווגין והצטרפותן של אותיות התורה לפעל איזהו פעלה, אינו אלא על ידי נקדות הכסף' והנה נקדות הכסף, שהם הכיסופים והנפשות, הם גופא נעשים על ידי הזווג, כי הם בחי' חסד המתגלה בפמא דאמה כמו שכ' בריש אות ו'. ולכאורה הזיווג שבהם נולדים אינו זווג קודם, אלא אותו הזיווג שבעל הברית מדבר אותיות התורה ומזווג האותיות, באותו הדיבור שהוא מנהל בנקודות, הוא מוליד אותן הנקודות והנפשות. וזה מה שרבינו כתב כאן ז"ל 'וזהו: אם הרב דומה למלאך ה"צ כנ"ל אזי בודאי חסד ואהבה מתגלה, והשתוקקות נתגלה, שהם הנקדות, אזי תורה יבקשו וכו'', ע"כ. 'מתגלה' היינו יתגלה, דהיינו כיון שהוא בעל ברית, בודאי יהיה גילוי אהבה והשתוקקותו יתגלה כאשר יבטא את האותיות.

אלא שכל לשון רבינו בתורה זו מיירי באדם שמוציא השתוקקותו וכיסופיו בפיו, ולאיש כזה התורה מבקשת. ויתכן שזה הענין שהביא מהזוהר (לך לך פה) תיאבותיה דדכר עבד נפש דכר וכו', י"ל דתיאבותיה דדכר זה תפלה, כי המתפלל מעלה מיין נוקבין להש"י, ותיאבותיה דנוקבא עבד נפש נוקבא י"ל שזה בלימוד תורה, שהקב"ה מגלה עצמו להלומד..

לא:ו בסוף, 'אזי אותיות התורה בעצמן מבקשים ממנו שידבר אותם, כדי שיהיה להם נקדות ונפשות' עכ"ל, ואילו לעיל מיניה כז"ל 'כי אותיות בלא נקדות, כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעולה בלא נפש' ע"כ, ואיך זה שהם מבקשים ממנו שידבר אותם? וצ"ל שעל כל פנים פעולה גמורה אין להם, וי"ל שזה דומה להנשמה הטהורה שמשפיע ומטה את האדם לטובה אפילו קודם שיש לו יצר הטוב בגיל י"ג.

לא:ו והנקדות הן האהבה והכסופין: ע' בספר ברית מנוחה שכז"ל וכאשר אבא בדרך (נ"א בסוד) הניקוד אפרש בדרך האהבה ניקודם של אלו שראוי להיות, עכ"ל. ועוד כתב שם ז"ל כי בראותך המאורות הילוכם כיצד הם ושרשם וכיצד מתקבצים וכיצד באים אל מקום אחד, ובהילוכם תבין הניקוד כמו שאמרתי ובשרשם תראה האהבה הגדולה והרבה שהקב"ה אוהב את ישראל ובריתו שכרת עם הראשונים אברהם יצחק ויעקב אבותינו אשר החזיקו בו: (לפי שדרך הזאת מדברת בניקוד והניקוד הוא המרכבה והצורה אשר ה מצטיירת התורה, והתורה נתנה הקב"ה לישראל לכן נקראת דרך האהבה), עכ"ל.

לא:ו אתערותא דזווגא מסטרא דצפון. ע' בריש ספר ברית מנוחה שכז"ל ותראה עוד מה שאמר הקב"ה בתורתו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לד' ראשים (בראשית ב' י' י"ד)' שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השוהם, ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש, ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, והנהר הרביעי הוא פרת. ובאלו הפסוקים היה מעיין בזו ההקדמה ותראה חכמה לאין סוף. ותראה כי הפסוק הבא לסוף כ"ו פסוקים (נ"א לסוף ט' חדשים) מדבר בענין האדם (בראשית א:כו) ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו מי שלא ירד לסוף (נ"א לסוד) זה החכמה לא ראה נפלאות הקב"ה ית' ויתעלה שמו. אמר החכם רשב"י ז"ל, נהורא הוה נפיק מן קדם מלכא וכד הוה נפיק מן קדם אלהא דשמיא ריש גבורתיה דאנפוהי לציפונא וכל נפשייא דצדיקייא מסתכלין ביה ומזדווגין בי' ומקבלין מיניה נהורא. כד נהורא הוה נפיק לד' ראשין איתפליג רישא קדמאה (נ"א קדישא) אנפוהי לציפונא בגבורתא רבתא ונפשייא חזיין יתיה ומזדווגין ביה הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ג ב') כי תלך במו אש לא תכוה מקדם גבורתיה וברישא דנא גבורתא סליק לעילא ומכסי לכל עבר ציפונא הדא הוא דכתיב הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. ועם כל דנא דדהבא דדכירנא בהדין פסוקא והוא דינא דאתי לאת רע מחייבייא בדין פסוקא תשכח אגרא דצדיקיא כעלמא דאתי הדא הוא דכתיב שם הבדולח ואבן השהם, וכל נהורייא דאית גניזו ברחמין ובדינא מזדווגין ביה בההיא שעתא מקבלין מיניה, עכ"ל.

לא:ח

'שעקר הדבור הוא, שכלי הדבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו האותיות', ע"כ.

ע' באדיר במרום (עמוד קסג) שכז"ל והנה התנוצצות הזה בוקע באויר ומגיע למקום שמגיע עכ"ל. ומשמע שהדיבור בוקע האויר ולא שמכה את האויר וכו'. וצ"ע.

לא:ח כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו כנ"ל אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת היינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה הזאת, ולפי התשוקה לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם וכו' ע"ש. 

עיין בספר המדות, ערך אמת אות ח: מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע ע"ש ומש"כ. 

בסוף התורה מפרש שבחי' שמש הוא בחי' ברית.

רזין גניזין (עטרא שיתין וחמשא – ע' עטרין לכבוד המלך, עמ' רעה-) כדין קומי אורי כי בא אורך וכו', למשה אתמר. דייקום לאנהרא לאחריני בנהירו דיליה, דהא נהירו דאברהם כבר אתא לאנהרא ליה. וכבוד ה' עליך זרח, דא כלה דיליה דחפיית עליה. ועד דחשוכא הות, נהירו דיליה לא הוה נהיר. השתא זרח, דאתנהירת מסטרא דאברהם, דביה: מי העיר ממזרח (ישעיהו  מא:ב – וזה בחי' צדקה ממזרח). כדין נהירו סגי יתגלי בעלמא מסטריא דאברהם ומסטרא דמשה וכו' ע"ש. 

וע"ש עטרא שתיתאה (עמ' רלח) ז"ל אבל מסטרא דמשה, ולו יקהת עמים (בראשית מט:י) תיקונא אשתכח אפילו לאומין. דהא משה מסטרא דדכורא איהו, ורזא דא פני משה כפני חמה (בבא בתרא עה.), ומסטרא דא אומין דעלמא מתדברן. ורזא דא אומות העולם מונין לחמה (סוכה כט.). בגין כן וראו כל אפסי ארץ (ישעיה נב:י), דאומין נמי ישתמודעון דקב"ה פריק ישראל, ואינו בנין דיליה, וייתון לאשתעבדא תחותייהו, ע"ש.

לא:ט – הנהגת המזלות תחת הצדיקים

הרמח"ל בדעת תבונות מבאר שיש שני הנהגות, הנהגת שכר ועונש, והנהגת היחוד שמסבב סיבות לגלות יחוד השם, וזה על ידי שנותן כח ורשות לכל מה שכביכול רע להשתלט בכל כחה, כדי להגלות שכל מה שהיה יכול להיות רע אינו אלא טוב ויחוד השם. ולפי הנהגת היחוד הצדיקים היו סובלים כל הרע והרשעים מקבלים כל הטוב. ועוד מבואר שם שהזמנים והמזלות הם מתנהגים על ידי הנהגת היחוד.

וקשה איך הצדיקים יפלו תחת הנהגת המזלות כפי הנהגת היחוד, הלוא הצדיקים הם למעלה מהמזלות?

ולכאורה צריכים לומר שהצדיקים יקבלו על עצמם הרע. דהינו או שיבחרו בשפע רוחני תחת שפע גשמי כמבואר בלקוטי מוהר"ן, או שאפילו השפע הרוחני יבחרו לא לקבל, כמו מה שלכאורה מבואר על החלאים שקבלו משה רבינו והמשיח על עצמם. 

והנה רבינו כותב ששלמות הצדקה זה רק על ידי אמונה (אות ב) ואין קיום אמונה אלא על ידי ברית (אות ג). ויש לפרש דרק על ידי בחינת ברית עולים למעלה מהנהגת המזלות, ולכן אפילו עם האמונה שלימה לא יהיה מובטח קיום, כי עדיין הוא תחת המזלות. כי כן מצינו באברהם אבינו שכאשר כרת השם עמו הברית אז הראה לו צא מאצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד, הרי ששלימות הבטחת האמונה אינה אלא על ידי ברית. [ועוד עיין בזוהר פרשת בהר דף קי: על הפסוק בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה שמבואר שם שלא מספיק מהימנותא עלאה אלא צריכים את היסוד].

[ואכן באות ט רבינו כותב שמה שנראית הנהגת המזלות זה בגלל חסרון זריחת השמש, והשמש הוא בחי' יסוד וברית]

והנה רבינו כותב לא:ד ז"ל וזהו (משלי ד) דרך רשעים כאפלה, שאין כוכבים ומזלות מאירין להם, ועל ידי זה נכשלים, והכל תלוי בברית ע"ש. ולא ברור לי מה זאת אומרת על הצדיקים, שהצדיקים על ידי שזוכים לברית מאיר להם המזלות ולכן אין נכשלים אבל לולא לא היה מאיר להם כן היו נכשלים, אי נמי אפילו שלא מאיר להם היו עומדים בנסיון. אבל על כל פנים זה לכאורה ברור שעל ידי הברית מאיר להם המזלות, כנ"ל שעל ידי הברית עולים למעלה מהמזלות. ולפי זה יש לומר שאפילו שהצדיקים מקבלים על עצמם תוקף ההסתרה של הנהגת היחוד, והמזלות חשוכים בעדם, עם כל זה אין זה נחשב לחסרון אור להם, כי כיון שהם קשורים בברית השפיע להמזלות, והרי לעולם הברית אין לו מעצמו כלום - ועם כל זה הוא מלא שפע מכל הצלם שבא לו מהתאספם במוחין, ולכן אלו הצדיקים טוב להם לא משנה מצב המזלות במקומם.

ויש לפרש בזה מה שרבינו כותב שיש לשמוח במה שהשם יתברך מראה לך חסרונות השכינה וכו', ותמוה מאד שהלוא סוף סוף מה יש לו לשמוח שהשם יתברך בעצמו מראה לו וכו' כאשר השכינה עומדת חסרה?!

ויש לומר שזה שהשם יתברך מראה לו, זה גופא משתתף אותו לבחינת יסוד, ובבחינת יסוד אין חסרון חסרון, כי הרי זה מהותה - חסר מכלום, ועם כל זה מביא כל השפע. ודוק.

לא:ט ויסב - קיצור הכוונות ליום הכיפורים יחוד אור זרוע אהו"ה והוא סוד החסדים, ומתפשטים בז"א שהוא מ"ה, מ"ה וי"ז - ס"ב....

לא:ט – בסוף - ארבעה נכנסו לפרדס אחר קיצץ בנטיעות

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי (ובאמת הצבא של השם יתברך זה עם ישראל, כמש”כ בפרשת בא (יב:מא), בעצם היום הזה יצא כל צבאות ה').

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

לא:ט- צריך הרב שיהיה לו שני בחינות אלו וכו' ואזי אפשר להנכנס ונתקרב אליו לקצץ בנטיעות  וכו', ע"ש. וצ"ע שרבינו כתב בכמה מקומות (לקוטי מוהר"ן תורה קלד, ותנינא מז) שהצדיק צריך ליזהר מאד שכל אחד ישמע רק מה שראוי לו, דוקא שלא ישמעו ויכשלו ח"ו. וצ"ל שעכ"פ עם כל זה עדיין מניח את האפשריות.

לא:(שיך לעיל). בעת שנופל ממדרגתו, אם ירצה להחזיק עצמו במדרגת למדן שנשאר לו, הוא לא טוב, רק צריך להחזיק עצמו ביראת שמים וכו' ע"ש.

עיין מה שכתבנו בפרק על מסורה בברסלב.

והנה חלק מיראת שמים זה לימוד תורה, ועיין בשיחות הר"ן אות קלז, שזה שעבר עבירה עלה על זה זה שהיה לו יראת שמים ולא עבר עבירה, כי זה שעבר עבירה היה קובע עתים לתורה. רק שיהיה לימוד תורה מצד יראת שמים ולא מצד למדנות, ופשוט.

תורה לב

פירש ענין מה שמקדמין לשמונה עשרה עם הפסוק אדנ"י שפתי תפתח, להמתיק את הש"ך דינים, ה' פעמים דין, בחי' נע"ר, להוסיף לה ה' אלפין, לבנותה ולתקנה לנער"ה, וזה על ידי הריקודין של נצח והוד, על ידי שמחה שבלב, כמו שכתוב וישא יעקב את רגליו וכו' ע"ש.

והנה השפתיים הם בחינת נצח והוד בחינת משה ואהרן

והנה "משה אהרן" בגמטריא תר"א, והוא בגמטריא של הש"ך והפ"ר דינים ע"ה. יעו' בכוונות לריש שמונה עשרה, אדנ"י שפתי תפתח (תהלים נא:יז), שאותיות השפתיים הם בומ"פ בגמטריא פעמיים די"ן, שצריכים להמתיך הש"ך והפ"ר דינים. וידוע גם מהכוונות ש"אשרי העם שככה לו" - שככה בגמטריה משה, הרי שי"ל שעיקר המתקה של הש"ך דינים על ידי משה, והפ"ר דינים י"ל בעיקר נמתק ע"י אהרן, כמש"כ בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר. והשפתיים הם בחי' נצח והוד כידוע, והם בחי' אהרן, כמש"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת, דעת זה משה רבינו, שהוא ג"כ בחי' נצח.

וי"ל שזה מה שהש"י אמר למשה רבינו (שמות ד:יד) הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראת וראך ושמח בלבו. דבר ידבר הוא, כפל הלשון כנגד ב' שפתיים, כי משה עלה בדעת בבחי' ידעתי, וזה 'הנה יצא לקראתך', יציאת הדיבור, בבחי' תפתח, וזה 'לקראתך' לק-ראת-ך, ל"ק- אותיות קל, בחינת המתקה, של הרא"ת, ש"ך ופ"ר, כמנין משה אהרן כנ"ל, ועוד, לקראתך, ק"ר = ש', הרי שא"ת, ראשי תיבות אדנ"י שפתי תפתח! ואיך, על ידי השמחה שבלב, "וראך ושמח בלבו", והוא בגמטריא 'ברית' כרותה לשפתיים.

ואותיות היסוד (אלו שלפני הס"ת) של "יצא לקראתך וראך" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן אותיות היסוד של "וגם הנה הוא יצא" בגמטריא נחמן ע"ה. "ידבר" ראשי תיבות ר' ישראל דוב בער.

והנה ענין ת"ר (מש"ה אהר"ן) בגמטריא קשר, שהוא בחי' היחוד של אצילות לאפוקי היחוד של מט"ט (כמבואר בספר אדיר במרום עמוד כח), וא"ש לרמז להם בתחילת שמונה עשרה שנכנסין לעולם אצילות.

הוא משה ואהרן (שמות) ע"ה בגמטריא כתר (תרי"ג מצות ושבע מדרבנן).

תורה לג

לג:ב טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. וצ"ב למה התורה הקדושה בחר דוקא בשני לשונות אלו, ולמה שתים שתים, ולא שלוש אחד וכדו'. וי"ל על פי מה שמבואר בלקוטי הלכות על תורה זו, בהלכות פורים (הלכה ד') שכנגד אהבה שבדעת ואהבה שבמדות יש שני הסתרות, הסתרה שעדיין יש ניצוצות קדושה, וזה בחי' עורף, והסתרה גמור כמו באלהי העמים שאין אפילו ניצוץ קדושה, רק שמקבל החיות מהקדושה. ולכן י"ל שכתפי זה בחי' העורף, ואפריקי, לשון אף-ריקי, אף הוא בחי' עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל שכל מקום שיש ע"ז יש חרון אף, וריקי שהוא רק מכל ניצוץ קדושה. וחילקם לשתים שתים, כי הם בחי' כפירה ביחוד ח"ו. ונראה עוד שט"ט זה כנגד היסוד, שהוא ט' עולה וט' יורד כידוע. ופת, נגד המלכות.

לג:ב אם יאמר לך אדם היכן אלקיך וכו' ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים וכו' תוכל למצא אלקותו וכו' ולשוב אליו בתשובה שלמה ע"ש, ובלקוטי הלכות (פורים ד) הביא מהאריז"ל שבאלהי העמים אין שום ניצוץ קדושה כלל, אלא שע"כ מקבלים חיותם מהקדושה. ולכאורה מבואר מזה חידוש עצום מרבינו עוד יותר מתורה אזמרה ששם רבינו הקפיד שאפילו ברשע גמור צריכים למצוא נקודה טובה, ואילו כאן רבינו קובע שאפילו ברשע גמור שכפר בעיקר והוציא את עצמו מן הכלל, יכולים להחזירו בתושבה על ידי זה שהוא מקבל חיותו מהש"י.

ובביאור הדבר נראה לעניות דעתי, שמבואר בהתשובה שאומרים לו, בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קרא משעיר, שהמשיב אומר להשואל, מה אמרת?! הרי אני שומע מפיך דרישה מהבורא! הוא קורא לי להסתכל במקומך! הרי שהמשיב מהפך את השואל לשליח מהשם יתברך, ובזה הוא ממשיך לו נפש טובה. וכמו שרבינו גילה בתורה לא שעל ידי כיסופין מולידים נשמות, כן הדבר בהמשכת אורייתא דעתיקא סתימאה. כי רבינו התחיל את התורה כאן, שצריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל, ולא ביאר בתורה אלא ענין של התגלות הדעת במדות ולעתיד לבוא וגר זאב וכו' (ולכאורה אז יהיה גם כן שלום אפילו עם הגוים, כי אז לא יהיה ע”ז). ושלום הוא בעיקר בין שני הפכים. ולכן יש לאמר, שקיום הע"ז בעולם היה לתכלית שבחר השם יתברך לגלות את יחודו מתוך כל החשך וכו', ולכן יש כח ליהודי לאמר ליהודי אחר שהוא ממש היפוכו, שעל ידך השגנו את התכלית בזה, להמליך את השם יתברך בכל משלה, כי דרכך ה' קרא אלי משם. ועל ידי זה, יכול להחזיר את השואל בתשובה שלמה.

עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, נראה מבואר היטב לפי הנ"ל כי מובן שיכולים להפוך כל דבר בשורשו, כאשר זוכים להתיחס להדעת שהשם יתברך מודיע באותו דבר. ואז אפילו הארור של המן יכולים להבין שזה בא לברך את מרדכי.

ולעשות את זה צריכים הרבה שמחה, כי זה ענין תמורות, שרבינו גילה בתורה כד שכדי לצאת מהיכל התמורות צריכים שמחה.

תשמיעני ששון (יסוד - הצדיק) ושמחה תגלנה עצמות דכית (תהלים נא), אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות שהם בחי' מלכות) נ נח ויו, ויו זה הצדיק כידוע בלקוטי מוהר"ן - יעקב ויוסף.

ונראה שזה הענין מה שרבינו אמר שהוא יכול אפילו לשמוע לשון הרע וכדומה, כי ברגע שזה מגיע לאזניו נעשה צירופים אחרים, דהיינו שרבינו היה כובש את בחי' הימי רע שעל הדיבור עד שרק האותיות הקדושות היו משמיעים את עצמם, דהיינו שהמסר היה לטוב, אחרת לגמרי ממה שהיה נשמע בעולם הזה.

תורה לג.

שמעתי שאומרים שאסתר נקראת על שם אליל בבלי אשטר, ומרדכי על שם אליל בבלי מרדוק. ולפי המבואר בתורה לג, ובפרט בלקוטי הלכות (פורים ד), אתי שפיר, כי כל הענין של פורים הוא לגלות שאפילו אלהי העמים מקבלים חיות והוויות מהשם יתברך. ודייקא הצדיקים הגנוזים בחינת סתרי תורה מחיין את מקומות האלו. וכן להיפוך, המלך אחשוירוש כל פעם במגילה מרמז על הקב"ה, כמו שארז"ל, וא"ש כנ"ל.

ונראה שענין הגורל, הוא הפור, מבואר היטב על פי תורה לג. כי מבואר שפורים הוא יום יודע לה', וכן מבואר בכוונות שפורים הוא התגלות יסוד אבא, הנקראת שלום, שהוא כל הענין של התורה זו שמתחלת צריכים לבקש לשלום וכו', שעל ידי כפיית הימי רע, אותיות התורה בולטות, והוא בחי' התגלות אורייתא דעתיקא סתימאה. וזה היה נס של הגורל, שדייקא אותיות אלו בלטו.

והשתא דאתי י"ל שבכלל הגורל היום נקרא לטו – כי האותיות בלטו…

לג:ב כבר הבאתי כמה פעמים למעלה מלקוטי הלכות שיש שני דרגות בימי הרע וההסתרה על אותיות התורה, כי יש בחי' של עבודה זרה שאין בה שום ניצוץ קדושה כלל, ועם כל זה בודאי יש בו אותיות התורה. ונראה לע"ד, שבזה מבואר ענין השני דרגות של אהבה שבדעת ואהבה שיש במדות, שלא כל כך מובן (עמש"כ בפרפראות לחכמה). ונראה שבדבר שאין בו שום ניצוץ קדושה, ע"כ התפקיד האמיתי של הדבר הזה הוא אחרת לגמרי ממה שנראה לעינים פשוטות בעולם הזה, ולכן אין שייך כלל להשיג בליטת האותיות בזה הדבר באהבה שבמדות, כי המדות שייכים על כל פנים לעולם הזה, והעבודה זרה אין בו שום תפקיד אמיתי (דהיינו של קדושה ואמת) בעולם הזה, אז כדי להשיג תפקידו והאותיות המחיים אותה, ע"כ צריכים השגה למעלה מהמדות, והיינו אהבה שבדעת. מה שאין כן כל דבר שיש בו איזה תועלת ושייכות של תפקיד של קדושה גם בעולם הזה, יהיה להדבר הזה אותיות התורה שמושגות באהבה שבמדות.

לג:ב תאמר לו בכרך גדול שברומי, כרך רומי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות, אי נמי בכרך רומי בגמטריא רבי נחמן מאומן ע"ה.

וע' בספר קנאת ה' צבאות (עמ' צט) ז"ל שזהו ענין מה שאמרו (סנהדרין צח.): שהוא יושב אפתחא דרומי, והוא ענין ממש "ויתן את רשעים קברו", כי משה הוא צריך לתקן ישראל במה שיהיו מנוקים מן הערב רב, וזהו הבירור המגיע לו, לכן הוא קבור שם עמהם. וכבר פירש רשב"י בפ' תצא, ענין קבורת משה, שהוא בצולמא דלאו איהי הגון ליה, כמו שפנרש בס"ד המאמר ההוא. אך המשיחים צריכים להיות אפתחא דרומי, וזה נקרא להם קבורה, בהיותם צריכים להיות מלובשים בתוך הקליפה, והיא קליפת עשו וישמעאל, שהם האומות השולטות על ישראל, והם צריכים להשתעבד תחתיהם ע"י המשיחים האלה. אך יש רומי רבתא, ויש רומי זעירתא, ושם יושבים המשיחים אחד מבחינת רומי רבתא, ואחד מבחינת זעירתא. ומשם מבררים הניצוצות הצריים לישראל. ובסבלם הצער מקילים מעל ישראל, עכ"ל. 

אפתחא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, זעירתא, עם הו' אותיות בגמטריא רבי נחמן מברסלב.

לג:ג והנה יש שני מיני ימים: ימי טוב וימי רע וכו'.  וכן באדיר במרום (עמ' פח) כז"ל אם כן נמצאו שני זמנים, בין לאדם ובין ליצר הרע, ובין למאורות שהם השורש, זמן שליטת הטוב וזמן שליטת הרע, ע"ש.

לג:ג אבל מי שכופה את עצרו הרע וכו' אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר ע"ש. ע' בתיקונים חדשים של הרמח"ל (עמוד כ) שכז"ל אורייתא לא אתחזיאת לשום בר נש אלא בגין דאתמסרת לעובדא, ע"ש.

תורה לג:ג

איתא במנחות (קי.) בכל מקום מקטר מגש לשמי (מלאכי א) בכל מקום סלקא דעתך, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום וכו' ע"ש. ולפי מה שגילה רבינו כאן י"ל בכל מקום סלקא דעתך, דהיינו שצריכים לסלק את הדעת, בבחינת עד דלא ידע, כי הצירופי אותיות של התורה שם הם סתרי נסתרות מבחי' תורה דעתיקא סתימאה שאין להם השגה בעולם הזה כלל, וכל מה שחושבים עליהם מבחי' עולם הזה נותן כח להקליפה ח"ו. ורבי יונתן אמר אלו תלמידי חכמים וכו' כמו שרבינו גילה כאן שיש צדיקים גנוזים שהם חיים את התורה של עתיקא סתימאה ולכן להם יש להם ממש עסק בתורה בכל מקום ממש.

לג:ד והתורה יש בה שני בחינות: בחינות נגלה ובחינות נסתר, והנסתר הזה הוא אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא וכו' ע"ש.

נראה שזה הבחינה כמעט היה כבר בהדורות הקדמונים מאדם הראשון עד אברהם אבינו, שאז היה ההנהגה מאריך אנפין (-והרי שהתורה השייך להם היה בבחי' עתיקא קדישה), ואז היה העבודה רק להמשיך את הקדושה, והיה כבר מאיר מאליו, אבל אחר שלא זכו, וירד ההנהגה לז"א בימי אברהם, אז כבר צריכים להפריד הזוהמא לצד אחר וכו' עיין כל זה בספר אדיר במרום (כט-), ונראה שכמו שנשארו בהמות מבחינה זו של ההנהגה של א"א, כמו חמורו של פנחס בן יאיר (אדיר במרום לג), כמו כן, וכל שכן, יש צדיקים גנוזים, שרבינו מזכיר כאן, שהם חיים בהנהגה זו.

תורה לד

יש הרבה שאלות פשוטות בפשטות ההבנה, כי רבינו מגלה שקודם מתן תורה היה הכל אנכי ורק אחר מתן תורה הממשלה ניתן לישראל בבחי' יוסף הוא השליט, ויוסף גופא היה לפני מתן תורה – ואכן רבינו כותב שהוא קיבל מחכמה ובינה ועם כל זה הרי כבר היה אז בחי' של צדיק מושל שזה לא בחי' אנכי, וכן אברהם אבינו שקיבל ממלכי צדק. ומלכי צדק זה היה חסר הבושה כי הגמ' (שבת קד) אומרת א"ת ב"ש וכו' אם את בוש גר דק, ומלכי צדק הוא ד"ק י"ם כ"ל. והיה נראה שאברהם היה לו את הבושה הזו, ומלכי צדק הקדימו, ולכן השם יתברך קבע הכהונה באופן של צדיק מושל בי, שבאמת מקדימים את הצדק אפילו קודם שם השם. ועוד לא מבואר שהשליטה רבינו כותב הוא בחי' צדיק מושל בי, ואח"כ כותב שהוא ענין ממשלה על עם ישראל, וכמדומני על זה פירשו שהממשלה על עם ישראל הוא דרך התפלה שהוא פועל אצל השם יתברך, וזה אינו מבורר, כי רבינו אומר שהשפע זה על ידי תורתו. ועוד יש דיבור מרבינו במ"א שצדיק גוזר זה לא סתם בכח תפילה, אלא שהצדיק יש לו את הכח. עוד צ"ב למה רבינו קבע שצריכים לקבל מרק ג' נקודות, ולא מנקודת התורה שהוא גם כן נקודה עם ויו כמו שרבינו גילה באות ו. ועוד איך זה מהני להאיר בלב אהבה, הלוא זה גופא הבעיא שהאהבה ירדה שמה, וי"ל. ועוד צ"ב בכלל שרבינו מדבר על שבירת הכלים באצילות והכלי ירדה לבינה דבריאה, והרי אצילות הוא אלהות ואיך זה שייך לנו, ואם באמת זה שייך לנו באיזה בחינה, הרי אנו יכולים להשפיע ישר לבינה שבאצילות. ועוד צ"ב שמבואר שהצדיק מאיר מהחכמה שלו להבינה שלו מיניה וביה, ואין הבינה צריך לקבל דוקא מהיסוד. ועוד כמה דברים שצ"ב.

ולולא דמסתפינא נראה לע"ד על פי יסוד גדל שגילה הרמח"ל בריש יחוד היראה ז"ל: העולמות נבראו בסוד כמה בחינות, דהיינו סדרי מציאותם ועניניהם הם בסוד תפארת ומלכות, אך עניני הארה והשגה שיש לנשמות להשיג לעתיד לבא, תלוי המה בסוד צדיק. והעולמות בבחי' זאת נבראו בסוד תש"ך עולמות, וזה סוד "עולם חסד יבנה", כי י"פ ע"ב הוא תש"ך, ור"ת ח'סד י'בנה – ח"י, כי שרש כל זה הוא ענין ח"י עלמין, בסוד הצדיק, בסודו ההשפעה, בסוד "ונהר יוצא מעדן", וסוד זה תש"ך צירופים דבראשית. זאת היא כוונת הפסוק "בראשית ברא" כו', שכל שאר בחי' העולמות כולם תלויים ונכללים תחת בחי' התש"ך אלה, ע"ש, כל דה"ק.

ולפי זה נראה שמה שרבינו קורא לפני מתן תורה, פירושו סדרי המציאות ועניניהם בסוד תפארת ומלכות, ואחר מתן תורה פירושו סדר ההשגה בסוד צדיק וככל המבואר שם. וקודם מתן תורה שהיה הכל בבחי' אנכי, על כל פנים היה קיום של כל המערכת של הנהגת השם יתברך כולל יסוד, ויוסף זכה להיות מרכבה ליסוד דאצילות, שהיה מקבל מחכמה ובינה, וממילא היה לו את כח היסוד שהוא השליט. אבל אחר מתן תורה, דהיינו דרך ההשגה, אין איש הישראלי צריך לכל זה, להיות זוכה להיות ממש חלק מהמרכבה שמקבל מחכמה ובינה דאצילות להיות צדיק יסוד עולם, אלא כבר ניתן לכל אחד נקודה של יסוד, ודרך הנקודה הזו האיש משיג ושולט על כל המערכת, אפילו בעולם האצילות.

וזה מה שאמרו רז"ל (אות ז – נדרים לב:) בקש הקב"ה להוציא כהנה משם – דהיינו לקבוע את הכהונה רק לפי מציאות סדרי המציאות, וזה בחי' שם, כשמו כן הוא, מציאותו ממש, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם, שעל ידי ששם הקדים את הצדיק, על כרחך קבע שצריכים ללכת עם הכהונה על פי סדר ההשגה שתלוי בצדיק, בחי' אחר מתן תורה.

ועל פי דרכינו מבואר הענין שרבינו לכאורה מערב שני עינינים במה שהיסוד משפיע ללב, אחד עצם ההשפעה, שזה היה חסר להחסד הנפולה שם, ושני על כל פשעים תכסה האהבה, שלפי הטעם הזה משמע שלא מספיק מה שהיסוד משפיע להלב, ועדיין צריכים את האהבה לכסות. והיינו כי בודאי לא מספיק, וכל סדרי המציאות שנפלו ושברו עדיין לא קבלו את התיקון הצריך, רק כיון שעל כל פנים יש דרך מתוקן בנקודה אחת, דרך ההשגה, האהבה השורה שם יכסה על כל הפשעים, והיסוד ישלוט לגמרי, כמבואר שם ביחוד היראה. ועיין שם איך שזה דייקא בסוד א”ת ב”ש, וכל ההשגה תלוי במה שהאדם בוש מהשם יתברך, ועל ידי השם יתברך מקרבו, וזה דרך ההשגה, שהבושה עדיין שם, ואדרבה מהפכו לאהבה והשגה, ודוק.

לד:ב "ועקר הממשלה – להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השם יתברך", עיין תורה יח:ה ז"ל ובאמת מלכי העכו"ם אע"פ שמולכים עלינו, אין במלכותם מבחינת מלכות ישראל וכו' וזהו שאמרו חנניא מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אתה מלך עלינו לכרגא. אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות – את וכלבה שוה (ויקרא רבה פ' לג, במדב"ר פ' טו, ומדרש שיר השירים), הינו שאמרו שלא נגע במלכות ישראל השיך לאמונתנו וכו' ע"ש. ועיין בתורה נו:ג ז"ל וצריך להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, שלא תהיה בבחינות (פסחים פז:): הרבנות מקברת את בעליה. כי כל אחד לי בחינת המלכות שיש לו הוא בחינת צופה, שמטל עליו להזהיר ולהוכיח את האנשים שהם משרשו, שיש לו בחינת מלכות עליהם וכו' ע"ש. ולפי האמור כאן בתורה לד, זה התוכחה הוא ממש חלק מהמלכות גופא, כי הרי כל מלכותו הוא גופא בזה שמשפיע ומאיר להם הדרך הנכון.

לד:ד ואחר מתן תורה, הרחב פיך ואמלהו (תהלים פא:יא) ע"ש.

עיין במסכת ברכות דף נ. בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאה, ההוא בדברי תורה, ע"כ (בעיון יעקב (על העין יעקב ד"ה האי) פירש שאף שלא מפרוש בפסוק שמדובר בדברי תורה, דרשו זאת מהלשון 'הרחב פיך' שהפה רומז על התורה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צט:) שאדם נברא לעמל פה, שנאמר (משלי טז:כו) 'כי אכף עליו פיהו', וביארו חז"ל שהכוונה לעמל התורה. והמגיד תעלומה (ד"ה בדברי) כתב, שכרשו כן ממה שכתוב בהמשך (תהלים פא:יב) 'ולא שמע עמי לקולי', שמשמע שמדברים על דברי תורה).

לד:ז "ומובא בעץ חיים (בהיכל הנקודים שער שבירת הכלים פ"ג), כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה וכו' והוא החסד נשאר ביסוד מלכות,ל צ"ע כי כן היה בתחילה, אבל אחר כך כאשר יצאו האורות ליסוד ומצאו שם אורו של חסד, נתפשטה החכמה וקבלתו, ונפל כליו של חסד שניה עד התפארת דבריאה, ואז קבל היסוד, נשבר ונפל כליו לגבורה דבריאה, ואור שלו עלה לכתר (ע' כל זה בכללות האילן לרמח"ל ב:ו ובעוד כמה מקומות).

לד:ח כי כשתקבל וכו'. ולא סיים מה יהיה כאשר תקבל, וכמבואר לעיל שעי"ז מתבטל החרפה. וכבר עמדו על זה חברים ורצו לחדש שבאמת אי אפשר לזכות לזה לתכליתו. ונראה לי שחלילה לפרש כן, והרי גם בתורה נב – הנעור בלילה - רבינו כותב שאפשר לבוא לביטול גמור וכן בעוד מקומות. ויתכן לדחוק את הלשון, כי פירושו כאשר.

תורה לה

לה:א "ובת היא מרמזת על החכמה שאינה חכמה וכו' ובנותי ' וכו' שדעתן אינם מישבת עליהם כבנות"… נוכש אדם מכניס בתוך שכלו הקדש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדשת שכלו כפי תפיסת המקום וכו' ע"ש. ויש לפרש בזה מה שבת שבע הזהיר את שלמה המלך (משלי לא:ג( אל תתן לנשים חילך, וכתב הר' משה דוד וואלי שחילך בגמטריא מחך, ולפי רבינו מובן כמין חומר, כי הנשים בחי' חכמות שאינן חכמה, ולכן צריכים להיזהר לא ליתן להם מקום במח.

ובענין האזהרה הנ"ל של אל תתן לנשים חילך, נראה לע"ד שהוא אזהרה לא להסתכל חוץ מד' אמות של הלכה. כי הסתכלות וראית הענין הוא בבחי' שם ב"ן שהוא בחי' נקבה, בחי' נשים. (וכן העינים הם סרסרי עבירה, כמובא ברש"י סוף פרשת שלח (במדבר טו:לט), סרסרי בגמטריא לנשים . ועל כן נראה לעניות דעתי שתוכחה זו היא טובה מאד למי שרוצה להתחזק בשמירת העינים. והרי כל עצמה של בת שבע היתה בזה שדוד המלך הסתכל חוצה. (וכן שני נקבי החוטם הם בחי' נשים, בחי' לאה ורחל, וצריכים לשמור לקיים לא תהנה אף, כמובא בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה לב, ובאמת כל החושים של הראש, הם נקבים בחי' נקבה. וצריכים להיזהר בכולם לא ליפול ליתן להן חילך). וע"ש בפירוש רמד"ו כמה שהיתה מזהירה את של-מ"ה המלך לתפוס שם מ"ה (שהוא הזכר של השם ב"ן). ובזה י"ל למה בפסוק הקודם (משלי לא:ב) היא קוראת שלמה ברי, ובר בטני, ולא בן, כי אדרבה היא באת לחזק אותו בשם מ"ה, ועוד הרי בר הוא בחי' בחי' ותרב חכמת שלמה, שהוא בחי' רבות ' שמן משחת קדש (שמות ל:כה), שתרגומו משח רבות קודשא, כמובא בלקוטי מוהר"ן (תורה נד), שהוא בחי' שלמות המוחין והדעת (כמבואר שם, ובתורה ד, וקע"ז).

“וחכמות חיצוניות הם בחינת קנה, כי יש קנה בקדשה, הם חכמות קדושות, כמו שכתוב (משלי ד) קנה חכמה (ע' זוהר פינחס רלב, רלד). וזה לעעמת זה עשה אלקים (קהלת ז), הינו קנה שבקלפות, כמו שכתוב (תהלים סח): גער חית קנה, והם חכמות חיצוניות" עכ"ל.

בספר משכני עליון הרמח"ל מבאר ההשתלשלות של הקנה (נדפס בספר גנזי רמח"ל עמוד קנח) ז"ל ותדע כי תר"ך מאורות גדולים ועצומים נמצאו מתפשטים מן המאור הראשון (-כתר), הוא הראשית הנעלם שזכרתי למעלה. והם נשרשים בשני שמות גדולים, מלאים כוח ועצמה, והם א"ל א"ל (-תיקון א' של הי"ג תיקוני דיקנא, ב' פאות). כי בהראותם את רוב תקפם ואת יקר תפארת גדולתם, נתפשטו כל אחד מהם לש"י עולמות (-י' פעמים א"ל), וב' ש"י הם תר"ך, והם כת"ר, כי הם בכתר הנשגב והנורא. וש"י מהם נשארו במקומם, והש"י האחרים נתנו ממנו אל החכמה והבינה. ואז נתחלקו ביניהם קנ"ה לאחד, ועל הסוד הזה אמר הכתוב: “קנה חכמה קנה בינה". והבינה היא הנותנת גבול והמדה, כי ממנה היא יוצאה, ובהגיעה אל היסוד אז נקרא הוא על שמה "קנה מדה". והנך ראוה כי כל זה נמשך מהגלות אותו הראשית, כי ממנו יצאו אלה השני קנים, והשמאלי הוא למדה, כמו ששמעת, עכ"ל.

והנה בריש ההקדמה לספר זה (אות ב) פרשנו איך שחכמה חיצוניות הוא רק ענין של מדידה ע”ש, והיא זה לעומת זה למידת הקנה של הקדושה שממש מקים את הגבול והמדה.

רבינו הקדוש גילה שהראש השנה שלו עולה על הכל. וידוע שראש השנה כולל הסוד של שינה (דורמיטא).

והנה שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן עם הכולל, והשינה הוא הדרך לקבל אמונה, כמבואר בלקוטי מוהרן תורה לה. וזה מאומן.

והנה מבואר בתורה הנ''ל אות ה' שעיקר המוחין - שזה בחי' ראש - מקבלים על ידי האמונה, ואין מקבלים אלא מאור הפנים. ודרך האמונה נקראת מלכות והוא בחי' ירושלים.

הרי שסוף סוף צריכים לעלות את הציון הקדוש מאומן לירושלים.

וכן רבינו הביא שם את התרגום מלכא דירושלים, והפסוק עיר הצדק קריה נאמנה, שמרמז שהעיר ירושלים יקרא (קרואי מועד, מקרא קודש) ויכלל בתוכה את אומן.

והנה עיין שם באות ז' שהקליפות חזקות מאד על ירושלים - וכמו שאנו רואים היום כמה טעו בזה רחמנא ליצלן - כי צריכים להמשיך מגן וחשמל לירושלים, וזה בחי' ישמש את שמעון בן ננס, רמז על השמש של רבינו ר' שמעון, ורמז שעיקר הטעות בא על ידי אנשים שלא שמשו כל צרכן, כי גדול שימושו, ורמז שצריכים ננס, להניס את הציון מאומן לירושלים ולעורר בחי' הים ראה וינוס, גם ס' בא"ת ב"ש מתחלף לח' הרי ננס- ננח. ואז אמא - בחי' רבינו הקדוש כמובא שרבינו הוא האמא שלנו (לקוטי מוהרן תורה ד' ועוד מקומות) מסככת על בנהא - בחי' התלמיד היקר, סבא ישראל.

וכן החשמל בגמטריא לנ נח נחמ נחמן. וצריכים להביאו מאומן להגן ולעורר וליתן כח לירושלים.

ובזה אתי שפיר מה שחז"ל קבעו לאמר תמיד "לשנה הבא בירושלים" כי שנה זה נ נח נחמ נחמן כנ"ל, צריכים להביא אותו מאומן לירושלים.

תורה לו

לו:א וזהו כלל שכל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של שבעים לשון, הינו בתאוותיהן, ע"ש (ועיין בתורה כה, שכל פעם שעולים למדרגה וכו' וכן מצינו בעוד כמה מקומות). וי"ל שזה בחי' הופיע מהר פארן שקודם שהש"י נתן לבנ"י את התורה הוא הציע אותה לאומות העולם.

לו:ג- תיקון של הרהורי זנות שבא לאדם שיאמר שמע וברוך שם. יש לציין שהגמרא בברכות (סוף טו:) דורש את הפסוק (תהלים סח:טו) בפרש שד"י מלכים, על אמירת שד"י – קריאת שמע – בפירוש ובדקדוק. וידוע, ובפרט מתורות של רבינו שהשם שד"י הוא מידת היסוד ותיקון הברית.

לו:ד אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים. ראיתי הובא בשם הספר כתר שם טוב, שאמר הבעל שם טוב שכשנופל עליו מן השמים פחד מחמת התגלות מלכות שמים המחים מזדככים והדמעות יורדים (ועיין בתורה קעה, שעיקר הבכיה צריך להיות משמחה, ויכולים לזכות לפחד על ידי שמחה, כמו שרבינו גילה בספר המדות ערך אמונה אות לט שכאשר משיח יבוא בפתע פתאום, ועל ידי זה מחמת שמחה יפחדו ישראל עכ"ל. ובמתן תורה זכו לשמחה, כמו שכתוב ושמחת עולם על ראשם, והיא המעמד הכי גדול של התגלות מלכות שמים וקבלת מוחים, והיה יום הגשם בחי' דמעות).

לו:ד כי איתא (ספר שבילי אמונה נתיב ד) שהדמעות הם ממותרות המרה שחורה וכו' ע"ש. והנה מצינו שרבינו היה בוכה הרבה הרבה, וכמו שמובא למשל לענין ההקפות של ההושענות שהיה מוריד ממש נחל של דמעות, וכן מצינו שסבא ישראל העיד על ר' ישראל קרדונר שהיה מוריד דמעות בכמות מוגזם להפליא. וצ"ע אם הדמעות כאלו הם גם כן בבחינה זו, ואולי לנקות את המרה שחורה מכנסת ישראל, ויותר נראה שאינם בבחינה זו.

לו:ד רבינו גילה את הענין לבכות בקריאת שמע, כדי להנצל מהרהורי נאוף ולזכות להתגלות התורה, כי לפעמים מספיק אפילו בלי בכיה כמו שביאר שם לעיל (אות ג') כי מעצמין את העינים בבחי' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, ועי"ז פורשים מהשפחה בישא אמא דערב רב, וזוכין לגבירתא אשה יראת השם, ונכללין בי"ב שבטים ע"ש.

ובזה י"ל מה שכתוב בפרשת ויצא (כט:יא) וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך, כי רחל היא העולימתא שפירתא דלית לה עיינין, ויעקב בא לתקן את טהרת השרש של עם ישראל לנצח נקי מהשפחה בישא והערב רב, ולכן גם כן בכה, ויב"ך, האותיות החיצוניות ו"ך כמנין הוי"ה, והאמצעיות י"ב כנגד הי"ב צירופים שהם כנגד הי"ב שבטים. ועמש"כ בזה בתהלים ע"ה ורוח נכון חדש (נא:יב).

לו:ו וזה הוא כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחי' כלי המקבל את האור, כך נצטייר האור בתוכו, אם הכלי הוא בשלימות, אזי הוא מקבל בבחי' מאורות מלא, ואם ח"ו הכלי אינו בשלימות, אזי הוא מקבל בבחי' מארת חסר ואו וכו' ע"ש.

ע' בספר אדיר במרום (עמ' תקסט, מכון רמח"ל) ז"ל אך צריך שתדע שיש שני מיני אותיות, יש האותיות כמו שהיו במלכים קדמונים ונשברו, שגם שם כבר היו טנת"א. ויש האותיות אח"כ בזמן התיקון. ותדע שמן האותיות של התיקון לא יצא שום דבר רע, אלא כל הקליפות ותולדותיהם הם עשויים מן האותיות של המ"ק ע"ש.

לו:ו זאת התורה היא לשון רבינו ז"ל, ואמר שהיא סוד כוונות קידוש, ויתבאר במ"א אי"ה, עכ"ל. לא מצאתי. אכן בספר יקרא דשבתא על תורה זו כז"ל וזה בחינת השבעים תיבות שבקידוש של שבת שאומרים על היין, והם כנגד השבעים קולות הנ"ל בחינת 'יין לארמא קלא' כמבואר בזוהר הקדוש וכמובא במאמר עתיקא הנ"ל. וכלל כל התאוות והמדות רעות של השבעים עכו"ם הוא תאוות ניאוף, וקדושת שבת הוא בחינת שמירת הברית כידוע, ע"ש.

וי"ל עוד, שהרי בקידוש מורידים ומכניסים מוחין להשכינה, וענין המוחין הם המנהיגים את הפרצוף, ולכן זה בחי' לצייר אותיות התורה לטוב. וכן 'ויכלו' מסיימת עם 'לעשות' בחי' ראה נתתי לפניכם, שעלינו לגמור לטוב ולא לרע. 

תורה לז

לז:ד

הנצנים נראו בארץ - אלין אבות העולם וכו' דא קלא דינוקא דרביא דלעי באוריתא, כמו שכתוב תורי זהב וכתיב ועשית שנים כרבים זהב וכו'.

ע' במגלה עמוקות פ' תרומה שני כרובים גמטריא אברהם יצחק ויעקב.

תורה לח

לח:ב בעיקר רבינו מביא ג' פסוקים על עצירת רוח הסערה, יקום סערה לדממה, רוח סערה עשה דברו, אוסרי לגפן עירה, ר"ת ירא, כי יראה בחי' דיבור (תורה טו:ז).

לקוטי מוהר"ן תורה לח

תורה לח:ג, ה, בסוד התפילין שצריכים להעלות את הדיבור לה' גבורות של שביד שמאל ע"ש. ע' במסכת ברכות ריש דף ו: וכולהו (כל הפרשיות של תפילין של הש"י) כתיבי באדרעיה (זרוע של הש"י), באדרעיה שהוא מקומו של סיחון מלך האמורי פירשו על התורה מקום מלכות או שם המלכות. וגם סיחון לשון סיחה. וזה ענין סערה על זרועו של הקב"ה, כי כולהו כתיבי באדרעיה, שמקשר הדיבור לשרשו. (גם אדרעיה זה תחילת קדושת א"י שמתחלת בעבר הירדן, וקדושת אוירא דא"י קשור לקדושת התפילין כמובן ממה שרבינו השיב לאותו גדול ששאלו אותו על עבודתו בארץ ישראל, ורבינו אמר לו כיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ ישראל, שבחי הר"ן אות לא).

לח:ד ותקון הדבור הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם בעניות ובדחקות שהוא בחי' לילה שאז שלטנותא דקץ כל בשר וכו'. ובסוף התורה כז"ל צריך לתקן הדבור הנקרא רגל. ואיך תתקן הדבור, עשות חפציך ביום קדשי. כי זהמת הנחש גרם ל"ט קללות ל"ט מלאכות, וצריך כל אדם להמשיך קדשת שבת לקדש ימי החול וכו' ולפי הקדשה וכו' כן נדחה זהמת הנחל וכו', ע"ש.

ולכאורה הם אותם בחי' דהיינו מה שלמודין בצר הוא ענין לקדש החל בקדשת שבת קודש.

לח:ד בשעריך ירושלים – על ידי התורה – ע' לה:ה שירושלים הוא בחי' אמונתך בלילה פשטא אורייתא.

תורה לט

ע' מש"כ במעילה דף טז. ושם דף טז:

תורה מ'

ע' מש"כ במעילה דף יז.

תורה מא

ע' מש"כ במעילה דף יח.

תורה מב

ע' מש"כ במעילה דף יט.

תורה מג

דע, כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת וכו' ע"ש (ועי' בספר המדות, ערך למוד, אות ד': כשהרשע אומר תורה, תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו, ע"כ). בענין דעת של הסטרא אחרא:

הס"א יש לה דעת – כתבתי על זה באריכות, ואולי נאבד בעוה"ר, וכעת מצאתי באוצרות רמח"ל על משלי עה"פ עד מתי פתאים תאהבו פתי (א:כב-כו) שכז"ל ואינו אומר שלא יש להם דעת, אלא "ישנאו", שרצונו לומר שיש להם הדעת, אבל שונאים אותו. כך ס"מ ולילי' יש להם דעת – גם הם יודעים שצריך שישפילו עצמם תחת הקדושה, אבל שונאים אותו, מפני שרוצים להיות הם ראשים, עכ"ל.

תורה מד-מה

ע' מש"כ במעילה דף כ.

תורה מז

הנותן אמרי שפר (בראשית מט:כא) ראשי תיבות אשה. עיין בבעל הטורים בפרשת במדבר על הפסוק בני נפתלי תולדתם למשפחתם (א:מב) שכז"ל בכולן אומר לבני לבד מנפתלי שהוא אומר בני לפי שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים. ולכך רמז בברכת נפתלי אש"ה, א'ילה ש'לוחה ה'נותן ראשי תיבות אשה, ולפיכך בפרשת פנחס כתיב בכולן "בני" לפי שמתו האנשים ונתרבו הנשים ולכך לא אמר "לבני".

תורה מח

עיין ספר המדות, אמת ח, מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע, וכשיבוא משיח אז לא יהיה שקר, ובשביל זה לא יהיה יצר הרע בעולם, ע"כ. וכמעט מבואר בתורה זו.

"והדבורים שאדם מדבר בכח הם עצמן הדבורים של הקב"ה.” ולכן הסופי תיבות של "אדני שפתי תפתח" בגמטריא כ"ח.

וע' תורה קיב, שכן דברי אמת הם אור ה' בעצמו. ובתורה קכד שבהתבודדות השם יתברך שולח לו דיבורים לכאו' אינו מוכח שהוא עד כדי כך שזה כמו דיבור השם יתברך בעצמו, רק שנשלח ממנו יתברך.

תורה מט

פירוש על נ נח נחמ נחמן מאומן לפי תורה מט, עיין ערך גילוי – התגלות מלכות דקדושה בכל תוקף.

ע' מש"כ במעילה דף כא. ומש"כ במסכת קינים פרק או"ב.

ע' מש"כ בתורה נט:א שגם שם רבינו מדמה ומשוה עניני הלב לפעולות השם יתברך.

מט:א כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו, עכ"ל.

והנה לכאורה אי אפשר בשום פנים ואופן להגיד על נברא שהוא אין סוף ח"ו, ואפילו היחידה שביחידה נברא הוא ואין שום השתוות לה ובין אלוהות של הבורא (אלא בדמיון כדלקמן) [וכן תמצא בכמה מקומות שרבינו בעצמו אמר כן, כמו בחיי מוהר"ן אות רפד ז"ל שאמר שעל ידו יכולין להבין קצת גדלתו יתברך, הינו על ידי שרואין גדלת השגתו עד היכן עד היכן זכה להשיג פלאי פלאות גדולות ונוראות שלא השיג שום נברא וכו' ואף על פי כן, מה אני, הלא אף על פי כן אני רק חתיכת אדם, מזה יכולין להבין וללמד אלפים קל וחמר לגדלת הבורא יתברך עכ"ל], והרמח"ל כתב את זה בפירוש וכבר הארכתי בזה במקום אחר בס"ד. ואפילו הספירות אינם בגדר אין סוף, כמו שכתוב בפירוש כאן, שהספירות אינם אלא מדות, והאין סוף מרומם מהם, והרי נשמת האדם הוא עוד מתחת הספירה התחתונה, אז אי אפשר שתהיה אין סוף ממש. אלא פשוט וברור שאין הכוונה לאין סוף ממש, אלא השווה, כמו שהזוהר גילה שהצדיקים דומים ממש ליוצרם, כן רבינו קובע שיש בחינה שנשמת הישראלי הוא דומה ממש להאין סוף ב"ה. וכן מבואר להדיא בספר מגיד מישרים, פרשת בראשית ז"ל: ותא חזי איך מבשרי אחזה אלוה דכי היכי דא"ס אפיק עשר ספירין עילאין ועשר ספירין אנהירו ואפיקו. שכינתא וכולא איהו ייחודא חדא. הכי קב"ה בעובדא דאדה"ר נפח באפיו נשמת חיים דהוי רמז לאין סוף ומההוא נשמת חיים אנהורה גופא דאיהו דוגמת עשר ספירין עלאין ומגופא דאדם איתבניאת נוקבא, עכ"ל.

וכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה נו שכז"ל כי האלקות הוא בלב וכו' ואצל השם יתברך נאמר וכו' נמצא מי שיש לו לב ישראלי אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו כי אין שיך אצלו מקום כלל ע"ש. ומדוייק שהאלקות הוא בלב, וזה מספיק ליתן את המהות הזה להלב. ואילו בשיחות הר"ן (אות קלט) כאשר מביא את התורה הזו כז"ל כי הלב הוא אלקות עכ"ל, ולא דק בדבר הזה, ולכאורה משום שהוא דבר פשוט ומוכרח מאד שלא יעלה אפילו על הדעת שאנשים יכשלו בו חלילה, ועל כל פנים מבואר להדיא שהלשון לא מדוייק, והעיקר שהאלקות שוכן בלב. וכן מבואר להדיא בלקוטי מוהר"ן תורה קצא ז"ל איך המועט מחזיק את המרובה, שחתיכת לב קטן כזה וכו' וזה רק מחמת שנמצא שם האלקות, כי עיקר האלוקות הוא בהלב כמבואר במקום אחר, ומעתה בין וחכם אם בהלב שנמצא שם רק בחינות אלקות, שאינו כביכול חלק אחד מאלפי אלפים מהשגחת הבורה ב"ה כמה גדול ערכו, שיכול לתפוסק במקומו המיעוט, עולמות אין מספר, ואפי' על עכו"ם נאמר ולב מלכים אין חקר וכו', ומעתה הוי דן אלפי אלפים ק"ו, לשער בדעתו מגדולות הבורא ב"ה ע"ש.

ועיין בכוכבי אור, שיחות וסיפורים מרבנו אות סז, שמעתי מר"נ שאמר אדמו"ר התורה סימן כ"ב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני עכ"ל. היינו שיתבטל לגמרי להשם יתברך שיהיה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולא שהאדם הנברא מתהפך להיות אלקים, ופשוט וברור.

וע' בספר חיי מוהר"ן הוספות אות רפז** שכז"ל ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. וצריך עיון, דהלוא עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

וכן עיין בלקוטי מוהר"ן, תורה רס, שכתב ז"ל כשהנפשות עולות למעלה ע"י מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו, כי ישראל הם חלק אלוה ממעל ממש, שהם חלקי השכינה ממש, בבחי' העמוסים מני בטן (ישעיה מו), וכשהם חוזרים להשכינה, אזי השכינה מתפארת חזי במה ברא קאתינא לגבך, ואזי מתעורר השתוקקת עליון ונעשה יחוד כידוע, עכ"ל. והרי מבואר מיניה וביה שהלשון "חלקי השכינה ממש" על כרחך אינה ממש אלוהות.

וכן מצינו בלקוטי מוהר"ן בתורה רז כתוב זה לשונו: וכן התלמיד חכם הוא בעצמו התורה כמו שאמרו רז"ל (מכות כב:) כמה טפשאי וכו' דקימי מקמי אוריתא וכו', עכ"ל. ובתורה רו כתב ז"ל והתורה הוא השם יתברך בעצמו, עכ"ל. ואין זה אלא מה שרבינו מביא מחז"ל כמה פעמים שקב"ה וישראל ואורייתא אחד, אבל אין ספק שישראל הם נבראים, והתורה רק שמותיות של השם יתברך, והשם יתברך הוא ה' אחד בתכלית היחוד למעלה מכל הישג של זמן ומקום או שום מידה, שכל המידות הוא יתברך המציא.

מט:א בבחינת צור לבבי, ובבחינת: ולבי חלל בקרבי, שבתוך החלל יתגלו פעלותיו וכו' וזה פרשו (תהלים פז) ושרים כחוללים וכו'. ושרים – זה בחינת התגלות מלכות, בחינת: שרה על העלם כלו (ברכות יג), בחינת (זכריה יד): והיה ה' למלך וכו', כחוליים כל מעני בך – הינו לפי החלל וכו' ע"ש.

ויש להעיר שהשם הל"ב של ע"ב שמות: וש"ר, שהוא שר"ה עם הכולל (והוא בגמטריא אבגית"ץ, עמש"כ במקומו).

מט:א וצריך לצמצם ההתלהבות. ע' מה שפירשנו בזה בס"ד בשיחות הר"ן סוף עו, את הענין של לא עליך המלאכה לגמר (אבות ב:טז).

תורה מט:ד בינה לבא היא בחינת ביתא עלאה וכו' ומלכות היא בחינת ביתא תתאה ע"ש. ענין לב אחד, ח' פעמים ד' עולה ל"ב, ד' זה בחי' מלכות, וח' זה בחינת בינה כידוע.

מי עם זאת עולה. נראה לענ"ד שזה בחי' הזיווג של סדר שני שגילה הרמח"ל בקיצור הכוונות. כי שני שמות אלקים ואדני משולבים, שהם בעצמן לכאורה בחי' אימא ונוקבא של עולמות בי"ע מזדווגים עם כתר חכמה בינה של עולמות הצחצחות, ומזה נולד השראת הש"י ישירות לתוך נשמות הצדיקים וכו' ע"ש.

מט:ז תורת ה' תמימה. שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, עכ"ל. וצ"ב מה זה שלא השיגו ממנה כלום, הלוא על כל פנים משהו זכינו במאות הדורות של צדיקים וחידושיהם, ואפילו שהתורה היא בלי סוף, על כל פנים איך זה לא נחשב ככלום. ונלע"ד לפרש דרך משל, מי שהוא שלומד מגילת אסתר ומוציא בס"ד חידוש שראשי תיבות יבא המלך והמן היום הם שם הוי"ה, ומוסיף ליתן פירושים על זה כפי כוחו. והרי האמת הוא כן אבל האמת לאמיתו כבר גילה האריז"ל כללות השמות הרמוזים במגילת אסתר: ז' וה"ו, ויה"ו א', ה' הה"ה, י"ב הויות וכו', והאיש הנ"ל כל הפירוש שלו מצומצם מאד כי לא ראה בכלל את התמונה השלמה, רק זוית קטנה אחת, ולפי התמונה הגדולה לא אפילו התחיל להבין הענין. ולפי זה מובן שכן הוא אפילו כפי כל ההתגלות הנוראות של הצדיקים האמיתיים, כלפי עוצם גדולות התורה עוד לא התחילו כלום לנגוע בתמונה השלמה, והרי כל הפירושים וההשגות שלהם כאפס נחשבו, באשר שהם מצומצמים בלי הכירות והתיחסות לכל התמונה באמת.

תורה נ'

ע' מש"כ בסוף מס' קינים.

תורה נא

ע' מש"כ ריש מסכת תמיד.

תורה נא אמר רבי עקיבא ותורה מז ואכלתם אכול ושבוע.

כי אמת הוא אחד ע"ש. וי"ל בזה מה דתנא במשנה סוף מסכת סוטה (ט:ה) משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות. פי' הרע"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי עכ"ל. וצ"ב מה הקשר בין שהכל בו – לאמת. אכן יעו' בתורה מז שמצינו שהולכים ביחד, כי אמת הוא מדת תפארת שיש בו כל הגוונים, וכן הוא אור הפנים שיש בו כל הגוונים. ולפי זה אתי שפיר שעל ידי האמת בלי דופי זכה לבחי' שהכל בו.

כי טהור אין שייך אלא כשיש טומאה. זוהר פרשת חקת (קפ:, חק לישראל יום א') דהא טהור לא אקרי אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא.

תורה נב

ע' מש"כ במס' תמיד דף כז.

מבואר שהשם יתברך הוא לבד מחויב המציאות, אלא שלאחר שהוא ברא את עם ישראל הרי הכל כבר מחויב המציאות.

ועיין בלשון הרמח"ל בסוף דעת תבונות ח"ב (סימן סד) ז"ל כי רצה המאציל ב"ה לעשות פעולה גדולה – להחזיר כל רע לטוב, והרע היותר גדול ועיקרי יתוקן גם כן להיות טוב. ודבר זה יצא בסוף הכל, כמו שתשמע עוד בס"ד. אך הנה אם נחשוב כל רע גמור שיהיה, לא נחשוב רע שלא ימצא מציאות וטוב נגדו, דהיינו: המאציל ב"ה שהוא מחויב המציאות, ועל כן אין צריך שילכו הדברים בדרך רע ולא טוב כלל, אפילו לפי הבחירה (-היינו אף על פי שיש בחירה לעולם לא ילך הכל לרע), כי באמת זהו כבוד השם יתברך, שכח טובו לא יניח שום רע בלא תיקון. לכן לכל נשמה ימצא איזה ראשית טוב, כי הטוב מחויב המציאות, וגם אם מסתיר פניו לתת מציאות לרע, לא יסתיר פניו לגמרי – שלא יהיה טוב נמצא, כי הרע עצמו לא יהיה לו קיום, אלא כי ירשה האדון יתברך שמו להניח המצאו. אם כן צריך לקחת הדברים כחוק אשר בם נמצאים, והיה ראשית הטוב והבחירה להיות כחו – חוק להשיב כל רע אל טוב, שזה כח המאציל יתברך שמו – שרק חיוב המציאות יחייב כל רע לחזור לטוב, עכ"ל ע"ש.

מבואר שאחר שהאדם מבטל את כל ישותו הוא נכלל בהאין סוף ברוך הוא. אכן עיין בתורה ד', שאפילו אחר שהאדם ניצל מכל המדות רעות כולל גאות, עדין צריך להגיע לוידוי דברים לפני הצדיק כדי להעביר המלכות שלו לשרשו בהאין סוף. רק הצדיק כאשר הוא מבטל ישותו נכלל מיד בהאין סוף, אבל שאר בני אדם צריכים להעביר בחי' המלכות שלהם באש על ידי הוידוי.

תורה נג

מבואר שהצדיקים כל כך מיגעים עצמם לקרב הרחוקים כדי להשלים דעתם עד שיכולים לינוק דעת מבחי' הה"א, ע"ש.

ויש לומר שזה הענין של דרשת חז"ל (רש"י פרשת פינחס – במדבר כו:לו) כי אתם המעט (דברים ז) ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים. דהיינו צריך להשלים את הה"א לברר את הניצוצות מאומות העולם והרחוקים שנפלו שמה.

תורה נד

נד:ב אסור להרבות בעסקי העולם הזה אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעים הנ"ל, א' מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסוכן מאד וכו' כנ"ל. והב' מחמת שיש קדושה ועבודה גבוה מזה, דהיינו קדושת התורה והמצוות וכו' ע"ש.

וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא ד:ג שכל עסקי האדם בעולם הזה הם בחי' מלאכת המשכן, ועם כל זה הוא רק בחי' התעכבות החסד, וכאשר זוכים השם יתברך משפיע חסדו בלי שום עבודה שלנו, והרי מבואר שכל עסקי העולם טפלים מאד מהמבוקש.

נד:ד פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, מערה הינו בחי' דבקות בחי' כמער איש וליות, מתחתי, הינו בחי' אמת וכו' ע"ש. וצ"ב דשני ענינים אלו, דבקות ואמת אינם נזכרים בתורה זו. ונראה שדבקות זה בחינת אהבה של וקמץ הכהן. ואמת זה הפך המדמה.

תורה נה

ע' מש"כ ריש מסכת נדה דף ו.

הרמב"ם בהלכות פרה אדומה כותב פתאום תפילה קצרה שנזכה במהרה להפרה העשירי, ומאד מעניין מה שהכניס פתאום תפילה בתוך ההלכה, אלא שכל ענין הפרה אדומה הוא ענין התפלה בסוד ונשלמה פרים שפתינו כמבואר כאן בתורה נה באריכות.

קטני הקומה שאין לבם מכיל שכלם, אולי זה בחינת מה שמצינו בעץ חיים (שער נ' שער קיצור אבי"ע פרק ג, ובארבע מאות שקל כסף עמ' רסב -ג) שעל ידי חטא אדם ירד הדעת למטה בין תרין כתפין, וזה נקרא שהדעת ירד בהתרחבות וגורמת שהגבורות מתפשטות תחלה ע"ש. כי עיקר קומת האדם הוא הדעת, ואם הדעת ירד כנ"ל, הרי זה מקטני הקומה.

בסוף, “וזה בחי' כלליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים כלליות עשיה ביצירה, על ידי שכופלין הפסוק כל הנשמה וכו' ובפרט שצריך להלל ולהודות לה' שהציל אותו מעין הרע הזאת וכו' ע"ש, ובמפרשים בענין השם כה"ת. ונראה שזה ענין מה שהשם הזה יוצא מהפסוק "תצא כצאת העבדים"

תורה נו

 ע' מש"כ במסכת נדה דף ז.:

יש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה ובאתכסיא על הכל. ומבואר הדבר (וכן להדיא בחיי מוהר"ן אות כד) שרבינו כוון על עצמו. וע' חיי מוהר"ן (אות כד) שרבינו אמר שבאתגליא יש לו ממשלה על כל פנים על חסידיו, אז לכאו' צריכים לומר שמה שרבינו כותב שיש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, לאו דוקא שבאתגליא אין לו שום ממשלה כלל, אלא ממשלה קטנה.

תורה נו:ג – הסתרה שבתוך הסתרה – המושג הזה תמצא בספר תולדות יעקב יוסף (פ' צו, והובא בספר בעל שם טוב א'קא) ז"ל א. שאינו הולך בדרך טוב ואינו מרגיש בו, זהו בנוקבא דתהומא רבה, ע"כ.

נו:ג כי לבוא לאריכות ימים הוא על ידי עסק התורה, כי אוריתא שמא דקב"ה וכו' ועל כן מזהר המלך על עסק התורה ביותר מכל העולם מחמת שהוא צריך לקרות את האריכות ימים לתוך המלכות כנ"ל וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקסג, מכון רמח"ל) ז"ל וצריך שתדע, כי נגד נר"ן – יש בישראל: קהל עדה וישראל (פסחים ה:ה), וסודם חב"ד חג"ת ונה"י, וקשרם במ'וח ל'ב כ'בד, וסוד זה מלך. וזהו בחינת המלך שבישראל – שהוא ממש החיים של העם. וג' המדריגות נקשרת בו, ונמצאים החיים יורדים בבית המקדש ומקבל אותם המלך, ומן המלך מתפשטים אל כל מדריגות העם, עכ"ל.

תורה נו:ה

"כי מרדכי מוציא ממנו כל העשירות בבחינת חיל בלע ויקאנו, ועושה מזה תורה, שנקראת אשת חיל" בלע ויקאנו בגמטריא מרדכי ע"ה.

נו:ז על ידי התגלות הדעת נתפשט נאמנות השם יתברך. אולי זה ענין של בטחון, שרבינו גילה בתורה רכה שבטחון הוא דוקא על ידי השכל, ע"ש.

נו:ז שעל ידי נתינת התורה נפתח המאמר ונתגלה הדעת. והנה שני קטעים להלן כותב שתכף שיצאו ממצרים נתגלה הדעת. ואולי יש לפרש שהחילוק הוא שרק במתן תורה נתפשט נאמנותו. הגם ש"מן" מורה גם על התפשטות הנאמנות, אולי הא גופא החילוק שמתחילה לא היה להם מן ממש אלא טעם מן כמו שרבינו מפרש בחי' הדעת של מחלוקת לשם שמים, ויש לומר שזה גופא הגם שהוא דעת גבוה מכל מקום חסר בהתפשטות הנאמנות כי הלוא ורעם גבורותיו מי יתבונן, כמבואר שם שהן אלה קצות דרכיו יתברך שלא מבינים בהם, הרי שחסר בהם עדיין התפשטות הנאמנות, וכמבואר במקום אחר בלקוטי מוהרן בענין התגלות ההשגחה כאשר יתגלה ענין צדיק ורע לו וכו'.

ולפי זה צריכים לומר שכבר בחמשה עשר באיר כאשר התחיל המן לירד, כבר היה מתחיל מעין התפשטות הנאמנות שבאמת התחיל רק במתן תורה.

נו:ח

רבינו גילה שהדעת והשלום הכי גבוה זה מחלקת לשם שמים, ותני במסכת אבות (ה:יז), איזהו מחלקת לשם שמים, מחלקת הלל ושמאי. גם מובא בלק"מ שמשה זה ר"ת מחלקת הלל שמאי. ורבינו הוא בחי' משה רבינו, והוא כולל הלל ושמאי. הלל, זה בחינות ההילול ושבח להש"י, ושמאי ע"ה בגמטריא נב"ש - נחמן בן שמחה, גם שמאי, זה שם א-י, השם שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע (שביחד עולים לי').

יש לחקור כאשר צד אחד הוא לשם שמים והצד השני טועה או במזיד רב איתו, האם הצד שהוא לשם שמים בבחי' דעת גבוה. עיין מש"כ בחיי מוהר"ן אות תב.

נו:ט כי הידים הן בבחינת שמים כנ"ל, ושם כל הדבורים, ע"ש. עיין זוהר פרשת בלק (קצה:) ז"ל הרימותי ידי אל ה' אל עליון ומתרגמינן ארימית ידי בצלו, דהא אצבעאן דידין מלין עלאין אית בהו עכ"ל.

תורה נז

ע' מש"כ במסכת נדה דף ח:

ושני כוחות האלו, הינו כח שיש למלאך לקבל וכח להשפיע, מכנים בבחינת ידים, ביד ימין מקבל חיותו, וביד שמאל משפיע עיין שם כל דבריו הקדושים.

ויש בזה פליאה גדולה, כי קיימא לן להלכה שתמיד עושים המצוה ביד ימין, וכאשר נותנים צדקה נותנים עם יד ימין, ותימא הוא למה לא נדמה ולעשות כמו המלאכים וניתן את הצדקה, ההשפעה, ביד שמאל.

ולכאורה מבואר כי איש ישראל הוא עוד למעלה מהמלאכים הנקראים עומדים, ואילו איש ישראל הוא תמיד מהלך ועולה מעלה מעלה, ומבואר בתורה כב שהוא צריך תמיד להעלות את הנעשה שלו לנשמע, והרי באותה מעשה צדקה שהוא נותן הוא צריך כבר לקשר אותו להרים אותו להנשמע לשמוע ולקבל עוד יותר מהשם יתברך, ואילו המלאך מספיק לו בכל שליחות שלו כל פעם שיעביר את מה שקיבל כהוויתו ותו לא.

נז:א אם סר מדרך דברי רבנן לימין, בזה סר ימין המלאך, ואין לו כח לקבל, ואם סר לשמאל, בזה סר יד שמאל מהמלאך, ואין לו כח להשפיע ע"ש.

ויש להעמיק בזה, כי לולא רבינו כתב כן בפירוש היה מקום לומר להיפך, שעל ידי שסר לשמאל, הרי קלקול את כח הימין. אכן לפי האמת סטייתו לשמאל אינו שייך לצד הימין, אלא קלקול מיניה וביה בצד שמאל.

נז:ב ידור נדר ויקים מיד. י"ל נדרים בגמטריא ש"ד, ולכן צריכים לקיים מיד, בחי' י', להשלים מש"ד לשד"י.

נז:ב ידור נדר [רוצה לומר: ויקים מיד, עין בהשמטות].

לכאורה לא יהני לקיים מיד, כי קי"ל להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה רג:א) כל הנודר אף על פי שמקימו נקרא רשע ונקרא חוטא, ע"כ. אלא כמו שרבי נתן כותב (לקוטי הלכות אוחר חיים ג', שבת ו:יז) שרי ליה לאינש למנדר לזרוזי נפשיה (שם רג:ו), אבל סתם לנדור נקרא רשע. וי"ל שכיון שנודר לקיים מיד כדי לקיים דברי רבינו כדי להשיג אמונתם חכמים הוה בכלל לזרוזי נפשיה. [ועיין בהלכות נדרים שם רו:ד, כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום, ואפלו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם, ופירש הש"ך מובא בבאר היטב ז"ל דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם, דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין, ע"כ. ומבואר שאפילו מה שנודר לזרוזי נפשיה, כאשר יכול לתפוס לשון נדבה בלי אחריות, לא יתפוס בלשון נדר].

נז:ב ויעקב הוא בחינות נדר, שהוא ראש לכל הנודרים כמ"ש (בראשית כח:כ) וידר יעקב נדר, ע"כ. עיין שם בבעל הטורים ז"ל וידר, ג' במסרת וכו' לומר שהצדיקים היו נודרים, והראשון שנדר היה יעקב. וזהו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קלב:ב), למה אמר אביר יעקב (שרבינו מפרש לעיל אות א), לפי שהוא פתח בנדרים תחלה (בראשית רבה ע:א), ע"כ.

תורה נז 'אבל מאכילת שבת, אין חלק לסטרא אחרא כלל וכלל וכו' כי אכילת שבת נעשה קדשה ואלקות גמור, בלא תערבת סיגים כלל.' ע"ש.

ע' בס' שירי קודש פירוש ר"י סרוק על זמירות האריז"ל על המילים 'נזמין לה השתא' כז"ל פי' עתה צריך האדם לומר נזמן מפני שכל דבר שבקדשה הוא עלול שלא יתדבקו בו הקליפות כגון ברכת המזון שמצד הזוהמא יש לקליפה שייכות להדבק כמ"ש זוהר דברים בהאי ינוקא ולזה צריך הזמנה וכן בחליצה שיש בקליפה שייכות להתדבק באותו רוח שהולך ערטילאה בעולם בלי בנים צריך ג"כ הזמנה. ועכשיו שמכח שמחת תענוג שבת באכילה ושתיה ועונג יש לקליפה שייכות להדבק בקדושה אבל אינם יכולין לאיש היודע סוד זה מפני שאדרבה משליכם בנוקבא דתהומא רבא, אבל מ"מ הדינין מתעוררין בעת הזאת מפני שהוא עת המשכת הקדושה מעתיק לז"א ומז"א לנוק' ולהוטים הם לקבל כח ותגבורת  אע"פ שהם עתה ממותקים היום בשבת, מ"מ הדינין מתעוררי' בעת הזאת, והם כמו הנחש הישן שכיוצא חוץ לחורו מזיק אף שבשבת אין להם יכולת לקטרג אבל רוצין ליהנות וליקח תגבורת (ס"א ה"ג) בליל זה כדי שכשיצא שבת יצאו גבורות ויגרמו כמה רעות ח"ו לעם קדוש למתים אשר כבר מתו עם החיים אשר עודנה חיים, לכן בזאת ההזמנה של השולחן שורה השכינה בכח גדול ושפע מעוטר מחסדים של א"א ושל או"א ושל ז"א ואינה מנחת שום דין שיהנה לכן צריך הקפה בתרי מדאני אסא וכו' ע"ש.

תורה נח

בענין תלת נפקין מחד, דחד הוא זכותו של משה רבינו. ר"ת תלת נפקין מחד ע"ה בגמטריא נ נח נמ נחמן מאומן, ונ נח נחמ, הם תלת שנפקין מחד (שמעתי מחבר).

בו ביום ששמעתי מא"א שהרמב"ם פוסק שיש מצות עונג ביום טוב מהפסוק לקדוש ה' מכובד, שרישא של הפסוק וקראת לשבת עונג, והרי על ידי העונג מכבדים את יום טוב. מיד אחר כך בבקר למדתי בלקוטי מוהר"ן תורה נח אות ז-ט, שעל ידי עונג שבת, שהוא בחי' אהבה בתענוגים, ויש תשובה מאהבה, ואז כל הכשרים שבדור נתרפאים בבחי' ושב ורפא לו, "וגם נעשים מכבדים בעיני הבריות, בבחינת (שיר השירים ז) מה יפית ומה נעמת, על ידי אהבה בתענוגים" וכו' עיין שם כל דבריו הקדושים. הרי שעל ידי עונג שבת מכבדים את הכשרים שבדור (והרי קיימא לן שצדיקי הדור הם בחי' יום טוב, הרי מכבדים את היום טוב).

תורה נט

ע' מש"כ במסכת נדה דף ט.

נט:א והכיל הקדש הזה שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב האיש הכשר וכו' ועקר הלבשתו לרגלי הרוח, בבחינת (ישעיה מב) ורוח להלכים בה, כי ברוח הזה יש קומה שלמה, כי מבחינת רגלין נתעורר להישיר את בני אדם לעבודת השם יתברך וכו' ע"ש.

נראה לעניות דעתי שזה על דרך מה שרבינו גילה בתורה מט, שלב איש ישראלי הוא אין סוף כמו השם יתברך, והוא צריך לעשות צמצום וכו', כי כן אצל השם יתברך רבינו גילה בתורה נד:ב שרק בחינת הרגלין נתלבש בתוך עולם הזה שמהם האדם מבין רמזים איך לעבוד את השם יתברך.

וכן מש"כ כאן ז"ל ומחמת שהיכל הנ"ל נעשה מהפנשות אשר היו רחוקים עד הנה, ויש קלפות רבות השונים סביבם וכו' ואפשר עכשו, כשמלביש ההיכל את הלב כנ"ל, אפשר שיתאחזו חס ושלום החיצונים ביצר מחשבות לבו של הכשר הזה. עצה על זה – שיזמין מלאכי לבו, שהוא בחינת התלהבות הלב וכו', ע"ש. הרי שרבינו דייקא מכנה את ההתלהבות הלב בשם מלאכים, כמו שהוא אצל השם יתברך, שהשם יתברך פועל על ידי מאלכים, כן רבינו מדמה את האדם ליוצרו.

ולפי זה יכולים להבין עוד השוות כאן.

תורה ס

תורה זו מפרשת הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, עיין ערך זיווג.

ע' מש"כ במסכת נדה דף י.

ההקדמות שמקדם הם בחינת פסלת. ע' תורה כא בענין שכל המכנה בשם קדם.

תורה ס'.

מזמן היה קשה לי על המבואר שכל הצדיקים שהתורה עברה על ידם היו עשירים, ולא מצינו זה אצל הרשב"י האריז"ל והבעש"ט מוהר"ן, ואפילו משיח נחשב כעני. והשנה – תשע"ד – באומן, שמעתי אחד דורש (ז.) והמשמעות שזה היה אחד מה'תורות' שלו, והוא טען שכל אלו שהיו מוסרים את הנסתר שבתורה גם עשרם היה בהעלם ובבחי' בכח, והזכיר את הסיפור המובא במדרש רבה פרשת פקודי: מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן.

ס:ב כי צריך אריכות ימים כדי לקבל בתוכו את העשירות. וי"ל בזה מש"כ בלקוטי מוהר"ן (רד) ובשיחות הר"ן (קלז) סיפור שאחד אע"פ שעבר עבירה מכל מקום היה לו פרנסה על ידי שקבע עתים לתורה, כי ואין עבירה מכבה תורה ר"ת מעות ע"ש. כי מבואר בתורה נו שעל ידי לימוד התורה קוראין חי החיים ע" ש וממילא מובן שיש להלומד חיים וזוכה על ידי זה לקבל מעות. אבל עשירות, מבואר כאן בתורה ס', לזה צריכים בחי' זקנה בחי' שמרחיב ומאריך ימיו כל פעם יותר ויותר.

ס:ד כי כל העשר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, הינו שכל העשירות הוא רק בשביל נשים וקטני הדעת כמונו, ע"ש. צע"ק איך שייך לשון זה על האמהות הקדושות.

תורה סא

סא:ב צריך לראות שלא להסמיך אותם, שלא לתן להם תקף ועז, שלא יהיו מכנים בשם רבי. כי הם עצמן אינם חיבים כל כך, כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג העולם. אך צריך לשמר מאד, שלא לתן להם תקף ועז, כי אלו הנותנים להם תקף ועז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי, הם עתידין לתן דין וחשבון ע"ש.

אצל אבימלך שהרג שבעים אחיו בני גדעון, כתוב (שופטים ט:נו) וישב אלקים את רעת אבימלך וכו', ואילו אנשי שכם שהמליכו את אבימלך והחזיקו בו כתוב (שופטים ט:נז) ואת כל רעת אנשי שכם השיב אלקים וכו'. וכתב הכלי יקר, גדול המחזיק במחלקת וחוטא ולא לו הכבוד – מהחולק עצמו, כמו שלמדו חז"ל מקרח ... ובזה אבין גבי אמרו גבי אבימלך וכו', רצה לומר כל הרעה תלויה באנשי שכם וקולר תלוי בצוארם, שהם החזיקו ביד אבימלך להרג אחיו וגדול עונם מנשא יותר מאבימלך עצמו, דבשלמא אבימלך היה רודף אחרי השררה, אמנם אנשי שכם מה לי שימלך עליהם אבימלך או זולתו מאחיו הקטנים ממנו, ואחיו הקטן יכיח על כלם. זה שאמר 'ואת כל רעת אנשי שכם' שכל הרעה הם עשו אותה, ע"כ.

סא:ב כי הם עצמן אינם חיבים כל כך כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג, ע"כ. עיין מש"כ בתנינא תורה קי.

סא:ג יש בזה שכל, שיכולין להודיע להם החכמה, ואף על פי כן ישאר הסוד אצלנו וכו' עיין שם.

ענין זה מזכיר לי חידוש נפלא שכתוב בספר מי השילוח סוף פרשת בהעלותך שכאשר השם יתברך גער באהרן ומרים על מה שדברו על משה רבינו, והשם יתברך הסביר להם גדולת נבואת משה רבינו, באותו דיבר שהשם יתברך אמר להם ראו מפורש האור וההשגה של משה רבינו עין בעין עיין שם. וכז"ל וגם אח"כ נשאר בלבם זאת ההשגה שהי' משיגים לפעמים כהשגות משה רבינו ע"ה אך שהי' יודעים שזה אין שייך להם רק למדרגות משה רבינו ע"ה עיין שם. 

ולא עמדתי טוב על דברי רבינו כאן אם כוונתו שממש מודעים להגוים את החכמה ורק שאחר כך נעלם מהם לגמרי וכאילו לא ידעו אותה כל עיקר, וזה כעין מה הדרך הנ"ל שכתב המי השילוח, רק שהוא כתב שלאחר כך לפעמים גם כן היה להם השגות כאלו רק שידעו שזה מאצילות של משה וכו', או שכוונתו שאפילו כאשר מראים להם החכמה הוא רק באופן שהם רק מבינים טוב שיש לנו את החכמה אבל לא משיגים אותו, ואחר כך אפילו זאת נעלם מהם. 

סא:ג כפי הזדככות הגוף כן יכולה לקבל נשמה יותר גדולה. ע' פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים לרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעג) ושם הוא גילה שבעיקר יש שני סוגי גופים בחינת בן ובחינת עבד, ואף על פי שאינו אפשר להכיר ולהבחין את זה אבל זה שבבחינת בן יש לו גוף אחר! עיין שם.

ועיין בדרשות הרן שהביא פסוקים והוכיח מסברא שמשה רבינו היה בריאה מיוחד בפני עצמו.

סא:ח "כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) ע"כ. לכאורה טעות וצ"ל תלמידי רבי עקיבא.

בסוף: ועל ידי פגם אמונת חכמים שהוא בחי' הולך רכיל ע"ש, וצריך ביאור.

וי"ל דבתחילת התורה הביא שאמונת חכמים זה לא תסור ימין או שמואל. כי צריכים להאמין ולתפוס חזק בצדיק האמת, וממילא כל מה שמסתכלים בצדדין ומרגלין – רכילות – זה סתירה מן אמונת חכמים.

ויש לציין עוד למש"כ רבינו בתורה כא:ב ז"ל ויהיה לואמונת חכמים התלוי באדנין בבחינת (משלי כב) שמע דברי חכמים וכו' והן מעוררין את המח שיהיה בבחינת קדם בבחינת פנים וכו' וזה בחינת (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך, זה בחינת מח הנאמר אצל אדנין, בבחינת שמע דברי חכמים עכ"ל. הרי גם שם יוצא שרכילות תהיה פגם באמונת חכמים.

ומענין לענין יש לציין למה שרבינו גילה בתורה יז שכאשר יש אהבה בין אנשים, אז האויר נח ודברי הצדיק האמת הולכים למרחוק עד שאפילו העכו"ם מוצאים בספריהם הפך אמונתם. הרי גם לפי זה יוצא שדבר רכילות יהיו סתירה לאמונת חכמים.

ויש להעמיק בזה בענין הבעטליר החרש מהשבעה קבצנים בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שהוא לא שמע כלל כל הקולות של החסרונות של עולם הזה – שבכלל זה רכילות, והיה לו חיים טובים אמיתים על ידי הלחם והמים שלו.

תורה סב

סב:ב וזה (תהלים קיט) אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך – לבב דיקא, בשני יצרין. אימתי כד למדי משפטי צדקך, הינו על ידי למוד הפוסקים, עכ"ל. והנה ראיתי באיזה ספר קדמון שדוד המלך אמר את זה כאשר נגלה לו שם המפורש. ומצינו בכמה מקומות שהלכה משמעה ג"כ בחי' רזין, יעו' למשל בתורה יא:ז , רזין הוא בחי' הלכה.

תורה סב

כז"ל ואינו יכול לדבר שום דיבור לפני ה' יתברך, ועל ידי התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים וכו' כי הוי"ה אלקים בחינת אחורים – מספר רעב [ע"ש בסוגריים ענין האחוריים]. וירד אברם מצרימה – הינו הורדות מימי החסדים ללחלח מצר הגרון, להוציא את הגרון מבחינת נחר גרוני, בבחינת הלוך ונסוע הנגבה, ללחלח הנגיבה, להתקים (ישעיה נח): קרא בגרון אל תחשך וכו' ע"ש.

וא"ש לפי זה מש"כ בפרשת לך לך (יג:ג) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה בין בית אל ובין העי. שהלך מנגב, מהנגיבה ע"י בחי' הרע"ב – השמות הקדושים באחוריים, בחינת נ נח נחמ נחמן מאומן – גמטריא (ע"ה) -- ועד בית. גם הס"ת של בית אל ובין העי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – והראשי תיבות – אוהב! אשר היה שם, – ה'ם' וה'י' ביחד זה נ' – אז יוצא מהאותיות – ראש השנה! 'אשר היה שם אהלו בתחלה בין' הס"ת מירון (בצירוף שני ההין ליוד)! רמז על הראש שנה של רבינו שהיה כמה שנים במירון! וגם אש'ר היה שם אהל'ו רהיהשםאהל – בגמטריא ירושלים, כי כמה שנים סבא נסע לירושלים קודם שאומן נפתח. והסופי תיבות של 'שם אהלו בתחלה בין' בגמטריא אומנה. זה בחי' עכשיו שראש השנה באומן – בחי' בית אל. ועוד בעזה"י נביא את הציון לארץ ישראל ואז ראש השנה יהיה בעי בחי' ירושלים הבנויה בב"א. ויהי רצון שנזכה לזה ולא לפירוש אחר שיכולים לפרש בין בית אל ובין העי – שבין בית המקדש הבנויה בב"א ובין החרבה ראש השנה יהיה רק באומן. כי גם הראשי תיבות והסופי תיבות של סוף הפסוק – אל ובין העי – בגמטריא אומנה. ונזכה להביא את הציון ולקיים את הגמטריא של המילים האחרונים של הפסוק "בית אל ובין העי" בגמטריא ירושלים!

תורה סג

ההערות שלי על תורה זו נאבדו בעוה"ר, יה"ר שאזכה עוד להרבה חידושים והשגות בתורה זו ובכל התורה כולה, אמן.

 – יש נחש וכו' ופעמים מעופף וכו'. ידוע בעולם המדע נחש שמעופף מהאילנות, נמצא בדורם ודרום מזרח אסיא בשם:

Chrysopelea paradise – the paradise tree snake.

מעניין שנקראת על שם גן עדן, שהנחש גרם הגירושין ממנו וכל הגברת הרע שנותן לו לעופף כמבואר בתורה זו.

תורה סד

סד:ד ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה – כי על ידי שאחז במדרגה זו בבחי' שתיקה כמו שאמר שאין טוב משתיקה, על כן היה מגדל ימיו ומדותיו שם בחלל הפנוי, כי אסור לכנס שם כי אם מי שהוא בבחי' שתיקה ע"ש.

יש לעיין בזה, דשתיקה הוא בחלל הפנוי והדיבורים שהם מדות וימים הם דוקא בנין עולמות על ידי דיבור דייקא ולא שתיקה. ומשמע מזה שכדי להיות מבוני העולמות צריכים קודם, הדרגה הזו של שתיקה, ועל ידי זה יכול ליכנס ולדבר ולבנות העולמות.

וכן לכאו' מבואר בתורה מט באריכות. כי מה שמבואר שם שצריכים לצמצם האור אין סוף שבלב, זה בעצם תיקון החלל בשתיקה.

תורה סו

עמש"כ מעליה דף טו.

בעוה"ר נאבד לי החידושים שכתבתי על תורה זו, ובכללים דנתי על מה שגילה רבינו הרוח דלעילא של הצדיק לא יכול להשאר למטה ולכן הצדיק צריך להסתלק, ואם כן צ"ע איך רוח הזה נשאר בפי שנים אצל התלמיד. 

ועוד כתבתי על מה שמצינו במכתב מהבעל שם טוב איך שהוא טרח והשתדל מאד לבקר צדיק נסתר אחד, עד שבסוף הגיע למסקנה שהוא נמנע מזה מהאין סוף ב"ה, ואפילו בענין הנסיעה של הבעל שם טוב לארץ ישראל, העולם מספרים שהאור חיים אמר שלא יצליח, זאת אומרת לא יעזור כמה שישתדל ויכסוף וכו' לא יצליח. ואם כן הרי מצינו מניעה שאינו רק להגביר החשק.

ובאמת, מלבד המקרים הנ"ל כמו של הבעש"ט, יש דברים שהם בכלל אי אפשר בדרך הטבע, לא רק בבחינת מניעה אלא שהם אי אפשר. וצריך להגדיר שעליהם לא כיוון רבינו, וזה הפשטות. ואולי שעם כל זה, אפילו הכי יכולים להשיג הכל דרך מחשבה, עמש"כ בתנינא תורה קי, בענין הבחירה.

סו:ב לידי עברה דיקא, כי עקר העברה חס ושלום נעשה על ידי בחינות הידים הנ"ל. ובתחלה העברה בכח, שכחושב לעשותה חס ושלום, ואחר כך כשמוציאה מכח אל הפעל ועושה אותה חס ושלום, אזי הוא רשע גמור וכו' ע"ש.

יש לעיין במה שמצינו (פרשת מטות, במדבר ל:ו) בספרי הובא ברש"י ז"ל וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ועף אל פי שהוא מופר, ע"ש. דהיינו שאף על פי שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (עיין תורה לא, ועיין בתנינא תורה יז), אם יש גם מעשה בידים, שחשב ועשה מה שחשב שהוא עבירה, רק שלא היה עבירה כי הבעל הפר את הנדר, עדיין נחשב למעשה עבירה. ויתכן כי העיקר הוא שיש עשייה בידים, ידי עבירה.

אכן לענין עשיית מצוה, אפילו בכי האי גוונא שהאדם יחשוב וירצה לעשות מצוה, ויעשה את המעשה מצוה, אם יתברר למפרע שלא היה קיום מצוה במעשיו, הרי עוד יש לו לכסוף ולהתגעגע ולרצות ולהשתדל לקיים את המצוה, ולא להסתפק אם הכאילו, ואף על פי שיש לו גם את המחשבה וגם את הידים. וי"ל שעבירה עושה פגם בכל העולמות רחמנא ליצלן, אבל אינה לנצח, כי בסוף יתגלה שהכל היה רק כפי רצון השם יתברך, ובתכלית היחוד, ולכן כיון שפגם במחשבה ובידים הרי כבר יש כל צורת העבירה, אפילו אם לא עבר למעשה. אבל מצוה היא נצחית, מקושר ומאוחד עם השם יתברך, כמובא שאותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה, והרי מצוה: י"ה ו"ה, ולכן אין להסתפק בהכאילו עד שיזכה לגמרי.

והנה מסופר על סבא ישראל שפעם אחת היו אצל זרם קטן של מים והוא ז"ל פשט את בגדיו והשכיב את עצמו בזרם, ושאלו אותו על מה זה, הרי אין הזרם הקטן בכלל מספיק לטהרו, והוא ז"ל ענה, העיקר הוא הרצון. ועיין לקמן שהבאתי מהשיחות הר"ן שאף על פי שכאן רבינו הקדוש קובע לא להסתפק עם הרצון, עד שזוכין להמצוה והדבר שבקדשה בעצמה, עם כל זה העיקר הוא הרצון, אכן בסיפור הנ"ל בזאת הפעם סבא לא זכה למקוה טהרה (אולי ממעשיו הוא עוד זכה על ידי זה, אבל באותו העת ורגע לא זכה), ואם העיקר הוא הרצון, אז טוב לו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע למקוה טהרה, אבל מה מועיל מעשיו לפשוט בגדיו ולשכב בזרם קטן של מים, זה לא רצון וזה לא קיום. ולכאורה מוכח מהסיפור הנ"ל שגם לענין מצוה ודבר שבקדשה יש בחינה כנ"ל לענין עבירה, הרצון לעשות והמעשה גם כן – כאשר המעשה אינו קיום הדבר, שאף על פי שהמעשה לא קיום הדבר, עם כל זה נחשב באיזה בחי' לידים של הדבר.

סו:ד כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור כדאיתא בזהר (עיין אדרא זוטא רצד) רחושי מרחשן שפותה ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול, כי כל מחשבה שבעולם שיש לאדם כלם מכרחים לבוא בתוך הדבור בשעת המחשבה, רק שהוא בדקות מאד, ולכן כל עשיה שעושה האדם צריכה לבוא בתחלה בתוך הדבור וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמוד קטו, מכון רמח"ל) על דרבי שמעון פתח ואמר הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, ז"ל כי [מי] שרוחו מיושב, וקיים הדבר שלוקח, מיישבו במקומו ומכסה אותו בתוך כליו, והוא ענין (הנאמר במן): נבלע באיברים. אך אם רוחו אינו רוח מיושב, אינו ממשיך, אלא דוחה עד שמוציא אותו לחוץ וכו' ע"ש.

סו:ד כי אין להאדם לפטר את עצמו ולמצא לעצמו תרוץ על ידי המניעה לומר שהוא חפץ לעשות אותו הדבר רק שאי אפשר לו מחמת המניעה והאנס, ועל כן יהיה נחשב לו כאלו עשאה וכו' כל זה נאמר על מי שרוצה לצאת בזה אזי יוצא בה וכו' אבל מי שאינו רוצה לצאת, רק שהוא רוצה המצוה בעצמה וכו' הוא חפץ בהדבר עצמו וכו' ע"ש.

עיין שיחות הר"ן אות יד, שמביא הדברים פה וכותב שעם כל זה העיקר הוא הרצון.

תורה סח

ע' מש"כ במסכת נדה דף נח:

תורה סט

ע' מש"כ במסכת נדה דף נח:

וע' ספר המדות ערך בנים אות ג.

תורה סט

ד"ה וזה בחי' ירושה ששייך לבנים וכו' כי כשהבנים יוצאים לעולם, יוצא תיכף עמהם בת זוגם וממונם ובניהם וכו' ע"ש. עיין במסכת נדה (לא:) ואמר ר' יצחק אמר רבי אמי בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר – זה כר, דכתיב (מלכים ב:ו:כג) ויכרה להם כרה גדולה, נקבה אין עמה כלום, נקבה – נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל:כח) נקבה שכרך עלי ואתנה, ע"כ.

"ובאמת לא היה ראוי לחלק הירשה בשוה, כי בודאי אינו שוה חלקי אורם. אבל אי אפשר למסר משפט זה לבית דין שלמטה, כי אין יודע חלוקים אלו, כי אם היודע תעלומות, והוא באמת מסדר אחר כך כראוי, ונוטל מזה ונותן לזה."

צריך עיון גדול בזה עם יכולים ללמוד מזה לכל התורה כולה, שמה שציוותה התורה בלית חילוק כי כן אי אפשר למסר ולהודיע בדיוק לכל אחד, אלא שהשם יתברך יסובב שלכל אחד יגיע לו כמו שצריך. ויש לחלק בין כל מיני מצות, למשל אם הם בחפצה או בגברא וכדומה הרבה חילוקים, אבל מי יקבע אם בכלל ראוי ללמוד כן, ואם כן ראוי עד היכן, והשם יאיר עיני. [ובעת שאני כותב את זה אני חושב למשל על ענין אסתוותא והרפואה של מצה, והקשו ותרצו בזוהר שהתיקון בז' ימים ותו לא צריך, והרי יתכן שלאחד יצטרך אורכא ויתר זמן, ואז השם יתברך יסבב שבעל כרחו יאכל רק מצה עוד יום וכדומה]. 

ודע שעל ידי זה שגוזל את חבירו הוא בא להרהורים וכו' לאשת חבירו ע"ש.

ובזה מובן הגזירות של פעם (עיין ריש כתובות ובעוד כ"מ) תבעל להגמון תחילה, מחמת שאלו ההגמונים היו חומסים את העם הגיעו גם לתאב בכל הנשים (חוץ ממה שאנו מדברים על רשעים של אומות העולם שלהוטים בעריות, אבל גם זה היה בעוכריהם).

בסוף: על כן אליהו ממנה על זה לענשו, כי הוא בעל שער שממנה על זה על בחי' שערות... אליהו כופתו והקב"ה רוצעו... כופתו בחי' מחין... רוצעו זה בחי' מותרי מוחין ע"ש.

צ"ב שמתחיל וכותב שאליהו ממנה על המותרי מוחין, ובסוף כותב על המוחין עצמן.

ואולי בעל השערות זה דייקא המוחין שורש וממציא השערות וכמו איש האלקים ואיש נעמי לשון בעלים.

ואולי יש לפרש עוד שבקליפות עצמן רק הש"י בעצמו מתקן בחי' אני ולא מלאך.

תורה ע

ע' מש"כ במסכת נדה דף נט:

תורה עב

וזה שנאמר בדוד לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת הינו שלא המתיק הגבורות על כן לא זכה לבנות הבית. ואף שמלחמת ה' נלחם עם כל זה למעלה למעלה בתכלית המעלה במקום שצריך להכלל הינו באין סוף שם כלו טוב וצריך להיות רק טוב בלי שום דינים כלל, עד כאן לשונו.

בזה יש להבין מה שאומרים בשם רבינו שמשיח יכבוש את העולם בלי יריית כדור אחד (שיח שרפי קודש ב:סז, והגם שאין לסמוך על הספר הנ"ל כל עיקר, הרי בלקוטי הלכות, אורח חיים ג, יום ה:ט כתוב שמשיח יכבש העולם בלי מלחמה כלל, וכן מובא באוצר היראה), כי אפילו מלחמת השם לאבד את הרשעים יש בזה איזה בחינת דינים בשרש עליון המעכבים את בנין בית המקדש.

יש שהקשה על דברים הנ''ל של הנביא ושל רבינו הקדוש ממה שאיתא במדרש:

אם דוד המלך יבנה את המקדש- המקדש לא יחרב לעולם, ואז ה' יצטרך להיפרע מישראל עצמם.

אמר לו דוד: "ולמה איני בונה אותו?"

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב."

אמר לו: "והרי יפה!"

אמר לו הקב"ה: "גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין" שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב' ד') אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו- לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד":

ויש לומר שאכן מה שדוד היה בונה לא היה נחרב, ואכן לא נתנו לו מן השמים לבנות, כי לא זכה להמתיק את הגבורות ולייסד תיקון נצחי כזה לבנות בית המקדש לנצח, כמבואר במדרש. נ נח

ועוד צריך ביאור, מה באמת היה לו לדוד המלך לעשות אם לא להרוג את הרשעים במלחמת מצוה?! ויש לומר אילו היה זוכה היה נתקיים אצלו הנאמר במשיח צדקנו (ישעיה יא:ד) והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וצריכים לומר שיש הפרש גדול בין עוצם הדינים שיש בהריגה בידים להריגה בשפתים, ואף על פי שרבינו אמר (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה) על הרבנים שמזיקים במאמר פיהם שהם מזיקים ממש, יש לחלק, ואכמ"ל. ועוד יתכן ענין של נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות (ברכות נח ושם נאמר) עיין ענינו מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה צח.

וכבר מונח כלל בידינו, שמי שהוא חכם אמת קצת, אינו נחשב אצלו זאת התאוה לשום נסיון, ע"ש.

עיין בספר פרי הארץ, פרשת שופטים שכז"ל באם העדר האהבה זו הרי הוא (הצדיק) ככל האדם בעניני הגשמיים: פעם במדות פעם בחוץ פעם ברחוב – "כחץ יעוף יומם" מחשבות כאלו לאלפים לכל צדיק וצדיק, והנה בהיותו במדה זו – הוא הוא כאותו אדם, ובמדה זו – הרי כאותו בעל תאוה, עכ"ל. ומשמע מדבריו שלא השיג דרגה זו שרבינו כותב "חכם אמת קצת", שמשמע שרק מצד החכמה לא יהיה לו שום נסיון מהתאוה כשאר בני אדם.

תורה עג

'והכלי הנ"ל נעשה על ידי כל אחד מישראל, כשמתפלל וכו' והשפע יורד ע"ש. ע' באדיר במרום (עמ' קסג) ז"ל ואז כשהתפלה ראויה להתקבל וכו' וימשך מלמעלה שפע מה שצריך להשלים בקשת אותה התפלה. ואז הקול ההוא עצמו ימלא מן השפע וחוזר ויורד למטה למקום שצריך לו, עד שיגיע אל האדם עצמו ותנתן לו שאלתו, ונמצאת התפלה היא העולה והיורדת והעושה את הכל, ע"ש.

ועמש"כ בפירוש מה זה אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה עג

'כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפלתן כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל', יש להעיר ש'הקב"ה' בחילוף ה' לנ', כי כולם בחכמה עשית כידוע שכל דבר כלול בעשר, נעשה הקב"ה אותיות נקבה.

תורה עד

כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ. כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליצאת מצרים. ועכשו... (ולא סיים), עכ"ל.

ובלקוטי הלכות (או"ח ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:כה) כתב שהבין שהכוונה שעכשיו כל ההתחלות מפורים, ור' נתן מטבריה כתב שהוא שמע ממנו שעכשיו כל ההתחלות מרבנו.

והנה להגיד שעכשיו כל התחלות מפורים, לכאורה זה ממש להיפוך מהמבואר שם בתוך התורה שפורים הוא הכנה לפסח. וחסר הרבה מאד, שהרי העיקר חסר.

ולולא דמסתפינא נלע"ד שזה עוד הוכחה למה שכתבנו במקומו, שענין רבינו הקדוש הוא דייקא לתקן בתיקונא דסיפא. והרי מובן לפי זה שלא סיים להגיד שעכשיו כל התתחלות, כי ההתחלות כבר היו, ועכשיו מתקנים את הסוף, וזה דייקא ענין של פורים, שרואים איך שהכל צפוי מראש בחכמה לטובה, אלא שבתחלה, בעת שעדיין היו עובדים על תיקונא דרישא, עוד היו לוקחים את פורים מבינת הראשי תיבות, מ'מצרים ו'לא י'ראו פ'ני ר'יקם, ללכת איתו לקראת הפנים, לתקן בתיקונא דרישא בפסח-פתח, בשער הכניסה. אבל עכשיו אנו מתקנים את הסיום, ואי אפשר לסיים אלא להבין שהכל עומד להתגלות מתוקן.

וי"ל שזה בחי' פורים, כי פר הוא בגמטריא מנצפ"ך כידוע, והם האותיות האחרונות שמסיימים את התיבות.

תורה עו

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

תורה עח

ע' מש"כ במסכת ברכות דף ג.

תורה עח. בענין הדיבור של קדושה אפילו במקום הטנפת עמש"כ על חיי מוהר"ן אות פז.

תורה פג

שיש בהאלף-בית ששה פאין, ושש פעמים פ' גימטריא ת"פ, כמנין לילית, ע"ש. והנה שש פעמים פ"א עם השש פעמים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, וי"ל שזה מרומז במה שרבינו גילה בסוף על הפסוק (משלי כא) מתן בסתר יכפה אף, כי מתן ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

יש ד' אותיות עם פ' בסוף המילוי: אלף, כף, ךף, קוף, ביחד הם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – עם ו' כוללים.

ששה פאין. ששה צדדים זה בחינת תלת מיומד של מקום, ואכן יש עוד שני מיומדים (דימנטשינס), זמן וטוב ורע, שסך הכל יעלו ל"ב מיומד (ר' אריה קפלן בפירושו לספר יצירה). פ' כפול ל"ב בגמטריא 2560, ואין כאן מקום להאריך, אבל לדוגמא זה בגמטריא (בראשית ו:טז) ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים.

הופך האף ונעשה פא – עיין ענין האופן שהבאתי מספר המלכות בערך אומן.

תורה פו

עיין חיי מוהר"ן אות תצב, ומשכ"ש.

תורה פז

וידוע הוא כי אי אפשר לבוא לאמונה (-יראת הרוממות) רק על ידי יראת העונש, כי מחמת שהוא ירא מהעונש מאמין שהשם יתברך הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ומזה בא לאמונה יותר גדולה, ע"ש.

עיין קצת מראה מקומות לזה ומה שכתבנו בזה באריכות בערך תיקון הראש והסוף אות ג.

תורה פח

וצריך הצדיק כזה לגנוז האהבה והיראה, כדי שלא יקטרגו המקטרגים עליו, ויגזלו ממנו ההשפעות וכו'.

ע' בספר אדיר במרום להרמח"ל (עמוד לז) ז"ל אך כשמגיעים להקצר והיינו לצאת מן הנוקבא לתחתונים, הנה שם נאמר: לפתח חטאת רובץ (בראשית ד:ז), והס"א מתחזקת לקחת זה האור. ואם לא יש מי שיודע לקצור השדה כראוי, הנה האור כדי שלא ימסר לס"א, אינו מתפשט, בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב:ג). אך מי שמקבל עליו ענין תיקון השכינה, אז הוא מתעלה לקחת האור במקום שאין הס"א מגעת שם, ומביא אותה למטה. וכיון שנלקח מן האדם הוא שמור, כי כל הסכנה הוא בהתפשטות מן המלכות לאדם. וזהו באמת ענין מה שהיו תמיד יוצאים בדרכים בני הישיבה של הרשב"י ע"ה וכו' ע"ש.

ולפי זה צ"ב דברי רבינו מאיזה בחי' הוא מדבר ששם יש חשש שיגזלו ההשפעות. 

תורה פט

הסיפור השייך לתורה זה נמצא מכתב יד הרב מטשערין מובא בשיח שרפי קודש א:רלג.

'הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני הן בגשמי החסרון הוא בהשכינה' – תולדות יעקב יוסף פ' וארא, והובא בספר בעל שם טוב (א'קכב, ושם א'תשנט).

תורה פט: אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבד שם יתברך בשמחה, לכך צריך להשיב בעצמו: מה אני ומה חיי, כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה, מתוך כך בא לשמחה גדולה, ע"ש.

ולא זכיתי להבין, מי שבאמת כאב לו צער השכינה, מה איכפת לו הכבוד הזה שהשם יתברך בעצמו מספר לו, הלוא השכינה בצער?!

וב"ה במקום אחר כתבנו יישוב על זה.

תורה פט: הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם, הן ברוחני הן בגשמי, החסרון הוא בשכינה וכו'  וכו' כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו וכו' ע"ש. ע' ביחוד היראה לרמח"ל (ד"ה והנה עד כאן, עמ' שיב) ז"ל אבל לפי היראה כך היא ההשפעה. מי שירא מן היראה רעה, שהיא קליפת נגה, הנה הוא נמסר בידה, כבן שנמסר ביד שפחה לגדל אותו ולישר דרכיו, היא מלקה אותו כמו שצריך לו להטיב מעשיו. כך כנגד זה אין לו ידיעה אלא בדברי הטבע בהבלים של העולם, או בחכמות חיצוניות, שכולם דרך חול. ונמצא שאע"פ שלא יהיה טמא, יהיה חול, ולא יוכל לקבל מן הפנימיות. אבל מי שמחזיק ביראה הרוממות, אז השכינה עצמה מיסרת אותו לפי סדר הישיבות וכו' ע"ש. ומבואר שרבינו תפס בפשטות לדבר על דרך יראת הרוממות.

תורה צא

וכשיש לו אמונה כזו, בא מן האמונה אל השכל וכו' ע"ש. עיין בחיי מוהר"ן אות רעג, שרבינו לא התחיל לעשות שום דבר בעולם קדם שידע הסוד, ואילו כאן מבואר שהדרך להגיע להידיעה הוא רק על ידי שעושים באמונה. אכן החילוק הוא פשוט, שבמצוה צריכים נעשה ואז יש הנשמע, אבל בהנהגות ועסקי העולם רבינו לא עשה עד שידע.

תורה צג

כל העושה משא ומתן באמונה, מקיים מצות עשה של ואהבת, שהיא שורש לכל מצות עשה כמ"ש בתיקונים ת"ך על פסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מפקודין דעשה וכו' ע"כ.

והנה הפסוק הנ"ל הולך על קרבן פסח כידוע מחז"ל, שאותו יום של הברכות היה ערב-ליל פסח. והרי שדייקא בפסח נתגלה התיקון הזה של ואהבת, שהוא תיקון תאוות ממון בעשיית המשא ומתן באמונה, כי פסח הוא תיקון תאוות ממון, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א. 

תורה צד

 – מבואר מה שמבואר במקום אחר, שרק על ידי העינים נברא הצמצומים ויש אותיות להכיל.

תורה צח

נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות וכו' כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים וכו' דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקדם, ואין ענש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם, ע"כ.

ע' בבראשית רבה (יט:ו) ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם (בראשית ג:ז), וכי סומים היו, רבי יודן בשם רבי יוחנן בן זכאי ורבי ברכיה בשם רבי עקיבא אמר משל לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, ותפשם במקלו ושיברן, עמד ותפשו, אמר ליה ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום, לא בא ואראה לך כמה טובות איבדת, כך הראה להן כמה דורות איבדו, וידעו כי ערומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בדין נתערטלו הימנה, ע"כ.

עיין במסכת ברכות (דף נח.) שרב ששת שהיה סומא נתן עיניו בו בההוא צדוקי ונעשה גל של עצמות, והמהרש"א כתב או שהיה נס שתפקחו עיני רב ששת כדי לעשות את זה, או שפירושו שקיללו. ולפי פירוש רבינו כאן רבינו ניחא.

תורה צח: ענין נתן עיניו בו – מובא באגרת נא לרמח"ל ז"ל הוא בשם זה כה"ת שסודו בעינים, בסוד "לא כהתה עינו", והוא ענין הגברת הדינים בחוזק רב, בסוד ראיה זאת, והענין ארוך וכו' ודי לומר שהוא שם של גבורה בסגולתו לפעול בענין זה, ע"כ.

תורה צט

כי בעת שיתפלל בדבקות כראוי אזי יעלה כל התפלות עם התפלה ההיא שהתפלל כראוי. ע' כעין זה בנתיב מצותיך נתיב אמונה שביל ג' אות כה סיפור על מו"ה יוסף מיאמפלא בן הקדוש הרב מוהר"ר מיכל מזלאטשוב שעלה לשמים והפריחו את כל התפילות שלו ולא נשאר רק ה"א אחת וכו' והבעש"ט טען שהוא כן יכול להתפלל בלב שלם ואמת וקרא אותו ואמר לו התפלל בני כאן לפני יוצר כל, ויושע לך, והתחיל להתפלל, ומתוך גודל כוונת התפלה התחיל למטה הגוף להזיע, ובתפלה הזאת העלה כל התפלות להיותם מאירים ובהירים וכו', ע"ש.

תורה צט כי בעת שיתפלל בדבקות כראוי אזי יעלה כל התפלות עם התפלה ההיא שהתפלל כראוי ע"ש. ונראה לעניות דעתי שכמו שהמתפלל צריך לכוון כנגד ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש, קודש הקדשים, כל זה במקום, וכן בבחינת זמן ונפש צריך לכוון כנגד עת רצון, וכנגד שורש נשמות ישראל שזה בעיקר הצדיק בחי' משה משיח. 

וזכורני שספר ימי שמואל הוא כותב שהיה מכוון תפילתו דרך קודש הקדשים ואז דרך רבינו הקדוש, ויפה כיוון אכן לכאו' עירבב שני בחינות שלאו דוקא תלוים זה בזה, כי בית המקדש זה בבחינת מקום, והצדיק בבחי' נפש, ויכולים לכוון שניהם כהדדי, וכן לכוון ביחד שיהיה עת רצון. אלא שכוונת ר' שמואל הורביץ לכאו' היה שאפילו בענין קודש הקדשים נפש הצדיק הוא שורשה, כידוע שעיקר בית המקדש צריך להיות האדם עצמו כמו שכתוב ושכנתי בתוכם, וכתוב היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה.

וב"ה ארחיב ביאור הענין בפרק על התקשרות לצדיקים בתפילה (700).

תורה קא

מבואר שעל ידי לימוד תורה נעשה בחי' אדם ובבחינת אנפין נהירין וזה מגרש האנפין חשוכין של הס"א וכל המדות רעות.

ונראה שיש להעמיד בזה על פי המבואר בקל"ח פתחי חכמה פתח ס"א, שהרי כבר היה מבואר שם (לו:ב) שהספירות של ב"ן, הנקודין שיצאו מהעינים, אינה השתלשות שלמה של האורות הקודמות של אוזן חוטם פה, כי אינה דרגה וקומה שלמה, אלא כל ענינה היא שורש להוציא הס"א, ועיקר דמות אדם הוא במ"ה שיצא מהמצח. ומבואר שם שכל ענינה של ב"ן אינה אלא בהיות שאין התגלות של דמות אדם, ולכן בהארת מ"ה, שהוא עיקר דמות אדם, נסתיים חסרונה,ומתחיל כל התיקון.

תורה קח

נפילת אמונה נחשבת להרהורי ע"ז שהש"י מצרפה למעשה. ויש להתבונן על זה שחסרון ודבר שלילי יהיה נחשב למעשה.

תורה קט

ע' בהשמטות של הלקוטי מוהר"ן מכתב יד רבינו לתורה זו, נאנח – נ נח! והארכנו בספר בס"ד בערך תפילה – פרק הרחב פיך ואמלאהו.

בענין אנחות, צריכים להיזהר ע' מש"כ בתורה כב:ה.

תורה קט: יש הבל נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אלהם כמעשה וכו' – יעו' פירושו בשער הגלגולים (הקדמה כ) ז"ל עוד דע, כי כל הנשמות ע"י חטאו של אדה"ר נתערבו טוב ברע, ולכן לפעמים יהיה שקצת טוב שבנפש הצדיק נתערב ברשע וקצת רע של הרשע נתערב בצדיק. ובזה תבין מש"ה אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכו' (פה מצויין שער מאמרי רז"ל בסופו, לקוטי מהרח"ו ז"ל דף פה להלן הקדמה כז). כי כמה צדיקים יש שהם עוברים איזה עבירה פרטיית, ונכשלים במה שלא יכשל רשע אחד. וכן להפך כמה רשעים גמורים עושים קצת מצות פרטיות בתכלית עשייתם ונזהרים בהם כל ימיהם. גם תבין בזה ענין צדיק גמור, ורשע גמור, ובינוני. כי הכל תלוי כפי חלקי הצוצות הטוב שבו, וכפי מספר חלקי נצוצי הרע שבו וכו' ע"ש.

תורה קט

כז"ל שהאנחה שמאנח האדם על עוונותיו אל על מעוט השגתו הוא יותר טוב מכמה סגופים ותעניות, כי בתענית אינו משבר ר הגוף לבד, אבל באנחה משבר כל הגוף וגם מחליף את הנפש והחיות שלו מרע לטוב, ע"כ.

וע' בהקדמה להשתפכות הנפש שכז"ל וְשָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר בְּסוֹף יָמָיו, אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מִקּדֶם בִּימֵי נְעוּרַי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַתָּה מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת לא הָיִיתִי מְאַבֵּד וּמַפְסִיד אֶת גּוּפִי הַיָּקָר כָּל כָּךְ בְּתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים, עכ"ל. ועמש"כ שם.

והנה עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה לג שכז"ל אבל מי שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, שאף על פי שנשמתו גבוה מאד, אף על פי כן גופו נוצר מטפה טמאה, ואיך אפשר לשנות זאת. נמצא שזה האיש שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, אי אפשר לו לשמח עם גופו כשמסתכל על התכלית, עכ"ל. ובזה שכז"ל ואיך אפשר לשנות זאת, משמע שבאמת אי אפשר לשנות את הגוף. אכן באמת חילוק מצינו לכאורה שדוקא על ידי סיגופים קשים יכולים לתקן את הגוף.

(וחילוק מצינו בין גר לממזר, עיין במסכת נדה סוף מט:, חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר, וצריכי דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר דאין ראוי לבא בקהל אימא לא, ואי אשמעינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל גר דקאתי מטפה פסול אימא לא צריכא, ע"כ.)

יעו' בספר כוכבי אור, פרק אנשי מוהר"ן אות מג ז"ל מעשה מאברהם פייעס שהיה מקרב לרבנו ז"ל והוא היה מקדם איש מכער והיה רגיל לומר על עצמו [בגיהנם ישאו את עוונתי על נס]. והיה לו בן פגום וכו' וכו' ושם בנו היה חיים פייעס ועשה עמו שדוך עם בת ישראל נכד הבעל שם טוב.... והיה לרבנו ז"ל רחמנות על החתן ובקש מהבעל שם טוב ז"ל שיניח אותו אבל לא יהיה לו בנים, ממילא לא יהיה להם התקשרות ויהיה גט וכן היה.... ובעת שחיים פייס (החתן) היה בארץ ישראל כי נסע לארץ ישראל ספר לאנשי שלומנו שרבנו ז"ל נתן לו צעטל [פתק] של עבודות וסגופים ואמר לו שאם יקים זאת יתהפך גופו ליהודי כשר ממש, אך היה קשה לקים ולא קים ע"כ. 

והרי קשה למה חיים הנ"ל לא היה יכול לתקן על ידי התבודדות ואנחות שהם יותר חזקים כנ"ל. ואולי י"ל שגם היה מועיל ההתבודדות והאנחות, אבל כגון דא רבינו ידע בטוח שלא היה סיכוי שחיים הנ"ל יקיים.  ועוד יתכן שזה שאנחה משברת את הגוף, זה רק גוף כשר, אבל אינה מועיל נגד עזות של גוף פגום, וצ"ת.

ועוד צ"ע על סיפור של חיים פייס מלשון רבינו בתורה לג תנינא הנ"ל, שמשמע שאי אפשר לשנות את הגוף, ובזה לכאו' צריכים לומר, שאף שהוא רחוק מאד עם כל זה לא מן הנמנע הוא, ובזה מדויק הלשון של רבינו “ואיך אפשר” שלא כתב שאי אפשר רק שהרחיק האפשרות. ועוד יש לחלק בין גוי לפגום.

וע"ע בהקדמה לתיקון הכלל שנכתב על ידי ר' שמואל הורביץ שכז"ל וגם ידוע השיחה בעל פה שציון רבינו ז"ל כמו תיקון להמשתטח ואומר העשרה וכו', ואפילו ח"ו מי שנולד שלא בקדושה שיתהפך גופו וכו' עכ"ל. ומאד תמוה הוא כי על פי מסורה זו בקלות חיים פייס היה יכול להתתקן, כי הוא חי הרבה שנים לאחרי פטירת רבינו. ואף על פי שבעת המחלקת מהרב מסאוורן הוא רצה גם כן לחלק, לא משמע שהיה חולק על רבינו בעצמו. ומסתברא שעל ידי השטטחות בציון רבינו וכו' רבינו יביא לו תיקון, והתיקון יכלול יסורין. ואולי סתם לא אסתייעא מילתא, או אולי באמת השתטח, וגם אפשר שכיון שרבינו נתן לו תיקון שוב היה חייב לקיימו דוקא.

ויש לעיין גם במה שרבינו הקדוש אמר (שיחות הר"ן קעט) שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת וכו' הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אפן. ועל היה היה מכרח להסתלק עכ"ל. והרי עיקר השכר הנצחי, מבואר בספרים, יהיה דוקא אחר תחיית המתים, כאשר הנשמה יתחבר שוב עם הגוף, וביחד יתעלו עליה אחר עליה, הרי מבואר שלבסוף בודאי הגוף יעלה מעלה ומעלה ולא יעכב. ועם כל זה רואים שגם רבינו היה צריך להתיקון של קבורה.

וע"ע בפירוש מאמר הזוהר ריש משפטים להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעג) ז"ל והנה הגופים של בני אדם, אף על פי שלכאורה הם כלם שוים, אינו אמת, כי בנינם מתחלף זה מזה הרבה, כפי ענין הנשמה שצריך לבוא בו, ע"ש באריכות על שני סוגי הגופים. ועמש"כ בזה לעיל על תורה כב:ה.

תורה קיא

ראש בני ישראל (שמות ל) ראשי תבות רבי, ולהפך רשעים בחשך ידמו (שמואל א:ב) ראשי תבות רבי, עכ"ל.

עיין באוצרות רמח"ל, כי תשא עמ' עג (מובא בהערות לספר אדיר במרום, 308) שיסוד אדם קדמון, בחי' שם מ"ה שמתקן ב"ן, נקרא "ראש בני ישראל".

בליקוטי שושנים שנדפס בסוף ספר קרנים (אות ה') כז"ל איתא בציוני וז"ל קליפה אחת נק' רי"ב ועמה תר"ה חיילות כמנין אדר"ת שע"ר, וקלפה זו רי"ב ממונה להשכיח ולעקור תורתו של ת"ח בשעת חיילותן ושוכח תלמודו, והשם הגדול הנקרא כד"ת [ה"ע בגמטריא ריב ריב] הכתוב על מצחו של משיח בן דוד מבטל אותה קליפ' רי"ב עם חיילותיה תר"ה וכו' עכ"ל (ספר ציוני). ולדעתי זה סוד גדול איתא בגמרא ר' אלעזר חלז כד אתפח (עיין גירסא אחרת במסכת שבת דף קמז: ורבי עקיבא איגר ציין שם לפה) הוה קרי החדש הזה לכם – החרש היה לבם. וצריך לדעת למה דוקא טעה טעות כזה. וסודו כי הוא קרא מהדל"ת רי"ש, ומהזי"ן יו"ד, ומכ"ף ב', הרי אותיות רי"ב, שטעה לרמז שהקליפה הנקרא רי"ב היא גרמה לשכחה. ויש לדעת, החרש היה לבם גי' תר"ה, הרי גם תר"ה חיילות מרומזים. ומ"ש השם כד"ת שכתוב על מצח בן דוד מבטל כל אלו הקלפיות, לדעתי החדש הזה לכם (בגמטריא) כד"ת, לרמז שאם ביושר הכתוב לא בטעות מבטל הקליפה הנז'. ויש לדעת כד"ת גי' משיח בן דוד, ואנו מתפללים עשה למען דתך, והענין פלא וה' יכפר בעדי, עכ"ל.

והנה בגמרא מסכת שבת שם איתא ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו רבי נהוראי, שמנהיר עיני חכמים בהלכה, ע"כ. הרי זה ההיפוך של רי"ב – רשעים בחשך ידמו. והוא היה ראש התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי.

והנה לכאורה מבואר שלמשיח בן דוד נכלל בו שני הרי"ב, כי כד"ת בגמטריא רב"י רי"ב כנ"ל. ולכאורה הענין שרבינו גילה שהצדיק צריך להיות לו את זה שהרשעים יכשלו בו. והנה כמו כד"ת, כן: רבי נ נח רבי נ נח, בגמטריא תמ"ר, עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקלד, מכון רמח"ל) ז"ל לפני שמש ינון שמו (תהלים עב:יז), והיינו שמ"ש – ש"ך ש"ך. ו-שמו, סודו שמו של משיח, שהוא עצמו ענין שמ"י עם י"ה, שבו הוא שולט על בחינת ב' הש"ך. ובסוף הכל: צדיק כתמר יפרח (תהלים צב:יג), בשני ש"ך (שעולים) תמ"ר, עכ"ל. ושמש בחי' פדחת (-מצח) כדאיתא במסכת שבת (קנא: עד אשר לא תחשך השמש והאור, זו פדחת והחוטם). ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רעז, כי יש תמר בקדשה בחי' צדיק כתמר יפרח, וכנגדו תמר בסטרא אחרא בחינת שאור בככותבת וכו' ע"ש ומש"כ בענין היכלי התמורות. 

(וע"ע בריש כוונות לקריאת שמע שעל המטה, יחוד של הפסוק נעברה נא בארצך, שהס"ת של: עד אשר נעבר גבולך, בגמטריא פעמיים רי"ב, והם ריבות שהם יצירה ועשיה שהם זו"ן שצריך לרי"ב עם הקליפות שלא יתאחזו בהם). 

תורה קיב

כי באמת יש שם פתחים הרבה כשארז"ל (יומא לח:) הבא לטמא פותחין לו, יש לי פתחים הרבה, ע"ש, כך גירסה המדוייקת של הוצאת רבי נתן שנת תקפא: יש לי, וכן לקמן ריש ד"ה שייך לעיל: יש לי פתחים הרבה. (והלשון של פתחים הרבה לא מצאתי כל עיקר, רק בסוגיא של טומאה, נמצא ביטוי כזה), ושם בהמשך כתוב: דאי הדר בתשובה מעיילי לי' וכו' ע"ש, וכתוב לי', ולא רק לי. ובהוצאות שלאחריה תקנו את הלשון: יש לו. ואפילו אם טעות היה, הלוא דבר הוא שפעמיים נפל טעות כזה. ושוב הראה לי חבר שע"כ אינו טעות אלא דוקא מכוון, כי כן כתוב בתורה ט' (שהוא אותו תורה שלפנינו) ושם מובא שבדפוס ראשון היה כתוב "יש לו" ובלוח טעיות תיקן מוהרנ"ת "יש לי".

ואולי יש בזה רמז להיו"ד של עולם הבא, יש לי – יש ליו"ד פתחים הרבה. כי רבי נתן שאל את רבינו מהגמרא שעולם הזה נברא בה' שכל הרוצה לצאת וכו'. ואין שם פתחים הרבה, רק פתח אחד גדול. אכן רבינו גילה שבאמת לפני האיש הנופל פתחים מאנשים אחרים, הנפילות שלהם הם פתחים לו, כי מה שנחשב להם נפילה יכול להיות מדרגה גדולה עבורו ע"ש. ולפי זה, הרי הנפילות שלהם הם בחי' יו"ד, בחינת עולם הבא בשבילו (וכמו שרבינו אמר בפירוש במקום אחר, שמה שצדיק אחד כבר משיג בעולם הזה יכול להיות מה שחבירו לא ישיג רק בעולם הבא). ונמצא שאם נפילתו של זה היה לתכלית העליה, הרי באמת בנפילתו פתחו לו כל מיני פתחים להגיע להיו"ד שלו, ודו"ק.

ועל שאלת רבי נתן, עיין בנוסחאות של רש"י בפרשת בראשית (ב:ב) שיש נוסח בזה"ל רמז כמו שה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה, ועולם הבא וכו' עכ"ל. ומשמע שלעולם עולים בהכניסה שלמטה, ועם פירושו של רבינו אינו בסתירה לגמרא.

-בספר האחים הקדושים, עמ' 244, רבי זאב וולף, בעל "לשון הזהב" הלך לאסוף העבירות של הנועם אלימלך שהשליך בתשליך, ועל כך אמר רבי יצחק מווארקי: מה שנחשב בעיני הצדיק לחטא, נחשב לזכות ולמצוה אצל אנשים אחרים.

"שתתפלל דבורי אמת, שיעלה למקומם לשער שבט שלו" זה שני שלבים, כמו שפירשנו בתורה ט. כי זה לא מספיק שיהיו דברי אמת כי עוד צריכים לזכות שיעלה לשער הנכון.

אך צריך שיהיה האמת, אמת גמור ברור וצלול בלי שום דפי. והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו, שיזכה פעם אחד כל ימי חייו, לדבר דבור אחד של אמת פני ה' כראוי ע"ש.

שלמה קרלבך סיפר שבמכתבים בין ר' אברהם קליסקר לר' מנחם מנדל ויטבסקר, כתבו זה לזה על זה.

ועיין בספר נתיב מצותיך, שביל ג' – אמונה, אות כה, מעשה מר' יוסף מיאמפלא הבן של ר' מיכל מזלטשוב, שבא מלאך אחד נורא ואמר מה זה אלו התפלות ונפח בם וברוח שפתיו נתפזרו ולא נשאר אלא ה"א אחת מאירה באור צח, עיין שם באריכות.

תורה קיז

הענין שקשה לישן במוצאי שבת – כי במוצאי שבת מתחיל התגלות אליהו וכו' ע"ש, [וע' בחיי מוהר"ן (נסיעתו לארץ ישראל) אות קפג, שרבינו בעצמו לא היה ישן במוצאי שבת]. וקצת קשה דבספר המדות ערך שנה אות ד, כז"ל מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ, הרי שדוקא על ידי העלת המחשבה של תחית המתים זה עוזר לישון, וכאן רבינו מגלה שענין של התגלות אליהו, שהוא הקדמה לתחית המתים, עושה קשה לישון. אם לא נחלק שביאת אליהו לחוד ותחית המתים לחוד. ואולי יש לחלק עוד שכאן רבינו גילה שיש ממש הארה של התגלות אליהו הנביא ולכן קשה לישון, ואילו העצה לישון זה רק להעלות על המחשבה, ואין באמת אז הארה של הגאולה, ואילו היה ממש הארה של הגאולה היה גם כן קשה לישון.

תורה קיח

בכן כל צדיק הדור הוא גם כן סובל יסורין בשביל כלל ישראל להקל מעליהם, כי הוא בבחי' משיח וכו', ע"ש. עיין לעיל בתורה עא, שרבינו כתב שקשה להיות מפרסם, כי על כן הוא בבחי' לכן אחלק לו ברבים וצריך לסבל יסורים בשביל רבים, ע"ש.

תורה קיט

והנה עולם הבא – אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם, כי כלם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל, ע"כ.

קרוב לזה עיין בספר אוצרות רמח"ל (איוב לד:יא) ז"ל כי בדרך שאדם הולך בעולם בעולם הזה בה הולך לאחר מיתתו. ואותו העון שעשה בעולם הזה בבחירתו, ואז הוא לו לעונג, אותו העון עצמו מתמיד ועושה בגיהנם, אבל בעל כרחו שלא בטובתו. וזה הוא הצער היותר גדול שיכול להיות לו. ולפי ששמשון הלך אחר עיניו, היה ראוי שיעשה כן גם אחר מיתתו בעל כרחו, והקב"ה ריחם עליו ונתן לו העונש הזה בעולם הזה כדי לתת לו מנוחה לעולם הבא. והוא מה שארז"ל (סוטה י.) ויהי טוחן בבית האסורים (שופטים טז:כא), מלמד שכל אחד ואחד הביא לו אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר ממנו. וענין זה אומרו הפסוק בהדיא: ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כד:יט), כי מי שגונב וגוזל בחייו גם במותו יגזול, אלא שבחייו גזל מעות או ממון להנאתו, ושם יגזול, אם גביהנם של אש – אש, ואם בגיהנם של שלג – שלג. וזה אליו לצער גדול ולכפרת עונותיו, עכ"ל.

תורה קכא

כשאדם רואה ולומד בספר, ובכל מקום שהוא רואה ולומד, מוצא את עצמו, הינו שלוקח לעצמו מוסר, ורואה פחיתותו ושפלותו בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעיין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך, אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, זה סימן, לעשות רצונך אלקי ע"כ.

עיין תורה יא – איך שזוכין לדיבור המאיר בלימודו שמאיר לו איפה הוא צריך לעשות תשובה.

ועיין בהלכות ברכת כהנים שטבע של האדם להסתכל על החסרונות והמומים.

תורה קכה

לא יאכל כי אם בשביל היום הינו סעדה זו לא בשביל קדם ולא בשביל אחר כך ע"ש.

עיין במהרש"א מסכת שבת קמה: לענין יום טוב, שבמועדים כתיב "אלה מועדי ה'" לומר שגם השמחה תהיה לשם שמים, אבל כשהם "חדשיכם ומעדיכם (שנאה נפשי היו עלי לטורח)", דהיינו שאתם שמחים בהם של לשם שמים, אלא רק להרבות ולמלא תאותכם, חגים אלו "היו עלי לטורח", וגזר הקב"ה שיטול חיל המלך את סעודתם וכו' ע"ש.

תורה קכט

ארץ אוכלת יושביה – ז"ל היינו כשדבוק להצדיק ומאמין בו, שהוא בחי' ארץ, נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש, עכ"ל.

   ע' בזה בקיצור הכוונות של הרמח"ל בענין כונת האכילה שכז"ל אך חמורו של ר' פנחס בן יאיר לא נתברר על ידי האכילה, רק נתקן מעצמו על ידי המשך זמן, גם נתקן על ידי רפב"י שלא על ידי האכילה ועלה לאותה המדריגה, עכ"ל. ויש הרבה חיזוק בזה, כי אם החמור יכול לקבל תיקון כזה, רק בהיותה אצל הצדיק, מי שזוכה להיות קצת אצל רבינו הקדוש על אחת כמה וכמה יכול לקבל תיקון נצחי, ב"ה.

    וע"ע בזה בלקוטי הלכות חושן משפט, הלכות שאלה, בענין בעליו עמו, שכתב שם שהאדם תמיד מעלה כל ממונו למ"ן על דרך מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה יג, שהצדיק מעלה הנפשות, כי גם ממון זה בחי' נפש, ועי"ז מברר את הממון והרכוש שלו ע"ש.

תורה קלו

רבינו גילה שהמחלקת בגלל ששני האנשים הם בדרגות שונות, אז על אחד מהם או לעלות למדרגת חבירו או להעלות את חבירו למדרגתו.

אכן קשה כי בתורה כה אות ג' ובסוף, רבינו גילה שלעולם אין שני בני אדם שוין זה לזה, עיין שם.

וי"ל שכאן מדבר על מדרגה כללית, כי כן בלקוטי תפילות התפלה על זה רבי נתן כותב בלשון רבים, ועל כרחך זה מדבר על מדרגה כללי.

עוד יש לומר (לולא התפילה הנ''ל) שמבואר בתורה כה, שממש באותו מדרגה אי אפשר אבל הפנימיות של התחתון מלביש לחיצוניות העליון, והרי על כל פנים הם בדרגה אחד.

תורה קמב

ועל כן אברהם שהיה ראש לגרים ולא היה לו ממי ללמוד ולא היה לו רק הלב וכו'. 

צ"ע הלוא היה ישיבת שם ועבר. ולכאורה צריכים לומר שכל התורה של שם ועבר נחשב חיצוניות לגביה. ועיין מש"כ בערך עסק הצדיק ואנשיו – בענין פעולות הנחמנים, שגם הרמח"ל משום מה השמיט את שם ועבר, ודברי הראב"ד בהשגות על הרמב"ם ע"ש.

תורה קמח

אפילו מדת היראה יראה מהשם יתברך.

מכאן יש תמיה עצומה על רבי אברהם בן הר"ן שכתב בספר ביאור הלקוטים שלו, בפירושו על תורה יז ז"ל [רק מחמת שיראה אינה שייכת כלל אצלו יתברך להתיירא חס ושלום, עד כאן לשונו עיין שם.

וצ"ע.

תורה קמט

ובבקר טוב להסתכל על השמים ועל ידי זה נמשך הדעת, ע"כ, וציינו למש"כ בזוהר הקדוש (פרשת בשלח, שמות נז.) בשעתא דנהיר צפרא משכין עליה חד חוטא דחסד מסתכל ברקיעא שריא עליה נהירו סכלתנו דדעת קדישא, ומתעטר ביה בר נש, ודחלין מניה כלא, ע"כ. ועיין ספר דניאל (ד:לא) ולקצת יומיא אנה נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת ומנדעי עלי יתוב וכו' (והמילה הקודמת, מסוף פסוק שלפניה: כצפרין, גם לשון צפרא ובקר).

תורה קנג

כי הלבנה אין לה אור מעצמה כלל, רק היא מקבלת אור מהשמש, היינו על ידי שהלבנה היא כמראה מלוטשת, על ידי זה מקבלת אור מהשמש וכו' אך אם היה נשמה עב וחשוך בלתי מלוטשת, לא היתה יכולה לקבל אור השמש וכו' ע"ש.

והנה היום בעלי המדע מוכיחים שהלבנה גוש עפר עבה. והנה הרמח"ל כבר הסביר שרוב דברי חז"ל אינם מדברים על הדברים הגשמיים שלפני עינינו אלא למהותם הפנימי והרוחני, ואולי כן הוא כאן. אי נמי י"ל שהלבנה עם כל עביותה בהיות גוש עפר, עדיין היא בבחינת מלוטשת, כי אין עפרה מתנגדת מלהתנוצץ באור השמש. וכמו כן הנמשל כאן, שהתלמיד צריך לקבל פני רבו, וזה על ידי שהתלמיד ירכוש בחינות העפר ממש, כמבואר במקומות אחרים שזה בחי' ענוה.

תורה קנו

מבואר שבשעת השנה אין תנועת המחשבה, וקשה דבחיי מוהר"ן (אות מד) רבינו גילה שלעולם יש תנועת המחשבה אפילו בשעת שנה. וצריך לאמר שבשעת שנה הוה תנועה בעלמא.

תורה קנח

שלפעמים נבער לבו להשם יתברך ומתחיל בעבודת השם יתברך ולאחר שעה נתבטל וכו' וזה בא מרשעים, הינו ממה שהרשעים מלאים חרטה. ואלו החרטות מתקבצים ובאים לאיזה אדם וכו' כי מאלו החרטות נבער לבו פתאם, אך לאו כל אדם שוה בזה, כי יש בני אדם שאינו בא לו ההתלהבות מאלו החרטות, רק ממקום אחר, עכ"ל.

המקום אחר: יש לציין לתורה ד:ט 'שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול – זה בחמלת ה' עליו שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו ע"ש. והיה לי עוד מקום מלק"מ שנשכח ממני.

וע' בס' שארית ישראל (מהרה"מ מקאזניץ על המדרש פ' מקץ בפסוק ויפתח האחד את שקו, והובא בספר בעל שם טוב א'קז) שכז"ל יש בכתבי ר' ישראל בעל שם שכשבא האדם לידי חמדה ותאוה וכיסופין לעבודת השם רק שבא זה בלבו פתע פתאום, מורה על איזה דבר לא טוב כו', עכ"ל.

תורה קס

הדפק דופק --- כל התורה הזו מורה על נ נח נחמ נחמן מאומן, כמפורש בספר לקוטי נ נח ערך דופק.

תורה קעא

ע' מש"כ למעלה תורה יח:ד

תורה קעג

כי השכינה היא בחינת נפש כידוע, נמצא שעל ידי הכתב שהוא בחינת כ' נתגלה ונראה בחינת פנימיות הנפש, פנימיות האמונה כנ"ל. והדבור שמדבר עם הצדיק האמתי הוא במעלה גדולה מהכתב, כי הכתב אינו רק פעלת הנפש, ומתוך הפעלה יכול הצדיק להבין מהות הנפש, והדבור הוא הנפש בעצמו וכו' ע"ש.

עיין בספר מגיד דבריו ליעקב (סי' מה) ז"ל המחשבה הוא כמו ספר, שאומר מה שראה בספר, כן אומר מה שרוצה במחשבתו, וכמדומה לי שזהו ששמעתי הפירוש אסתכל קב"ה באורייתא וברא עלמא, שהתורה מחכמה נפיק, ר"ל מה שראה שמחשבתו כביכול רוצה שיברא זו הדבר ברא, עכ"ל.

תורה קעד

כשהדינין ח"ו גוברים על האדם אין להמתפלל עבורו להזכיר שמו שלא יתגבר הדינין וכו' וזהו כשהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים לא הזכיר שמה, רק אמר סתם 'אל נא רפא נא לה' (ס"פ בהעלותך, במדבר יב:יג) וכו' ע"ש (ע' ברכות דף לד. א"ר יעקב א"ר חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים, ורבינו גילה למה משה רבינו סמך על זה וק"ל. ומובא שם מהילקוט ראובני (תחילת פרשת וירא) שהזכרת שמו של החולה מזיקה לו. וכן עיין שם בבן יהוידע, שחילק בין המתפלל להצלחת חבירו יש להזכיר שמו, אבל להסיר רעה או חולי יותר טוב לא להזכיר שמו כדי שלא ידבקו בו המקטרגים והמזיקים).

ע' ברש"י על הפסוק הנ"ל ז"ל בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש רחמים, עכ"ל. והגמרא בברכות (לד.) קובע שבג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה מסדרים שבחו של מקום ואין לשאול שום בקשות רק אח"כ. וקשה לשון רש"י השואל דבר מחברו, והלוא זה דין של השואל מהשם יתברך (שוב ראיתי דפוס אחד ששם את התיבה מחברו בסוגרים מרובעות). ויש משמעות בזה שמשה בקש את זה מהשם יתברך כחבר, כך עלה בלבי בקראי דברי רש"י, ואחר כמה שעות נזדמן לי בתוך לימודי (אגרת נג להרמח"ל) בס"ד גמרא מפורשת (ברכות לב.) תפסו [משה] להקב"ה כאדם שתופס לחבירו בבגדו (וזה לגבי משה, אבל אפילו לדידן מצאנו בדברי חז"ל שהקב"ה נקרא ריעך). ואולי זה היה גם כן בגלל התגברות הדינין. 

אכן יש להעיר מה שחז"ל הכריעו הטעם שמשה רבינו קיצר מאד בתפלה כאן, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו וכו', אולי הטעם היה מחמת התגברות הדינים. ואולי טעם זה שחז"ל אמרו לסיבת הצטרכות משה רבינו לקצר מאד בתפלה, היא היא גופא חלק מהתגברות הדינים, שהיה צרה גדולה שאפילו לא היה יכול להתפלל עליה כמו שצריך, ולזה משה רבינו היה מוכרח לא להזכיר שמה, ולבקש מהשם יתברך כמו מחבר.

תורה קעה

ע' מש"כ לו:ד.

בכיה הוא ראשי תיבות: בשמך יגילון כל היום (תהלים פט) שעקר הבכיה שתהיה מחמת שמחה וכו'.

עיין בספר מגלה עמוקות (אופן כה) שפירש את הפסוק (שופטים ב:א) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים: ויעל מלאך ה', זה פנחס, שעלה מדרגא לדרגא, מן הגלגל, רצה לומר מצד גלגול שתי נשמות (נדב ואביהו), אל הבכים, הוא עולם האופנים שאומרים שם ב'רוך כ'בוד י' מ'מקומו, ע"כ.

תורה קפה

מתחלת ז"ל איתא בזהר: כד ישראל אשתלמו בעובדיהו כביכול שמא קדישא אשתלם וכו', ע"ש ובסוף כתוב ז"ל זה המאמר שמעתי בשמו שהוא שיך על פסוק ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון (תהלים פד:ח), ואיני יודע הפרוש וכו' ע"ש.

וי"ל שמחיל אל חיל זה מה שהולכים מ'נ' ל'נח' ל'נחמ' וכו'. וזה יראה אל אלקים, כמובא בכוונות לתיקון הכללי, שהוא ענין העשרה מיני נגינה, שהוא ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע, ביחד עשרה שירים, לכוון להשמות א'ל א'לקים כזה אלף למד, אלף למד הי יוד מם, שעולים בגימטריא תהלים, שהוא הגימטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה 'בציון', שהוא גימטריא נחמן וי' כנגד העשרה מיני נגינה. שהוא בחי' נהר היוצא מעדן להשקות את הגן שממנו גדלים היראה. ועוד, ידוע שנ נח נחמ נחמן מאומן הוא הסוד של אני, ומבואר בליקוטי מוהר"ן שאני הוא הכלי לקבל השפע, וזה המדובר בתורה קפה, ע"ש.

תורה קצ. וישב משה את דברי העם אל ה', ויאמר ה' אל משה הנה אנכי וכו' ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט). והוא תמוה ונפלא מאד, כי מה הם דברי העם שנית וכו' ע"ש.

דבר זה מפורש היטב בגמרא מסכת שבת (פז.) ברש"י ד"ה וישב ויגד וכי מה אמר הקב"ה למשה, בין וישב משה דנעשה (שמות יט:ח) לויגד משה (יט:ט) שאמר להן לישראל ומה אמרו ישראל למשה על כך שהוצרך משה להגיד' למקום והלא לא נאמר בינתים אלא הנה אנכי בא וגו', זו מצות הגבלה, שאע"פ שכתובה אחר מצות פרישה, בשלישי נאמרה לו והוצרך להשיב שקבלו עליהן, ע"כ. וע"ש שזה לדעת ר' יוסי בר יהודה, ואילו רבי מפרש הכפל של וישב ויגד, על שני בחינות של קבלה, קבלת עונשין וקבלת שכרה וכו' ע"ש. ולכל הדעות, ויגד משה, את מה ששמע מהעם ביום שלישי, להשם יתברך בהשכמה להר למחרת ביום רביעי. 

תורה קצא

איך המועט מחזיק את המרובה, שחתיכת לב קטן כזה, ומוח קטן כזה, יתפוס מקוומו דברים גדולים כאלה וכו' ע"ש. מכאן קשה על מה שרבינו גילה בסיפורי מעשיות, במעשה של השבעה קבצנים, הקבצן בעל החטוטרת, ע"ש מש"כ.

אם בהלב שנמצא שם רק בחינות אלקות וכו' ע"ש. הלשון כאן מבורר הרבה יותר טוב מכמה מקומות אחרים שבהם הגיעו טעות חמורה ר"ל, עמש"כ בתורה מט.

תורה קצב

בצר "ויש עצה לזה – לציר לפניו  דמות דיוקנו של החכם בשעת הלמוד כשלומדין דבריו, כמובא בירושלמי (שקלים פ"ב), שצריך לציר בשעת הלמוד כאלו התנא עומד לפניו" ע"ש. ועוד מראה מקום לזה, ספר לקוטים יקרים (ד"ד ע"ד) הובא בספר בעל שם טוב ערכים, ערך תורה אות א'תקמג ז"ל הכווה של הלימוד הוא זה, כשלומד למשל מימרא אמר רבא, יחשוב שרבא בעצמו עומד לנגדו, והוא אומר דבר זה, ואז כשיתנהג כן, ימשך על עצמו החיות מהדיבור שהם האותיות, ואחר כך כשאומר את הדין שאמר רבא אז הוא ממשיך עליו החיות מהבינה, שהוא אומר הדין בשכלו ובהבנתו, לכך יתקשר עצמו וימשיך אליו החיות, וגם שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צו.), וגם מביא גאולה לעולם (מגילה טו.) שהוא הגוף שלו שנקרא עולם קטן והגאולה הוא החיות, עכ"ל.

אכן קשה מהא דאיתא במסכת שבועות דף יט. וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרש ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר, פרש"י כשהיה שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד, לפי שאין ביניהם חיוב ופטור, עכ"ל (וע' בספרי שופטים פמ"ה).

ופליאה דהלוא צריכים לראות בעל המאמר ולדבק רוח ברוח ככל המבואר בלקוטי מוהר"ן פה ובתורה יב.

תורה קצג

רבינו גילה שרבי עקיבה היה מצייר בדעתו מסירת נפש על קידוש השם כל יום בקריאת שמע בציור כל כך תקיף שהיה ממש מרגיש את הצער וכפשע בינו ובין המוות ממש. ויש להעיר שבשעה שהרגו את רבי עקיבא לכאורה היה בדבקות כזה שלא היה מרגיש את הצער כל עיקר. ועיין בתורה סה, ובתורה רנ, שמי שיש לו דעת לא יהיה לו שום צער, רק קצת בהפרדה הצורה מהחומר ע"ש. והיתכן אם כן שבקריאת שמע בקבלת עול מלכות שמים רבי עקיבא היה מסלק דעתו כדי להרגיש את הצער?! או אולי נאמר שהיה מגביה דעתו עוד הרבה יותר גדול והיה מקבל את הצער בבחינת יוסף דעת יוסף מכאב המבואר בתורה ב:עז שהוא בחי' ראשית חכמה יראת השם, שיראתו קודמת לחכמתו, וכאשר הרגו אותו ממש, גם אז הגביה דעתו עוד יותר, אכן אז הוא כבר לא סבל את הצער של היוסף מכאב כי הצער נתלבש בהיסורין שעשו לו ר"ל, והוא רק שמח בדבקותו העצום. ודו"ק.

וכשמחזק המחשבה במסירת נפש כל כך כנ"ל, יוכל למות ממש מזה הצער כאלו היה מת מזו המיתה בפועל, כי אין הפרש בין המיתה בפועל להצער שמרגיש מהמיתה במחשבה כנ"ל, על כן צריך למנוע ולהרחיק עצמו לבלי לישאר שם בעת שמרגיש שקרוב שתצא נפשו, שלא ימות בלו עתו חס ושלום, ע"כ.

עיין במאור עינים, סוף פרשת פנחס, שכז"ל אך העיקר הוא להיות לעובד ה', בשעה שמדבר דברי תורה ותפלה תשוקה חזקה ודביקות גדולה שיסכים ויחליט בדעתו ויהיה שמח הלואי שתדבק נשמתם בדבורים האלו עד שתצא מן הגוף כמו אצל נדב ואביהוא, ע"ש.

ועיין בתורה רנב שכז"ל על ידי זה יכולים שיהיה להאדם מסירת נפש באמת, ואף על פי כן לא יזיק לו, וישאר בחיים, עכ"ל.

תורה קצד

בזה שחולקים כבוד לפקיד לפני השר, מצינו שאילו חולקים כבוד לשר לפני המלך חייב מיתה, במסכת שבת (נו.) שאוריה החתי נחשב למורד במלכות במה שאמר לדוד המלך (שמואל ב:יא:יא) ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים.

תורה קצה

בצר הרחבת לי (תהלים ד) - הינו שגם אפלו בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לנו ע"ש כל דה"ק.

ע' בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון כט, שמדבר על הרגע באפו (תהלים ל:ו) של הש"י, ובשם אברהם סבא חסידא כז"ל תא חזי דאפלו האי רגעא כלה לא אשתלים ברוגזא. ורזא דמלה בערב ילין בכי ודא גלותא. אבל ער"ב בציר חד מרגע, ודא חד מרגע דבה אשתכח פרקנא. ולבקר רנה בגין דאפלו רגעא חדא כלה לא יעיבר בחשוכא. ורזא דמלה בעתה אחישנה (ישעיה ס:כב) דא חד דאתנטיל מההוא רגע. ורגע דא גרע, גרעונא דכלא. ובהאי רגע כתיב חבי כמעט רגע, כמעט ודאי דלא כלה אלא עד יעבר. ודא עב"ר מרגע, עד יעבר זעם, עכ"ל.

וכבר ציינו להזמר של שבת, רבון כל העולמים: שתרחמני עוד בגלותי לגאלני, אף שיש לדחות.

ובעיקר יש לציין למה שחז"ל אמרו (רש"י פרשת וישב, בראשית לז:כה) שכאשר מכרו את יוסף להישמעאלים אף על פי שהיה בשביה, על כל פנים השם יתברך עשה שלא היה להם הריח רע של הסחורה הרגילה.

תורה קצו

אסור להתעקש ולעמוד עצמו בתפילתו, שדווקא יעשה הקדוש ברוך את תפלתו, כי זה הוא תפלת קבע שלוקח הדבר בחזקה בגזילה, רק יתפלל רחמים ותחנונים, ע"ש. ואם כל זה מצינו בתורה רכג, שלפעמים צדיקים יגזרו שיהיה דוקא כמו שהם רוצים.

תורה ר

הצדיקים העשירים שבימיו מגולגלים, עמש"כ בספר שיחות הר"ן אות ד'. שאכן קשה מאד היום שאיש כשר יהיה לו עשירות ע"ש.

תורה רא

סגלה לחלי נופל רחמנא לצלן, פזר נתן לאביונים (תהלים קיב): ראשי תבות נפ"ל, עכ"ל. שמעתי שר' חיים פלאגי ז"ל כתב שהראשי תיבות הנ"ל מראה שזה סגלה שלא יהיה העובר נפל ח"ו.

תורה רד

ואין עבירה מכבה תורה, שע"י ידי קביעות עתים לתורה יש פרנסה, עמש"כ לעיל בתורה ס:ב.

תורה רו

תעיתי כשה אבד בקש עבדך וכו' (תהלים קיט)

'ודע, שאלו הדרכים המקלקלים והתועים, כשאדם תועה בהם, חס ושלום, הרבה מאד, אפשר לפעמים שיתעה מאד וילך באלו הדרכים הנבוכים, ואזי דיקא מרב תעותו בהם, יתהפך וישוב עד שיהיה סמוך למקומו הראשון, ולא יהיה רק הרחק מעט בינו לבין מקומו הראשון, ובקל על ידי נסיון קל, ישוב עוד למקומו' ע"ש.

ונראה לע"ד שרבינו מרמז פה לענין התשובה המפורשת בזוהר הקדוש, ומובא כמה פעמים בתורת רבינו (תורה ד, ותורה לה), זרקא, דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן. כי זרקא הוא מטעמי התורה מסומן כך: ֘

הרי שרואים בו את הסיבוך והנבוך שהולך מעוקם ומסתובב, עד שבסוף כבר מכוון מול איפה שהתחיל.

תורה רטו – פדיון – עיין שיחות הר"ן אות קעה ומש"כ שם.

תורה ריט

"רק מחמת אהבת ישראל צמצם והלביש את גאותו וכו'". עי' בספר מגדי דבריו ליעקב סי' צג – שכז"ל שמחמת אהבה לדבר מצמצם את עצמו רק לאותו דבר ע"ש.

ועיין בסוף תורה תנינא א' שרבינו כתב ז"ל אף על פי שאנו מוצאים מקומות שהי' בהם השראת השכינה כגון בבית המקדש, אין הכוונה ח"ו שנתצמצם שם אלקותו ית' ח"ו, ע"ש ומש"כ שם.

"וכל זה היה בשביל לגלות מלכותו ויראתו כמש"כ... כי הש"י מקטין את עצמו בשביל לגלות מלכותו" ולפי זה, כשאין הקב"ה מלביש גאותו ומקטינו אין יראה. ועיין בזה בלקמ"ת תורה ז, וז"ל שם (ז:ט) כי הבן, שהוא בבחינת ההשגה של מה, בחי' מה חמית וכו', וא"כ לא יהיה לו יראה כלל מאחר שאינו רואה כלל כבודו יתברך, ועל כן צריך שיהיה הבן כלול מבחי' תלמיד להראות לבחי' בן ג"כ קצת מההשגה של בחי' התלמיד דהיינו בחי' מלא כל הארץ כבודו, כדי שיהיה לו יראה.” עכ"ל.

תורה רכא

בסוף: שויתי ה' לנגדי תמיד – בחינת מתנגד, עכ"ל, וע' בפרפראות לחכמה שני פירושים. וי"ל שזה הפסוק הוא טענת המתנגדים על הצדיק, כידוע, שהם תמיד מקנטרים שחס ושלום לא צריכים את הצדיק, רק לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בלי הצדיק.

תורה רכב

צריך לחזק עצמו בימים הקודמים וכו'. לכאורה זה בחינה ממש להיפוך ממה שכתב בכמה מקומות להתחיל מחדש.

תורה רכג

כשהצדיק צריך לבקש מאת הש"י יכול להיות שלא ימלאו בקשתו כי זמנין דשמע וזמין דלא וכו' (זהר וירא דף קה:). אבל יש צדיק שיכול לגזר ולומר אני אומר שיהיה כן. "כה תברכו וכו' אמור להם (במדבר ו)." הינו שאני אומר שיהיה כן "יברכך ה' וישמרך" וכו' אמן.

תורה זו מבואר היטב בספר שער אורה פרק י' על מדת הכתר. וזה לשונו: יכולין התחתונים להפוך כל אותו הדין והעונש לטובה, וזהו שאמר: צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב:כג:ג), ופרשו בו: מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, כיצד? דע בשעה שיש צדיק בעולם שהוא ראוי להתבונן בתפילתו ולהתבונן עד עולם הרצון והרחמים, אף על פי שנגזרה גזירה בבית דין של מעלה, כשאותה תפילה של אותו צדיק עולה עד הכת"ר, אזי נפתחים שערי עולם הרחמים, וכשייפתחו, כל אותם הדינים שנגזרו מתבטלים לפי שמאורות הרחמים הופיעו, ונתמלאו כל הספירות רחמים ומיני שפע ברכה ואצילות, ואין בכל הספירות באוה שעה מקום שיהיה מחזיק דין, ואין שם שם מידה מחזקת כעס ורוגז וכו' וכו' עיין שם.

ואחר כך כותב ז"ל וגם מצד עשיית קצת מצוות שהן גורמות להיות שעיר עולם הרחמים נפתחים, כגון נשיאות כפיר וסוד הקטורת וכו' וכו' ברוב רחמי השם יתברך על ישראל ציווה לכהניו המקודשים לברכם, ולפי שאפשר שלא יהיו ישראל הגונים לקבל אותה ברכה, שמא יהיו מלוכלכים בכל מיני חטא ועוון, שמא חס ושלום יקטרגו עליהם בעל הדין הקשה ויאמרו שאין ישראל ראויין לאותה ברכה מאחר שי בהן חטא ועוון המעכב את הברכה, מה עשה השם יתברך? מסר ביד כהניו המקודשים מפתחות עולם הרחמים ואמר להם: כל זמן שאתם באים לברך את ישראל, פתחו שעיר הרצון והכתר כדי שיתעוררו רחמים העליונים ויפתחו שערי החסד והרצון והרחמים הגדולים, ויהיו כל העולמות בשעה שאתם מברכים את ישראל כולן בחפץ וברצון ובחסד וברחמים, ולא יהיה שם מעכב ומקטרג על הברכה. שהרי כששערי הרחמים נפתחים ופנים עליונים מאירים בפנים התחתונים, באותה השעה אין כוח במקטרג ולא בבעל דין למעלה לעורר דין ולא עונש ולא לקטרג, שהרי כל העולמות אחדים וכולם בברכה ובשלמות וברחמים, והלכו פנים של זעם, ואז כל הפנים מאירים. וזהו סוד שציווה בברכת כהנים ואמר: כ"ה תברכו את בני ישראל (במדבר ו:כג), כ"ה, בשם המפורש הפותח שעיר העליונים ואז כל הפנים מאירין. ומה אתם אומרים? 'יברכך י"י וישמרך', ולקיים הברכה: 'יאר י"י פניו אליך ויחנך'. מהו 'יאר י"י פניו אליך ויחונך'? כלומר, בשעה שיופיעו הרחמים הגדולים מן הכתר העליון, שהם הפנים המאירים לכל הספירות, באותה השעה יגמור רצונך וימלא חפצך מכל צד. ואם הוא אינו מן הדין, שאין אתה ראוי לרחמים, יתן לך מתנת חינם ואף על פי שאינך ראוי, כי זו היא דרך הרחמים העליונים והפנים המאירים לתת מתנת חינם לנבראים, כמו שנאמר 'וחנותי את אשר אחון', וזה סוד 'יאר י"י פניו אליך ויחונך' והבן זה מאד, עכ"ל.

תפילה לאו דוקא נשמעת אבל הצדיק יכול לגזור ויתקיים. עמש"כ בסיפורי מעשיות, מעשה ה' מהבן מלך שהיה כולו מאבנים טובות.

כשהצדיק צריך לבקש מאת הש"י יכול להיות שלא ימלאו בקשתו, כי זמנין דשמע וזימנין דלא וכו', אבל יש צדיק שיכול לגזור ולומר אני אומר שיהיה כן, ע"ש.

וצ"ב לפי זה איך גזירת הצדיק אינו בחינת מה שרבינו כתב בתורה קצו ז"ל אסור להתעקש ולעמוד בתפילתו, שדווקא יעשה הקדוש ברוך את פתפלו, כי זה הוא תפלת קבע שלוקח הדבר בחזקה בגזילה, רק יתפלל רחמים ותחנונים, ע"ש. וי"ל.

תורה רכה

הבטחון הוא על ידי השכל, לכאורה מבואר שבטחון הוא ממש ענין אחר מאמונה. אכן מצינו בכמה מקומות שהדעת הכשרה לאמונה, עיין תורה נו:ז על ידי התגלות הדעת נתפשט נאמנות השם יתברך ( וע' שיחות הר"ן רסא שעל ידי שכל זוכין לראות שפלותו ועי"ז זוכים לאמונה), ועיין בהקדמה בענין של השילוב של דעת ואמונה.

תורה רכו (ותורה רלז)

יש לפרש בזה את הפסוק ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר וכו'. שהראשי תיבות רן לאה. שתיקון הנגינה של יללה של הרשעים על ידי בחי' ראיה מאירה, כי הם יונקים מעיני לאה רכות, בחי' יהי מארת חסר. והרי זה מרומז בפסוק היטב, שעל ראה יש תיקון להר"ן שנמשך מלאה.

והנה הפסוק מגדת שצריכים להביא הראיה לשמיעה – אשר תשמעון. וזה מבואר בתורה רפב, שהצדיק כולל כל הנקודות טובות של כל בני ישראל, שצריכים לראות הטוב שבכל אחד, ואותו צדיק בונה את המשכן שמשם לומדים התינוקות של בית רבן בחי' ויקרא אל משה באלף זעירא. מקול ה' שיוצא מהמשכן.

וי"ל שזה התיקון של עיני לאה רכות, שחסר א' – בחי' ארכות (בחי' ארך אנפין, דבכיה מב' עינים, וארך אנפין לו רק עין אחד לטובה) [גם ארכות לשון רפואה]. בחי' לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים, בחי' בית המקדש, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא.

וזה ג"כ מרומז בר"ת בפסוק הנ"ל בהמשך, ב'רכה ו'קללה א'ת – ר"ת בו א'.

וזה מה שמצינו כאשר זמרי קרב את כזבי ואמר למשה רבינו בת יתרו מי התירה לך, שהיו בוכין וקורין את שמע. בוכין זה בחינת עיני לאה רכות, שהיתה בוכה שלא תפול לעשו, כי אף על פי שהיה לה הכח לתקנו, אבל לא היה לעשו הכח של הקל קול יעקב, ולא היה יכול להתקראות להמשכן לשמוע את קול ה'. מה שאין כן משה וצפורה בזווגה היו זוכים לשמוע את הקול. וזה מש"כ בוכין וקורין את שמע דייקא. כי בכיה זו של געגועים מברר את הבת זוג, כי הבכיה מעלה משני עינים להגיע לארך אנפין שממש אחד עם נוקבי'.

נגונים של יללה וכו' יניקתם מבחינת "ועיני לאה רכות" (בראשית כט) מבחינת קלקול הראות (עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא סז, ופג, שבית המקדש בחי' מאור עינים), בבחינת מארת חסר, כמו שכתוב (בראשית א) "יהי מארת" חסר דא לילית (תקוני זהר תקון מ"ד דף עט:) ועקר נגון הוא מבחינת שבט לוי שהיו מנצחים בשיר, שהם מבני לאה וכו' ע"ש.

ולכן ביום שנחרבו הבתי מקדש (שהיה מוצאי שבת) נזדמנה בפי הלוים לשיר על הדוכן השיר של יום ד' (היום שכתוב בו יהי מארת) (ערכין יא:).

תורה רלג

כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן, ע"ש. וכן כתב בתנינא תורה נ. ורבי נתן מביא את היסוד הזה בכמה מקומות (למשל, בלקוטי הלכות, הלכות תפילין ו:לב).

וראיתי בזה הרבה מראה מקומות, אביא קצת מהם.

ועיין בזה בספר עבודת הקודש להחיד"א, צפורן שמיר ג:מו שכז"ל אמר הפילוסוף, הצרי הגדול לשכוח הרעות הבאות לאדם ולמשול ביר, הוא לחשוב בדברים אחרים זולת עצמנו, כי הנפש לא תוכל לחשוב שני דברים כאחד, ולזה אם תעמיס עליה מחשבת דברים אחרים חכמה ודעת, תשכח עצמה ותהיה שקט ושאנן. ואני מוסיף לבאר שיחשוב בתורתנו הקדושה, שאם יעמיק עיונו בחכמות חיצוניות... ע"ש. וכן מובא בשם רבינו יהודה החסיד, וכן עיין בהמאירי, מסכת גיטין נג. שכז"ל שאי אפשר לאדם לכוין לשני דברים כאחד, עכ"ל.

יש שציינו לגליונות החזון איש על חידושי הגר"ח על הרמב"ם בהלכות תפלה, ששם החזון איש טוען שכל יהודי המתפלל אפילו כאשר מוחו ומחשבותיו משוטטים וחושבים על דברים אחרים, בפנימיות הוא אכן מכוון שהוא מתפלל.

אכן אין זה כוונה מפורש, וכן מצינו בהלכות תפילין (שיטה מקובצת, מסכת מנחות לו: אות ה) שצריכים לא להסיח דעת מהם ועם כל זה יכולים לכוון היטב בקריאת שמע (אכן יש אומרים שאין זה אלא משום שלא צריך לכוון כל רגע, או שההקפדה רק שלא יקל ראשו). ובנקודה זו ציינו גם להשגות הראב"ד על הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ז:ג שכז"ל וכללו אין אדם יכול לכון דעתו לשני דברים כאחד, או לשני בני אדם כאחד נפרדים במעשיהם, ואי אפשר בלא היסח הדעת", ושם יש לדון אם צריך יותר ממחשבה כללי פנימי, ואכמ"ל (ע"ש במרכבת המשנה. ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' ע"ה, שו"ת דובב מישרים א:ס בסוף, ב:טו בסוף, שו"ת יד אפרים י:ט, שו"ת להורות נתן ו:כז:ב, דף על הדף יומא ז:).

עוד ציינו לשולחן ערוך הרב, הלכות קריאת שמע, סימן ע"ג בקונטרס אחרון אות ג, שכז"ל צריך עיון אם אפשר להרהר ב' הרהורים בבת אחת, ואם לאו אין מקום לדברים אלו, ודוק, עכ"ל. וע"ש מ"מ ויש שפקפקו בזה שאין זה מבעל התניא, כי לא מחוור.

אכן עיין בפירוש יפה עיניים, שבסוף הגמרא, על מסכת שבת, בהתחלה כז"ל וכל באי שערי עירי הרואים אותי כותב חידושים ומסביב יאפפוני המון טרדת מעניינים שונים, המה ראו כן תמהו על הדבר שאי מקשיב להשיבם דבר לאשורו ואני כותב על הספר בדיו חידושי תורה. ותהלה לאל מקום יש בראש להניח בו שני ענינים ממינים שונים. וכאילו נעשה עליית קיר קטנה במוח למשכן מחשבת דברי תורה אשר שם לא תבוא רגל הטרדה. גם בעיני יפלא. רק תודות לאלהי מרום, ואש כפי ואברכה את ה' אל עליון, עכ"ל.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קנח) שכז"ל ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש, כי אתה סבור שבפעם אחת באין לכל המעלות?! כי לא כן הוא, רק צריכין להתיגע ולטרח בעבודתו מאד (שקורין האריווין) קדם שבאין לאיזה מעלה טובה, ואז היה קשה לי להיות ביחד עם העולם, ע"ש. ועיין מה שהבאתי שם איך שהבעל שם טוב היה זוכה לזה.

ובאמת מצינו בהרבה מקומות שמה שהצדיקים עושים הוא מלא המון כוונות, רבבות רבבות, וכמעט על כרחך שזה ממש בבת אחת. ובאמת אפילו לכוון הפשט והסוד ביחד, לכאורה פשוט שהצדיקים אמיתים מכוונים שניהם כאחד ממש, וקשה לחלק שזה רק מטעם שכל המחשבות עולים לאותו מעשה ומקום ומצוה, ואכן יתכן שאצל הצדיקים אמיתים, באמת הכל עולה למקום אחד, תכלית יחוד השם יתברך, מכל המעשים דיבורים ומחשבות המשתנות. וכן רבינו אמר שצריכים לעשות אחד מכל התפלה.

ולכן היה נראה לעניות דעתי שהכלל הזה אינו נאמר על מחשבות קדושות. ובמחשבות קדושות שפיר יכולים לחשוב שני דברים כאחד, ועדיף מזה רבינו אמר (עיין לקוטי מוהר"ן קסב בשם המגיד) שעל ידי ענוה יכולים להיות בצפון ובדרום, והוא ממש הענין שלנו, שמי שמחשבותיו כל כך קדושות שיכולים לכוון לצפון ולדרום ביחד, על כרחך יכול לחשוב שני דברים כאחד. והא שהבאתי מהפירוש יפה עיניים שהיה עוסק במוח אחד בתורה ובשני בצרכי ציבור, צריכים לומר שגם בכל דבר שמכוונים לשם שמים יכולים להרימו למעלה מתפיסת מקום ותפיסת כל המוח (ולפי זה לכאורה גם לענין שמירת אפר הפרה אדומה, אם לא נאמר שזה לא פלוג, וי"ל שהיכולת הזה הוא בכלל רוח הקודש שאינו נחשב לידיעה למעשה לענין דיני התורה, עיין חיי מוהר"ן אות יב (שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכים לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות)), אבל לחשוב דבר שאינו לשם שמים, וכל שכן עבירה חס ושלום, בזה על כרחך אי אפשר כלל. 

ויש בזה עוד בחינה מה שרבינו סיפר (חיי מוהר"ן אות פה) מעשה בחנוכה מלבוש גן עדן, "על כן כשאתה מדבק מחשבתך לשם אתה שם ואתה ממשיך הארה ממנו אליך, וכשאתה חוזר לכאן אתה כאן" ומבואר שם שאפילו כאשר היה מדביק מחשבתו להיות בגן עדן, הרי עדיין "הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם".

תורה רלד

בענין קמ"ה ויוסף עמש"כ בערכי השמות, ערך א' – אבג"ד.

ודע שיש שם שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם. והשם הוא קמה – ע' רש"י ע"ז יא. ש"קומא" פירושו מלך.

ודע שיש שם שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם. והשם הוא קמה – ראשי תיבות השקיפה ממעון קדשך (דברים כו) וכו' ע"ש. צ"ב מה שרבינו מגלה פה שהקמת המלך תלוי בהתגלות ההשגחה, ובאמת כל ההשקפות לרע חוץ מזו (רש"י בראשית יח:טז), והנראה מבואר בזה כמו שהארכנו בכמה מקומות (ע' בערך מסורה בברסלב אות ח וש"נ) שמלך ישראל צריך להיות באופן שאינו לוקח החירות והאישיות – ההשגחה, משום בר ישראל ח"ו, ע"ש.

וזה מה שפירש הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף פ' וישלח ופ' מצורע ובס' בן פורת יוסף ד"ה ע"ב הובא בס' בעש"ט אותיות א'קי-קיב) הרבו עשו כרשב"י ולא עלתה בידן (ברכות לה: וע"ש מה שפרשנו עוד בס"ד) - שעשו כרשב"י לעשות כמוהו ולא מהלב – ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחינתן רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדריגתו אב ומדריגת אחרים לא השיג ע"כ (והתבונן על דבריו, כי לעשות כמו רשב”י זה מסירות נפש גם על המשפחה, ללמוד ולהתפלל כל היום וכל הלילה ולא לחשוב כלל על פרנסה, ועם כל זה כיון שעשו את זה בלי לב, רק לחכות את הרשב”י אינה מרוצה!). כי הלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו הובא בלק"מ תורה יב), וצריכים את המלכות לקבוע כפי נפשו ונשמתו. אבל אלו שסתם רוצים לחכות ולהתדמות לאחרים – אפילו מהצדיק יסוד עולם, נשארים בלי כלום.

והנה רבינו מביא מש"כ אצל יוסף (וישב לז:ז) והנה קמה אלמתי וגם נצבה. ובפירוש היתור של וגם נצבה, שנצב"ה גם בגמטריא בהק"ם (ועם הכולל בגמטריא נחמן), שהוא השם שמתשמשין לעשות המלך, נראה לעניות דעתי שהוא מלשון נצב מלך (ע' למשל במלכים א:ב:מח), דהיינו שלא רק שקמה למלכות אלא הגיע לממשלה כזו שעוד יש לו ניצבים למלכות שלו בארצות אחרים. ולפי מה שפירשנו לעיל בענין הצורה של מלך ישראל י"ל באופן אחר קצת, דהינו שהמלך על ישראל צריך להיות בבחינת נצב מלך של מלך מלכי המלכים, באופן שהעם הם עבדים להש"י. וזה רק המלך האמיתי יכול לעשות, כמו שכל השקפות לרע חוץ מזו.

ונראה עוד בזה, כי לכאורה מובן שעיקר החירות הוא כח הבחירה, וכל מה שהאדם משועבד למהות של עולם הגשמי הרי כח הבחירה מוגבלת יותר, ועל אף שיש לו בחירה שלמה לבחור בטוב כמו שגילה רבינו, עם כל זה הרי הוא משועבד לנקודת בחירה שלו, בזמן מקום ונפש, ועל כן רק בעסק התורה יכול להשתחרר ולהשיג את החירות (אבות ו:ב). כי התורה היא אמיתית המציאות, מציאות הא”ס. 

ונלע"ד בדיוק לשון חז"ל שצריכים עסק התורה ולא מספיק בלימוד גרידא, כי עסק הוא בחי' משא ומתן בחי' רצוא ושוב, שבאמת צריכים לראות את המציאות משני עבריה, ואין בני אדם עומדין על דברי תורה אלא אם כן נכשלים בהן (– שבת דף קכ), שזה המהות של סתרי תורה, וכמו שאמרו חז"ל על מאמר הכתוב (שמות לב:טו-טז) לחת כתבים משני עבריהם וכו' והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין וכו' ע"ש, והרי שאופן החרות של הלוחות היה שהיה עובר בהאבן מעבר לעבר.

ובזה י"ל המקראות ריש פרשת בשלח, שמזכיר כמה פעמים ענין של חזרה, ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, (היינו שהיו צריכים דוקא את התורה ולא רק בחי' דרך ארץ, כי באמת דארך ארץ הוא הדרך לארץ ישראל, ולכן התורה הוצרך לפרש שעם כל זה היה אי אפשר), פן ינחם העם, ענין של חזרה, וישבו ויחנו, ויהפך לבב פרעה. כי עיקר הלימוד כבר למדו, ועכשיו היה נדרש הבקיאות בהלימוד, להיות בקי ברצוא ושוב (וע”ע בירושלמי מכות ב:ו שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה וכו' יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב”ה וכו' יעשה תשובה ויתכפר, ואכמ”ל).

והשם יתברך צוה (יד:ב) דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת (וע"ש ברש"י שהיו שני אבנים) בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. ובפרש"י לפני בעל צפון, הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן ועליו פירש איוב משגיא לגוים ויאבדם, עכ"ל. והנה לא מצאתי ביאור בחז"ל מהותו של עבודה זרה של בעל צפון, להבין מהות הנסיון לפרעה במה יחשב באיזה כח הוא רואה עדיין קיים (אכן הכלי יקר באמת עמד על זה וכתב שזה היה כח של עשירות, וכאילו בני ישראל היו לוקחים את ממון המצרים שלא כדין, וכיון שלענ"ד עדיין הדבר לא מובן, בחרתי לפרש בד"א בעזה"י, אכן שוב זכיתי להבין לשים שורש  ליסוד דבריו בדברי ע”פ תורה כה כדלקמן בס”ד).

ונראה לע"ד שכחו של בעל צפון הוא ממש כח נגד הבחירה, יעו' בהגהות לספר פרי עץ חיים (שער עולם העשיה סוף פרק ה, הגהה ז) על מה שאי' בויקרא רבה (פרשה ב) אמר הקב”ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהם קוראים מקרא זה “צפונה לפני ה'” אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ז"ל כי צפנה גי' בחירה, שהיתה צפונה בידיעתו ית', שכשם שאותיות י"ה שהם או"א הם צפונות ומלובשת בזו"ן, בסוד ו"ה, כך הבחירה צפונה בידיעה. ובעקדת יצחק נאמר, עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שאז נתאמת הידיעה ע"י הבחירה, לכן כל האומר וכו' ע"ש. [והרי שם בפרשת העקדה כל הנסיון היה גם כן בענין ההחזרה, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא וכו' אסקתיה אחתיה (רש"י בראשית כב:ה)]. ובזה א"ש ענין פי החירת לבעל צפון, כי שניהם ענין אחד של כח נגד הבחירה, שקובעת הבחירה. וביותר אתי שפיר מה שפרעה היה לו מקום לטעות ולחשוב שכח זה קשה מכולם, כי פרעה ראה בעצמו כמה פעמים כבר שנוקח ממנו כח הבחירה, ושפיר תלה את זה בכח של בעל צפון. ובזה י"ל לשון הכתוב סגר עליהם המדבר, מדבר זה בחי' אדם המדבר (ב' עם צירי), והיינו כח הבחירה שיש רק להאדם המדבר, ובזה פרעה הבחין שנסגר להם הבחירה, והם נבכים בארץ, היינו ברצון.

ונראה לפרש עוד דהנה בילקוט ראובני הביא מהמגלה עמוקות, בעל צפון חקוק עליו דמות צורת כלב רע גי' מרכבה טמאה ע"כ. ונראה שזה עיקר מרכבת הטמאה כאשר האדם מוותר על כח הבחירה, והאדם שמקרב לעשות עבירה מתאוה להיות נוקח, וכמו שמצינו בהלן בבית קברות שרוצה את השראה של טומאה עליו. 

וי"ל בזה ענין השמת הדם על המשקוף, כי המשקוף סוגרת את הדלת מסביב, ומשקוף לשון דפיקה כמו שפרש"י. כי סביב רשעים יתהלכון בחי' בכח ולא בבחירה, כי הם נדחפין כאילו בלי בחירה. ומבואר יותר בתורה כה שרבינו מפרש המאמר של סבי דבי אתונא, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, ואיתי בודיא <דמיון> ופשטוהו, ולא עיל לתרעא, ואמר לון איתו מרא וסתרי לפתח <דמיון> עם הכותל, ע"ש, וכבר העירו שלשון של רבינו לסתור הפתח עם הכ"ו תל, אינו לשון רש"י שכז"ל איתו מרא וסתרו – בנין הפתח והכתל עד שיכנס, ע"כ. ולכאו' מבואר מזה שהדלת והפתח יכול להיות לקדושה או לטומאה של לפתח חטאת רובץ, אכן הכותל עומד נגד הדמיון, ואו שהמדמה שוברת את הכותל והדלת, או שהכותל, שוברת את הדמיון. ונראה שזה הכותל, שהוא בחי' המשקוף שסביב הדלת, הוא מה שמוכרח בחיים, ובאמת אנו מצווים להתיחס להמצב שהשם יתברך שם אותנו בה. אלא שבני אדם מנסים להגביר דמיונות שוא והבל וכו' עד שנשארים כאילו מוכרחים לעשות העבירה (וע' ברש”י פרשת משפטים כא:ו שהדלת ומזוזה עדים שעבדי הם ולא עבדים לעבדים, ודו”ק). ומבואר שם שכח הכותל הוא ממש להיפוך, שאפילו כאשר העכו"ם, שהם בחי' דמיונות כי הם בחי' שדי"ן כידוע, לוחצים ועושקים את ממונו, שהם הגוונים דקדושה, נחשב לו כצדקה. ולכן כל השקפה לרע חוץ וכו' מהנאמר אצל צדקה כנ"ל, כי דייקא במקום שנראה השגחה של הכרח בלי בחירה, כאשר משלמים על זה, וכל שכן בנתינת צדקה ממש, מראים את הגוונים של קדושה, עשירות דקדשה, שהוא שורש הבחירה (שים לב שכל זה שייך לתורה רלד – בחי' דולר – לורד, גמטריא וכו'). כי שורש העשירות הצפונה, היא גם כן בחי' כותל, בחי' חומה כמבואר במ"א בלקוטי מוהר"ן, והחומה הזו הוא נסיון הכעס, והכעס העבודה זרה של אנוכיות, והוא ממש נגד ענוה (וכמבואר בריש אגרת הרמב"ן, שכפי שמטהרין מהכעס יכולין לזכות לענוה). וענוונותו של הש"י, זה שבחר לברוא כל היצור לגלות בפועל השגחתו, וענוותנותו ית' זה רצונו הא"ס (כמו שגילה רבינו בתורה ד), ורצון ה"י מתגלה בעולם ע"י צדקה כמבואר בתורה ד' תנינא, שהוא מראה שאין טבע בעולם אלא שהכל כרעותיה, ע”ש. ובאמת כל ענין העשירות הוא רק למראה עינים, כי מדמים וסומכים על הכסף, שבזה הכסף הוא יכול לקנות דברים ולעשות כרצונו, אכן זה עוד לא מוכרח כלל, וכמו שרואים הרבה פעמים שלא עוזר לבן אדם כל הכסף לעשות ולהשיג מה שרוצה. ואילו זה שאין לו שום כסף הרי הש”י יכול להזמין לו בקלות כל מה שהוא רוצה. אלא שהכסף הוא המצב ההכרחי שהאדם נמצא בו שמגלגלו בעולם הזה, ותיקונו אינו אלא צדקה. ואפילו בבחי' ונוגשיך צדקה. וזה בחי' שימת הדם על המשקוף במצרים, שאף שעשוקים היו במצרים, וכאילו מוכרחים בשעבודן בעבדות, אעפ"כ יש בחי' ונוגשיך צדקה, והיה הדם לאות לשבור הדמ"יון בחי' כ"ו-ת"ל. כי באמת ד"ם הוא בחי' שני צירי הדלת, ששני דלתות עושים ם' סתומה. דהיינו בהגברת הדמיון שוברים את הכותל שהם גבולות עולם שהש"י חקק ליתן לכל אחד חלקו, ובהגברת הדמיון האדם נעשה מרכבה לטומאה ח"ו, ובשעבוד מלכות גולה אישיותו, ונגרר כאילו בעל כרחו בהבלי עולם הזה ודמיונותיה. ואילו לעתיד יהיה תחיה להשפות של כל אחד, שזה תכלית גילוי אישיות מה שאי אפשר להבין בעולם הזה. וכל זה מבואר ביותר בתורה ו', ע"ש שרבה בר בר חנה שאל אית לי מניכו חלקא לעלמא דאתי, שזה הכל תלוי בענוה כנ"ל. וענו פירושו שפל וסבלן (רש"י במדבר יב:ג ענו) ככל המבואר בתורה שם, להפוך מדם של המקרה והדמיון של היצר הרע, לדום של חיות בחי' אהי"ה ע"ש הרבה השוויות לכאן ואכמ”ל.

ובזה י"ל מה שארז"ל בהגדה של פסח וירד מצרימה (דברים כו) אנוס על פי הדיבור, שבחי' ירידה למצרים, הוא בחי' אנוס ואיבוד שליטה על הבחירה, וצריכים אז לשתוק, ככל המבואר בתורה ו', לסבל את הבזיון ולהצדיק דרכי השם, כי הכל להציל מהרע עין, עד שזוכין להיוד עליונה, ואז יושב על כסא דין, וגם את הגוי אשר יעבודו דן. וזה רואים גם אצל יהודה, שאחר שמכרו את יוסף למצרים (בראשית סוף פרק לז, ריש פרק לח) כתיב וירד יהודה, שפרש"י חז"ל שירד מאחיו, והוא בחי' וירד מצרימה ממש, כי שם כל הפרשה של הוצאת זרע לבטלה שעל תיקון זה ירדו בני ישראל למצרים כידוע, ואז היה פרשת תמר שאיתא במדרש ובאור החיים שהמלאך אנס את יהודה בזה. ויהודה הוצרך לשתוק הרבה, ואמר (פסוק כג) תקח לה בן נהיה לבוז, ובסוף עשה גם וידוי ואמר צדקה ממני, וחז"ל אמרו שהש"י אמר ממני, והוא ממש הכל מבואר בתורה ו', שצריכים לשחוט את היצר, ולהפוך מדם לדום בשתיקה ובושה, ועוד צריכים להתוודות על החטא, ואז זוכין להיו"ד עליונה, שהוא ממש בחי' מרכבה של הקדושה, שבחינה זו השי"ת ממש מדבר מתוך גרונו.

  ולפי דברינו מובן ביותר ההמשך של תורה רלד, כי מקודם דיבר על ההבחנה בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים, כי לפעמים באמת אין הבדל כלל, כי עיקר ההבדל היה רק שהצדיק עשה בבחירתו, דהיינו שסבל בתפלה [ונוגשיך צדקה, ונוגשיך היינו אלו שגרמו לך להתפלל, ולכן באמת נחשב לצדקה], והרשע עשה באי-בחירתו (כי נתן את עצמו להיות מרכבה לטמאה ח"ו).

ולכן איתא שפרעה הקריב קרבנות לבעל צפון – ובו חקוק כלב כנ”ל, והלוא מובא בתורה נ' מהזוהר הקדוש שכאשר בני ישראל היו מקיימין בעצמות, לכלב תשליכון אותו, זה היה קשה מאד להמצריים ע"ש. אלא שזה ממש הענין של יורד ומסטין עולה ומקטרג, כי פרעה היה מקריב את עצמו להיות מרכבה להטמאה בביטול הבחירה, ולכן היו מקבלים בחזרה לסבול הבושה שהכלבים שולטים בהעצמות, והם בעצמן היו צריכים לקבור העצמות מידי הכלבים, ועם כל זה לא נמנע עוד הפעם להקריב לבעל צפון.

 וי”ל שזה מה שהיה להם הים סוף לכח טומאה, ומה שבעל צפון היה דוקא על קצה הגבול של מצרים, וכתיב שפרעה הקריב, כי היום זה ידוע שבעלי תאווה מחפשים למלאות את תאוותיהם עוד יותר מלא וגדיש, ולכן מביאים את עצמן עד קצה וגבול וכו' וחוזרים חזרה, ואז שוב מגבירים עליהם את התאווה, מה שנקרא אדג'ינג. ובאמת מי שגובר עליו התאוות ומוציא את עצמו נופל, ומשתדל ככל היותר שעל כל פנים לא יחטא בפועל ממש. ועל אף שקשה הרהורי עבירה מעבירה, מהרהור הוא לא יצא ועבירה הוא לא רוצה, אז כמעט היו נראים ששניהם שווים, זה המצרי, שבא על רק עד הגבול והמצר של התאווה בכוונה, ובכוונה חוזר, וזה שהכל בעל כרחו שהיצר הרע שלט עליו וכפי יכולתו הוא מנסה להמלט. וזה בחי' הרהורי עבירה קשין  מעבירה (יומא כט.), קשין כולל משמעות של להביא לידי, וכמו שמצינו הרבה בחז"ל למשה על דברים שקשים לשכחה, שהרהורים מוסרין את האדם להמ"ם של עבירה כנ"ל, שסוגר את עצמו לידי העבירה כאילו בא בעל כרחו כנ"ל. וזה מה שאמרו חז”ל שהיה קטרוג גדול על הים סוף, שהללו עובדי עבודה זרה והללו עע”ז, והיה קשה להבחין. ועם כל זה היה גלוי וידוע לפני השי”ת שעם ישראל הגיעו לזה במלחמת היצר, והמצריים הגיעו לזה בגרירת היצר, בחי' ופרעה הקריב, ודו”ק.

ולפי זה א"ש מה שהתורה מודעת (בשלח יד:ח) ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל ובני ישראל יצאים ביד רמה ופרש"י ויחזק ה' וכו' שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפרוסמת, עכ"ל. כי השם יתברך לא סתם חזק לב פרעה ללקוח ממנו הבחירה, רק שהש"י נתן לו לתלות בבעל צפון, ופרעה בעצמו מסר בחירתו לבעל צפון, להיות מרכבה לטומאה, ואילו פרעה לא היה לו שום צד לרדוף אחרי בני ישראל לא היה בעל צפון מכריע אותו, כי אין ענינו רק בנקודת הבחירה שהאדם יתבטל ויהיה מסור להטומאה, כאילו בעל כרחו העבירו לעשות מעשיו (והיינו להעובדו, אבל על ידי זה יש לו כח ושליטה גמורה על אחרים, וכמו שפרעה תלה שעכבה יציאת בני ישראל). ולכן כתוב בתורה 'בני ישראל ובני ישראל' שני צדדי הבחירה (שני צדדי הו'), ואפילו מתחילה השם יתברך נתן מקום לפרעה לתלות שבני ישראל תחת המקרה וכמו שכתוב (שמות ג:יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים וכו', והלשון תמוה כי נקרה הוא לשון עראי ולשון גנאי לשון טומאת קרי כלומר בקושי ובבזיון (רש"י במדבר כג:ד), ולכאו' לא היה זה אלא ליתן מקום לפרעה לטעות, ופרעה רדף אחר בני ישראל ברצונו להאמין שהם נבכים במדבר שאין להם בחירה כמשנ"ל, ואילו באמת בני ישראל יצאים ביד רמה, יד זה בחינת נבואה כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן, בחי' וביד הנביאים אדמה, שהוא השראה חזקה של קדושה שגואלת התפילה (לקמ”ת תורה א:ח), אכן זוכין לה רק על ידי בחירה, ולכן בחירה ויד עם הכולל ר"ם, בחי' יד רמה, וזה בחי' הרמת ידים בתפלה. וזה מה שפרש"י בגבורה גבוהה, בחי' בחירה כידוע שורשה בגבורה, ומפורסמת, שהיה ברור שזה לא היה מצד ביטול הבחירה, כי 'תפלה הוא בחי' נסים שהוא שאין דרך טבע', וזה גופא הוא שבירת ע"ז של בעל צפון, שעיקר העבודה זרה הזו אינה אלא שצפון בלב האדם בנקודת הבחירה שלו לאמר שהוא היה מוכרח למלאות תאוותו, וכאן נתפרסם להיפוך שתמיד יש כח הבחירה ואדרבה העומד בנסיון מקבל עוד תוספת יד של קדושה. ויתכן שבאמת עיקר הע"ז של בעל צפון לא היה אלא צפון בלב פרעה, והמקום בעל צפון זה רק קצה גבול של פרעה אשר משם מתרכז ומתחזק כח הטומאה להיות ליד לכל התופסה, וכמו שפירשנו למעלה, ולכן הריסת הע"ז היה במכה זו שכתוב בה ואכבדה בפרעה, שעיקר הכבוד של השם יתברך על ידי בעל הבחירה כידוע. ולכן דייקא בתוך הים סוף ממש, ומצרים נסים לקראתו (בשילח יד:כז) כי תמיד היו רודפים אחר מלאות תאותם עד הגבול, כדי להגיע להים סוף, שטיפת התאווה שכאילו מכרעת את הבחירה, והפעם בעל כרחם נסו להריסה סופית. וזה מה ששיבח יתרו (יח:יא), עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, דהיינו שהזדון שלהם היה להביא את עצמן לקצה הגבול ולמסור את עצמן להיות מרכבה לטומאה, הגיע עליהם, שהכריח אותם לקראת עונשם, ולכן סוס ורכבו רמה בים (בשלח טו:א), ופרש"י ז"ל שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין, עכ"ל. כי סוס בחי' המרכבה להרוכב, ואילו כאן המצריים בעצמן עשו את עצמן מרכבה לטומאה, ועל כן קבלו עונשן קשורים לסוסיהן. 

וזה מש"כ בשיר השירים (א:ט) לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי ממש היו בבחינת מרכבה לטומאה, וסו"ס בגמטריא אדנ"י באחוריים מאחורי ז"א (כן מפורש בס' בית חכמה לשיר השירים שם), כי באמת המצריים בעצמם היו המרכבה לטומאה, עוד יותר מסוסיהם. וכלל ישראל נדמו רק לשצף של הסוס שמוביל הטומאה, ולא כהמצריים שממש גרו על עצמם היצה”ר עד בלי גבול. ולכן דימית רעיתי, יש בזה ריעות ואהבה גדולה, שעם ישראל לא ירדו למצב המצריים, אלא זכו לקיים דום לה', לשתוק ולסבול חרפות הטומאה שהיה עובר עליהם בשצף קצף.

ולכן דייקא בתוך הים סוף, מים בלא סוף, השם יתברך עשה לבני ישראל מחיצות, והמים היה להם חומה, שזה ממש בחי' עלמא דאתי, כמו שרבינו מגלה בתורה כא, שאפילו בתוך ידיעת האין סוף, כל אחד יש לו מקום פרטי בגדר ידיעתו בחי' כמים לים מכסים. ולכן בנ"י שהיו אנוסים בהמצרים של התאוות זכו לקריעת הים סוף, ומצאו לעצמן גאולה בשורש נשמתם, ולכן הים סוף נקרע לי"ב שבטים, כי זה היה נקודה עיקרי בנס, שכל אחד יאיר שורשו להשתלט על המצרים שהיו גוברים עליהם, ואילו המצריים שהיו מזידים בזה כנ"ל, נסו לקראתם, וטבעו בים כנ"ל.

ולכן בשירת הים אמרו מקדש אדנ"י כוננו ידיך, כונן בסוד אדנ"י בריבוע, וע' בכוונות לתיקון לאה, על הפסוק לב טהור ברא 'לי אלקים' (126) ורוח נכו"ן חדש בקרבי. והרי שבית המקדש שהוא מרכבה לקדושה הוא כונ"ן בסוד ריבוע דשם אדנ"י, והוא ענין של טהרת הלב. וזה לעומת זה, שמצרים היו מרכבה לטומאה כנ"ל. אכן זה היה בסוד שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפ"ת הים, אבל לעתיד לבוא נזכה בעזה"י להשיר חדש, בחי' זכר, שיר של חסד, בחי' (דברים לג:כו) אין כאל ישרון – ר”ת בגמטריא ע”ה – לב, רכב שמים בעזרך – ר”ת בשר, ובגאותו שחקים (ובפסוק כז – מענה אלה”י קדם, שזה חוזר על בחי' אדנ”י בריבוע כידוע מהיחוד של ליל שבת). נ נח נחמ נחמן מאומן.

ולפ"ז א"ש מה דאיתא בזוה"ק עה"פ ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו (ועמש"כ בזה בתורה ל:ז), אלי, בעתיקא תליא כלא, כי מבואר בהגה"ה הנ"ל בפרי עץ חיים, שהבחירה צפונה כמו או"א בזו"נ, והרי פרעה היה מקריב את עצמו לבעל צפון, והיה מכריח את הבחירה עד צפון לבו, ובקדושה זה היא אמור להיות בכח של או"א כנ"ל, אכן בטומאה נחית מדרגה, והרי זה ארך אנפין דטומאה, וכמו שרבינו כותב בתורה רמב, שקשה מאד להמלט מטמאה זו, שכל צד שפונה הרי היא לפניו ר"ל ע"ש, אז ע"כ הצלת בני ישראל היה צריך לבוא מעתיקא דקדושה. וא"ש מה שכתוב רש"י ז"ל דבר אל בני ישראל ויסעו אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים, ע"כ. כי אמונה היא בחי' צדקה, ומבואר בתורה רמב שם שצדקה דייקא מסוגלת להנצל מהמות של האריך אנפין דקליפה.

וזה מה שארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, חירות זה תפלה, תפלה לאל חי, שהוא בלי סוף, בחי' עדן עין לא ראתה, והתורה בחי' נהר היוצא מעדן (כמבואר בתורה ח:ז), בן חורין זה שעוסק בתורה שיוצא מהתפלה. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כב) שעמידה זו היא תפלה, שהעסק בתורה יכול להפיל את האדם לכשלון, פעם אחר פעם, והעיקר שיקח את עצמו לצעוק להשם בתפלה. ובמצרים עוד לא קבלו את התורה, ועל כן הנסיון היה רק במיצרים כנ”ל, עד קצה הגבול, אבל אחר קבלת התורה יש כח לעמוד אפילו בנ' שערי טומאה, דהיינו בתלית הנפילה תחת שטיפת הזוהמא ר”ל. ודרך זה כן יפה ויאות אפילו כביכול בהנהגת הש"י, שהש"י גילה את עצמו למשה רבינו מתפלל מעוטף בטלית. כי עיקר חיות ומהות האמת של האלהות אינו אלא התבטלות לרצון אין סוף, דהיינו להיות יותר ויותר סבלן וענו. וכל מקום שרואים ענוונתו שם רואים גדולתו, והוא מלכותו יתברך.

תורה רלז

ואז היו משיחים לפניו מענין רחש המגיע לו. ענה ואמר: בודאי מגיע לי רחש, ש'רים ר'דפוני ח'נם: ע"כ. והנה האותיות הנשארות חוץ מהר"ת רחש, הם עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד הרי בתהלים (מה:ב) כתיב רחש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך – אז שוב רואים שהרח"ש שייך להמלך – מאן מלכי רבינו נחמן.

 שמעתי מחבר נ נח, שרח"ש ראשי תיבות: ראש השנה, חנוכה, שבועות, השלושה פעמים שהחסידים היו באים לרבינו (וע' בחיי מוהר"ן נסיעתו לארץ ישראל רסג ז"ל פעם אחת ביום הושענא רבא אמר בפני העולם ומה אעשה ששני רוצחים עומדים עלי ואומרים אף על פי כן שאני מנהיג (שקורין גיטר יוד) והראה בידו על רבי יודל ורבי שמואל אייזיק בעת שאמר שני רוצחים, הינו שעליהם היה נתכון מחמת שהם היו כרוכים אחריו מאד. ומי יזכה להבין פרוש דברים אלו כי האנשים הנ"ל היו יקרים בעיניו מאד מגדולי מקרביו, עכ"ל).

והחבר הוסיף לציין, מה שנדפס בהרבה סידורים בפיטום הקטורת לכוון בהסופי תיבות של "ממלח טהור קדש" להשם רח"ש והוא שם קדוש המסוגל לשמירה, והרי הר"ת הם בגמטריא נחמן עם הכולל, וענין המלים הם גם כן שייכים להצדיק שהוא ברית מלח.

תורה רמא

עמש"כ בתפילת שמונה עשרה בברכה ולמלשינים. 

תורה רמב

דע שיש בחינת אריך אנפין בקלפה ע"ש כל דה"ק. ומצויין לע' בעץ חיים שער הקליפות פ"ג (היכל ז' היכל אבי"ע שער מ"ח – ע"ש ד"ה והנה נתבאר ענין תוספת התיקון שנעשה בקליפה דאצילות, כי אע"פ שיש שם ה' פרצופים בקלי' דאצילות, אעפ"כ הג"ר דקליפות דאצילות, והם א"א ואו"א דקלי', נשארו בלי תיקון, רק כבתחלה ע"כ. ושם להלן ד"ה והנה הקלי' דאצילות, רצתה להדמות כקוף בפני אדם, ולהתתקן כולו אף בא"א (כדוגמת דאצילות ורצתה לעלות עד שם בא"א) דיליה, ולהמשיך משם בחי' שערות, כמו שהם בקדושה. ואל זה הסוד רמוז בפ' אם תגביה כנשר כו', להמשיך אותן שערות מא"א שלך, משם אורידך נאם ה', כי אם ח"ו יעלה אותו התיקונים באצילות הטמא, גם בא"א ואו"א דיליה, היה נחרב העולם. וע"כ משם אורידך נאם ה', עכ"ל).

ע' בספר אדיר במרום (דף שמה ד"ה ונחזור לענין) ז"ל: כי ר״ח מדרגות נמצאים בגבורה, וסודם ממש עשתי עשר — ע׳ שתי עשרה. והנה בתחלה כך היו מתפשטים המדרגות, בסוד שתי עשרה, י״ב צירופי הוי״ה כנ״ל. ובהתחבר להם הע׳ מיד מתעלמת בחינת הא״א משם, והיינו כי בעמדה להוציא הס״א תעלים הא׳׳א בחינת דוכרא שבו שהוא כתרא. ולכן נקראת הס״א: מלכותא בלי תגא (סנהדרין קה), שהיא חוצפא. ואז יוצאין הפרצופין דס׳׳א ונעשין י״א, בסוד העשתי עשר כנ׳׳ל. והוא כי כמו שהא״א מסתלק בזמן הוצאת הס״א, כך נשארת הס״א בלי א״א דכורא, כתרא. והאמת כח בחינת הא׳׳א הזה נשאר בזאת הע׳ ולא נחשב להשלים מנינם, ולכן נחשבין הם י״א לבד. וזהו ממש: כל המוסיף גורע, כי בהוסיף הע׳ על שתי עשרה, נחסר מנין האורות ונשארו י׳׳א, ולכן אינו מוציא כי אם י״א. והנה אף על פי שנראה בס׳׳א המדריגות בשלימות, באמת חסר מהם בחינה זאת של כתרא. ועוד יש פה סוד נעלם שאסור להתעסק בו ולכן אניחנו. עכ"ל. וע"ש (עמוד רנג) ז"ל והנה הכתר של הס"א הוא ממותק הרבה, ואם היה מתגלה עליהם, אז היה בהם גם כן אימה רבה. אך זה הכתר אינו מתגלה עליהם, ולכן המה נשארים עזי פנים וכו' ע"ש.

וע' בספר פתחי חכמה ודעת לרמח"ל (שערי רמח"ל אות קטו שכז"ל אך צריך שתדע שיש שתי בחינות לס"א: אחת ' בחינתה הראשונה, מה שהיא צריכה להיות בהמשך הבריאה, ואחת ' מה שהיא מתחזקת ע"י עבירות וכו' עד שנתגברו הז"ת של אצילות לעשות בסוד ב' פרצופים דזו"נ. ונתפשטו הדברים בשאר העולמות של הס"א ביותר התפשטות. כי בבריאה נמצאו גם אבא ואימא, וביצירה גם א"א, ובעשייה גם בחינה אחת נגד עתיק. וכל זה בכל ד' קליפות, כי כבר שמעת שחילוקי הפנימיות עושה בהם חילוקים אלה, עכ"ל.

תורה רמג

ע' מש"כ בימי התלאות.

דע שיש צדיק גדול מאד, שאין העולם יכול לסבל קדשתו על כן הוא מתעלם מאד ואין רואים ממנו שום קדשה ופרישות יתרה זה מחמת גדל קדשתו מאד, וזה בחינות כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים (ידים פרק ג) וכו' ע"ש.

ע' במאמרי הרמ"ע, מאמר מאה קשיטה פרק לט ז"ל והנה הנשר לא יאות בשום פנים לומר עליו שהוא טמא הואיל ויש דוגמתו במרכבה של מעלה הוא השרש לכל העופות הטמא והטהור, כי השרש עצמו לעולם טהור, והיות לו לנשר כל סימני טומאה ראיה גמורה שהוא טהור. ודומה לו בטומאת צרעת כלו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג:יג), כי אין שום טומאה ודבר רע בעולם בלא נהורא דקיק, ובמקום שאין מכירים שום סימן של טהרה היא הראיה שבטלה טומאתו, ועוד אין בשרשים טומאה כלל וכו' עכ"ל, וכן לענין אריה. 

תורה רמה

שצריך לזהר מאד לבט יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חדושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעמת זה עשה אלקים, ואף שנדמה לאדם להשגה גדולה, אף על פי כן וכו' ע"ש.

עיין בנתיב מצותיך, אמונה - שביל ג', אות כו, שכתב מה ששמע מדוד הוא הר' צבי הירש זידיטשוב בזה"ל אייזק בני חביבי הידעת בעת היות בן ארבעים שנה הייתי מתיירא ובוכה לפני המקום ב"ה שאפשר אני מקליפות טעות נגה, ע"כ. וכז"ל ונתכרכמו פניי מאוד ולא נתרה בי נשמה ואמר לי בני חביבי למה נזדעזעת כל כך, העוד היום בכל רגע אני מתיירא שלא אהיה מקליפות טעות נגע כי היא קליפה קשה ויש הרבה שנשארו שם והם בעיניהם גדולי ישראל ומושכין כמה נפשות לדרכים משונים ורעים וכו' ע"ש. וכן עיין שם שביל ה' אות ב' מה ששמע מהר' אברהם יהושע העשיל זצ"ל כמה מדרגות וכו' ועכ"ז אמר ידעתי גם ידעתי שעדיין אני רחווק מאוד מהש"י ולא עוד אפשר מטעין אותי כי יש שמטעין אותו אם כוונתו לשקר ולרמאות חלילה מטעין אותו בדברים כאלו עד שנשאר בחיצונית ונעשה חכם להרע שד יהודי וזה השוטה שרודף להשיג גדולות ונפלאות לכבוד עצמו נשאר בעל מופת של דיוני כמו שהיה בזמן מרן הקדוש שאחד סיגף עצמו להשיג רוה"ק ואמר מרן שבעולם התמורות משחקין ממנו היינו שמוסרין לו מדריגות ומטעין אותו, ולולא מרן הקדוש רבינו הריב"ש זצ"ל עזרו הי' נאבד משני עולמות ומיראה זה פירש עצמו לגמרי מכל עניני עוה"ז וישב ולמד בהתמדה וכו' ע"ש. 

תורה רמו

'לפעמים צריך האדם שיהיה לו גדלות וכו' כי כשצריך לבוא להשגה ולעלות לאיזה מדרגה, אזי צריך לשכח את חכמתו שמקדם'. יש לעיין הרי יש כמה דברים שקשה לשכחה (ע' הוריות יג:) ולמה יסתכן בגדלות. וי"ל שעכ"פ העסק לשכוח הוא גופא גדלות, ואולי כל הדברים שקשה לשכחה יש להם משום גדלות, כמו למשל אכילת זיתים, שהזית צריכים לכתוש אותו להשפילו כדי לעשותו שמן.

תורה רמז

בענין שתיקו וקינות יחזרו לתיקון, יש להעיר ש'תיקון' עם ה' אותיות, בגמטריא תקע"א, השנה שרבינו הקדוש נפטר והרים את כל התיקון.

בש"ס של הגמרא תלמוד בבלי כתבו תיקו, ובתלמוד ירושלמי השתמשו בלשון "תיבעי" (גמרא ורש"י סוף פרק ראשון של מסכת תמורה – יג:). תיבעי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

תורה רנ

ע' מש"כ תורה טו:א.

כל היסורין אינם רק מחסרון דעת וכו'. ע' מה שהבאתי מרמד"ו בענין זה לקמן על תורה תנינא קכג.

ואף על פי שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם, כגון היסורים שבאים מחמת ההרכבה, כמו יסורים שיש מיציאת הנשמה מן הגוף, והם יסורי החולה שבאים מחמת שמתחלת הנשמה להתפשח מן הגוף, ומחמת שנקשרה הנשמה בהגוף בקשר אמיץ וחזק, על כן בהכרח מרגיש היסורים בעת הפרוד עכ"ל.

ע' בספר פנות המרכבה לרמח"ל, פנה רביעית (גנזי רמח"ל עמ' שלא) שכז"ל ולבוש הנשמות הול לפי הגוף וכו' וגם אם לא היה חוחא אדם, היה צרי התפשחות זה, אלא שהיה בדר יותר מתוק, בלא צער כלל. ולפי שהגוף הוא עפר, גורם עכירות ללבוש הנשמה. וצרי שאיזה צער יעבור על הנשמות גם כן, כדי לפשחן מן הלבוש הזה שלהם. וזה סוד יום הדין הגדול וכו' ע"ש.

"רק כשהם חוטאים חס ושלום, אזי נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע, ואזי יש להם גלות וצער חס ושלום, ועקר הצער והגלות שלהם הוא רק וכו'" ע"ש. וכעין זה מצאתי ברמח"ל.

והנה עיין במדרש הנעלם, בזוהר הקדוש (ספר בראשית קיח:) רבי יוחנן אמר לא חזינן מאן דפריש האי מלה כדוד מלכא דאמר (תהלים קד) תסתיר פניך יבהלון וגו', מכאן שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו ע"ש. ולכאורה לפי מה שגילה רבינו הקדוש, אין זה מן המכרח שבהסתרת פניו יהיה כלה מאליו, אלא שנמסר תחת הנהגת המזל. ואולי סופו של הדבר של מצב של הסתרת פנים יגיע לכליון רחמנא ליצלן, ובפרט לאיש ישראל שזקוק להשגחת השם דייקא.

תורה רנא

שצדקה נמשכת לאמת. כי צדקה הוא בחי' אמת, כי אמת הוא אחד וכו' והשינוי הוא רק אצל המקבלים וכו' וזה בחי' שמש וכו'.

מבואר שאמת אינו סתם מציאות הדברים בבחי' נוקבא, אלא שהאמת פועל אמיתתו ומחסך את הכל ומעמיד הכל לאחד.

גם על פי המבואר כאן יכולים לפרש את הפסוק (ישעיה כט:כב) יעקב אשר פדה את אברהם, כי אברהם זה בחי' צדקה, והצדקה נמשכת עצמה להאמת בחי' יעקב.

ובזה מובן הזוהר שרבינו מביא כמה פעמים שהיינו צדק היינו אמונה אלא כד אתחבר באמת נתהוה אמונה. כי נלע"ד שצדק גם יש לו משמעות למשפט, והמשמעות הכללי הוא להיות טוב, שהכל יצדק ויצטדק, ובשביל זה גם משמעו משפט וגם בכלל להיות טוב, וטוב מקורו ממקור הטוב הא"ס ב"ה. אכן כיון שזה טובה כללי עדיין אינה מכוון, ולכן כד נתחבר באמת שהוא הכח של אחד, אז מגיע לאמונה באחד.

וזה מש"כ באברהם אבינו (בראשית טו:ו) והאמן בה' ויחשבה לו צדקה, שהצדקה נמשכת אחר האמת והאמונה.

והנראה בזה שאף שצדקה ואמת דומים בזה ששניהם מקור אחד של השפעה כמש"כ רבינו, אבל אמת הוא דבר פנימי שתמיד מנצחת, אע"פ שאנשים יכולים לטעות מחמת האמת, אבל האמת עצמו מנצחת, כי האמת הוא דבר פנימי וקיים לעד, והטעות של אנשים זה בגלל איזה שקר שהיה להם, משא"כ הצדקה יכול להיות לגמרי מעוקם, משני הצדדים, גם יכולים ליתן בשקר ורמאות וגם מצד המקבל הצדקה יכול להיות קלקול. ולכן הצדקה, שהיא לא סתם צדק, אלא צדקה, הצדקה נמשכת אחר האמת.

וע"כ קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד, כי הש"י אמת, ותורתו אמת, וישראל אמת, וכיון שכולם אמת, הכל אחד, עכ"ל. עמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ח.

תורה רנב

עיין מש"כ בתורה קצג.

תורה רנו

שם אתה מסוגל על הים וכו' ע' בחיי מוהר"ן אות קלו, ועמש"כ בפרשת ואתחנן (ה:כח) עה"פ ואתה פה, ובתהלים (פט) על הפסוק בשוא גליו אתה תשבחם.

תורה רנט. עמש"כ טו:א.

תורה רסה

טעם שבירת כלי חרס בשעת התקשרות השדוך, כי אז נתגלה אור האחדות שלהם ושוב נעלם עד החפה שזה בחי' החיות רצוא ושוב ע"ש. עמש"כ בשיחות הר"ן אות נח, בענין חידושי תורה שזורחים לאדם ומיד פורחים ממנו וצריכים להשיגם שנית.

תורה רסט

מדירת הצדיק נכר מעשה הדור, עמש"כ בס"ד בננח בדף מסכת סוכה דף ד. בענין איצטבא שמכשיר כל הסוכה מדין פסל היוצא.

מדירת הצדיק ניכר מעשה הדור, עיין שם ועיין ספר המדות ערך צדיק אות כ' אל יקשה לך למה להם לצדיקים להנות וכו' ואזי יש בית מנוחה לשכינת הקב"ה וכו', ע"כ. 

וע' בפירוש ר' משה דוד וואלי על ספר נחמיה (ב:ח) כאשר נחמיה לקח מהמלך עצים לבנות חומות ירושלים ובית המקדש וגם לביתו, וכז"ל ולבית אשר אבא אליו, זהו בית אשר יבנה לצורך דירתו, שיעשהו בנין מכובד כפי גדולתו, לכבודן של ישראל, שלא יבזום הגוים לומר ראו הראש שלהם כמה הוא גרוע ונבזה, שאין לו אפילו בית לדור בו כפי כבודו. וזה היה גם כן כבודו של מלך שמינהו להיות ראש על ישראל וכו' עכ"ל.

תורה רעא

צריך שיהיה להאדם עזות דקדשה כמבואר בכמה מקומות (עיין תורה קמז, כב, ל, שיחות רלב, חיי יז). ונראה שלפיכך בברסלב לא העריצו כל כך את האגרת הרמב"ן, אע"פ שחשובה מאד ובדוקה בהטחתה להשיג רוח הקודש, כמובא מר' חיים ויטל בריש שער ד' של שערי קדשה, כיון שהיום מאד מאד צריכים עזות דקדשה ואינה נזכר בהאגרת (הגם שזה עצמו – לקיים דברי האגרת, דורשת המון עזות דקדשה), רק ענוה בכלל, והיום צריכים להראות שחלק מענוה אמיתית הוא זה להיות חזקים מאד בעזות דקדשה.

ב"ה

שבועות יום טוב שני באומן תשע"ג

תורה רע"ז ורע"ח

רבינו גילה בשמיני עצרת תקס"ח אותו יום ויתכן באותו מעמד שהוא גילה תורה רפ"ב (חיי מוהר"ן נט).

תורה רע"ז מתחלת שיש רשע שחותר להזיק ולזה צריכים לדון אותו לכף זכות, ונפשי כעפר לכל תהיה, ועל ידי זה גחלים אתה חותה על ראשו (וכעין מה שמצינו בתורה ו' דשמיטו משמניהו ובסוף התורה שם, ובתורה קלו). ואחר כך רבינו ממשיך שיש שצדיקים חותרים לנגדו – אבל זה לעשות לו טובה, ובזה מה שצריכים לעשות, לזכור ולהחזיק שזה לטובתו (וקצת צ"ב אולי למה לא תהיה בזה העיכוב והפעולה של השלכת עפר על הצדיק שחותר, כמו המשל שהמשיל בענין הרשע החותר. ואולי י"ל שהצדיק שחותר הוא ג"כ בחי' עפר, אז לא יפריע ולא יעכב אותו עוד עפר, ואדרבה וכו') ולא לחשוב ולחשוד אחרת ח"ו. והנה כאשר רבינו הכניס את ענין של הצדיק – המחלוקת של צדיקים, אז רבינו גילה את הענין של צדיק כתמר יפרח שיש תמר בקדושה ותמר דס"א בחי' תמורה. [עיין מש"כ במסכת שבת קז:, שרבינו נחמן מאומן, ראשי תיבות, נמר, מלשון תמורה, והוא התמר דקדושה].

ויוצא שפיר לפי המשל של המחתרת כי בגמ' לומדים על הבא במחתרת שאם זרחה עליו השמש – דהיינו אם ברור שהוא בשלום אתך, ותמר בגמטריא שמש, דהיינו שברור שהצדיק חותר לקראתך להיטב לך – וכמו התנאים כמו שהביא רבינו ז"ל. דאילו תמר של הס"א אי אפשר שהוא חותר אליך, כי אם זה לטובתך חלק מהרמאות שלו, לא היה חותר, היה עושה להדיא, כי זה תכלית כל כוונתו בהטובות שהוא עושה – כדי שיטעו בו. ואי אפשר בכלל שהוא חותר להזיק, כי הלא הוא רוצה להראות צדקתו, ואם רואים שהוא חותר [להזיק] הרי כבר ברור שהא רשע (ואף שיש מקום לומר שחתירה פירושו שהוא עושה בצנעא שלא יבינו, אכן אין זה ממשמעות התורה ע"ש שרבינו מדבר על שונא, וגם כיון שנתפס שוב אין מקום לחלק, להגיד שהוא מהתמורות). אלא שעצם מציאותו הוא מציאות של מחלוקת כמו שכתב רבינו כאן, דהיינו להטיל ח"ו ספק בדבר שכאילו יש שתי רשויות, ולכן תמר בגמטריא שתי פעמים ש"ך (סוף רע"ז), וכמו שאפרש עוד בס"ד.

והנה יש פה בתורה רע"ז פליאה שרבינו כותב שכדי לתקן את הס"א, אין הדין נמתק אלא בשרשו ועל כן על ידי מחלקת של צדיקים שהיא מחלקת שבקדשה ועל ידי זה נמתקין הדינים בשרשו ועל כן על ידי מחלקת של צדיקים שהיא מחלקת שבקדשה על ידי זה נמתקין הדינים בשרשן. דהנה זה ידוע כלל גדול ויסוד בהנהגות שמסר לנו רבינו ז"ל בגודל הענין של לימוד פוסקים, ומבואר בתורה ס"ב שמחלקת היצר הרע נתהוה מהשתלשלות המחלקת שבקדשה של התנאים ואמוראים בגמרא, ועל כן צריכים ללמוד פוסקים שזה התיקון של המחלקת דקדושה ע"ש, ואילו כאן רבינו אומר שאדרבה שהתיקון אינו בהפוסקים אלא בהמחלקת שבקדשה בעצמה.

והנלע"ד בזה, דהנה תיקון זה ללמוד פוסקים שהוא מביא שלום ר"ת ודע מה שתשיב לאפיקורוס, מבואר שם (תורה סב) דיש שני מיני קושיות, יש מהחלל פנוי ושם אין שום תיקון רק לשתוק ולהאמין, ויש קושיות שנתהוו מהשבירה, ועל קושיות כאלו צריכים לדעת לעשות שלום.

והנה המחלוקות שבגמרא כולם נתהוו מחמת השבירה, מחמחת שכחת התורה, דאילו במתן תורה משה רבינו מסר לנו את ההלכות ורק מחמת שכחת התורה, מהשבירה, נולדו קושיות ומחלוקות. ומהם נשתלשל בדם שלנו את היצר הרע. וכדי לעשות שלום בעצמינו צריכים לתקן את השרש, המחלקת שנתהוה בקדושה, ועל כן התיקון הוא בלימוד הפוסקים.

אכן מאז שהשם יתברך רצה ובחר לברוא את העולם וצמצם כביכול את אלהותו לעשות את חלל הפנוי, זה ממש שורש של הס"א, שורש כל ענין של מחלקת, בחי' יום שני, וכמבואר בתורה נב בענין טהרה. וחלל הפנוי הזה הוא בנקודת מרכז הא"ס ב"ה כמבואר בכמה מקומות. ומבואר בתורה כד שנקודת המרכז זה בעיצומו של היכלות התמורות. [וע"ע בספר אדיר במרום עמ' שצו שבנקודת המרכז יש ענין ההפך הכל שהוא 'לכאורה' - כאילו, כמראה שיש רע, וכל סדר הבריאה זה להראות לוציא מזה הלכאורה ולהוכיח שאין אלא ה' אחד ושמו אחד ע"ש] דבחלל הפנוי באמת אי אפשר לעמוד על אמיתת דברים.

ונראה מהשבירה נולד היצר הרע נגד היצר טוב, אבל הס"א שורשו עוד למעלה - מהחלל הפנוי, וזה הענין להטיל פגם באמונה הקדושה בכלל. שלא יודעים בכלל במה להאמין ואיך להאמין אם יכול להיות תמורתו.

[ונראה לעניות דעתי די"ל שאלו השני בחינת נזהרנו עליהם בשני לאוין, אל תפנו אל האלילים שהוא כנגד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – בחינת אליל, כלום, בחינת החלל פנוי, ועל זה נזהרים אפילו מלהסתכל, כמבואר כל זה בזהר הקדוש (ויקרא דף פד:), וממש כמבואר בדברי רבינו שאסור להסתכל כלל בבחינה זו. והלאו של ואלהי מסכה לא תעשו לכם שהוא כנגד לא תעשה לך פסל אני ה' אלקיכם, כי כל אלו הלשונות של מסכה, פסל, ועשיה הם שייכים להשברי כלים, ופה דייקא יש מקום לתקן להקים את האמונה אני ה"א].

והנה על זה – הס"א גופא, המחלקת, דיבר רבינו פה בתורה רעז, כמדוייק לשונו פה (וגם בתורה ס"ב מדוייק לאידך גיסא שמדבר בהיצר הרע גרידא), ומה שבתורה סב, ביחס להקושיות מהחלל פנוי רבינו סתם וכתב בקיצור שצריכים לשתוק, כאן ובתורה סד רבינו האריך להסביר העבודה הזאת של שתיקה. כי מבואר שם בתורה סד שהצדיקים, במה שחולקים זה על זה לשם שמים, עושים את החלל הפנוי (שם אות ד) ששם צריכים לשתוק, וזה מה שרבינו גילה פה בתורה רעז, שהתיקון הוא המחלקת שבקדשה. וכמבואר עוד בתורה נו שבאלו הדבורים שמקבלין מן השמים אין להבין ולהשיג, והמחלקת לשם שמים – אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכן מבואר שם שהצדיקים מקבלים את מעמדם לשם שמים ע"י החלל שבידים ע"ש – כי שם גם כן מדבר על התמורות, כי מדבר על הסתר שבהסתר שנעשה ונתהפך לדעת גדולה של מחלוקת לשם שמים. ובחי' הסתר מבואר שם שהוא כאשר עבר ושנה ונעשה לו כהיתר רק שעדיין הוא בידיעה שנעשה האיסור לו כהיתר, אבל כאשר גם זה הידיעה נסתר ממנו, הוא נמצא בהסתר שבהסתר, אז ממילא זה ממש היכל התמורות שלא יודע בכלל מה אסור ומה מותר. וכן כאן בתורה רע"ז רבינו המשיך לבאר ענין של חילול שבת שהוא בחי' חלל.

וכמו שרבינו כאן מביא שכל הרפואות הם על ידי שלום, ומדבר על זה המחלקת שבקדושה שבאמת אינו אלא לטובה, והוא השלום הכי גבוה כמבואר בתורה נו ששם ג"כ מבאר שעל ידי השלום יש רפואה, ומבואר שם עוד שלכן מצה, שהוא בחי' מחלקת לשם שמים וגם בחי' ענג וכו', נקרא לחם עוני כי הוא תיקון על עניות הדעת, כי היא הדעת הכי גדולה. ואף שלכאורה היה צריך להיות נקרא לחם עשירה, אלא שכיון שכאן הוא תיקון התמורות, תיקון נקודת המרכז, תיקון החלל פנוי, על כן דוקא קוראים המצה על שם תמורתו.

ובזה א"ש ג"כ ענין הצדיק כתמר יפרח שרבינו לא ביאר בכלל ענין התמר של הקדושה, רק תמורתו שיש תמר של הס"א, וזה מובן היטב שתמר הוא ענין של תמורה, אבל מה ענינו בקדושה (שוב שמתי לב שבתורה תמר שהיתה צדקניה המירה להראות את עצמה כזונה! ודו"ק). ורבינו כותב פה ז"ל ועל כן על ידי מחלקת של צדיקים וכו' עי"ז נמתקים הדינים בשרשן כנ"ל ועל ידי זה צדיק כתמר יפרח כי נמתק ונתבטל התמר דס"א עכ"ל ולא כ' שום דבר חיובי ליתן טעם על השם תמר דקדושה אלא שהיא שוללת התמר דס"א. וזה ממש הענין שפירשנו לעיל בלחם עוני, שבתיקון התמורות עיקר השם יהיה דייקא על שם שלילת התמורה. ולכן את המן אכלו מ' שנה רק על ידי שעוגות שהוציאו ממצרים טעמו טעם מן, כי זה ממש תכלית תיקון התמורות. [והאמת הוא שבתורה רס"ט רבינו כתב טעם על קדושת התמר, שהוא לב אחד לאבינו שבשמים ע"ש, ונראה שזה באמת עולה בד אחד עם מש"כ שזה ההיפוך של התמורות – וכמו שאכתוב לקמן בעזה”י].

הרי מבואר שיש שני בחי' שלום, יש שלום של דע מה שתשיב שהוא שלום מהשבירה ונעשה על ידי לימוד פוסקים, ויש שלום יותר גדולה של מחלקת לשם שמים שעל ידי זה יש רפואה. וכן מצינו שני מדרגות של שלום בתורה יד, שיש שלום בעצמי וזה על ידי יראה (שזה בחי' לימוד הפוסקים כמבואר בתורה אחרונה של לקוטי מוהר"ן חלק א' שהקמת שערי גן עדן זה על ידי למוד פוסקים ובחי' ארץ יראה) ועל ידי זה באים לתפילה, להתפלל על השכינה, ועל ידי זה זוכים לשלום הכללי. שעל ידי זה נתבטל משא ומתן שנאמר בו והכנעני אז בארץ, כי על ידי השלום לא יהיה כנעני עוד. וזה ממש המבואר בהמשך תורה רעז אחר שמפרש הענין של תמר ממשיך לפרש ענין הרפואה וארץ ישראל שלפעמים היא נקראת כנעני ולפעמים בחי' ארץ, בחי' שלום מהמחלוקת.

ובזה מפורש ההמשך בתורה רעז בענין עקר כבוד שבת הוא באכילה שמתקן החילול והחלל. כי באמת תיקון הזה של היכל התמורות – של חלל הפנוי, אינו נעשה אלא בסוף העבודה, דאילו בתחילת העבודה צריך רק לשתוק כמו שרבינו סתם בתורה סב. כי צריכים תחילה לבנות את השלום בעצמותי הנ"ל תורה יד, לבנות את המצות בתוך החלל כמבואר באריכות בתורה מט, ורק בהשלמת תיקון המדות אז יש היא העולה – בחי' התפלה, מי עם זאת עולה, שמתקנים את הבינה, עצם החלל הפנוי, וזה ממש עסק הצדיקים במחלקותם לשם שמים שמקיימים בזה את החלל הפנוי כמבואר בתורה סד. ומבואר שם (אות ו) שזה ממש בחי' עונג שבת ובחי' אורייתא דעתיקא סתימאה. ועל כן גם כאן בתורה רעז רבינו המשיך להסביר ענין עקר כבוד שבת, וכן תיקון הרגלין בשבת שבעצם תכלית תיקון הרגלין זה בריקודים כמבואר במ"א (עיין תורה י' ובעוד מקומות). והם הן הריקודים המבוארים בתורה מט ע"ש.

ובזה א"ש מה שרבינו סיים תורה רע"ז שתמר בגמטריא פעמיים ש"ך. כי ש"ך דינים היה מרמז על הדינים מצד השבירה, ואילו פעמיים מבואר הענין שמרמז על שרש הס"א מהחלל הפנוי. וכן ג"כ מרמז מיניה וביה שהכל יהיה מתוקן כי הפעם השניה כבר מגלה ומתקן על הראשונה (וע' בס' אדיר במרום דף רמג ששמש בגמטריא שך פעמים כנגד הב' בתי לב. ל"ב אלהים ול"ב הויות פנימיות ע"ש).

ובתורה רעח שרבינו אמר באותו מעמד כנ"ל, רבינו גילה שעל החליף של עשו נרמז הכלים של בית המקדש. וזה ממש ענין של היכלי התמורות לשון חילוף, ובחי' עשו שהיה מטעה את יצחק, ועד כדי כך שאפילו על החליף והתמורה שלו היה נראה כלי בית המקדש.

ורבינו מסיים תורה רעח בענין הצדיק שאינו מקנא שום צדיק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, רק אותו לבדו יתברך. כי עולם הזה ועולם הבא הם בחי' ביתא תתאה וביתא עלאה המבוארים בתורה מט דהיינו תיקון השבירה ותיקון החלל, ולהצדיק אין שום תמורה, כי מי שהוא בדרגא כזו של אורייתא דעתיקא סתימה שמעלה מי עם זאת בודאי שרוי ביחודא עלאה ואין לו לקנא אלא בהש"י לבדו.

וזה הענין של תמר דקדושה, כי מבואר בתורה רסט שתמר בחי' לב אחד לאבינו שבשמים, לב אחד זה רק כאשר מי עולה עם זאת, וזה ממש ההיפוך והתיקון של תמר דס"א כמשנ"ל.

ובזה מובן מעשיו של הצדיק כתמר להשליך צדקות בהצנע. דהנה מבואר בשו"ע יו"ד רמט:ו-ט שמעלה עליונה של צדקה זה להלואות, כי לעתיד לא יהיה כנעני אז צריכים רק להחזיק מעמד עד אז. והנה מעלה שניה זה שהנותן לא יודע למי נותן והמקבל לא יודע ממי קיבל. ולכאורה מבואר שם (בסעיף ז בענין לא ליתן בקופה סתם שאתה לא יודע שיתחלק כראוי) שעל כל פנים יש איזה השגחה שהצדקה יגיע לעניים הגונים.

והנה זאת הצדקה היא מעולה בשביל מצב שאנו שרוים בו שהיא מצב השבירה, שאנו בהסתר פנים, רק שאפילו בתוך ההסתר פנים השם יתברך משגיח עלינו בדרך הטבע שלא נהיו נעזבים ח"ו, ועל כן מי שהולך בדרכיו יתברך גם כן ישפיע צדקה בלי לפקח כל כך לאיפה, וגם המקבל לא ידע מאיפה קיבל כמו שאנו לא רואים ברור איך שזה השי"ת שמזין לנו.

והדרגה השלישי שהנותן יודע אבל לא המקבל. והנה באמת זה היה צריך להיות יותר חשובה מזה שהנותן לא יודע. כי כאשר השם יתברך מנהיג בהשגחה אלויה בודאי זה הנהגה הרבה יותר גדולה מההשגחה שבתוך לבוש הטבע. אלא כיון שאנחנו באמת שרוים בהסתר פנים אין לנו את האפשרות לקיים כראוי את והלכת בדרכיו אם נדע למי אנו נותנים. אמנם נלע"ד שבזה הצדיקים הגדולים שפיר יכולים לקיים והלכת בדרכיו בכהאי גוונא, כי הם באמת חיים במציאות כזה של וקנא את קנאתי, שהם רק מתיחסים להש"י בעצמו, ועל כן להצדיקים הגדולים, יותר טוב שהם ישגיחו למי הם נותנים את הצדקה. אכן כל זה שפיר להם, כי הם חיים במציאות כזה שהוא בחי' עולם הבא, ביתא עלאה, אכן בעיני המקבל שהוא שרוי בביתא תתאה ובהסתר פנים בודאי ידמה ההטבה כמה כמה פעמים כאילו היא לרעתו ח"ו כמו כמה יסורים וכדומה שהש"י נותן לטובתינו. ועל זה התפלל דוד המלך שבקמים עלי מרעים וכו' כמבואר היטב בתחלת תורה רעז.

והנה באותו מעמד רבינו אמר ההתחלה של תורה רפ"ב שמתחלת שאפילו על רשעים גמורים צריכים לחפש נקודות טובות ולדון אותם לכף זכות. והנה כבר הרבה מקשים מכמה מקומות שלכאורה רבינו אמר שצריכים לפרסם את הרשעים (ספר המדות בושה כח) מי שמלמד זכות על רשע גם הוא נקרא רשע.

וי"ל שלימוד זכות זה רק על סתם רשעים אבל תמר דס"א מצוה לפרסם, כי התיקון של התמר דס"א אינו אלא על ידי מחלקת של צדיקים כנ"ל. ואכן דוקא פה מחלוקת, כי אם הוא צדיק הרי זה מחלקת בין הצדיקים לשם שמים, ואם הוא רשע מצוה לפרסם רשע כזה (דסתם רשע מעשיו מפרסמים אותו, רק זה שמראה את עצמו כצדיק צריכים לפרסם).

*ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו, נאמרה בתקס"ח, ועוד מעט ו'אין ר'שע, ר"ת ר"ו, ועוד ר"ו שנים – תשע"ד. מ'עט וא' עם ד' אותיות וכו' ויש עוד רמזים פה ודי לחכימא. ורבינו מדבר על אייר, אויבי ישובו יבושו רגע, וכבר באייר התמר דס"א וכו'.

תורה רפ

כי באמת כל המשא ומתן הוא תורה (וכן בתורה לה): ע' באדיר במרום (עמ' קיט) שכז"ל והנה על כן כתוב: היתה כאניו"ת סוחר (משלי לא:יד). כי נעשית שני אנ"י, בסוד: אני ראשון ואני אחרון. והוא אניו"ת סוחר, בסוד סחורה זאת, ובכח זה – ממרחק תביא לחמה. והנה זה הענין בפנימיות הוא בסוד התורה, אך בחיצוניות הוא בסוד הסחורה של העולם הזה. ובאמת הכסף נמשך תמיד מן החסד אלא שהוא מן החיצוניות, והימין של התורה – מן הפנימיות, ע"ש.

דין תורה הוא תורה – וכן מצינו במסכת בכורות (כט.) דתנא שם במשנה שהנוטל שכרו לדון דיניו בטילים, והגמרא שואלת מנא הני מילי ומביאה דרשה שצריכים ללמוד תורה בחנם, ובפרש"י שם, מנא הני מילי, דאין נולטין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד, עכ"ל. הרי שווינהו כאחד. וכן במסכת אבות (ג:ו) ר' חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם וכו' ומנין אפלו שלשה שנאמר (תהלים פב) בקרב אלהים ישפט ע"ש, הרי שאלו השלושה הם בית דין והמשנה כלל אותם עם היושבים ועוסקים בתורה.

כי אף על פי שזבולון ויששכר שוים מחמת שזבולון היה מספיק ליששכר, ונאמר עליו שמח זבולון, על כל זה נקרא צאתך, ויששכר אהליך, כי אף על פי כן, עבודת התורה היא פנימיות יותר והיא למעלה מעבודת המשא ומתן, אף על פי שגם המשא ומתן היא עבודה גדולה כי הוא מספיק את התלמידי חכמים, ונאמר עליו שמח זבולון, על כל זה נקרא צאתך נגד עבודת התורה שהיא בחינות יששכר באהליך, כי א על פי כן עבודת התורה למעלה, עכ"ל.

עיין זה במסכת ברכות דף לד. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן (ישעיה סד) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, ועיין שם בהמשך שיש הבדל בין גן לעדן, כי זה הענין של פנימיות וחיצוניות.

תורה רפא

ויכולין לראות בהספר מה שבעל המחבר לא כון לזה כלל.

עיין בספר אורים ותומים, קיצור תקפו כהן, סי' קכג-קכד שכז"ל וכמו כן כללו (השו"ע ורמ"א) במתק וקוצר לשונם דינים הרבה ולאין ספק שלא כוונו להכל, כי איך היה אפשר לרב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבורעל כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח, ע"ש.

תורה רפב

ע' מש"כ בתורה רעז-ח. וע' מש"כ בתורה ל:ז ששם לכאו' מבואר דרך שהצדיק מוכיח ועל המקבל תוכחה לעשות האזמרה ע"ש.

כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות וכו' צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב וכו'.

במסכת שבת (קכז:) הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות (-וי"ג דנין אותו לכף זכות. וי"ג הדן חבירו לזכות דנין אותו לכף זכות), וע"ש בגמרא כמה מעשים בענין זה, כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות.

והנה כבר מבואר שהלימוד זכות זכות של רבינו בתורה רפ"ב אינו הלימוד זכות הרגיל שנמצא במנין המצות (שעליה אסור לדון רשעים לכף זכות ואסור לדון משכב זכר לזכות וכו'), כי המצוה ללמד זכות הוא כאשר יש חשש במעשיו של אדם ובכוונתו, יש מצוה ללמוד עליו דרך שהוא עשה בכשרות וכהוגן, ואילו רבינו אומר שאפילו על רשע שבודאי עשה הרבה רשעות – ואסור ללמוד עליו זכות כאשר יש חשש במעשיו וכוונתו, יש לחפש ולמצוא בו משהו טוב. וזה פשוט. 

וזה הדרך השני שרבינו הראה פה כבר מובא בספר תומר דבורה, פרק ראשון על המדה הששי: כי חפץ חסד הוא, וכדאי מאד לראות כל דבריו בשלמותם, ואכן אביא רק קצת מהם: ראוי לאדם להתנהג אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים או מדה טובה שמתנהג כשורה יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפץ חסד ויאמר די לי בטובה זו שיש לו וכל שכן באשתו כדפרשו רז"ל (יבמות סג.) דינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, כך יאמר על כל אדם די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טוב פלונית שיש לו יהיה חפץ חסד, ע"כ. וע"ע שם מדה ח', לשכוח את הרע שבאדם רק לחשוב לו הטוב. ובמדה י"ב כתב ז"ל אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם וכו' ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב, אם הם אינם כשרים אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות, אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי, ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו, ע"כ [ומדה זו לכאורה אינה כפי ענין מציאת נקודה טובה של אותו אדם עצמו, וע' מה שהבאתי מספר דעת תבונות של הרמח"ל]. ובמדה י"ג כז"ל שאפלו שלא ימצא טענה מאלו הנזכרות יאמר כבר היו שעה קדם שלא חטאו והרי אתה שעה או בימים קדמונים היו כשרים ויזכר להם הטובה שעשו בקטנותם ויזכר להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו, עכ"ל.

אכן במאמר הגמרא הנ"ל של הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות, הקשו המפרשים שלכאורה אי אפשר לפרש שמן השמים דנין אותו לזכות, זה אותו ענין של הדן חבירו, כי כלפי שמיא אין שום ספקות על מעשה אדם וכוונתו, הכל גלוי וידוע. [והבן יהוידע דחק ליישב, שדנין אילו היה יכול לעשות כמה מצות, ונותנים לו שכר על זה, ואיני יודע איך יגדיר את זה, כי האפשריות הם עד אין סוף, והאם על כולם יקבל שכר?]. והפלא יועץ (ערך חשדא) כתב, שאף שיודע הקב"ה צד זכות וצד חובה, ידונו מעשה זה על פי צד הזכות שבו, ע"כ ראיתי מובא. וזה נראה כמו הלימוד זכות של תורה רפ"ב, והוא המבואר בספר תומר דבורה הנ"ל בי"ג מדות של השם יתברך להדמות לו יתברך ללכת בדרכיו, למצוא ולהתיחס רק את הטוב, וזה דייקא הוא הדרך של לימוד זכות של הש"י. 

ונמצא שעל ידי שהאדם מקיים המצות ללמד זכות בעניני החששות, בזה הוא זוכה שהשם יתברך מלמד עליו זכות בדרך של תורה רפ"ב. 

תורה רפב. בענין לחפש הטוב. ידוע שבטבע עיני האדם לחפש דוקא החסרונות, ע' בשולחן ערוך הלכות נשיאת כפים (קכח:ל) ז"ל מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקמות או עקושות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, והוא הדין למי שיש מומין ברגליו וכו', ע"ש. ובפשטות זה מבחינת כי יצר מחשבות לב האדם רק רע כל היום (בראשית ו:ה). אכן כל דבר יש לו שורש בקדושה. ונראה בזה שבאמת העינים מחפשים את הטוב האמיתי שבאדם, וכיון שהטוב אמיתי הוא מה שאינו נראה, וכמו חלק האדם לעולם הבא הוא בחינת מה שהוא כבר ביטל את עצמו כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע"ב שעיקר התחיה לעתיד הוא השפלות של כל אחד, והוא בחי' משה רבינו שיש בכל אחד, בחי' הטוב, וע"ש שדייקא על ידי הסתכלות של הצדיק בהם בני אדם מקבלים גדולתם. כי העינים האמיתים מחפשים את הטוב המוצנע והצפון בפנימיות או במקיף. והצדיק שולט בזה, ושאר בני אדם שאינם עומדים בזה, ראייתן נפולה ומחפשים לסתם חסרונות השם ירחם.

במלכים (א:א:מב) עודנו מדבר והנה יונתן בן אביתר הכהן בא ויאמר אדניהו בא כי איש חיל אתה וטוב תבשר. ובפירוש כסא נכון כתב, מה שיך היותו מבשר טוב בשביל היותו איש חיל שרצה לומר תקיף וחזק (או כתרגומו – ירא חטא), אלא הטעם הוא לפי שהסטרא אחרא ויצר הרע תמיד מבקשים לבשר את הרע שהוא טבעם, ולכן הרוצה לבשר את הטוב צריך שיהיה איש חיל להתגבר על הסטרא אחרא ולכבש את יצרו כדי לבשר את הטוב, והנה השיבו יונתן, שבאמת היה מבשר טוב על כל פנים שאם לא היה טוב לאדניהו היה טוב לכל ישראל, ע"כ.

והנה אם כן הוא לענין בשורות, כל שכן לענין ההשתדלות לראות רק הנקודות טובות.

אפילו בפושעי ישראל יש נקודה טובה

ע' בדעת תבונות (סימן קס, ובכללים ראשונים שם סי' לב), ז"ל יש לכנסת ישראל שורש של קדושה שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד.) אף על פי שחטא – ישראל הוא. ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג:כד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב, אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל – מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה, עכ"ל. ובכללים ראשונים מבאר בלשון קבלה, שהשורש העליון נקראת לאה, שנעשית ממלכות אימא, והיא במקום המוחין, והיא עלמא דאתכסיא. ורחל היא שורש התחתונים, והיא עקרת הבית, והזיווג העיקרי הוא בה. וחידוש ההשפעה בה, אך השלמת ההשפעה בלאה, ע"ש.

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו וכו' שצריך לדון את עצמו לכף זכות ע"ש. 

ע' במסכת נדה (ל:) ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע.

המהר"ץ חיות הקשה על הגמרא שהרי שנינו במסכת אבות (ב:יג) ואל תהי רשע בפני עצמך, ותירץ שהגמרא אינה אומרת שהאדם יחשוב את עצמו רשע ממש, אלא שאין לו להגיע למצב של שאננות מחמת שבחי הבריות למעשיו הטובים, אלא ידע תמיד שעדיין לא השיג שלמות, ושעליו להמשיך להתאמץ לצאת ידי חובתו לפני ה' (ארטסקרול). והנה רבינו כאן לא דיבר על אדם השלם שכולו טוב, אלא להיפוך, על אדם שרואה את עצמו כמעט ברע עד שהוא צריך לחפש אחר איזה טוב שיש לו. ואולי רבינו היה מסכים שהאדם השלם כבר צריך לבדוק אחר חסרונותיו, וצ"ע.

והמהרש"א פירש שיחשוב שבגלגול הקודם היה רשע, וצ"ע כנ"ל (אם ענין של תורת אזמרה נוהג גם על זה).

ועוד י"ל הגמרא בנדה, שכיון שכל העולם כולו אומרים שהוא צדיק, על כרחך זה בגלל חטאתו ופשעו, דהא קי"ל (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, נמצא שהמוכיח שנוא (לשון רבינו תורה י), ומן הסתם לפחות קצת מן השונאים לא יחזיקו לצדיק. וביאור המשך הגמרא, שתחלה הקימה שמשביעין את הוולד קודם שיצא לעולם, תהי צדיק ואל תהי רשע ע"ש, ושמא תאמר להיות צדיק כזה שמצדיק את הכל, שאומר שכולם צדיקים ואין רע ורשעות, על זה משביעין אותו מיד, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק, היינו שהוא מחזיק את כל העולם לצדיקים, כמו שאמרו (רש"י פרשת דברים א:כו) משל הדיוט, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך, והרי הוא שומע מהם כולם שהוא צדיק, אז ע"כ עליו לדעת שאין זה אלא רשעות.

תורה רפב ד"ה ודע שיש בכל דור וכו' הוא מתחיל מן ויקרא אל משה וכו' שאז קראו השם יתברך וכו' ע"כ. והנה ידוע רמז לחשיבות תורה רפ"ב בפסוק (ויקרא טז:ג) בזאת יבוא אהרן אל הקדש [וי"ל שזה בחי' ויקרא אל משה] בפ"ר בן בקר לחטאת. בפ"ר בגמטריא רפ"ב, 'בן בקר לח' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בזאת ע"ה בגמטריא תיא כמנין התורות שיש בלקוטי מוהר"ן (ע"ה בגמטריא בקר).

תורה רפ"ב

'אזמרה לא"להי בעודי' עם המילה הראשונה בתורה, דע = נ נח נחמ נחמן מאומן. רפ"ב עם האותיות בגמטריא נחמן מאומן.

תורה רפב. למצוא הנקודה טובה. כי אפילו פג"ר יש לו נקודה טובה להוריד אותו לרפ"ב, ואפילו אפ"ר יש לו נקודה טובה להעלות אותו לרפ"ב..

והנה בברסלב היו אומרים סימן לתורה רפב מהתורה, בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפ"ר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ויש לראות ש"בן בקר" בגמטריא נ נח נחמ נחמן, לעולה ע"ה בגמטריא מאומן עם האותיות. וכן בזאת עם הסופי תיבות של יבוא אהרן אל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ויש לומר שואיל לעולה בחי' תורה איה, שאלו השני תורות הם השני אלפין, כמו שרבי נתן כותב בלקוטי הלכות (עירובי תחומין ו) ע"ש.

וי"ל עוד, בזאת ע"ה בגמטריא תי"א סימנים שיש בלקוטי מוהר"ן קמא ותנינא.

איך מציאת הנקודה טובה פועל להפך את האדם לטוב

איך באמת יכולים להפוך הכל לטובה רק על ידי נקודה טובה קטנטנה? ועוד הרי הרשע שאין לו אלא איזה נקודה טובה, אפילו אם נתחזק מאד אותה נקודה טובה, אין לו עוד כלום טוב לעמוד בעדו, אז כמה זה יכול לעזור לו באמת?

לכאורה ההבנה הפשוטה והשטחי לדברי רבינו כאן הוא שכל פעם מחפשים נקודה טובה ועוד נקודה טובה עד שהטוב מתגבר ושולט לגמרי והרע נופל ונתבטל. 

אכן המעיין היטב בתורה יראה שלענין הנקודה טובה של אחרים רבינו כותב שצריכים לחפש ולמצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, ועל ידי זה מוציאין אותו מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה, ורק לענין האדם עצמו רבינו מוסיף ז"ל וכמו כן צריך לחפש עוד, למצוא בעצמו עוד איזה דבר טוב וכו' ועל ידי זה נעשין נגונים וכו' ע"ש. ומשמע שהם שני ענינים, עיקר הדבר להחזיר את האדם לתשובה אינו תלוי רק למצוא איזה זכות שעל ידו ימצא האדם בכף זכות, וכיון שהאדם הוא בכף זכות יכול לשוב בתשובה, ובעזה"י נרחיב דיבור על זה לקמן. ורק לגבי עצמו יש עוד ענין לחפש עוד נקודות טובות והוא כדי לבנות הניגון. וכן מדוייק בפסוק, אזמרה לאלקי בעודי, בעוד שלי, בנקודות טובות שלי. כי רק השליח ציבור יכול לבנות הניגון על ידי חיפוש נקודות טובות נוספות באחרים, וזה רק מחמת שכל אותם הנקודות טובות נכללין בו.

ובזה אתי שפיר מה שקי"ל כבר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' ובפרפראות לחכמה שם, שהדן את חבירו עושה לו ראש השנה ע"ש, ומבואר שלא  נכנסים כלל לחשבון אחרים, וכדברי התם בסיפורי מעשיות, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ומה לנו עוד ("און ווידער") לדבר מאחרים (בלשון הקודש יוצא מדוייק שאפילו על העוד טוב מה לנו לדבר מאחרים, ואולי אפילו ביידיש), ולכן נייחא טפי להבין מה שרבינו גילה בתורה רפב לדון לכף זכות, אין הכוונה לחפש יותר מדי בחבירו, רק לתפוס איזה צד הבטה והסתכלות לטובה. ורק הצדיק שיכול לעשות ראש השנה, ובו כלולין כל הנקודות טובות, הוא יכול לחפש וללקט כל הנקודות טובות באחרים ולעשות ניגונים מהם.

ואכן בספר חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטער זצ"ל הי"ד יסוד א' כז"ל יסוד היסודות ועקר העקרים, מה שזכינו לשאב ממימי הנחל, הוא לידע ולהודע כי כל מה שעובר על האדם בין ברוחניות בין בגשמיות, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל בגזרת היוצר הוא, כי אם האדם איננו ראוי ולא זכה עדין להתקרב אל קדשה ואל המצוה לעשות אותה, מבלבלים אותו מן השמים ממנה, כי נתגלגלת בתוך מחשבותיו מחשבה מבלבלת כזאת, אשר אינה מניחה אותו לעשות הדבר שבקדשה אף שרצה לעשותה, וכל זה אינו חס ושלום לנקמה מהשם יתברך, כי אם ברחמיו יתברך, המרחם על כל מעשיו, יודע ועד דין אמת, כי אי אפשר לקרבו אל הטוב כי אם בדרך זה, להודיעו איך הוא רחוק מטוב, ואיך הוא עומד במדרגה פחותה כזו, ואין עליו לעשות כי אם לצעק אחר המעשה הרע להשם יתברך על זה, ולספר הכל לפניו יתברך, ולשפך לבו בתחנונים ולפרש שיחתו לפניו ולבקש ולהתחנן על נפשו, שיזכהו השם יתברך להתקרב אל הדבר שבקדשה, וזהו נפלאות תמים דעים, ועל יסוד זה סובבים הולכים כל המאמרים וכל התורות של הלקוטי מוהר"ן, וכל מיני התחזקות, ובפרט התורה "אזמרה לאלקי בעודי", לקוטי מוהר"ן ח"א סימן רפב, מה שצריכין לדון את עצמו ואת אחרים לכף זכות, כי זהו עקר הלמוד זכות שכל הירידות שעברו עליו ועליהם, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל מן השמים כדי לקרבו בדרך זה. אבל הרחוקים מהצדיק האמת אינם מבינים זאת, וגם המקרב צריך זכות גדול שיזכר זאת תמיד, ועל הכל מזה מה שעובר עליו יתחזק בתפלה להשם יתברך, שיתקרב על ידי הירידה ואל יתרחק על ידה חס ושלום, וכן בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן פב בהתורה "כי תצא", מענין כסדר ושלא כסדר בין ברוחני בין בגשמי, והבחינה מכ כחינו המובא שם הכל כנ"ל, וזכות ההתגלות הזאת יעמוד לנו לילך בזה, אמן, ע"כ.

והנה היסוד קיים ויציב, אבל מה שכתב שהוא מיוסד בתורה רפ"ב – אזמרה, תמוהה מאד, כי מבואר שם, וביותר במפרשים, שאין הדיון לכף זכות שם אלא למצוא נקודה טובה, ומוהרנ"ת בעלים לתרופה אפילו מביא לשונו רבינו שנתן כמה דוגמאות על נקודות טובות הנמצאים, וזה ממש בלי לסמוך בכלל על היסוד הזה שהכל מהשם יתברך, אלא אדרבה למצוא משהוא טוב שהוא כן זכה. ולכאורה על כרחך צריכים לומר שרי"ב זצ"ל הבין בתורת אזמרה, שלאחר שמוציא נקודה טובה, אז צריכים להפוך את הבן אדם על דרך היסוד הזה, והיינו שבלי שמוציאים שום נקודה טובה בהאדם אין על מה לדבר, כי לאיזה צד זכות יש להפוך אותו אליה, להגיד שהשם יתברך עשה את הכל, בסדר, אבל האיש הזה כולו רע, אבל לאחר שמוציאים איזה נקודה טובה, אז כבר יכולים לתפוס את הבן אדם על צד הטוב, ולהקימו חזק ויציב על צד הטוב, ואז לפטור את כל הרע נגדו. וצריכים לומר שזה החלק של "התשובה" שרבינו כתב שם שעל ידי שרואים את הנקודות טובות שבו יחזור אותו בתשובה.

ועדיין צ"ע למה הוא מוכרח לפרש את התורה רפ"ב ככה, שלכאורה לא צריכים לזה בכלל. והשם יתברך יאיר עיני בתורתו אמן.

ושוב השם יתברך באמת האיר עיני, כי מצאתי בדעת תבונות ח"ב של הרמח"ל (נדפס בספר גנזי רמח"ל) יסוד עצום שיתכן שהוא באמת פנימיות הכוונה של רבינו, ויתכן שר' יצחק ברייטר ז"ל רצה לחתור ליסוד הזה. וכך הרמח"ל מסביר שבעצם נשמת ישראל הוא ממש טוב כחלק ממחויב המציאות הטוב (ע' לקוטי מוהר"ן תורה נב), אלא שהם מנותקים משורשם, וכל מיני רע נספח עליהם ומונע אותם ומבדיל אותם משרשם, וכל אחד יש לו הנקודות טובות שהן הם שרשו בטוב, רק שצריכים לקשר את הטוב ההוא לשרשו, ואז הכל מתוקן. נמצא שלא צריכים רק לקשר אותו, הנקודות טובות שלו לשרשן בקדושה, אז ממילא הוא כבר מתוקן לגמרי, כי הרע כבר בטל לגמרי, כי לא היה יכול רק לעכב אותו, והוא כבר מקושר בטח. כך הבנתי דבריו לעת עתה. וזה כמו חולה שסובל כל מיני מחלות, וצריכים רק לקשר אותו לשים בדם שלו מה שהוא צריך, וממילא חיו יחיה, ויבריא, ויתחזק, וכל המחלות יפלו ויתעלמו.

וזה לשונו:

סא) אמרה הנשמה: שיהיה החוטא עצמו נתקן על ידי העונש – אני מבינה. אך איך יהיה התיקון הזה משוה החוטא לצדיק או לבעל תשובה? כי סוף סוף הזכות צריך שיוולד מן הבחירה, והעונש אינו תלוי בבחירה. 

סב) אמר השכל: הן אמת, שהענין הזה עמוק מאד, והוא מן העיקרים הגדולים אשר בהנהגתו יתברך שמו. ואנחנו מצאנו לרז"ל מאמרים תמוהים בזה הענין. כאשר אמרו (שהש"ר ה:ג): "פתחו לי פתח כחודו של מחט" וכו', והרי אין זה מן המשפט שהקב"ה רוצה לכלכל. ואם תאמר – שהוא ממידת החסד, אם כן אין צריך אפילו הפתח כחודו של מחט. אמנם הענין הזה תלוי במה שהודיענו רז"ל בענין בריאת העולם – שהקב"ה ברא את העולם בדין, ומפני שלא היה יכול להתקיים – שיתף עמו מידת הרחמים (רש"י על בראשית א:א, ועי' בב"ר יב:טו). וכלל הענין הזה הוא, כי מה שעשה המאציל יתברך שמו בהכין פעולותיו, הוא מה שנהיה אחר כך בנמצאים. ואת כבר שמעת ענין חורבן העולמות הראשונים ותיקוניהם (עי' בר"ר ג:ט), וזה היה הכנה למה שימצא בבני אדם. וכל אלה הדברים צריך ביאור גדול.

הנה להיות בכלל חק הספירות המוכנות בראשונה – כח העתיד להוציא את הסטרא אחרא, זה היה מונע להם השלימות הראוי להן, כי לא בכח הזה תברא הבריאה, אלא בכח מעולה ממנו. ואז לא חפץ הקב"ה בהנהגה ההיא, אלא הכין ספירות אחרות, ולא שעזב לגמרי הראשונות, אלא תיקן הראשונות על ידי השניות. והנה הכלים, שהם חיצוניות, הם שנשברו מפני כח זה העתיד להוציא הסטרא אחרא, והאורות נסתלקו. אך נשארו עוד איזה ניצוצות בכלים, והוא מה שקיים אותם, ולא נעזבו לגמרי. ואז באו עוד ספירות בתיקון, ובכח הניצוצות המועטים שנשארו בכלים, עלו הכלים כולם לקבל התיקון, וחזרו ונאספו להתקשר עם הספירות הבאות האלה.

והנה כל זה הוא הכנה למה שצריך לאדם בבחינת בחירתו ומעשיו, ענשו ושכרו, ותיקון תשובתו. הנה שבירת הכלים הוא שרש למה שיוכלו הנשמות להמסר ביד הסטרא אחרא, ולהחסר מן האור, מפני המצא בהם פגם החטאים. והתיקון, הוא שרש למה שיוכלו הנשמות להתעלות מן הסטרא אחרא על ידי התשובה.

והביני היטב, כי על ידי הניצוצות הנשארים הוא תיקון הכלים. ופירוש הענין – כי אמרו רז"ל (עירובין יט.): "פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון", והוא ענין הניצוצין שבכלים. והענין, כי אמת שתרי"ג איברים הם בגוף, וחלקים בנשמה, וכולם צריכים להיתקן בכח הבחירה כנ"ל. אמנם אם הקב"ה היה רוצה לנהג הכל בחסד, אז לא היה רוצה הבחירה כלל, והיה מתקן החלקים האלה מאליו. ואם היה רוצה דין גמור, היה צריך בחירה לכל האיברים בכל החלקים. אך כיון שראה שאין העולם מתקיים, אז הכין שיוכלו אלו הניצוצין המועטים להקים הכלים כולם בכל חלקיהם, וכן יתרצה המאציל יתברך שמו שהבחירה המועטת הנמצאת באותם המצוות המועטות הנמצאות בפושעי ישראל, שהם באיברים פרטיים, תהיה ממשכת אחריה תיקון כל שאר האיברים כלם על ידי העונש, כי נפרד מהם הסטרא אחרא על ידי העונש, בכח הבחירה הזאת הנמצאת בהם, ודי לו בזה, כי כבר גם הנהגתו כך הכינה מתחלה כנ"ל, ובהיות האדם מוכן לפי הנהגת המשפיע, הנה די בזה לתיקונו. ובאמת, כאשר לא חסרו הכלים הנשברים מעט הניצוצות ההמה, כך לא יחסרו הנשמות, אשר מן הקדושה הן נגזרות – מן מעט המצוות. ואם יהיה הדבר – שתהיה נשמה שלא יהיה לה שום זכות – הנה תכרת. אך לא ימצא זה, כי כל כך יתגלגל עמה חסדו יתברך, עד שבאיזה צד ימצא לה. וכבר יש כמה צדדים להמציא רווח לנשמות, שהרי גם זכות אבות יכולה להגן. וגם זה בחירה, כי בחירת האבות היתה לעשות תיקון זה – שימשך אחריו תיקון זרעם. וסוף סוף די שהראשית יהיה בחירה, למען יוכל התיקון להמצא לפי הכנת ההנהגה אשר הוכנה אל האדם. והביני מאד הדבר הזה, כי הוא עמוד, והוא גדול ועצום, ועיקרי הרבה. עכ"ל.

ונראה לפי זה שיתכן אולי לעשות ולפעול התיקון של אזמרה אפילו על מת, משא"כ לפי שטחיות ההבנה של תורה זו, שנותנים כח להנקודה טובה להתגבר ולכבוש את כולו, הרי אחר פטירת בן אדם כבר עבר זמנו. ושבח להש"י שוב מצאתי שבאמת יש וקיים דבר כזה, עיין בסוף תנינא תורה פג שכתוב שם ז"ל שעל ידי הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמהון באהבה וכו' ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות וכו' ע"ש. ודבר זה פלא גדול, איך על ידי בושה של זה, מהפך נשמה נפולה לצד זכות, ולכאורה הוא ממש הדבר שחקרנו אם יש לפעול תורת אזמרה אפילו על מת, שיתכן על פי דרך הרמח"ל הנ"ל.

עוד יש להעיר לפי הרמח"ל הנ"ל ניתן להבין יותר מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן שטו) ז"ל ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה, אם הוא מקרב לצדיק האמתי ההתקרבות בעצמו הוא טוב מאד בלי שעור וערך עכ"ל. כי העיקר הוא הנקודה של אותו איש, ולכן כיון שהוא אצל הצדיק בידים נאמנות, אז בודאי עושה תפקידו, אף על פי שאולי בשאר ענינים הוא ירד חלילה. [והנה שם ממשיך בסוגריים כי אם לא היה אצל הצדיק היה הרבה יותר גרוע, לפי מש"כ לאו דוקא, ויתכן אפילו להיפוך, כי רק בגלל שהוא מקבל עיקר תיקונו יכול להיות שהוא סובל יותר מהצדדין. וכן מצינו בעוד מקומות שהסוגריים הכניסו אנשים כפי ראות עיניהם, כוונתם לטובה אבל לאו דוקא מדוייקת ונאמנות כל עיקר].

והנה שני הדרכים שיש לפרש ולהבין הדרך של תורת אזמרה הנ"ל יש לפרש שהם השני דעות במסכת ערכין (ח:) עמש"כ שם בס"ד, והוא פלאי.

תורה רפג

כתב לכאו' שדוד המלך ושאול המלך משרש אחד רק ששאול בבחי' טובי' גנוז בגביה ודוד בבחי' חסד דאתפשט לבר, וצ"ע מה הכוונה שהיו משרש אחד, כי הלוא אמרו חז"ל (יומא כב.) שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו ודוד בכמה ולא עלתה לו, וכ' האור החיים (פ' ויחי מט:ט) והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג ודוד טבעו חם כאומרו (ש''א טז) והוא אדמוני, וכן מצינו עוד כמה ענינים, ואולי רק מבחינה זו ששניהם היו מלכים בזה היו משרש אחד.

כז"ל וזה בחינת מחלקת הנ"ל כי מחמת שהתורה שהיא בחינת אש, כמו שכתוב (ירמיה כג): "הלא כה דברי כאש" וכו' היא עצורה בלבו כאש בוערת, מחמת שאינו מגלה אותה על ידי זה בוקעת ויוצאת בבחינת רעמים שהיא בחינת מחלוקת כנ"ל, וזה בחינת (עבודה זרה יט): שיחתן של תלמידי חכמים צריכין למוד, עכ"ל. לכאו' (מחמת מה שטוביה גנוז בגביה, שבאמת אינו מגלה, ומה שזה שפתאום הוא כן מגלה, ועוד ממה שמבואר בלק"מ נו, שהדיבורים מן השמים נתקבלים על ידי רעמים) זה מה שיוצא הדיבורים בבחי' רעמים, הכוונה שיוצאים דרך השמים, וממילא יש להם שורש והם בבחינת מחלקת לשם שמים.

לקוטי מוהר"ן תנינא

השמטה

אחד היה אברהם וכו' ע"ש. עיין במדבר רבה י:ה איש אחד (שופטים יג:ב – מנוח אבי שמשון), כל מקום שנאמר 'אחד' גדול הוא. בהקב"ה נאמר אחד, דכתיב (דברים ו:ד) ה' אחד, אין בעולם כיוצא בו. וכן באברהם (יחזקאל לג:כד) אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים כיוצא בו, ע"כ. 

במלכים א:ב:א-ב ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר. אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וכו'. ופירש החתם סופר (פרשת ויחי) כל מקום שנאמר לאמר הוא לא תעשה, לאו אמר. ועל זה צוה את שלמה בנו לאמר, דהינו לא תאמר – אנכי הלך בדרך כל הארץ – אחרי הרבים, כמו שאול וכו', אלא – וחזקת – בכל כחך – והיית לאיש, אפילו אם תדע שדעתך תהיה יחידית אף על פי כן תעשה כל מה דאפשר לך לעשות וכו', ע"כ.

תנינא תורה א'

א:ב בשרא ראשי תיבות ששים רבוא בכרס אחד, דהינו בחינת שרשי הנשמות, ע"ש. בשרא, שר א"ב, דהינו א: פשוט נ, ב: כפול נח, ש: שלוש נחמ, ר: רבוע נחמן. ועוד, בשרא זה א בשר, א זה יווי (כמובא בכוונות לאכילה ובעוד מקומות) בגמטריא לב, הרי לב בשר, בחי' לעתיד כולם יהיו ברסלב.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה א – א:ד-ז – בענין בנין ירושלים ע"י ג' מדות, והמשכת נבואה, ולזהר מהתמנות, עמש"כ על סנהדרין דף כט. אפילו שנים מזכין ואחד אומר איני יודע צריכים להוסיף דיינים.

א:ד וזה פרוש (ברכות ג): שלש משמרות הוי הלילה וכו' הינו בחינת שלש מדות הנ"ל וזהו: משמרה ראשונה חמור נוער, בחינת תאות ממון, בחינת (בראשית מט): יששכר חמר גרם, ותרגומו: עתיר בנכסין. שניה, כלבים צועקים, זה בחינת תאות אכילה כמו שכתוב (ישעיה נו): והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה ע"ש.

מצאתי מרבי שמשון מאסטריפוליא (ילקוט שושנים שבסוף ספר קרנים, אות ד) ז"ל שרבי עקיבא ע"ה היה ניצוץ משכם בן חמור בסוד מ"ש בגמרא (פסחים מט: ועיין גם במנורת המאור, שהוסיף שאחר כך אמר מי יתנני עם הארץ וכו') כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור בסוד חמור אבי שכם, לכך אמרו לו תלמידיו ר' אמור ככלב, בסוד ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ר"ת עקיבא, כי שכם בן חמור היה כלול בתוכו שני טומאות, משמר א' חמור נוער ומשמרה שניה כלבים צועקים כמבואר מזה בכתבי האר"י זלה"ה, וזה לדעתי חמור שכם, חמר ראשי תיבות משמר' ראשונה חמור, שכם ראשי תיבות משמרה שניה כלבים, וזהו לדעתי: רבי, אמור ככלב, וזה סוד נורא ונפלא מה שהשיב לתלמידיו: זה נושך ושובר עצם וכו' ואיני ראוי להרחיבו ולגלות פה, עכ"ל. והנה לפי דברי רבינו כאן, מבואר שהתאוה של ממון של חמור נוער הרבה חמורה מתאות אכילה של הכלבים, וי"ל שתאות ממון ממש נוגע לעצם האדם משא"כ תאות אכילה, ועוד רמזים ואכמ"ל.

א:ו תיקון שלימות היראה שבלב, על ידי זה נברא מלאך שמשפיע נבואה לכלי הנבואה, ע"ש. 

ע' ביחוד היראה לרמח"ל שכז"ל והנה בני אדם היראים, מיד שני שמות אלה בוטשים זה בזה, והחותם שורה עליהם, וניתן להם ידיעת חכמה וסודות עליונים, וסוד זה "סוד ה' ליראיו". אך יש בכאן ג' מינים: יש מי שאינו ירא אלא מן העונש, ואז כל ההתערוות אינו רק בסוד שם אדנ"י, והס"א מלמטה מתעוררת, כי היא המשרתת את הדין. ומי שאינו ירא רק יראת העונש – אין הסודות מתגלים אליו, אלא נמשך בעניני העולם בהבלי הס"א. ויש שירא יראת הרוממות, אך יש בזה ב' דרכים: יש שירא שמכיר גדולת האדון ב"ה, וגם עומד ביראה זאת תמיד בלא חטא, דהיינו שיודע לטהר עצמו ומעשיו. ויש מי שירא בלב מפני שהוא מכיר את קונו, וגם בוש ממנו מפני גדלותו, אך אינו מטהר מעשיו, שאינו יודע להינצל מן היצר הרע, אלא חוטא לתאות נפשו, אבל כשמדבר – חושב על גדלותו יתברך שמו, וירא ובוש ממנו. והנה מי שירא וגם אינו חוטא – שורה עליו החותם בכח, ואז יודע הדברים על בוריים מראש ועד סוף, ועומד בידיעה אמיתית. אך הירא ואינו מטהר מעונות – מתחיל בידיעה ומשרה עליו החותם, אך מתבלבלים בו הדברים, כי החותם אינו מתישב עליו. ונמצא יודע איזה סודות, ואפשר שיהיו גדולים גם כן, אך לא ידע סופם, ולא יעמוד על אמיתתם לגמרי. ועם כל זה אפשר שיקבל סודות גדולים מאד. כי מי שהוא ירא, אף על פי שחטא קודם לכן, החותם שורה עליו, ומקבל ידיעות גדולות, ע"ש כל דבריו הקדושים.

(וע' בספר המדות, ערך תשובה, אות עו, שבהתחלה בעבודת השם לא מגלים לו תכף דברים נסתרים).

א:ט כז"ל נביא ראשי תיבות ב'דבר י'י ש'מים נ'עשו, כי האלף הוא רקיע המבדיל בין מים למים [פרוש, ועל כן תבת שמים הוא במקום הא' שבתבת נביא כי הא' היא רקיע וכו' כנ"ל] עכ"ל. ואתי שפיר, כי הרקיע הזה שמבדיל בין מים למים, כאשר היא ש' אז הר"ת הם נחמן בן שמחה משותף בשם ה', וכאשר מחליפים הש' באלף, אז יש הר"ת ישראל בער אודסר.

תנינא סוף תורה א' מבואר שקדושת הבית המקדש וכליו אינו ח"ו מחמת שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות שם, אלא שכיון שהם נאים הוא יתברך המשיך להם קדושה.

והרי אם היה הטעם מחמת שצמצם אלוהותו, אם כן היה שייך לכל דבר, שכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו להיות בבית המקדש שאין לו שום ערך נגד אלוהותו, כמו כן יתכן שיצמצם אלוהותו לכל דבר. אכן כיון שזה אי אפשר להגיד דבר כזה חס ושלום, ואין הקדושה אלא מטעם שהשם יתברך ממשיך שם קדושה בגלל שהם נאים ויפים, כמו כן לכל דבר, לא יהיה המשכת רוח הקודש אלא לדבר שהוא יאה לכך.

אכן ההמשכה של הקדושה לתוך הבית המקדש הוא ע"כ בצמצום, וכן כתב רבינו בפירוש בלקוטי מוהר"ן קמא תורה ריט. וכן מפורש בחז"ל, עיין במדרש תנחומא (פרשת ויקהל ז) ז"ל לא תאמר שצמצם הקב"ה שכינתו (רק) בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל צמצם שכינתו שנאמר וכו', עכ"ל.

"ומי שאוחז בבחי' כסא הכבוד, בבחי' שרשי הנשמות, הוא ג"כ בחי' מקומו של עולם". מכאן הערנו על הקבצן ההויקר של סיפורי מעשיות, מעשה מהשבעה קבצנים, שהיה רק בבחי' תכלית המיעוט מחזיק את המרובה שהיה יכול להביא להאילן, ומשמע שאפילו הקבצן הקדוש הזה לא השיג המעלה הזו להיות למעלה מן המקום.

תנינא תורה ב'

א. ע"ש ענין ריבוע הדיבור בגלות, וצריך להאיר בריבוע הדיבור האמת, וזה על ידי שלשה שמות א'ל א'להים י'הו-ה, שהם בחי' תפלה ותורה ושדוכים וזווגים ע"ש. והנה זה ממש הענין של נ נח נחמ נחמן, שהוא ריבוע הדיבור, ולהאיר בו האמת זה מאומן, כי אמונה הוא עם אמת (כידוע מהזוה"ק ומספרי מוהר"ן), וזה מאומ"ן עם הה' אותיות והכולל בגימטריא 143 = א'ל א'להים י'הו-ה.

ב. וע"ש אות ה' - ויולד בן ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו וכו'. וסוף אות ה' - אא"י דבר = שמחה גי' נ נח נחמ נחמן (וי"ל שאא"י ע"ה הוא יב"א, ישראל בער אודסר). וע"ש שבחי' בן בחי' שבת בחי' הלכה כרבים, שזה ענין נ נח שהעם יבחר כמבואר אצלנו.

ובענין רבוע הדיבור מבואר שם שהם בחינות דיבור מלכות פה, דיבור הקרובים למלכות בחי' חן שפתיו רעהו מלך, דיבור של תשובה בחי' קחו עמכם דברים, ודיבור בצדקה. והנה מלכות פה, זה דיבור הכי פשוטה, נ, והדיבור של הקרובים למלכות כבר מרחיבים הדיבור, ויש להם חן – נח, דיבור של תשובה, בחינת אחרי שובי נחמ"תי, בחי' נחמ, ודיבור בצדקה, זה הצדיק בעצמו, נחמן.

וגם תראה שמלכות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות, וגם “קחו עמכם דבר"(ים) עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב:ב ובחי' תודה שהוא שעשוע עולם הבא, זה בחי' הלכה וכו' ע"ש.

ע' במסכת ברכות דף לא, וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין, עד כאן. הרי שהלכה הוא בחי' שבח ותנחומין.

בענין תהלוכת הדמים ע' מש"כ בהקדמה. וע' בספר שירי קודש פי' הר"י סרוק להזמירות של האריז"ל בהקדמה כז"ל ולבא לפרש השירים הללו צריך להבין הסבה שעשה הרב ז"ל אלו השירים ומה תועלת יגיע להאומר אותם מה תועלת יגיע לשבת עצמו. כך צריך אתה לדעת שכמו שהיורדים למרכבה צריכין לומר שירה, ומכח אותן השירים נפתחין להם שערי המרכבה והם נכנסין להיכלותיה <ע' מש”כ בפירוש סיפור ממלך ענו, מעשה ו' מסיפורי מעשיות משנים קדמוניות>, והמלאכים הממונים על כל שער ושער ופתחי היכלות מראים אל היורדים למרכבה המלאכים והחותמות שצריך לכל מלאך ובכח השירים שהם אומרים נפתחים להם השערים וגם להיורדין עצמן ניתוסף להם כח בשירותם שאמרו ויהיה להם כח ללכת עד שיעלו שאם לא היו אומרים שירה לא היו יכולין ללכת כי בעודם משוררים מהלכין ושמש בגבעון דום יוכיח, שאם לא היה משתקן יהושע לא היה יכול להעמידן. נמצא שבכח השירה הוא (השמש) מהלך בכל יום ממזרח למערב. וגם בריש פרקי היכלות לר' ישמעאל וז"ל מה הם אלו השירים שהיו אומרים יורדי המרכבה או מיורדי וכו' ע"ש הרי לך בפירוש שהשירה נותנת כח לכל דבר רוחני או גרם השמיימי להלוך. וא"כ גם היודעים החכמה זאת הם יודעים לכוין עליית שבת ותיקוניה עם תקוני נשמתו, ונשמתו תרד – ר"ל כמו ירד לעומקו של הלכה, כלמור תעלה ותכנס בהיכלו הראוי לו כפי כוונתו במקרא ובטבילה ובמנחה. לכן תיקן הרב וסידר לומר אלו השירים והזמירות כדי שיתקנו בהם כל העולמות ויכנסו אלו בתוך אלו, ויכנס עמם גם נשמתו עם ניצוצי נשמות ישראל בפתחי היכלות שלה שהם בעולם הבריאה ואחר כך כשיכללו כל העולמות יוכללו ג"כ ניצוצי נשמות המתכוין ויבא לו שפע גדול והארה גדולה אל נשמתו וידע עתידות ותאיר נשמתו הארה גדולה ויבא לו תוספות נשמה יתירה שהיא יותר מעולה מנפש ורוח, ע"כ. וע"ש בהמשך בפירוש 'אזמר בשבחין' ענין של שב"ח. ובהמשך בפי' 'נזמין לה השתא' שע"י השיר מזמינים הקדושה ונשמרים מהקליפה.

תנינא תורה ג'

ורפא ירפא (פרשת משפטים) עם התיבות בגמטריא פדיון נפש, ע”ש. בגמטריא פתק. 'רפא יר' גממטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, 'פא' רמז לאמר בפה. גם פ' בגמטריא יסוד. 

תנינא תורה ד'

ד:ג עסקי האדם בעולם הזה הם בחי' מלאכת המשכן, ועם כל זה המבוקש הוא שהשם יתברך ישפיע ויעשה הכל ע"ש. 

עיין מש"כ בתורה נד:ב

תנינא תורה ה

לא יאומן כי יסופר, כי עכשיו למדתי קצת מתורה זו שבו רבינו גילה שבחודש ניסן מתחזקים כח המלאכים ועל ידי זה יש תיקון להחלומות שיהיו על ידי מלאך. ואחר כך אמרתי תפילה שבו מזכיר זכות שם ע"ב ובהסתכלי בהעברה על השם הזה – שהיה מסודר בשש שורות, כל שורה י"ב שמות – ראיתי שהשם כא: נל"ך, ולמטה ממנו שם לג: יח"ו, ולמטה ממנו שם מה: סא"ל, ולמטה ממנו שם נז: נמ"מ – אלו השמות הראשי תיבות שלהם הם: ניסן, ושאר האותיות שלהם יכולים לצרפם: מלאך חלום! והנה השם שלמטה מהם: רא"ה, הוא גם כן מקושר לתורה שם ענין מאור עינים וענין הריאה. והנה השם בשורה הראשונה מעל כל אלו, השם הט':  הז"י, יש לפרש מרמז לז' י"ה, התגלות המח מן הדיבור, היינו להמבואר שם באות ח' בענין השבעה משיבי טעם, ושבע יפול צדיק, ושבעה אקלמים, והשבעה רועים, ואמרות ה' אמרות טהורות מזקק שבעתים, ע"ש. עוד י"ל שהוא בחי' "'זה י'עצור בעמי" בחי' שמיני עצרת כמבואר שם לפני אות טו, ע"ש. והוא פלא. נ נח!

ה:ה כי יש מנהיגים שמתנהגים ברבנות ומושלים על עם דל והם מתגאים על הדור בחנם וכו' ויש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם וכל זה על ידי חרב הגאוה הנ"ל ובאמת אין זה נקרא מעניש, אלא מזיק, כי הן מזיקי עלמא לישראל כספחת וכו' ע"ש.

ולהבדיל עיין במסכת שבת (קנו.) אמר רבה אנא במאדים הואי (-ואינו שופך דמים), אמר אביי מר נמי עניש וקטיל. פרש"H עניש, בני אדם העוברין על דבריו, ע"כ. 

ה:י חלום על ידי מלאך, וצריכים ליתן חזוק בהמלאכים, עיין במסכת שבת דף ל: אמר רבא וכן לחלום טוב, ופשר"י אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב, ע"כ.

ה:טו ז"ל: אבל יש בן שהוא אוהב כל כך את אביו עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך הוסללות הגדולה וכו' ע"ש. המושג הזה של בן שעובד את אביו ביותר כמו עבד נמצא במסכת בבא בתרא (דף קפז:) עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן – דמשמש לי כעבדא קאמר ופרשב"ם דמשמש יותר מדאי כאילו הוא עבדו ע"כ.

תנינא תורה ז'

אות ז: צ"ע לכאורה יש סתירה מיניה וביה, שמצד אחד רבינו כותב שהדרי מעטה צריכים להאיר להם שמלוא כל הארץ כבודו, הרי משמע שהם עדיין לא השיגו את זה, ומצד שני כותב שכיון שיש להם כל כך הכרה שמלוא כל הארץ כבודו צריכים לכלול אותם בבחי' בן ליתן להם טעם של בחי' מה. וכן הדרי מעלה מצד אחד רבינו כותב שצריכים להאיר להם שלעומת כל גדולת השגתם עוד לא השיגו כלום כי מה חמית, ומצד שני כותב שכיון שהם כל כך נשגבים בהשגתם של מה חמית צריכים לכלול אותם שידעו מלוא כל הארץ כבודו.

ולכאורה צריכים לאמר שאפילו הבן שמשיג מדרגת מה, זה רק על ידי שהצדיק מראה לו. וכן התלמיד בהשגתו. שני הבחינות לשניהם – התלמיד והבן, שניהם על ידי הצדיק.

עוד צ"ע לשון התורה בסוף, “כי צריך שיהיה נכלל בבחינת מה כדי שיהיה לו יראה כנ"ל" – והלוא לעיל (סוף אות ט) כ' שהתלמיד צריך להיות נכלל בבחינת מה כדי שלא יתבטל במציאות.

רבי אליעזר – בחינת בן [ולא בחי' הצדיק לכאורה, דלעיל כתוב ש"משה רבינו שהוא בחינת חכם הדור שהוא מאיר בבן ותלמיד כנ"ל על כן היה לו בן שהיה שמו אליעזר וכו''. ואגב, גם לשון זה צ"ב מש"כ שמשה רבינו בחי' חכם הדור, שמשמע שענין זה שייך לחכם הדור, ובריש התורה כ' שרק משה רבינו יש לו הרחמנות, ומשמע לא אפילו חכמי הדורות, וא"ת שמיירי בענין שיהיה לו בן ותלמיד, זה דבר ששיך לכל אחד] הביא את רבי יהושע לבחינת השגה של מה. וצ"ב דהלוא זה היה צריך להיות על ידי חכם הדור?

ע' תורה נד שההמון עם מדביקים עצמם לעולם הבא בשנה, והחכם משיעור משנתו, ולכאורה מבואר מתורה ז' תנינא, שאותו חכם הוא רק בבחינת תלמיד. ובזה יש עיגול שלם, שהצדיק בבחינת בן חוזר להיות כמו ההמון עם, בזה שמדביק את עצמו להש"י דרך שנה.

ז תנינא:ז וצריך הצדיק להראות לדרי מעלה שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, שזה בחינת השגה של מה, בחי' מה חמית מה פשפשת, בחינת: איה מקום כבודו, ע"כ.

ע' לקמן תורה יב תנינא שדווקא אלו שירדו ונשברו לגמרי צועקים איה, וכמו שכתבתי שם בס"ד שיש להם השתוות להגובהי קומה, כמבואר שם שדוקא המקומות הכי נמוכים מקבלים חיותם מאיה.

מראה מקום לזה: פירוש האריז"ל (רמ"ק) לספר ברית מנוחה סוף פ"ה ז"ל והנה החכמה פונה וכו' והנה יש בה ב' הפכים, גלוי ונעלם, פירוש כי אי דבר בעולם נגלה כמו חכמתו יתברך, כי אין דבר נעשה אלא בחכמה כמ"ש (תהלים קד:כד) כולם בחכמה עשית. והנעלם הוא, כי הרי השרשים העליונים – שאימתם על כל הנבראים, רוצים לעלות לה ואינם יכולים להכיר כלל, ושואלים איה מקום כבודו, באופן שהוא תכלית הגלוי ותכלית העלם וז"ש כבודו מלא עולם, הרי הגלילוי, ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו, הרי הנעלם, כי בה נאמר (איוב כח:כא) ונעלמה מעיני כל חי, עכ"ל.

ז תנינא:ט וצריך לכלל העולמות, עליון בתחתון ותחתון בעליון, שיהיה הבן כלול מבחינת תלמיד, וכן התלמיד יהיה כלול מבחינת בן, כדי שיהיה להם יראה, כי הבן שהוא בבחינת ההשגה של מה וכו' וכו' ע"ש.

אין ספק שרבינו כולל בתורה זו כל הכוונות של אכילה. וכאן בולט רמז להכוונות של האריז"ל, וממנו נוכל להתחיל לפענח כל הכוונות בעזה"י. 

ונביא כאן קיצור הכוונות של הרמח"ל:

והנה כל בירורי המלכים היו על ידי החכמה, כמ"ש בזוהר פ' פקודי: בריר פסולת מגו אוכל במחשבה, ולכן כל כונת הבירור תהיה על ידי החכמה. וכבר ידעת כי "אכלו רעים" הם או"א עילאין, ולכן תכוין באכילה אל אות א' שסודה בינה, כמ"ש רז"ל: אלף בינה, ובציורה – אל החכמה. והענין, כי השינים הם ל"ב, בסוד הל"ב נתיבות חכמה, ובהם טוחנים המאכל, ובזה נברר, כי כל הבירורים בחכמה. וזה סוד ציור הא' בציור יו"י שהיא בחכמה (יו"ד בחי' בינה). והנה הו' צריך לחלקה לשנים דרך אורכה ויהיו שני ווי"ן, וו' אחת תתחבר עם הי' העליונה, וו' אחרת עם הי' התחתונה, כזה: יווי (עיין שם הציור), והם י"ו למלעה י"ו למטה, הרי ל"ב שינים בסוד הל"ב נתיבות חכמה שבהם טוחנים מ"ן לצדיקים. וזהו הכונה בכלל. ועתה אבאר אותה בפרט, הכל בסוד זאת האל"ף שבבינה, בציור החכמה.

הנה בתחלה תכוין כי ב' לחיים הם, וסודם או"א, לחי העליון – אבא, לחי התחתון – אימא. ותכוין שהם שני אלפין – א' למעלה וא' למטה. שבלחי העליון צורתה יו"י, ושבלחי התחתון צורתה יו"ד. ושני ציורים אלו עולים מ"ו, הוא מילוי ע"ב, כי כל הבירורים נבררים בחכמה.

ואחר כך תכוין שיהיה שורש האכילה באלו הלחיים, כדי שיוכלו לטחון הם המאכל. ולכן תחלק הב' אלפי"ן הנ"ל באופן אחר, והיינו שהווי"ן של הב' אלפי"ן יתחלקו לב', וציורם יהיה כך: יוו"י יוו"ד, ושניהם ביחד עולם אוכל, בגי' א"ל י"הוה. ותכוין לכלול חצי האל"ף התחתון של חכמה בחצי האל"ף התחתון של אימא, וכן תעשה בציור: יוו"ד. ואחר כך תחבר חצי האלף העליון דחכמה עם חצי העליון דאימא ותעשה הציור: יוו"י. וסוד זה: הבן בחכמה וחכם בבינה, עכ"ל.

הרי לכאורה מבואר שהבן והתלמיד כאן הם בחי' הב' אלפים אלו של יוו"י יוו"ד, ומה שרבינו כותב שצריכים לכולל אותם זה בזה וכו', הוא ענין המבואר של לחלק האלפים האלו ולחברם חציו של זה עם חציו של זה וכו' בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה, שלפי רבינו אלו הם השני השגות של איה מקום כבודו ומלא כל הארץ כבודו.

תנינא תורה ח'

ח:א הרם כשפר קולך, כי נ נח נחמ נחמן מאומן הוא הקול המשקה את הגן כמבואר בלק"מ (תנינא ח') שזה כשפ"ר ר"ת כפול שלול פשוט רבוע, הרם, זה ה ר"ם, גימטריא של הר"ת של נ נח נחמ נחמן מאומן. קו"ל ע"ה בגימטריא מאומן.

קול המוכיח הראוי הוא בחינת קול הנגון של השיר. בדברי הימים (א:טו:כב) כתוב: וכנניהו שר הלוים במשא יסר במשא כי מבין הוא, ופרש"י ז"ל יסר במשא, מייסר ומוכיח אותם על המשא בנגון נעימות שיר אם להרים קול אם להשפיל, ע"כ. ולפי מה שגילה רבינו הקדוש פה יש לפרש שהשיר גופא היה בחינת תוכחה, ואתי שפיר ביותר לפי מה שדרש חזקיה במסכת ערכין (יא.) שלמד מזה מקור לשירת הלויים על הקרבן, ודרש אל תיקרי יסור (ישור) אלא ישיר. הרי שאותו מילה שהוא לשון של תוכחה הוא לשון של שיר.

וזה המבואר שם (ח:א) מאמר חז"ל (תמיד כח) המוכיח את חבירו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד, שנאמר (משלי כח:כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא [ממחליק לשון], ע"ש. והנה פסוק זה במשלי מרמז הרבה על המבואר שם, כי הענין של פשוט כפול משולש וכו' מכונה לפעמים אחוריים, וזה מש"כ אחרי חן, וחן דייקא, כי אלו האותיות באחוריים הם נ נח! וגם ס"ת של הפסוק (גם כן בחי' אחר – סוף) נחמן קיא, כי זה המבוא בתורה שם, שכדי לזכות לקול המוכיח, שהוא השיר פשוט כפול וכו', צריך תפלה בדין, והתפלה בדין עומדת בבית הבליעה של הס"א, ואזי הוא מכרח לתן הקאות ע"ש. ור' נחמן הוא זה השיר. על מרומז היטב בס"ת כנ"ל.

וזמש"כ אחרי חן ימצא ממחליק לשון, כי להגיד נחמן באחורים נשמע כמגמגם, היפוך המחליק בלשונו, ועל זה מעיד הפסוק ששפיר טובא להשיג החן באחוריים מלהגיד סתם בחילוק לשון!

וענין של אחרי, שהוא ג"כ אותיות ריח, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, המבואר בריש התורה שם – קול המשקה את הגן שבו גדלים כל הריחות והיראות, ע"ש.

תנינא ח:א א'ז י'תער ש'יר פ'שוט כ'פול מ'שולש מ'רובע, ר"ת בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (שמעתי).

'לאו כל אדם ראוי להוכיח' ע"ש שכל פעם ההדגשה שהאדם אינו ראוי להוכיח, ולא על אופן התוכחה, שלא יודעים איך להוכיח.

וענין קול המוכיח הראוי שנותן ריח טוב בהנשמות, שהקול הוא בחי' השיר פכש"ר, שהוא מחידוש העולם בבחינת ארץ ישראל שכולו השגחה, הרי שהקול המוכיח הראוי ממשיך השגחה לזה שמוכיח.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח. ע' מש"כ במס' תמיד דף כח. 

וע' מש"כ תורה ל:ז שלכאו' מבואר שם דרך תוכחה להיפוך, שהצדיק מבזה והשומע דן את הצדיק לכף זכות.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח. ושור עשר אמין זה בחינת השיר שלעתיד שהוא שיר פשוט וכו' ע"ש. 'שור' בגמטריא אבגית"ץ שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן עם האותיות, וכמבואר בדברינו בכמה מקומות. 

תנינא ח:ט התקבצות החסדים שעל ידם יהיה חדוש העולם וכו' הוא על ידי אמונה, ע"ש. ובסיפורי מעשיות, מעשה של השבעה קבצנים יום ג' הכבד פה, האיש חסד האמת מקבץ את החסדים עיין שם.

תנינא תורה ח:י התקבצות החסדים שעל שמהם יהיה חידוש העולם והשיר שלו הוא פשוט כפול משולש מרובע הוא על ידי אמונה. וזה ממש בחי' מאומן, שמאומן בא החסד של נ נח נחמ נחמן. 

וכן מבואר שם שעל ידי השיר חדש נתתקן הריח שהוא בחינת משיח ע"ש, ומבואר שנ נח מתקן את משיח!

תנינא תורה י

כי בשמחה תצאו (ישעיה נה:יב) שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ע' בזוהר הקדוש (במדבר עמ' קיח. הובא בחק לישראל פ' במדבר יום ב') אמר רבי יהודה והא כתיב כי בשמחה תצאו ודא היא כנסת ישראל כיון דאמר תצאו מן גלותא הוא ואקרי שמחה (פי' שלכאורה מבואר שהשכינה הנקראת שמחה היתה בגלות ורק אחר כך תצא). אמר ליה (רבי אלעזר) ודאי הכי הוא, דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת לעפרא לא אקרי שמחה עד דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה מעפרא ויימא התנערי מעפר וגומר קומי אורי וגומר ויתחברון כחדא (ויוקים לה מעפרא), כדין חדוותא אקרי חדוותא דכלא וכדין בשמחה תצאו ודאי (מבואר במפרשים שהכוונה שהשכינה נקראת שמחה רק מאז שהיא קרובה לצאת, כשר תפארת/קב"ה כבר מתקשר בה. ואגב עי' ריש תורה יג שחדוה היינו בחי' שמח בחלקו, שיש בזה קצת משמעות שעדיין בגלות קצת אלא ששמח בחלקו). ודו"ק בזה (ואיך תהיה האדם שמח, אם השמחה בא רק אחר הישועה). ונלע"ד מזה שרבינו מגלה שהאדם יכול ליכנס להיות מרכבה לקב"ה לשמח את השכינה, א"נ מרכבה להשכינה לקבל ולהתקשר לקב"ה ובזה תהיה שמחה, ואכמ"ל. וידוע שאין שמחה אלא בסוד הזיווג (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות לתפלת מנחה לשבת בטעם למה לא אומרים ישמחו במלכותך כי ז"א עולה בדיקנא ואילו נוק' נשאר למטה באבא).

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה י'

'מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, ,הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מישבין עצמן. והעיקר – להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואזי בודאי ישוב אל ה'' ע"כ.

ע' באיגרת הרמב"ן 'וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובה, ובעבור הענוה על לבך מדת היראה כי תתן אל לבך תמיד מאין באת וכו', ע"ש.

הרי מבואר שרק על ידי, וכפי מה שמסירים את הכעס ממילא כבר זוכים לענוה שהוא שורש כל הטובה.

תנינא תורה יב

ד"ה ועל כן ז"ל ושואל ומבקש איה מקום כבודו מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כאלו רחמנא לצלן, וזה זה עקר תקונו ועליתו, בבחינת ירידה תכלית העליה המובא בספרים. כי "איה" מקום כבודו – זה בחינת הכבוד עליון של מאמר העליון, דהינו המאמר סתום בראשית כנ"ל, שמשם נמשך חיות למקומות האלו וכו' ע"ש כל דה"ק.

בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז:ז מבואר שזה השאלה של איה הוא של הדרי מעלה, הרי שאלו שנשברו לגמרי יש להם כלים ודרישה למעלות הכי עליונות, ובאמצע יש כל מיני קומות של אנשים בדרך.

תנינא תורה טו

וכעין שמצינו בנביאים, שירמיה היה מתנבא בשוק העליון וכו' וחנניה בן עזור ביא שקר היה מתנבא בלשון זה ממש להפך (סנהדרין פט), ע"ש. ע' בירמיה (כג:ל) לכן הנני על הנביאים נאם ה' מגנבי דברי איש מאת רעהו, וברש"י שם (הבאתי את לשונו במקומו בספר זה).

תנינא תורה יז

בענין כי בשמחה תצאו ע' מש"כ לעיל לקמ"ת י.

תנינא תורה יח

סכנה גדולה להיות מפרסם וכו' אבל בהנהגת העולם ובחדושין דאוריתא שמחדשין, יכולים לעבר ממש גנב ונאף ורצח בכל פעם, בכל רגע רחמנא לצלן, עכ"ל. יש להביא סמוכים לזה מפרשת עלגה ערופה, סוף פרשת שופטים (דברים כא:ז), שזקני העיר סומכים ידיהם על העגלה ואומרים ידינו לא שפכו, ופרשו חז"ל וכי סלקא דעתך שהזקנים רצחו אותו, אלא שלא פטרוהו בלי וכו' ע"ש, וזה מה שפשעו בזה ממש נחשב שרצחו אותו, והם אחראים וחייבים על מיתתו.

תנינא תורה יט

כי יש מחקרים שאומרים שעקר התכלית והעולם הבא הוא רק לדעת כל דבר כמו שהוא , לידע מהותו ומפני מה עומד במקום ההוא. כי יש משכיל ומשכל ושכל, דהינו הכח המשכיל והשכל בעצמו והדבר המשכל וזהו התכלית והעולם הבא אצלם, שיהיה נעשה אחד מהמשכיל והמשכל והשכל והם מבלים ימיהם על זה בעולם הזה לחקר ולהשיג המשכלות, שזהו התכלית אצלם, וזהו בעצמו העולם הבא לדעתם. רק שבעולם הזה שמלבשין בגוף, אין להם תענוג כל כך מן החקירות, ובעולם הבא שיתפשטו מהגוף, יתענגו מאד מזה. ולדעתם הרעה, עקר השגת התכלית הוא על ידי חקירות וחכמות חיצוניות שלהם. אבל באמת אצלנו עקר השגת התכלית הוא רק על ידי אמונה ומצוות מעשיות וכו' וכו' ותדע שאין הדבר כדעתם, חס ושלום. כי אם כן לא ישיגו התכלית, רק מתי מעט מעט מאד, דהינו הבעלי שכל פילוסופים. ומה יעשו קטני הערך, שאין להם שכל כזה לחקר חקירות, לדעת המשכלות, שהם רב ועקר העולם, איך ישיגו הם את התכלית ע"ש.

והנה ענין זה של המחקרים שרבינו מבטל כאן, עיין בריש תורה כה שקיים את המושג, ואכמ"ל.

והנה הקושיא שרבינו מקשה לתיובתא של שיטה זו, עיין בזה בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה שהקשה כעין זה, וזה לשונו. שלא המציאה החכמה האלוקית שום דבר לבטלה. ושכל הנבראים תחת גג הירח, האדם הוא הנכבד שבהם, ושתכלית כל המין האנושי הוא, השגת המושכלות. [ו]אם כן, מדוע המציא ה' כל בני אדם שאינם משיגים מושכל. ואנחנו רואים, שרוב בני אדם ריקים ממדע, רודפי התאוות. והאדם המלומד הפרוש, נדיר ופלאי, לא ימצא אלא באחד הדורות.

התשובה, שכל מציאות אותן הנבראים כו', לשרת את אותו היחיד כו'. ושמא יאמר אדם, והלא אנו רואים אדם טיפש וכסיל, יש לו נחת בעולם ואינו יגע בו, ואחרים משרתים אותו ועושים מלאכתו כו'? סיבת נחת אותו הכסיל, מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא. עכ"ל.

תנינא תורה כג

כי כשאדם שמח אזי המרה שחרה ויסורים נסתלקים מן הצד אבל מעלה יתרה להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא להכניס אותה גם כן בתוך השמחה באפן שהרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה וכו' ע"ש.

להפוך את המרה שחורה לשמחה – ע' שער הגלגולים הקדמה לד 'אביי גם הוא משרש קין שהוא עיטרא דגבורה וכאשר היה ממתק הגבורה ומהפכה לחסד, שאז נקראת הגבורה שמחה בסוד יין המשמח' עכ"ל.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תמג, מכון רמח"ל) שכז"ל אך בזמן הזיווג אינו כך כלל, כי זה הוילון אינו אפילו מתגלה. וסוד הענין, כי בזמן הזיווג כתוב: ולילה כיום יאיר (תהלים קלט:יב), ותראה שאינו אומר: שאין יהיה לילה, אלא: 'לילה כיום יאיר'. והסוד: כי הזיווג הוא ממש המיתוק שנמתקות הגבורות בחסדים, ועל כן צריך שהנוקבא בבחינת עצמה תקח מיתוק החסדים. וזה הענין נתפרש במקום אחר – אין כאן מקומו – איך ירושלים היא בדרום ובית המקדש בצפון, עכ"ל – ובהגהות שם (657) הביא לשון הרמח"ל מספר משכני עליון שמפרש הענין של הבית המקדש בצפון וירושלים בדרום עיין שם.

תנינא תורה כד

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ע"ש. שמעתי כמה פעמים אנשים אומרים שזה לא רק מצוה אלא חובה, וחלילה לשנות מדברי רבינו כחוט השערה, וכל המוסיף גורע. ורק המשמעות של חובה כבר מכניס את הס"א רחמנא ליצלן כידוע שרבינו מכנה את עבודה זרה – 'חובה'. ואדרבה מצינו בחז"ל שהורו חילוק גדול בין מצוה לחובה, למשל בין נטילת ידים ראשונים מצוה למים אחרונים חובה, אפילו בשעת סכנה וכו' ע"ש.

וכן מצינו זמנים שהם למעלה משמחה, עיין בכוונות לתפילת מנחה של שבת שלא אומרים ישמחו. 

אכן עיין בספר חיי מוהר"ן (אות שעא) ז"ל אמר לי האתה תהיה במרה שחורה. אתה מחיב להיות בשמחה תמיד [בפרוש אמר לי כן] "דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין". ע"כ. הרי מבואר שרבינו אמר לרבי נתן שהוא חייב להיות בשמחה. אבל עם כל זה לא כן כתב בלקוטי מוהר"ן, וצריכים לחלק ביניהם, ודוחק לי לפרש שרבינו חייב רק את רבי נתן. אכן יש לומר שמי שהוא במרה שחורה אז הוא כבר מחויב להיות בשמחה, אבל סתם בן אדם מצוה להיות בשמחה (והרי זה כעין מה שכתב השאגת אריה (סי' לב והר"י פרלא ביאורו לספר המצות של הרס"ג מ"ע ז) במצות ציצית, שאין התורה אוסרת ללבוש בגד של ד' כנפות ללא ציצית, אלא שכאשר האדם לובש בגד כזה הוא מחויב להטיל בו ציצית, וכן לענינו, אין יש חיוב להיות בשמחה אלא למי שנפל למרה שחורה (אבל זה אסור - ולא דמי למה שכתבו שאין איסור ללבוש ד' כנפות בלי ציצית, אכן יש להשוות את זה, כי על כל פנים יש שנופלים במרה שחורה בעל כרחם, ובלי עבירה בידם), וכיון שנפל למרה שחורה הרי הוא חייב להיות בשמחה, אבל מי שהוא בעלמא שאינו במרה שחורה, אז אינו מחויב להיות בשמחה, אלא מצוה, ודוק.

והנה עוד חידוש גדול יוצא מדיבור הנ"ל של רבינו בחיי מוהר"ן, שרבינו אמר לרבי נתן ביידיש "דו ביסט מחיב משנה פרייליך," שאתה חייב להיות משונה שמח, ואילו רבי נתן תירגם את זה, והביא את זה: אתה מחיב להיות בשמחה תמיד, דהינו שהוא תרגם את המילה משונה - תמיד. וזה חידוש גדול. והוא פושט חקירה שחקרתי בלקוטי נ נח לפני הרבה שנים, במה שאמר רבינו מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אם זה מצוה שתמיד צריכים להיות בשמחה, או שזה מצוה להיות בשמחה תמידית, ששמחה תמידית אינו כמו סתם שמחה. ופה רואים שכך רבי נתן הבין את זה, כצד השני של החקירה, שהשמחה תמיד של רבינו פירושו שמחה משונה, שמחה תמידית כזה, והמצוה הזה בודאי יש לו תמיד.

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. עיין בחק לישראל, פרשת משפטים יום שני חלק מוסר: לכן אתה בן אדם שאמרת בפיך ובלבבך לעשות תקון היסוד העבר רעה מעליך ותהיה שמח תמיד אולי תזכה שבהיותך שמח שמחה של מצוה תדבק בשכינה הנקראת שמחה ואי אתה בא לידי חטא וידעת כי שלום אהלך, עכ"ל.

תנינא תורה כט

'כי כל היחודים והזווגים הם בחינת בטול אסור' (ע' תורה נט). בזה י"ל הפסוק (בראשית ג:ה) והייתם כאלהים (עמש"כ בבראשית ג:ה) ידעי טוב ורע, ידעי זה בחי' זווג כידוע, שעל ידו הטוב מתחבר לרע ו'נעשה האסור כשר והתר בחינת בטול האסור', ובזה שפיר ידע גם את הרע במה שהוא יודע את הטוב, כי הרע יתבטל להטוב.

הזיווג של היתר הוא בחי' איסור שנתבטל בהיתר. וצ"ע דהלוא אנחנו נוהגין איסור בהחתיכה עצמה?

(אפילו למ"ד דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורין חוץ מבשר וחלב מ"מ חתיכה שבלעה איסור ונתוסף עליה היתר אח"כ התחתיכה עצמה נשארה באיסורה כמ"ש כל הפוסקים ביורה דעה ריש סימן ק"ו), ועוד קשה שהרי אסור לבטל איסור לכתחילה (יו"ד צט:ה, וע"ש בש"ך אם זה מדאורייתא או מדרבנן). ומדברי הרמ"א (צט:ה) מבואר שכל היכא שנודע התערובות קודם שנתבטל בהיתר, הרי זה אסור.

ויש לומר שאדם בחי' לח, כי כן רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה יא) שהאדם בחינת מים, ולח בלח, הרי האיסור מבוטל ומותר.

ויש כמובן הרבה לפלפל בזה, ובענין דרבנן וכו', והשם יאיר עיני בתורתו הקדושה לאמיתה.

[בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע', עמ' תפט, כז"ל דהא קדש אבריך הוא ושכינתיה מתחברן כחדא בכמה חבורין עלאין וכו' וכו' אבל כלא בגין דקבהו"ש אנו מין במינו, דהכי הוו מחברין לעלא מן קדמת דנא, ע"ש.]

תנינא תורה לב

מבואר בתורה שהצדיקים הם 'גם כן' קנאים גדולים, והם כותבים את הקנאות שלהם -והכתב של הצדיק הולכת וצועקת בכל העולם ובכל העולמות – אז הרי הם ממש קנאים גדולים בעולם, רק שהצדיקים מסתכלים על העולם ועל התורות שלהם, והם מבינים שהקנאות עוד יגרום ח"ו לקלקל את השלום, אז הם שורפים את התורות והקנאות היתירה שלהם!!! ובזה הש"י שורף את הלחץ של הקליפות והכפירות מעם ישראל.

ומה שמי שנכתב בקדשה, שהוא הספרים הקדושים הנ"ל אמרה תורה ימחה בשביל להטיל שלום וכו' ספרי המינין שהם מטילין שנאה ותחרות בין ישראל וכו' על אחת כמה וכמה שימחו ויאבדו ויעקרו מן העולם, ע"ש.

כעין זה חז"ל עשו גזרה בכח קל וחומר כזו, עיין במסכת שבת קטז: א"ר נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן, כדי שיאמרו, בכתבי הקדש אין קורין וכל שכן בשטרי הדיוטות, ע"כ.

ענין שרפת ואבדת הקדושה כדי להחליש את כח הרע, וכז"ל כי ירבעם בן נבט שעשה שני עגלי זהב ואמר: אלה אלהיך ישראל (מלכים א:יב) והטעה כל ישראל אחריהם – היעלה על הדעת שהטעה עם רב בשטות כזה לעבד עגלים. אך בודאי היה בזה חכמות גדולות מאד מאד של אפיקורסות, ואם היה חס ושלום ח"ו רחמנא לצלן נמצא עתה דף אחד וכו' ע"כ. 

ע' בספר קנאת ה' צבאות להרמח"ל ח"ב פ' ירבעם היה מיועד למשיח בן יוסף, 'כי ירבעם הלביש את הקדושה בס"א בעבודתו, וזה גרם אח"כ שהעגל היה אומר "אנכי ה' אלהיך" ע"י גחזי כמ"ש רז"ל. ובעבור זה הוכרח ר"ע וחבריו למות על קדוש השם ע"ש כל דבריו הנפלאים, שלולא היסורין שמקבל משה רבינו היה כחות הטומאה של ארמילוס הרשע מקבלים כחות לעשות פלאות ממש. והנה מבואר שמה שירבעם הטעה את עם ישראל זה לא היה רק בחכמות של פיליסופיא וכדומה, אלא על ידי נפלאות ממש. אכן בסתמא דרש הרבה חכמות של דופי להסביר פעולת הפלאות.

תנינא תורה לג

כז"ל אבל מי שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, שאף על פי שנשמתו גבוה מאד, אף על פי כן גופו נוצר מטפה טמאה, ואיך אפשר לשנות זאת. נמצא שזה האיש שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, אי אפשר לו לשמח עם גופו כשמסתכל על התכלית, עכ"ל. ע' משכ"ל תורה קט.

ועין בזה בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון עשרים ד"ה ואברהם איהו אב המון גוים (בראשית יז:ה) ותחותה אתתקפי כלהו גיורין דמתגירן. אבל עוד לא אתכלילו בתקפא דיעקב, עד זמנא דאתי. עליהו כתיב ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה (ישעיה מט:כא), דהא אלין לבר אתילידו, ולא לגו, והוו בנין לס"מ ונוקבה, ועאלו לגו לבתר וכו' אבל תא חזי, דכלא איהו בגין גופא דאתבני בבנינא מסאבא. ובזמנא דגופין יתתקנו, דכתיב וראו כל בשר יחדו (ישעיה מ:ה), כדין כלא יתתקן תקונא שלים. אבל בגין דא, לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים יז:טו), עכ"ל.

תנינא תורה לו

והדפין של כריכה הם מחפים וכו', עכ"ל. י"ל שאכן כאשר האדם לומד מהספר כל כך עד שהכריכה נהרסת, מסוגל מאד שיזכה לאור של הספר.

תנינא תורה לז

עיין מסילת ישרים פרק י"ט על חסידות: אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו ולקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה (-ה"ע לשון זה א"ש כמו שרבינו ענה לרבי נתן איך זוכים לענוה ולעבדוה לשמה וכו'), הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם וכו' ע"כ. 

וכן גילה במ"א רבינו שעבודת השם מתחיל רק כאשר מרוצה אפילו בלי שום עולם הבא.

וכ"כ הרמח"ל בעוד כמה מקומות שתכלית העבודה אינה אפילו לתיקון נשמתו אלא לשם תיקון השכינה, עיין בספר אדיר במרום (עמ' נא, הוצאת רמח"ל), ובעוד מקומות. 

תנינא תורה מב – עיין חיי מוהר"ן אות נג ומש"כ שם.

תנינא תורה מד

ז"ל ובאמת אחר כל החכמות, אפלו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בתמימות בפשיטות גמור, בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך וכו', עכ"ל.

אולי יש בזה מה שמצינו בספרים הקדושים שהפרצופים של חכמה ובינה (אבא ואימא) אינם אלא מאצילות שני, דהיינו ממה שנפל בשבירה למטה בבי"ע, ואילו א"א נשאר במדרת אצילות עצמו, ולכן אבא ואימא אינם מלבישים אלא לזרועות א"א, בחי' חסד וגבורה שלו, ולא לבחינות חכמה ובינה שלו (כמבואר כל זה זה בספר פתחי חכמה ודעת, אות לו ( שערי רמח"ל קעז-ח). והרי מבואר שהחכמות עכשיו אינם בכלל חכמות. ואילו החכמה סתימאה של א"א נקראת תמים דעות (איוב לו:ד) כמבואר בספר אדיר במרום (עמוד קמג, ז"ל להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות וכו' ע"ש). כי עיקר החכמה הוא להיות תמים, ודוק.

תורה מו

בשם הבעל שם טוב זצוק"ל משל שמלך אחד הניח אוצר גדול במקום אחד וסבב באחיזת עינים וכו'.

המשל נמצא בספר דגל מחנה אפרים, והובא בספר נתיב מצותיך, אמונה – שביל החמישי אות א.

תנינא תורה מח

'ודע שהאדם צריך לעבר על גשר צר מאד מאד, והכלל והעקר שלא יתפחד כלל' עכ"ל. גשר זה הצדיק, ומובן שהוא צר מאד מאד כמידת היסוד (וידוע שסבא ישראל אמר על עצמו שהוא הגשר בין עם ישראל לרבי נחמן).

ונלע"ד שהגשר צר לא רק ברוחב, אל גם יתכן שתהא צרה וקצר באורך כי מבואר למעלה בתורה זו שלפעמים האדם יהיה ממש בפתח של הקדושה וכו', וכן עי' למעלה בתורה מז (תנינא) מהקלפה הדקה. ועיין בתורה עב (קמא). וע' בתורה קלג שחיזו דהאי עלמא הוא כמטבע קטנה שעומדת לפני העין (ובמסכת סוכה דף נב ורשעים נדמה להם כחוט השערה). 

וע"ע בחיי מוהר"ן (תקכב – שלא להתעקש עט) מענין היסוד ושורש העבודה שקפץ ודלג על העולם הזה והבליו. וע' תורה סד – ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות ע"ש.

ענין הגשר י"ל שזה ענין של עתיק, כמבואר באריכות בקל"ח פתחי חכמה, שדרך עתיק כל מעשינו בעולם הזה נחקקים לנצחיות, עיין שם. כי כן צידדנו שעיקר ענין רבינו הוא בחי' עתיק (ובהקדמת המסדר והמלקט לספר חכמה ותבונה כתוב שבפירוש אמר רבינו ז"ל שכל תורתיו הם מעתיק). ונראה שגם ענין בלבול העצה המבואר בשיחות הר"ן אות רנה, הוא גם כן ענין הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק, ודו"ק.

ובשיחות הר"ן אות קפה רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה לעשות הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם ולימות המשיח ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ, מראה גם כן קצת על ענין זה.

ע"ע ילקוט מעם לועז אבות ו:ט – שהעולם הוא ים גדול והזמן הוא גשר עליה בלי מעקה ברוחב אמה. עיין שם.

שלא להתפחד

ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא ליתן לו קיום.

אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים. וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום להאריך.

אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד את עצמו.

וכן תראה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" - שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.

תנינא תורה נ

ואי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל, ע"ש. כ"כ בקמא תורה רלג, וע"ש מש"כ בס"ד.

תנינא תורה נד – הבחירה ביד האדם לעשות כרצונו

עיין תנינא תורה קי

תנינא נו

(– שיחות הר"ן קלט)

כשיש להאדם לב איך שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם וכו' כי האלקות הוא בלב וכו' נמצא מי שיש לו לב ישראלי אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו, כי אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כנ"ל עכ"ל.

עמש"כ על הקבצן בעל החטוטרת שלא זכה אלא להיות מיעוט מחזיק את המרובה.

ועיין בבראשית רבה (ה:ז) אמר להן יהושע, ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם, הדא הוא דכתיב ויאמר יהושע בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם, ע"כ.

תנינא תורה נט

יש זריז ונשכר זריז ונפסד (פסחים נ:) וכו' ועל כן מי שהוא צדיק מנעוריו והולך בדרך הישר מימיו, מדרגא לדרגא, כמו שכתוב באברהם (בראשית כד) ואברהם זקן בא בימים – שאברהם בא לדרגא שלו על ידי הימים, כמובא בזהר (חיי שרה דף קכט.) כי בן שלש שנים הכיר את בוראו (נדרים לב), והיה הולך תמיד מדרגא לדרגא. ומי שהוא בבחינה זו, הוא מפסיד על ידי הזריזות, כי כשהוא זריז גדול, ורץ בזריזות ממצוה למצוה, אזי הוא מפסיד על ידי זה את בחינת הקדשה וכו' ע"ש.

והנה ק"ק כי בכל מקום אברהם אבינו הוא הדוגמא שממנו לומדים זריזות. ועכ"פ אינו סתירה לדברי רבינו כי יש לומר שאברהם אבינו היה זריז רק בזמן ובמקום הראוי, וכלשון רש"י במסכת פסחים (ד.) 'ומכל מקום בלילה לא הקדים.'

תנינא תורה סא

ע' חיי מוהר"ן תקסח ומש"כ שם.

כי בחלום שאז השכל נסתלק ואין לו רק כח המדמה אזי ברבע שעה יכולים לעבר כל השבעים שנה וכו'. ע' ענין זה ביחוד היראה לרמח"ל, פירוש מאמר הזוהר – פקודא קדמאה (עמ' שיד).

ע' במסכת חולין נח: לענין הזבוב שאינו חי יותר משנה, והא יש משל עליהם שהם חיים שבע שנים והגמרת מתרצת: בשני דידהו, פרש"י רגעים הן.

תנינא תורה סו

הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל וכו'. ע' חיי מוהר"ן אות ד"ש ומש"כ שם.

תנינא תורה סז

מבואר שחרבן בית המקדש הוא בחי' שקיעת האור. ולכן ביום שנחרבו הבתי מקדש (שהיה מוצאי שבת) נזדמנה בפי הלוים לשיר על הדוכן השיר של יום ד' - היום שכתוב בו יהי מארת (ערכין יא:).

ד"ה אבל יש ח"ו וכו' בעלי שמות וקדריים שקורין 'טאטירין', ע"כ. נראה שידוע שטטרא בלשונם פירושו ארבעה. ולכן דוקא צריכים השיר פשוט כפול משולש מרובע בשם הצדיק האמיתי ראש בית, להשקיע הבעלי שמות וקדריים הנ"ל. וזה התיקון של חסידי סקוורא, שסקוור באנגלית זה מרובע, כנ"ל.

תנינא תורה סח

ד"ה וכן להיפך: שיהיה מראה למי שהוא למעלה בבחינות שמים שהוא להיפך שהוא רחוק מאד ואינו יודע כלל בידיעתו יתברך בחינות מה חמית מה ידעת וכו', כי שם למעלה בשמים שם דייקא שואלים איה מקום כבודו, ולהיפך למי שהוא למטה בארץ ממש יהיה מראה לו כי ה' עמו כי מלא כל הארץ כבודו ע"כ.

הרי זה מבאר הענין המובא בתנינא תורה ז', שהדרי מעלה זוכים לבחינת מה חמית, וזה תכלית השגתם, והצדיק צריך להביא אותם להשגה זו, וגם להכליל אותם בהשגת הדרי מטה. והרדי מטה, הצדיק צריך להביא אותם לתכלית השגתם שישיגו מלא כל הארץ כבודו, וגם להכליל אותם שישיגו בבחינת מה חמית.

תנינא תורה עב

אבל זה המנהיג צריך שיהיה פרוש גדול בקדשה גדולה, ואז דוקא הוא יכול להיות מנהיג ישראל וכו' ועל כן משה רבנו שהיה קדוש ופרוש גדול מאד על פי הדבור כמו שכתוב (דברים ה:כח) ואתה פה עמד עמדי וכו' (ועמש"כ שם הענין של 'אתה פה' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) ע"ש.

ובזה יש לפרש הגמרא במסכת פסחים (כב: ובעוד מקומות) כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע (דברים ו:יג) לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא ר''ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ע"כ. י"ל שהא דפירש, ודאי הוא הבין שאת לרבות תלמידי חכמים, אלא שהא גופא הבין למעשה שהוא הוא התלמיד חכם אז טרם שיפרש וידרוש הא מילתא, פירש, וכמו שכ' רבינו כנ"ל שצריך שיהיה פרוש גדול. עד שבא רבי עקיבא דכבר קיים בגויה את הפרישות כידוע שפירש עשרים וארבעה שנים מאשתו וכו', ודרש להדיא את לרבות תלמידי חכמים.

לקמ"ת עב: ז"ל והגרים באים מקדשת הזווג של הצדיקים כמש"כ ואת הנפש אשר עשו בחרן ואיתא (זוהר שלח לך דף קסח) שאברהם ושרה בעת שהיו עקרים הולידו מזוגם נפשות הגרים וכו' מכל שכן קדשת פרישותם עכ"ל.

ע' שער הגלגולים הקדמה לד שלידת הגרים זה מפרישות מהזיווג, וכן אברהם היה פורש משרה שהיתה עקרה (חוץ מאביי שהיה כל הנר”נ שלו מקין ע”ש), וצ"ע.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב: השפלות של משה משרש בכל אחד מישראל, והוא מנח ושוכב אצל כל אחד ואחד בבחינת שכיבה ומיתה. ע' מש"כ בלקוטי נ נח בערך רגש, פרק למה (לפעמים) איני מרגיש שום דבר באמירת נ נח נחמ נחמן מאומן. שיש לפרש בזה הפסוק כי לא יראני האדם וחי ע"ש.

תנינא עב: “תחיה שיהיה לעתיד יהיה רק להשפלות": בזה י"ל לשון התפילה (שמונה עשרה) מחיה מתים ברחמים רבים, י"ל שהרחמים רבים של השם יתברך, הוא זה שמנהיג את העולם בדרך כזה, שהאדם יכול להרכיש לעצמו את הענוה הזו המסותרת לגמרי, שאי אפשר להשיג אותו בעולם הזה, כי הוא חלק לעולם הבא, וכל מצוה ופעולה טובה ומחשבה טובה ולימוד לשמה רוכש להאדם חלק אלוה ממעל של ענוה. ובאמת השם יתברך ברא את העולם לגלות רחמנותו, וברא את העולם כדי שהאדם יזכה לתכלית העונג בידיעת השם יתברך ובהתאחד אתו יתברך. והרי כל זה כלול בענוה הזה האמיתי שקם לתחיה, הרי מחיה מתים ברחמים רבים.

תנינא תורה עד

כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ. כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליצאת מצרים. ועכשו... (ולא סיים), עכ"ל.

ובלקוטי הלכות (או"ח ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:כה) כתב שהבין שהכוונה שעכשיו כל ההתחלות מפורים, ור' נתן מטבריה כתב שהוא שמע ממנו שעכשיו כל ההתחלות מרבנו.

והנה להגיד שעכשיו כל התחלות מפורים, לכאורה זה ממש להיפוך מהמבואר שם בתוך התורה שפורים הוא הכנה לפסח. וחסר הרבה מאד, שהרי העיקר חסר.

ולולא דמסתפינא נלע"ד שזה עוד הוכחה למה שכתבנו בס"ד בלקוטי נ נח שענין רבינו הקדוש הוא דייקא לתקן בתיקונא דסיפא. והרי מובן לפי זה שלא סיים להגיד שעכשיו כל התתחלות, כי ההתחלות כבר היו, ועכשיו מתקנים את הסוף, וזה דייקא ענין של פורים, שרואים איך שהכל צפוי מראש בחכמה לטובה, אלא שבתחלה, בעת שעדיין היו עובדים על תיקונא דרישא, עוד היו לוקחים את פורים מבינת הראשי תיבות, מ'מצרים ו'לא י'ראו פ'ני ר'יקם, ללכת איתו לקראת הפנים, לתקן בתיקונא דרישא בפסח-פתח, בשער הכניסה. אבל עכשיו אנו מתקנים את הסיום, ואי אפשר לסיים אלא להבין שהכל עומד להתגלות מתוקן (ועיין בלקוטי הלכות יורה דעה ב' הלכות בהמה טהורה ד:כה – פורים שכל ההתחלות ממנו, הוא מכח הגאולה העתידה של משיח, הרי עוד הוכחה לדברינו שכוחו של פורים מהסיפא).

וי"ל שזה בחי' פורים, כי פר הוא בגמטריא מנצפ"ך כידוע, והם האותיות האחרונות שמסיימים את התיבות.

פעם פרשתי את הענין שעכשיו כל התחלות מפורים, שמפסח התחלנו לצאת מהשעבוד והעבדות לחרות, וקודם פסח היינו כל כך משוקעים בטומאה וקליפות שכל העבודה שלנו לצאת לא היה בכלל בקדושה, עד שזכינו להגאל. ומפורים ואלך זכינו שאנו כל כך קשורים בעמקי נפשינו להשם יתברך, שאפילו זה שאנו מתחילים לצעוק ולשאוב ולהשתדל לצאת לחירות, גם זה בעצמו הכיסופים וההשתוקקות וההשתדלות, זה נחשב לנו וחשוב מאד.

נ נחמן מאומן ע"ה = פורים. אדר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ, נחמן מאומן = פר"ה, כמבואר בלק"מ (תנינא עד) ששבת פרה הוא הכנה לפסח. והרי כל התחלות מפורים, התחלה זה בחי' י', נקודה, והוא בחי' מרדכי היהודי (-יו"ד), אדר עם י' ראשי תיבות ר' ישראל דב אודסר.

מ'מצרים ו'לא י'ראו פ'ני ר'יקם ר"ת פורים כמובא (לק"מ תנינא עד). היינו לעשות באחוריים (כי לא יראו פני) שיעלה לגמטריא ריקם שהוא עם הד' אותיות בגימטריא נ נח נחמ נחמן. וזה 'כי בו יצאת ממצרים' יצאת, י' מיני נגינה צא"ת = נ נח נחמ נחמן מאומן. [וע"ע בלק"מ תורה מט שענין אביב ופסח הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע ע"ש].

תנינא תורה פ

סודות התורה = ד' אמות של הלכה.

תנינא תורה פב

ועקר התשובה הוא בחדש אלול, כי הם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה. והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קשר את עצמו אפלו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב (שמות לב:לב): "ואם אין מחני נא". וזה פרוש (שמות ל"ה): "ויקהל משה" וכו' - שמשה היה מאסף ומיחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפלו עם הפחות שבפחותים.

והנה צ"ע כי הלוא הפסוק הזה, מה שמשה רבינו אמר ואם אין מחני נא היה בי"ח תמוז, ומבואר היטב ברש"י שבארבעים יום של י"ח תמוז עד כ"ט אב משה רבינו עסק בתפילה להש"י למחל ולסלוח לעם ישראל, עד שהש"י נתרצה והזמין את משה רבינו שוב לעלות אליו ונתן לו את התורה שנית. ולכן צ"ע איך רבינו לומד מזה הפסוק על ההנהגה של אלול, הלוא זה ההנהגה של תמוז שהוא עבודה אחרת לגמרי מקבלת התורה של אלול. ואפילו שנאמר שלכן רבינו הביא את הפסוק של ויקהל משה שהיה ממחרת יום כיפור, ומוכיח שמאז מי"ח תמוז עד לאחר יו"כ משה רבינו היה עוסק בזה הענין להתאחד עם אם ישראל, עדיין קשה איך מוכיח בזה במיוחד על חודש אלול.

ועוד צ"ב בתורה זו מה שרבינו כותב כל זה שכך עשה משה, ויכולים לפרש שכך עשה משה, ולכן כיון שמשה הצליח, נמצא לפי זה שכל עם ישראל מקושרים היטב להצדיק בימים האלו, ולכן הם ימי רצון ועת מוצלח לעבודת השם, ולפ"ז אולי יש ליישב הקושיא הנ"ל שרואים שעיקר הצלחת משה רבינו להשיג מבוקשו היה בימי אלול, כמו שאמרו חז"ל, ולכן הוא עת רצון בשבילנו.

אכן מלשון רבינו שמשה רבינו עשה דרך כבושה וכן בהתחשבות שתורה זו ממש חלק מתורה ו', לכאו' רבינו לא סתם מגלה לנו הדרך של משה רבינו, אלא מראה לנו שכן ראוי לכל אחד מישראל להתנהג כך.

ואולי נוכל לפרש על דרך דרוש, שהנה בטענת משה רבינו מחני נא, הוכיח שהש"י עוד יתחדש התורה בנתינה השניה, והנתינה השניה יהיה עוד מקושר מאד כפי נשמות ישראל, כי כל נשמה נשרש באות מהתורה. ולכן דוקא חודש אלול שאז הש"י מסר את התורה שנית למשה רבינו, אז הוא מסוגל להתאחד עם כל אחד מישראל, כי אז כל אחד נקבע בתורה.

והנה התקשרות של משה רבינו עם כל אחד מישראל אפילו מהפושעים, לא היה שהלך לדבר איתם וכדומה, אלא שהתפלל אליהם (או כפי הדרוש הנ”ל, גם על ידי אותיות התורה), ואולי בזה שונה עבודת השם של איש פשוט, שגם עליו להתחבר לכל אחד מישראל, אבל הוא כבר צריך לעשות התקשרות גשמי (וכמו שמבואר בלקוטי הלכות שהצדיק שולח אנשיו למקומות נמוכות וכו').

זה הענין שדוקא בחודש אלול משה רבינו היה מקשר את עצמו לכל אחד מישראל, לכאורה הוא מענין והלכת בדרכיו, כי כן ידוע שבחודש אלול המלך בשדה ויורד כביכול אל כלל ישראל, ולכן עלינו לנהוג כן גם אנחנו.

תנינא תורה פג

משיח, מקוו של עולם, עיין מש"כ בערך משיח, וענני, שהוא מלך המשיח, בגמטריא מקום.

ושאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור וכו' ואז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה – עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות צא.

שעל ידי הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמהון באהבה וכו' ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות וכו' ע"ש. דבר זה פלא גדול, איך על ידי בושה של זה, מהפך נשמה נפולה לצד זכות. ואולי יש להבין את זה לפי הדרך השני שביארנו את תורה אזמרה – תורה רפ"ב, על פי הרמח"ל ע"ש.

בשולחן ערוך, יורה דעה כח:ב הרמ"א פסק ז"ל מי ששחט פעם הראשון מברך שהחינו על הכסוי ע"כ, ובבאר היטב הביא דעות שחולקים על זה, והש"ך הניח בצ"ע למה כסוי הדם שונה מתפילין וכו' ע"ש. ואולי י"ל מצד גודל ענין המצוה של כסוי הדם שרבינו גילה כאן.

תנינא תורה פה

דרך לבית א-ל מלוז – מהערף.

בית אל עם האותיות = 448, לוז = 43, הרי 491, וזה דרך העורף, דהיינו באחוריים, נ נח נחמ נחמן מאומן.

אגוזים הנקראים לוזים הם רומזים לבחי' לאה שהוא בעורף וכו' ע"ש.

יש להאיר שבאנגלית אגו, זה האנוכית שיש להאדם, אגוז, זה לשון רבים. לוז, באנגלית, זה לאבד. אז אגוזים לוזים, זה לשון לאבד את האגו!

לוז בגמטריא גם – כינוי ללאה (עיין בספר עץ חיים, שער לח, פרק ה מ"ת, ובספר קהילת יעקב ערך גם). ועיין לקמן הפסוק שמוכיח כדברי רבינו כאן.

לאה שהוא בעורף שהוא נוק' ראשונה ואח"כ נכנסין לבית המקדש שהוא בחי' יעקב קראו בית אל וכו' וכו' שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה יכול לבא לבחי' רחל, ע"ש.

יש לזה רמז בתהלים (קמו) עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השמר אמת לעולם. הראשי תיבות של: השמר אמת לעולם: לאה, הסופי תיבות של: בם השמר אמת לעולם ע"ה בגמטריא רחל בית אל (ע"ה בגמטריא תרפ"ב השנה שסבא קיבל את הפתק!).

ספר אדיר במרום (עמ' רמ – ספינר) כז"ל ויאהב יעקב את רחל (בראשית כט:יח) מגמת יעקב הוא לרחל תמיד, אלא שיוחצא משם מה שיוצא, לפעמים התעוררות רחל, ולפעמים התעוררות לאה, בכל הבחינות הפרטיות שיש. והזה זה סוד: ותצא לאה לקראתו (בראשית ל:טז), כי לאה היא תמיד היוצאת לקראת יעקב, כי כוונת יעקב אל רחל, אלא שמשם נולד התעוררות לאה היוצאת ומזדמנת לזיווגה, והבן היטב. וזה סוד: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וכו' (בראשית כד:סג), כי הנה יצחק הולך לתקן לרחל בכח הגבורה שלו, כנ"ל בסוד: וישב ויחפור בארות וכו'. אך מכח התקונים האלה מזדמנת אליו לאה להזדווג, שהיא רבקה שניתנה ליצחק. ונמצא לפי זה שאף על פי שאנחנו אומרים שכשבאה לאה פב"פ עם ישראל, אז נשאר מקום לרחל שעולה עד הדעת. אינו שפניית המקום יגרום זה. שהרי בלילה אינו כך. אלא אדרבא, זווג לאה עצמה נמשך מפני היות כח זה ברחל להתעלות עד למעלה, בכח חזרת תפלת שחרית כנ"ל. ולכן תפנה לה לאה מקום, והיא תבוא פב"פ בזווג, ואז נמשכת רחל למקום הראוי לה להמשך. והנה זה סוד: ויהי בעלות המנחה, והיא לאה העולה מעצמה, בסוד: ותצא לאה לקראתו, כי בעוד שהז"א מכוון לתקן רחל בכח הגבורה, עולה משם זאת המנחה שהיא לאה, עכ"ל.

ועמש"כ כאן רבינו: והנה בבוקר והנה היא לאה (בראשית כט:כה – ויהי בבקר והנה הוא לאה)....

והנה עוד כתוב (בראשית כט:ל) ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. גם כינוי ללאה, ובגמטריא לוז כמו שהבאתי לעיל. הרי שכאשר בא אל רחל, קודם פגש בלאה, ויבא גם אל רחל. 

בתפילת שמונה עשרה של מנחה של שבת. אברהם יגל יצחק ירנן. יגל בגמטריא לו"ז, ירנן בגמטריא: לאה רחל לאה.

כי על הגוף נאמר שכבי עד הבוקר שהוא עת התחי', והנה בבוקר והנה היא לאה, היינו עצם לוז שע"י נתבנה הגוף ע"ש.

לפי זה מובן הסגולה שרבינו כתב בספר המדות (ערך שנה אות ד) מי שאינו יכול לישן, יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ. כי השינה היא מה שצריכים לעשות להגוף כדי להגיע לעת התחיה כנ"ל. 

דברי רבינו בתורה זו קשה מאד לעמוד על פשוטן, כי כותב שלוז היא בחי' הקדקד וכתיפיו, וזה נחמו נחמו גמטריא קדקד, ואיך יכול להיות שהקדקד הוא בחי' ערף? ואפילו שבת נחמו רבינו כותב שזה בחי' ערף. ונראה לעניות דעתי הדברים מפותחים היטב על ידי מה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (קנד- ספינר, רנ – מכון רמח"ל) ז"ל: 

דע כי שני ראשי הכתפין דא"א, מהם נעשה הדעת בז"א. כך כל הכתפין מתלבשים באו"א והאור נמשך בתוכם, ואחר כך מהם נעשה מוחין חו"ב בז"א. והאמת כי דעת דא"א הוא עומד כאן בין הכתפים, ועל כן מכחו נמשכים הקוצין האלה בכל תקוניהם עד כנגדו, דהיינו – עד בין הכתפים, ואז מתפשטת ההארה בכל הכתפים. ... הנה מוח הדעת ממשיך הקוצין בכל כחותם למטה כנגדו, ואז מקבלים זה האור הגדול ראשי הכתפים, שמהם יעשה הדעת בז"א, והם נקשרים בקוצין האלה מכח ההארה הזאת, עד שאחר כך אפילו בז"א עצמו יוכלו להמשיך אור הנימין האלה וכו' וכו' מכח[ו] יקבלו ההארה גם שאר ב' המוחין חו"ב, ואז יוכלו לבקוע במצח דז"א ולצאת לחוץ בסוד תפילין, וגם יחזרו לאחור ויעשו הקשר בעורף... כל מאור למטה לפי פעולותיו צריך שיהיה לו שורש בא"א, להיות נמתק ונשגב מן הס"א. והנה העורף בז"א הוא מקום יניקת הס"א, ושם צריך שיהיה לה הכפיה, והוא באמת סוד (בראשי מט:ח): ידך בערף אויביך... וכו' ... והאחור הוא המקום שאין האורות מאירים, וכך הם פנים ועורף. והס"א אינה יכולה לאחוז בפנים כלל, אלא באחור. ועל כן למטה בעורף יש יניקת הס"א כנ"ל, כי הוא המקום הראשון שהיא יכולה להתחזק, ומשם היא מתגברת לינק וכו' אך בא"א ודאי אינ יונקת, אלא שצריך ליעשות שם תיקונים לצורך מה שיהיה למטה (בז"א). והתיקון הזה יהיה לעשות שגם בעורף יהיה בחינת פנים, פירוש: המשכת האורות וכו' וכו' שסוף השערות מתקשר ברישי כתפין, זה גורם שיאירו הקוצין האלו גם בז"א בדעת שלו, והוא מכה בעורף והאור נכנס לפנים בדעת שהוא הנקשר בו בא"א. אבל נמשך גם כן בחו"ב כמו שנמשך למעלה בכתפין עצמם. ואז הם בוקעים המצח (של ז"א) ויוצאים לחוץ, ובקיעה זה עשויה להחזיק כח הקדושה הרבה, והוא ענין (דברים כח:י) וראו כל עמי הארץ וכו' וכו' ואז הבחינה הזאת חוזרת (ע"י הרצועות) עוד לעורף לכפותה, וזהו בחינה אחרת – שקר של תפילין שהוא ד', בסוד ד' דיחודא, ובכח זה מכפה את הס"א ואת האומות הרבה. והאמת: 'כי כלהו כתיבי באדרעיה' (ברכות ו:), כי תפילין של יד הם סוף התפילין של ראש, ושם (ביד) הקשר הוא יו"ד. ועל זה נאמר (בראשית מט:ח) ידך בעורף אויביך, כי התפילין דיד הם תפילין דראש בנוקבא. ונמצא זה הכח לפכות הס"א, בכח הי' והד' האלה. וכו' וכו' והנה הקשר היוצא לאחור הוא ממתק העורף כנ"ל, שהוא האחור הראשון שבפרצוף שמשם תלוים כל שאר האחוריים, וזה צריך מאד שיהיה ממותק וכו' וכו' ... עכ"ל.

והרי כבר מבואר איך שכל הבחינות האלו של הכתפים והקדקד ולוז כולם באים מכח הערף. וזה בחי' ידך בעורף אויבך, וא"כ הרי זה גם בחי' שבת, כמו שרבינו גילה בתורה נז, שסגולת אכילת וענג שבת הוא "להשבית אויב ומתנקם (תהלים ח)". 

ועוד מבואר ברמח"ל שם (קכב – ספינר) שטל תחיה, שעל ידי תחית המתים, גם הוא בא מבחינת הערף מכח א"א (אלא שהנ"ל בא בעיקר מבחי' הדעת ומבחי' הקוצין והנימין, ואילו הטל בא מבחי' החוורתא) ז"ל עוד אור אחד נמשך מן החכמה סתימאה דרך השערות מאחורי העורף, ומגיע אל המוחין האלה שבז"א ומאיר בם. וזה אור שאינו יורד ממדרגה למדרגה כמו אותו של המזלא (-המבואר למעלה שם שעושים המוחין שלו), אלא מחבר הח"ס בסוד יו"ד ה"א וא"ו אשר שם, עם המוחין דז"א שהם גם כן יה"ו. והוא סוד: חכמות בחוץ תרונה (משלי א:כ). והנה זה הט"ל יורד מבחינת הגולגלתא, פירוש – שאינו לפי ההתפשטות האצילות הנמשך מח"ס כנ"ל, אלא מבחינת הגולגלתא שהיא שליטת הנהגת א"א כנ"ל,  ולכן יורד מיד בלא התפשטות. והנה על כן אמר: ומהאי גולגלתא נטיף טלא וכו', כי הוא הטל היורד דרך השערות שהם בוקעין הגולגלתא ויוצאים, וזה יורד טיפין טיפין דרך השערות האלה. וזה הטל נקרא (ישעיה כו:יט) טל אורות, מפני שהוא מסוד הגולגלתא כנ"ל ומאיר מבחינת החוורתא. ועל זה נאמר: שראי נמלא טל וכו' ע"ש.

הרי שגם טל התחיה בא דייקא מבחי' הערף.

ויש עוד קטע ברמח"ל שנראה לענ"ד יביא עוד הבנה לדברי רבינו כאן.

בספר אדיר במרום (עמ' תפז, מכון רמח"ל) ז"ל ותבין גם כן איך עיקר גילוי ההנהגה היא בדעת, כי הוא המתגלה ומפתשט, בסוד: ובדעת חדרים ימלאו (משלי כד:ד). והאמת כי הדעת סוף הכתב, והיינו כי סוף כלי הכתר נעשה כלי לדעת, כי למוח הדעת עצמו אין יש כלי פרטי. והנה על כן תראה שהקטן אין לו דעת, וכמו שהולך וגדל יתגלה בו. כי כבר אמרתי: הכתר הוא תמיד רחמים, והוא איננו מתגלה עדיין בעיבור, ולכן אין בו דעת, ומתחיל להתגלות אחר כך, ואז יתחיל הדעת, וגם תדע כי באמת ההנהגה אינה אל בו"ק, אך מלכות הוא רק לעליתה, בסוד שבת ויום טוב. והנה היא נשרשת בכתר, בסוד: כתר מלכות, כמ"ש לך כבר. ובאמת בהתגלותה בסוד שורש זה, אז יהיה לספירות עליה. ונמצא לפי זה שבהיות הדין מתגבר יגרום לכתר להתעלם, ונשאר ממילא כמו מתעלם הדעת, ולא נשאר להנהיג בסוד הדין אלא חו"ב וו"ק, ומלכות תהיה בלא כח. ובבוא עוד אורות, הנה כן בדרך זה יתגלה הכתר, וממילא יגיעו הדברים לדעת, ואז יאיר האור לחו"ב לצורך הו"א, ואחריהם למלכות לצורך העליה, ע"ש.

ונראה שכן הענין להגיע לבית אל, שהוא בית המקדש, בחי' מלכות, וגם בחי' דעת, כי כל מי שיש לו דעת כאילו נבנה בית המקדש, על כרחך יצטרך התגלות והמשכת דעת, והנה היא לאה שעומדת במקום הדעת, ועל כרחך היא תעורר ראשונה.

ש"ן – שבת נחמו. ש"ן זה גם כן הראשי תיבות של נחמן (בן) שמחה. ערף, זה בחי' אחורים, הרי רמז שעיקר הנחמה נ נח נחמ נחמן מאומן. ש"ן זה ג"כ בחי' חו"ב, כי יוד-הי, בגמטריא ל"ה, כפול י', הרי ש"ן (אדיר במרום עמ' תקכ, מכון רמח"ל). 

בספר ציוני ריש פרשת ויצא הביא ז"ל למה נקרא שמו לוז א"ר אבא בר כהנא הנכנס בה טורף מצות ומעשים טובים, רבנן אמרי מה לו"ז אין לה פה כך אין אדם יכול לעמוד על פתח' של עיר. א"ר סימון אילן לוז הי' עומד על פתח' של עיר, והלוז הוא חלול ועומ' על מער' והיו נכנסין דרך הלוז למערה ומן המער' לעיר וכו' ע"ש. וי"ל עיר בחי' רחל (עיר היא בחי' מלכות, כמבואר בכ"מ ובספר אדיר במרום עמ' תעז), הרי שהדרך לרחל אינו אלא דרך לאה. 

עוד כתב שם ז"ל בפרקי דרבי אלעזר מצאתי רב אמר אנא הוית בכרכי הים ושמענא דהוו קריין לגרמא דשדרא דאשתאר בקבר' מכל גופא, בתואל רמאה. שאילית עליה, אמרי, הוא ברישיה דחויא דאיהו רמאה וההוא גרמא הוא רמא' מכל שאר גרמין, דתניא א"ר שמעון ההוא גרמא למה אשתאיר יתירא מכל שאר גרמין משום דאיהו רמא' דלא סביל טעמא דמזוני דבני נשא כשאר גרמין, ובגיני כך הוא תקיף מכל שאר גרמי, והוא להוי עיקרא דגופא, וגופא אתבני מיניה, הה"ד בת בתואל הארמי. ותאנא אמר רבי שמעון הוא רמאי ומעולם הוא רמאי שכן יצר הרע דאיהו רמא' הה"ד בת בתואל הארמי גרמא רמא' וכו' ע"כ. והנה כבר הבאתי מהרמ"ל שרבקה בת בתואל בחי' לאה, והיא יצאה לקראת יצחק וכו' ע"ש.

תנינא תורה פז

ר"ת אלול ובאמצע תאבה האשה, עמש"כ בס"ד בתפילת שחרית – והיה עם שמוע.

תנינא תורה צא

עיין מש"כ בפרשת תולדות כז:יג, שתורה זו מרומז במילים קח לי.

ועיין מש"כ בתהלים ל:ב.

תנינא תורה צה

'אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה, אזי זה וזה אינו עולה בידו וכו' הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכונה שאינו יכול לשמע היטב וכו' כי העקר לדבר הדבור באמת לפני השם יתברך בלי שום מחשבות אחרות כלל כנ"ל. ואם יזכה לבכיה באמת – מה טוב, ואם לאו – לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה כנ"ל.'

נלע"ד שגם ענין זה תלוי בהאדם (וכמו למשל חידושי תורה שרבינו התנגד למה שרוצים דוקא לחדש, ואילו לפי שש"ק רבינו צוה את רבי נתן לחדש איזה חידוש כל יום וכו'), כי יכולים לזכות שיהיה הבכיה בהישג יד. ויש שני מיני בכיות, יש בכיה מהרגשת החסרון והצער, ויש בכיה על ידי הכרה בהשם יתברך (ולכאורה זה העיקר, ולכאורה על זה כוון רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה לו:ד לבכות בקריאת שמע). ואפילו לאלו האנשים צריכים לשמור את הכלל שגילה רבינו פה, ולכן יש דרך טוב להתנהג ולבוא לבכיה שלא תהיה מחשבה מבלבלת, והוא שיקבע בדעתו שאין לו שום גבול של זמן או שום עיכוב משום דבר עד שהוא ישבור את לבו בבכיה לפני ה', ולא איכפת לו אם יקח זמן שיקח – יש לו כל הזמן שבעולם, ולא משנה אצלו כלל, הוא חפשי מהכל עד שישיג מבוקשתו, עד שדעתו חזק בזה וירגיש ממש בנחת בלי שום לחץ, ואז ישים אל לבו טוב הדיבורים שהוא אומר לפני ה' ויראה לעצמו להגיע למחוז חפצו.

ומי שיתרגל בזה, אפילו כאשר הוא נחוץ בזמן ובסביבה וכו', עם כל המניעות עם כל זה יצליח בקלות להשיג המוחין הנ"ל. (ומצאתי עצה שעזר לשים כמה אצבעות עמוק בפה ולנשוך….). 

וכל זה לענין להשיג הרגשה של החסרון והצער, אבל העיקר לזכות להשיג הבכיה על ידי דבקות, ומי שיזכה להתרגל לדבק עצמו חזק בהש"י (שזה בעצמו ע"כ בכל התנאים הנ"ל שיהיה משוחרר מכל הלחץ וכו') יבוא ממילא כל פעם בהתדבקותו לדמעות.

הרי חדשנו שמה שרבינו אומר לא לחשוב על הבכיה רק לשים כל הכוונה בהדיבור, אין זה להתפטר לגמרי מהתקוה של בכיה בלב נשבר, אלא ישים בלבו ובמחשבתו ובלב הדיבורים שלו העוצמה הדרושה להגיע להבכיה, וידע בנפשו כל התנאים הדרושים, שלא יהיה מעוכב משום לחץ, אז ממילא בודאי יבוא לבכיה בעזה"י. וצריכים לזכור מה שרבינו ענה על השאלה מהיכן לוקחין לב דהיינו איך זוכין שיהיו הדבורים בהתעוררות הלב (חיי מוהר"ן תמא): תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלת התועררות הלב, העקר הוא האמירה בפה. רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא, ע"כ (וע' פרפראות לחכמה, רפה:א).

וע' מש"כ בתורה ט (קמא), שאפילו מי שבוכה הרבה לאו דוקא השיג הבחי' של שפכי כמים לבך, אז בודאי אין לעסוק סתם לבוא לבכיה, אם לא כמו שביארנו פה, שמשים עוצמה ודרישה בתפליתו והגיון לבו שיהיה עד בכיה ושברון הלב לגמרי ב"ה.

ויש להעיר ההבדל, שלענין שמחה רבינו אומר לעשות את הכל, לאמץ ולעשות כאילו שמח – הכל, מה שאין כן הפוך על הפוך לענין בכיה.

ובענין העוצמה של הדרישה, חשוב מאד להרגיש היטב שאתה ממש מול הא"ס ב"ה שהוא מקומו של עולם והוא שומע היטב, וכל מציאות העולם הוא רק רחמנות (כי כן ברא את העולם להראות רחמנותו), ואין מי שהשיג גודל רחמנותו. [ועיקר הרחמנות הוא דעת, והדעת הוא כבר היחוד עם הש"י]. ועוד יש דרך לראות את עצמך כנופל על האדמה ומתחנן על נפשך, ולראות את עצמך כאילו פצוע קשה ר"ל. גם יש להתיגע בתפלה, כי בזה שהאדם יגע, יותר קרוב הוא לשבור את לבו. ותמיד לדבר כפי נקודת האמת של אותו רגע, ואכמ"ל. 

וע"ע בספר המדות בכיה ח"ב א. מי שאינו יכול לבכות, יסתכל על הרקיע, כי הוא גרם בכיה למים, ע"כ. ע' תשובה נט מי שאינו יכול לבכות, הסגלה שישב במקום ששופכים שם שני נהרות ביחד, ע"כ.

תנינא תורה קט

שמקום גניזתם של הצדיקים אמתיים הוא קדוש בקדשת ארץ ישראל ממש, (ובודאי אינו ארץ ישראל ממש), ע"ש. במכתב הרב דמעזבוז כ' שמעתי אשר אא"ז הרה"ק ה"ר נחום מטשרנובל היה על ציון הבעל שם טוב הקדוש ז"ל בימות החורף והיה אז שלג רב וכפור גדול וחזק, והוא עמד על הציון בפוזמקאות בלא מנעלים, ושאלו אותו על זה, ואמר שהוא מכוון ועומד על הרצועה של ארץ ישראל לכן אינו מרגיש את הקור, ע"כ.

עיין במדרש לקח טוב על הפסוק (שמות ג:ה) כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, וביהושע כתיב (ה:טו) קדש הוא, לפי שארץ ישראל היתה כלה קדושה, והמקום ההוא מכלל ארץ ישראל, ואמר קדש הוא. אבל המדבר לא היה קדוש כלו אלא מקום הסנה, לפיכך אמר 'אדמת קדש הוא', מחמת המלאך שנראה במקום, עכ"ל.

תנינא תורה קי – כיצד הוא הבחירה

שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה ע"ש.

ועיין לעיל תנינא תורה נד, שמבואר שרק לישראל יש להם בחירה על כל דבר ז"ל כי אצל אחרים יש דברים שהם מכרחים בהם, אבל אצל איש הישראלי כל דבר ודבר שהוא עושה, כגון לנסע לאיזה מקום וכיוצא יש בו עבודה, ועל כן יש לו בחירה על הכל ע"ש.

והנה יש דברים שנראים שלגמרי נמנעים מהאדם, אלא שגם באלו הדברים רבינו כבר גילה (תורה סו) שכל המניעות הם רק להגביר הרצון והחשק שיהיה מוכן וראוי לזה, ע"ש. וכבר הקשינו שם שיש דברים שלכאורה נראה שהם לגמרי נמנעים מהאדם, לא רק כדי להגביר חשקו. ולכן נראה לע"ד שמה שרבינו כותב שהבחירה בידו לעשותו, זה רק במחשבה – ועמש"כ רבינו בנינא תורה מט ז"ל כי גם המחשבה של אנשים כאלו היא גם כן עשיה, כי גם בעולם העשיה יש מחשבה ע"כ. והנה כל דבר שבאמת יכול לעשות וכל מה שהוא נמנע מלעשותו הוא רק כדי להגביר חשקו להכשירו כנ"ל, וזה באמת רוב הדברים, הרי בדברים האלו לא יספיק מחשבתו להיות חשוב לעשיה.

ועיין בדעת תבונות ח"ב של הרמח"ל (אות ז) שכז"ל אין הבחירה אלא לבחור לבקש הטוב מן הקב"ה או שלא לבקש אותו, עכ"ל.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה סא:ב כי הם עצמן אינם חיבים כל כך כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג, ע"כ. וצ"ע מה הגדר של אינם חיבים כל כך, הרי רבינו כבר קבע שלכל אחד יש בחירה חפשי, לעשות או לא לעשות. וצריכים לומר שעכ"ז זה לא העבודה הדרושה מהם כל כך, בנקודה ותפקיד שלהם בעולם. 

תנינא תורה קיב

ענה ואמר: אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולין לתקן, ע"כ. הסופי תיבות של המשפט: נהל נ.נ.נ.נ.מ! (ראשי תיבות: נ נח נחמ נחמן מאומן). 

תנינא תורה קכ

רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

ר' שלמה קרלבך היה מספר שר' נפתלי רופשיץ (כמדומני) צוה על בניו בעודם קטנים שיתפללו את השמונה עשרה עם כל הכוונות בדקה אחת. וזה יכול להיות מהרבה סיבות (ואפילו בחיצוניות, הרי כל הכוונות הם רק התחלה), וידוע (בפרט מהגר"א) שכל תיקון שעושים יותר טוב כאשר עושים מהר. והרי עיקר ושרש כל תיקון הוא למעלה מהזמן, וכל מה שמתעכב התיקון, אפילו עיכוב של הרף עין הרי פירוש והבדל עצום משרשו. וגם חודר בזה האמונה והידע חשיבות המחשבה אפילו של חלק קטן של רגע. וגם על ידי זה יש הכנה לשפע של שכל, שכל הפועל (ויש להזכיר כאן הביטוי streaming consciousness –  של רוח הקודש). ויתכן גם שעל ידי שיתרגלו לעשות את הכוונות במהירות לבם יהיה פנוי לעיקר הכוונה של הלב. וגם שיוכלו להתפלל עם הציבור (עיין במסכת ברכות דף יג: א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת, ובמהרש"א שם, שלא להפסיד תפילה בציבור. ובדברי הגמרא נראה לפרש, תו לא צריכת, לא – בחי' ביטול להאין סוף. וגם לפי זה יש רמז שעיקר הכוונות ליחד הרישא וסיפא כמו שגילה הרמח"ל ולא לעסוק כל כך בשאר הכוונות). ואכן יתכן שרצה דרך זה לקבוע את הכוונות שיהיו בבחי' פירוש המילות, שהכוונה יהיה תפיסה ראשונה שלהם.

תנינא תורה קכא

שיחשב בלבו שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפלה, כי אולי בגלגול הראשון כבר התפלל בכונה שאר חלקי התפלה, רק חלק זה עד ברוך שאמר הוא צריך עכשו בגלגול זה להתפלל בכונה, ועל כן יכניס כל כחו בזה המעט להתפלל בכונה עד ברוך שאמר, ואחר כך כשיגיע לברוך שאמר יחשב אולי צריך לתקן חלק זה וכו' ע"ש.

עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עה.

תנינא תורה קכב

לענין המחשבות זרות שבתפלה וכו' שכשהאדם עומד ומתפלל כסדר ואינו משגיח על המחשבות זרות, ועל ידי זה הוא מנצח אותם ומעבירם ממנו, וכו' ע"ש.

אכן עיין בלקוטי מוהר"ן קמא תורה כו, שמשמע שיש להעלותם, וי"ל.

ועיין בספר מגיד דבריו ליעקב (סי' מו) ז"ל כשיתפלל במקום שיש דברים בטלים, אם הם דיבורים של שמחה אזי יכול להעלותם, [ו]מכוח שמעלה אותם יש שמחה גדולה למעלה, ונולד בו התלהבות גדול, ואם הם דברים של עצבות קשה להעלותם, עכ"ל.

תנינא תורה קכג

 – מקוה אינה מזקת כלל וכו' שאין העבודות וסגופים מזיקים כלל.

כעין זה עיין בפירוש רבי משה דוד וואלי על ספר עזרא על הפסוק אבל העם רב והעת גשמים ואין כח לעמוד בחוץ (י:יג) ז"ל כי הפגם מחליש את הנפש שאינה יכולה לסבול פגעי הזמן ומצטערת ומתפעלת מן הכל, מה שאין כן הנפש החזקה והבלתי פגומה, שסובלת את הכל ואינה מתפעלת ואינה מרגשת. כענין אמרם ז"ל: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה. וכן אמר שלמה בחכמתו: שומר מצוה לא ידע דבר רע, שהרי אינו אומר לא יראה ו לא יפגע או לא יקרה דבר רע, אלא לא ידע, כלומר: שאפילו יקרהו דבר, לא ידענו ולא ירגיש בו ולא יתפעל ממנו כלל ועיקר, כי יש לו כח לסבול אותו בנקל מפני הקדושה ששורה עליו בשמירת המצוה, עכ"ל (וכן עיין בפירושו לספר נחמיה ב:טו שהש"י נותן כח להצדיק לסבול עד שגומר מלאכתו). וע' תורה ר"נ שכל היסורין אינם אלא מחסרון דעת.

מקוה אינה מזקת כלל. כעין זה כתוב בראשית חכמה, בשער הקדושה, מובא בשל"ה, ריש מסכת יומא (אות טו) ז"ל והזהיר לעשות הטבילה בזמנה בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, אלא אם יהיה אנוס, עכ"ל.

ספר המדות

ע' חיי מוהר"ן אות תלד ומש"כ בס"ד.

בהקדמה: גם פקד עלינו בפרוש שכל השיך לשנים או לשלשה דברים, שנרשם אותו שתים או שלש פעמים אצל כל מדה ומדה וכו' ע"ש. והנה יש להתבונן על גאונות וחידוש דבר זה, כי עכשיו בימינו כבר כולם עושים את זה, אבל באותו זמן זה לא היה נשמע לעשות דבר כזה בכלל. למשל אם תבדוק בסידורים הישנים היו חושכים מאד בהדפסה עד כדי כך שכמה מהמזמורי תהלים שמופיעים בכמה מקומות בסדר היום, הדפיסו רק פעם אחד ובשאר המקומות הם סומכים שהקורא יחפשנו שם, והיום כל העולם כבר מורגלים מאד שהסידור יציע כל התפלה במילואו. וכן כמה דוגמאות כאלו. ורבינו כבר מאז ראה מראש שלא צריכים לחוס על הנייר ועל הלועגים, וכדאי להדפיס מה שצריך כל פעם ופעם במקומו. ובאמת היום התורה של רבינו הולך וגודל בכל העולם שמתחילים להבין איך שרבינו ממש ראה מראש בדיוק איך החיים שלנו מתנהגת. וזו דוגמא מצויינת בריש ספר המדות.

בהקדמה: ז"ל והנה המדות הם שכנים אלו לאלו, על כן יכולה מדה אחת לעזר למדה אחרת שהיא  שכנה אצלה, כדגמת שאמרו רבותינו ז"ל: איבר מחזיק איבר, דהינו: כשאוכל זה האיבר מהבהמה יתחזק איבר האדם, כן אצל המדות יוכל לסיע חלק מדה זו שהיא בחינת איבר המשה לאיבר מדה השכנה אצלה וכו' ע"כ.

והנה המשל תמוה מאד, כי הלוא איבר בהמה שמחזיק את איבר האדם, הוא אותו האיבר, רק שזה איבר בהמה וזה איבר אדם, ולכן גילו חז"ל שעם כל זה כיון שזה אותו איבר, הרי איבר מחזיק איבר. אך בענין שלנו איך מדה אחת יעזור ויתחזק מדה אחרת על דרך זה, רק מחמת שהיא שכנה?

ונלע"ד שמוכרח לומר שהכוונה פה למדה השוכנת אצלה, אינה למדה אחרת, רק שבתוך אותו מידה יש כמה ענינים, וכמו שכתוב למעלה, שכשחסר לאדם איזה חסרון בהמדה נראה לו כאלו חסר כל המדה, ועל זה המשיל המשל מאיבר מחזיק איבר, שיכולים להתחזק במדה אחת מענין לענין, כי הגם שהוא ענין אחר, אבל גם הוא כח של אותה מדה, ומחזיק את המדה, וממילא יעזור גם על ענין אחר באותה המדה.

בהקדמה מובא סיפור איך להבחין מלאך קודש, ולאחרונה נתגלה גירסה נכונה (דפוס לולבלין התר"ע).

אכן עיין במסכת מגילה (ג.) ששואלת איך יהושע סגד להמלאך, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחברו בלילה חישינן שמא שד הוא. שאני התם דאמר ליה כי אני שר צבא ה'. ודלמא משקרי, גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, ע"כ. וצ"ע הרי לפי הסיפור המובא בהקדמה יש להכיר במצחו אם הוא מצד הקדושה.

וי"ל שאפילו אם האותיות מאירות כראוי על מצחו עדיין יכול להיות שהוא מצד הסטרא אחרא, אלא למעשה הראש ישיבה היה בטוח שהמגיד הזה היה לגמרי רע ולא יתכן אפילו שהאותיות היו מאירות כראי.

בהקדמה הנדפס כתוב: 

ויקרא תיכף לחתנו, ויאמר אליו, תדע שזה המגיד הוא מן הסטרא אחרא. והסימן הוא, כי אצל מגיד דקדושה נרשמים כל א"ב על מצחו, והאותיות של שם הוי"ה ב"ה מאירים על מצחו. ואצל מגיד מן הסטרא אחרא נרשמים גם כן אותיות הא"ב על מצחו, אך האותיות של שם הוי"ה אינם מאירים וכו' וכו' אבת אצלנו ברוך השם מאירים כל אותיות הא"ב ! ותיכף מסר וכו' עכ"ל.

בדפוס לובלין:

ואמר לו חמיו אני אמסור לך שמות וכשיבא אצלך תכווין תיכף השמות ותביט על מצחו ותראה אותיות על מצחו אם תראה א ב כסדר נכתב על מצצחו ולא נחסר שום אות הוא מגדי של אמת ואם לא נכתב א ב כסדר ונחסר לו אותיות סי' שהוא מגיד של שקר וכו' וכו' ואמר אבל אני נותן לכם א"ב כסדר וזהו עכ"ל.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' יב בהוצאת מכון הרמח"ל) שכז"ל והנה כל הצבאות של המלאכים בריאתם על ידי המלכות, כי כל הבריות בסודה נבראו שהיא המעשה כידוע. אך האמת הוא, שכל הבריות בסד האותיות נבראו. אך המלאכים נמצא להם גילוי ההנהגה בסוד האותיות האלה, כי האות שממנה יצאו מאירה על ראשם ומתנוצצת, ולפי ההתנוצצותה כך הם מתנהגים עכ"ל ע"ש. ועוד כתב שם (עמוד יג) ז"ל ומה שלמעלה מאיר אות אחת לפי הצבא, כי כל צבא מאות אחת הוא יוצא, אך בישראל מאירים כל הד' אותיות (הוי"ה), כי מוכלם הם יוצאים וכו' ע"ש. והרי מוכח שלא כל האותיות מאירים אפילו על מלאך קדוש.

שוב ראיתי עוד גירסא על הסיפור, ועוד לא הספקתי לעיין בו היטב.

אמת א:א מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך וכו' ישמר את עצמו מלומר שקר אפלו בטעות עכ"ל. 

כמקור למשפט זה הביאו הגמרא במסכת חגיגה (יד:) ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא, כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים', משום שנאמר (תהלים קא:ז) דבר שקרים לא יכון לנגד עיני, ע"כ. ובעין יעקב (סימן יא) כתב הכותב ז"ל מצאת בערוך וכו', שהיו עושין מעשים, ומתפללין תפילות בטהרה, ומשתמשין בכתר (-עיין מסכת אבות א:יג ברע"ב ז"ל ואני שמעתי, ודישתמש בתגא (-כתר), המשתמש בשם המפרש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא, ע"כ), וצופין בהיכלות – היאך היכל אחר היכל והיכל פנים מהיכל, וקאמר להו ר' עקיבא אל תאמרו מים מים, פי', דאף שנראה לכם שם מים רבים, אין שם מים אלא דמות בעלמא, ואם יאמר אלו מים, נהדף כי שקר אמר, ע"כ.

והנה לכאורה אין ספק שדברי רבינו מקבילות להכותב הנ"ל, אכן לכאורה הכותב הנ"ל לא כוון למה שרבינו גילה. כי המבואר בגמרא שם שהתנאים היו כבר נכנסים לפרדס, ורבי עקיבא הזהיר אותם שלא ידחפו על ידי אמירת שקר, ואילו לפי פשטות דברי רבינו לפי עניות דעתי, שעל ידי שמירה מהשקר זוכין לכחתחילה ליכנס ולילך מהיכל להיכל. ועוד חסר לנו סמך על זה מהיכא תיתי.

וראיתי בספר בית לוי על הספר המדות שהביא תורה נא בלקוטי מוהר"ן שמבאר שם דברי רבי עקיבא אל תאמרו מים מים (וזה יפה להתחיל הספר עם שם ספרו, כי שם מדובר על בני לוי, ולא שם לב לזה, אף על פי שיפה העיר איך שהמשפט הזה פותח את ספר המדות, ללכת מהיכל להיכל), ושם מבואר איך השקר מסיר ההשגחה, ואיך האמת אינו אלא אחד, ולכן לעתיד כאשר יתבטל השקר יהיה השם אחד. ובזה מבואר מה שרבינו כתב כאן שהדבקות תלוי בשמירה מהשקר. אבל עוד לא ביאר איך זה קשור לכניסה בההיכלות, ועוד לא ביאר על ההקפדה דוקא להוציא מהפה. 

ובאמת בתורה נא שם בתחילתה רבינו גם כן כותב דוקא על אמירה ז"ל כי אי אפשר לדבר שקר עד שיעכר את דמיו, ואמת אי אפשר לדבר כי אם כשמזכך מקדם את הדמים. כי עקר הדבור הוא הנפש וכו' והנפש הוא הדם וכו' כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים, ומזה באה המרה שחורה, וממותרי המחרה שחורה נתהוו הדמעות, ועל ידי זה העינים כהות וכו' ע"ש.

לכן נראה לעניות דעתי לפרש בעזה"י על פי עוד הקדמות, שרבינו מביא (תורה קצד) מהתיקוני זוהר (תיקון יח) ז"ל והדבור הוא היכל המלך, כי 'היכל' גימטריא 'אדנ"י', בחינת הדבור כמו שכתוב (תהלים נא) 'אדנ"י שפתי תפתח', עכ"ל. ובלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עז רבינו כז"ל שזה בחינת אדם העליון בחינת: שכינה מדברת מתוך גרונו, בחינת: 'אדנ"י שפתי תפתח', שבפתיחת פיו הוא בחינת אדנ"י בחינת שכינה מדברת מתוך גרונו, הינו כי כשעושה מהפה בחינת קומת אדם אזי הוא בגדר מדבר וכו' עכ"ל. 

הרי מבואר שעיקר היכל השם שהאדם נכנס בו, אינו אלא מדברי פיו, ומבואר שצריכים לזכות שדברי פיו יהיו מהשכינה שמדברת מתוך גרונו. ומבואר בתורה נא הנ"ל שכדי לזכות לדבר באמת צריכים לזכך את הדמים מהשקר, ולאחר שיזכה לדברי אמת, יזכה לבחי' אדנ"י שפתי תפתח הנ"ל שיכנס להיכל ה' [גם ידוע שאמת, זה תפארת, בחי' ז"א, ודיבור ותפילה בחי' אמונה, בחי' מלכות והנוקבה של ז"א]. 

וא"ש שרבינו פתח את ספר המדות במשפט בנוי על: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. האותיות של הילתך, אותיות היכל(ו)ת!

לכאו' צריכים לשמור אפילו מטעות שתתקנו תוך כדי דיבור, דהלוא בעבודה זרה וקדושין חוששין אפילו לתוך כדי דיבור (ב"ב קכט-קל) ויותר מזה מצאנו שאדם לעולם לא יקרא לעבדו בנו, ואפלו אם מתקן לשונו תוך כדי דיבור לא נאמן (ע' רשב"ם ב"ב דף קכז: וחזר ואמר עבדי הוא, בין מתוך כדי דיבור בין לאחר זמן ע"כ. הרי כמו כן בכל דיבורו של אדם צריך להיות שמור בריהטת לשונו לדבר רק תכלית בהירת האמת ב"ה. וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה יט ששלמות לשון הקודש הוא על ידי שמתקן השגגות בחי' תרדמה. ומשמע שצריכים לתקן שאפילו ריהטת הלשון תהיה קודש.

ולפי מה שפרשנו שעיקר הזכיה כאן תלוי בשכינה מדברת מתוך גרונו, לכאורה פשוט שיהיה שמירה גם על טעיות.

אמת ח. מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע, וכשיבוא משיח אז לא יהיה שקר, ובשביל זה לא יהיה יצר הרע בעולם, ע"כ. וציינו למש"כ (זכריה יג:ב) והיה ביום ההוא וגו' וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ, ופרש"י וגם את הנביאים, ניביא שיקרא. רוח הטמאה, יצר הרע, ע"כ.

ויש סמוכים לזה בלקוטי מוהר"ן תורה מח, שפותחת ז"ל צירי זה בחי' וייצר, יצירה לטב יצירה לביש וכו' והיא בחינת סוכה וכו', וכז"ל אבל הדיבורים שאינם דיבורים קדושים, אזי גורם שנתעורר סוכת נוצרים, סוכת עכו"ם, כמ"ש (תהלים קמד) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, שהוא חיבוק דס"א, וזה פירוש (תהלים לא) תצפנם בסוכה מריב לשונות, כי כשלשונות של עכו"ם גוברים ח"ו אזי השכינה היא ריב עם קוב"ה וכו' וכו'. ולעתיד לבוא שיתנסו אומות העולם ע"י מצות סוכה, אז נתקיים (צפניה ג) אז אהפוך אל כל העמים ש'פ'ה' ברורה, שפה ראשי תיבות שכר פרי הבטן, היינו בחי' סוכה כנ"ל. גם אז נתהפך ריב לשונות ולא יהיה בחי' ריב כנ"ל, ויהיה שפה אחת לעבדו שכם אחד, ואז יתגבר אמת, כמ"ש (משלי יב) שפת אמת תכון לעד, היינו אפילו עכו"ם יחזרו לעבדו שכם אחד. וזה (בראשית ד) אם תיטיב שאת, ראשי תיבות שפת אמת תכון וכו' עיין שם. (ומבואר שם שהסוכה צריך להיות על ידי תפילה בכח, ואז הריב נעשה בחי' רבי ע"ש, וי"ל שזה בחי' משיח).

מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע, עיין בלקוטי מוהר"ן תורה לא:ח-ט ז"ל כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו כנ"ל אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת היינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה הזאת, ולפי התשוקה לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם וכו' ע"ש. 

ולכאורה ענין זה של היצר הרע שנעשה על ידי רוח פיו של השקרן הוא נוסף על מה שרבינו גילה שם בלקוטי מוהר"ן. כי שם הנפש אינה נעשה אלא על ידי דיבור ממש, ואילו רוח פיו בעלמא של השקרן, אפילו בלי דיבור, אי נמי אפילו סתם דבריו של השקרן שאינם לטוב או לרע, מהם נעשה היצר הרע. וענין זה של עשיית היצר הרע הוא בחי' בפני עצמו מלבד הנפשות הנעשות מהשתוקקות שבדיבור.

מרוח פיו של השקרן וכו'. נראה לפרש בעזה"י על פי המבואר בספר אדיר במרום בענין פלגותא דשערא – אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור. שמבואר שם שההנהגה של הקליפה, הנהגת נוגה, שורשו במנצפ"ך שיוצא מהפה (מכון רמח"ל עמ' שיח). ועיין שם (שיט-שכ) ז"ל ואפרש לך עתה ענין הו' שיש בעור שאמרנו: שהוא סוד המטה העומד על הנחש לכפות אותו. ולפעמים המטה נעשה נחש, ואז הס"א שולטת. ולפעמים הנחש נעשה מטה, ואז הוא נשבר, ואז הוא סוד: [ונגה] כאור תהיה (חבקוק ג:ד). ולפעמים נשאר הנחש, והמטה עומד עליו שלא יתגבר יותר. ותדע ששורש זה הדבר, הוא ה-ו' וה-נו"ן של יאהדונה"י, כי הו' הוא סוד מטה והנ' – סוד נחש וכו' ע"ש כל דה"ק. 

ועיין בספר חיי מוהר"ן אות לו ואות רנה ז"ל היה הולך בביתו אנה ואנה כדרכו ואחז מטה בידו ואמר ומטה אלקים בידי (שמות יז) הינו שזכה לכבש את בחירתו בשלמות ע"ש.

והנה זה הו' הוא אות אמת (תקט"ו תפילות, תפילה קפב), וכן מבואר שם בספר אדיר במרום (מ"ר עמוד שכה) שכל הבריאה כמו בקיצור היא אדם, ובפרטות יותר הוא אמת ע"ש, שצריכים להגביר האמת, את הו' הזו (ואות ו' תמיד מורה על הרוח), ואז הנוגה יתהפך למטה, ונגה כאור תהיה. ולזה זכה רבינו כנ"ל מספר חיי מוהר"ן, ונזכה בכלליות בביאת משיח בב"א.

אמת ו. על ידי שקר באים הרהורי עבודה זרה, ע"כ. ע' אות כח.

אמת ז. על ידי אמת לא ימות קדם זמנו הקצוב, ע"כ. ע"ע חיי מוהר"ן (נח) מהבעש"ט כן על מי שעושה תשובה שלמה.

וידוע גם שרבינו פעל שלא יקחו מאנשיו קודם הזמן.

אמת יב. תקון לפה – שיתן צדקה, ע"כ. ע' אות יב. אות פ', אחריה אות צ'.

אמת טו. מי שנותן צדקה שכו שיזכה לאמת, ע"כ. ע' אות יב, כג, וצדקה לא.

אות טז. השקרן שונא עניוות, ע"כ. ע' אות מו.

אמת יז: אדם ניכר על ידי משרתיו וכו'. מובא בקיצור בערך אמונה סד.

אמת יח. כשאין אמת אין חסד. גם אינו יכול לעשות חסד עם בני אדם, ע"כ. ע' אות כג.

אמת כג: מי שרחוק מאמת, רחוק מצדקה, ע"כ. ע' אות יח וע' לקוטי מוהר"ן תורה רנא.

אמת כח. אל ידי השקר שוכחין את הקב"ה, ע"כ. ע' אות לד.

אמת לד. מי שמקשר לשוא בא לשכחה, ע"כ. ע' אות כח.

אמת מ. מתר לשנות כדי להציל את עצמו, ע"כ. ע' אות ב.

אמת מו. מי שאין לו גאוה נצול משקר, ע"כ. ע' אות טז.

אמת מח. מי שהיה שקרן מגלגול העבר, עי"ז כשנתגלגל נעשה אטר יד, ע"כ. ע' שיחות הר"ן (אות קנב) שמוהרנ"ת שמע מרבינו שאטר יד בגלגול הקודם היה בעל מחלקת, ומפרש את הענין ע"ש. ומצאתי בספר חכמת היד דף י' שעל כף היד השמאלי נחקק הקוים הנוגעים למזל האדם וגלגוליו הקודמים וגם החולים שבאים בירושה במשפחתו. ואילו הכף הימין מראה אם האדם תיקן מעשיו וקורות חייו, בעבר הוה ועתיד.

אמת נ. השקר אינו אלא בפיו, אבל לא בכתב, ע"כ. ועל כרחך זה אינו אלא לענין סגולות מסויימות של אמת, כי הרי חז"ל הקפידו מאד על כל ענין שיהיה אמיתי. ועיין למשל בספר חסידים (סימן מז, הובא בחק לישראל עש"ק בחוקתי) ז"ל וכן אמרו חכמים הין צדק, הין שלך צדק ולא שלך צדק, וקריצותיו ורמיזותיו של אדם צדק, ואף נענוע ראשו של אדם כשהוא כופף את ראשו וכשהוא אומר לאו מנענע ראשו לצדדים, ואף האיברים כולם אמיתיים, עכ"ל. וכן הלוא מבואר גם בלקוטי מוהר"ן גוד הענין והחשיבות של דובר אמת בלבבו, והרי שאפילו בלב יש הקפדה על האמת, וכל שכן בכתב. 

אמת ב:ג ז"ל כשאתה רואה שקרן, תדע, שגם המנהיג של האיש הזה שקרן, עכ"ל. ולעולם היה קשה לי כי יש כאלו שקרנים גדולים כידוע כי הם מפרסמים את השקר שלהם בריש כל גלי. והרי הם טוענים שהמנהיג שלהם הוא סבא ישראל, ואיך יתכן?!

אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה יב זה לשונו (אות ג) אבל תלמיד חכם שד יהודי אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן אחותו. ויאמר לו אחי אתה – שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא אחיו ברמאות, שכלו רמאות, חס ושלום וכו' ע"ש. הרי מבואר הענין שכבר הוא קיים בכל הלומדי תורה בערמימיות, שעל אף שהם כאילו תלמידים של הצדיקים שהם לומדים תורתם, הם אינם תלמידים אלא של דמות שקרן שבודים מלבם. וזה כעין מה שרבינו אמר על החולקים עליו (שיחות הר"ן קפב) ז"ל עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו, ועל איש כזה בודאי ראוי לחלק. כלומר כי החולקים בודים עליו כזבים ושקרים אשר לא עלו על לבו שעשה כך וכך  מה שהכל שקר וכזב, ועל איש כזה שעשה כך כמו שאומרים הם, בודאי רואי לחלק. נמצא שעליו אינם חולקים כלל וכו' עיין שם. וכן הוא הדבר ממש לעניננו, שאלו השקרנים אינם תלמידים של שום צדיק, רק תלמידים לאיזה דמות שקר שהם בדו מלבם.

אכן לפי זה מה שרבינו קבע בספר המדות כאן, כשאתה רואה שקרן תדע שגם המנהיג שלו שקרן, לא כל כך פשוט, כי איך תדע באמת מי המנהיג שלו, אם זה מה שנראה בחוץ הרבי שהוא הולך אליו, או שאותו רבי באמת חף מפשע והוא אמיתי, דאילו המנהיג של השקרן הזה הוא איזה דמות שהוא חתך ובדה לעצמו. ואולי באמת בשביל זה רבינו הקדוש האריך בדיבור הזה וכתב: תדע שגם המנהיג של האיש הזה, והיה יכול לכתוב בקצרה (וקיימא לן שלעולם צריכים לקצר כידוע) תדע שגם המנהיג שלו, ולמה כפל את עצמו וכתב באריכות: המנהיג של האיש הזה, אלא שבא ללמד שזה לא הולך כפי שטחיות הראיה מי שנראה כרבו, אלא כפי מי שבאמת המנהיג והרב שלו. 

אמת ח"ב ה. מי שאינו משנה בדבורו, הוא יכול להשפיל הגבוהים ולהגביה השפלים, ע"כ. המושג הזה של להשפיל ולהגביה נמצא גם בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות במעשה הרביעי של שמד, שהצלחת המלך היה מהפסל והיה תלוי בזה שהמלך ישפיל הגבוהים ולהגביה השפלים. והנה כאשר המלך לא שמר ההבטחה להשר היהודי האנוס, ולקח ממנו זכותו, הרי שקר עשה, ובודאי איבד כחו להשפיל ולהגביה, ולכן אחריו המלך נפל, ולא הצליח כלל להשפיל היהודי, ודוק.

אמת ח"ב ח. השלשול והעצירות בא על ידי שקר, ע"כ. רמז מאיוב (ד:ב) הנסה דבר אליך תלאה ועצר במלין מי יוכל. תלאה זה בחי' שקר שמלאה את אנשים, וגם תלאה משמעו תליה, והתולה עצמו בבית הכסא בא לשלשול, ועצר מוזכר.

אמת ח"ב ט. על ידי אמת בא הקץ, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה סו. וע' משלי יב (גם כן מובא בתורה שם). וע' לקוטי מוהר"ן תורה קיב. וע' איוב כח:ג קץ שם לחשך, חשך זה שקר.

ושמעתי מחברי שגיא יוסף נ"י שהס"ת של אמת בא הקץ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והוספתי שאותיות הנשארות בגמטריא נחמן ע"ה.

אהבה ב:ב אהבת אשה לבעלה – ניכר בזבובים ויתושים שבבית גם על ידי אהבתם, יכולין לידע כח היצר הרע אם כבר נחלש אם לאו, ע"כ. והביאו מקור (ב"ר נד:א) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו (משלי טז:ז), רבי יוחנן אמר זו אשתו, שנאמר (מיכה ז:ו) איבי איש אנשי ביתו וכו', רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע וכו', רבי ברכיה אמר 'גם' אויביו, לרבות מזיקי ביתו, כגון יתושים ופרעושים וזבובים, ע"כ. 

וע' במסכת שבת (פג:) [ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים ] וישמו להם בעל ברית לאלהים (שמו את "ברית" – היינו זבוב, לאלהים – לעבודה זרה שלהם) - (שופטים ח:לג), זה זבוב בעל עקרון, מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה  ומנשקה. ופרש"י ז"ל ומחבקה ומנשקה, וזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע"ז היא, ע"כ.

עיין בספר קרנים (מאמר יג) בענין זבוב, והבאתי כל לשונו בסיפור של הזבוב והעכביש, ומבואר שם ובפירוש שם, שזבוב כמו הרחיים, מסמל זכר ונקבה, ועל כן זה הקליפה נמנה (לשון מינוי להיות שולט) למי שמבטל או גורם ביטול מפריה ורביה או מנאף רחמנא ליצלן. (ור' שמשון מאסטריפליע הביא שם מדרש ז"ל מה הזבוב הזה במקום שלם אינו עוקץ כי אם במקום וכו' (חתך) כך עמלק, חנו ישראל ברפידים ברפיון ידים מללמוד תורה, מיד ויבא עמלק ע"ש). אלא שרבינו כתב כאן בזבובים ויתושים, ומשמע שאינו ענין פרטי למהותו וסגולת הזבוב, אלא ענין כללי לכל הריחושי שרץ העוף האלו שהם בחי' אויבי איש כנ"ל מהמדרש אי נמי כמו שהאריז"ל גילה שכל ענין העופות שבעיקר הם נמצאים במקום היישוב כי הם נמסרים מסרים לבני אדם, כמו כן גם מציאות של השרצי העוף.

אמונה ה. מי שיש לו הנאה מדבור של אפיקורוס אפלו שאינו מדברי אפיקורסות, על ידי זה בא להרהורי עבודה זרה, ע"כ. וכעין זה בערך הרהורים אות נו, ושם הלשון ממש כלשון הגמרא – לסוף שיכופו אותו לע"ז. עיין במסכת ע"ז טז: וברש"י שם ד"ה למינות. וע"ע במסכת שבת דף עה. והלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה, ופרש"י ז"ל מין הממשיכו לע"ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו עכ"ל.

ע' ספר מגיד דבריו ליעקב (סי' נב) ז"ל אל ילמד אדם בספר אדם רשע, אפילו יש בו דברי תורה כראוי, לפי שנתדבק בנשמת אדם שעשה זה הספר, ע"כ.

אמונה י: אמונה תולה בפה של אדם, ע"כ. בפשטות הכוונה למה דאיתא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה מד ז"ל האמונה תולה בפה של אדם בבחינת 'אודיע אמונתך בפי' (תהלים פט), הינו על ידי שמדברין האמונה בפה זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה וכו' ע"ש. אכן ע' לקמן אמונה כד, שגם על ידי שתיקה באים לאמונה.

אמונה טו. כשנופל איזה קשיא על השם יתברך, אזי תשתק, ועל ידי השתיקה מחשבותיך בעצמם ישיבו לך תרוץ על קושיותיך, עכ. ע' לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז.

אמונה יח. אמונה חשוב כצדקה, ע"כ. ע"ע אות ל.

אמונה יט. על ידי אמונה נתחכם, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה צא, ותורה סד:ה.

אמונה כ. מתחלה צריך להאמין בהשם יתברך, ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל, ע"כ. ע' מ"מ שכתבתי באות יט.

אמונה כד: אמונה בא על ידי שתיקה, ע"כ. י"ל שדמימה הוא גם כן לשון אמונה, כמו שמצינו (ויקרא י:ג) וידם אהרן, וכתיב דם לה' (וע' בזה באריכות בלקוטי מוהר”ן תורה ו).

ע"ע אמונה י: אמונה תולה בפה של אדם.

אמונה ל. אמונה בא על ידי צדקה, ע"כ. ע' אות יח.

אמונה מא. לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה, ע"כ. ע' סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מהשבעה קבצנים, במעשה של הקבצן הראשון, העור, והמבואר שם.

אמונה מג. אין ירושלים נפדית אלא בצדקה. ס"ת ןמת"א – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אמונה מו. לא יבנה ירושלים עד שיהיה שלום בין ישראל, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה פ.

אמונה מט. אין בית המקדש נבנה עד שיכלה גאוה, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה נז.

אמונה סד: אדם נכר על ידי משרתיו וכו'. מבואר יותר באריכות בערך אמת יז.

אמונה ח"ב ט: על ידי מעוט אמונה – נתרבו הזבובים בעולם, ע"כ. והביא מקור מהמדרש (שמו"ר ל:ה) משל למלך שהיו לו עשרה בנים ומרדו בו ובטלו י' דיוטגמאות שלו, אמר להם כשם שביטלתם שלי, כך אני משלח לזבוב (סנחרב) ויפרע מכם, ע"כ.

עיין מה שהבאתי בענין זבוב, לעיל ערך אהבה ב:ב.

אמונה ח"ב יז: מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים (וע' שנה אות ד). בספר לדרש אלקים הביא עוד כמה סגולות (א' ללמוד מספר. ב. יכוין בשם זה: איתי"אל ויישן מיד. ג. יכתוב על קלף כשר פסוק זה ויפל אלהים תרדמה על האדם ויישן. מי שהפיל חרדה ותרדמה על אדם הראשון הוא יפיל תרדימה ושינה על פלוני בן פלוני בשם שנתי"אל ברקיא"ל אג"ף שג"ף נג"ף ויתן תחת מראשותיו. ד. אחר קריאת שמע על המטה טרם שיישן יאמר ז' פעמים קראתי בכל לב וכו' ויכוין בכל פעם לחק אחד שהם ז' כזה הסדר: א' פרה אדומה. ב' יבום. ג' שעטנז. ד' שעיר המשתלח. ה' כרובים. ו' קרבנות. ז' מחצית השקל. ה –) ז"ל עוד אחרת יחשוב בגלי הים ויישן מיד. ואפשר לזה אומרים: בי"ם דרכך, נוטריקון ב'טוב י'לין מ'ור, והמשיב אומר: ושבילך במי"ם רבים, במי"ם נוטריקון, ב'רחמים מ'רובים י'קיץ מ'ור. ויש מקומות אומרים אחד לחבירו כשהולכים לישן הנותן בי"ם דרך שהוא נוטריקון ב'טוב י'לין מ'ור, והמשיב אומר ובמי"ם עזים נתיבה, נוטריקון ובמי"ם, ו'בישועה ב'רחמים מ'רובים י'קיץ מ'ור, ע"כ. הרי שהמחבר בעצמו מצא צד השוה לסגולה זו של גלי הים להסגולה של רבינו. ועוד י"ל על פי לקוטי מוהר"ן תורה י"ג בפירוש 'בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומיא דלא תלת מאה פרסי' ע"ש שהצדיק מקבץ הנשמות ומעלה אותם למ"ן ומתחדשים שם ומורידם עם תורה ע"ש. הרי שהגלים מרמזים על חידוש הנשמה בחיות חדשה.

אכילה ו: מי שאינו מרגיש טעם באכילתו ידע שנתק ממנו השם יתברך,עכ"ל.

ואפילו הכי רבינו היה אוכל באופן שלא ירגיש הטעם כמבואר בשיחות הר"ן אות רמו ז"ל הייתי מסתכל על אכילתו, והיה מתכוין שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחיך וכו' ומי שאוכל כך כמעט שאין מרגיש שום טעם באכילתו ע"ש.

ובמקום אחר כתבנו על זה שהתם בסיפורי מעשיות היה דוקא מרגיש כל הטעמים שהיה מצפה, שתמוה מאד שלכאורה בתמימות היה צריך לוותר על כל הטעמים, ואולי העיקר בזה הוא הנמשל, ועדיין צ"ע.

וע' בלקוטי הלכות, אורח חיים ב', הלכות ברכת הפרות (אות צג) שבמן היה כל הטעמים רק שהרשעים לא רצו להרגיש בו כל הטעמים, ולכן בזו אותו. 

ובלקוטי הלכות, אורח חיים ג', הלכות יום טוב ה:ח כז"ל מלאכות אכל נפש שהוא לגלות הטעם שבהמאכל, כי הטעם הוא עקר החיות הנמשך ממנו יתברך בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', שכל הטעמים הם טוב ה', ע"ש. 

וע' בסיפור של הקבצן החרש (יום שני), של השבעה קבצנים, שלחמו היה בו כל הטעמים. 

האור החיים עה"פ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (בראשית לב:לב) כז"ל פי' לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם, והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו עכ"ל.

אכילה ב:ג על ידי ברכת המזון נתודע השם יתברך בעולם, ע"כ. ע' במסכת חולין (פז.) מעשה שהזמין רבי את מין אחד לאכול, ובתוספות שם ד"ה או ארבעים זהובים אתה נוטל, שרבי לא רצה שהמין יברך ברכת המזון. ולולא דברי תוספות אולי היה ניתן לפרש שרבי רצה להחשיב ולהתיקר ענין הברכה לפני המין.

בנים ג. אין צריך לאדם לדאג על פרנסת בניו, כי כשהם גדלים – גדלה פרנסתם עמהם, ע"כ. ע' לק"מ תורה סט ומשכ"ש.

בנים יא. לפעמים מי שאין לו בנים, וכשמתפללין עליו שיהיה לו בנים הוא מת, ע"כ. במ"מ של ר' נחמן מטשהרין ציין למועד קטן דף כה: ר' חנין וכו' ולא הוו ליה בני, בעי רחמי, והוו ליה, ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה וכו', ע"כ. ומבואר לפי שזה שהתפלה נענה והיה לו בן, ולא רק שהתפללו סתם, ורק אז הוא מת.

בנים נד. על ידי חנכה ונר שבת הוי לב בנים תלמידי חכמים, ע"כ. ע' אות צא.

בנים ע. מי שאין לו בנים, יהא רגיל בשמן. קצת רמז מקהלת (ז:א) טוב שם משמן, שם זה בחינת בנים כמו שמצינו בישעיה נו:ה. וע"ע בדברים לג:כד ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו, שעל ידי טבל בשמן רגלו יהיה ברוך מבנים (ע' רש"י שם שאינו יודע איפה נתקיים ברוך מבנים).

בנים עא. ולפעמים יעקר דירה ויחיו בניו, ע"כ. קצת רמז מדברים לב:ה שחת לו לא בניו מומם <מה לעשות על זה-> דור עקש ופתלתל. שמות כג:כו לא תהיה משכלה <על ידי> ועקרה בארצך.

בנים עב. על ידי רדיפת שלום מציל את בניו ממיתה ומגלות, ע"כ. – דיבור זה נמצא בערך שלום יז. וע"ע לקמן אות קד ואות קו.

בנים עד. לפעמים מחמת אהבה גדולה שבין איש לאשתו אינה מולדת, ע"כ. יש סיפור מהנועם אלימלך (מובא בספר האחים הקדושים עמ' 169) שזוג אחד לא היה להם ילדים, והנועם אלימלך הבין שזה מרוב שלום שהיה ביניהם, ונתן להבעל עצה שיתקוטט קצת עם אשתו ויחזור ויעשה שלום עמה, כי כן היה עם יעקב ורחל, שרחל היתה עקרה, ואז ויחר אף יעקב ברחל, ורק אחר כך הולידה.

בנים פב. בניו של אדם מתים כשעוסק בשמות הטמאה או בכשפים או שמאמין בהם, ע"כ. ע"ע אות פז.

בנים פז. אשה שעוסקת בכשפים, בניה מתים ונעשית אלמנה, ע"כ. ע' לעיל אות פב.

בנים צא. גם על ידי הזהרות נרות, ע"כ. ע' אות נד.

בנים צב. שנה שיש הרבה גשמים, סימן שנולדים בזה השנה הרבה זכרים, ע"כ. ע"ע אות קב.

בנים צג. איש ואשתו שהם מקללים את עצמם, אין מגדלין את בניהם, ע"כ. ע"ע קללה אות א' ואות ב'.

בנים צט: שם אלוה – שמירה לבנים, ע"כ. אלוה הוא שם לבוש הנשמה, וכל הענין מבואר בספר עץ חיים (שער לט פרק יב), ואילו במראה מקומות כאן ציינו רק להפסוק באיוב כט:ב (והוא מובא במס' נדה ל:).

בנים קב. כשזכר בא לעולם – חסד בא לעולם, ע"כ. ע"ע לעיל אות צב.

בנים קג. מי שמצער את אביו ואמו – על ידי זה אינו זוכה לגדל זכרים, ע"כ. ע' אות קח.

בנים קד. מי שרודף שלום – עי"ז יזכה לראות בנים לבניו, ע"כ. ע' אות עב ואות עט.

בנים קו. המחלקת זה סימן רע לבנים, ושלום זה סימן טוב לבנים, ע"כ. ע' לעיל אות עב ואות קד.

בנים קח. על ידי כבוד אב תזכה לבנים זכרים, ע"כ. ע' לעיל אות קג.

בנים ח"ב א. מי שיש לו צער גדול בנים, יקרא בכל יום מעשה בראשית וכו', ע"כ. ע' לקמן אות ה'.

בנים ח"ב ה. אמירת המעמדות טוב לבנים, ע"כ. ע' לעיל בנים ח"ב אות א.

בנים ח"ב ח. הא הנעשה מכסף, מסגל לפריה ורביה, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה נג.

בנים ח"ב ט. לפעמים בנין הבית גורם לאשה שלא תלד, כשהעצים שבבנין אינם מנחים כסדר הנתן להם מששת ימי בראשית, ואז הבית נקרא הרוס וכו', ע"כ. ע' שיחות הר"ן אות ס.

בנים ח"ב יד. כשיש שלום מלכות, על ידי זה נולדים בישראל בעלי הוראה, ע"כ. קצת רמז ע' תהלים קיט:מו ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, ואיתא במס' ברכות (ד. וברש”י שם) שבזכות זה זכה דוד המלך לבנו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה וכו'. ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, בחי' שיש שלום ביניהם, גם ולא אבוש אותיות בא שלום, ולא אבוש מפיבשת כנ"ל.

בנים ח"ב כב. על ידי צדקה זוכה לבנים, ע"כ. ע' צדקה יט וש"נ.

בית ד. יש מקום מזמן לטובה והוא הדין להפך, ע"כ. ע' המתקת הדין סא, וע"ע לקמן אות טו, ובנים פט.

בית יג. מי שרוצה להכנס לבית לדור בתוכו, יאמר התורה כלה ואחר כך יכנס לדור בתוכו, ע"כ. קצת רמז משמות (יב:מט) 'תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם'.

בית טו. יש מקום הגורם לעבר עברות, ע"כ. ע' לעיל אות ד'.

בית יז. כשנחרב אסקפת הבית או פתחיה הוא סימן רע לבית, ע"כ. ע' בנים אות קה, בית ח"ב אות ג'.

בית ח"ב ג. בפתח ביתו של אדם נכר אם תמו זכות אבותיו או אם חלה זכות אבותיו, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות יז.

בית ח"ב ו. כשאדם בונה חומה ונופל כפתו ידע שזה סימן רע ח"ו לזרעו, ע"כ. ע' לקמן אות ט.

בית ח"ב ט. הכפה של בית הוא סימן לחבורה או משפחה מה שיקרה להם, ע"כ. ע' לעיל אות ו'.

בושה ו. כשבני אדם מחרפין אותך, תתענה ותבכה, ע"כ. ע' אות לב.

בושה ו כשבני אדם מחרפין אותך, תתענה ותבכה, עכ"ל. לכאורה צ"ל שעם כל זה להיות שמח על המסר והתיקון.

בושה יג. על ידי צדקה לשם שמים תבא למדת בושה, ע"כ. ע' אות כג.

בושה יד. כשבא על אדם איזה בושה, בידוע שאין לו בטחון, ע"כ. ע' אות טז.

בושה טז. על ידי בטחון לא יבוא עליו בושה, ע"כ. ע' אות יד.

בושה כג. על ידי צדקה תזכה למדת בושה, ע"כ. ע' אות יג.

בושה לב. כשחברך מבישך, תודה לדבריו, ע"כ. ע' אות ו, ואות ז.

בגדים ז. מי שמסית את חברו מדרך הטובה לדרך הרעה, עי"ז אין לו במה ללבש, ע"כ. קצת רמז ממשלי (ד:טו) פרעהו אל תעבר בו <על ידי> שטה מעליו ועבור.

בטחון יט. מי שבוטח בעכו"ם דילה דילהון, ע"כ. ע' גניבה וגזלה ח"א אות ח.

בכיה ח"ב א. מי שאינו יכול לבכות, יסתכל על הרקיע, כי הוא גרם בכיה למים, ע"כ. ע' תשובה נט עצה אחרת. וע"ע לקוטי מוהר"ן תורה צה בענין שלא לצפות לבכיה, ושם כתבתי כמה עצות.

גאוה יא. סגלה לבטל גאוה, שישתתף בצרתן של ישראל, ע"כ. ע"ע ענוה א. מי שמשתף את עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם, על ידי זה בא לענוה, ע"כ. ובזה יש להעמיק במה שכ' רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה ד:ז שמשה רבינו טען להש"י שאם לא יסלח ה"י לחטאת בני ישראל זה סימן שאין לו ענוה ע"ש.

גאוה טו. אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ. ע' חיי מוהר"ן אות תקצד – אתה חושב עבור המעשים טובים שלך, רק בשביל שאני רוצה כך.

גאוה יט. מבהילין את האדם בחלומות כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהוא מכסה ממנו שאינו מכיר בה, ע"כ. ע' לקמן אות כט.

גאוה כט. כשנזדמן לך עברה בלי דעת – בודאי יש לך גאוה, ובזה מראין לך, שעדין אין אתה צדיק, ע"כ. ע' לעיל אות יט.

גאוה ל. כשבא לך איזה גדלות, תדאג מפרענות, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קסח.

גנבה וגזלה ג. מי שאינו מהנה את אחרים מממונו עי"ז גזלנים באים עליו, ע"כ. ע' אות ז.

גנבה וגזלה ז. מי שקופץ ידו מצדקה גזלנים באים עליו, ע"כ. ע' אות ג.

גנבה וגזלה ח. מי ששם בטחונו על הגויים לסוף לוקחין משלו בעל כרחו, ע"כ. ע' בטחון ח"א אות יט.

גנבה וגזלה י: מי שמערב משקיו במים גנבים באים עליו, ע"כ. בפשטות רבינו כוון לחנוני שעל ידי זה גונב מהלוקחים ממנו. וכן בערך שרים אות א'.

גנבה וגזלה ח"ב ה. על ידי אמירת תקון חצות נצול מגנבים, ע"כ. יש אומרים שלמעשה על ידי שהאדם ער וכו' מרחק הגנבים. רמז מבראשית (לא:יד-טז) שרחל ולאה נשות יעקב טוענים שהם רוצים להמלט עם כספם קודם שלבן יקחנה, רחל ולאה הן הנה שני חלקי תקון חצות. הרי שבאמירתן מצילים הממון מגנבים.

דעת ח. אדם מצטער מדבר הנראה לעינים יותר מהצער שמצער מהידיעה, ע"כ. ע' לקמן אות כא.

דעת יד. כשאדם רוצה לידע איך להתנהג באיזה דבר, יפתח ספר ויבין איך להתנהג, ע"כ. לכאורה אין לקיים העצה הזו עם תוכנית שמוציא מספר – random number generator, כי לכאורה צריכים קדושת הספר והפתיחה וכו'.

עיין במכתב הבעש"ט לבנו שכז"ל ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל.

דעת כא. מה שרואה עין יותר נקל להבין אותו הדבר, ע"כ. ע' לעיל אות ח.

דעת ח"ב ה (נכפל בצדקה ח"ב אות ה). על ידי מפרנסי עניים ניצולין המון עם מן המגפה – בזכותם. גם בזכותם מחין דגדלות קודמין למחין דקטנות, ע"כ.

פעם אחר שהייתי עוסק במשלוח ספרי רבינו להפצה, בחי' מפרס עניים, הנחתי תפילין של רבינו תם לפני תפילין של רש"י. וחשבתי לעצמי שנתקיים בי מאמר רבינו, כי תפילין של רבינו תם בחי' מחין של חכמה שהיא גדולה מבחי' תפילין של רש"י בבינה כידוע.

דעת ח"ב יב. על ידי גרים נתוסף הדעת בעולם, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה יז:ו.

דעת ח"ב ט. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלהותו על ידי חכמות וכו'. עמש"כ בשיחות הר"ן אות עו שבעל השגה צריך להיות למדן.

דעת ח"ב יד. מי שהוא גבור אין בו כל כך דעת, ע"כ. רמז מתהלים (קמז:ה) ורב כח לתבונתו אין מספר. וע' לק"מ תורה נה:ו בענין אנשים גבוהי קומה, שהם בחי' גבורים כמו שמצינו בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפלה, שהגבורים היו "ווינגר" – גבוהי קומה.

דרך ט. כל הדרכים שאדם הולך בהן הכל מהש"י והם רצון השם. אבל אין לך אדם שיבין את דרכו אלא מי שהוא ענו, ע"כ. ע' שיחות הר"ן פה.

דרך יד. האדם קונה מקום הלוכו, ע"כ. ע' ערך צדיק ח"א אות קפח, שכזה אמור עבור הצדיק.

דין ב. על ידי שהדין תורה הולך ונתמעט, עי"ז הפרנסה נתמעטת וכן להפך, ע"כ (וכן בממון ח"ב ד). רמז מהפסוק ראשון שבספר שופטים וע' רש"י שם, וע"ש שופטים טז:כ וברש"י.

המתקת דין ו. כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו ופרעניות מזמנת לו, ע"כ. ע' בגמרא (ערכין טז:) פורענות מזדמנת לו, ודוק בהבדל (הגמרא משמע יותר שזה יקרה, ואילו מזמנת המשמעות יותר שהוא מזומן), אולי יש כאן ט”ס.

המתקת דין טו: צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים, ע"כ. לקמן אות קא הביא רק תחילת הדיבור. וע"ע אות כג.

המתקת דין יט. מי שנדר ולא שלם נדרו, הקב"ה מביא עליו יסורין. וכששותק נחשב לו כאלו שלם נדר, ע"כ. כאלו שלם נדר בעלמא ולא נדרו שנדר בתחלה.

המתקת דין כא. כשאדם הולך ונופל וכו'. ע' אות נב.

המתקת דין כג. כשגוזרין איזה גזר דין על האדם קדם שיודעין מזה בני אדם הוא בנקל להתהפך, ע"כ. ע' אות טו.

המתקת דין לד. על ידי דעת נמשך חסד, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קיט ועוד מקומות. וע' תורה יג, שעל ידי חסד זוכין לדעת.

המתקת דין לה. על ידי צדקה שנותנין לאדם הגון, תזכה להמשיך חסד גם לאוהבך, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קיט.

המתקת דין נב כשהולך ונופל וכו'. ע' אות כא.

המתקת דין נד. על ידי ישיבה במקוה תחת המים, עד שלא יוכל להחזיק בעצמו הרוח והנשימה, נמתק הדין, ע"כ.

נלע"ד שזה בחי' לידה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ס', שכי להוליד צריכים עצירת הנשימה, ורק אחר הלידה יכולים לקחת נשימה.

המתקת דין סא. יש עתים ומקומות מזמנים לטובה והוא הדין להפך, ע"כ. ע' בית אות ד.

המתקת דין פב. אחר הגזר דין צריך להלביש את התפלה בסיפורי מעשיות, ע"כ. מבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תורה ה'.

המתקת דין פו. להמתיק הדין תאמר הפרשה של אחת עשרה יריעות עזים, וקטרת, ואחת עשרה ברכות שברך משה את השבטים, ומרכבה של יחזקאל, ע"כ. נראה מכאן עוד סגולה לאמירת הפתק הקדוש שיש בו י"א שורות.

המתקת הדין (אות פו) יש כמה דברים של יא דברים שיש לאמרם להמתקת הדין, ויש ללמוד מזה ק"ו לאמירת הפתק הקדוש שהיא בת יא שורות (וע' בפרק על הפתק עוד על ענין הי"א שורות).

המתקת דין פז. ופרשת נדרים ומשניות של מסכת שבועות, ע"כ. בפרשת התורה שבכתב לומר נדרים, ובתורה שבעל פה – שבועות. מסכת שבועות הוא בסדר נזיקין שהם ממש דינין ואילו מסכת נדרים בסדר נשים.

המתקת דין פח. על ידי הכנעה מבטל הדין, ע"כ. ע' אות קו.

המתקת דין קא. צריך להודיע צערו לרבים, ע"כ. ע' לעיל אות טו שהביא גם טעם כדי שיבקשו עליו רחמים.

המתקת דין קו. על ידי השפלות יוכל לבטל גזר דין, ע"כ. ע' אות פח.

המתקת הדין קט. כיון שהגיע מדת הדין של מעלה על האדם, אף על פי שעדין אינם שולטין עליו, יכול להרגיש את מדת הדין על ידי הזבובים שבבית, ע"כ. בענין הזבוב עיין לעיל אמונה ח"ב אות ט, אהבה ב:ב, ובסיפורי מעשיות מעשה מזבוב ועכביש. 

המתקת דין ח"ב יב. לפעמים מסתירין את האדם ממדת הדין, בזה שהצדיק מגביה ומתפאר את עצמו על ומשפיל את זה האדם, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה רמא.

התבודדות א. מי שמתבודד את עצמו ובודל את עצמו מבני אדם מזדקקין עליו מלמעלה, ע"כ. ע' במראה מקומות של ר' נחמן מטשהרין שמבואר שהוא הבין שהזדקקות הזו הוא לפרעניות (ציין לישעיה כו:כ-כא לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעד וגו' – הינו ענין התבודדות – כי הנה ה' יצא ממקומו לפקד עון וכו'). ואכן המעיין בהשימוש של המלה מזדקק בספרים הקדושים יראה שמשמעותו כך. וכן באות ב' פה רבינו מביא תוצאה רעה על התבודדות שלא על נכון. וכן ע' ברמב"ם הלכות תשובה ד:א שהבודל מהצבור מונע מעצמו מלעשות תשובה. וכן עיין בשערי תשובה לרבינו יונה (דף ו' מובא בחק לישראל פרשת אחרי מות, יום ד') ז"ל לתאוה יבש נפרד (משלי יח) איש נפרד מכל אח וחבר, לתאוה הוא מבקש, ובעבור שמבקש ללכת אחר רצונו למען זאת מרעהו רחקו ממנו, ע"כ. ועיין מש"כ לקמן אות ב'. וכתבתי כל זה כי ראיתי הרבה שטעו פה לפרש ההיפוך.

וע"ע בשיחות הר"ן אות פא, שאם בן אדם היה לבד לגמרי, אפילו אם היה לו שטף קצף של מחשבות זרות וכדומה בסוף היה מחזיר לטוב, אכן בהמשך הדברים משמע שזה רק לענין הצלה מהשפעה לרע מהסביבה.

וע"ע שיחות הר"ן עז, שהאדם כולל בתוכו ע' אומות וכו' ע”ש.

התבודדות ח"א ב. על ידי התבודדות ומפנה לבו לבטלה בא לכעס, ע"כ. ע' מש"כ לעיל אות א', הרי שני משפטים על התבודדות לגריעותא. וע' בשערי קדושה למהרח"ו חלק ד' שיש תנאים קודם שהאדם יבוא להתבודדות. ע"ש ד:א:י – שיתרחק מן האשמות והזדונות והפשעים הגורמים סילוק אור השכינה מן הנפש החוטאת וכו' ע”ש. ד:ב:א – ולכן צריך הבא להתבודד, כי תחילה יעשה תשובה מכל אשר חטא, ואח"כ יזהר שלא יוסיף לחטוא באחד מהם, ואח"כ ירגיל עצמו להסיר מעליו המדות רעות המוטבעות בו, כמו מדת הכעס, והעצבון, וההקפדה, ושיחה בטיה, וכיוצא בהן, ואחר שתתיקן חויי הנפש, הן בחטאות, והן במדות, אז אין כח ברוח הטומאה להפסיק דבקותו בעליונים, ואז ירגיל עצמו בביטול דברי החומר וכו' ע"ש. ד:ב:ה – והנה אחר שיזכה האדם אל סוד ההתדבקות הנזכר, יזכה לסוד ההשתוות, ואם יזכה לסוד ההשתוות יזכה לסוד ההתבודדות וכו' ע"ש.

וע' בתענית דף ז.  דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים (לשון סגי נהור) שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו וכו' ולא עוד שחוטאין וכו' ע"ש. ועיין בספר ארצות החיים לר' חיים פלאגי שכ' שמה שמצינו בגמרא 'חד מיניהו כתרי מינן' מלמד שבן ארץ ישראל אינו בכלל אזהרה זו (ובמנחת שלמה תנינא סימן ק' תמה על זה). והיעב"ץ כתב שאזהרה זו היא רק על מי שיש לו רבי או חברים טובים עם מי להתחבר. ולפי זה בודאי, לא מבעי היום שהמלך בשדה ואין בנמצא חברים טובים, אבל אפילו כאשר הם בנמצא, בודאי אי אפשר בלי כמה שעות של התבודדות, שאותם שעות אין להם חליפין משום בר נש שיכול לעזור לו בזה. ובן ארץ ישראל הוא בחי' מי שהולך בעצת רבינו, ועליו לעסוק בהתבודדות כפי יכולתו. ועוד הרי בהתבודדות עושים תפילה מהתורה, וזה אינו בכלל האזהרה. אבל על כל פנים מבואר הדבר שסתם התבודדות, לפרוש מן הציבור לחשוב לבד ולחיות לבד סתם, לא מכח רבינו הקדוש, הוא מסוכן ברוחני ובגשמי חס ושלום.

התבודדות א:ב. על ידי התבודדות ומפנה לבו לבטלה בא לכעס, ע"כ. וכן כתב בערך כעס אות לה ז"ל כעס בא על ידי התבודדות שאינו כראוי, ע"כ.

התבודדות ח"ב א. השיחה שאדם משיח בינו לבין קונו ,השיחה הזאת נעשית אחר כך גאלה וישועה לבניו, ע"כ. ע' ישועה אות ג.

הרהורים ח"ב יג (וכן בערך ראיה אות ט). כשאדם יוצא לשוק ומתירא שלא יבוא לידי הרהור על ידי ראיה, שיראה נשים יפות, יאמר הפסוק (ישעיה לג:ז): הן אראלם צעקו וכו' (חוצה מלאכי שלום מר יבכיון) ועל ידי זה ינצל מראות, ע"כ. ע' לקמן אות יח.

י"ל אולי שדורש אראלם, ארא – לם, ל"ם זה תאות נאוף שכלולה מהשבעים אמות, ושצריכים לצעוק שבעין קלין להנצל ממנה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לו, וזה מלאכי שלום מר יבכיון, כי העצה להנצל מהתגברות הרהורי נאוף מבואר עוד שם בתורה לו, שזה על ידי בכיה בעת קריאת שמע וברוך שם, וי"ל עוד שמובא בתורה שם (אות ד') וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כה) והמה בוכים פתח אהל מועד – בכין וקורין את שמע, וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה ע"ש. ולפ"ז יש לפרש שמלאכי שלום, היינו משה ואהרן, כי משה מכונה בשם מלאך במקרא (ודוקא משה רבינו צריך להיות יותר פרוש בענין זה כמבואר בתורה שם, וכן הוא ענין של ראית מלאך, מבואר בשבחי הר"ן שצריכים להיות אצלו איש ואשה שוין). הרי שכאשר יש סכנה של ראיה בחוץ בחי' "ארא-לם... חוצה" – שצריכים הרבה צעקה להנצל ממנה, בחי' "צעקו חוצה," וכדי להנצל מזה מלאכי שלום מר יבכיון. וזה בחי' "מר" יבכיון, כמבואר בתורה שם, כי הבכיה מוציאה את המרה שחורה (הרהורים אות יח – משמע כל בכיה מבטל הרהורי זנות, ולא רק בק"ש), בחי' מלכות הרשעה, אישה זונה שמשם נשמותיהם של ערב רב, שמשם תאות נאוף. ועוד "מר" מלשון המרה וחילופין, כמבואר בתורה שם, שיש בחירה לצייר לטוב או לרע, ורבי שמעון כאשר ראה נשים יפות היה אומר אל תפנו אל אלילים, שהיה קובע שכל התאוה ותשומת לב אליהם הוא רק הבל ואין בו כל עיקר כמו אלילים, שאין בהם כלום רק הבל.

הרהורים יח. הבכיה מבטל הרהורי זנות, ע"כ. ע' לעיל אות יג.

ה. כשנותנין ממון להשר בשביל איזהו התמנות שיעביר את חברו וימנה אותו, זה כמו כשוף, ע"כ.

ויש להשוות את זה למה שרבינו אמר על אלו שמתפללים עם כוונות האריז"ל ולא ראויים לזה - בלקוטי מוהר"ן תורה קכ - שזה כמו כשוף - כי גם בזה גם בזה האדם מצוה לכוחות עליונות לעשות כפי פקודתו, ואם הוא לא ראוי לזה הרי בעצם פקודתו לא יגע בכלל אל הקדושה, והרי הוא כמו מצוה לשרי העכו"ם השדין ולילין לעשות פקודות, וכמו הנותן להם כסף לעשות כרצונו.

התנשאות יא. מי שאינו מקבל תוכחה על ידי זה אינו נתגדל, ע"כ. ע' אות יג.

התנשאות יב. התנשאות בא למי שמחזר תמיד על למודו, ע"כ. יש לראות ממה שדיבור זה בא באמצע שני דיבורים על תוכחה, שחזרה תמידית על הלימוד קשור לקבלת תוכחה. וע' לקוטי מוהר"ן תורה קכא, שמי שרואה שפלותו כל היכן שהוא פותח ספרי קודש, סימן שרצונו לעשות רצון ה'. ויתכן שהכח לחזור תמיד על הלימוד בא מזה שהוא רוצה לשמוע מהתורה הקדושה תוכחה אישית, ועי"ז מתנשא, כאות יג.

התנשאות יג. התנשאות בא על ידי תוכחה, ע"כ. ע' אות יא.

התנשאות כד. מי ששונא גזל עולה לגדלה, ע"כ. ע' אות לא.

התנשאות ל. על ידי למוד אגדה בלילה מתנשא, ע"כ. וע' מריבה מח, כשבני אדם דוברים עליך, תלמד בכל לילה אגדה.

התנשאות לא. התנשאות בא על ידי ששונאים שקר, ע"כ. ע' לעיל אות כד.

התנשאות ב:ה כשנותנין ממון להשר בשביל איזהו התמנות, שיעביר את חברו וימנה אותו, זהו כמו כשוף, ע"כ. "זהו כמו כשוף" ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

התנשאות ח"ב ו. הרהורי עבודה זרה והרהורי זנות ושפיכת דמים ולשון הרע, הם באים על מי שרגיל בנדרים, אבל נתבטלים על ידי המנהיג שבעיר, המסדר הגביות והמסים על כל אחד ואחד לפי ערכו, שיוכל לסבל, ע"כ.

יש לדייק שבע"ז וזנות רבינו כתב הרהורי, מה שאין כן בשפיכת דמים, שמזה יכול להיות שמדובר על שפיכת דמים ממש. ועל במקור הדיבור הזה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה כז, שמאפשר בדרך אפשר, אף שאינו מסתברא, לחלק כנ"ל.

התנשאות ח"ב יא. על ידי ודוי דברים זוכה להתנשאות, ע"כ. ע' הצלחה אות טו.

הצלחה ב:א מי שהוא שמח תמיד, על ידי זה הוא מצליח ע"כ.

יש לראות רמז לזה מפרשת ויגש (מז:כז) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. גשן בגמטריא שמחה.

ועוד יש לציין למה שידוע לפרש בטעם למה אסתר בקשה מאחשוירוש לעשות סעודה שניה ולא גילתה מיד בסעודה ראשונה, כי אז עדיין המן היה שמח וטוב לב, וקשה להפיל אותו.

הצלחה ו. תכף לתלמידי חכמים ברכה במעשה ידיהם, ע"כ. רש"י בברכות (מב.) פרש תיכף לת"ח, המקריבו אליו ומארחו בביתו, ע"כ. וזה דומה לאות טז: הצלחה בא למי שמאכיל תלמיד חכם על שלחנו, ע"כ.

הצלחה יא. מי שמגרש את אשתו אינו מצליח, ע"כ. סבא ישראל דף רנג.

הצלחה יד. מי שאומר תמיד אמת הוא מצליח, ע"כ. ע' לקמן אות יז.

הצלחה טו. על ידי ודוי תצליח, ע"כ. ע' התנשאות אות יא.

הצלחה טז. הצלחה בא למי שמאכיל ת"ח על שלחנו, ע"כ. ע' לעיל אות ו'.

הצלחה יז. כשאין לך אמת, אזי נטל ממך ההצלחה ונתן לאמות, ע"כ. ע' אות יד.

הריון ז. אכילת בשר בהמה דקה ושתית שמן זית היא סגה להריון, ע"כ. רמז מהמן שלא היה לה טעם לאלו הדברים שמזיקים לאשה מעוברת, משמע שהטעם שבאמת היה לה, תהיה מועלת למעוברת. וטעמה כצפיחת בדבש, דבש בגמטריא אשה, דב"ש ר"ת בהמה דקה שמן. עוד קצת רמז מדברים לב:טו.

הריון ח"ב א אשה שאינה יכולה להתעבר תביט על הסכין של מילה אחר המילה, ע"כ. רמז מיהושע ה:ט, היום גלותי חרפת מצרים מעליכם. ובלידת יוסף למדנו שאשה בלי ילדים יש לה חרפה, 'אסף ה' את חרפתי', ולכן י"ל שהסכין של המילה שמסיר חרפת הערלה יסיר גם את חרפת העקרה.

ודוי דברים ד. מי שאינו מתודה על עונותיו, מורא בא עליו, ע"כ. “הודה ולא בוש", בושה ויראה בחינה אחת (ע' למשל לקו"מ לח), הרי מי שלא מודה יבוא ליראה.

זיפן ב. על ידי זיוף הוא מתחבר עם המתנגדים, ע"כ. וכן על ידי טענת זיוף, שהליצנים טוענים על הפתק הקדוש.

זכירה ג. על ידי למוד בפה מלא בא זכירה, ע"כ. מקום הדיבור הזה בין שני דיבורים על דאגה וצער שמביאים לידי שכחה, אולי מוכיח מה שאמרו רז"ל (ברכות ס.) אשרי אדם מפחד תמיד – בדברי תורה, שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד.

זכירה ד. על ידי צער בא שכחה, ע"כ. קצת רמז מתהלים לא:יג נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד <שאובד הזכרון>.

זכירה יב, יג – מי שאין לו זכרון יקדש את עצמו בקדשה גדולה, על ידי שפלות תזכה לזכרון – עמש"כ בלקוטי מוהר"ן ז:ה.

חלום ח"ב א: מי שרוצה שיתקימו חלומותיו, יכתב אותם בפנקסו ואת היום ואת השעה ואת המקום, ע"כ (ע' בראשית רבא (פג-יב) ע"פ (בראשית לז-יא) ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר. אמר ר' לוי נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ע”כ). ונראה לעניות דעתי בביאור הענין, על פי מה שגילה הרמח"ל ביחוד היראה ז"ל וגם יש בכאן סוד החלום, שהוא חיבור ע"ב וב"ן, זווג א"א בנוק', וזה עושה סוד החלום וסוד החולם. וזה היה מה שהיה מחכים את ישראל במדבר, אעפ"י שהיו חוטאים, ונשארו אעפ"כ דור דעה, והוא סוד המדבר שהיו הולכים שם לעבור הס"א במקומה. ותבין כי החלום מתפשט אפילו לגויים, כי הוא עומד ביחוד, ואין מורא. ואח"כ חוזר ז"א ומזדווג עמה, מה שהיה רק בסוד התלבשות בדמיון, שאין התמונה בצורתה, אלא מתדמית כדרך החלום, חזר להיות מראה ממש בסוד הנבואה. והנה ישראל היו מקבלים רק בסוד חיבור א"א ונוק', יען היו ערום ועריה, אך אחר כך היו הדברים מתבררים להם על זו"ן, מפני כחו של משה, וזה שאמרו: “היש ה' בקרבנו" עכ"ל.

והרי מבואר שצריכים להביא את החלום – ולממש את החלום – ולעשות את החלום כנבואה על ידי שז"א חוזר ומזדווג עמה, ולכן היה נראה שזה הענין שגילה רבינו כאן, לכתוב את החלום וכו' כי זה בחי' זיווג ז"א עמה.

חן ט: סגולה לחן תכתב על קלף: כסף וזהב חסד ואמת אלוף. הסופי תיבות של: כסף וזהב חסד ואמת, וכן הסופי תיבות של: וזהב חסד ואמת אלף, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: ואמת אלוף, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

חידושין דאורייתא יא: תורה בעת ובמקום שאינם נשמעים, ואפלו בעת ובמקום שנשמעים, צריך לשקל אותם כמה יאמר, שלא יהיה בבחינת 'כל רוחו יוציא כסיל, כי על ידי זה מביא חולאת שקורין 'גישוויליכץ', כי החולאת הזאת בא על ידי התגברות המים שבדם, וזה 'לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה', ע”כ.

רמז רחוק מפרשת מקץ (מא:מה) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים, שיוסף היה מפרש הצפונות (רש"י), ועל כן יצא יוסף -בחינת תוספת ונפיחה, וכן פרע בבחי' זו, יצא על מצרים בחי' הצר, שנעשה נפוח.

ויש להעיר עוד, שרבינו מביא כמה פעמים שמי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים. ומצינו בגמרא (חולין נו:-נז.) שעל ידי חרדה פועלים לכווץ ולצמק, להכניס חזרה את המעים, וכן מצינו בגמרא (נדה לט. עא., סוטה כ:) שחרדה מסלקת את הדמים – שפחדא צמית (נדה עא. – אכן עיין שם שביעתותא – דהיינו הבהלות פתאום – מרפיא (ורש"י על התורה, סוף פרשת עקב, כתב שפחד זה על הקרובים, ולכאורה צ"ל דברי תורה לחוד ודברי חכמים לחוד)), וזה הפוך מהנפיחות והחולאת הזה של סוועלין, ודו"ק.

חתון ו. מי שקשה לו למצא זווגו ירגיל את עצמו לקרות בקרבנות הנשיאים ע"כ.

ונלע"ד לבאר כי הנשיאים לא נדבו להקמת המשכן כי אמרו שהם ישלימו כלמה שחסר, ובני ישראל תרמו בעין יפה יותר ממה שהיה נצרך, ולכן הנשיאים בקשו לישר עוותם והקדימו לנדב עגלות וקרבנות, כמבואר ברש"י. והנה הקמת המשכן היא בחינת זווג כמש"כ בשיר השירים (ספ"ג) ביום חתונתו וביום שמחת לבו, שיום שמחת לבו הוא הקמת בית המקדש. נמצא שמה שהנשיאים אמרו לנדב להקמת המשכן הוא בחי' קישוי למצוא זווגו, והתיקון לזה היה בהקרבת קרבניהם. ולכן מי שקשה לו למצוא זווגו טוב לו להרגיל לקרוב בקרבנות הנשיאים.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה ט' שהזיווג תלוי בי"ב שערי תפלה של השבטים, ולפ"ז שפיר יש לומר פרשת הנשיאים לזכות לזווגו.

ויש לפרש בדרך אחר לגמרי, שהרי מצינו במדרש (ילקוט שמעוני – במדבר פרק טז רמז תש"נ, ובפסיקתא רבתי – פיסקא ז ד"ה ויהי המקריב) שהנשיאים של השבטים כנחשון בן עמינדב, אליצור בן שדיאור וחבריו, היו לצידו של קרח במחלוקתו שעל משה ע"ש, וידוע גם מהמדרש (במדבר רבה יח:כ) שדרשו על הפסוק (משלי יד) "חכמת נשים בנתה בית", זו אשתו של און, "ואולת בידיה תהרסנה" זו אשתו של קרח, וכבר האריכו הספרים הקדשים בזה איך שכל כך תלוי בידי האשה להטות את בעלה לטוב או לרע. ולכן מי שקשה לו למצוא זווגו, ישים על לבו שאפילו הנשיאים לא זכו לנשות חיל שיצילו אותם מעצת קרח (ולכאורה גם לא נדבו למלאכת המשכן כשאר נשות הצדקניות, וצ"ע), ולכן אולי טוב לחכות להנכונה אשה יראת ה'.

חתון ז השדוך שדוברים אף על פי שלא נגמר השדוך בעצמו, גם זה מן השמים, והשדוך לחוד עושה רשם בו ובה, ע"כ. עיין בזה באריכות בספר חיי מוהר"ן אות תקצ"ה.

טהרה א. אשה כשרה מטהרת הבית מצרעת, ע"כ. ע' בלקוטי מוהר"ן תורה כא, שצרעת הוא בחינת סגירותא מאור עליון.

ישועה ג. על ידי התבודדות בא ישועה, ע"כ. רמז מבמדבר (כג:ח) לבדד ישכון, ישכון בגמטריא ישועה.

ישועה ד. על ידי נסיון עושין לו נס, ע"כ. ע' אות טז.

ישועה טז. כשאדם בא לאיזה נסיון ידע כשיעמוד בזה הנסיון שהקב"ה יעשה לו נס, ע"כ. ע' אות ד.

ישועה יז. על ידי בטחון יזכה לשמח בחסד השם יתברך, ע"כ. ע' אות כ.

ישעוה כ. על ידי בטחון יעשה לך חסד, ע"כ. ע' אות יז.

כבוד ג. מי שמבזה את עצמו בכל יום בעיני עצמו, על ידי זה יזכה ששמו אינושכוח מפי הבריות, ובני אדם יקראו את בניהם בשמו, ע"כ. וקשה אם באמת הוא מבזה את עצמו, והוא בזוי בעיני עצמו למה ירצה שיהיה עוד כמותו. וי"ל שרק בתחילה הוא מבזה את עצמו ואחר כך הוא מתקן ועולה. ועוד י"ל שזה היסוד המבואר בהרבה מקומות שענוה אמיתית זה לא ח"ו להיות שלימזיל, אלא ודאי צריכים להכיר הכח של עצמו ולהאמין בעצמו חזק, רק שצריכים לדעת שממקום אחר חסר לו, והוא עוד כל כך רחוק מהמבוקש.

כבוד כ. צריך לתן כבוד למלכות, אע"פ שהוא עובד ע"ז, ע"כ. ע' בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מהחיגר, שהזקן חלק כבוד להמלך של השדים.

כבוד כה. הכבוד תולה בנפש, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה סז.

כעס יד כעס אחר אכילה מזיק מאד, ע"כ. ע' אות לז. על ידי אכילה נסתלק הכעס, ע"כ.

כעס יז. סגלה לכעס שיאכל פת שחרית, ע"כ. ע"ע אות לז.

כעס יט. על ידי שקר בא כעס, ע"כ. ע' לקמן אות כא. מי שמסתכל בפני שקרן בא לידי כעס, ע"כ.

כעס כא. מי שמסתכל בפני שקרן בא לידי כעס, ע"כ. ע' לעיל אות יט.

כעס לה. כעס בא על ידי התבודדות שאינו כראוי, ע"כ. ע' התבודדות אות ב'.

כעס לז. על ידי אכילה נסתלק הכעס, ע"כ. ע' לעיל אות יד ואות יז.

כשוף א. בנים הנולדים על ידי הלחשים של שמות הטמאה או על ידי כשוף הם יהיו נואפים, ע"כ. ע' בנים אות פב.

כשוף ב. וכל העוסק בשמות הטמאה הוא נזוק בכל דבר, ע"כ. ע' ממון אות ע.

כשוף ג. אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

עיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

למוד ד. כשהרשע אומר תורה, תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו, ע"כ. עיין לקוטי מוהר"ן תורה מג.

למוד יט. השומע מפי הרב, מסתיע מלתא טפי, ע"כ. ע' אות לה ואות לט וע' בלקוטי מוהר"ן תורה: ה, יג, יט כ קכ, קצב, רל.

למוד לט. תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד, ע"כ. עמש"כ בכריתות דף ו.

למוד לה. אינו דומה הלומד מפי עצמו ללומד מי הרב, ע"כ. ע' אות לט ואות יט וש"נ.

למוד לט. תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד, ע"כ. ע' אות לה וש"נ. וע' לקמ”ת תורה ז.

למוד מ. תועלת גדול ללמד אצל נהרות, ע"כ. ע' תשובה נט, שישיבה אצל שני נהרות מסגל לבכיה, וע' ספר אות ד' חשיבות לבכות קודם חיבור ספר, וע' לק"מ תורה רסב שחידושי תורה הם נהרות וצריכים להקדים להם נהרות של דמעות. וע' בריש ספר השם של בעל הרוקח שתנאי לימוד הספר שיהיה אצל נהר. וע"ע במלבי"ם ריש ספר יחזקאל (א:ג) שכז"ל והגם שהיה בארץ כשדים היה מוכן לנבואה מצד הנהר ההוא כמ''ש בכוזרי שנגלה בח''ל במקום מים, ולכן היה עליו שם יד ה', עכ"ל.

למוד צב. אין מן הל זוכה אדם ללמד, בשביל זה הולכים למרחקים ללמד, ע"כ. ע' ח"ב אות יב.

למוד ח"ב יב. לאו בכל מקום אדם זוכה לסגל תורה ומעשים טובים, בשביל זה הקב"ה מסבב סבובים שיצא זה האדם ממקום הזה למקום אחר, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות צב.

מריבה יא. מי שהוא נצחן, הקב"ה שוכח אותו ומסתיר פניו ממנו, ע"כ. ע' לקמן יג.

מריבה יג. מי שהוא נצחן, בא לידי שכחה, ע"כ. ע' לעיל יא.

מריבה מח. כשבני אדם דוברים עליך, תלמד בכל לילה אגדה, ע"כ. ע' התנשאות ל, ע"י למוד אגדה בלילה מתנשא.

מריבה נו. מי שיש לו שונאים, ואינו ידוע אם יפל בידם אם לאו, יסתכל אם נופל ממדרגת עבודת השם יתברך, בידוע שיהיה נמסר בידם, ע"כ. ע' אות עד, וע' לקוטי מוהר"ן כג:ג ומה ששיך לאות ג' שהובא בסוף התורה. וע"ע לקמן ח"ב אות כ.

מריבה עד. כשדוברים על האדם, אזי יש כח ביצר הרע להגביר את עצמו על זה האדם, שדוברים עליו וצריך לבקש רחמים על זה, ע"כ. ע' לעיל אות נו.

מריבה עו. למריבה, השכם והערב לבית המדרש ולמד תורה. או כשא"א לדון אותם, תתפלל עליהם והקב"ה יפילם, ואל תמסר אותם לשר, ע"כ. ע' לקמן אות קג.

מריבה פד. בכל בעלי מחלקת נתגלגלים שם ניצוצין מנשמת דתן ואבירם, ע"כ. ע' בהקדמה לספר אדרת אליהו על הזהר הקדוש מר' אליהו בעל שם טוב שכותב שאנשים קמו עליו כמו קרח ועדתו, וכותם שאולי קצת מהם היו גלגולים שלו.

מריבה קג. אין להתפלל על שום אדם שימות אפלו על מין, כי יותר טוב להרג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ. ע' אות עו. אבל על החולה רבינו כתב (ערך צדיק אות קטז) לפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות.

מריבה ח"ב ה. מי שנותן עיני שכלו תמיד לחקר את ראשי הדור ומעין בהם בעינא בישא, על ידי זה נופל לרעב שלעתי, הינו לא רעב ללחם, וזה "רעב" ע' ב'תוך ר'ב, עכ"ל.

ועיין במראה מקומות עוד סמך לזה (מדרש רבה בראשית פרשה כ"ה סי' ג' – לך לך פרשה מ' סי' ג' – תולדות פרשה ס"ד סי' ב' – עשרה שני רעבון באו לעולם וכו' ואחד לעתיד לבא, שנאמר עמוס ח:יא, הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' עיין שם). ויש להבין את זה על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה עו, מעלת התקרבות לצדיקים, שבלי התקרבות לצדיקים האדם תמיד צמא, ומבואר הדבר שגם הצמאון ברוחניות הוא חיסרון ובחי' רעב, וכדי לצאת מהצמאון צריכים דוקא להתקרב להצדיק, ועל כן החוקר בראשי הדור ילקה בצמאון.

מריבה ב:יז מי שעושה פרוד בין איש לאשתו, הינו שהולך לאיש ומיפה את האשה בפני הבעל, והולך אל האשה ומגנה את בעלה בעיניה וכו' ע"ש. ובמראה מקומות מד"ר וישלח פג:ד שהיו מטיבין אותה לבעלה, ואח"כ טורדין אותה מבעלה ע"ש. והנה הדברים כהוויתן חסרים הבנה, מה הענין ליפות את האשה בפני הבעל כאשר כל הכוונה לעשות פירוד, ואולי סתם כי כוונתם היה לגרום צער להבעל. אכן באמת מצינו את זה הרבה, כמו החוק שתבעל להגמון תחילה (ריש מסכת כתובות), וכן באנשי דור המבול היו דוקא צדים לזנות עם הכלות המקושטות לבעליהן. (ואולי י"ל שהכוונה הוא שכאשר אומרים יפי האשה להבעל הרי כבר מראים איך שהיא פרוצה וכבר שייכת לאנשים אחרים).

מריבה ח"ב כ. מי ששונאיו נתרוממים, הוא נופל לתאות אכילה, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות נו, וע' לקוטי מוהר"ן תורה לט.

ממון טו. כשבא לאדם איזה הבנה חדשה, בידוע שכרוך בעקבו ממון רב, ע"כ. רמז מתהלים יט:יב-יג בשמרם עקב רב שגיאות מי יבין.

ממון כו. אין הגשמים נעצרין אלא על בטול תורומות ומעשרות ומספרי לשון הרע ועזי פנים ובטול תורה ועוון גזל, ע"כ ע' אות נ' לענין תרומות ומעשרות.

ממון לה. כזית מרור שאוכלין בפסח מסגל לפרנסה, ע"כ. ע' ברכות נו. עיף עסקך כחסא.

ע' בערך קשוי לילד, אות ו' שאשה שהיא מקשה לילד – גם תתלה על צוארה ממרור הנשאר, ע"כ. וי"ל שזה ממש מאותו ענין של הפרנסה, כי רבינו מביא (תורה קלה) את הגמרא (בכורות מה) כשם שיש צירים ודלתות לבית כך יש צירים ודלתות לאשה, ומהשתי דלתין נעשה צורת ם' סתומה, ששם נוצר הולד וכו' וצריך לחתך הם' לשני דלתין כדי שיצא הולד, והנה כמו כן מצינו שיש לפרנסה דלתות, ולכן כמו שהמרור מסגל למקשה לילד כמ"כ מסגל לפרנסה.

ויש להעיר עוד שאותיות מרור הם ממש מרמזים לחיתוך הם', כי אות ריש דומה לאות ד' בפרט לחיתוך הם' לשנים, בודאי יש לראות את זה לשני רישי"ן, ואות ו' הוא החותך וחוצך ביניהם. וזה אותיות מרור, מ' – ם' של הדלתות הסגורות, רו"ר, שחותכים אותו לשני רישין. 

והנה שיח שרפי קודש (ב:קח) מובא שרבנו אמר: אם יאכלו בני ישראל מרור בליל פסח כבר ישבו בתשעה באב לומר קינות (ומביא שם הלשון ביידיש). והדבר כשלעצמה קשה, כי לכאורה כל חודש ניסן הוקצה לגאולה. וי"ל שהכוונה שכיון שהמרור מסוגל לפרנסה, והרי עם הכסף כבר יהיה על מה לקונן.

ממון מג. מי שמיגע את עצמו יומם וליל אחר פרנסה, ואינו מוצא את פרנסתו, תקנתו – שיחזיר בני אדם בתשובה, ע"כ. (ובמראה מקומות רמז רחוק מאיוב יג:כו משיג יגע ולא יבלע). רמז מתהלים (נא:טו) אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. (נא:טז) הצילני מדמים אלהים אלהי תשועתי תרנן לשוני צדקתך. דמים זה ממון, פרנסה, אלהים אלהי אותיות יום לילה (כי א"ה = ו, וא' אחד יתירה), הינו שכדי שיהיה הצלה מיגיעת הפרנסה יום ולילה, אלמדה פשעים דרכיך.

ממון מה. מי שלהוט אחר עבודת אדמה בודאי אין בו תועלת, ע"כ. ע' ח"ב אות ב.

ממון נ. בעוון בטול תורומות ומעשרות השכר אבד וכו'. ע' לעיל אות כו.

ממון נא. מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים. ויחיד דאלים זכותה כרבים דמי, ע"כ. ע' אות נד.

ממון נד. מטר בזכות אדם אחד ושדה אחת ועשב אחד, ובזכות הארץ וחסד ויסורין, ע"כ. ע' לעיל אות נא.

ממון סד. הצניעות מסגל לעשירות, ע"כ. רמז ממה שארז"ל (בבא בתרא כה:) הרוצה וכו' ושיעשיר יצפין, צפון משמעו גם כן כסוי ומוצנע.

ממון סז. גם כשמערב מים במשקיו, ע"כ. לכאורה הכוונה לחנוני.

ממון ע. מי שעוסק בשמות הטמאה ובכשפים נעשה עני, ע"כ. רמז משמות (כב:יז) מכשפה לא תחיה, מלשון וחי אחיך, שענין פרנסה. וע' כשוף אות ב.

ממון קג. כאב עינים סימן להזק, ע"כ. קצת רמז מהפסוק בהאזינו, שחת לו לא בניו ממום, כי השם ב"ן בעינין. ובזה גם יש לתמוך הנוסח של כאב שיניים, כי ב' וש' מתחלפים בא"ת ב"ש, והרי בניו – שניו.

ממון ח"ב ב. מי שלהוט אחר עבודת אדמה בא לידי אחד משלשה וכו', ע"כ. ע' ח"א אות מה.

ממון ח"ב ד. על ידי שהדין תורה הולך ונתמעט, על ידי זה הפרנסה מתמעטת וכן להפך, ע"כ (וכן מובא בדין ב). קצת רמז מהפסוקים בתהלים לז:יז-יט. כי זרועות רשעים תשברנה וכו' אז הפסוקים מתארים פרנסה טובה להצדיקים.

ממון ח"ב יג. הפרנסה לפי הזווג, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן ט:ב.

ממון ח"ב יז. מי ששומר את עצמו מלעבר על "לא תחמוד" עי"ז נצו מכעס ומגאוה ומחסרון אמונה הבאה על ידי כעס וגאוה, ע"כ. ע' אגרת הרמב"ן, וע' לקוטי מוהר"ן כג:ד.

ממון ח"ב כד. השרפות באים לעולם בשביל מעות עבודה זרה לכלות אותם, ע"כ. יתכן שנכלל בזה, שמכח השרפות יש איבוד עבודה זרה בעולם אפילו לא על ידי האש הגשמי, אלא שמכח האש יוצא כח שהולך ומכלה את העבודה זרה.

מפלת ו. על ידי תאות אכילה ושתיה שלה היא מפלת, ע"כ. רמז מתהלים נח:ט נפל אשת, והיה צריך לאמר, נפל אשה, אלא אש"ת נוטריקון אכילה שתיה. וע"ע לק"מ תורה לט דרך השני.

משיח ד. על ידי אמת בא הקץ, ע"כ. ע' אמת ח"ב אות ט.

נפילה ז. כשאדם מחליק ונופל, זה על ידי שהתחזק לעבר עברה, ע"כ. ע' תהלים עג:יח.

נהנה מאחרים ד. מי שמכביד עלו על בני ישראל, לסוף שנצרך לאחרים, ע"כ. קצת רמז מאיכה ה:ח עבדים משלו בנו <על ידי שעשה כן> פרק אין מידם.

נאוף י, לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעל הגברת החפץ ונתהפך הרצון אליו, עכ"ל. עיין עוד טעמים בפירוש רמד"ו על ספר נחמיה ו:ד.

נאוף לב. הרהורי נאוף באים מחמת שבירת כלי של חסד, ולפי רב הניצוצות הן רוב המחשבות של נאוף, ע"כ. ע' ח"ב אות ה.

נאוף לו. על ידי נאוף באים לגלות תחת יד שרים לצים, ונעשה בעל חוב, ע"כ. עמש"כ שיחות הר"ן אות קיב.

נאוף נג. מי שאינו מפר ברית, עי"ז יש לו זכירה, ע"כ. בפרשת ויאמר של קריאת שמע: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... למען תזכרו. וע' אות מ' ואות מט.

נאוף נז. על ידי גלוי עריות בא הריגה, ע"כ. ע' לקמן ח"ב אות טו.

נאוף ח"ב ה. על ידי טובות שעושה עם בני אדם, נתבטל תאות נאוף וכן להפך, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות לב.

נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

שוב הראה לי נח"ש מקור לדברי רבינו פה, והוא מהילקוט שמעוני על פרשת וירא וז"ל וקראו אל לוט ויאמרו לו. ר' יהושע בן לוי בשם ר' פדיה אמר: כל אותו הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומים, והיו מקבלין ממנו, וכיון שמארו לו: הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש, אמרו לו: "עוד מי לך פה", קרי ביה: "עוד מי לך פה", עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך רשות, עכ"ל. 

נאוף ח"ב טו. על ידי זנות בא רציחה, ע"כ. ע' לעיל ח"א נז.

ספר ד. כשנדפס איזו ספר חדש, על ידי זה הבכיה שעל ידו נתחדש זה הספר בבחינת ושקוי בבכי מסכתי, הבכיה הזאת נתגבר כנגד גזרותיהם של האמות וכו', ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה רסב.

סגלה ג. מי גשמים מסגלין למי שאין לו גבורת אנשים, ע"כ. רמז: משיב הרוח <להשבת גבורת אנשים> ומוריד הגשם.

ענוה א. מי שמשתף את עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם, על ידי זה בא לענוה, ע"כ. ע' מש"כ ערך גאוה יא.

ענוה יא. על ידי ענוה נתבטל פחד האויבים, ע"כ. ע' לקמן אות טו.

ענוה טו. מי שיש לו הכנעה, אין לו מורא, כאלו יושב במצור, ע"כ. ע' לעיל אות יא.

ענוה ב:ב על ידי גאוה רבה נבעל כאשה, ע"כ. יש לעיין בזה, אם זה שיעור מסויים, שכיון שמגיעים להשיעור הזה ח"ו אז נבעל כאשה, או שככל שיש להאדם גאוה ח"ו, באותו חלק ושיעור יש בחינה שנבעל כאשה, כי לתאוה יבקש נפרד, והפרדה הוא ההיפוך של ענוה וביטול, הרי שעל שעל ידי הגאוה יזמין לעצמו להתאנות כמו אישה, ואשת איש נפש יקרה תצוד (עיין בלקוטי מוהר"ן תורה יא ותורה קל, ותורה ב:ה), אבל להיות נבעל ממש כאשה, זה לא יהיה רק על ידי גאוה רבה.

ענוה ח"ב ג. האדם נכר בקולו אם הוא ענו או בעל גאוה, ע"כ. רמז מתהלים (סח:לד) הן יתן בקולו קול עז. שמות (לב:יח) ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שמע, וע' לקוטי מוהר"ן סוף תורה ל.

עצבות ו. מי שיש לו עצבות, יסתכל על הצדיקים, ויבא לו שמחה בלבו, ע"כ. ע' אות כו. וע"ע שמחה אות ט.

עצבות יח. על ידי עצבות נתבזה, ע"כ. ע' אות כא.

עצבות כא. על ידי עצבות בא בזיון, ע"כ. ע' אות יח.

עצבות כה. מי שהוא מהיר הוא עצבן. עיין חבקוק (א:ו) הגוי המר והנמהר.

עצבות כו. קרבת הצדיקים משמח את הלב, ע"כ. ע' לעיל אות ו.

עצבות לג. מי שיש לו עצבות, מביא על עצמו יסורין, ע"כ. קצת רמז מבראשית (ג:יז) בעצבון תאכלנה <מי שנאחז בעצבות>... ושם מתואר כל מיני קללות ויסורין.

עצבות ח"ב ד על ידי קלקול השמחה בא חלאים עליו, ע"כ. ע' משלי יח:יד, וע' לקוטי מוהר"ן תנינא תורה כד.

ענש ב. לפעמים דנין את האדם על פיו, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה קיג. (ולפ"ז אינו קשה כלל מה שאין אדם עושה עצמו רשע).

עצה א. אל תשאל עצה אלא ממי שיודע סתרי תורה, ומהרנ"ת ציין לישעיה ג:ג, שמובא בחגיגה דף יג. על פי מהר"צ. ועוד רמז נראה לע"ד מהפסוק ותשועה ברוב יועץ (משלי יא:יד כד:ו), כי 'רב' זה בחי' רוח הקודש בחי' רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה:כח) שנאמר אחר שיעקב אבינו קיבל חזרה את הרוח הקודש, שהוא בחי' ידיעת סתרי תורה (ובפרט הקץ, שיעקב עמד לגלות עד שנעלם ממנו הרוח הקודש).

פחד ו. סגלה לבטל את הפחד, שתאמר ה' צבאות, ע"כ. נראה שכוונת רבינו למה שמובא בספרים סגולה לומר הג' פסוקים המוזכרים ביחד בכמה מקומות של התפלה (למשל בובא לציון). י"צ עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה (תהלים מו:ח). י"צ אשרי אדם בוטח בך (תהלים פד:יג). י' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו (תהלים כ:י).

פחד טו. על ידי בטחון לא יהיה לך פחד, ע"כ. ע' לעיל אות ג.

פדיון שבויים ו. בעוון משכב זכר נתפס בתפיסה, ע"כ. קצת רמז מבראשית (מ:טו) וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור, וידוע שפוטיפר חמד את יוסף למשכב זכר ונסתרס, ועל כן יוסף אומר שהוא לגמרי חף ונקי מזה ואין שום סיבה שיתחייב תפיסה.

פדיון שבויים יב. מי שהוא רגיל להיות מוהל, או לספק צרכי סעודת ברית מילה של עני, עי"ז נצול מבית האסורים, ע"כ. רמז מברכת המזון: ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו. ואגב, אותיות היסוד של 'בריתך שחתמת בבשרינו' (אותיות שלפני הסופי תיבות) עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

צדקה ח"א יט. הרדוף צדקה, הקב"ה ממציא לו מעות וממציא לו בני אדם מהגנים כדי לקבל עליהם שכר, וזוכה לבנים בעלי עשר, בעלי חכמה, בעלי אגדה, ע"כ. ע"ע לקמן אות לב, וח"ב אות טו, וערך בנים אות כב.

צדקה ח"א י. כשמוציא גזלה מתחת יד חברו כאלו נתן צדקה, ע"כ. במראה מקומות של ר' נחמן מטשהרין הביא מסנהדרין (ו:) וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו, הרי שכאלו נתן צדקה להגנב.

צדקה ח"א יז. גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה, ע"כ. בודאי משה רבינו גם כן עשה צדקה בסתר, אלא הכוונה בכלליות של מדריגת משה רבינו. וכעין זה מצינו בעוד מקומות. למשל ע' בלקוטי מוהר"ן נו:ט שמשה רבינו לא השיג צדיק ורע לו, אף על פי שבודאי משה רבינו גם כן קיבל את הדיבור מן השמים וכו'. וע' לקוטי מוהר"ן תורה ד:ט שאפילו משה רבינו לא ידע מקום קבורתו כי נתבטל להאין סוף ע"ש.

צדקה כ. בראש השנה דנין את האדם כמה יפסיד, ואם זכה נותן זה הממון לעניים, ע"כ. ע"ע לקמן אות כו.

צדקה כה. המזמין עכו"ם בתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו, ע"כ. 

סנהדרין (קד.) בשביל שנכרים אכלו על שולחנו (של חזקיהו) גרם גלות לבניו, מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה, כל המזמן עובד עבודה זרה לתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו, שנאמר (מלכים ב:כ:יח) ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל, ע"כ. וציינו לביאורו של המהר"ל בחידושי אגדות (-כי מרצונו שעיבד את עצמו להגוי) והבן יהוידע. (מדה כנגד מדה, שהיה צריך להיות בניו סביב לשלחנו, על כן יגלו).

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקעט, מכון רמח"ל) ז"ל ענין: שנה ופירש, שהוא קשה מכול (פסחים מט:). ומשם נמשך שהחזיק בשנאה גדולה, לגזור גזירות יותר מן האחרים. כי כמו שהוא היה בפנים כדי לתקן, ואז ניתן לו כניסה הרבה, ואחר כך חזר ויצא לחוץ, נשתמש ממה שקבל – להרע. והוא ממש ענין חזקיה: שבשביל שהראה אוצרותיו לגוים, לכן גרם גלות לבניו ולממונו (ע"פ ישעיה פרק לט). כי הס"א משתמשת ממה שניתן לה כניסה בקדושה, להתנגד אליה, עכ"ל.

צדקה כו. כשהעולם אין נותנים צדקה, המלכות גוזר גזרות רעות ולוקח ממונם, ע"כ. ע' לעיל אות כ'.

צדקה ח"א לא. גם זוכה לאמת, ע"כ. ע"ע אמת אות טו.

צדקה ח"א לב. על ידי צדקה יהיה לך בנים, ויהיה שלום ביניהם, ע"כ. ע' לעיל אות יט וש"נ.

צדקה ח"א לג. על ידי צדקה הפרות מצמיחין, ע"כ. ע"ע אות מט.

צדקה ח"א מט. כשאנשים נותנים צדקה, עי"ז הפרות נתברכין והשלום בעולם, ע"כ. ע' לעיל אות לג.

צדקה ח"ב ו (וכן הוא בהמתקת הדין ח”ב ה'). על ידי צדקה ממתיק הדין של לעתיד לבא, הינו יום הדין לעתיד לבא, ע"כ.

כן מבואר בספר פנות המרכבה להרמח"ל פנה ד' (גנזי רמח"ל עמ' שלא) שסוד יום הדין הוא הפשטת לבוש הנשמה שנעשה על ידי האש הגדול, ולכן יש סכנה גדולה, אבל נמצא אור אחד שיציל אותם שלא יגיעו להן תוקף האש, וזה נקרא צדקה, וע”ש שאינה רק מצלת אלא גם כן מרפא איזה מחלה שנעשית מכח האש הלוהט.

צדקה ח"ב יד. יש תפלות שאינם נתקבלים למעלה אלא עד שנותנים כל כך מעות לצדקה כפי מספר האותיות של התפלה השיך לזה הדבר וכו', ע"כ. ע"ע ישעיה (סג:א) אני מדבר בצדקה רב להושיע, וע' תהלים קו:ב.

צדקה ח"ב טו. על ידי צדקה זוכה לבנים, ע"כ. ע"ע ח"א אות יט וש"נ.

צדיק ב. פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה, ע"כ. צע"ק למה זה בערך צדיק, וע' לקמ"ת תורה עח.

צדיק יג. לפעמים מראים מן השמים לצדיק דבר שאינו, ע"כ. יתכן לפרש את זה על פי מש"כ לקמן אות נז – יש נאה דורש ואעפ"כ אינו מכון אל האמת, ע"כ.

צדיק יט. מי שהקב"ה חשוב בעיניו, יכתב בספר כל שמות הצדיקים והתנאים והיראים לזכרון, ע"כ. ע' ח"ב אות כ.

צדיק כ. אל לך למה להם לצדיקים להנות מאחרים כדי להנהיג את בני ביתו בעשר ובכבוד, מוטב שלא להנהיג ולא להנות מאחרים, אל יקשה לך, כי כל מה שיש תענוג והרחבה לצדיק, עי"ז נתגדל נשמתו, ואזי יש בית מנוחה לשכינת הקב"ה ובכן אין לבוא לבית בידים ריקניות, ע"כ. ע' אות צה, קנח, ח"ב טז.

צדיק לט. מוטב לקרב את עצמו לצדיק שהוא רחמן, ע"כ. ע' אות כא.

צדיק מה. בזכות קבורת הצדיקים בחוץ לארץ יזכו גם שאר המתים מגלגול [לגלגול] מחילות, עכ"ל. דהיינו שנכנס פה לכאורה טעות בדפוס, כן העיר ר' נחמן מטשהרין ז"ל, כי הגמרא בפסחים (דף סח.) מלמדת שעל ידי הצדיקים הנקברים בחוץ לארץ גם שאר המתים שם יזכו לגלגול מחילות, אז בטעות נדפס פה שעל ידי הצדיקים שאר המתים ינצלו מגלגול מחילות. וכיון שאנו יודעים שאין מקרה בעולם, אולי באמת יש פה רמז, שלאחד הצדיקים – הוא רבינו הקדוש – נ נח נחמ נחמן מאומן – שאר המתים ינצלו מגלגול מחילות, דהיינו שעל ידי שנביא בעזה"י את הציון הקדוש של רבינו לארץ ישראל בעצמינו – קודם שיצטרך ח"ו לגלגול מחילות (שאפילו יעקב אבינו לא רצה לסבול, כדאיתא בחז"ל), גם על ידי זה כמה וכמה מתים הקבורים לידו נביא גם כן, וגם הם ינצלו מגלגול מחילות.

צדיק מז. יש צדיקים שאינם נקראים בשם רבי, ע"כ. בלקוטי נ נח  620 הארכנו.

צדיק נ. המונע הלכה מתלמידו כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, ואפלו עברין שבמעי אמן מקללי אותו ומנקבין אותו ככברה. ואם למדו זוכה לברכות כיוסף, וזוכה ומלמדה לעולם הבא, ע"כ. בגמרא (סנהדרין צא:) הענין האחרון נאמרה בפני עצמה – אמר רב ששת כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעוה"ב.

צדיק נב. המלגלג על דברי חכמים הוא נענש מיתה, ע"כ. ע' אות פב.

צדיק נז. יש נאה דורש ואעפ"כ אינו מכון אל האמת, ע"כ. אולי קשור לזה אות יג.

ע' מגיד מישרים פרשת ויקהל: אורחא בתראה הוא ברירו דמלה ומ"מ לא תמחוק קדמאה דיקריה דקב"ה סליק מיניה אף על גב דלאו קושטא איהו כיון דאיהו חריפא דוגמת נפחא דבטש בפרזלא ונצוצין מתנציצין לכל עבר: עכ"ל. - ועיין שם עוד אחד כזה.

צדיק סו. לפעמים התפלה אינה מועלת אלא בשעתה וכשפוסקין מלהתפלל עושה הקב"ה רצונו וחפצו, ע"כ. יש לעיין בענין השעה שהחסידים הראשונים היו שוהים אחר תפילתן שעדיין מוחין של התפלה קיימין (פרי עץ חיים, תפלה ז).

צדיק סח. אין להטריח את המקום, ע"כ. ע' אות קו, ואות עא.

צדיק עא. אל תתפלל ואל תטריח את קונך כל זמן שאתה יכול לעשות בפעלה, ע"כ. ע' אות קו.

צדיק פב. מי שאינו מאמין בדברי הצדיקים ראוי לענש, כל שכן מלגלג, ע"כ. ע' אות נב.

צדיק פט. דברים שאתה שומע מפי הצדיק הם מועילים יותר ממה שאתה לומד בספרים, ע"כ. ע' למוד אות יט.

צדיק צה. גנאי הוא ושפלות לדור שכפופין לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו, ע"כ. ע' אות כ, וע' לקוטי מוהר"ן תורה רסט.

צדיק קד. הצדיק יכול להתענג ואינו ירא מהיצר הרע, כי תורתו מגנה עליו, ע"כ. ע' לקוטי מוהר"ן תורה כב:ה ושם מבואר עוד יותר, שהצדיק כל כך מזכך את גופו, שגופו יכול להזכיר לו קדושתו.

צדיק קו. אין להטריח את השם יתברך כשיכולין להועיל על ידי דבר אחר, ע"כ. ע' אות סח.

צדיק קח. מי שיש לו אמונה שלמה בשם יתברך יכול לעשות נחת רוח לצדיק, ע"כ. רמז מתהלים ז:יא מגני על אלהים <מישהו כזה יכול ל> מושיע ישרי לב.

צדיק קט מי שאין לו  שום הרהורי עבודה זרה הוא משתוקק תמיד להציל את הצדיקים, ע"כ. רמז מהפסוק הנ"ל אות קח, וע"ש הפסוק שקודם – ובחן בות וכליות אלהים צדיק – שמראה על טהרת המחשבה, וא"ש. ויש להביא רמז ממלכים א:יח שהנביא עובדיה היה ירא אלקים מאד, וידוע שיראה זה דבר המסור ללב, ומאד מורה שהיה טהור לגמרי מהרהור, והפסוקים כותבים איך שעבדיה טרח ומסר נפשו להציל הנביאים, ועבדיה בעצמו מוכיח את זה לאליהו הנביא להוכיח שרצונו לעזור.

צדיק קי. מי שרוצה לעשות טובה לצדיק הקב"ה נותן לו כח לזה, ע"כ. רמז ממלכים א:יח:מו אליהו הנביא רצה לכבד מלך ישראל (בחי' הצדיק), ולכן הש"י נתן לו כח לרוץ לפניו.

צדיק קטז. לפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות, ע"כ. עיין ערך מריבה אות קג שכז"ל אין להתפלל על שום אדם שימות אפלו על מין, כי יותר טוב להרג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ. 

צדיק קיט. הצדיק מתר לו לפרץ גדרים של אחרים בשביל דרכו, ע"כ. אולי בכלל זה מה שמצינו שכאשר הרב מבראד בא לבקר את ר' זושא, ור' זושא רצה שהרב יטעם משהו אף על פי שהרב היה בתענית (עיין הסיפור המלא, ספר האחים הקדושים, עמ' 402). 

צדיק קכג. כל צדיק יש לו דבר עבודה, שצדיק אחר, אפלו גדול ממנו, אינו יכול להשיג, ע"כ. נראה שעם כל זה, הצדיק הדור לא רק יש לו השגה בעבדותן של כל הצדיקים, אלא שגם נכלל בו, וכמו שכתוב בתורה רפ"ב שהשליח ציבור נכלל בו כל הנקודות טובות של כולם.

ובעיקר דברי רבינו יש איזה רמז בעלמא לזה מהפסוק (ויצא כח:טז) וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כי אנכי זה בחי' אימא עילאה שהיא למעלה מקב"ה בחי' הוי"ה, וכאן יעקב עסק בעבודה קטנה של שינה, כי עד אז היה לומד י"ד שנים בלי שינה, והוא אומר שאכן הוא לא ידע שיש עבודה כזו. (וצ"ל שיעקב עוד לא היה צדיק הדור כי עדיין יצחק, אי נמי מרומז כי בבחינת אימא עילאה לא ידע, ואילו השגת הצדיק הדור הוא מהרבה למעלה).

ועוד עיין בקל"ח פתחי חכמה פתח ה שכז"ל הרי יש ספירות עליונות שאינן נראות אפילו מן העליונים עיין שם.

ועיין ברש"י פרשת פינחס עה"פ (במדבר כז:ז) כן בנות צלפחד דברת, שכז"ל מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה, עכ"ל (וע"ש פסוק ה' ז"ל דבר אחר ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, עכ"ל). נראה שזה היה מיוחד, ועוד, שזה היה לפני חתימת ספר התורה. ועוד הרי בסוף כל ישראל עמדו על הענין שראו, רק שהן השיגו את זה תחילה, אכן אולי גם כל צדיק עליו לגלות ולהוציא לאור הנקודה שלו.

צדיק קמה. מה שלפעמים הקב"ה אינו שומע תפלת הצדיק כדי שידחה בזה את הרשעים שישארו ברשעותן, ע"כ. י"ל על פי לקוטי מוהר"ן תורה ע' שהצדיק הוא בחי' הארץ שמושך הכל אליה, ויש כחות המתנגדים וכו' ע"ש. וי"ל שכאשר הש"י אינו שומע תפלת הצדיק בזה הוא מבטל כח המשיכה של ימשך הרשע אליו.

ובענין שהש"י עושה שהרשע ישאר ברשעתו, מצאנו גדולה מזו שאפילו יקח ממנו הבחירה, והארכנו קצת בזה במ"א.

צדיק קמט. ההתנגדות על הצדיקים זה בא מהתנגדות שבין הצדיקים בעצמן, ע"כ. רמז מתהלים (ז:ה-ו) אם גמלתי שולמי רע <מחלקת בין הצדיקים – על ידי זה בא התנגדות ->... ירדף אויב נפשי וכו'.

צדיק קנ. בשביל זה הקב"ה נותן פרנסה לצדיק על ידיהמון עם, כדי שיהיה לואיזה התחברות עמהם, וכשיזכר הקב"ה את הצדיק יזכר גם אותם, ע"כ. ע' ח"ב אות ז.

צדיק קנא. ביאת המשיח תלוי בקרבת הצדיק, ע"כ. ע' אות קעח.

צדיק קנג. מי שמקרב את עצמו לצדיק וקרבתו אינו בתמימות, עי"ז נתהפך אחר כך לרודף, ע"כ. כמה דוגמאות לזה בתורה הקדושה, כמו לבן ויעקב.

צדיק קנה. הדבורים שדוברים על הצדיק, לסוף שדבריהם נהפך עליהם, ונופלים למשכב, ע"כ. ע' אות קפה.

צדיק קנח. לפי רוח הקדש שהקב"ה נותן לצדיק, כן העשירים סומכין אותו, ולפי סמיכתם אותו כן יכול להחזיר את הרשעים בתשובה, ע"כ. ע' ח"ב אות טז.

צדיק קעח. על ידי כבוד שמכבדין את בני הצדיקים, נתעורר רצון אצל השם יתברך שיבוא משיח, ע"כ. ע' אות קנא.

צדיק קפה. מי שמתגרה בצדיק, לסוף הוא נתפס במצודה רעה, ע"כ. ע' אות קנה.

צדיק קפו. מי שמספר מעשיות מצדיקים, מזכירין לו צדקותיו, ע"כ. ע' אות קעד.

צדיק קפח. הצדיק – כל מקום אשר ידרך כף רגליו הוא קונה, ע"כ. ע' דרך אות יד, שכתוב כעין זה סתם על כל אדם.

צדיק ר. מי שחולק על הצדיק בפניו, בידוע שאין בו יראת שמים, ע"כ. רמז משמואל א:יא:יג 'נגד ה' ונגד משיחו'.

צדיק רא. לפעמים המחלקת על הצדיק הוא הוכחה גדולה שהוא צדיק, ע"כ. רמז מהמדרש רבה (בראשית מג:ג) אמר רבי פינחס רודפיו של אבינו אברהם הרוגים היו שנאמר כי אתה אשר הכית רדפו, הדא הוא דכתיב, מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם, צדק יקראהו לרגלו. חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך, ע"כ. ויכולים לפרש שעל ידי רדיפתם צדק יקראהו לרגלו – היה ברור ומאיר שאברהם היה בצדק.

ואולי עוד קצת רמז מדברי יעקב אבינו (בראשית לא:מב) את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש, דהינו שהרדיפות של לבן את יעקב מוכיח צדקותו של יעקב.

צדיק רה. כשהקב"ה רוצה שהצדיק ילמד דרך את העם, מרמז לו בפרנסתו, עכ. ע' קנ, וע' קעה (פרנסה בא מאותה בחי' של יראה). רמז קצת מדברי יעקב אביו (בראשית ל:ל) כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי, שיעקב רואה בפרנסתו סימן להתחיל להדריך את ביתו.

צדיק רו. הצדיק כשמתפלל על האדם, הוא מבין על איזה עברה בא עליו הפרענות הזאת, ע"כ. רמז מבראשית (כ:ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ופרש"י ז"ל (מבבא קמא צב.) ויודע שלא נגעת בה ויתפלל בעדך, ע"כ. והנה מלשון רש"י משמע שאפילו טרם שיתפלל אברהם כבר ידע מהות חטאו של אבימלך, אכן י"ל שהידיעה והתפלה באים ביחד.

צדיק ח"ב ז [טלטול ח"ב ג]. לפעמים הצדיק בא לטלטולים כדי כשיבוא לעולם הבא יזכר כל המקומות שהיה בהם, ועי"ז יבואו טובות לאלו המקומות, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות קנ.

עיין בספר מגיד תעלומה על מסכת ברכות (דף כז) שכז"ל כי אתא עולא אמר בצד תמר״ה הואי, מקפידין היו לומד ולסיים המקום כי הוא טוב לזכחן וגם אמדו בזהר מקום שאמר איזה צדיק ד״ת כשהאדם בא אל אותו המקום ומזכיר הד״ת אזי מתעורר נשמת אותו הצדיק לבוא אל המקום לכאן במקום שנעשה הרשימה מהבל תודה והנה י״ל דהה״ד במקדם שעשה איזה צדיק הלכה למעשה וע״כ היו מקפידים לידע בפרטות המקום שנעשה ע״י צדיק הלכה למעשה, עכ"ל.

[והמעיין שם בגמרא תמצא שבתחלה העידו על הכנסת שבת שהיה בצד עמוד, וכי אתא עולא אמר בצד תמרה והיה בענין הוצאת שבת, וזה ממש הענין שרבינו מביא שתמרה היא ענין התמורות, וידוע שבפרט במוצאי שבת מתגברים ואכמ"ל]

צדיק ח"ב יג. מי שמוסר נפשו בשביל ישראל דיניו אינם בטלים וכאשר יגזר כן יקום, ע"כ. רמז מתהלים (ב:ז-ח)  אספרה אל חק <דיניו אינם בטלים> ה' אמר אלי, בני אתה, אני היום ילדתיך <בחי' מסירת נפש כנולד מחדש> שאל ממני ואתנה <כאשר יגזר כן יקום>.

צדיק ח"ב טז. כשהצדיק נתעשר עי"ז הרשעים חוזרים בתשובה, ע"כ. ע' שיחות הר"ן אות רפד, שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, כול העולם מתקנאין ורודפין אחר הממון והעשירות ומבלים ימים ושנים על זה, והכל מחמת קנאה והסתכלות שמסתכלין על זה שנתעשר כל כך, ואחר כך אין עולה בידם כלום. וכל זה מעשי הבעל דבר שהשתדל בזה להזמין עשירות גדול לאחד כדי שהרבה הרבה יבלו ימיהם ושנותיהם ח"ו עי"ז כנ"ל ר"ל מהאי דעתא שבשתא, ע"כ. ולפי זה נמצא שכאשר הצדיק מתעשר, בני אדם ישתדלו לזכות כמוהו. אכן לפי זה תשובתם לא תהיה נקי לשם שמים.

וע' לעיל ח"א אות כ' שבעשירות – התרחבות של הצדיק, עי"ז נתגדל נשמתו ואזי יש בית מנוחה לשכינת הקב"ה, ולפי זה בודאי זה ישפיע יותר על העולם לחזור בתשובה.

עוד יש להעיר שמשמע שהחזרה בתשובה תהיה ממילא, אכן יתכן שעוד יצטרך שהצדיק יעסוק לקרבם, ע' ח"א אות רה אות קנח.

צדיק ח"ב יט. כשהולכין על קברי צדיקים, צריך לזה זכות, שיוכל לאסף רוחו ונשמתו לקבר, שיהיה כאלו הוא חי, כי אם אין זכות, אזי רוחו ונשמתו עולין למעלה לתוך שאר הצדיקים, ע"כ. עמש"כ בספר שיחות הר"ן אות קנו.

צדיק ח"ב כ. על ידי הזכרת שמות הצדיקים יכולין להביא שנוי במעשה בראשית וכו', ע"כ ע' לעיל ח"א אות יט.

קללה א. על ידי הקללות בא אבלות חס ושלום, ע"כ. ע' בנים אות צג.

קללה ב. אין אדם רשאי לקלל אלא אם כן יכול לראות הדורות שיצאו ממנו, ע"כ. ע' בנים צג.

קנאה ט. על ידי קנאה בא תשישות כח, ע"כ. רמזים, ע' תהלים לז:ח אל תתחר אך להרע. תהלים סט:י כי קנאת ביתך אכלתני. תהלים עג:ב-ג ואני כמעט נטוי רגלי כאין שפכה אשרי, כי קנאתי בהוללים.

קשוי לילד א. אשה שאוכלת צנון בעבורה, תלד בקשוי, ע"כ. מצאתי בספר רפאל המלאך שאשה מעוברת צריכה להישמר מאכילת צנון ושאר דברים חריפים בימי הריונה.

קשוי לילד ב. אשה שהיא מקשה לילד, סגלה שתתן לה לשתות מים משבעה בארות, ע"כ. קצת רמז מתהלים כט, שיש בו שבעה קולות על המים, והאחרונה שבהם הוא חולל אילות. והשבעה קולות הם השבעים קולות שהאשה צועקת בשעת לידה (לקוטי מוהר"ן תורה כא). ולפיכך שתיה מהשבעה מקומות של מים יעזור ללידה.

קשוי לילד ג. גם בניה לא יהיו עמה בבית, ע"כ. ע' מש"כ באות ב', והרי בקול השביעי (של תהלים כט) ויחשף יערות, ויער יכול לרמוז על בניו של אדם כמו שמצינו בתהלים (קמד:יב).

קשוי לילד ד. גם תלחש לה באזה אותיות של שם ס"ג, ע"כ. עמש"כ לעיל, והרי הראשי תיבות של "ויחשף יערות ובהיכלו כולו אמר כבוד" בגמטריא ס"ג, והשם ס"ג הוא בחי' אוזן ושורש הכבוד של השכינה, והפסוק אומרת: אמר – ללחוש אותה.

קשוי לילד אות ו. גם תתלה על צוארה ממרור הנשאר, ע"כ. עיין מש"כ בערך ממון אות לה. 

קשוי לילד אות ז (אשה שהיא מקשה לילה סגולה...) גם תלחש לה באזנה אותיות פא ויו עין הא (עיין שמות א:טו ובמפרשים שם), ע"כ.

ולפי זה יש להבין למה באיכה פרק ד' הנביא הקדים אות פ' לאות ע', כי רצה לעורר את הסגולה ללידה קלה, שכל הצרות של הגלות הם בחינת חבלי לידה.

עוד מצינו ש-פעי – הוא לשון צעקה טובא (בכורות לה.).

הרחקת רשעים ג. בשביל איבה מראין איזה קרבות לרשעים, ע"כ. רמז קצת מתהלים (עג:ג) כי קנאתי בהוללים שלום (ועם כל זה בשביל שלום) רשעים אראה (אראה איזה קרבות ושלום לרשעים).

הרחקת רשעים ו. מי שמלמד זכות על רשע גם הוא נקרא רשע. ע' בדיבור הבא אות ז', שמוכח שמדבר אפילו על רשע שיש לו נקודות טובות, כי הוא יכול להיות שהוא 'עושה איזהו דבר כדת וכדין', ועמש"כ לקמן אות יז. 

הרחקת רשעים ז. אפלו עושה איזהו דבר כדת וכדין, אין אנו סומכין עליו. עיין באות הקודם. ועיין לקמן ב:ה שהמעשים טובים של הרשעים מבלבלים ביותר. ועיין באמונה אות ה' מה שאין להנאות מדברי אפיקורוס אפילו אם זה לא אפיקורסות.

הרחקת רשעים יז: אל תדבר עם המסיתים אפלו להוכיחם ולקרבם, ע"כ (ובמראה מקומות מביא פסוק ממשלי ט:ז ומוכיח לרשע מומו ופרש”י מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו. זו היא אזהרה, שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה, אפילו להוכיחם ולקרבם, ע”כ. וע”ש בחידושי ר'  משה דוד וואלי שגם הציע טעם פנימי). והנה צ"ע למעשה אם יש למצוא נקודה טובה בהמסית ולעבוד משם להוכיחו למוטב. כי ידוע לענין אות ז, שרבינו אוסר ללמוד זכות על רשע, שלמעשה רבינו גער באיש אחד, ואמר (חיי מוהר"ן לד) שאי אפשר לאמר על איש ישראל שהוא רשע גמור, ועל כל אחד מישראל יכולים למצוא נקודה טובה ועי"ז להפכו לטוב, וקשה כי באות ז' הנ"ל מבואר שמדבר על רשע שיש לו נקודות טובות, כמו שהוכחנו שם, ועם כל זה רבינו אוסר ללמד זכות עליו (ולא נראה בכלל לאמר שמדובר על גוי), והמפרשים רוצים ליישב שאסור ללמוד זכות מצד הרשעות, אבל בודאי יכולים לבנות על הנקודות טובות שלו. ולפי דבריהם צריך לעיין אם יכולים לעשות כן על המסית, או שמסית הוא יותר גרוע מסתם רשע גמור, שכיון שיש לו דין מסית אי אפשר אפילו להתיחס להנקודות טובות שבו (וכמו שמצוה על המסית – דברים יג:ט – ולא תחמול, לה תהפך בזכותו), וצ"ע. 

הרחקת רשעים יט. נאה ומתקבל לקדושי ה' שיעשו מסך ומגן עד שממנו יברח כל איש מציק ורשע, ע"כ. עמש"כ בערך טבעת נ נח.

הרחקת רשעים ב:ה הרשעים אינם מבלבלים אותנו מעבודתנו בעברות שעוברים, כמו שמבלבים אותנו במצוות שהם עושים, בשביל זה: גוי ששבת חיב מיתה, עכ"ל. ובזה א"ש אות א:ז אפילו עושה איזהו דבר כדת וכדין אין אנו סומכין עליו. וכן עיין באמונה אות ה' – מי שיש לו הנאה מדבור של אפיקורוס אפלו שאינו מדברי אפיקורסות, על ידי זה בא להרהורי עבודה זרה, ע"כ.

ראיה ח"ב ד. תקון חצות מסגל לחלושי הראות, ע"כ. י"ל כי תקון חצות יש בו שני חלקים, תקון רחל ותקון לאה. והנה על לאה כתיב ועיני לאה רכות, ופה יש תיקון לאה, היינו תיקון לעינים רכות. וכן י"ל לענין תקון רחל, ע' לקוטי מוהר"ן תורה סז.

ראיה ח"ב ט – עיין הרהורים ח"ב יג.

ראיה ח"ב יג. כאב עינים מזיק לעתים, ע"כ. קצת רמז מתהלים (לו:ג) כי החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא.

ראיה ח"ב יד. הגנבה מזיק לעינים, ע"כ. ע' ב"ק דף עט: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן וכו' עשה עין של מטה כאילו אינה רואה וכו'.

רפואה ג. לצרעת מזיק דברים מלוחים ורפואתו מים חיים וכו', ע"כ. יתכן שצרעת הוא בחי' של סגירותא מאור העליון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כא).

שמחה ט. כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום, זהו מחמת שנולד איזהו צדיק, ע"כ. ע' לקמן אות כו. וע' עצבות ו.

שמחה י. על ידי יראה בא התלהבות, ע"כ. רמז מבראשית (כח:יז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, וע' לק"מ תורה קנו.

שמחה טו. כשתשמח את הצדיק, תוכל לעבד את השם יתברך בשמחה, ע"כ. ע' תהלים קה:ג.

שמחה כה. על ידי שמחה בשמחת תורה זוכה לעבד את השם יתברך באהבה, ע"כ. ע' שער הכוונות, סוכות ט, שהטעם שנקראת שמחת תורה כיון שיש זיווג עם רחל שהיתה עקרת הבית, ולפי זה י"ל שהשמח בשמחת תורה יזכה להאהבה שהיה לרחל (בראשית כט:יח).

שמחה כו. כשהשמחה באהלאדם פתאום, בידוע שיבואלו חסד וישועה, ע"כ. ע' לעיל אות ט.

שרים א. מי שסבאו מהול במים וכו', ע"כ. בסתמא מדובר בחנוני כמו שהערנו בערך גנבה וגזלה אות י.

שרים ג. אמירת הלל וצדקה מסגלין לחן בעיני השר, ע"כ. קצת רמז מהדורון ששלח יעקב אבינו עם השבטים כדי שימצאו חן בעיני יוסף (בראשית מא:יא-יב), ורבינו גילה שעיקר הדורון היה זמר של ארץ ישראל (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה סג) נמצא שזה בחי' הלל, וגם הממון שהגוים לוקחים ממנו בחי' צדקה, בחי' ונוגשיך צדקה (לקוטי מוהר"ן תורה כה).

שבועה אות ג. למוד מסכת שבועות מסוגל לירידת הגשם, ע"כ. ויש לפרש על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס', שמהארץ יוצאים אדים שמהם נעשים או גשמים או שפיכת דמים, והשפיכות דמים מעורר הקללה של קין עיין שם באריכות.

והנה קין נתירא מחיה רעה, והשם יתברך נתן לו אות לשמרו. והנה קיימא לן (אבות ה:ט) שבעון שבועות שוא חיה רעה בא לעולם, הרי שבעון שבועות מעורר הקללה של קין. ועל כן על ידי לימוד מסכת שבועות, שהוא תיקון השבועות, יהיה תיקון שלא יעורר הקללה של קין, שהוא שפיכות דמים חלף הגשמים, אלא שירדו גשמים.

ובזה מובן גם מה שכתוב שם באות ו': על ידי העברת השבועה אין תקומה במלחמה, ע"כ, כי על ידי עון השבועה מעורר הקללה של קין והשפיכות דמים שעשה כנ"ל.

ובזה י"ל גם מה שכתוב שם באות ז': מי שעובר על השבועה בידוע שאינו מכבד יראי השם, ע"כ. כי גם זה מבואר בתורה תנינא ס' שם, שהאדים שמהם באים או גשמים או שפיכת דמים, הם באים על ידי כבוד תורה, היפוך בחי' לא נאוה לכסיל כבוד, הרי שמי שפוגע בכבוד יראי השם, הוא בשורש הבחי' של העובר על השבועה, כי הוא פוגע בסיבת כל הכבוד היפוך הקללה של קין, וזה העובר על השבועה בא ומעורר את הקללה.

שנה ד. מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ (וע' אמונה ב:יז), ועמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קיז. ושוב הבנתי שעצה זו מרומז מקורה היטב בלקוטי מוהר"ן תורה פה ז"ל כי על הגוף נאמר שכבי עד הבוקר שהוא עת התחי', והנה בבוקר והנה היא לאה, היינו עצם לוז שע"י נתבנה הגוף ע"ש ומש"כ שם.

י"ל בזה מה שבני אדם נוהגין לשים ידיהם תחת הלחי כאשר רוצים לישון, כי לחי בגמטריא הלוז (העצם שממנה תחית המתים), וכן לחי יכולים לקרוא לחי עם צירי – לחיים. וע' באבניה ברזל אות נט, מסורה שרבינו נחמן מעולם לא אמר תורה בפירוש להסביר שלשה דברים, ואחד מהם הטעם למה בני אדם נוהגים כנ"ל.

והנה בעצם העצה שרבינו יסד וגילה, נראה לפרש בע"ה, על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה עב) שעקר התחיה הוא להשפלות ע"ש. ולפי זה האדם שמנסה לישון עליו להתמוקד על שפלותו ולהשיג ענוותנותו. ולפי זה בקלות יכולים להבין בהגיון איך שזה מסוגל לשכוח מעצמו ודאגותיו ולישון. והנה השינה הוא א' מששים ממיתה, והמיתה הוא כבר התהליך לקראת תחית המתים, ובמיתה כל הגדלות והחומריות נמחקת, ורק נשאר להחיות את השפלות. וכאשר האדם ישתדל להחיות את שפלותו בהעלות על מחשבתו אמונת תחית המתים, ממילא יהיה לו עזרה לימשך לישון ולבטל גדלותו וחומריותו. 

והנה מצאתי עצה חזקה מאד לישון, והוא לחזור במוח על הע"ב שמות, ויעו' בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון אחד עשר (ד"ה לבתר כד), שאלישע החיה את חבקוק (מלכים ב:ד:לד) על ידי שם ע"ב, ולכן יתכן שזה קשור להעצה של רבינו, ודוק.

שוב מצאתי בסוף קריאת שמע שעל המטה של האריז"ל כתוב בזה"ל עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר (תהלים נז:ט). ואם אינו יכול לישן יאמר פסוק זה (לא ברור אם הכונה להפסוק הנ"ל או להפסוק הבא) עד שישן, לפי שיש בו כ"ו אותיות (-בפסוק תורה צוה, אבל יש גירסא: ל' אותיות כנגד שם הוי"ה והכולל – וזה הולך על הפסוק עורה הנ"ל), ויכון לשמות האלו היוצאים מן הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". תה"ק ושה ררל המת צהי ושע המק לנוב, ע"כ.

[צה"י, עם הג' אותיות, בגמטריא נ נח. המת צהי, עם התיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. צהי ושע, עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה]

והנה בענין שינה, כתבנו בספר זה בקונטרס בעידן ריתחא (בערך נסיונות), הרגע האחרון ב:ג ע"ש.

וחשוב לדעת, שהבא לישון עליו לשים גופו וכל איבריו באופן שאין על שום אחד מהם שום מאמץ כלל, כולם נחים לגמרי. ויעבור במחשבתו על כל איבר וחלק מהגוף, ויחשוב עליו: חזק – מאמץ, ושוב רפה ונוח לגמרי, עד שכל האברים יהיו לגמרי נחים. ולחשוב שהם גם כבדים. וחשוב שיהיה הנשימה ארוכה, להביא את האויר עד הבטן. עד שהגוף לגמרי רגוע.

ומי שרוצה להישמר לגמרי מקרי מצד הגוף, ואיני יודע אם זה עצה כללית לכולם, אבל להרבה כבר בדוק, שוכבים על הצד, ושמים ירך של רגל התחתונה שעל הארץ - בולט מאד, ושוב חוזר ומביא כף רגלו לירח רגלו השנית. לעשות כמין משולש עם הרגל.

תשובה ה: כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, ע"כ. ע' מש"כ על שיחות הר"ן סב.

תשובה יד. כשבא צער לעולם, יחשב שבשביל חטאו בא זאת הצרה, ע"כ. רמז מקידושין מ: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכו' ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת וכו' עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה, ע"כ.

תשובה מו. מי שרוצה לשוב, יזהר מלהיות בעל חוב, ע"כ. ע' שיחות הר"ן אות קיב.

תשובה נ. למוד התורה היא מכפרת, ע"כ. ע' אות צט.

נא. מי שהוא במדרגה גדולה יכול להשיג שלמותו במעוט פעולות, ע"כ. לציין לקוטי מוהר"ן מקוצר רוח ומעבודה קשה.

תשובה נט מי שאינו יכול לבכות, הסגלה שישב במקום ששופכים שם שני נהרות ביחד, ע"כ. ע' עצה אחרת בבכיה ח"ב א, ועמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה צה.

תשובה עה. מה שאנו רואים שמי שמתחיל לעבד את ה' יסורין באין עליו, זה מחמת שהתחיל מתוך יראה של צדק, ע"כ. במ"א רבינו גילה זה בשביל שעכשיו מנקים לו מעבירות שעשה. ודברי רבינו פה מבוארים באריכות בלקוטי מוהר"ן תורה פז, ומבואר שאף על פי שבדרך זה יקבל יסורין, עם כל זה הוא הדרך הנכונה, כמבואר שם.

תשובה עו. המתחיל לעבד את ה', הקב"ה אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבד אותי, אבל מה הוא הבטוחות שמא למחר תעזב אותי, אם כן איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תכף דברים נסתרים וכו' עכ"ל.

צ"ע מדברי הרמח"ל ביחוד היראה (הבאתי קצת מדבריו בלקוטי מוהר"ן תנינא א:ו) שעל ידי יראת הרוממות תיכף ומיד שורה עליו החותם ומקבלים סודות אפילו גדולים אפילו לבעל עבירה ר"ל. ואולי רבינו מגלה שמי שמתחיל לעבד את ה', לא יזכה ליראה כזו, מה שאפילו יתכן שרשע בעל עבירה ישיג לאיזה שעה יראה כזו, אבל לא ישיגו המתחיל בעבודת השם, וצ"ת. [ועיין בלקוטי מוהר"ן תנינא ד:ה, שזוכין להיראה על ידי התגלות הרצון].

תשובה עט. על ידי תפלה שהיא בשעוה ימחל לך הקב"ה, ע"כ. הזהר הקדוש מפרש ששעוה הוא הרמת קול ועינים.

תשובה פד. תקון הגוף קדם תקון הנפש, ע"כ. עיין בקיצור הכוונות לרמח"ל סדר ערב יום הכפורים ז"ל כי אי אפשר להתענות ולקבל סוד האכילה הפנימית אם לא קבלנו בתחלה כל החיצוניות, ונמצא כי לצורך יום הכיפורים אנו מרבים, ולכן: כאלו התענה. וכמו שהרבה מדריגות של חיצוניות ננסרות, כנגדן צריך להרבות באכילה, עכ"ל.

(וע' בגנזי רמח"ל קעז: בפירוש למה מביאים קרבן התמיד תחלה ואחר כך הקטרת. ז"ל כי האמת הוא שאי אפשר לעלות למדריגה העליונה עד שיתחיל בתחתונה, ע"כ.)

תשובה צט. התורה וגמילות חסדים מכפרין, ע"כ. ע' לעיל אות נ.

תשובה ק. צעקה ובכיה בלילה יותר נשמעת לרחם, ע"כ. והצעקה צריך להיות אחר חצות לילה.

תפלה יא. תפלת אחר מועיל יותר מתפלת עצמו, ואפלו צדיק צריך לתפלת אחרים, ע"כ. ע' ח"ב אות יב.

תפלה כג. לכל דבר שבקדשה צריך הכנה והזמנה, ע"כ. ע' לקמן אות לג.

תפלה לא. על ידי בטחון הקב"ה שומע תפלתו, ע"כ. ע' לקמן אות סח. וע' שיחות הר"ן צח ומש"כ שם.

תפלה לב. אל תתפלל בבית שבנה בעל מחלקת, ע"כ. רמז מדברי הימים (א:כח:ג) שמצאנו שדוד המלך לא היה יכול לבנות בית המקדש מחמת שלחם מלחמות.

תפלה לג. קדם התפלה תתן צדקה, ותקשר את עצמך לצדיקי הדור, ע"כ. ע' לעיל אות כג.

תפלה לד. אדם מקבל שפע וכח אלקי כפי אותו המקום שמתפלל בו, ע"כ. אות לב דיבר גם כן מהמקום, ולמה נפסק באות לג, משמע מזה שע"י צדקה והתקשרות לצדיקי הדור משתנה המקום.

תפלה לז. על כל הדברים הן על דבר גדול הן על דבר קטן, תתפלל, ע"כ. דבר זה מבואר היטב בשיחות הר"ן אות רל"ג, ועמשכ"ש.

תפלה לט מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, ע"כ. ע' לקמן אות ס.

תפלה נג. כשהקב"ה מעניש איזה רשע שיודע בו שלא יעשה עוד תשובה, והצדיק מתפלל עליו יותר מדאי, עי"ז נענש הצדיק, ע"כ. ע' לקמן אות פג.

תפלה ס. מי שאין מתפלל על צרת ישראל נקרא חוטא, ע"כ. ע' לעיל אות לט. וע' ח"ב אות א'.

תפלה סז. מי שמציל את העני מחזק ממנו, הכח הוא בנקל באותיות התפלה, ע"כ. כ"ח זה ג"כ ענין כ"ח אותיות של מעשה בראשית וע' לקמן אות עב.

תפלה סח. על ידי בטחון תפלתו של אדם נשמעת, ע"כ. ע' לעיל אות לא.

תפלה עב. מי שמתפלל בכח הקב"ה שומע תפלתו, ע"כ. ע' לעיל סז.

תפלה פג. לפעמים הקב"ה אין מקבל תפלת הצדיק, כשמתפלל על איזה אדם, כי הקב"ה יודע שימשיך זה האדם לאחר זמן את הצדיק בחטאים מחטאיו, ע"כ. ע' לעיל אות נג.

תפלה ח"ב א. בשביל שאין מבקשין רחמים על חברו, עי"ז נופל לתפיסה וכו', ע"כ. ע' ח"א אות ס.

תפלה ח"ב יא התפלה של רבים נשמעת יותר כשהם בכנופיא ממה שהם מפרדים, ע"כ. רבים הנאמר פה לכאו' אין הכוונה רק למנין, אלא תפלה של ההמונים, כי אילו הכוונה היה לסתם עשרה, אם היו מפרדים לא תהיה להם אפילו כחו של תפלה בצבור (ע' למשל ח”א אות יז), וכן לשון כנופיא מורה על ההמון.

תפלה ח"ב יב. לפעמים אינה באה הישועה אלא עד שיתפללו כמה בני אדם, ולא די בתפלת יחיד, ע"כ. ע' לעיל ח"א אות יא.

תפלה ח"ב יד. צריך אדם להזהר בשעה שמזכיר את השם שיהיה בקדשה ובטהרה, הינו שיקדש רוח פיו כל כך שיהא בבחינת רוח נבואה, ואז הרוח הזה הולך ומפיל אותם הבוטחים בשוא ובהבל, וזהו (תהלים כ:ח-ט) "ב'שם י'הוה א'להינו נ'זכיר" (ראשי תיבות נביא) – המה כראו ונפלו, ע"כ.

נראה לע"ד שזה מבואר היטב מהפסוק (יחזקאל לז) כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח, דהינו על ידי שאומרים ה' – שם ה' - כה, בדרך זה שמארבע רוחות באי הרוח, כמבואר בתורה ח' בלקוטי מוהר"ן. עיין שם אות ח' שרבינו מביא את הפסוק הזה, וכז"ל שעל ידי זה מכניעין הרוח סערה, שהוא הרוח של המתנגדים על הצדיקים אמתיים, שממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דקליפה וכו' וכו' וזהו (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, כי על ידי הד' כנפות, שהם בחי' הרוח חיים דקדושה, שהם בחי' הארבע ראשים הנ"ל (סוף אות ז', שהם ד' אותיות של שם ה'), על ידם וינערו רשעים, בחי' משפיל רשעים עדי ארץ ע"ש. וע"ש בכל התורה שרק הצדיק שתיקן לגמרי את כל הד' יסודות יכול לעשות את זה, וגם כל הנלוים אליו (סוף אות ה').

נבי"א ראשי תיבות נחמן, ישראל בער אודסר, הרבי והתלמיד. 

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעניין לראות שכמעט כל הסיפורים משנים קדמוניות מדברים על אנשים שמחפשים או מראים את עצמם לאחרים, וקצת מאלו קצת רחוקים מהענין והבאתי אותם רק לשלמות הענין. א. מאבדת בת מלך - המקום לא טוב נראית טוב. ב. ממלך וקיסר – בת הקיסר ונערותיה מתלבשים ומתחפשים כגברים. ג. מחיגר – השד נעשה ענן, וכן החילופים על ידי האבק. ד. ממלך שגזר שמד – היהודים שנשארו באותו מדינה אנוסים, בצנעא היו נוהגים דת יהודית ובפרהסיא לא היו רשאים לנהג כמו יהודים. ה. בן מלך שהיה מאבנים טובות – אבל מבחוץ היה מכוסה בעור. מעשה ו. ממלך ענו – המלך היה מטמין עצמו. ז. מזבוב ועכביש – בעניני שחוק היו מדמים ומחכים כל האמות (גם העכביש עשתה בערמה כאילו היא חוזרת, גם היפת תואר החן שלה היה על ידי הדומיט). ח. מרב ובן יחיד – השטן נדמה כסוחר. ט. מחכם ותם – התם ואשתו היו לובשים אותה פעלץ (וגם כל ענין של התם שדימה כל דבר למה שרצה, הרי שנתלבש רצונו והתחפש באותו דבר). י. מבערגר ועני – הגנב הראה את עצמו כסוחר, וגם הבת של העני התחפש כמו זכר (וגם כולם לא הכירו זה את זה). יא. מבן מלך ובן שפחה – כל הסיפור בנוי על זה שהתחלפו, וגם העבירות שלהם נדמו כבהמות. יב. מבעל תפלה – שהיה משנה ומחליף עצמו אצל כל אחד ואחד בשנוי אחר. יג. מהשבעה בעטלירס – כולם מראים את עצמן כחסרונים כאשר האמת הוא להיפוך.

ועוד מעניין איך שני סיפורים – 15% - (וגם אולי טיפה מהסיפור של החכם והתם כנ"ל) מדברים על נשים שהתחפשו לגברים, וזה ממש ענין מוכר בימינו בעוה"ר!

הקדמה שניה

באותו הזמן שהתחיל רבנו ז"ל לעסק בספורי מעשיות אמר בפרוש בזה הלשון: "הנני אתחיל לספר מעשיות", "איך וועל שוין אן הייבן מעשיות דער ציילין" (חיי מוהר"ן קנא). וכונות דבריו היה, כמו שאומר: מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל השם יתברך על ידי התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה וכו' על כן הוא מתחיל לעסק בספורי מעשיות, עכ"ל.

אכן ידוע שרבינו היה לו תורות הרבה יותר גבוהות ממה שגילה בלקוטי מוהר"ן, התורות של ספר הנשרף וספר הנגנז, ועם כל זה רבינו גילה שלא עוזר אפילו כח התורה, כי יש ענין של נפילה מכל הע' פנים של התורה לתרדמה, ואז רק הסיפורי מעשיות, שמלבישים את התורה בסיפורי מעשיות, רק עי"ז יכולים לעורר ולעזור כמבואר באריכות בתורה ס'.

וי"ל שזה ענין הכתוב (זכריה ד:ו) ולא בכח כי אם ברוחי אמר י"צ. לא בכח, אפילו כח התורה, כי זה עיקר הכח, בחי' כ"ח אתוון דמעשה בראשית כמובא בספרי רבינו, כי אם ברוחי אמר, אמר זה בחי' לבוש (כמובא בצע אמרתו), י"צ, שמלבישים את התורה שהיא כולה שמות של השי"ת ועי"ז מעוררים את הבן אדם לקבל רוח חדש.

בענין ציורים והצגות לסיפורי מעשיות. שמענו שהחברים שמעו מפי סבא ישראל לא לעשות ציורים, ואין הכרע לענין הצגות, יתכן שאדרבה שזה טוב. ואכן גם מה ששמענו שלא לעשות, איני חושב שזה איסור על כל העולם, רק שסבא אמר לאותו חבר או לאותם חברים לא לעסוק בזה, ומן הסתם ידע ברוח קדשו שכן יצאו לאור עולם, ולא הטיל איסור וכדומה על זה.

והנה סבא גם כן רצה שידפיסו את הלקוטי מוהר"ן בלי נקודות, והרי הנקודות הם המציירים את האותיות והתיבות (עיין לקוטי מוהר"ן תורה לו, וכן בתורה לא כתוב שבלי הנקודות אין להאותיות שום ציור), ולכאורה זה ממש אותו ענין שלא לעשות ציורים להמעשיות, אבל אין זה הקפדה מוחלטת, רק העדפה.

מעשה א' מאבדת בת מלך

'שהלא טוב יקח אותך', הלא טוב זה הטייוול – טבאל – כמו שהבאתי בס"ד במעשה ט מחכם ותם ע"ש.

במכתבי שמואל ב:ע כתוב שהמשרת זה הגוף, והסוס זה אשתו. וע' בלקוטי מוהר"ן תורה יב, שהמשיל את הסוס להגוף.

והנה השני למלך מצא אותה במבצר, והיה שם הכל מסודר ויפה ונאה, וזה היה המקום הלא טוב. ויש מבינים שזה בחינת היכל התמורות, שאי אפשר כמעט להבחין ביניהם להאמת כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה רמ"ה), ועם כל זה לא מבואר מה זה המקום הזה המכונה לא טוב. ושמעתי מאחד מאמריקא (פריד נ"י) לפרש שהוא מקום בלי רצון, כי הראה תראה איך שהשני למלך היה מחפש שנים בכלות הנפש, וכאשר הוא מוציא אותה הוא לא מתפעל כלום, רק סתם אוכל ויושן, והוא פלא, אלא על כרחך שזה מהות המקום הזה הלוא טוב, שאין בו רצון.

ולפי זה מבואר לענין עבודת השם, שהשכינה הקדושה מונחת בתוך אי רצון, זאת אומרת כאשר העובד נופל מכל הרצונות כיסופין והשתוקקות, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב:א, שבת קנא: אלו ימות המשיח וכו'), דוקא אז הוא עומד ליד השכינה. אלא שעכשיו השכינה עוד נסעה לההר של זהב.

ונראה לפרש בזה, שעבודת השם לשמה, בלי שום פניה וכו', על כרחך היא בלי טעם, כי לא מקבל ממנה כלום, רק עד שזוכה למדרגה כזו שמתענג מזה גופא, אבל בודאי בתחילה כאשר האדם מתחיל לעבוד את השם לשמה טהורה, לא יהיה לו שום טעם בעבודת השם, ויהיה קשה וכבד עליו מאד. וכאשר האדם עוד יש לו פניות הוא יעבוד במרץ וחשק גדול, עד שהוא מטהר את עבודתו מכל הפניות, ואז כבר אובד את כל החשק וההתלהבות שהיה לו, ונופל לאי רצון. ובאמת רק עכשיו הוא נכנס לעובי הקורה לעבודת השם באמת, ורק עכשיו הוא מתחיל.

ע"ע בספר אדיר במרום (עמ' תצג, מכון רמח"ל)  ענין טוב עין לעומת עין טובה, וכז"ל אך עין הרעה נמשך בקליפה מבחינת העינא סומקא דז"א, ולכן הוא קשה מאד עד שמייבש המקורות כנ"ל ומחסיר כל טוב. אבל הרע עין הוא ענין אחר, כי הנה הטוב עין (-שהוא בא"א) בהאירו, מיד נפתחים כל שערי הברכה, וגם ממנו נמשך השובע. כי בהאירו הנה כל המדרגות מתגלות זו לזו, ונעשה התדבקות של אהבה ביניהם. אך 'הרע עין' שרוצה לידמות לקדושה, גם הוא עושה מטעמים ומרבה לחם. אך בהיות שטבע הס"א הוא רק למנוע ולהחסיר, על כן הנה בעוד שהוא רוצה להאיר הפנימיות שבו בסוד הלב שהוא היוצא דרך העינים כמו שידעת, הנה הוא כמו נרתע לאחור, כי אין בטבעו להתפשט להטיב. וזהו שסיים שלמה (משלי כג:ו אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו. כג:ז -) כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך (ולבו בל עמך). כי להיות רוצה להדמות אומר: 'אכול ושתה'. אך באמת: 'לבו' – שהוא שורש הראיה – 'בל עמך', כי הוא מתחסר ונגרע ולא מתפשט ומתדבק וכו' ע"ש.

מעשה א מאבדת בת מלך

הממונה על הרוחות. מצאתי ת"ל בספר פירוש לספר ברית מנוחה מכתב יד של מה"ר חיים וויטל (פרק יא), שהמלאך הממונה על הרוחות שמו רוחיא"ל (א"נ מחיא"ל), ותחתניו ג', חזקי"ה, עוזיא"ל, עזא"ל. והנה מוהרנ"ת בלקוטי הלכות מאריך בענין שני מלאכים בשם עזא"ל ועוזיא"ל שקטרגו על בריאת האדם, ומסביר שהם הן הקולות בתוך האדם שאומרים לו שהוא לא יצליח ולהתייאש חס ושלום. ורואים שזה הענין קשור מאד להממונה על הרוחות.

והנה הרוח האחרון בא בסוף ואמר שהוא היה עסוק להביא את הבת מלכה וכו'. והוא פלא, כי הלוא השני להמלך היה שנים על שנים מחפש אחר ההר והמבצר, ואיפה היתה הבת מלך כל אותה הזמן, אם רק עכשיו לקחה אותה הרוח שם? ועוד, הלוא כאשר השני למלך נפל לשינה הבת מלכה עברה בעגלה, הרי שהיא היתה נוסעת בעגלה, ועל כרחך שרק לאחר כל הנסיעה שלה הרוח בא והביא אותה לההר והמבצר. ורואים מזה שדוקא על ידי כוחות היאוש וההתגברות עליה,אלו המובילים את הבת מלכה למקומה, ודוק. 

ואגב כתוב שם ז"ל הי"ד מישא"ל, ממונה על כל החיות, והוא הגדול שיש אחר קטן. ע"כ. ולהלן כז"ל יחיא"ל ממונה על החיות, ותחתיו ג' שרים, פסיא"ל, גסיא"ל, חגיא"ל (ויש גרסאות, א. חויא"ל, ב. חניא"ל).

מעשה ב ממלך וקיסר

"והבן מלך היה מתגעגע מאד לראות אותה, ולא היה אפשר לו לראותה. פעם אחד הלך אצל כתר של אספקלריא וראה אותה ונפל חלשות". והנה צ"ב שהרי לפני זה הוא היה איתה ביחד, ואחר כך הוא היה איתה, אז למה עכשיו הוא נפל חלשות.

וי"ל שזה החלשות הוא כענין התורה הקדושה שמתשת כחו של האדם. ומבואר בספרים שההתשה הוא רק בהתחלה, ובעיקר נוגע לחלשות הגוף והחומר, וברבות הלימוד והקדושה האדם יכול להתגבר מאד מאד דייקא על ידי התורה הקדושה, זאת התורה אדם.

ולכן גם בסיפור פה כאשר הבן מלך כבר קיבל את עיקר השבירה ונפרד ממנה, שאז מתחיל העבודה לשמה והתיקון, אז בתחילה כאשר הוא ראה אותה נפל לחלשות, אבל בסוף הוא זכה להתחתן איתה.

(ואולי נוכל לצרף לזה מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן רנח) על עצמו שבתחילה הוא חושב שזה היה היצר הרע שלו שאומר לו שאין מי שיכול להנהיג את בני הנעורים כמוהו, עכשיו אני יודע בברור שאני מנהיג וכו' ע"ש. הרי שבתחילה רבינו קיבל חולשה מהשגתו, כי כפי מה שזכה להיכולת להיות המנהיג, קיבל ניסיון של בלבול מהיצר הרע, עד שהוא זכה ממש להחזיק בהיכולת ולשלוט ולידע שזה באמת ככה).

'והיא צותה שיביאו לה אחת עשרה בנות שרים שיהיו עמה'. ע' בלקוטי מוהר"ן תורה לא, בענין האחת עשרה ברכות להמפייס את העני, ואחת עשרה דברים שהעמיד עליהן ישעיה את כל התורה, שרבינו כתב שלכאורה היה צריך להיות שתים עשרה כנגד המזלות, אלא שרמז שהעיקר הוא אמונה. והנה גם בענין השש ברכות של הנותן צדקה רבינו כותב כנ"ל שהיה צריך להיות שבע אלא לרמז על העיקר שהוא האמונה כנ"ל, ושזה בחי' שמש בשבת צדקה לעניים. ובאמת השמש בעצמו הוא אחד מן שנצ"ל חכ"מ (הסדר הוא של שמחה), וכן כאן הבת קיסר לכאורה משלים את הי"א נערות לי"ב. וכמו שיוסף הצדיק ראה בחלום אחד עשרה שבלים וכוכבים משתחווים לו והוא הי"ב. ודוק.

מעשה ב ממלך וקיסר

'ומצאו שם עשירות מפלג מאד שלא היה אצל שום מלך' יש להעיר שלבסוף הבת קיסר מסר את כל העשירות הזה לבן הסוחר, ולכאו' הפשטות שלא היה עולה בשם לעומת עשירות שלה, ואולי מעליותא של קיסר שאינו סתם מלך.

מעשה ב ממלך וקיסר

'ולקחה הדפק בידה ואמרה שנשרף מחו' כאן רבינו מגלה סוד עצום, שאפילו למת יש דפק, כי על אף שכל מעשה בדיקת הדפק פה היה רק לפנים, עם כל זה מבואר שיש באמת אפשרות הכי. והנה בסיפור של השבעה בטלרס רבינו מקשר ענין ידיעת העשרה דופקים להכח להחזיר את עשרה מיני חיצים, ומבואר שם שאפילו אחר שהחץ עשה תפקידו יש כח להחזיר את החץ כאילו לא נגע בכלל במטרתו. ושם בסיפור כתוב שהבת מלכה, שנפגעה בכל העשרה חיצים נשארה חלשות, והוא רופא אותה. ולכאו' אפילו אם היתה מתה לגמרי, עדיין יש דפק ויש אפשרות להחזירה לחיים ולרפאותה. ואולי זה ענין מה שרבינו אמר שאפילו מחלות שאין להם שום רפואה הוא יכול לרפאות, אכן זכרני שיש שם איזה רמז שבכהאי גוונא רבינו עושה מחדש.

מעשה ב ממלך וקיסר

'וכל אחד מאלו השלשה הכיר שזה צורתה והסתכלו ונזכרו ונצטערו'. אולי אלו השלושה הם רמזים כנגד השלושה סוגי חסידים של רבינו, אלו שבאים בשביל השיריים, זה המלך שנצטער על שהעבירו אותו ממלכותו על ענין האחד עשרה בנות שרים, והוא קיבל חזרה את השיריים האלו. ובן הסוחר שנצטער על הסחורה, זה בחי' אלו שבאים לשמוע תורה, טעמה כי טוב סחרה. ובן המלך שהיתה בת זוגה האמיתי, בחי' החסידים שממש אפויים בלב רבינו.

מעשה ג' מחיגר

ב"ה אולי יש בזה מהבעטלר הז' של מעשה של השבעה קבצנים.

והחיגר שלנו קיבל עשירות, וכן המשרת במעשה הראשון של אבידת בת המלך שקיבל עשירות כדי להוציא הבת מלכה.

ובמעשה החיגר נעשו הגזלנים לצדיקים משוגעים שמאד מובן בימינו.

ובסוף החיגר הלך וראה מפלתן של השדין שענין השדין ענין עובי דמיון הגשמי שג"כ מאד מובן בימינו.

מעשה ג' מחיגר

יש לעיין איך האבק שמפזרין על הדרך מרפא החיגר, וכי מפזרים עכשיו אבק בכל מקום שהולך כמו שעושים להצדיקים המיוסרים?

ולכאורה מבואר שהרגלין מקיימין את האדם בקומה ובחינה השייך לו, וכיון שהשיג והבחין בדרך צדיקים שוב השיג קומה גבוה שבו יש לו כח ברגליו. וכמו הבעטליר השביעי במעשה של השבעה קבצנים שלא היה לו רגלים עבור עולם הזה השפל.

ויתכן שהסיפור נושא בענין תיקון עבודה זרה ופגם אמונה שזה פגם בהרגלים כמבואר בלק"מ (תורה י'). ולכן החיגר עיקש לא ללון אלא לנסוע, כי על פגם האמונה צריכים למסעות כמבואר בלק"מ (תורה מ). ואז הוא קיים בנפשו שכן ארץ ורעה אמונה בשכבו על הארץ ואכילת העשבים.

מעשה ג' מחיגר

החיגר פזר אבק של צדיקים ומשוגעים בדרך של הגנבים ועל ידי זה התחילו להתחרט ולעשות תשובה ואז הרגו זה את זה. ומעולם לא הבנתי למה השגעון הביאו להם להרוג זה את זה, שזה ממש רשעות לא רק שגעון, כי מחמת שגעון היו צריכים להשתולל ולעשות דברי שגעון אבל לא רציחה, ואפילו אם תמצא לאמר שהאבק שהוא פיזר לא היה סתם של שגעון, אלא שגעון של רשעות, למה תתגבר על הצדקות, וצ"ע.

ועל כל פנים מבואר שזה המציאות שצדיקים שמקבלים איזה שגעון הם עלולים ממש להיות רוצחים ר"ל השם ירחם.

מעשה ג' מחיגר

כל הגנבים הרגו זה את זה עד שנשארו שנים, הראש ועוד אחד, הראש נהרג על ידי העיר, אבל מה קרה להאחרון? ולכן לא מבואר מה עשה החיגר עם כל הגנבות שהגנב מסר לו, וקשה קצת, שהעיר פסקו עונשו של הגנב למיתה, ולא תבעו ממנו הגנבות.

וענין מה שכתוב על ראש הגנבים ששב בתשובה והיה תולש קברים, לכאו' ענינו תלישת העשבים מהקברות המוזכר בשולחן ערוך (אורח חיים תקמז:יב) עיין שם במפרשים שיש כמה סוגים בזה גופא, ועוד מראה מקומות.

מעשה ג' מחיגר

מלך השדים הבטיח שלא יזיקו את משפחת הזקן, ולכן מיד יביאו וכו', ולמה צריכים המהירות, והרי מלבד זה השדים לא יכולים ליכנס להעיגול. ואכן בהמשך הסיפור כתוב שהמדברים ביניהם היו מפתים את נכד הזקן וכו', כך כתוב בעברית, ובידייש כתוב בפירוש המדברים שבין השדים, ואיך הגיעו בכלל אליו? אכן כתוב שהנכד נסע לקבר הזקן, אז יש לומר שמשפחת הזקן לא נשארו שם, אלא חזרו לתוך העולם, וכמו שכתוב שהמלך של אותו מדינה שהנכד היה שם גזר על היהודים להתפלל עליו, ומשמע שמלך זו כבר לא היה אפיקורוס כמו המלך הראשון שגרם להזקן להבריח משפחתו.

אין דרך שילך המלך יחיד ואניח אותך עם עוד אחד לכנס... ו נמצא שטוב עשה שהניח אותו עם עוד אחד לכנס וכו' ע"כ. 

כעין זה נמצא במסכת סוטה (יב:) לענין בתיה בת פרעה שהיתה הולכת על שפת היאר עם נערותיה והמלאך גבריאל חבט את נערותיה בקרקע, אבל כיון דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה הוא השאיר לה חדא, וזה שנשאר היא ששלחה בת פרעה לקחת את משה.

סיפורי מעשיות – מהחיגר.

והיו האב ואם חוזרים ופגעו באחד שהיה הולך ביחד עם בנם בתחלה, ושאל אותם: על מה אתם בוכים? וספרו לו כנ"ל, השיב להם: אני אודיע לכם וכו'.

והנה זה החבר של בנם ידע כל הזמן שאותו הבן היה נתפס והיו מענים אותו, ולא חשש להגיד לההורים, ואפילו כאשר ראה את ההורים בוכים שאל למה הם בוכים, ולא ידע מעצמו שהרי בנם נתעלם.

עוד יש להעיר בהסיפור הנ"ל: "אמר המלך שלנו: באשר שזה הנכד הנ"ל יש לו כח להשתמש עם הספר בקדושה ואינו משתמש בו, על כן נעשה לטובתו, וצוה עלי להיות שם ענן כדי שיהיה להמלך רפואה מהרפואות שלקח וכו'. והנכד הנ"ל לא ידע כלל מזה, ומחמת זה אני הייתי בכאן ענן (כל זה היה מספר הענן להשליח).... והביאו אותו למלך, וצוה המלך שיקחו הכח ויחזירו להמלך הנ"ל, והחזירו לו הכח, ואז חזר הבן של השדים הנ"ל וכו'.

והנה יש פה ג' מלכים. אחד של בשר ודם שכחו ניטל ממנו וניתן להשד. ויש שני מלכים שדים. והנה השליח היה שייך למלך אחד וצריך ביאור איך הוא נתחבר עם זה השד שנעשה ענן שהיה שייך למלך השדים הקשור להזקן שעשה את העיגול. ואם אכן זה שנעשה הענן קשור לאותו מלך השני, איך המלך הראשון יכול לצוות עליו, הרי אינו מהמלכות שלו?

מעשה ד' ממלך שגזר שמד - - מעשה נסים

“ויש שבעה מיני מתכות, שכל אחת משבע כוכבי לכת מאיר במין מתכת אחד" – כן נמצא במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה אות פו. וכן מובא בפירוש הגר"א ז"ל לספר יצירה (פרק ד' משנה ח'. לכאורה חסד זה יה"ו ונצח זה יו"ה. וכתב שסדר הז' כוכבים במקום אחר אינו כן): 

א. חסד דרום חכמה לבנה יום א' עין ימין מדבר איתם יו"ה כסף

ב. גבורה צפון עושר מאדים יום ב' אוזן ימין מדבר שור הו"י זהב

ג. תפארת מזרח זרע חמה יום ג' נחיר ימין מדבר סין וי"ה נחושת

ד. נצח מעלה חיים נוגה יום ד' עין שמאל מדבר פארן יה"ו בדיל

ה. הוד             מטה    ממשלה כוכב יום ה' אוזל שמאל מדבר צין הי"ו עופרת

ו. יסוד            מערב     שלום      שבתאי יום ו' נחיר שמאל מדבר קדמות וה"י כסף חי

ז. מלכות היכל חן צדק שבת פה מדבר סיני ברזל

                הקודש באמצע

(עיין שבת פט.: ה' שמות יש לו מדבר צין, ולא נראה שם כסדר הנ"ל).

"ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ"ל רק (באופן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים" -- לכאו' היה לו להשפיל את עצמו.

צ"ב בהמעשה למה המלך לא לקח עצה מאותו דמות אדם.

"ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ"ל רק (באופן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים" – יש לציין למה שהובא בשם הרב יצחק דמן עכו ז"ל תלמידו של הרב יוסף גיקטילייא ז"ל ששמע מפי רבו הרב יוסף הנזכר כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו ולישר דרכיו ומעשיו ולרדוף אחר הענוה בתכלית השלימות להיות עלוב ולא עלוב ולא עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלקים תלמדנו, עכ"ל בשערי קדושה ח"ד (א:ג).

יש להעיר בהמעשה שהאנוס סיפר למלך כי עשה חשבון שהלוא הוא חס על עשרו ואם לא יהיה מלך וכו' ובסוף על ידו נהרג המלך וזרעו!

מעשה ד ממלך שגזר שמד, מעשה נסים. רמז רחוק, השני מזלות שהפיל את המלך, היו טלה – ניסן,  ושור – אייר. ניסן זה כבר לשון נס. וכן, הראשי תיבות של ניסן – סיון (תאומים), נס.

מעשה ד ממלך שגזר שמד, המלך השפיל את כל השרים, ושאל את האנוס מה השררות שלך, והנה האנוס היה לו שררות חוץ מהזכות הזה להיות יהודי בפרהסיא, והיה יכול להשפילו מצד השררות שהיה לו מצד אחר, ומבואר שבכל ענין וענין של שררות היה צריך להשפיל.

מעשה ה מבן מלך שהיה מאבנים טובות

"פעם אחת היה הבן מל מחת עצים ונקף באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכר את אצבעו" - יש להערות, שלעיל כתוב שהיא כבר היתה מקנא בו, ועם כל זה, היא עוד רצתה לעזור לו כאשר נקף אצבעו. ולפי השמוע שהסיפור מרומז על החולק שנפל למים, הרי אפשר לראות שמצד אחד היה באמת אוהב את הבן של המלך, רק הקנאה התגברה.

עוד יש להעיר, שהרי במעשה ז' שמועה שמענו שהמל שגיר מרמז לרבינו, וע"ש מש"כ. ופה הצדיק השני הכריח את המלך והמלכה הלא יהודים לקחת כל האבנים חובות שלהם, ומזה נולד להם בן שהיה מאבנים חובות. ומי יודע אם פעל בזה להוציא יקר מזולל, נקודת אמונה חהורה בהשם יתבר בנפש יהודי, ע' בלקוחי מוהר"ן יז:ו שעל ידי שהגוים עושקים את בני ישראל נכבש חוב אצלם, וכאן הכריחו את הצדיק לעשות מה שהוא בתחלה סרב, וע"ש שהחוב הזה בילודים שלהם, ודו"ק (ולפי זה יש להעמיק באיזה נקודה חלק החולק הנ"ל על רבינו).

"והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך, באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כלו מאבנים טובות – ולא היה כן, והיה טוען להשם יתברך האם עשיתי זאת וכו' ועכשיו לא נתקים כמו שאמרתי" ע"ש. והנה בסוף נתברר שהבן הנולד היה באמת כולו מאבנים טובות (חוץ מהעור, ולכאורה אין העור חסרון ב"כולו" וצ"ע כי אולי י"ל שבאמת עוד לא התקיים התפלה או גזרה של הצדיק עד שנפל והוסר כל העור). ולכאורה יש ללמוד מהצדיק הנ"ל שלא להסתפק בכמה תפילות ולבטוח בהשם שכבר פעל את הצורך, אלא צריכים להתפלל עד שרואים בחוש שהתקיים. אכן יש לחלק שכאן הצדיק לא פעל את זה בתפילות רק בבחינת צדיק גוזר והשם יתברך מקיים, ומלשון הסיפור, שהצדיק היה טוען להשם יתברך האם עשיתי, [אבל אין להוכיח שזה היה על ידי גזירה, כי רבינו כבר הביא (תורה סו) את הגמרא (מגילה כז) לענין אלישע שכל הניסים שעשה היה על ידי תפילה, ושם הלשון עשיה, אכן גם שם צ"ע אם זה לא היה בבחינת גזרה, אפילו לאחר החילוק שאביא מרבינו, עדיין יתכן שהבחינה של גזרה היא בחינה של תפלה], וכבר גילה רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רכג, כשהצדיק צריך לבקש מאת הש"י יכול להיות שלא ימלאו בקשתו כי זמנין דשמע וזמין דלא וכו' אבל יש צדיק שיכול לגזר ולומר אני אומר שיהיה כן ע"ש. ועם כל זה צריך עיון קצת, לאחר שהצדיק דנן גזר, למה לא סמך והבטיח שהשם יתברך כבר קיים.

ועיין במכתבי ר' נתן ב"ר יהודה (לז, הובא בשש"ק א:קסג), שרבנו ז"ל ספר מעשה: משני נערים קטנים שהיו אהבים זה לזה מאד עד שלא היו יכולין לחיות זה בלא זה ופעם אחד נחלש אחד מהם והיה השני בצער גדול עד למאד ושאל מה לעשות שיבריא חברו ואמרו לו שיאמר תהלים והוא בתמימות התחיל לומר תהלים ובכל פעם שאמר כמה קפיטליך שאל את חברו אם הבריא והיה כך כמה פעמים ואמרו שעדין הוא חולה ואמר עוד עד שהיה לו רפואה בשלמות וכל מה שספר רבנו ז"ל בזה הורה לנו דרך התפילה בתמימות שצריכין אנו להתפלל ולהתפלל בתמימות עד שימשך הישועה בשלמות ולהאמין שבכל תפילה ממתיקין מעט מעט הדינים עד שימתיקו כל הדינים בשלמות, עכ"ל. 

ופעם כתבתי על זה קצת באריכות, כי קשה מהגמרא (ברכות לב:) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג:יב) תוחלת ממושכה מחלה לב, מאי תקנתיה יעסוק בתורה וכו', ובעוה"ר נאבד לי החידשים. ושם צדדתי שיתכן שהכלל הנ"ל לא לעיין לקיום התפלה, אינו חל על הנמצא בצרה ובמצוקה שחייב את הישועה.

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ע' ספר המדות, כשוף ג, ומש"כ שם.

מעשה ו' - - ממלך ענו

והתחיל לשבח המלך מאד מאד, והמלך, מחמת שהיה ענו מאד, ובמקום גדלתו – שם ענותנותו, כי כן דרך הענו, שבכל מה שמשבחין ומגדלין אותו יותר – עשה קטן וענו יותר, ומחמת גדל השבח של החכם, ששבח וגדל את המלך – בא המלך בעניוות וקטנות מאד, עד שנעשה אין ממש. ולא היה יכול להתאפק, והשליך את הוילון לראות אותו החכם, מי הוא זה שהוא יודע ומבין כל זאת. ונתגלה פניו, וראה אותו החכם, והביא הפאטרעט שלו אל המלך, ע"כ.

(ע' בספר דברי צדיקים והובא בס' מאירת עינים מאחורי צוואת הריב"ש משל שהמשיל מוהר"צ מזידיטשוב ז"ל לבה"ס קצות החושן, במה ששלחו לקחת מלך מרחוק, ובא אחד שראהו בעיניו וזה לא היה מספיק ליתן לכולם להבין עד אשר הפליא חכם אחד לעשות להביאו ולהציגו לעין כל וכו' והנמשל מובן כי הנה רשב"י וכו' פרסו וגילו בס' הזוהר וכו' והעלימו דבריהם מאד מאד עד אשר נתגלה עולם התיקון דור רבינו האר"י ז"ל וכו' אך כל דבריו וכו' בעניני האורות וכו' ולאו כל מוחא סביל וכו' עד וכו' הבעל שם טוב זי"ע הוא גילה את האלוקות גם בעולם השפל התחתון הזה בכל פרט ופרט ובפרט באדם התחתון שין בו שום דבר וכו' ע"ש).

יש להבין אם המלך נעשה אין ממש, איזה פנים ראה החכם?

ונראה שמדת הענוה כבר גילה רבינו בתורה ד' שהוא מדת רצון הא"ס, והרי הוא שורש כל הבריאה, דהיינו התגלות כל המדות של הש"י בעולם, דהיינו בהזולת כביכול, שמדת הענוה רוצה מקום להזולת (ובזה א”ש מה שרבינו גילה במ”א שמשה רבינו חקוק בכל רמ”ח איברים שכל יהודי). וכל מה שמשבחין את המלך, הרי המדות מתגלים, וזה היה תכלית הרצון שיתגלו, אז ממילא הרצון יוצא לפועל בתכלית האין, והמדות נשארות מגולות, במקום ענוותנותו שם גדולתו. והרי עיקר ההתגלות הוא בהאדם המשבח. וע' מה שהבאתי מהאר"י ז"ל באני רן לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב', שיורדי המרכבה פותחין להם השערים ע"י השבח שהם שרים ומשבחים להש"י. ועיקר השערים אינם אלא בלב.

ונראה עוד בזה ע"פ משל לחבר שרואה אחד מחפציך ומשבחו מאד ולא זז ממנו להללו, אז רואים הרבה פעמים שבעל החפץ מגיש את החפץ כמתנה לחברו בשמחה, שיהנה ממנו. ונלע"ד שכן הוא אצל הש"י, כאשר עומדים על מדותיו יתברך ומרבים לשבחם, אז הש"י אומר, קח את זה במתנה!

ועמש"כ בענין ענוה בספר חיי מוהר"ן (אות צג) מזה שצבע חלקו שחור כאספקלריא.

ובבהבטה זו י"ל שכל מה שהחכם פירט עוות המדינה, זה בחי' ווידוי. ומה שהניח עצמו להונות אותו, י"ל שזה בחי' ישמע בזיונו.

ע' בספר קל"ח פתחי חכמה, פתח כה, מבואר שיש שני שרשים להספירות, הסרת הבלתי תכלית וי"ל שזה בחי' ענוה, וזה בחי' משה, ומשה לשון הסרה, מן המים משיתיהו, כנ"ל. והכח שהם ניתנין לראות ובזה הם שורש הדין, ויש לומר שזה בחי' גדולתו במקום ענותנותו. וי"ל שזה אדנ"י, א-דין, א' זה האור.

והנה כאן נראה קצת היפוך שי"ל שמה שהמלך הלך ונתקטן עד שהיה אין, זה בחי' הסרת הבלתי תכלית, כי מקודם השבחים היה ממש בבחי' אין סוף, ועל ידי השבחים נהיה לבחי' אין של כתר, שהגם שהוא בחי' אין, אכן הוא כבר שייך להבריאה. והסרת הוילון הוא בחי' הכח שניתן ליראות. ועדיין צ"ת.

ע' מש"כ בתורה כח:ב שיתכן שאמת וענוה הם תיקון ז' ותיקון ח'.

יש לציין איוב ט:כד ארץ נתנה ביד רשע פני שפטיה יכסה אם לא אפו מי הוא.

מעשה ז' – מזבוב ועכביש

ע' מש"כ בערך יהדות זה ברסלב, וע' בערך מסורה בברסלב אות יז. ומובא שם שמסורה בידינו שהסיפור הזה מרמז על רבינו. ולכן יש להעיר בענין העכביש, שרבינו אמר (שיחות הר"ן רלב) שהעיקר הוא הדיבור, ונתן משל לגבור אחד שכבש הכל, והגיע לשער והיה סגור מקורי עכביש, והנמשל מובן שזה המניעה לא לפתוח את הפה בתפילה ושיחה עם השם יתברך (בחי' הראשי תיבות של: זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים, ירמיה כ:טז), שזה עיקר ענין של רבינו. וזה לשון זבוב, לשון דובב שפתי ישנים (עיין רש"י בפרשת וזאת הברכה עה"פ וכימיך דבאך, ז"ל וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים, עכ"ל, הרי שהד' מתחלף עם ז'. ויש כאן גם כן רמז לא להיות זקנים וקבועים, כמו קורי עכביש, אלא תמיד בהתחדשות וזרימה, ועל ידי זה יש התעוררות היצר בכל פעם). ועל ידי ספרי רבינו, שהם מפעל היהדות, יש כל מיני עצות והצלה ממניעה זו, פתחון פה למיחלים בהשם יתברך.

ואזי היח הדף את עצמו לגמרי עד שנשארה העכביש תחתניו בחלל בין דף לדף. והיתה מתרחשת שם ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום (והזבוב לא אספר לכם מה שהיה בו), עכ"ל. נמצא לכאורה שהעכביש נדאך ונמח בין הדפים. וראה זה פלא מצאתי ת"ל לשון רבי שמשון אסטריפוליא (ספר קרנים מאמר יג אות יח) ז"ל והאי זבוב הוא שר של רחיים כדאיתא בכל המקובלים בספר עדנה כתר ישועה וכיוצא בהן, וסימניך קח זבוב ושים אותו ברחיים במקום הטחינה רחיים ורכב ולא יזיק לה כלום, לפי ששר של רחיים נק' זבוב ואינו מזיקו, ואדרבא מוסיף על גבורתו ואין להאריך בענינים אלו כי אין כאן מקום לבאר סגולות מעשיות, עכ"ל. ולהרחבת הענין אביא דברי הספר קרנים שם ז"ל ועוד יש בהן בהני זוהרין קדישין חדר הנק' זובב המבטל (בעל זבוב) אלהי עקרין שר של רחיים, ויש כאן שני מלאכים הממונים על הנחמה נקראין פמיא"ל אמדיא"ל ואלו לא היו מנחמין את ירושלים בשעת חרבן. ודע שהקליפה הממונה על רחיים נאחז היה באיוב וז"ש בס' עדינות, זבובים אכלו איוב, מרמז לזה. והאי ממונה ממונה מנוהו למי שמבטל מפריה ורביה סופו מתגלגל לזה הממונה, וגם מי שגורם ביטול או ניאוף סופו לקבל דינו מהקלפיה זו. ודע שיעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנק' טו"ב (בגמטריא זבו"ב) ותורה ממש טוב והמקור השם טוב. וכבר ידוע איוב שבעים שנה שבעה שנה, ומה שאחרי כן והנה שנותיו שבעה מהשם שהוא עליון, כמו השלישי ממש, והוא משום השתי אחיות (-עיין במפרשים מרמז שיעקב נתגלגל באיוב, ודוק לענין הסיפור שלנו), ושים הדברים האלה על לבך ובין תבין מאד מאד קח אמרי עכ"ל. וע"ש במפרשים כל מיני סודות על הזבוב.

על כל פנים בסיפור כאן הדף היה מגן על הזבוב, ולכאורה לא היה כחו של הזבוב שנמח את העכביש.

רק שזה הדף של אלו הנימוקים שמגן עליך מגן עלי. ובראש ההר היה נסר שקורין טאבליצע (של אנדרואיד או אפל אולי סמסונג. ויש אומרים שהכוונה להפתק הקדוש) והיה כתוב שם הנימוסים של הדף המגן עליו ... והיה כתוב שם, שמי שיש לו כל השיניים יכול לעלות אל ההר. ונתן השם יתברך שגדל עשב במקום שצריכים לעלות אל ההר, ומי שבא לשם היה נופל לו כל השיניים וכו' עיין שם. והמסורה בברסלב שהשפוילא זידא נפל לו השיניים, ועל כן אמר רבינו הקדוש שאין מה לפחד ממנו.

על כן זה חשוב מאד, כדי לשמור על השיניים כדי לזכות לעלות בהר, נ נח נחמ נחמן מאומן בגמטריא מלא שיניים. וע"ע מש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פה, שבת נחמו ראשי תיבות ש"ן – נחמן (בן) שמחה.-

בחכמה ותבונה של ר' אברהם בן הר"ן פירש ז"ל ונלפע"ד שאעפ"י שהשי"ת חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ולבל יאבדו ח"ו חלושי הכח שהם בחי' זבוב המובא שם בקליפת ההבלעה אבל בכר"ז כשהביט שם המלך בעין האמת לאמתו הבין בבירור האמת האמתי שלהחזיר גם כל העולם למוטב עד שיהפך הע' אומין הנ"ל שפה ברורה וכו' אין שום אופן בכל דור ודור מסיבת המריבה וכו' עכ"ל. 

עוד רמז על זבוב, ואיך זה מרמז על המלך בעצמו, בראשי תיבות של הפסוק (תהלים קו:כז) ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, כי המלך היה ניצוץ קדוש נטמן בתוך הגוים. 

(עוד שמתי לב שבפסוק (שמות טו) תפול עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן. הראשי תיבות של: אימתה ופחד בגדל זרועך, עם הכולל, הם אותיות זבוב. והראשי תיבות של: זרועך ידמו, בגמטריא זבוב.) 

והנה בברסלב ראו בסיפור הזה רמזים על המחלוקת שהשפליע זיידא התחיל על רבינו הקדוש (כי הוא הראה לרבינו שאין לו שינים, ועל זה רבינו אמר שלכן אין מה לפחד ממנו), אע"פ שאותו התחיל בערך בשנת תקסב, כי רבינו חזר מארץ ישראל בשנת תקנ"ט ובי"ג אלול שנת תק"ס נסע עם בני ביתו ושכר דירה בזלטיפליע, והמחלקת התחיל ממעשה שהיה ביום כיפור תקס"א. ואילו סיפור של העכביש רבינו רק גילה בקיץ תקס"ז (חיי מוהר"ן נט). והוא ענין נסיעתו לנעווירטש (חיי מוהר"ן סח, קסב) שלמראה היה בשביל רפואה. עכביש ביידיש – שפין, וידוע שאות ן' מתחלף באותיות הלשון לאות ל, הרי זה קרוב לשפוילא. 

והנה רבינו גילה שבזלאזיפאליע הוא היה עוסק בתיקון ירבעם בן נבט (חיי מוהר"ן קיד). ירבעם בן נבט בגמטריא עכביש זבוב זבוב (-שני עגלים), אי נמי, ירבעם בן נבט, עם הי' אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא עכביש לזבוב. והנה ירבעם בן נבט משבט יוסף, בחי' משיח בן יוסף לולא קנאתו שדוד בראש. ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ג שרבינו גילה שם שכל מחלקת של תלמידי חכם שורשו במחלקת שאול על דוד, שאול בחי' טוביה כליל בגויה, ודוד בחי' חסד דאתפשט לבר עיין שם. והרי זבוב בגמטריא טוב [ונראה לפרש מה שהזבוב מסמל את היצר הרע, כי הל"ב יש לו שני יצרים, וחז"ל דרשו את זה ממה שכתוב לבבך עם שני ב', והרי ט"ז לכל צד, וצריכים לעבוד את השם יתברך עם שני היצרים, אז עיקר היצר הרע אינו אלא כאשר מתגבר לקחת לו חלק מהצד השני, והרי זבוב, בגמטריא י"ז – עם שני ב', כי לקח אחד מהצד הטוב, ועי"ז חלק לבם. ולאידך גיסא, טוב, מראה על לב אחד להשם, כי יש לו הט"ז של הטוב, ועוד אחד מראה על שליטתו על הצד השני לטוב]. ורבינו הקדוש בחי' דוד (דו"ד עם הג' אותיות בגמטריא טוב, וכן המספר קטן של הוי"ה – אהו"ה – בגמטריא טוב, כן מצאתי בהפירושים בריש ספר קרנים ע"ש), בא לתקן ירבעם. וגם חטאת ירבעם היה מה שמנע העם מללכת ומלהגיע לירושלים, וכן רבינו הקדוש לא הצליח להגיע לירושלים, ועל כן בודאי היה לו ענין לתקן את זה. 

ושורש כל זה מצאנו ביוסף שהיה בן י"ז שנה – טו"ב, והוא נער וכו' (ריש פרשת וישב, בראשית לז:ב) ופרש"י ז"ל שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה, עכ"ל. נער עם האותיות בגמטריא ירבעם ע"ה. והנה כתוב בתהלים (קיט:קכב) ערב עבדך לטוב אל יעשקני זדים. וכתוב בתורה שיהודה אמר (בראשית מד:לב) כי עבדך ערב את הנער (-בנימין). והרי ערב עבדך לטוב, כאשר יוסף היה בן טו"ב נמכר להיות עבד. ויהודה ערב את הנער שלא יהיה עבד. ערב עבדך לטוב, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא זבוב עכביש! [וכן "ערב עבדך לטוב" רמז למה שכתוב בזוהר (פרשת ויחי דף רטז:) שהשם יתברך נתן ליעקב י"ז שנה בעינוגא חלף הי"ז שנים שהיה בצער, וזה ערב, לשון נשף וערב לילה, בערב ימיו, קיבל את הטו"ב. ויעקב נקרא עבדך בתורה כאשר דברו עם יוסף. וע"ע במדרש תנחומא ויקרא, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, לטוב זה משה וכו' ולטהור זה דוד וכו' ע"ש]. ערב עבדך לטוב, כולו תיקון של דוד כמבואר בריש ספר קרנים – דא יחודא ודרגא דדוד רזא דשמו ובודאי כן הוא וסוד אכפלתא דאכפלתא משמו הוא סוד נפלא חושבניה דע' ומאתים ותרין פשיטותיה בסוד חי קיים לעד וכו' ע"ש [ונראה לפרש כנ"ל בו"ב מרמזים על שני בתי הלב, ודוד, כל ד' הוא כפל של ב' אחד. והרי כפל של: לבב בגמטריא חיי"ם, והוא בגמטריא חל"ל כמו שדוד המלך אמר בתהלים ולבי חלל בקרבי (שעיקר שרשי התיבות, ראשי תיבות, חי קיים לעד), וד' פעמים חיים\חלל בגמטריא ער"ב. והנה מש"כ דע' ומאתים ותרין ג"כ מרמז על המילת עבד"ך – ד"ע כ"ב שהכ' נעשה מאתים. ועכ"פ עבדך בגמטריא א"ל אדנ"י, והראשי תיבות של חי קיים לעד, חקל, היא השדה כינוי לשכינה בחי' נפש דוד. ובזה א"ש המשך לשונו ז"ל והוא נשף בודאי, וקטן מגלה זה הסוד, סוד לבנה סודו מאור הקטן מסוד עבדים וכו' ע"ש. נש"ף אותיות נפש]. אל יעשקני זדים, הראשי תיבות של: יעשקני זדים, בגמטריא זבוב. והרי יוסף נמכר לפחות ד-ה פעמים כמו שפרש"י על התורה (שם לז:ג – פסים וכו') עה"פ ויעברו אנשים מדינים ז"ל והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה ע"ש, וי"ל שזה הבחי' של גוזמאות אנשים שהיו יוצאים מהדימוט ומבקשים להרוג את המלך, והפשיטו הפאטראט והשליכו הכתר לטיט וכו', בחי' ויפשיטו את יוסף מהכתנת פסים. וכן עכביש בגמטריא ת"ב, שהוא בגמטריא דב, כאשר הד' נעשה ת', וכמו שפרש"י (לז:לג) חיה רעה אכלתהו וכו' סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר (ועי' ברש"י פרשת ויחי פרק מט עה"פ מטרף בני, שפירש שזה יהודה), ועה"פ ויהי יוסף יפה תאר (לט:ו) כז"ל כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשער, אמר הקב"ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וכו' ע"ש. הרי ממש נתקיים הענין שהעכביש – בחי' דב, הלך לתפוס את הזבוב – יוסף בן טו"ב שהיה מסלסל בשערו. אלא שניצל על ידי שנראית לו דמות דיוקנו של אביו (רש"י לט:יג, ובפרשת יחי פרק מט עה"פ מידי אביר יעקב), ומובא בספרים דיוקנו של אביו ראשי תיבות דשא, וזה כמו בסיפור שהעשב מסביב ההר היה מפיל שיניהם של האנשים ומונעם מלעלות על ההר. וזה הדף שהיה מגן על הזבוב. ועל ידו, אל יעשקני זדים, יעשקני בגמטריא קץ שן -שנגמר להם השיניים. זדים בחי' הגוזמאות האנשים, זדים ע"ה בגמטריא גוזמא עם האותיות. זדים, עם שני כוללים (כל שני אותיות יש כולל, כמו שכתב האבולפיא) בגמטריא דמיט. 

מעשה ח' - - מרב ובן יחיד

בסוף הסיפור: ופגע בהדרך את הסוחר וכו' ואמר לו הלא אתה הוא שראיתיך באותו הקרעטשמע? והשיב לו: בודאי ראית אותי. ופתח פיו ואמר לו: אם תרצה, אהיה בולע אותך, ע"ש.

דוק היטב בלשון הזה, אם תרצה אהיה, כי לעולם הבחירה ביד האדם, אפילו בשאול תחתית ביד האדם לבחור לא להיות בלוע מהרע, ואכמ"ל.

וע' מש"כ בספר החמשה כעין זה איך שאפילו כאשר השם יתברך בא לפרוע או ליתן שכר למעשים שכבר נעשה הוא מביא את זה באופן זעיר אנפין של המעשים שהיו, דהיינו שהאדם בא לשכרו או עונשו עכשיו על ידי פעולה מעין פעולותיו הראשונות.

מעשה ט מחכם ותם – החכם מתארח אצל התם

מבואר בסוף הסיפור שעסק התם במנעלים היה באמת עסק התפלה, והיה נראה שגם חבירו החכם לא היה סתם חכם, אלא בתורה. ולכן כאשר החכם חזר לעירו התם שמח כל קח לקראתו וניסה כל כך לעזרו, ובסוף התם הזמין את החכם לגור אצלו, 'וישר בעיני החכם ונכנס לביתו ועמד אצלו' וקשה מאד הלוא החכם היה עוד מחזיק את התם כמשגע, והרי הוא עוד לא מצא אכסניא כרצונו כלל, ואיך זה ימצא חן בעיניו. אלא שנראה כמבואר ברמזי המעשיות (מלקוטי עצות מהדורא בתרא, תמימות אות ה) שהבתים שקבלו מאביהם הוא האמונה הק' שהוא נחלת אבות, ולכן על אף שהחכם איבד את בית אביו, כי הוא הלך רק אחר שכלו, בכל זאת הוא מצא מנוחה באמונת התם.

ונראה לפרש עוד על פי לקוטי מוהר"ן תורה כח, שמה שביתו של החכם נעשה כלה ואבוד ולא נשאר ממנו כלום, זה מעשה של התולע דקליפה, ואכן החכם היה מתלוצץ מהתם, וכשיש ליראי השם חרפות ובושות מהכופרים האלו עצה על זה אנכי תולעת ולא איש וכו' (שם אות ב'), והתם – שהוא בחי' תיקון הד' אלפין שהם בגמטריא התם - היה מארחו (ובזה צ"ע כי בתורה שם מבואר שצריכים להתארח ת"ח צדיקים, ת”ח אמיתיים, וע' מה שפירשנו שם בס"ד איך שההכנסת אורחים הוא ממש בסיס להתורה ולהרמת האלפין שהם הטוב הגנוז בגוה ע"ש, ולכן י"ל שגם בהארחה יכולים לשמש תלמוד חכם מצד הנקודות אמיתיות והטוב שבו, ודו"ק). וזה בחי' התמימות והפשיטות של האלף בית המבואר בתורה זו (וא”ש זין חית, בוז משפחות, כי החכם מייצג את משפחת אביו), שעל ידי זה ממילא בונה בית אמיתי בין שמיא וארעא וכו' כמבואר שם. ונראה שמעשה התיקון גרם תשומת לב של המלך.

ואם צדקתי שחכמת החכם היה בתורה י"ל עוד הג' חכמות שהוא למד, שבתחילה הוא למד מלאכת צורף בזהב, בחי' לימוד שלא לשמה, ושוב עשה חשבון שלזמן אחר תורה כזאת לא יהיה חשוב, ולמד מלטש אבנים טובות, בחי' לימוד בשביל עולם הבא, ושוב עשה חשבון שגם מוגבל מאד, והתחיל לעסוק ברפואה, דהינו לימוד לשמה – לתקן את השכינה. ועם כל זה כיון שהעיקר אצלו היה החכמה נפל וטעה לגמרי ה"י ר"ל.

מעשה ט מחכם ותם – נסיעות החכם

מבואר 'ישב עצמו: מאחר שכבר אני בורשא למה לי להתקשר עם אלו אולי יש מקום טוב מהם אלך ואבקש ואראה והלך בשוק וכו' ואמרו לו שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם, מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד, ע"כ.

וק"ק כי הלוא כל מבוקשו של החכם היה "שילך בעולם" וכן המשיך לעשות לנסוע עוד ועוד, ואם כן איך החליטו שקשה מאד להיות אצלם מחמת שנוסעים למרחקים, שאדרבה זה דייקא סיבא שיהיה טוב לו, ועל כל פנים לא קשה לו.

החכם לא הכיר את התם, מחמת שהתם עלה עכשיו לגדולה שלא היה לו מקודם, אבל התם היכר מיד החכם, כי מעולם לא ראה גדלות אצלו.

אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים ואתה לוקח רק חצי טאלער (הינו זהוב וחצי)? - שאלה למה היא לא אמרה טאלער תחת להגיד שלשה זהובים.

וי"ל שהראשי תיבות של: שלשה זהובים מנעלים, הם הראשי תיבות של: זה מעשה שלו!

"והלך וקבל הגדלה בתקף" בתקף – אותיות בפתק.

אחר שהתם נהיה לגאברינר - ראש המחוז - יעצו לו שכדאי לו ללמוד חכמות ולשונות להכין לפגישתו עם המלך, "ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?!"

והוא פלא כי רבינו הזהיר מאד מאד לא ללמד אותם ושהם ממש פגם הברית. והגם שרבינו גילה שהצדיק כן לומד אותם, הרי התם לא היה בחינת הצדיק - כי זה היה הבעל שם בסיפור, אכן זה כבר צ"ע בפני עצמו בחי' התם לעומת הבעל שם. ויתכן שהתם בעצמו היה באיזה בחי' צדיק הדור. ואולי לא צריכים להיות ממש צדיק הדור ליכנס ללימודים אלו, אלא כל מי שהגיע לכך, כמו התם כאן. וצריך עיון.

מעשה ט' מעשה מחכם ותם

הממונה על האוצרות הוא תם דוקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות וכו', ע"כ. ולהלן כז"ל ועתה שנתרומם מזלו ומזל מחכים ובא לו קצת הבנה וכו', ע"כ. ולפי זה גם התם הממונה על האוצרות שהיה מרומם במזלו ע"כ היה לו קצת הבנה וכו'.

הגאבירניר שלח להתם בגדים כי אין ראוי שיבוא לפני המלך בלבוש פעלץ. ולכאורה מבואר מזה שאף על פי שהחכם היה גר איתו בביתו, ובסתמא היה עשיר גדול כי היה אומן ורופא מומחה, התם לא קיבל ממנו לבושים, ונשאר עני מרוד כמקודם.

מעשה ט מחכם ותם - תפקיד של הבעל שם טוב להציג את השם יתברך ותפקיד החכם להציג את העם

במעשה מהחכם והתם רואים איך שהתם עלה מעלה מעלה עד שהוא היה מינסטר על כל המינסטרס, ועם כל זה לא נכנס כלל לתוך התחום של הבעל שם טוב, ודוק בזה. ויש בזה לימוד גדול על ענין של הצדיק, שהצדיק הוא בכלל לא כאחד מהעם, אלא שיש לו תפקיד מאת ה'.

ויעוין למשל בספר יחזקאל (כב:ל) ואבקש מהם איש גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: והנה אף שהיה יחזקאל בעצמו ועוד נביאי אמת השם יתברך אומר שלא נמצא איש גדר גדר.

ונראה מכאן שיש שני תפקידי הנהגות בעבודת השם, כי יש צדיקים שהם בחינת נביאים שעבודתם הוא כעומד ממש בצדו של השם יתברך, ואינם נחשבים בתוך כל ההמולה של העם, ולכן השם יתברך לא חישב את יחזקאל וחביריו כי הם היו לגמרי בטלים אליו יתברך וכל מעשיהם הם כמעשי השם יתברך. ויש צדיקים שאינם בבחינת נביאים, והם עומדים מצד העם. וקשה לי להאריך להסביר והמשכיל יבין לאשורו בעזה"י.

מעשה ט מחכם ותם – התמימות בכל הטעמים

התם היה טועם כל הטעמים וכו' וצ"ע איך זה ענין תמימות, שלכאו' התמימות היה לא לשים לב כלל וכלל להטעמים, וכמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מז) לפרש את הפסוק (דברים ח) לא במסכנות תאכל בה לחם, שלא יבקש שום מאכלים חוץ מהלחם.

ובענין טעמים וכל הטעמים, עיין ספר המידות, ערך אכילה אות ו. ועמש"כ בסיפור של השבעה קבצנים, הקבצן השני החרש.

מעשה ט מחכם ותם – העזאזל (דהינו הטייוול)

הטייוול – מקור מלה זו נמצא בתורתינו הקדושה בסוף פ' וישלח, והרמח"ל פירשו בסוף ספר אדיר במרום ז"ל ומה שהיה טבאל, שרצה לומר לא טוב, ע"ש. וזה מה שמצינו בריש סיפור הראשון שהמלך אמר שהלא טוב יקח אותה.

מעשה ט מחכם ותם – החכם לא התחתן

לכאו' החכם לא התחתן, ואילו היה לו אשה היה ניצול מהטבאל (כמבואר בכתבי האריז"ל עה"פ ושם אשתו – של המלך הדר – מהיטבאל, בחי' מ"ה וב"ן).

מעשה ט מחכם ותם – אחי

החכם אמר להתם שהשטן ששלח וקרא להם הוא אחי, ורבים תמהים הלוא מבואר להדיא בריש הסיפור שהחכם היה בן יחיד. אלא שיש לדחות שאחי פירושו חברי. ובאמת מוכח להדיא כן בהמשך הסיפור, כאשר התם בא עם הבעל שם להציל את החכמים, החכם קורא לו, "אחי ראה..." הרי מבואר להדיא שהחכם קורא לחבריו אחיו.

מעשה ט מחכם ותם – בסוף – 'ואם התפלה אינה כראוי – הוא מנעל בשלשה קצוות והבן.'

במדרש תלפיות איתא שחנוך תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שוב ראיתי שכבר הקדמוני בזה בשיח שרפי קודש, והוסיפו שהיו אומרים ש'תם' ראשי תיבות, תופר מנעלים.

מעשה י' מבערגיר ועני

– עמש"כ באבות ה:ח.

מעשה י' מבערגיר ועני - לב טוב עולה על הכל

ב"ה במעשה מהבערגיר והעני, להעני נולד בת - ומפורש בהמעשה 'בשכר שעמדה בנסיון עם היעדניראל וגם עמו' והבת היה יפת תואר וכו' וכו' והבערגיר 'בשכר שעשה דבר כזה וגם עמד בנסיון עמה נפקד ונולד לו באותה שנה בן זכר'. וצ"ע שסתם וכ' בן זכר ככאילו בלי שום מעלות, וא"כ יש לעיין א' למה לא זכה לבן מופלג כבת העני. ב' איך היה הבן הבן זוג של הבת הנפלא של העני.

אכן רואים בהסיפור מטוב לבו של הבן, ולב טוב עולה על כולם.

ב"ה מעשה י' מבערגיר ועני - יקרות העצים

ב"ה בד"ה והוא הבחור הנ"ל וכו' והיו שורפים שם עצים שהיו יקרים מן זהב בישוב ע"ש. וצע"ק דלהלן והבחור הנ"ל היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלשה אילנות כי היה שם אלפי אלפים אילנות ע"ש. ואם היו כל כך עצים ע"כ לא היו כל כך יקרים. ואולי הכוונה שאותם עצים אילו היו בישוב היו יקרים מאד, אבל אם כן העיקר חסר, שלמה תהיו אותם עצים כל כך יקרים בישוב, ומה בא לאמר בזה.

מעשה י - מסוחר - בערגיר - ועני 

הרוצח אמר לה "אם אחזר ואפסיד אותך ותמנעי ממני, אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל וכו' כי איני שוה בעיני כלום" וי"ל בזה מה שרבינו כותב עליו, כאשר טעה בדרכו, "ומן הסתם אכלוהו חיות רעות", שק"ק למה זה מן הסתם, מה שלא קרה להבן, להבת, ולאביה, אלא כיון שהתיר את עצמו למיתה, ובפיו הזמינה, בא אליו והשיגה.

ב"ה - סוף הסיפור -

 

צ"ב במה שהלכו למדינה כדי שיתחתן עם היפת תואר, דהלוא ידעו שהיא אינה שם שנגנבה על ידי האנס הסריס.

בערגיר: בלוט כתיב "ההרה המלט" – הינו בערגיר, וממנו נולד משיח, עכ"ל.

ואגב, עיין במסכת ע"ז דף ל. בארג בלשון פרס משובח. ומילתא בדיחה על פי לשון אנגלית בערגיר זה קציצה בשר, והרי חז"ל אמרו על לוט (מדרש רבה, לך לך מא, וירא נא), אמר רבי נחמן בר חנין כל מי שהוא להוט אחר בלמוס של עריות סוף שמאכילים אותו מבשרו, ע"כ. וממנו נולד משיח, בערגיר קינג.

מעשה יא מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו

מי החליף הבנים: לפי היידיש היה על ידי "הבאבע" שלכאו' פירושו הסבתא או אולי מטפלת, ואילו רבי נתן תירגם "מילדת".

"וחרה להעבד מאד על אשר נמכר לעבד בשביל שעה אחת שהיה צריך לחם לאכל, כי עתה יש להם מה לאכל." אכן כל זה לפי דעתו המשובשת, כי הוא לא ידע שאיש היער רצה להרים את הבן מלך האמיתי, אז לכאורה אפילו אם הבן מלך לא הצליח מאיליו לרכוש את בן השפחה להיות עבדו, אז איש היער היה עוזר לו, ולא היה נותן לו לאכול עד שימכור את עצמו, כן נראה לעניות דעתי. 

אכן בברסלב תמיד היו אומרים ביטוי המבוסס על זה, שלא לאבד את עולמך בשביל שעה אחת שצריכים לחם. ואילו לפי מה שכתבתי, אין דבר כזה, כי העבד בין כך ובין כך היה הולך להיות עבד, רק שאיבד את עצמו קצת יותר מהר.

מעשה יא

מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו

והלך ונתן מותר המעות שהיה לו עדין על האכסניא, גם המלבושים חשובים שהיה לו הניח גם כן על האכסניא.

בחיי מוהר"ן סימן סא כתוב שהיה לר' נתן ור' נפתלי וויכוח אם השאיר את אלו סתם, או על החוב שהיה לו איתם. ורבינו גילה להם שהניח לסתם לא בשביל חוב. ותמוה הדבר, כי הלשון שלפנינו שהניחם על האכסניא משמע שהניחם על החוב, כי אם הניחם סתם, היה לו ליכתב שהשאירם וכדומה. ועוד יש להעיר, שהמלבושים החשובים לא לקחם כי הלך לעבוד.

המלך שהיה באמת העבד היה רודף אחר הסוס – זה ענין של רדיפת כבוד.

זה שהיה באמת המלך היה רודף אחר בהמות שלו – זה בחי' תאוות. 

וידוע שאצל רבינו אי אפשר להתקרב עם כבוד, אבל תאוות זה תאוות כל אחד סוב מזה. אז הסימן על המהות האמיתי הוא על מה הוא נתפס, עם בסתם תאוות – סימן שהוא בן של מלך, ואם בתאוות כבוד – סימן שהוא עבד.

הכלי ששמים על איזה בהמה ומתחיל לנגן, רבים חושבים שהבהמה מתחיל לנגן, ובפרט כי זה הניגון של כל חיות היער בלילה, אז חושבים שגם פה הבהמה היא שמנגנת, אכן יותר נראה שזה הכלי ולא הבהמה, כי לא כתוב שהבהמה תתחיל לעשות קולות שיהיו ניגון, ועוד הרי ביידיש כתוב שאז מתחיל שפילן , ושפילן זה כמדומני שייך יותר להכלי מלבהמה, וכי היה הולך על הבהמה היה צריך להמשיך לכתוב לנגן (אף על פי שמיד אחר כך ביידיש בסוגריים כתוב אותו ניגון שהחיות של היער גשפילט, זה הלשון נגרר מה כלי).

ועוד נפלאות הניגון היה לכאורה מחמת שכל החיות הצטרפו, ואיך זה יהיה על ידי בהמה אחת.

ועוד בסוף הספר בתיקון הכסא אז כולם התחילו לנגן משמע שזה לא רק הבהמות שעל הכסא אלא שהכסא היה כמו הכלי וכל הכסא היה מוציא את הניגון.

והנה בסוף הסיפור כתוב זה לשונו כשהניחו הארון על הפרות התחילו לשורר והבן עכ"ל. והרי מפורש שזה לא הכלי אלא הבהמות ששרו. ואולי יש לחלק.

מראה מקום בענין הנגינה של החיות: ע' ספר אדיר במרום (עמ' תעא-) בענין המלך שאול מרחובות הנהר, שמדבר על "סוד הניגונים של החיות" ומקשר את זה לענין הנ' שערי בינה, ולענין ההבדל בין שאול המלך לדוד המלך שהיה גלי מסכתא (שאולי זה קשור לענין המלכות של אותה מדינה שבקשה מלך).

המדינה לא הניחו שום אדם לכנס כי אם מי שיחגר מתניו להחזיר את השם הראשונה – שהמלך חכם והמדינה טפשית, וצריך ביאור למה ועל מה עשו הגזירה זו. וי"ל שהרי עכשיו על כל פנים המדינה לכל הפחות חכמה, ולכן צריכים לשמור על זה ולא יכניסו אנשים זרים שאולי יורידו חכמת המדינה.

מעולם היה קשה לי שהאיש שהיה מבין דבר מתוך דבר לא היה יכול ליכנס להעיר, ומכר הענין בעד הכלי, והבן מלך ע"י הבינה שקיבל ממנו נכנס והצליח. אז למה הא' לא היה יכול?

וצריכים לדחוק שכל זה הבין הא' שלא עליו ליכנס אלא ללמד למי שהוא אחר וליקח ממנו הכלי.

מעשה מהחילוף של בן מלך ובן שפחה – ע' במסכת חולין קכז. שיש עיר נרש שהוא מלא רשעים – אמר רב פפא בשמתא נרש, תרביה משכיה וליתיה. ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' (ירמיה כב:כט) אמר רב פפא לא אבה נרש שמוע דבר ה'. אמר רב גידל אמר רב נרשאה נשקיך מני ככיך.

ושבת אגין עלוהי כמובא (זוהר שמות קלח ועיי"ש), ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת, ע"כ.

עיין זוהר ריש פרשת קרח (חק לישראל, יום א') תא חזי לית עלמא קאים אל על שלום, כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאקתיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום, ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי, וכדין אתקיים עלמא, ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא, ע"כ.

מעשה יב מבעל תפלה

והיו קורין אותו בעולם "דער פרומר בעל תפלה" הראשי תיבות עם הד' אותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מקום חוץ מן היישוב

הבעל תפילה היה לו מקום חוץ מן היישוב והיה מביא אנשים שם והיו עוסקים כל היום בתפילות ושירות ותשבחות וודוים, ולא כתוב תורה, והרבה כבר עמדו על זה.

ויש לומר שהמקום חוץ ליישוב עיקר הכוונה להתורה שלו (וכמו שרבינו גילה על כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, דהיינו מי שבאמת טועם הנעימות של התורה כבר לא יכול לסבול העולם הזה, ועל כרחך - לפי דברינו כאן - הוא מצטרף להיות מאנשי הבעל תפילה דהיינו במקום חוץ מהיישוב) שהוא מרפסן ובוקע כל גידי העולם, ומכניס את האדם לעולם אחר לגמרי, וכמו שרבינו אמר על התורה שלו שהוא כמו ארמון שנכנסים בו ורואים חדרים והיכלות נפלאות, ונכנסים יותר ורואים שמחדר זה וכו' - כן הבעל תפילה היה מביא את האנשים לתוך תורה כזו, ושפיר נקראת מקום חוץ מן היישוב.

הרי שמנות המקום גופא הולך על התורה שהיו לומדים, ואכן העסק שלהם, בחי' כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שצריכים לעשות על התורה מלאכת בנין בית המקדש בתפלה ותיקונים להתחבר עם האין סוף ב"ה עד שזוכים להתבטל אליו לגמרי, ולזה היה כל עיסקם בתפילות ושירות ותשבחות וודוים.

הגבור והבת מלכה

יש להעיר איך שהבת מלכה מיוחס להמלכה, ולא נקראת על שם שהיא בת המלך כמו שמצוי בשאר מקומות.

וכן יש לדייק איך כאשר הציעו את השידוך כתוב "מי ראוי להשיאה לו", “והיתה עצתי שיתנו לה את הגבור", “על כן ראוי שיתנו לו את הבת מלכה לאשה", “והשיאו אותה עם הגבור".

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – שערותיו של בן הגבור והבת מלכה

'ושערותיו היו של זהב, והיה להם כל הגונים', סבא אמר, חשבתם שצריכים לעשות את הפתק זהב, לא צריכים, הפתק בעצמו זהב. וכן סבא אמר שהפתק יש בו כל הגוונים. והפתק הוא בחי' בן, כי הספר אבי הנחל, שבנוי על הפתק הקדוש, סבא קורא עליו, ילד יולד לנו.

והנה עוד יש להעיר בזה שאחר שהתינוק נעלם, ואביו הגבור לקח שבע משערותיו, אז לא היה לו מה לאכול, והחיה את עצמו בדוחק מעשבים וכדומה. וכן היה עם סבא ישראל אחר שקיבל את הפתק עברו עליו נסיונות של רעב.

עוד יש להעיר בדיבור הגיבור להבעל תפלה שמספר איך שהוא לקח משערות התינוק, ולא אומר לבני, רק סתם כאילו זה תינוק בעלמא.

כת אחד חשבו שעיקר התכלית לתפוס כמה שיותר מקום בעולם, והגיבור נכנס למחניהם וכו' וצעקו יחי המלך וכו' ונעשה למלך עליהם, והמשיך לכבוש את כל העולם, אבל כוונתו היה אחרת. יש להתבונן מזה שאולי הגיע הזמן לרכוב על חב"ד. 

כת בחרו במי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו נזון ממזונות של שאר בני אדם, "רק ממזונות דקים (כגון חלב, כדי שלא יתגשם שכלו)"-  ובחרו בתינוק, הבן של הגבור והבת מלכה שהיה יושב בים של חלב, והוטב בעיניהם מאד, כי זה האדם הוא נזון כל ימיו מחלב, ואינו נזון ממזונות של שאר העולם.

קשה דיעו' בלקוטי הלכות יורה דעה א ביצים ה:ד שהחלב מכביד על הגוף ומחלישו. ואולי יש חילוק בין חלב של אשה מינקת לחלב בהמה.

ועוד קשה מה היה בסוף, כי בתחלה היה תינוק וזן רק על חלב, אבל משמע בהסיפור שלא מצאו אותו עד לאחר כמה שנים, אז איך הוא המשיך להיות המלך כאשר מאכלו כשאר בני אדם.

כת בחרו בשמחה. עיין בספר שופטים (טז:כג) וסרני פלשתים נאספו לזבח זבח גדול לדגון אלהיהם ולשמחה ויאמרו נתן אלהינו בידנו את שמשון אויבינו, ודייק הכלי יקר שהול"ל ולשמוח, ולכן פירש מה שפירש, ולפי דברי רבינו י"ל שהשמחה היה להם כאלוה.

הכת שבחרו ביפת תאר למלך כי עקר התכלית שיהיה העולם מישב.

ספר אשי ישראל פרק קדושת הברית עמוד קכא:

אצל העולם, אפילו אצל היראים – אם הריבונו-של-עולם ברא את העולם כך, אז צריך להתנהג ככה… רבינו הקדוש אומר בהמעשה של הבעל תפילה, מה'כת' שעשו את ה'בת מלכה' למלך, הם נשקעו כל כך בהתאוה, עד שנעשה להם כהיתר, שהעולם הוא ככה! עכ"ל. וצ"ת מאיפה סבא הבין את זה מהסיפור, שבפשטות משמע שמתחילה הם בחרו בזה משום שהוא עוד מצוה. ואולי שעל כרחך ההחלטה הזו בא להם מאחר שכבר נעשה להם היתר, וצ"ת.

אכן בעיקר הענין שסבא אמר שנעשה להם כהיתר שהעולם הוא ככה, ע' בספר אדיר במרום שביאר ענין חטא עץ הדעת (עמ' תיד) וכז"ל ואחר כך נתחזק הנחש ואמר – אדרבא (בראשית ג:ה) כי יודע אלקים וכו', שאם לא כן לא היה מניח זה המכשול, אלא שכבר הוא יודע שכך יהיה, ואדרבה הכל יהיה טוב, עכ"ל.

ובמ"א הארכתי קצת בעוד דברים כעי"ז ובמה שהבעש"ט ביאר את השם הקדוש ככ"ה שהוא ראשי תיבות כתר כל הכתרים, ואכמ"ל. 

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – הכת שבחרו בשיכרות

'ומצאו שהיה הולך ערל אחד בכתנת בזוי כדרכו, ונשא פלעשיל יין שרף, והלכו אחריו כמה ערלים'

יש להעיר א' מה שרק בכת זה רבינו מגלה שהיה הראש שלהם ערל ובזוי, ונראה שזה מראה עד כמה שרבינו מראה לנו איך ששיכרות לא שייך כלל ליהודים. 

ועוד יש להעיר שחוץ מהכת שבחרו כבוד, שעל כרחך לענין הכת הזה צריך לבחור במי שכבר יש לו מעריצים, אז חוץ מהם, רק השיכור הזה כבר הולכים אחריו כמה ערלים. ויש להתבונן טובא על זה, ואולי כלול בזה גם כן כמה ירוד ושפל השיכרות, ששם הוא ממש התחתית ששם מתקבץ כל הטינוף.

ועל אף שמפורש שהכת הכי אבוד זה הכת של עשירות, אכן יש בענין השכרות גריעותא בזה שמאבדים את הדעת לגמרי, על אף שיותר קל לתקן את השיכור שלא יעשה את זה, כל הזמן של השיכרות הוא ממש בלי דעת. ואכן הוא אינו פוגע כל כך באמונות כזביות בעת השכרות, אבל הוא ממש כבהמה בזה שאין לו דעת אפילו לפגוע (וע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה כו, שצריכים להתרחק מהשכרות, להתרחק ממנו! שעל ידיה שוכחין כל המצות ע"ש). והנה כל היכא שלוקחים מנהיג ונותנים שליטה לאחד על השני, הרי שדעת האחד שולט על דעת השני, וכל מי שיכנס תחת השלטון של זה צריך להכניע דעתו אליו. אבל בשכרות, אין שום דעת, אז כולם כבר נכנעים, וכולם כבר כמו עבדים ממש.

והנה לא כתוב אצלו שהוא מחל על המלכות, רק כאשר מצאו את האוהב נאמן יושב בתוך ים של יין קבלו אותו למלך, ויתכן שהמלך הקודם לא היה בכלל צריך למחול על המלכות כי היה שיכור בלי דעת.

הכת שבחרו בעשירות

הכת שבחרו בעשירות, ודוקא הם עשו ריבוי אלהות מה שלא מצינו בשאר הכיתות, ודוקא הם לא היו יכולים להיות באותו אויר של העולם. והשוה זה להבדיל להכת הקדוש והטהור שבחרו בתפלה, שדוקא הם היו הולכים ומתערבים בעולם, אכן גם הם בחרו לעצמם מקום חוץ מן היישוב. צריכים את השיקול. ר' שלמה קרלבך היה לועג על הפירוש של קדושה בעולם שאנשים חושבים זה להיות מנותק ונשגב גבוה ומורם מעם, והיה אומר מי שהוא קדוש דוקא בחי' וירד משה אל העם וכו'. והוא טעה בזה, כי מצינו בחז"ל בכמה מקומות שפירוש קדושה הוא דוקא להיות מנותק ומורם, ואכן גם את זה המדה להיות מעורב בעם יהיה להם כמו שמצינו כאן אצל כת התפלה.

רק הכת של עשירות היו עוסקים עוד אז לעקור ממקומם כי מצאו מקום עוד יותר מסוגל, והטעם הוא ענין לחוד, והענין שהיו עוד עוקרים ממקום למקום ענין בפני עצמו, כי זה מגיע להם על ידי העבודה זרה של תאוות ממון.

רק הכת של עשירות לא היה להם מלך, אלא עשו אלהות כפי עשרם, אבל לבסוף קבלו עליהם את בעל האוצרות של המלך, והוא לא החליף מישהו. 

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – אבדון של מדינת העשירות

הבעל תפלה סיפר להמדינה שבחרו בממון, שהוא ראה ביד את אבדון שלהם ושל המדינה של עשירות, על היד. וצ"ע שלא היה בסוף. ואין לחלק שהכוונה לאותו מדינה ששלחו להם לעזרה, כי בסוף הסיפור כתוב: כי על היד ראו ששניהם יהיו נכלין, העוזר העזור כנ"ל. 

וצריכים לומר שזה מה שנכנעו ומאסו בכסף בסוף, זה היה אבדון שלהם.

בענין המאכל שהריח טוב היה כל כך טוב, בסתמא כבר העירו את זה, אבל לא אמנע כי מי יודע: הרי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן שפסח הוא תיקון על תאות ממון, והרי בגמרא למדנו שהקרבן פסח היה לו ריח כל כך טוב כזה.

אחר שאכלו מן המאכלים ונמאס להם הממון וכו' הגבור התגלה להם: "ואמר להם, בואו עמי! כי עתה אינכם צריכים להתירא עוד מן הגבור כי אני אני הוא וכו'" וק"ק כי בודאי לא צריכים להתירא מן הגבור, כי כל יראתם ממנו היה בגלל שהוא היה נגד אמונתם, ועכשיו שנמאס להם הממון, מה איכפת להם להכנע לו.

בלקוטי מוהר"ן, וכן מובא בלקוטי עצות, שעקר התקון של תאות ממון הוא על ידי ברית.

צריך ביאור, מאחר שכל תיקונו של תאות ממון הוא רק דרך החרב, למה השקיע הבעל תפילה כל כך לדבר איתם, ומשמע שהבעל תפילה לא ידע מזה, רק הגבור והחכם קבלו את הידיעה הזו מהמלך, אכן מבואר בסיפור שאפילו אחר שהממונה שמע את זה מהגבור הוא עוד ניסה לדבר עם בני המדינה ליישר אותם, ודבריו בהצטרפות לדברי הבעל תפילה עזרו קצת עד שאמרו וכו' עיין שם. 

וכן בשיחות של סבא הנדפסים בספר אשי ישראל, וכעת אין הספר לפני רק התרגום באנגלית, סבא אמר שרק הבעל תפילה דיבר איתם – לתקנם, לא הגבור ולא שום איש אחר, רק הבעל תפלה. וקשה כי בפירוש כתוב שגם הממונה פעל בדבריו כנ"ל, ובסוף עיקר התיקון שלהם אינו אלא מדרך החרב ולא מהדיבורים.

מעלדיווען

כל פעם שהבעל תפילה רצה לפגוש עם המלך שבמדינה היה צריך "מעלדיווען" – "שיודיעו הדבר להגבור וישאלו אותו אם יתן רשות שקורין מעלדיווען".

ומעניין שרש"י בפרשת בלק מביא מילה לועזית דומה (במדבר כג:כז) ז"ל אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, 'מלדירש' בלעז (פלובען שעלטען), עכ"ל.

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה – חיפוש דרך החרב וחיפוש המלך ואנשיו

מש"כ "והודיע הממנה הדבר הזה להגבור באשר שהוא הולך עמם לבקש מקום החרב, וכונתו, אולי יזכה בדרך הלוכו למצא את המלך ואנשיו" וצ"ב מה חסר בהכוונה הגלויה למצוא את מקום החרב? ולכאו' צ"ל שהכוונה להגיע לדרך של החרב, כולל הכוונה למצוא את המלך, כי בלי המלך איך ימצאו את הדרך. ולפ"ז "ואנשיו" לאו דוקא.

והודיע הממונה הדבר הזה להגיבור: באשר שהוא הולך עמם לבקש מקום החרב, וכונתו, אולי יזכה בדרך הלוכו למצא את המלך ואנשיו וכו' וכו' וצוה הבעל תפלה לאנשים שלו שיתפללו על זה שיצליח השם דרכם, שיזכו למצא המלך עם אנשיו וכו' עד כאן לשונו.

ומדויק שהעיקר אצלם היה למצוא את המלך, ולא כל כך התעניינו בתיקון של השקועים בתאוות ממון.

אכן אחר כך, כאשר קבלו את החכם, כתוב שהסכימו "אלמלא לא נתבדרנו ונתפזרנו כי אם בשביל אותה המדינה להחזיר אותם למוטב היה די לנו בזה"

הרי שתיקונם לכאורה עוד יותר חשוב לעת עתה מלמצוא המלך, כי אפילו הפיזור מהמלך היה שוה וכדאי בשביל זה.

אלא שעיקר התיקון יהיה על ידי מציאת המלך, ולא בעסק תיקונם.

ספורי מעשיות משנים קדמוניות - ספור יב מבעל תפלה - המליץ והדברן - קטנות מתבטלת לגדלות

והלכו ובאו למדינה אחת וכו' שהתכלית הוא הדבור וקבלו עליהם דברן בעל לשון למלך. אחר כך מצאו איש אחד, שהיה בעל לשון ומליצה ודברן מפלג מאד מאד, וקבלו אותו למלך כי המלך מחל לו את המלוכה, מאחר שהוא בעל לשון כזה ע"כ.

והדברים נפלאים כי זה הדברן שהיה המלך שלהם בתחלה היה "איש צרפתי משגע שהיה הולך ומדבר לעצמו" ולמה יהיה מבטל את עצמו?! ורואים מזה שעל כל פנים הקטנות מתבטלת לגדלות, ודוק.

סיפורי מעשיות – ספור יב – מבעל תפלה – יד שהיה מפת העולם, והחכם העתיקו לעצמו

עיין ביוצרות לפרשת שקלים, בקטע האחרון לשחרית, ז"ל נמצאת כל מדת יצירת עולמו כמלא פסת יד היא רשומו, וכקמיע ביד גבור בזרוע חותמו, עכ"ל. ומחזיק מאד את הדעה אצל כמה מהחברים שהפתק הקדוש יש לו את הכח הזה, ולכן סבא המליץ לעשות מהפתק קמיעות, שבו חותמו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן!

ע' ישעיה מט:טז הן על כפים חקתיך חומתיך נגדי תמיד, ופרש"י ז"ל על כפי רואה אני כאילו את חקוקה על כפי לראותך ולזכרך תמיד, ד"א על כפים מעל ענני כבוד כמו (איוב לב) על כפים כסה אור, ע"כ. ונזכר בסליחות ליום ג' לפני ראש השנה או"א אין כמדת בשר ודם, 'על יד חקוקה וטוטפת'.

ושאלו את החכם, אם אינו יודע מן היד של המלך, והשיב להם, שהיד הוא אצלו, אך מעת שנתפזרו על ידי הרוח סערה כנל, שאז נעלם מהם המלך וכו' כנל, מאז הוא אינו רוצה להסתכל כלל בתוך היד, כי היא שיכה רק אל המלך, רק שחקק תבנית היד על אבן, כדי שישתמש בזה קצת לצרך ענינו, אבל בהיד עצמו אינו מסתכל כלל, עד כאן לשונו.

ויש הרבה להאריך בכל זה. כי יש בזה מענין מה שרבינו גילה שחכמות לא צריכים כלל בעבודת השם, אפילו חכמה אמיתית של התורה. וכן לכאורה על היד היה חקוק איפה המלך, וכל המסילות של כל הפיזור של רוח הסערה, כי הכל היה רשום. אבל תמים תהיה עם ה'.

ספורי מעשיות - ספור יב - מבעל תפילה - כתר המלך

והלכו יותר ובאו למדינה אחת וכו' אחר כך מצאו שהיה יושב בשדה זקן אחד וכתר על ראשו ע"כ.

צ"ב שהלוא הבעל תפלה והגבור ספרו איך שמצאו את הכתר של המלך.

ספורי מעשיות - ספור יב – בת מלך למלכה

על הבת מלכה: 'וקבלו אותה למלך עליהם וכו' והנה נמצא שבא בעלה של המלכה וכו' ועתה יש להמדינה מלך ע"ש. ואינה מוכרחת לגמרי, אבל מבואר הדבר שאף על פי שהעיקר היתה היפת תואר שמביאה אותם להתכלית, עם כל זה בראש המדינה יעמוד המלך.

מבואר שהיה כת שבחרו לעסק בתפלה תמיד להשם יתברך, ובקשו ומצאו בעל תפילה אחד ועשו אותו למלך עיין שם.

והוא פלא איך איש אמת שבחר לעסוק תמיד בתפילה קיבל להיות מלך, על אף שידע בנפשיה שהוא עוד לא זכה כמו שצריך, והוא מחל את המלכות לבעל התפילה.

וצריך עיון קצת.

החרב של הגבור: "ועל ידי חד השני מגיע להם החלי שקורין "דאר", דהינו שבשרם נכחש ונמס כידוע חלי זה רחמנא לצלן, הינו שרק על ידי התנועה שעושין באותו החרב במקום שהיא וכו' ע"כ.

כתוב בתהלים (כה:ט) וילמד ענוים דרכו. והנה ידוע (וכן מובא בריש ס' אדיר במרום) שהחרב הוא בחי' שם הוי"ה, כי הי' זה ראש החרב, ו' זה גוף החרב, ושני ההי"ן שני פיפיותיה. והנה עוד ידוע שחרב הוא בחי' תיקון הברית, כמו שכתוב (תהלים מה:ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ועוד ידוע מלקוטי מוהר"ן (צז) שעל ידי שהאדם שוכח מהזכויות שלו ומתגבר על המחשבות זרות על ידי מחשבות קדושות, בודאי בא לידי ענוה ושפלות. ואלו הדברים הם בחי' גבורה, שאיזהו גיבור הכובש את יצרו, יצרו, זה יצורות שלו, הזכויות שלו, וגם שמתגבר לכבוש את היצר הרע, שידוע שהוא המחשבות רעות.

ולפי זה א"ש לשון הפסוק וילמד ענוים דרכו, דאר-כו, כו, זה הוי"ה, זה החרב, שיש לו את הכח להפיל את האויב לדאר, ר"ל. וי"ל שזה בחינות "הודך והדרך" הנ"ל, כי הודך, זה התיקון של הודך נהפך למשחית, בחי' כל היום דו"ה, שזה הכח של פי אחד של החרב, שכולם נופלים. והדרך, זה הכח של הדאר. 

ספורי מעשיות סיפור י"ב מבעל תפילה - דרך החרב ודרך המלך

"וכוונת הממנה היה שכשיבואו לשם יוכלו לשוב ולצאת על ידי זה מטעותם כנ"ל כי על ידי אותו הדרך שיש להחרב הזאת, על ידי זה יכולים להוציא מתאות ממון כנ"ל.... והודיע הממנה הדבר הזה להגבור, באשר שהוא הולך עמם לבקש מקום החרב, וכונתו, אולי יזכה בדרך הלוכו למצא את המלך ואנשיו"

ממש פלא שלכאו' סותר א"ע תוך כדי דיבור, והיעב"א!

ספורי מעשיות - ספור יב – תיקון תאוות ממון על ידי המאכלים

תיקון תאוות ממון היה על ידי המאכלים, א"ש לפי המבואר במעשה יג מהשבעה קבצנים, שדייקא הקבצן החרש היה לו חיים טובים מהלחם והמים שלו, והוא גם כן נתן מלחמו להעשירים לתקנם, ע"ש ובמה שפירשנו על פי תורה לה, שמדבר ממידת משא ומתן באמונה שהוא גם כן שייך לתיקון תאוות ממון.

ספורי מעשיות - ספור יב – תיקון בהרשאה

"וכיצאו ממדינתם עם הממנה כנ"ל, נתנו להם בני המדינה כח והרשאה, שכל מה שיעשו אלו השלוחים יהיה עשוי, וכל בני המדינה מכרחים להתרצות לכל מה שיעשו אלו השלוחים" ולכאו' זה רק למעליותא, אבל לא היה נוגע למעשה לעכב, כי בסוף הגבור נתן להם מאכלים לקחת אתם חזרה למדינתם, וממילא היה להמדינה תיקון ישירות ולא מטעם ההרשאה. ומה שהם אמרו להגבור שהם בעצמם יצאו מהתאווה אבל רצו ליתן להמדינה שכדי שהם גם כן יצאו, ורואים שמצד ההרשאה לא יעזור להוציא אותם מהתאוות כסף, וצריך לאמר שעל כל פנים יהיו מוכרחים לקבל דעתם שהוא תאווה בעלמא של הבל.

הערות שבסוף הסיפור: גם מבאר בספרים (עץ חיים שער מ"ז פרק ב' ועיי"ש ביפה שעה ס"ק א), שכשהפעת מדה אחת עוברת דרך מדה אחרת, שכשמתעכבת שם זאת ההשפעה, אזי נקראת על שם אותה המדה, הינו שהמדה ששם מתעכבת ההשפעה של מדה אחרת שעוברת דרך שם, היא נקראת על שם אותה המדה שבא ממנה ההשפעה, ובשבעיל זה נשתנה כאן הסדר, עכ"ל.

עיין בזוהר תניינא של הרמח"ל פרשת בראשית (מאמר כ) ז"ל ות"ח כלהו אלין כוכביא בשמהן אילין אקרון כמה דאמרינן, אבל שמהן דילהון לאו אינו קביעין אלא מתחלפן לפום זמנא, דהא כגון ההיא דרגא דשלטא לעילא הכי אתחזי לתתא, וההיא דרגא דשלטא כלהו אחרנין אתמשכן אבתרה (וציין שם לשערי רמח"ל עמ' שצח), בגין כן שמהן אשתניין, הה"ד מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא (תהלים קמז:ד), קרא לא כתיב, אלא יקרא, דהא מחלף להו תדיר, עכ"ל.

מעשה יג מהשבעה קבצנים

הילדים היו בוכים ללחם, ועל ידי זה נתבקרו מהשבעה קבצנים הקדושים שהעניקו להם דרגות עצומות והכי גבוהות ברוחניות ששמענו מעולם. וצריך עיון אם יכולים ללמוד מזה שהאדם שמשליך יהבו על השם לגמרי בענין פרנסה, יכול לבוא לתכלית המעלות ברוחניות.

ספורי מעשיות - מעשה יג מהשבעה קבצנים - שמחה בכיה וגעגעים

יש לעיין בתיור התחלת כל יום של השבעה ימי משתה של הזוג איך שהמשיכו עליהם את הקבצנים הקדושים, ותראה פלא, כי יום ראשון שני ושלישי כתוב שהיו בוכים, ביום רביעי כתוב שהיו מתגעגעים וכו', ויתכן שהוכו' משלים על הבכיה אף על פי שתמיד נזכר הבכיה קודם הגעגועים, דאל"כ עדיף היה לכתוב בפירוש רק את המלה מאד, אבל אין הכרח. ושוב ביום החמישי והששי לא נזכר בכיה רק געגועים, ולא זו בלבד אלא שבחמישי ובהששי כתוב "היו גם כן שמחים" שהלשון הזה אפילו קצת קשה מה זה גם כן, דלא מצינו שבימים הקודמים שמחה רק לאחר הופעת הקבצן הנדרש. וצ"ע בכל זה.

והנה אחר יום הרביעי נתקן היללות, אז אולי שוב לא ראוי להזכיר בכיה.

ביום הראשון:

"והתחילו לזכר החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד"

ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר השני, הינו החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם והיו בוכים ומתגעגעים"

ביום השלישי ... והיו בוכים ומתגעגים.

ביום הרביעי: 

"כשגמרו השמחה של אותו היום, ולנו אחרי כן, בבקר חזרו הזוג כנ"ל והיו מתגעגעים וכו' אחרי הבעטליר שהיה צוארו עקם"

ביום החמישי גם כן היו שמחים וזכרו הזוג את הבעטליר שהיה לו חטוטרות. והיו מתגעגעים מאד, איך לוקחים בכאן את אותו הבעטליר ההוקיר, כי אם היה הוא בכאן היתה השמחה גדולה מאד.

ביום הששי היו גם כן שמחים. והיו מתגעגעים.

ההסכמות שקבלו הבעטלירס

יש להבחין שברוב הימים ההסכמה שקבלו הבעטלר היה ממה שכבר עשו: יום א' של העור, יום ב' של החרש, כתוב שכבר תיקן את המדינה, יום ג' של הכבד פה, כבר עשה, וכן ממשיך לעשות. יום חמישי של ההויקר הוא כבר לקח ונשא אותם.

יום ו' של החסר ידים, הוא עוד באמצע מרפא אותה.

יום ד' של הצואר העקום, משמע שהוא רק הוכיח שהוא יכול לקרב את השני ציפורים ולחברם, וקבל הוכחתו, אבל עוד לא עשה. אכן כתוב שם שרבינו דילג שם.

ספורי מעשיות - מעשה יג מהשבעה קבצנים - נשיקות

יום ראשון-יום הששי. הקבצן נפל עליהם ונשק אותם. משמע שגם את הכלה נשק.

צ"ע באיזה זכות זכו הבנים לקבל בסוף במתנה את כל המעלות של השבעה בעטלירס הקדושים. ויש אומרים בזכות הבכיה והגעגועים, אבל כמה כבר בכו, בתחילה כאשר כלה הלחם אצלם, אולי בכו יום יומים כל פעם, ובסוף בליל החתונה ובשבע ימי הברכות כל לילה בכו והתגעגעו, כמה זה כבר כמה שעות? שבזכות זה זכו למעלות שכמעט שום צדיק זכה להם?!

מעשה יג - מז' קבצנים        – ביטול החושים

רבינו מגלה ענין התגברות על החושים, ונציג דברי הרמח"ל בענין זה (אדיר במרום תנט-ס) ז"ל כתוב (איוב י:ד) העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה. וזה, כי כשרצה הא"ס ב"ה להגביל ידיעת בני האדם שם החושים לנשמה, שלא לקבל הדברים אלא על ידיהם. ואז היא משקטת עצמה על החושים האלה, ואינה מציירת דברים חוץ מהם. ותראה שהנשמה מצד עצמה אינה משועבדת לחושים, ואז רואה הכל ושומעת הכל, דהיינו רואה את הנשמע ושומעת את הנראה, כמו שאמר הכתוב על העם (שמות כ:יד) רואים את הקולות, ויודעת הדברים מצד עצמם (-דבר זה מבואר שם עמוד רה”ע), לא מצד מה שמצטיירים אליה על ידי הכלים. ולכן הנביא יצא מחושיו,כדי לקבל הנבואה, ואלו הם עיני הבשר ואזני החרשים, שהם דרכים שהוגבלו לנשמה, שלא תקבל הדברים אלא בדרכים האלה. ומה שאינו נכנס בדרכים [אלו] מפני טעם מה, לא תוכל לקבל אותה. והנה בכללות העולם מתפשט מציאות אחד בסוד הטבע, שהוא כמנין אלקים, והוא מתהפך במסיבותיו, ומנהג כל עניני העולם. ואין לך דבר בעולם שאין לו פנימיות מנהיגו. ועיקר ההנהגה – בפנימיות הזה, כאשר פירשתי למעלה (עמ' רלה) כבר ענין השמש והליכותיו. אך שום אחד מאלה הדברים אינם נופלים תחת החושים, ועל כן נעלמו מן הנשמה בעולם הזה, ואינה מבינה אלא מה שרואה. ובראות בני אדם דברי העולם רק לפי חושיהם, הביא בהם מה שאינו אמת ועיקר, אלא דבר נראה לכאורה ולפנים, ואז בא כל סברותיהם הכוזבות, עכ"ל ע"ש.

מעשה יג - מז' קבצנים

- בעטליר העור - שכל העולם כולו לא היה עולה בעיניו כהרף עין

ב"ה הקבצן העור, שלא היה מסתכל בעולם הזה כלל, כי כל העולם הזה לא היה עולה בעיניו כהרף עין, ולכן כל מה שהיה יותר זקן היה יותר יניק. ויש להתבונן על זה, איך זה תלוי בזה. ונלע"ד שענין הזקן העור, שהיה מסתכל רק בטוב שבכל דבר, באלהות (ע' תורה א' בלקוטי מוהר"ן), וזה הענין המבואר בספרי קבלה להלעות את השם ב"ן ששולט אחר השבירה, להעלותה למ"ה של עולם התיקון ולע"ל להעלותה לס"ג. וב"ן ומ"ה ביחד גמטריא זמן כמובא. ובזה שמתנהג ככה הוא מתחדש תמיד למעלה מהזמן של חיזו דהאי עלמא.

כל מה שהיה יותר בא בימים היה יותר צעיר, וזה הענין של משיח שעליו אמור (תהלים ב) אני היום ילדתיך, יש לפרש שזה ענין מה שדוד המלך ע"ה אמר ואני תפילה, שכל חייו היה בבחינת תפילה אחת ארוכה להשם יתברך, והרי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה סה:ב שצריכים לעשות אחד מהתפילה, עד כדי כך שאפילו אשר עומדים בסוף התפילה עדיין עומדים בתחילת התיבה של תחילת התפילה ע"ש, והרי לפי זה כאשר חיי האדם זה תפילה אחת להשם יתברך, והוא מקיים עצת רבינו, אז אפילו כאשר הוא בזקנה מופלגת הוא עדיין ביום ראשון של לידתו.

עוד בענין הבעטלר העור. שעל העובד השם לשים על לבו שיש תהליך גדול לפניו עד שיגיע לזכרון של קדושה ולהתחדשות של ממש. והנה מי שיזכה מבטו מחיזו דהאי עלמא עד כדי כך שיתחדש ויהיה אפילו צעיר כמו תינוק, ובודאי יהיה חידוש וקצת פלא במבטו, אבל בסתמא עוד לא יהיה לו ממש השגות של רוחניות. ובסתמא ידמה שלא פעל כל כך בעבודתו. עד שיזכה להגיע לזכור קודם הלידה, ואז יזכה לזכור כל התורה שלמד מהמלאך בבטן אמו. ודבר זה מוזכר בספרי ברסלב איך שהאדם יכול להיות בסף ובפתח ממש של הקדושה אז דייקא ויעבור עליו בלבולים עצומים להוציא אותו מדעתו וכאלו הוא לגמרי בחשך, כי הוא צריך לעבור על הלידה למפרע.

כאשר הילדים היו בוכים ובא הבעטליר הראשון כתוב ז"ל והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ע"כ – וביידיש האבן די קינדער אן גיהובין טשעפען זיך צו איהם, און צו טולען זיך צו איהם, ע"כ. ואיני יודע יידיש, אבל טשעפען, כמדומני זה להפריע, אז איך זה הגיע למשמעות של להיות קרוב ולהיות כרוך אחריו. וב"ה מצאתי הענין מפורש ברש"י פרשת ראה (דברים יב:ל) על הפסוק השמר לך פן תנקש אחריהם, ז"ל אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן – וארכבתה דא לדא נקשן (דניאל ה:ו), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם. וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט:יא), מקלל את הרשע, להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשים אחר ממונו, עכ"ל.

"וכן כל מי שהיה יניק יותר הוציא קדם" צריך ביאור, שהרי בתחילה כאשר הזקנים התחילו לספר מה שזכרו, כתוב, "והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון" וכן לא כולם הבינו מה בכלל הזקנים היו מספרים, עד שנצרכו שהנשר הגדול פירש להם, ומשמע שהרבה מהם בכלל לא היו שייך למדרגות כאלו. ואולי כן הדבר, כיון שלא היו במדרגות כאלו לא הבחינו שגם אצלם בדקות יותר כל מי שהיה יניק יותר היה זקן יותר.

בסוף הסיפור מובא מרבינו ז"ל שבגמרא (ירושלמי) איתא מעין זה: ששמואל התפאר עצמו שהוא זוכר את כאב המילה וכו' עין שם, ע"כ.

ואכן עצם הדבר המוזכר בסיפור שאחד זכר את הנר דלוק, נלקח מדברי איוב שאמר (איוב כט:ב-ג) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, וכמובא במסכת נדה (ל:), והמשמעות מדבריו שהוא זוכר את כל זה. (ואולי י"ל דהנה ענין העור היה לראות רק הטוב הנצחי, וכל מה שהצרות הגבירו על איוב הכריח אותו להסתכל יותר עמוק למצוא את הטוב עד שזכה לדרגה הזו לזכור את הטוב במעי אמו).

וכן עיין שם במסכת נדה (לא.) שדוד המלך שיבח את השם יתברך על שבירר את הטוב שבטיפת הזרע של אביו, ויתכן שהוא ממש זכר את כמסופר כאן, ובירר הטוב שבטיפה הוא כבר ענין של הטעם והמראה וכו'.

ועיין שם שהגמרא מביא מנבואת בלעם שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, והרי זה מדבר כאשר עוד לא נוצר הטיפה, אלא שמחכים לו, וזה כבר מעלת הקבצן העור שזכר לא כלום.

מעשה יג - מז' קבצנים

הבעטליר החרש – יום שני

לכאורה יש לעיין בענין האזנים של ארך אנפין כדי להבין ענין הקבצן החרש. והנה באדרא רבה כתוב: שערא דנפיק מבתר אונוי כוליה בשקולא, לא נפיק דא מן דא, תקונא שלים. ועיין בספר אדיר במרום הביאור על זה (מכון רמח"ל מעמ' רה"ע). ומבואר שדוקא באזנים יש את הענין הזה של תקונא שלים, כמו שרבינו גילה על הבעטליר החרש שלא היה שומע החסרונות כלל. (ועיין שם ברמח"ל שמביא את הפסוק (קהלת א:טו) וחסרון לא יוכל להמנות, ומסביר שהוא קאי על כל החסרונות של מיעוט הירח, שהם החסרונות של הט' ספירות של הנוקבא, ואילו בא"א הם שלמים. 

ועוד כתוב שם על האזנים של א"א, תקונא יאה, תקונא שפירא, תאיב למחמי, תיאובתא וחדוותא דצדיקייא וכו' ע"ש. והרמח"ל מסביר על זה כל ענין התאוה, והרי הבעטליר החרש היה לו חיים טובים בלי כל התאוות. ואולי י"ל שאלו הג' הם כנגד הטעמים והריחות והמראה. תאיב למחמי, הרי מראה, תקונא יאה ושפירא נגד הטעם והריח. 

- בעטליר החרש, אף שלא היה שומע אותם מבקש לאוכל, עם כל זה השאיר להם.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

ע' בלקוטי מוהר"ן תורה יט, שיראה תליא באודנין, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא (פסוק שאומרים לפני ברכת המזון), וזה בחי' הכ"ב אותיות (חט"ה, עשאה כאוצר) שמי שזוכה לשלמות לשון הקודש ניזון רק מניצוצי האותיות, וידוע מעוד מקומות (לקוטי מוהר"ן תורה יד) שיראה הוא בחי' שלמות, ולפי זה מובן קצת הענין של הקבצן החרש שהיה לו שלמות מכל החסרונות, שזה דייקא תלוי באודנין, והיה ניזון רק מנצוצי האותיות של הלחם שלו. (ועוד, שויבן את האשה, בינה הוא בחי' האזנים כידוע).

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

הקבצן החרש היה לו חיים טובים. ויש להביא סמוכים לזה מלקוטי מוהר"ן תורה לה, שמבואר שם (אות ה') ועקר המוחין שמקבלין על ידי האמונה, אין מקבלין אלא מאור הפנים, כמש"כ (משלי טז) באור פני מלך חיים. חיים הם המחין, כמש"כ החכמה תחיה, ע"ש, ומבואר שם (אות ז) שצריכים לשמור את האמונה שלא יינקו ממנו החיצונים, ולזה צריכים להמשיך בחינת חשמ"ל מעולם הבינה, להלביש את המלכות, והוא בחי' ודובר אמת בלבבו שמצאנו אצל רב ספרא ע"ש, וכז"ל והחשמ"ל הזה, הוא מלביש את המאור הקטן, הינו את האמונה, בבחינת אמא מסככת על בנהא. וזהו ישמש את שמעון בן ננס. כי שמיעה תליא בלבא (תיקון יח), כי 'חשמל לב' גימטריא 'שמע', כמו שכתוב (מלכים א:ג) ונתת לעבדך לב שומע. ובן ננס, בחי' אמונה, היא בחינת בן ננס, הינו המאור הקטן, עכ"ל. הרי מבואר שעל ידי בחי' שמיעה זוכים לחיים.

ומידה זו של דובר אמת בלבבו, הוא בחי' שמח בחלקו והסתפקות, עמש"כ על מעשה יב, על המאכלים שהיו תיקון לתאוות ממון.

 סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

אכן מסיפור של החכם והתם, נראה שהתם היה טועם כל הטעמים שרצה אפילו מלחם בעלמא. 

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תכו-ז, מכון רמח"ל) אך העיקרי בפועלת העשר ספירות הוא החיך שהוא החכמה – כי בה התחלקות החלקים והסתדרם. וזה באמת ענין הטעם מה הוא, כי באמת כתוב: וחך אכל יטעם לו (איוב יב:יא). והוא כי בטעם מתחלקים ומסתדרים הדברים ההם, ושאר המאורות שבפה מאירים בה מה שצריך. אך זה ודאי שהטעם הוא מקבל הדברים לפי מה שהוא. פירוש – כי בכל אדם הושם הטעם, שכשעולים אליו המאכלים הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם, וזהו תענוג המאכל, כי הרוח מתקרב אליהם, וזה בטעם לבד. ואם כל בני האדם היו נעשים בטבע אחד, הטעם היה אחד, אבל כיון שהם טבעים רבים, על כן יש טעמים רבים. ושורש זה למעלה הוא, כי החכמה שבפה מתעוררת על הדבר הנאכל ומבחנת אותה אם להתקבל ואם לדחות. כי הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות וכח ישובם, הנה הטעם יקרבהו, ואז יאירו בו כל המדרגות בנחת ובחדוה וכו' וכו'. ונמצאת למד, כי הטעם הוא קבלת הנאכלים בבחינת נאכלים, להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו. וזה הדבר נעשה בכח חכמה – שהוא החיך, וכפי מהות החיך כן יהיה מהות הטעם, עכ"ל.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים

- הבעטליר הכבד פה – יום ג'

עמש"כ במסכת ברכות דף לב: בענין החסידים הראשונים שהיו שוהין ט' שעות בתפלה

גישטאמפלט – כך רבינו מתאר את הקבצן השלישי, הכבד פה, בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מהשבעה בעטלירס. והנה ידוע שמשה רבינו היה כבד פה, שפרש"י מגמגם, ואכן דבר זה קצת מצוי בבני אדם, אכן כבד פה בכתיבה זה כבר חידוש שזכה בה רבינו הקדוש רבי נחמן בפתק הקדוש שחתם את שמו נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה המילה "גישטאמפלט" עם התשעה אותיות שלה בגימטריא: נ נח נחמ נחמן מאומן. וע' מש"כ בפרק רבינו מגמגם (בפרקים שלאחר הפתק הקדוש בענין נ נח נחמ נחמן מאומן).

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר הכבד פה – יום ג'

'זה הכבד פה הולך ומקבץ כל החסדים של אמת וכו''. ע' בלקוטי מוהר"ן תנינא ח:ט ז"ל ועל ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד. כי התקבצות החסדים שעל ידם יהיה חדוש העולם בבחינות (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, הוא על ידי אמונה וכו'' ע"ש.

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר הכבד פה – יום ג'

'וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר, ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר – אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעין וכו'' ע"כ.

משל הזה מצינו מהבעש"ט מובא בס' צפנת פענח (דק"ב ע"ד, הובא בס' בעל שם טוב ערך עבודת ה' אות א'קל – וע”ש שלפעמים מובא בשם המגיד –- וע”ש שהביאו את המשל לענין פירוש נוסח אתה הוא ה', כשסובר האדם שהוא נוכח ה' תואר אתה, אז הוא רחוק מהשם והוא בתואר הוא נסתר, מה שאין כן וכו') – 'סולם השליבה שמסבב כשעומד למטה רואה פני המלך', ובתולדות יעקב יוסף (משפטים דס"ט ע"ד --- הובא שם) אחד שהלך לקבל פני המלך שדר בכמה מיני עליות ושליבות הסובבים ממטה למעלה כשעוד למטה רואה את המלך, וכשמתקרב יותר נסתר הוא, דהיינו כשהולך על המדרגה, ע"כ.

יום שלישי

הלב זה בחי' אמת, והמעיין זה בחי' חסד, ביחד זה חסד של אמת.

דוד המלך שהיה בחי' נפל וקיבל שנותיו מאדה"ר והאבות כדי לתקן ב"ן (כמבואר באיגרות רמח"ל), אז נראה שהמעיין זה בחי' מ"ה, ב"ן ומ"ה בחי' זמ"ן כידוע.

(מכלכל חיים בחסד. חיים זה החכמה.

מדת ימי מה היא, מדת זה הד' אלפין כתר דלאה

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים – הבעטליר האלם

ב"ה מתוך השבעה צדיקים המופיעים כקבצנים וענינם עיקר החושים וכחות של האדם, לא היה קבצן שענינו תהיה חוש הריח, ועמש"כ על הקבצן הז'. אלא שמצינו בהקבצן האלם - הכבד פה - שהיה מקבץ כל החסדים של אמת אשר מהם התהוות הזמן - וז"ל וכשצריך (הלב) לנוח קצת (מההשתוקקות להמעיין) שיהיה לו אריכת הרוח קצת (שקורין "אפ סאפין") אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגן עליו מן החמה, ואז יש לו ניחא קצת, עכ"ל. והנה כח הדיבור שהבעטליר מוכיח מהסיפור של הלב והמעין הוא רק שעל ידי שהוא נותן הזמן יש הדיבורים בסוף היום, וא"כ לכאו' י"ל שגם נכלל בכחו אריכת אפים.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג, 

יום ד' הקבצן עם הצואר העקום - השלכת קולות

ב"ה יש בגמרא כמה פעמים (ובכללן שבועות יח:) "שקל קלא פתק ביה" דהיינו שלקח אבן או פיסת רגבים וזרק בו - בזה שאמר או שעשה מה שהוא חסר (וראיתי בספר לקוטי לוי יצחק של חב"ד שהאריך לפרש הביטוי על פי קבלה). והנה יש בזה ממש רמז על הפתק הקדוש, כי סבא אמר (ורשום בשיחות) שבפתק חתום הקול של רבינו, וזה הלשון של שקל, כי הוא מלשונות של שירה, משקל השיר (וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה סג). וזה ממש שקל קלא - השיר שהוא קול של רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן - שחתום בפתק.

והנה זה שפתק כאן פירושו זרק, יש בזה משום תיקון השני ציפורים בסיפורי מעשיות משנים של קדמוניות סיפור של השבעה קבצנים, הקבצן עם הצואר העקום, ע"ש שמחמת שהצפורים נפרדו ולא מצאו זה את זה גרמו שכל הסביבות היו מיללים, שזה ממש פגם השירה, והתיקון שצריכים להחזיר את הציפורים ביחד ע' לקוטי מוהר"ן תורה ג, וזה הקבצן עם הצואר העקום היה עושה על ידי השלכת קולותיהן זה לזה.

והנה ענין הצואר לכאו' הוא ממש ענין של בית המקדש כמו שמצינו בכמה מקומות בשיר השירים (פרק ד' - כמגדל דוד צוארך, פרק ז' - צוארך כמגדל השן), והשני צפורים בחי' הכרובים שבאמת לא לקחו מקום כמבואר בגמרא בבא בתרא, שלא היו מעולם הזה, ממש בחי' הבל של קדושה - רוח הקודש מבין שני הכרובים. (וידוע שפתק כתוב ג"פ עבודה כנגד העבודה בג' בתי מקדש, והשלישי - ובחיזוק עבודה תבינהו - בבנין הבית השלישי בב"א). ואולי משום זה אנשים תמיד טועים לומר שמישהו זרק את הפתק לסבא, אף שבאמת סבא קיבל אותו בתוך ספר, כי באמת הפתק הוא בחי' זריקת הקול של רבינו בשיר נ נח נחמ נחמן מאומן.

קול התוף עם הפה - ספורי מעשיות - מעשה יג - יום רביעי - הקבצן עם הצואר העקום 

ב"ה יום רביעי - הקבצן עם הצואר העקום

"פעם אחת ישבו החכמים של אותו המדינה. והיה כל אחד מתפאר בנגינה שלו: זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר בכלי שיר פלוני. וזה היה מתפאר שיודע לנגן על כמה כלי שיר. וזה התפאר שיודע לנגן על כל כלי שיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כמה כלי שיר. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תף ממש, (שקורין פויק) כאלו מכין בתף. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאלו מורין בקני שרפה (שקורין אורמאטיס)" – והעיר חבר א' שמפורט פה עשר מדרגות, חוץ מהקבצן עצמו, ואמרתי לו, כמו שמאומן הוא עוד למעלה מנ נח נחמ נחמן שהם העשרה מיני נגינה.

מאד מעניין ללמוד מזה שיש יותר חכמה וכשרון לעשות קול של התוף (בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) עם הפה, יותר מלעשות הקולות של כל הכלי שיר!

ויש פה עוד תמיה גדולה, בהיות שהקבצן לא היה מוציא שום הבל לתוך עולם הזה, איך היו (הילדים וכן החכמים) שומעים את הקולות שלו. ואולי י"ל שהקול היה משתלשל ויורד לתוך העולם. וכן דייקא באותו דרך היה לו את הכח להשליך את הקול. כי הוא היה מוציא את הקול בכלל שלא דרך עולם הזה, רק דרך הקדושה, ועל כן היה בידו לכוון איפה שהקול ישתלשל. 

ובזה יש לפרש עוד שני תמיהות, א' בכל הקבצנים ההתפארות שלהם היה במה שהיו לגמרי מנותקים מעולם הזה, וכן הקבצן הזה התפאר שאינו מוציא שום הבל לתוך עולם הזה, אבל בהסכמה הוא רק מראה את היכולת לעשות כל הקולות ולהשליכם, ולכאורה אינו מורה כלל שהוא מסולק מעולם הזה, ועוד ב' החכמים היו מתפארים על היכולת שלהם לעשות כל מיני קולות, והוא התפאר שהוא יכול את כולם, ועוד שהוא יכול להשליך את קולו, ואיך השלכת הקול קשור להענין בכלל. אלא שלפי הנ"ל זה גופא שהיה יכול להשליך את הקול היה מראה ומוכיח שקולו אינו בכלל הולך בהבלי עולם הזה, והיכולת שלו לעשות כל הקולות אינו סתם תוספת יכולת מהם, אלא מחמת שהכח שלו בא בכלל ממקום יותר גבוה (וכמו בשאר המעשיות, למשל הכבד פה, שהיה לו חכמה יותר מזה שהיה חכם מאיזה יום שירצה, כי הוא היה שואב משורש הימים גופא), שמשם הקולות יורדים לעולם.

וחבר א' ציין לי על זה מה שרבינו מגלה בתורה יז:ד ז"ל על ידי הדבור של הצדיק שנחקק ונכתב בהאויר וכו' עד שהלך הדבור וכו' ונחקק ונכתב שם בספריהם וכו' ע"ש, שהדיבור של הצדיק, שהוא בקדושה עליונה, הלך ונחקק בספרי העכו"ם, וע"כ הצדיק רק פעל בקדושה, וצריכים לאמר שהצדיק פעל וכיוון דבריו שישתלשלו בצורה כזו שיחקקו בספריהם.

יום רביעי לא מתחיל ביום הרביעי.

יום חמישי – ההוקיר בעל חטוטרת

הקבצן ההוקיר – בעל חטוטרות. וכן הקבצן בלי ידים של יום הששי, רק אצלם לא כתוב בהיידיש שנותן להם במתנה גמורה, רק מתנה, משא"כ ביום א, ב, ג, ד, אצל כולם כתוב בפירוש (בהיידיש) שהוא נותן להם במתנה גמורה.

סיפורי מעשיות – מעשה יג – יום חמישי – הקבצן החמישי עם החטוטרת

יש לשים לב שהקבצן העור, היה עור לגמרי, וכן החרש, והאלם, וכן הקבצן היה בלי ידים, והקבצן בלי רגלים, ואילו קבצן עם הצואר עקום על כל פנים היה לו צואר רק שהיה עקום, וכן הקבצן עם החטוטרת היה לו על כל פנים גב, ואכן אין נראה לדייק כן, אבל מה שכן יש לדייק הוא שאפילו הקבצן עם הצואר העקום לא היה מוציא שום הבל בעולם הזה, הרי כל הקבצנים בענין שלהם גברו ועלו לגמרי מעל עולם הזה, חוץ מבעל החטוטרת שזכה לתכלית מיעוט המחזיק את המרובה, אבל לא ממש למעלה מן המקום. וצ"ת ביותר, כי באמת מצינו בדברי רבינו בכמה מקומות (לק"מ סא, לקמ"ת א), הענין שצדיקים עולים לדרגה של מקומו של עולם. ויעו' בלקוטי הלכות שמסביר איך שבחי' למעלה מן המקום הוא גבוה מבחי' למעלה מן הזמן (וע' בזה בלקמ"ת סא).

במסכת מנחות (כט:) דחטרי להו לגגיה דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם (ופרש"י לגגו של חית, עושין למעלה חוטר כזה, כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם חית היינו חי), ע"כ. הרי מהגמרא שהחטוטרת מראה על מקומו של השי"ת.

הבעטליר החמישי – בעל חטוטרת – הויקר

ע' בתיקונים חדשים של הרמח"ל (תיקון ע', עמ' קסט, דף וחצי לפני הסוף) ז"ל זרקא מקף שופר הולך סגולתא, זרקא ביה (יחזקאל לו:כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. דהא אלין דנפקין מגו חשוכא, חשיכין אינון ודאי ואצטריך לאפרשא מינייהו חשוכא דא. במאי. אלא באלין מיין עלאין דנגדין מחכמה סתימאה. בה וטהרתם מכל טומאותיכם וכו' (שם). כדין מקף שופר הולך, כלהו סחרן לההוא שופר דא משיח בן יוסף ודאי, לסלקא ביה לאתריהון לעילא. על רזא דא ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב:יג) וביה יסתלקון לאתריהון. מאי אתר. אלא סגולתא, אלין תלת אבהן קדישין דאינון שרשין עלאין דישראל. דכלהו צריכין לאתקשרא בהו למיהוי כלא בתיקונא שלים בחילא דהאי זוהר קדישא ותיקונין אלין קדישין דילך. זכאה חולקהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עכ"ל (ועיין שם שמיד אחר כך מזכיר אלנא רברבא). 

והעירוני חבר אחד (ר.ה.) שאלו דברים מאד מזכירים את הענין של הבעטליר ההויקר (והעירו עוד, דאיתא בזוהר (ח"ב דף קטו:) מגו חשוכא נפיק נהורא, ראשי תיבות נחמן). ובאמת יש בזה רמז נפלא, כי השופר צריך להיות כפוף, וזה בחי' ההויקר. ולפי זה יצא שהג' מידות של שרשי האילן, ענוה יראה ואמונה, הם בחי' אברהם (ענוה – ואנכי עפר ואפר), יראה (יצחק – פחד יצחק), ואמונה ליעקב איש תם (תמים תהיה אם ה' הוא מצוה על אמונה). והם השרשים לגוף האילן (עיין בזה בספר דרך השם, חלק שני פרק ד', 'אברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה ונקבע להיות אילן מעולה' וכו' עיין שם) המכונה ישראל, או כנסתם ישראל, כלה זרע אמת (ירמיה ב:כא, פסוק שהרמח"ל מביא הרבה), בחי' דוד המלך. וכדי להגיע להאילן קודם צריכים להטהר במדות, כמבואר בסיפור, וזה בחי' וזרקתי עליכם מים טהורים, ועל כן דוקא על ידי אחדות זכו לזה, כי באמת זה גוף האילן – ישראל גוי אחד, ואז הבעטליר ההויקר, בחי' שופר, בחי' משיח בן יוסף, יכול להעלות כולם למעלה מן המקום. וזה בחי' סגולתא, כי רבינו גילה שענין סגולה הוא למעלה מהשכל (לקוטי מוהר"ן כא:ט), וכן גילה ז"ל (לקוטי מוהר"ן תנינא פג) ותכלית הידיעה שלא נדע וכו' ותכלית הזה הוא עקר המקום, הינו בחינת מקומו של עולם, שזה התכלית הוא המקיף את כל העולם שנברא בחכמה וכו' עכ"ל, הרי למעלה מכל הידיעות בתכלית הידיעה הוא בחי' מקומו של עולם, וזה בחי' סגולה שלמעלה מהשכל [ויתכן עוד, שבאמת סגולה הוא עוד למעלה מהכל, כי תכלית הידיעה היא עדיין בתוך הבחינה של ידיעה, רק בתכלית הקצה, ואילו סגולה היא לגמרי למעלה יוצאה. וכן הוא הענין של ההויקר שהוא היה בתכלית המיעוט מחזיק את המרובה, ואילו האילן היה לגמרי יוצאה ומלמעלה מהמקום], ולכאורה בו עומדת האילן הזה שעומדת למעלה מן המקום. והשם יתברך יאיר עינינו להבין עוד את כל הענין הזה בתכליתו, אמן.

הויקאר

בחינת למעלה מן המקום, לכאו' זה בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג. 

וע' בלקוטי הלכות (יו"ד ב, ערלה ד:ז) שמקומו של עולם, דהיינו שרשי נשמות ישראל, על ידי שהצדיק זוכה לבחי' זו, הוא יכול להחזיר את כולם לתשובה, עיין שם. והרי בלקוטי מוהר"ן תורה ל' רבינו גילה שעיקר התשובה הוא על הלא ידועים, והרי אתי שפיר, שמקומו של עולם הוא בבחי' הלא נדע, של תכלית הידיעה.

ויש לומר שלכן לעגו על זה שהתפאר שהוא מחזיק כל כך בני אדם במוחו, ומפי השמועה שהכוונה על חב"ד, כי זה ממש בבחי' ידיעה ההיפוך של התכלית שלא נדע.

מבואר שם שהוא כמו בחינת ממצע בין המקום ובין למעלה מן המקום לגמרי, כי יש לו בחינה עליונה של בחינת מועט מחזיק את המרבה, שהיא בחינת סוף המקום ממש. שמשם והלאה אין נמצא תבת מקום כלל, כי משם ולמעלה היא בחינת למעלה מן המקום לגמרי, ועל כן הוא יכול לשא אותם מתוך המקום לבחינת למעלה מן המקום, ע"ש.

והנה צ"ע, דהלוא יש מעלה עצומה להיות למעלה מן המקום לגמרי מלהיות רק בתכלית המעוט מחזיק את המרובה, ואיך הוא יכול להעלות את האנשים למעלה מבחינתו.

ואולי י"ל על פי תורה פג בלקוטי מוהר"ן תנינא שמבואר שם שמקום הוא בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, ומבואר בכמה מקומות בדברי רבינו שאמונה למעלה מהדעת, על כן מי שזוכה לדעת זו, של תכלית הידיעה, עוד יהיה לו אמונה שהוא למעלה מן המקום, והאנשים הדבוקים בו יכולים לקבל פי שנים ברוחו, דהיינו לעלות באמונה שלו.

וע' בכוונות לקבלת שבת, וזה לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות: בהבו הראשון תכוין להוריד ג' ב"ן מי"ג תיקוני דיקנא דעשיה אל דעת דעשיה, להעלותו אל יסוד דיצירה, עכ"ל. והנה לכאורה על אף שהתיקוני דיקנא דעשיה הם למטה מעולם יצירה, עם כל זה בכחם יכולים להעלות את דעת דעשיה אל יסוד דיצירה, ודוק.

"אחד מהנ"ל התפאר שהמח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי הוא נושא במח שלו אלפים ורבבות אנשים על כל ההצרטכות שלהם (וכל התנהגות שלהם), וכל ההויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל הוא נושא במחו וכו' ושחקו ממנו ואמרו, כי האנשים אינם כלום והוא אינו כלום וכו' הר שהיה מנח עליו הרבה זבל וטנוף וכו' כל זה ממני, כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר, והשליך שם תמיד על אותו ההר זבל ופרש שלו מאכילה ושתיה שלו וכו' ע"ש.

ק' דבלקוטי מוהר"ן תורה קצא לכאורה רבינו כן מכנה בחינה זו כמיעוט המחזיק את המרובה.

עמש"כ בערך תורה, בפרק גמרא או קבלה. וע' לקוטי מוהר"ן תורה קע, וכל אחד על ידי היסורים נושא עליו האנשים שיש לו יסורין מהם ע"ש.

בענין מיעוט מחזיק את המרובה של חתיכת מדינה שהיא מוציאה פרות הרבה וכו' עמש"כ בחיי מוהר"ן אות תטז.

האילן עמד למעלה מן המקום, אז איך החיות מגיעות שם? ואולי מדובר על השרים של החיות, כמו שכתב החתם סופר לענין דיבור של הש"י אל הדג לפלט את יונה (נדרים נא: ד"ה פלטיה, וע' בכורות ח.).

יחזקאל יז:כג בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה.

יחזקאל לא:ו בסעפתיו קננו כל עוף השמים ותתת פארתיו ילדו כל חית השדה ובצלו ישבו כל גוים רבים.

הקבצן הששי בלי ידים

'כי אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה בידיו שכשהוא מורה חץ הוא יכול לחזר ולמשכה אליו וכו' אם כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה מאחר שאין אתה יכול לחזר ולמשך כי אם מין חץ אחד וכו', ע"כ.

   וצ"ב שלכאו' יש חילוק גדול בין כח להחזיר חץ שהאדם בעצמו ירה, מהחזרת חץ שמי שהוא אחר ירה. ולכאו' מבואר שבענין תקון השכינה כל אחד עולם כללי ובעלים כללי שלה, ודו"ק כי אכמ"ל (ומענין לענין ע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה ח' שהצדיק יורד להמדה רעה, ואכמ"ל).

שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו – הוא נותן לו (פרוש: שבזה בעצמו הוא לקוח ומקבל – בזה הוא נותן, כי קבלתו היא נתינה, וממילא הוא בעל צדקה) ע"ש. ולא נתברר בהמשך איך זה קשור להצלת הבת מלכה, רק ענין הצדקה שצריכים הכח של כל הי' צדקות כדי להגיע למקומה. (ואולי היינו יכולים לפרש הענין על פי היסוד בעל הסולם שתכלית תיקון המלכות הוא קבלה על מנת ליתן).

והנה כבר ציינו שבש"ס מצאנו שאדם גדול יכול לקדש אישה במה שהוא מקבל ממנה, והרי זה מענין הכח להיות נותן במה שהוא לוקח. אכן יש להעיר שלכאורה אינו דומה, כי כאן משמע שזה כח בידים, ולא סתם שהלוקח יש לו הנאה מזה שהמקבל הוא אדם גדול.

סיפורי מעשיות – מעשה יג – הקבצן הששי בלי ידים – רוחות, נגינה, גלי הים

'אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו ולעשות בידיו לרוח משקל וכו'. שאלתי אותו, איזה רוח וכו', אם כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם נגון אחד וכו' ע"ש. הרי מבואר שענין הרוחות הם שורש להעשרה מיני נגינה, ויש לעיין אם הם קשורים לענין הרוחות שמעמידים גלי הים להיות חומות במבצר המים בחי' (ישעיה מח) וצדקתך כגלי הים.

סיפורי מעשיות – מעשה יג – הקבצן השביעי – בלי רגלים

גמר המעשה, הינו מה שהיה ביום השביעי, הינו ענין הבעטליר שהיה בלא רגלים, וגם סיום התחלת המעשה מענין המלך הנ"ל, לא זכינו לשמעה. ואמר שלא יספרה עוד, והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן, ע"כ.

ויש להעיר שדוקא המושג הזה מובא בספרים הקדושים, ע' בתיקונים (תקיון סט ק"ג ע"א) ז"ל תא חזי שמענא דעובדא הוה בחד בר נש מאינו בעלי קבין וכו' אדהכי והכי אחזור רישייהו לגביה וחמו ליה דהוה רהיט ככוכבא דשרביטא וכו' ע"ש. והענין מבואר באריכות מר' חיים ויטל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה (מאות פא הלאה). אכן א"ש (אות פה) שיש נשמות גדולות מהם שאיםנ ראים חגרים אך הם שלמים לגמרי, ובבואם בעולם הזה ללמוד תורה לצדיקים, הם באים טעיני בחמרא, וכמעשה רב המנונא סבא בהקדמת הזוהר (ה.), אך אלו הם מארי קבין כי הם חגרים, והוא סוד משל רז"ל (סנהדרין צא.) על הנפש והגוף א' חגר וא' סומא, קרא לנפש חגר בהיותה משוללת מן לבושה, שאין יכולה ללכת בזה העולם בלתי לבושה שהוא הגוף, ובכח או הקבין קפץ ורהיט ככוכבא דשרביטא עד שהגיע לההוא מערה במקום משכבו, ואז לא הוצרך ללבוש זה הלבוש הנקרא קבין ונתפשט ממנו, ואז לא היה חגר, כי אינו חוגר זולתי בבואו לעולם הזה שהוא צריך בהכרח למלבוש להתלבש ברגליו פה בעה"ז כנזכר וכו' ע"ש.

הבעטליר השביעי – בלי רגלים

בעטליר החיגר בגמטריא ישראל דב (שמעתי מאחד מהחברים. ואגב שמעתי מאחד שהוא בעצמו טיפל בהסבא והעיד שהרגלים של הסבא היו חזקים מאד).

יתכן שענין הקבצן הז' הוא שייך לחוש הריח [אף שהריח נכלל קצת ביום ב' לענין הקבצן החרש]. כי הרגלים הוא היקום והממון שמעמיד האדם, כמו שרבינו מביא מחז"ל, וכן בסיפור של הבעל תפילה תיקון תאוות ממון היה על ידי הריח. וכן כחו של משיח הוא הריח. וכן הריח מיוחס לשירה כמו שרבינו מביא מחז"ל מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שעולה ויורד בניגון. 

שיחות שלאחר סיפורי מעשיות

אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם, ע"כ.

זכורני שזה אחד מהיסודות העיקריות שעליה בנה בעל הסולם שיטתו ודרכו.

ואולי זה הענין מה שהכלב תמיד בודק את האדם והבהמה בהריח את אחורו.

ע' במסכת ברכות (ה.) ואין אלא תורה שנאמר התעיף עינך בו ואיננו, ע"ש, הרי שקורים את התורה על מה שאין לה.

הסיפור מצדיק שהתחזק בשמחה עד שעלה וכו'. והוא דאג שלא יתמהו העולם להיכן נעלם, ועל כרחך שהוא ממש עלה בגשמי! ואיך? דרך החלון? או שהגוף שלו לאט לאט נהיה יותר רוחני עד שנתעלם לגמרי? או שגופו נשאר, ודאג שיכירו שהנשמה שלו איננו? אכן אינו משמע כן, כי הרי הוא כבר ירד לגמרי באיזה מקום.

ספר חיי מוהר"ן

הקדמה, סוף קטע הראשון: “ואמר בפה מלא שאין מי שיודע ממנו כי אם אנכי מעט" ע"כ. והנה הדיבור הזה נמצא רק בספר חכמה ובינה (אות כא, הובא כמה פעמים בשיח שרפי קודש) לדעת ממני יודעים נתן ונפתלי מעט – וויסן פון מיר ווייסט נתן נפתלי אביסעל עכ"ל ובספר ישראל סבא (פרק למעלה מהטבע) סבא ישראל הציע שני דרכים להבין את זה, א' שרבי נתן ידע ממנו, אבל נפתלי רק קצת, או שגם ידיעת רבי נתן היה קצת. אלא שאפילו בצד הראשון סבא קובע שלא היה הידיעה שלימה בכלל. ופה בהקדמה של חיי מוהר"ן לכאו' מבואר להדיא שרבי נתן תפס את הדרך השני עיקר, שהוא לא זכה לדעת מרבינו רק מעט, כמו שמוכרח לפרש על רבי נפתלי.

י. הכלל שכל דבר שרוצה לעשות קשה עליו מאד ומכרח לעשות במסירת נפש, ע"ש. ולאידך גיסא רבינו גילה באות צ ז"ל ואחר כך עזרני השם יתברך כי הוא יתברך עוזר לי תמיד עכ"ל.

והנה כמו שהיה קשה לרבינו, כן מצינו (שיחות הר"ן קפה) שכל מה שצוה לעשות היה קשה מאד על האדם לעשות, ע"ש.

יב. ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ. והנה מצאנו להיפוך, שיצחק אבינו לא התאבל על יוסף כיון שידע ברוח הקודש שיוסף היה חי (רש"י עה"פ ויבך אתו אביו, וישב לז:לה ז"ל יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי, עכ"ל). ויש לומר שהכל להקל, ואכן יש לחלק בכמה דרכים, ואכמ"ל.

טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו'. 

וספר שבחי הר"ן (אות לד) שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קעט) קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תז, מכון רמח"ל) ז"ל וזה סוד גדול, איך האדם מן הפעם הראשונה שנברא, בסוד זה נברא, שלא לעמוד באותה המדריגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך לעלות אל מדריגה אחרת. ולכן היה ראוי להיות מיתה, כי לא כמיתה הנמצאת עתה בצער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהוא הסתלקות ממדריגה למדריגה, עכ"ל. 

טז: אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, ע"ש.

ע' בקל"ח פתחי חכמה, פתח ל, עמוד צא: לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא" ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מגובל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר. אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן וכו' (וכן עיין כעי"ז בלקוטי מוהר"ן תורה נב, מאין נמשך הטעות שהעולם מחויב המציאות, אחר בריאת ישראל עיין שם).

כד: וכן הקשיא המובאה בעץ החיים בתחלתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתרוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקשיא בתחלה עם זה התרוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנס בחקירות של עולם התהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום, ע"כ.

כעין זה נמצא בעשרה דברים ששאל אלכנסדרוס מוקדון את זקני הנגד (מסכת תמיד ריש דף לב): אמר להן, שמים נבראו תחלה או הארץ, אמרו שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית וכו'  אמר להן אור נברא תחלה או חשך, אמרו לו, מילתא דא – אין לה פתר. ונימרו ליה (זקנים לאלכסנדר): חשך נברא תחלה דכתיב (בראשית א:ב) והארץ היתה תהו ובהו, וחשך, והדר (בראשית א:ג) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. (ומתרצין, אין הכי נמי, דהכי הוי, אבל לא רצו להשיבו דבר, משום ד) דסברי, דלמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מהן, מה לפנים ומה לאחור (ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית). (ושוב מקשינן) אי הכי (גם על שאלתו הקודם:) שמים (נבראו תחלה או הארץ) נמי לא נימרו ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור (ואמאי בזה השיבו לו). (ומתרצין) מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא דקא משייל, כיון דחזו דקמהדר שאיל, סברי לא נימא ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ע"כ. הרי ממש כדברי רבינו כאן ת"ל.

לד: בענין הסגלה להתמדה שלא לדבר על שום אחד מישראל. עיין שיחות הר"ן אות צא.

לד: בענין לימוד זכות על רשע, ע' מש"כ בס"ד על ספר המדות, הרחקת רשעים אות יז.

לד: אפילו בפושעי ישראל על כרחך יש לו נקודה טובה, ע' בכללים ראשונים של הרמח"ל (שהולכים עם דעת תבונות), אות לב, ענין שתי נוקבין לאה ורחל, הוא  כי שני שרים יש לישראל: א' – שורש כללי לכל האומה, לרעים ולטובים, מצד היותם ישראל. ודבר זה משתרש בשרשים גבוהים בבחינת שרשי ההארות העליונות, שאינם עשויים אלא בשביל ישראל, וכו' ע"ש. ונראה שלזה השורש צריכים להשיג עבור פושעי ישראל.

נא. בענין אסור גלוח הזקן: ויוכל למצא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום אסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עברה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל וכו' ע"ש.

ראשית כל, ברוך השם קיימתי בזה מה שראוי עלי כבעל מחבר ספר לצעק על זה. אכן צריך ביאור מה הכוונה בזה שכל מחבר ספר ראוי לצעק על זה, האם למשל מי שמחבר ספר חידושים על הש"ס ראוי לו להוסיף איזה עמוד מוקדש לזה? 

נג. שחלם לו באשר שהיו משיחים שהרפואה היא מהשם יתברך לבד כי אני ה' רופאך. ורק השם יתברך יכול לרפאות, ואמרו מי יודע שהשם יתברך רוצה, ונעה אחד משנינו (רבי נתן ורבי נפתלי) ולא רצה להגיד מי האחד, כ'י א'ני י' ר'ופאך מורה על זה, כי הוא ראשי תבות א'מן כ'ן י'הי ר'צון כנדפס בלקוטי תנינא סימן מב, ע"כ.

ענין זה של הכפילות של אני י' עם אמן כן יהי רצון, י"ל שכן מצינו בענין הרפואה של עיני ז"א. וז"ל הספר אדיר במרום (עמ' תק, מכון רמח"ל) והנה א"א תמיד רואה ז"א, והוא המיתוק העושה תמיד. ואז ז"א אינו חוזר ורואה אותו, אלא פונה להנהגת עצמו. אבל כשצריך לעשות זה התיקון, אז הוא עצמו יחזור לידבק בא"א, וההתדבקות כפול. וגם תדע שכל פעם שז"א רואה איזה מדריגה מא"א, הוא רצון ומיתוק אליו. אבל בהביטו בעין עצמו, אז הוא יותר מיתוק מפני כפל ההתקשרות, וכו' ע"ש בזוהר ובספר הנ"ל כל ענין הבטת עיני ז"א בעיני א"א שע"י בא החלב מאימא לרחוץ עיניו מהדינים.

נח: 'שאל האיש השליח להבעל שם טוב ז"ל איך ששמעתי מכם שכשאדם עושה תשובה שלמה בודאי לא ימות קודם זמנו. וזה האיש החוה כמדמה שעשה תשובה שלמה באמת, והוא איש כשר באמת, וכו', ע"כ. ע"ע בספר המדות ערך אמת אות ז ז"ל על ידי אמת לא ימות קדם זמנו, ע"כ.

סא. בענין מה שהשאיר מותר מעותיו על האכסניא עמש"כ במקומו – בסיפור יא מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו.

פג. החזיון של תורה כ. באר מרים בגמטריא 493, וכן ברוך (בן) נריה. והוא לא מצא מנוחה זו נבואה כי עם ישראל לא היו ראוים, אבל נפשו קבל בשלל.

ספורים חדשים – פה

רבינו סיפר מעשה איך שאורח מעולם העליון נתן לבעל הבית לבוש נשמה מגן עדן. ויש להשוות את זה למה שהובא בחיי מוהר"ן אות תן, שאחד מאנ"ש היה הולך עם מחשבה של עולם הבא. ויש גם לעיין בזה, כי ידוע מהספרים הקדושים בענין הארבע שנכנסו לפרדס, שצריכים לצאת בשלום, וכאן האיש הזה קיבל את הלבוש שכאילו תמיד היה בגן עדן, ולכאו' צריכים לחלק ולאמר שלהכנס ממש בנפש ורוח צריכים לצאת, אבל הנשמה, שבין כך ובין כך שייך למעלה כמבואר בספרים (כי הרוח עולה ויורד, והנפש קבוע למטה), שייך להיות תמיד לבוש בלבוש של גן עדן.

לענין שני מחשבות ביחד, עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רלג.

פה. סיפר על אחד שהנשמה שלו נתלבש בלבוש מן הגן עדן ע"ש. עמש"כ במשלי עה"פ (ג:כג) אז תלך לבטח דרכך. 

פה – מעשה של ליל ראשון של חנוכה מלבוש של גן עדן: ומצא שם ספר והיו בו צרופי אותיות אז"ח הוא ד' וכו' עכ"ל. ותימה איך אז"ח הוא ד'? וי"ל אז"ח בגמטריא חמש עשרה כמנין אותיות של השיר פשוט כפול משולש מרובע. וזה א"ז,שהוא בחי' השיר כידוע, וח' הוא עוד למעלה, בחי' למנצח על השמינית (תהלים ו, יב), ואז יש עשור, עשרה מיני נגינה, שהם ד' כנ"ל.

פה - מעשה של לבוש גן עדן: והיו בו צרופי אותיות וכו' והיה מציר בהספר (וכן באילן) כלים ובתוך הכלים היו אותיות, גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולים לעשות על ידם אלו הכלים:

 ע' קל"ח פתחי חכמה כג:ב – לפיכך נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, שהתורה מצד סודותיה היא נקראת דפתראות ופנקסאות, לדעת איך עושים חדרים, איך עושה פשפשים, כמ"ש במדרש (ריש בראשית רבה). אך מלבד זה יש עוד ענין כלי אומנתו ממש לעשות הפעולה, והוא בבחינתה זאת של הצירוף, כמו השמות – שפעולתם נראית איך שהיא נעשית מיד בהזכיר אותם, או בשאר דרכי השימוש בהם. ונמצא הכל בתורה, בין המחשבות ועריכת הדברים, דהיינו בסודות של המלות, בין בוציאתם אל הפועל, דהיינו בצירופי שמותיה הקדושים, עכ"ל.

פה - המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

עיין לקמן אות שיא אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג, ע"כ.

פו. חלם לו שהיה קבוץ אחד של יהודים עם מנהיג אחד שהיה גדול מאד בעולם. וגזרו גזרה להרג את כל היהודים, והמנהיג נפל על עצה שצריכין לשנות עצמו לערל. והלך וקרא לאמן וגלח לו הזקן עם הפאות. ואחר כך נתברר שהוא שקר וכו' ע"ש.

עיין במסכת מעילה (יז.) שפעם אחת גזרה שמד מלכות הרשעה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי [- ברוב מקומות רש"י פירש שגלח השערות שמצד פניו והשאיר שלאחריו, אבל בבא קמא כתב רש"י בשם תשובת הגאונים שגילח השער שמעל האוזן. ויש דיון גדול במפרשים על התספורת זה, יש שקבעו שהוא איסור דאורייתא ויש שכתבו שהיה מותר לקרובי מלכות ואכמ"ל] והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית, אמר ליבטל ובטלוה, וכו', ע"ש שהוא שיכנע אותם לבטל כל הגזרות, אבל בסוף הכירו בו שהוא יהודי והחזירום, ואז החכמים שלחו את רבי שמעון בר יוחאי והוא הצליח לבטל הגזירות. וציינו שם לספר ילקוט מנחם, שהרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב אמר שנשמת רבי ראובן בן איטרובלי היה צריך לירד בזמנו לעולם הזה בענן כדי לקבל תיקון שיכול לכנוס בשער של המצוה דלא תקיפו פאת ראשכם ע"ש.

פז: האדם גדול גופו היה מלוקט ממקומות המטנפים שקבל על עצמו לתקן, ולכן לא היו שואלים בשלומו. והנה יש לעיין, האדם הגדול הזה איך בכלל היה עובד את השם מתוך הטינופת, ויש לדחות ע"פ הספר חסידים, שמתוך הדחק מותר להרהר בדברי תורה אפילו במקומות המטונפים. ועיין במסכת ברכות (כד:) והאמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה, לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך, ואולי הצדיק היה בבחי' מהלך, ודו"ק.

ויש לעיין, דהנה מצינו לשון הספרים הקדושים שיש אנשים שנפלו לעומק הטומאה, בעשרה כתראה וכו', אז לכאו' תהיה אסור לדבר עמהם דברי קדושה. ובאמת כן מצינו שרבינו לא דבר עם המשכילים באומן מעניני תשובה ומעניני קדשה כלל כלל לא, רק אדרבה תמיד היה מדבר עמהם שיחת חלין וספורים בעלמא (חיי מוהר"ן בסוף, סימן תריג). אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה עח, שדיבור הוא כמו האמא שהולכת עם בנה אפילו במקום הטנפת, ומשמע שאפילו בעומק הטומאה יש לדבר דברי קדושה, אולי לא שלום שהוא שם של השם, אבל דברי קדושה מותרים. וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' כב) שכז"ל כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הס"א אינו יכול לתקן התיקון הצריך, עכ"ל. ולאידך גיסא ידוע מה שרבי נתן כתב שהצדיק שלח לפעמים את אנשיו למקומות שפלות מאד שהוא בעצמו לא ראוי ליכנס שמה, אכן שם התיקון נעשה כל כולו על ידי הצדיק, ואילו האדם הגדול הנ"ל משמע שהוא בעצמו היה מתקן.

ואולי י"ל שבפנים היה לו מחיצה, רק כלפי חוץ כולל אחרים חוץ ממנו שם היה בחי' מקומות המטונפים מחמת גופו.

צג. יום שני כ"ד איר תק"ע באומין, ספר לי חלום שחלם לו באותו הלילה. וראה בחלום שהיתה חתנה והלך גם כן אל החתנה והיה יודע שם החתן. והסתכל וראה שם אדם מעולם הבא הינו אדם מת. ויתפלא מאד ואמר בדעתו הלא אם יראו אותו העולם יהיה רעש גדול מאד. והיה יודע שם זה המת גם כן, ואמר שהשמות אלו של החתן ושל המת אינם שמות העצם רק הם שמות ממש שמרמזים למה שמרמזים כמו כל שמות הקדושים. אחר כך ראו גם העולם את המת הנ"ל ודברתי עמהם הלא זהו מת, ואמרו אף על פי כן, ולא היה אצלם שום חדוש כלל. אחר כך הוטב בעיני לילך שם לאיזה בית הכנסת באשר שמשם יהיה טוב יותר להסתכל על החתנה, וסבבתי שם (כזה) והיה מורה בעצבע איך היה מסבב, ובאתי אל הבית הכנסת והיו מזמרים שם (הינו במקום החפה) להחתן בזו הלשון: "איין בחור איז דער. איין חתן איז דער" בחור אחד הוא זה, חתן אחד הוא זה. וגם ידעתי את הנגון והיה נגון יפה, נגון של שמחה. והייתי מסתכל שם מן הבית הכנסת הנ"ל, אחר כך גם שם לא הוטב בעיני והלכתי לביתי. ובאתי לביתי ומצאתי שהחתן הוא שוכב על הארץ ונערתי אותו, הלא מזמרים לך כל כך וכו' כנ"ל ואתה שוכב כאן. (והדברים סתומים מאד, ואחר כך אמר רבנו ז"ל בעצמו שהוא פלא ששם היו מזמרים ל וכל כך וכאן הוא שוכב. והדבר סתום ונעלם מאד) ואמר שבחלום נראה לו שהמקום ששם בית הכנסת יש לו שם אחר והמקום שהלך שם לביתו יש לו שם אחר (ואמר שידע ושכח, ואני מספק אם על הנגון אמר שידע ושכח אם על אלו השמות של המקומות אמר שידע ושכח, אבל שמות הנ"ל של החתן והמת אמר שהוא יודע אותם עדיין) ואמר שיש עוד בזה דברים שראה בחלום הנ"ל, עכ"ל.

והנה לקמן באות קצז, רבי נתן מביא שיחה ארוכה של רבינו שממנו נמשך לספר מהחלום הנ"ל, כי קודם רבינו דיבר על איך שיש לו רצון להשליך את העולם ולא לעסוק לקרבם, ונמשך לגלות שעיקר העבודה הוא הבחירה, לדעת במה לבחור, ועל זה היה לו יסורון איך לבחור, אם לעסוק בעיקר בעזרת החיים או המתים, ומזה רבינו המשיך לגלות בחירתו להיות באומן ולהיות קבור שם, ואחר כך סיפר החלום הנ"ל.

הרי שיש סמיכות גדול לפרש שהחלום קשור מאד למקום קבורתו ולענינים הנ"ל. ואולי נוכל לפרש שבית הכנסת  זה בחינת ארץ ישראל, ושם בארץ ישראל רבינו נתגלה בשם החדש שלו, נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא שם ממש המרמז למה שמרמז לא סתם שם העצם. ולאחר פטירת תלמידו היקר, וגם הוא בעיקר בחתונה באומן, אבל קמו אנשים שטענו, ששניהם אחד, חתן אחד הוא זה, והיה נדמה שיותר טוב לראות את החתונה משם בארץ ישראל, אבל בסוף לא הוטב בעיניו, והרי רבינו עוד נשאר שוכב באומן. ועוד לא נגמר, כי יש עוד דברים בחלום, כי עיקר החלום של רבינו ושל כולנו להביא את הציון לארץ ישראל בב"א.

ועוד צריך הרבה עיון בכל זה, וכתבתי רק לפתוח את הרעיון.

צו. שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר ועבר לפני בית אחד ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מא ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר ע"ש.

בזה יש ראיה מוכחת שרבינו כן מסכים במה שהולך עכשיו באומן, כי הרבה מקטרגים שעושים עירור ועלילה שכאילו חס ושלום שזה לא לפי רוח רבינו הקדוש. אז עד שלא ימצאו מקום אחר בעולם יש את השמחה הזו בראש השנה נדע בבירור שדוקא באומן מתנהג כרצון רבינו, ושם בוחר להיות.

צח. והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט [סוג צבע]) ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו, והפאקיסט היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להתראות בו כמו באספקלריא ממש, והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו וכו' ע"ש.

יש לפרש שהשחור הוא ענין של ענוה.

וביאור עומק הענין נלע"ד כי על ידי ענוה והתבטלות להאין סוף זוכים לשמחה [לקוטי מוהר"ן תורה סה: על ידי הבטול שנתבטל אל התכלית, והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה הוא כלי אל חדושין דאוריתא עכ"ל], ושמחה הוא שלמות היראה כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה ה', ותורה כב), כי היראה הוא הכלי וזה עול גדול וכבד ועל ידי ענוה נחלץ מזה, כי לא הוא צריך להיות הכלי אלא הכל מאתו יתברך. וזה מה שמכוונים בשמע-אחד אשמח עד. כי אז מכוונים ממש לביטול לאין סוף, וזה בחי' עד מלשון עדי וכתר בחי' אשת חיל עטרת בעלה, שהוא תכלית היחוד אין סוף בנפרדים.

וזה ליראה את ה"א לא שאתה ירא, ויראה מילתא זוטרתא למשה ענו, אלא ליתן את היראה, שרואים בך את כל המידות שמהותן בגדרותיהם הם בבחינת יראה.

ובענין ענוה עיין עוד לקוטי מוהר"ן תורה ד', וסיפורי מעשיות המעשה של מלך ענו.

קכו. לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל. רק באלו השבתים הנ"ל. אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו, עכ"ל.

אחד פרסם חלום (1/15/2019) שאביו היה בדרך לסעודה שלישית של רבינו, ואביו אמר לו שבסעודה שלישית רבינו מדבר מכל מה שהאנשים שלו עוברים בעולם הזה, זו התורה שלו.

ויש להתבונן על זה שדוקא אז בסעדה שלישית רבינו מדבר על אנשיו. ונראה שזה עוד סמך למה שרואים הרבה אצל רבינו (עמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ו, ושם נאמר) כמה הוא רצה שכל אחד יהיה אחראי על עצמו, עצמאי, ואפילו כאשר רבינו צוה על דברים הוא לא רצה שסתם יקבלו את זה, על אף שהעיקר זה תמימות ופשיטות, ולזרוק את כל החכמות וכל מה שרבינו אומר בודאי לקפוץ לעשות ולקיים בלי שום חכמות, אבל עם כל זה האדם צריך להשלים את האמונה עם דעת, ושוב להעלות את האמונה שלו עוד יותר גבוה, וזה עבודת החיים שכל אחד צריך לעשות בעצמו לבד ואף אחד יכול לעזור לו בזה, ולכן אפילו מה שרבינו מצוה האדם צריך לקבל את זה בדרך שירים האמונה והדעת שלו, ולכן כאשר רבינו אמר לרבי נתן להיות רב, רבי נתן העז לשאול את רבינו אם זה האמת, ושוב להעז ביותר לשאול אם זה האמת לאמיתו, ואז רבינו שמח והזהיר אותו להתרחק ממנו. רבינו לא רוצה לעשות ממנו חס ושלום קופים ורובוטים. ולכן בשלש סעדות הזמן הכי מעולה הוא נתן לכל אחד את המקום שלו, ובגן עדן מתפאר דייקא בזה הזמן על אנשיו.

קכז: מסופר איך שרבינו נסע בערב שבת סמוך לשבת והסוסים לא רצו ללכת במהירות והיה פחד גדול שלא יבוא לידי חלול שבת. והנה מצינו שרבינו השתמש בקפיצת הדרך, ויש לראות מסיפור זה שלא תמיד משתמשים עם קפיצת הדרך אפילו כאשר יש סכנת חילול שבת.

קלב. בעת נסיעתו לארץ ישראל נסע דרך ניקולאייב וחורסן לאדעס, ושבת בחג שבועות בחורסאן וכו' שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה, ע"ש.

חורסן, חורסאן, בחי' הרסן, בחינת הר סיני (שהיה במדבר סין). כי המסתכל בדרך נסיעתו לכאורה זה היה לגמרי חוץ מדרכו, אז מן הסתם שמא קא גרים לה, שרבינו בחר דייקא להיות שם בשביל שבועות.

קלג. ומאר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

צריך עיון קצת, כי הלוא בתחילה רבינו רצה ללכת רק לירושלים, עיין שבחי הר"ן ח"ב אות יד: ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

קלה. שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קדשת שבת לקדשת יום טוב וכו' ע"ש. ועיין מש"כ במסכת ברכות דף נז. על העומד ערום בחלום בבבל.

נלע"ד שיש לפרש בזה גודל ההשגה שאברהם אבינו זכה על ידי רצונו החזק להכניס אורחים בצל האמונה, כי מצינו (בראשית יח:א) בריש פרשת וירא אליו וכו' פרש"י ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים, עכ"ל. ולכאורה הכוונה שהמלאכים היו אמורים לבוא, אבל בגלל צערו של אברהם, הש"י הביא אותם בדמות אנשים. הרי אברהם אבינו זכה להשגת המלאכים בתוך לבוש שהוא מעלה עוד הרבה יותר גדול כנ"ל.

והנה עוד זאת, שאילו המלאכים היו באים אליו כהוויתן לא היה נתקיים בזה כל הבחינות של מעשה אבות סימן לבנים שגילו חז"ל דייקא על מעשה הכנסת אורחים של זה. ועיין שם בפסוק (יח:ד) יקח נא מעט מים וכו' רש"י כז"ל על ידי שליח, והקב"ה שלם לבניו על ידי שליח וכו', ע"כ. וק"ק הלוא אברהם אבינו היה עוסק תמיד בהכנסת אורחים בעצמו, ולכאו' הפעם זה נקבע לדורות, אולי בגלל שזה היה פעם ראשונה אחר המילה א"נ שהמלאכים היו מכוונים כן.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקכא, מכון רמח"ל)  שעד הגדלות האדם יונק מבחי' י"ה, בחי' חו"ב, מבחי' תורה, והם מתקנים אותו מבחוץ, ורק בגדלותו נעשה בר מצוה, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, מתלבש במוחין, ויש לו עבודת המצות של זו"נ – ו"ה. וכז"ל שאף על פי שנראה שיותר גדולה היא הארה זאת, מהארת המצוה שהיא בהתלבשות, עם כל זה אם תחשוב הכנת הז"א בגדלותו, תראה איך יותר יועילו הרבה ההארות של ההתלבשות בזמן ההוא, מן הארות האלה הבאות בגילוי בזמן הקטנות. וזה ממש בחינת זמן הגלות שאין מזכירים ו"ה כי אם י"ה, כי הי"ה פועל בסוד יניקה מבחוץ, עכ"ל.

קלו. ושם ראה את הצדיק המפרסם מורנו הרב מנחם מענדל מוטפסק וגלה לו ששם "אתה" מסגל על הים כמובא בספרו סימן רנו (עיין המראה מקומות שכתבתי שם) כמו שכתוב (תהלים פט) בשוא גליו  אתה תשבחם. ויש עוד בזה לספר מה ששמעתי בשמו ואיני זוכר עתה וכו'. אמר המעתיק שמעתי מאיש אחד ששמע מרבי שמעון שהפרוש הוא כך, ש"אתה" ראשי תבות אל"ף תי"ו ה"א, על כן צריכין לכתב חמשה מכתבין שקורין קוויטליך [פתקים] ועל כל קוויטל יכתב וכו' ע"ש.

יש להעיר ש"אתה" בגמטריא רבנו נחמן. גם אתה, בא"ת ב"ש אותיות תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 

עוד יש לציין לדברי הספר קרנים, בריש ליקוטי שושנים שבסוף הספר, איך שמלאך אחד עם השם "אתה" מציל הצדיקים מהר"ע שבגיהנם. והראה איך שזה מרומז בפסוק, גם כי אלך בגיא צלמות (בגמטריא פת"ק חדרים בגיהנם שאינם כל כך רע) לא אירא ר"ע כי את"ה עמדי, ע"ש. 

קמד. פעם אחת אחר שבא מארץ ישראל היה המגיד מטירהאוויצע זכרונו לברכה אצלו על שבת במעדוועדיווקע ואמר רבנו זכרונו לברכה אז תורה על פסוק (תהלים כ"ד): "זה דור דורשיו" שכפי הדור כן הוא הדורשים שלו וכו' למשל אתם הוא הדור ואני הדורש שלכם, ע"כ.

מצינו (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות יג) שרבי נתן אמר, מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו כשיהיה שוכב על הארץ וכו', מזה אינו מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש. רק מי שחושב היטב וכו' וכו' בשביל זה האיש חברתי את ספרי וכו' ע"ש.

אלא על ידי הפתק הקדוש כל העולם נעשה דורו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

קנא. ואז אמר בראש השנה שאחריו מיד שהוא ראש השנה תקס"ז, התורה פתח רבי שמעון (ס') שמדברת מספורי מעשיות וכו'. ואז באותו יום כפור היתה השרפה ר"ל פה ברסלב בעת תפלת כל נדרי, בשעה שהתחיל החזן הפיוטים שאחר ערבית שהיא יעלה וכו', ונתפזרנו כלנו להציל ביתו וכו' ואז במוצאי יום כפור אמר רבנו ז"ל שבאותו יום כפור רצה לפעל דבר אצל השם יתברך <הינו שרצה, שהשם יתברך יחזר ויאמר לו התורה כמו לפני משה רבנו ע"ה>, והיה לו כמה טענות על זה שאלו היו נכתבים היו נכתבים כמה בוגין (גליונות) ועשיתי לי סדר גדול על הנ"ל. אך על ידי השרפה נתבלבל הדבר וכו' ע"ש.

וצ"ע שהרי אע"פ שאנו מחזיקים שרבינו עלה על כל הצדיקים, לא מצינו שיהיה נביא ממש, ואדרבה בתורה תנינא ח:ח רבינו כתב בפירוש שלא נמצא רוח נבואה עכשיו רק בחינה ממנו, ולכאורה זה הדרגה שהשם יתברך יחזר ויאמר לו התורה כמו לפני משה רבנו הוא תכלית ורום מעלת הנבואה מה שלא זכה שום נביא חוץ ממשה רבינו, ואפילו אם רבינו היה בא להתפלל לזכות לזה, ומשמע מדבריו שהיה לו טענות למעשה שבאמת ראוי שיזכה לזה, איך בא לקפוץ על כל העשר מדרגות של נבואה.

ולכאורה כמו שרבינו אמר שזכה לתכלית יחידה שביחידה, שלכאורה צריכים לומר שמדובר באיזה עולם תחתון ששם שייך דבר כזה בלי ביטול כל העולם הגשמי, ועמש"כ שם, ועל כל פנים איך שהוא זכה לזה, כן שייך הבחי' זו שישמע מפי הש"י את כל התורה.

קנד: ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהינו חדוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי כלה ע"ש.

ע' במדרש (הובא בשיח שרפי קודש ב:קמד) אלו היה ראובן יודע שיכתב בתורה "וישמע ראובן ויצלהו מידם" היה לוקח את יוסף על כתפו ומביאו אל יעקב אבינו.

אכן יש להעיר מהגמרא סוף מסכת סוכה, שלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם היצר הרע שלהם כהר גבוה, ויתמהו איך הצליחו להתגבר עליה.

קנו. אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא, ע"כ.

בכוכבי אור (שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל ו) כתוב ואמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון און פאר וואס האב איך מיך ירופען אייזיק (ולמה קראתי לעצמי אייזיק) וכו' ולא סים (והר' אברהם ז"ל הסביר, כי כל אייזיק נקרא גם כן יצחק ופחד יצד זה ראש השנה, ורקבנו זצוק"ל אמר כי כל ענין שלו הוא רק ראש השנה), עכ"ל.

והנה יצחק היה עולה תמימה ואסור לצאת מארץ ישראל.

קנח. כי יש אנשים פשוטים שאוכלים בשביל שיהיה להם כח ללמד, ויש אנשים שגבוהים במעלה והם לומדים כדי שיהיה להם דעת איך לאכל, ע"ש.

בספר נתיב מצותיך, אמונה שביל ו אות ו' כז" ומבואר בינוקא הקדוש קודש קדשים חכימין קדישין תבעו נהמא בלא קרבא או נהמא דקרבא, דהא פתורא לא אסתלק בלא קרבא, שהשאלה היה אם רוצין לאכול הלחם בלא מלחמה של הלחם ובשלחן יתחדש חדושי התךורה ויעלו הכל, כי יש צדיקים שאינם יודעים מיחודים ואולכין לשם שמים ואחר כך מחדשין חידושי התורה על השלחן ומעלין הכל ופתורא הוא דמאני קרבא, או נהמא דקרבא שלא תאכלו הלחם עד שתקשר הלחם בשורשו וכשתאכלו הלחם והיין בשעת אכילה בעצמה תנענעו השרשים ותמשיכו שפע ואור עםאכילות הלחם והיין בעצמו, ולדרך זה צריכין לפרש סוד לחם ויין כדי שידע לקשר בשעת אכילת הלחם בשורש של הלחם עד שפתח הינוקא וביא סוד הלחם וכו' ע"ש.

קסג. שמעתי שאמר לר' שמואל מטעפליק בזאסלאב, אני אומר לך כדי שתדע שאני יודע מה שיהיה אחר כך, יש שלשה דברים שנים הם אחד, ואחד הוא אחד (כלומר שני דברים מאלו השלשה הם אחד, והאחד הנשאר הוא אחד), וכשיהיו השני דברים, לא יהיה הדבר האחד,וכשיהיה הדבר האחד, לא יהיו השנים. ואמר אני רוצה יותר וכו' ונשכח איך אמר שהוא רצונו, אם רוצה יותר שיהיו השנים או להפך, עכ"ל.

מזה שכתב ששמע את זה שרבינו אמר את זה לר' שמואל, משמע שזה אינו אותו הדיבור שכתוב במעשה הלחם, וצ"ע. 

קסז. ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג, כל העולם יגעים וטורחים בשבילך וכו', ע"ש (וע' שיחות הר"ן אות ש' שהכל בשביל הבחירה, ועי' לקוטי מוהר"ן תורה נד, ותנינא תורה נד, שהכל רמזים מהשם יתברך). עיין פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמוד רעז) שכז"ל ואז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא, שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש.

וְאָמַר אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר מָה אַתָּה דּוֹאֵג, כָּל הָעוֹלָם יְגֵעִים וְטוֹרְחִים בִּשְׁבִילְךָ, זֶה נוֹסֵעַ לִבְּרֶעְסְלָא, וְזֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן הַכֹּל בִּשְׁבִילְךָ (אולי נאבד לי פה חידוש).

נראה לענ"ד שכן לענין אשה צנועה, כי אע"פ שכל פריצה בענין הצניעות היא מאוסה מאד, וכמו שרבינו כבר האריך וקבע שעיקר החרפה והבזיון היא דייקא בענין זה, עם כל זה הלוא הרי זה כח גדול שהשם יתברך נתן לאשה ואינה לריק חס ושלום, אלא שכל הנשים בעולם שנתפסים בהבל היופי ושקר של עולם הזה, הן הן טורחים להראות את כח זו, וממילא האשה הצנועה חפשי מליכנס ומללכלך את עצמה בזה, ודוק.

קפה כי נוסע כאן נחמן ונתן ואם כן הכל שלנו... אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן. ודבר אז מענין קידוש, ע"ש. במקום אחר כתבתי על זה. נחמן נתן בגמטריא מחרת, בסוד מחרת יום הכיפור שנקרא שם ה'. ואחד העיר שהגמטריא של "איש אחד איש אחד" הנאמר בשליחות המרגלים לארץ ישראל, הוא: נחמן נתן. ובגמטריא תרח"ם – ע' בשיח שרפי קודש (ב:רצט) כשספרו לרבנו מה שאמר הרה"צ מבארדיטשוב זצ"ל שבשנת תק"ע תהיה שנת הגאולה, ורמז לדבר תק"ע בשופר גדול לחרותנו, אמר רבנו: תרח"ם גם היא שנה – תרחם איז אויך א יאר. ומזה סמכו על התכלת שהתגלה באותה שנה.

קפט, שלב. ועכשו יש נחל נובע מקור חכמה (משלי י"ח) שאפלו העיר וקדיש צריך גם כן לקבל משם וכו'. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, ע"כ.

ויש להעיר שלכאורה לענין טהרה נחל יותר מעולה מנהר, אז למה התפאר רבינו שהוא נהר המטהר, ושינה ממה שגילה על עצמו שהוא נחל. אלא די"ל גם נהר יכול להיות מעולה כמו נחל (יורה דעה רא:ב), רק שמספק אם רבו הנוטפים על הזוחלים מחמירים לא לטבול בו, אבל היכא שידוע שעקר גדולו הוא ממקום מקורו, אז יש לו דין מעין ממש. ולכן לקח התואר נהר שיש בו יותר משמעות של נקיות אפילו בגשמי.

ויש להעיר עוד שהביטוי הזה "מטהר מכל הכתמים" מצאנו בספר קיצור הכוונות להרמח"ל, כוונות לקבלת שבת, לטבילת המקוה, וז"ל והוא טובל שם ונטהר מכל הפגמים עכ"ל.

קצא. ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

ולאידך גיסא, עיין לקמן אות רנז: אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

קצד. אמר, מי שמגלה חכמה חדשה בעולם, הינו איזה חכמה חיצונה מחכמות חיצוניות של זה העולם לסוף אין אחריתו טוב ויש לו מפלה על ידי אותו החמכה בעצמה שגלה וכו' וכו' גם בעניני התורה הקדושה שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים הוגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות וכו' וכו'. ע"ש.

ויש להעיר שאכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל (שקלים יד., תענית ח., יבמות קכא:, ב"ק נ.)  גם בצד הקדושה שהקב"ה מדקדק עם החסידים כחוט השערה, ודייקא בהענין שלהם, בנקודת החסידות שלהם, נלקו. וכמו למשל נחוניא חופר שיחין, בנו נפטר בצמא.

הרי יתכן שכן הענין של הממציא חדשות, אף כי החדשות הם בחכמה חיצוניות, של מידה ותשמישיה לא בעצם החכם, עם כל זה, כיון שהגיעו להרעיון, להוליד רעיון חדש באותו חכמה, הרי תפסו באותו ענין, ונפלו תחתיה.

קצד – שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה וכו' עיין שם. ועם כל זה מובא בשיח שרפי קודש ב-תרט שרבינו צוה את מוהרנ"ת שישתדל לחדש איזה חידוש בכל יום, וכך נהג, ופעם עבר היום ולא חידש משהו, והתפלל על זה וסחט איזה חידוש מהאצבע הקטנה עיין שם. ועיין בחיי מוהר"ן אות תקכא, ואמר, כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב, ואתם רשאים לחדש בתורה, ע"כ.

חיי מוהר"ן קצה: 'רק בעניני חיצוניות הינו בעניני מאכלים על זה אנו צריכין שמירה שלא נכשל ח"ו' ע' בספר אדיר במרום (עמ' פג) ז"ל ותדע שהנה הס"א אוחזת בבשר האדם. אך אעפ:כ אין לה רשות להכנס שם, אלא אם ניתן לה רשות דרך הפה, שמוציא מפיו דברים לא טובים. כי ודאי הפה הוא מקום הכניסה בגוף, ואי אפשר להכנס אלא בה, ע"כ.

חיי מוהר"ן רב: יש כמה תורות שנעשים על ידי חטאים וכו' ע"ש. ע' ספר אדיר במרום (עמוד ל') שבאמת כל התרי"ג מצות היו שייכים לבהמות לולא החטא וכו' ע"ש.

חיי מוהר"ן רכה: שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם. בערך תפילה – פרק הרחב פיך ואמלאהו, כבר כתבנו בס"ד שפאות עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וע' לקמן אות רחצ איך שדוד המלך הוציא את אבשלום מכל השבעה מדורי גיהנם וכו'. וע' בעירובין דף יט שאברהם אבינו מציל מגיהנם כל מי שלא שיקר בבריתו ולבוא על נכרית. וע' בפירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו (פרק יד) שכז"ל וכל מי שנימול יוצא אש מן האצילות, והוא אש המקרר את ז' מיני אש אלו וממתקן ושם נידון, אמנם הגיהנם האמיתי הוא למטה בקליפות כנודע, ושם הוא גיהנם לאומות העולם ולפושעי ישראל שלא נימולו, ע"כ.

וע"ע בריש ספר אדיר במרום באריכות שמסביר מש"כ שם בעמוד כ' ז"ל ועל כן בעלות רבי שמעון בר יוחאי זללה"ה לאימא בסוד המערה כנ"ל, היה צריך להוציא כל נשמות ישראל מאחיזת התהום שהוא הגיהנם, עכ"ל.

רכו. שמעתי מרבי נפתלי שאמר באומין: כצאתי את העיר אפרש את כפי. כצאתי את ע"ה בגמטריא כתיב נ נח נחמ נחמן מאומן. העיר בגמטריא נחמן מאומן. אפרש את כפי בגמטריא הפתקא יד"א (ישראל דוב אודסר) נ נח נחמ נחמן מאומן.

כצאתי את העיר אפרש את כפי: בגמטריא לכתב נ נח נחמ נחמן מאומן נחמן מאומן פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה שמעתי מעמוס לוי איך שרואים בין הי"א שורות של הפתק כדמות עשר אצבעות, וגם סבא הראה לו כעין זה לענין קשירת רצועת התפילין של יד על הזרוע [ועכשיו שמעתי ממוריס נ"י שהרבה פעמים סבא אמר להחברים לשים לב – שהשורה ראשונה היא למעלה ואחר כך יש חמש זוגות, והיה חוזר על זה כל פעם]. ואתי שפיר שהפתק שחתום מאומן, מרומז במה שרבינו אמר שביציאתו מאומן יפרוש כפיו.

רלד. אמר רבנו ז"ל שיש צדיקים ששברו התאוות, אך הוא כמו עור שמעבדין אותו ואף על פי שמעבד העור אך נשאר בו קצת ריח שאינו טוב. כמו כן הנמשל שיש ששברו התאוות אבל עדין נשאר קצת שמץ מהם ועדין התאוות כרוכים אחריהם קצתץ גם אמר כבר שצריכים לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור ומהפכין אותו וכו' ע"ש.

עיין ע' תכשיטין של השכינה (רמח"ל, רזין גניזין, בושם לבשמא תכשיטין אלין, עמוד שיד) ז"ל אבל בגין דתסתלק לעילא לאתחברא בבעלה ותהא לרעוא קמיה, תיקונא אחרינא אצטריך, ורזא דא וריח שמניך מכל בשמים. דהא בתר דאתקשטת ההיא כלה, בושם אצטריך לבשמה לה. ואם תאמר אמא דא. אלא תא חזי הא אוקמוה רבנן, בושם שמשיר את השער ומעדן את הבשר (שבת פ:). דהא אע"ג דתכשיטין אתעבידו, עם כל דא ההוא רע לא אתעבר לגמרי, דהא רשימו זעיר אשתאר. רזא דיליה שער מסטרא דעשו דאיהו איש שעיר. ולית תיקונא לאעברא ליה אלא בבושם, דאיהו נהירו דנחית מאי' עילאה, דתמן הרי בשמים אשתכחו. ובזמנא דנחית לתתא אתעבר ההוא שער, ונפל לתתא לעומקא דחשוכא באתר דיליה. בגין כן שמשיר את השער. וכדין ומעדן את הבשר. דהא עד דאינון שערין אשתכחו גרמין חשוכא. ובגין דא לית עינוגא אלא לנשמתא מסטרא דלגו דתמן לית חשוכא. אבל מסטרא דגופא לא. אבל בזמנא דההוא שער אתעבר בחילא דבושם דא, כדין עינוגא אשתכח לגופא נמי. דהא ההוא שער דהוה חפי על עינא אתעבר, ויכיל לאסתכלא לכל סטר לאתענגא בנהורין עליאין. ומעדן את הבשר ודאי. בההוא זמנא אתמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחידו וגו' (ישעיה מ:ה). בשר דייקא רזא דא עינוגא דגופא כמא דאמינא, עכ"ל ע"ש. 

חיי מוהר"ן רלח: שאלה אותו אמו 'מה מדרגתו בעבודת השם השיב לה מה אני אמר לך אני סר מרע באמת', יש לציין שבספר סדר הדורות חדש האריך לפרש שעיקר הדרך שגילה הבעל שם טוב זה להיות סור מרע ועשה טוב ע"ש, ועי' לקמן אות תמז (וע' בפירוש רמד"ו על איוב הבאתיו בערך אחוריים, וע' בספר אדיר במרום עמ' עו).

רמ. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק עב שקורין דמב לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם, ע"כ. יש להעיר ש'דמ"ב' הוא השם הס"ה של הע"ב שמות. 

רמ: ז"ל ובסעדת שחרית היו מספרין העולם לפניו ז"ל איזה שיחות חלין ולא הוטב הדבר בעיני הרב רבי יחיאל. ובמוצאי שבת נכנס לחדרו של רבנו ז"ל וזבר עמו מזה ואמר לו רבנו ז"ל האתה זוכר כל הספורים וכו' וכו' ע"ש ע"כ. הרי איך שרבינו היה מצרף אותיות של כל הדיבורים לצירופים עליונים (וע' תורה יב ותרה רכה). אכן יש להעיר שהלוא רבי שמעון בר יוחאי השתיק את אמו מלדבר בשבת, ולא בחר לצרף הדיבורים שלה לצירופים עליונים. ויש לחלק בכמה וכמה דרכים ואכמ"ל.

רמג בהשמטות: 'שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו לשון הרע, מאחר שבאו הדבורים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי. ושאלתי אותו: הלא אמרו רבותינו ז"ל ברית כרותה ללשון הרע וכו' השיב: וכי משום הא הוא חיוב גדול על הכל שלא לעמד בזה. הינו, כי אעפ"כ יש אחד שיכול לעמד בזה, כי אצלו נעשה מלשון הרע ענין אחר לגמרי ע"ש.

והנה דבר פלא זה באמת מבואר להדיא בספר אדיר במרום על האזנים של ארך אנפין, ע"ש עמ' קעא ז"ל שהאזנים סתומות בא"א מפני שאינו עומד להשתנות בהנהגתו לפי התחתונים. כי הסדר זה הוא בז"א, שיש בו חסד ודין לפעול שניהם בזמניהם. אך פעולות הא"א כבר שמעת שהוא להחזיר הדין לחסד, ולא יפעול דין לעולם. אלא אדרבה, הכל תלוי אם יתגלה הא"א או לא יתגלה, כי כל פעם שהוא מתגלה ממתק וכו' אך ודאי שמי שיזכה שיגיע אל האוזן ההיא גילוי האוזן, מיד יהיה הקול נידון לטובה ומתקבל לרצון, אפילו היו עליו קטרוגים הרבה שלא לקבל וכו' (עמ' קעב) אבל בא"א אינו כך, כי אין פקיחת אזניו אלא לטובה וכו' ע"ש.

רנא. ולא מבעיא ישראל קדושים אלא כל האומות העולם כלם אני יכול להחזירם להשם יתברך, והייתי יכול להוליכם סמוך לדת ישראל. אך דיו לעבד להיות כרבו, ע"כ.

כתוב בדברי הימים (ב:ו:לג) ואתה תשמע מן השמים ממכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך וליראה אתך כמעך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי. הרי המושג הזה שהגוים יהיו כעם ישראל.

רנז. אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

עיין מש"כ לעיל אות קצא - ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

רסו. כל מה שמשיח יעשה טובות אני יכול לעשות רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני איני יכול לגמור עדיין ע"ש. ע' מש"כ במסכת פאה (ירושלמי פ"ח) על טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין.

כבר מבואר במקום אחר שנשמת רבינו הוא מחלק נשמת אדם הראשון שפרח ממנו טרם שחטא. והרי הרמח"ל כותב (אדיר במרום תקפט-תקצ, מכון רמח"ל. שפט – ספינר) ז"ל וזה הכלל יהיה בידיך: כל מה שיעשה אחר כך בימי מלך המשיח, היה יכול אדה"ר לעשותו ביום שנברא. כי רק זה היה פרי חטאתו – להאריך עליו הזמן וכו' עכ"ל. וכיון שרבינו הרי לו נשמת אדה"ר ממילא מבואר שהיה לו הכח של משיח. 

רסז (כז): שמעתי בשמו שאמר, שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחידה דרוח, וכן כיוצא בזה בכלם; והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ע"כ. ע' בזה בספר קנאת ה"צ להרמח"ל ח"ב פרק עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר שלכאורה יוצא שרבינו השיג להיות המעטר להמשיח (וכמו שהאבות ודוד המלך בעצמם הם יהיו מעטרים למשיח ע”ש. ודו”ק בסיפורי מעשיות, למשל לענין הקבצן החרש שמגלה את הגנני ואכמ”ל), ובזה יש להבין מה שסבא אמר (ישראל סבא פרק רק בטחון) שמשיח יהיה תלמיד של רבינו. וכן ע"ש בספר קה"צ בפרק הקלקול על ידי חטא אדה"ר והתיקון ע"י התורה ובית המקדש, שכתוב שם שאותו חלק של היחידה שיהיה מעטר להמשיח, פרח ונמלט בחטא אדם הראשון, שזה ידוע לנו על נשמת רבינו הקדוש.

[והנה בענין שורש נשמת רבינו הקדוש עיין בשער הגלגולים הקדמה ז' שבו מבואר השורש של נשמות בחי' ינוקא, ובחינות נשמות חדשות, ואיזה נשמות יכולים בחייהם להשיג תכלית נשמה לנשמה דאצילות, כי יש שנמנע מהם לגמרי, ויש שיכולים רק בקושי על ידי הפקדת נשמתם והחלפה בעת השינה, ויש שמקבלים הרוח רק בגיל י"ג והנשמה מבן כ', שבודאי רבינו השיגה בעוד בקטנותו, ואכמ"ל. אכן צ"ע ממה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (קסה) שכל אחד יכול לבוא למדרגתו להיות כמוהו ממש, שלכאורה לפי דברי האריז"ל הנ"ל ממש אי אפשר שסתם בן אדם – ורובא דרובא דבני אדם – ישיג מעלות הנר"נ, ובפרט כפי מה שרבינו גילה שהוא השיג יחידה שביחידה, שזה בעצמו צע"ג מדברי האר"י, וכל שכן פלא מופלא מאד להגיד שכל בן אדם יכול להשיגה. ולכאו' מוכרחין לומר שהכמוני ממש, זה רק לענין דברים מסויימים בשיעור קומתו ז"ל, ולכאו' לא תהיה רק בעיבור נשמת רבינו בעצמו, כמבואר בשער הגלגולים כי כן הדרך שכל דור יש כמו משה ואהרן וכו', כי נתעברין בתוך הצדיקים, אכן גם מבואר שם בריש הספר שהחלק שמתעבר זה רק דרגות שהצדיק כבר עבר עליהם. ובכל הענין הזה יכולים לפלפל הרבה ואכמ"ל. וע"ע בפירוש מה שאי' בתוספתא סוף מסכת כריתות שמלמד שמשה ואהרן היו שקולין זה כזה, שעל כרחך זה לא שיקול ממש, ולכן הוא לא נמנה במשנה שם, ועיין בזה במש"כ בס"ד בערך מסורה בברסלב סוף אות א'. ויש להעיר שרבינו גם כן אמר (בשיחות קסג) 'ואתם ורבי יעקב יוסף אם תרצו אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי' הרי שודאי יש חילוק בין הכמוני ממש שכל אחד יכול, ולהכמוני הזה, או על כל פנים בדרך להשיגו. וע”ע בעמוד הצדיק מר' יצחק בריטר ז”ל 1080 בספר זה, שכז”ל אין להאדם להשתדל להיעשות זה הצדיק, ואין לו לחשוב כי כל מי שרוצה ליטול את הכתר הזה נוטל, כי זהו ענין של מפורסם של שקר שהובא בלקוטי מוהר"ן, כי אם כל אחד צריך לקבל מזה הצדיק הנתגלה בכמה דורות,ע”כ. והרי מבואר לכאו' שצריכים לפרש יותר על דרך מש"כ בערך מסורה בברסלב אות ז, שהאדם ישיג מה שישיג לפי נשמתו, אבל לא יכנס לענין של רבינו].

שוב מצאתי יסוד דברי רבינו הקדוש בדברי האר”י (שער הגלגולים הקדמה לו ד”ה ונחזור לענינינו) שכז”ל לפי שהיה ר' עקיבא יכול להשיג יותר ממשה לסבת הנז”ל, כי הוא מקין ומשה מן הבל וכו' אין בו יכולת להשיג רק עד כתרי אותיות וכו'. האמנם אחר כך משה רבינו ע”ה השיג הכל על ידי מעשיו העצומים עכ”ל הרי מבואר שעל ידי הגדלת המעשה אדם יכול לבוא להשיג אפילו למה שלא היה ראוי לו להשיג לפי שורש נשמתו. ואין כאן מקום להאריך בזה עוד].

ב"ה

חיי מוהר"ן רסז (גדלת נוראות השגתו כז): שמעתי בשמו שאמר שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחיד דרוח, וכן כיוצא בכלם, והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה, עכ"ל.

והנה ידוע מהאריז"ל שאפילו משיח לא ישיג יחידה עד אחר שיצליח לגאול את עם ישראל. ואולי רבינו כיוון שהשיג תכלית יחידה שביחידה בעולם הבריאה או כדומה, אבל לא משמע כן מדבריו. וכן עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, סוף תקון נד (עמ' שסב) שכז"ל ומשה אף על גב דלא זכה אלא לחיה, אבל סטרא דא (של היחידה) נמי הוה קאי עלה למפרק להו לישראל, עכ"ל. 

ויש להעיר שעיקר מה שצריכים להבין מדבריו, זה לא הענין שהוא ז"ל זכה למדרגה כזו שלא היה אמור להיות נזכה עד ביאת גואל, כי לא נמנע מהצדיק לזכות מה שהוא יזכה, אכן מה שצריך ביאור הוא איך העולם כמנהגו נוהג לאחר שהיה רבינו חי בו בהשגת יחידה שביחידה. עיין בספר נפש החיים שער ב' פרק יז, ואביא כל דבריו אגב, כי יש בו הרבה מראה מקומות והוא מפרש את הדבר בפשיטות מה שהרבה מתחילים לא יודעים וטועים בהם.

אמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד''הר השיגה ולבחי' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה. וכמבואר למבין בע''ח סוף שער המוחין שאד''הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי''ז שם. וזהו עיקר כוונתם ז''ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד''הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי' היא סוד כ''י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ''ג ע''ב ע''ש). וע' זוהר שמות י''ב א' ובפ' שלח קע''ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו'. ובפ' שמיני ל''ט ב' ואת כל נפש החיה כו'. וע' ס''פ ואתחנן במתני'. וע' רמב''ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד''הר מובן לחיות לעולם. כי היא החכמ' תחי' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ''ש האר''י ז''ל בפט''ו ובריש פ' כ''א ובפ' ל''ה מהגלגולים. ומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אדם הראשון כמ''ש בז''ח תרומה ל''ה ע''ג ושם בשה''ש נ''ד ע''ד ע''ש וברע''מ קדושים פ''ג ובמתניתין ס''פ ואתחנן כמו שפירשם האריז''ל בפ' בראשית בדרוש אדה''ר ובגלגולים פי''ח ע''ש וכמ''ש שם פל''ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ''ש בפי''ט מהגלגולים וכמ''ש בזוהר ויגש ר''ט ריש ע''ב א''ל קב''ה כו' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי' אי''ה שיערה עלינו רוח ממרום והוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ''ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל''ב). ואז המחשבה מושגת עכ''פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו. וזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ''ב א' אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא: 

והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ''ל דאצילות לזא' נקרא' כנ''י: 

הגהה: ונקראת בתו''הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע''ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין. רז''ל דרשו אביו ואמו כו' אמו זו כ''י. וע' זוהר במדבר קי''ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר''מ ע''ב וברע''מ תצא רע''ז ב' ובסוף האד''ז רצ''ו א' ובז''ח רות נ''ט ב'. וע' בע''ח שער המלכי' ריש פ''ז ובפע''ח שער עולם העשי' פ''ב ובשע' הק''ש פ''ה ובשער העמידה סוף פט''ז. והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע''ח שער ר''ח פ''ג. ולכן כלל ישראל יחד נקראין איב

רין דשכינתא. ע' זוהר פנחס רל''א ב' ושם רל''ח ריש ע''ב ורנ''ב סוף ע''ב. וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ''א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ''י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז''ש אהבת כלולתיך ר''ל כלילות. וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז''ל (ב''ר פ''ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב''ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית''ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז''ל (שבת קמ''ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז''ל צריכה תלמוד:

והנה ראית בדבריו שהעולם לא היה יכול לסבול את חנוך לאחר שהוא השיג מעלה זו, וכן אליהו נסתלק. אז איך העולם התקיים עם רבינו. ולכאורה צריכים לומר שרבינו גם כן השיג את המעלה איך לעשות צמצום על אורו, וכמו שכתוב בספר חיי מוהר"ן (אות רצד) ז"ל שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה, עכ"ל [– אלא שצ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו]. ואולי זה נכלל בכוונת רבינו במה שאמר שיש מדרגות שאי אפשר להשיגם בלי מחלוקת (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה סא:ד שיש צדיקים שיש עליהם מחלקת בבחינת והוא חטא רבים נשא).

ועיין שם עוד בספר נפש החיים שער א' פרק טו ופרק טז, ואביא דרך אגב הרבה מדבריו מטעם הנ"ל.

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית''ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה''ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע''ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האלקים כידוע שכל ג' עולמות בי''ע. מבחי' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור (הג"ה הרמח"ל כותב שזה רק בעולם הבריאה). כמ''ש בע''ת שער הצלם פ''א. ובריש שער ציור. עולמות אבי''ע. בהקדמת הרח''ו ז''ל. ובשער השמות פ''א. וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע''מ נשא קכ''ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב''נ כו'. ובז''ח רות ס''ד ע''ג ואי זכי כו' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו'. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב''נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע''ש.. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה''ק. וכמ''ש בס''ת לך לך ע''ט ב' נשמה אתערת לאינש בבינה ובז''ח רות ס''ד א' ואתער בי' בחכמתא עלאה כו'. ועיין בע''ח שער מוחין דקטנות פ''ג ז''ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע''כ. ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין: 

וז''ש הכתוב (איוב ל''ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר''ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר''ל נשימת פיו יתב' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה''ק: 

ומ''ש בזוהר והמקובלים ז''ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז''ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז''ל על בחי' ג''ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית. וכ''כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר''א ז''ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג''ר של הרוח במוחין שלו כמ''ש לפנינו אי''ה:

וע"ש עוד מזה בריש פרק טז.

והנה מבואר שמשה רבינו ע"ה זכה שנכנס בו הנשמה לגמרי, לא רק ניצוצין, והרי משה רבינו לא נסתלק מן העולם משום זה כמו חנוך ואליהו כמו שכתוב בשער ב' כנ"ל, ואולי זה הענין שכתבנו שמעלה זו שזוכים לגמרי להכניס את החיה או יחידה לגמרי בתוך הגוף, זאת אומרת שבעל הנשמה זו מצמצם את אורו נגד העולם. והאמת נראה כן, כי הלוא מבואר שזאת הנשמה הוא ממש חלק אלוה, ולכן לרוב צדיקים זה רק מתנוצץ להם מרחוק, ואם כן אפילו הצדיקים שזוכים לזה בגופם ממש, הרי זה רק בבחינת מה שהם קשורים בה, כי היא אלוקות והם בני אדם נבראים, ומשה רבינו שנקרא איש האלקים, שהוא היה האיש שבו ממש היה שורה נשמה אלוקית, ואם כן מהותו היה לצמצם את האלקות, והיעבתוהק"א.

אכן האמת נראה לעניות דעתי שיש טעות חמורה מאד בדברי הנפש החיים, שהוא הבין שנפש רוח נשמה דאצילות שהיה לאדה"ר כמש"כ האריז"ל הם ממש אצילות, דהינו אלוקות ח"ו, ולכן משה נקרא איש האלקים כי ממש אלקות בתוך גופו, ולא רק שאסור להגיד דבר כזה שנברא יהיה בורא, אלא בכלל אינו מובן איך יתכן דבר כזה שהאדם יהיה שניהם ויתחלק באמצע. ותמוה לי מאד איך הבין וכתב דברים כאלו. ומה שהביא מהעץ חיים שלמעלה שמנשמה ולמעלה הוא אלקות, זה רק במאורות, דהינו בספירות ולא ח"ו בנשמות חלילה (ומעניין שעמדתי על טעות החמורה הזו דוקא בלמדי לקוטי מוהר"ן תורה יז, שהצדיק מראה בספרים שלהם היפך אמונתם, והוא פלאי. כי בדבר שזדו עליהם, מה שהמתנגדים העלילו לא לעשות יותר מדי עסק כביכול מהצדיק שלא לעשותו אותו אלוה, שהוא חשש כמעט להיפוך מדברי חז"ל שהזהירו אדרבה שיהא מורא רבך כמורא שמים, ומנא בדו להם חששות כאלו, אלא שבמומם פסלו, כי הן הם שאוחזים שנשמת הצדיק הוא אלקות ח"ו. ולאחר עוד עיון בדבריו נראה שודאי הוא דייק לכתוב גם כן שזה רק במאורות כן, אלא שהוא קבע שמשה רבינו השתלט על כל הבי"ע ובזה הוא עלה להיות איש אלקים. ואילו היה אומר מצד צדיק גוזר או שאר פירוש ניחא, אבל הוא קבע שכאילו נשמתו עוד יותר וממש אלקות, ואין זה אלא תימא חמורה כנ"ל. ובכלל מכאן רואים איך שהוא ז"ל בא למסכנתו שלימוד תורה עוד יותר מתפילה והכל, כי הוא קבע שנשמת אדם בשורשו הוא ממש אלקות ח"ו והתורה נמשך ישר להאדם משורש נשמתו, אפילו שלא זוכים אלא לנפש או רוח שרק מתנוצץ לו התנוצצות של הנשמה להאיר לו את התורה כמו שהוא מאריך לבאר כאן, אבל זה בא ישירות משורש נשמתו שהוא ממש אלקות ח"ו, ולכן בודאי אין דבר יותר בטוח ויותר חזק. אבל ברגע שמבינים שאדם ונשמתו הם נבראים יש מאין ואינם אלקות ח"ו, הרי האדם תלוי עכשיו וצריך עוד לקבל את התורה מהשם יתברך, ואכן הרבה עדיף לא להתקשר קודם להשם יתברך בתפילה וכמו שר' חיים וויטל כותב מהאריז"ל החילוק בין אחרית הדורות לבין התנאים, ועוד שאר ענינים של חשיבות התפילה על הכל.).

אלא פירושו שנפש ר"נ בני אדם מעולם אצילות, מקבילות לאצילות, ואמנם אינם אלא תולדות זו"נ ומתחת לאצילות. וכן יש להבין ממש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (תט-תי) ז"ל ותבין שהנשמות יוצאות מבריאה. אך נשמה לנשמה דאצילות נקראת בת חורין, והיא כמעט השראת השכינה עצמה וכו' ע"ש. הרי שהרמח"ל כותב שהחלק הכי עליון של הנשמה שהיא נשמה לנשמה דאצילות הרי היא כמעט השראת השכינה – דהיינו לא ממש נכנס כלל למלכות דאצילות. 

וכן יש לראות בעוד כמה מקומות ברמח"ל, ע' בפירוש מ"א דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמ' ריח-) ז"ל והנה כאן שולטות נשמותיהם של ישראל בסוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם" [ובלקוטי מוהר"ן יז:ו דיבר מענין זה, והמה היוצרים יושבי נטעים על המלך במלאכתו, ע"ש אלא שצ"ב מש"כ שם באות ח' כותב אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות. ים – הינו המ"ם הוא ארבעה עולמות, יו"ד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות ע"ש הרי שקבע שנשמות ישראל הם למעלה אפילו מעולם אצילות, אלא שזה גופא סתירה מיניה וביה כי אז איך הוא בריה – בריאה קלה שבים, ובאמת מבאור מדברי רבינו בעצמו שאין הכוונה אלא שהם בדרגה הכי גבוה של הברואים – כמו שכתוב שם ז"ל שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה כן הנשמה וכו' עכ"ל הרי מדוייק שאכן הנשמה ודאי שייך להנבראים אלא שהוא צף למעלה כי היא חשובה ומעולה בכל הבריאה. (ויתכן שהד' עולמות שהנשמה גבוה מהם אינם אלא הד' עולמות של עשיה ויצירה, שכל אחד מהם כלול מד' עולמות. ויש לציין שבאמת בבחינת היחוד הכללי, הנשמות למרות שהם נפרדים נבראים יש להם יחוד עד אין סוף ותכלית כמבואר בכוונה הכללי שגילה הרמח"ל בספר קיצור הכוונות, ועיין שם שכתב על היכל קודש הקדשים שבעולם הבריאה: שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו אע"פ שהוא נפרד עכ"ל, והוא קצת פלא, כי בכל מקום כתב שאין שום הערכה ושיווי בין בורא לנברא. ואכן כן כתב בספר אדיר במרום וביתר ביאור (עמ' תח, מכון רמח"ל) ז"ל כי הנה הנשמות הן נקראות 'חלק אלוה ממעל', והן יותר מן המלאכים, כידוע. והן נגזרות מצד העצמות במציאותו כנ"ל, וכך הן צריכות להדבק בו, וזה סוף תענוגן. אך האמת הוא ג"כ, שבהיותן בסוד זה לא היו יכולות להיות בעלי בחירה, כי לא יפול בהן שינוי לפי מציאות זה, אלא השוואה בלא שום חילוף, כמו שיהיה לנצחיות לעתיד לבוא. ולכן הוצרך שיתפשטו במדרגה מקרית להן, שלא תהיינה שם לעולם. אך לעשות זה הוצרך שיוכן הדבר במאורות תחילה, ולכן הוצרך שיהיו המאורות מתלבשים במלאכים. ועיקר ענין זה הוא במט"ט, שנאמר בו 'כי שמי בקרבו' (שמות כג:כא). וכן מתפשט גם כן בשאר המלאכים. ואז ניתנה הנשמה תחת המלאכים, והוחק לה להיות מתלבשת בגוף, אמנם לא לקבע וכו' וכו' והנה אחר שעשתה הנשמה את שלה בגרותה זה, אז תשוב למקור העצמי בסוד העדן. ועם כל זה לא לעולם, כי אם לע"ל תהיה בסוד עדן לעולם, אך עתה איננו אלא לפרקים וכו' ע"ש כל דה"ק. והנה לפני זה הרמח"ל ביאר שני מציאות של הספירות, מציאות א' העצמי, שאינו מושג, והוא סוד עדן. ומציאות ב' הוא המצטייר לפי בחינת העין הרואה, והוא נקרא נהר והוא סוד ההשגה באמת ע"ש. והרי מבואר שהנשמות הם מבחי' מציאות א' של הספירות, ומובא שם לשונו בדרך ה' (ד:ב:יב) 'מעין המציאות האמיתי שלו ית' ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו'. ומשמע מדבריו שמה שהנשמה בחי' נפרד זה אינו אלא מקרית לזמן מסויים שהנשמות מצומצמות תחת המלאכים. ולפי זה שוב מתברר שהנשמות באמת מעלתם, בשרשם הנצחי, גבוה ממציאות ב' של הספירות. ועוד עין בספר אדיר במרום (עמ' תקיג, מכון רמח"ל) ז"ל סוד כל ענין הספירות הוא התורה, וזה ענין קידום התורה לכל. כי מה שהוקבע בנטיית הרצון (-כתר עליון, בריש ראשית כל המציאות אחר האין סוף ב"ה) היה דוקא ענין התורה, ובסודה היה הכל הולך ונעשה. והיא עצמה ענין האומה הקדושה, שנאמר בה (זוהר ח"א כד.) ישראל עלןה במחשבה, כי בסוד המחשבה הזאת (-של חו"ב שלפני הצמצום) הם נמצאו ליסוד ושורש אל כל המציאות. וזה ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם (בראשית רבה ח:ב) וכו' ע"ש, והרי להדיא ששורש ישראל הוא למעלה מעולם האצילות.

ויש להזכיר עוד נקודה שמבחינתה נשמות ישראל הם הכי מעולים, והיא שכל העולמות מתנהגים כרצונם, כמבואר בכמה מקומות, למשל באוצרות הרמח"ל עמוד רל). ועמש"כ על לקוטי מוהר"ן תורה מט.] וזה אלקי ישראל, וכל השמות הנקראים כאן אלקי ישראל מורים שהם הולכים על ענין הנשמות וכו' וכו' כך כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה, וזה "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר וכו' וכו' וזה נקרא שם, כי זה שמו של הקב"ה, שכל צורה מן הצורות האלה הגשמיות מראה אחת מן הכחות העליונים, אך לא שהם כך, אלא שהם משל אל החות ההם וכו' וכו' נמצא לפי זה כל הנבראים אינם אלא לבושים שלובשים האורות עליונים על עצמם וכו' עכ"ל.

וכן ע"ש במאמר סעודת ליל טו"ב בשבט (אוצרות רמח"ל עמוד רמא-ב, רמד) שכנסת ישראל היא עוד למטה מהשכינה.

והרמח"ל כותב בפירוש (פירוש הזוהר ריש משפטים, גנזי עמ' רעט) ז"ל והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל [!!!!!!] אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה" עכ"ל. הרי הרמח"ל כותב בפירוש שאין האדם משיג רוח הקודש מצד שורש נשמתו שהוא אצילות-אלוקות- כי אין הנשמה אלא נברא ולא בורא ח"ו, וגבוה ולמעלה שהיא בשורשו אין ערך בינה לבין הבורא אותה, ועיין שם באריכות איך שיש בחי' נשמתא דצדיק, שהוא אלקות מבחי' השכינה עצמה, והוא מחבר אל הבת יחידה, וממנו הרוח הקודש עיין שם באריכות ביאור הדבר הנפלא והנורא הזה.

וכן עיין שם (גנזי רמח"ל) במאמר סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא, רסב. ושם (עמ' רסג) מאמר סוד דמות אדם הכללי ז"ל יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר וכו' ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים, עכ"ל.

הרי מבואר שמצד שורש הנשמה, אפילו יחידה דאצילות אינה ממש אצילות אלא נברא, רק שיש בחי' נשמתא דצדיק בסוד כלת משה, שהיא התפשטות של השכינה ומתחבר להבת יחידה (ואפילו מי שאין לו אלא נשמה פחותה יכול לזכות לרוח הקודש דרך מלבושים שמתלבשים נשמות יותר גדולות בו עד היחידה, ואז מתחבר נשמתא דצדיק כמבואר שם) וממנו יש רוה"ק ונותן כח להזדווג עם השכינה גופא.

ולפי הטעות החמורה המבואר למעלה, ממילא מובן איך באים למסקנות שח"ו כל התפילות אינו שוה לחידוש אחד של תורה וכו' כידוע בשיטתיה של הנפש החיים, כי לפי הטעות החמורה הנ"ל הרי האדם בעצמו ממש בשורשו אלקות, ואילו התפילה הוא רק תשוקתו להשם. ואילו לפי האמת כל סיכוי של האדם הנברא לזכות לאלקות בעיקר אינו אלא דרך תפילה, ועוד הרי התפילה בעצמה היא השכינה.

וכן מבואר מה שהמתנגדים מאשימים את החסידים שעושים יותר מדי ענין מהצדיק ואפילו אומרים שח"ו עושים מהצדיק ע"ז, כי זה ממש בחי' כל הפוסל במומו פוסל, כי זה הטעות החמורה הנ"ל שלהם כנ"ל שהאדם בעצמו בשרש נשמתו הוא כבר אלקות ח"ו, ואדרבה רק החסידים אמונתו נכון בטוח בה' בוראם ויוצרם כי הם אינם אלא בני המקום ב"ה.

ועל כל פנים מזה מובן יותר מה שרבינו אמר ניצחתי ואנצח, כי מאחר שהשיג את היחידה ונשאר חי וקיים בעולם, אז בודאי הוא כבר שינה לגמרי את כל מהות העולם לחלוטין.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

שיר לעתיד שזה יהיה העולם הבא וכו'. עיין יחזקאל ב:י.

פעם אחד הרים ידיו עד כתפיו והורידם מכתפיו ולמטה ואמר כל [הצדיקים] הם אצלי מכאן ועד כאן, הינו מכתפיו ולמטה וכו' ע"ש.

עיין במסכת נדה (כד:) אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון וכו' וכו' ע"ש.

ערב. פעם אחת יצא מפיו הקדוש על עצמו ואמר בזו הלשון, אני סבא דסבין וכו' ע"ש. והנה לאחרונה רבים התחילו לאמר שמזה מוכח שרבינו הוא אותו סבא דסבין שדיבר עם רשב"י בזוהר (והוא היחיד שקרא לרבי שמעון, שמעון סתם וכו', עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה יג). ולא נראה לי כלל. ובתיקונים חדשים של הרמח"ל מפורש שסבא דסבין הוא אדם הראשון (ועל זה טוענים שהלוא רבינו הוא החלק מנשמת אדם שפרח ולא חטא), והוא כן קורא לרמח"ל רבי רבי, כמו כל הנשמות והמלאכים. ובעיקר מצינו בזוהר שסבא דסבין הוא כינוי לאריך אנפין, וכמבואר טעם הכינוי בספר אדיר במרום. ולכן נראה שכל נשמה שהוא מקביל לבחי' זו של אריך אנפין יהיה נקרא סבא דסבין. (וכעין זה לקמן באות תקסג, שבימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה וכו' ע"ש, ולכן בקל יש להבין שבימי רבינו הוא הנקרא סבא דסבין, ובימי רשב"י היה נשמה אחרת. וכן עיין בפירוש הרמח"ל על סבא דמשפטים (נדפס בספר גנזי רמח"ל) שמה שכתוב בזוהר שהאבות גלגולים של אדם הראשון, אין הכוונה גלגולים ממש, אלא מקבילות לאותם בחינות, עיין שם). 

רעג. שלא התחיל לעשות שום דבר בעולם קדם שידע הסוד, ע"ש. כל זה רק לענין הנהגות ועסקי העולם, אבל לענין מצות פשוט וברור שצריכים נעשה ונשמע, קודם לעשות באמונה ואחר כך זוכים לדעת הסוד (ע' למשל לקוטי מוהר"ן תורה צא).

חיי מוהר"ן רה"ע (לה): העולם סוברים שכשיבוא משיח לא ימותו, לא כן הוא אפלו משיח בעצמו גם הוא ימות, ע' בספר אדיר במרום עמ' קצז-ח שכז"ל והנה מיד בביאת המשיח יעשה תיקון א', והוא … ולכן באותו זמן יהיה חלוק בין ישראל לאומות העולם, שלישראל אין מיתה, ואומות העולם יש מיתה וכו' ע"ש. וי"ל שהרמח"ל קובע לאלו שילודו אחר ביאת משיח (אכן כמדומני שבמגילת סתרים משמע שאפילו בדורות הבאים יהיה מיתה). ועוד י"ל ואכ"מ כי אין לנו עסק בעתידות.

רפא.

(מא) שנת תקס"ט במוצאי שבת ענה ואמר אם היה בא אצלנו נשמה גדולה אף על פי כן היינו נראים כחשובים. ובאמת אינם חולקים עלי אלא צירו לעצמם איזה אדם, כמובא במקום אחר (בשיחות הר"ן קפב) וכו' וכו' והוא יושב בביתו. וכבר היה כן שהיו חולקים על אחד ובנה לו מגדל גבוה וישב בתוכו. והם היו נלחמים עליו והיו שולחים ורובים לו חצים ואש. אבל לא היו יכולים לעשות כלום.

אך שיש אבנים טובות שהם גדלים מאוירים ואדים. והיה אבן טוב שהיה גדל באויר, אך עדין לא היה לו כל השלמות לגמרי, ועל ידי שהיו רובים החצים אליו כנ"ל, על ידי זה השליכו האבן טוב ונפל על המגדל. והאבן הטוב הזה היה של חן, ותכף שנפל על המגדל אזי תכף נפלו לפניו ואמרו יחי המלך יחי המלך.

אך הנשמות קטנות כמותכם שנופלים על ידי המלחמות הם בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש", ונקרא שפיכה מחמת שעדין אין להם כל השלמות ונופלים קדם שנשלמים. אבל הנשמה גדולה הנ"ל אבן הטוב הנ"ל הבחינה של חן היו לו בשלמות. אך שאר השלמות עדין לא היו לו ועל ידי החכם נשלם: 

הרי דוקא אלו שהיו מתנגדים על רבינו, כאשר פתאום נופלים תחת השפעת החן, הן הם אלו שאומרים יחי המלך.

ועיין בהוספות אות רפו, שבנוגע למחלקת הזה רבינו אמר, "כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני."

על כל פנים, אם נגיד שהנשמה הגדולה שירד זה סבא ישראל וקבלתו את הפתק מן השמים, הרי מבואר שאף שהיה לו שלמות בענין החן עדיין היה צריך להשתלם בשאר ענינים על ידי החכם.

רצ. שמעתי מפיו הקדוש שאמר אני יכול עכשו לומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום (ברכות נח). רק שאין לי החוץ, וחצי דבר איני רוצה לומר. פרוש כי בן עזאי אמר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום חוץ מן הקרח הזה, ואמר הוא זכרונו לברכה שיש לו כח לומר זאת שהם דומין לפניו כנ"ל, רק שאין לו החוץ לומר עליו חוץ מזה והבן. גם נראה מכונתו שיש לו בזה ענין. רק שאין יכול לגמר המאמר הנ"ל בשלמות על כן אינו רוצה לאמרו: עכ"ל.

ע' בקידושין (כ. וש"נ) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא וז"ל רש"י שם: אמר אביי הריני כבן עזאי. כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר (בכורות כח.) כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה: עכ"ל. הרי אביי לא היה לו את ה"חוץ מזה" והסתפק לומר סתם שהוא כבן עזאי. וי"ל שאכן אביי באמת לא אמר דברי בן עזאי, אלא שהוא כבן עזאי, וכן הוא מה שאמר רבינו. (ועיין בערכין ל: שלאחר שאביי אמר הכי ושאלו בטעם שמקילין בפדיון עבד עברי, ודחו הטעם שנתן, ואז רב נחמן בן יצחק נתן טעם, והגמרא מסיימת, אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני, ע"כ).

וע"ע בשער הגלגולים הקדמה לד.

רצ. – בסוף ההשמטות – עם דבר אחד הצלחתי וכו' – עמש"כ בשיחות הר"ן אות קסו.

רצד. שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה, עכ"ל צ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו, עמש"כ לעיל בחיי מוהר"ן אות רסז.

שב. בהשמטות: שמעתי בשמו, שפעם אחת דברו מגדלת הרב המפרסם מוה"ר שלום זצ"ל מפארואבישט, ענה רבנו ז"ל ואמר: לעתיד לבוא יראו החלוק בין גדלתו ובין גדלת ר' שמואל איזיק ז"ל וכו' הר' יודל ור' שמואל איזיק ז"ל, ע"ש.

ויש להעיר שלקמן באות שיב, כתוב: עם הקטן שבאנשי שלומנו יהיה נעשה עמו בעולם מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים של עכשו, ע"כ. וכן באות שיד: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ. ולפ"ז לכאורה לא רק שיראו החלוק מהר' שמואל איזיק אלא אפילו מהקטן שבאנ"ש. אלא שיש להעיר שלכאורה יש קצת סתירה בין אות שיב, שכתב אפילו מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים, ואילו באות שיד, כתוב בדרך של צדיק גדול. ומבואר הדבר שיש בזה הרבה חילוקים ובחינות. ולכן י"ל דוקא כיוון בר' שמואל איזיק שהיה לו כבר איזה עבודה בדומה לה"ר שלום, עליו אמר רבינו שנראה החילוק. [ועיין במסכת ברכות (ט:) שיש ענין לראות מלכי עכו"ם כדי שיכיר ההבדל ביניהם למלכי ישראל, והרי אפילו הפחות שביהודים מעולה הרבה ממלך עכו"ם, ומברך שלא עשני גוי, ומכוון אפילו על הגוי הכי מעולה ומרומם, אלא ע"כ שיש ענין להכיר בענין המלכות של מלכים].

וכן עיין לקמן אות תקיח ז"ל שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו'. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל ע"ש. הרי שי"ל שרבינו דוקא תפס אנשים שקנו מקומם כצדיקים גמורים ולא רק זמני לעתים.

ד”ש: 'אני עושה תשובה בשבילכם' – ע' יומא (פו:) תניא היה ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו, ע"כ. ובספר חרדים (סז.) כתב הטעם ז"ל 'כי גורם שכלן יהרהרו בתשובה' ע"ש (וע' 1070), וע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה סו – הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל ע”ש. ובספר חסד לאברהם (פרשת נשא ד"ה איש) כתב שהצדיקים אף על פי שאינם חוטאים מכל מקום עושין תשובה עבור בני ישראל, כי מחמת שהמה כוללים עצמם עם בני ישראל בתשובה על ידי זה נמחל לכל בני ישראל, וזה פירוש הפסוק (שופטים ד:ה) והיא יושבת תחת תמר דבורה וכו'.

והנה יש לחקור בזה התשובה בכמה אופנים, למשל איתא בברכות (יט.) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה ע"ש. ולפי זה מי שרבינו הבטיח שיעשה תשובה עבורו, בודאי הוא בחזקת שעשה כבר עבורו את התשובה (והרי גם את העבירה רבינו כבר חשך ממנו את הידים והרגלים...). אלא שרבינו כבר צוה לא להרהר על אף יהודי.

שיא. אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג, ע"כ. עיין לעיל אות פה, המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

שיב. עמש"כ אות שב.

ואגב פה ארשום נקודה חשובה במעלת חסידי ברסלב אפילו על אדמו"ר חשובים.

סיפר על ר' ישראל קרדונר ז"ל "רבי ישראל (קרדונר) עליו השלום, הוא התחיל לשתות בבית ורקד בבית... ואני (סבא) ראיתי שבכל רגע שעובר יותר... הוא יוצא מן העולם... לעולם אחר..."

והנה מובא שהדברי חיים מצאנז קודם שהתחיל לשתות בפורים הוא פנה להשם ויתברך ואמר (ואני כותב מזכרוני הקלוש רק תמצית הענין) גלוי וידוע לפניך גודל צחות ויוקר המוחין שיש לי עכשיו והנני הולך לאבדן בשתית יין כדי לקיים המצוה וכו'.

הרי שהדברי חיים היה שותה במסירת נפש, כי השתיה היה מאבד את המוחין של גדלות שהיה לו.

ואילו ר' ישראל קרדונר בשתית היין היה רק עולה מעלה מעלה!

שיד. עמש"כ אות שב.

שיט. רבינו אמר שהוא יעשה אותנו כתות כתות, יש בזה רמז על הפתק הקדוש, כי מה שרבינו אמר כתות יכול להיות כטות, דהיינו פעמים כט -- נח, כפול עשר (כטות כטות, אז בראשונה רק כופלים את המספר, ובשני כופלים פי עשר, כי כולם בחכמה עשית - י' ספירות) = פתק!

עיין במסכת ברכות (סג:) הסכת (-ושמע ישראל – דברים כז:ט) עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדר' יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיה ג:לו) חרב אל הבדים ונאלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד מעוסקים בתורה, ולא עוד מ שטפשים וכו' ע"ש.

וזה המילה, הסכת, מלשון כסות, שכבר מבואר אצלנו שהוא בחי' תיקון הברית, כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

של: 'אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, עם כן לא היה צריך אותך' – הביטוי הזה שאז הש"י היה עובד את עצמו, מצאנו בס' אמתחת בנימין (על קהלת בפסוק וזרח השמש, והובא בספר בעל שם טוב א'קג, ושם ציינו לע"ע א'תרז-א'תרח, ובאות תתפט).

אם הקב"ה היה רוצה שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך ע"ש.

כעין זה תמצא ברמח"ל בספר דעת תבונות ח"ב אות ס: שכדי שיהיה הכח הזה לנברא הזה, צריך שיהיה לו הבחירה, מצד מה שיהיה לו כח להחזיק המניעה ההיא גם כן. שאם לא כן, אם ירצה בכך (-להסיר את המניעה), לא היה נקרא שיהיה הנברא מסיר המניעה, אלא שרצונו יתברך עצמו היה מסיר המניעה. ואז היה הכל אחד – אם לא היה משים אפילו מתחילה את המניעה הזאת ע"ש.

וע"ע באדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' רצ) ז"ל הב"ה רצה להיות נלחם דוקא, כדי שיתוקנו כל הדברים במדרגותיהם. כי מה שנעשה בדרך נס שלא כסדר הבריאה, לא יוכל לתקן תיקון גמור, אלא לפי שעה, כדי שאחר כך יעשה התיקון הגמור. אבל התיקון הגמור הוא, שכל המדרגה ומדרגה לפי ענין מציאותה טבעה תתוקן היטב, עכ"ל.

שלב. אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים. לכאורה יש שני דרכים לפרש את זה, א' שרבינו הקדוש עובד ופועל לטהר את עם ישראל על ידי כל מיני תיקונים שהוא עושה. ואכן יש לפרש שהכוונה כמו טהרה במקוה ממש. וע' בערך הרמח"ל שכתב לשון מעין זה על המקוה. ויש להעיר שמצינו שבבית המקדש הים של שלמה היה עומד על י"ב פרות כנגד י"ב שבטי ישראל, הרי שיש דרך טהרה דרך שורש נשמות ישראל.

והנה זה שרבינו מטהר מכל הכתמים, כל, זה הכמות, וגם באיכות, שמטהר לגמרי בשורשו, וגם במהירות, כמו התיקון הכללי שיסד, שתוך כמה דקות ספורות עבר הכתם. ואכן רבינו נולד בשנת תקל"ב, ושנתיים אחר כך גילו חומר הנקיון החזקה של קלור chlorine bleach, כי עד אז היה להם איזה סוג חומר שלקח חדשים של עיבוד, ושנתיים אחר לידת רבינו כבר היה להם חומר חזק כזה שמיד מנקה נקיון חזק. 

(והנה עוד חומר גילו – hydrogen peroxide, בשנת תקפ"ח, והתחילו לנקות איתו עד שנת תרמ"ב, אבל לא יצא לשימוש עולמי עד שנות תר"צ-. והנה סבא ישראל היה מפליג במספר שנות חייו, כי לכאורה לידתו היה בשנת תרנ"ז ונפטר בשנת תשנ"ה, שזה שנתיים פחות ממאה שנים, אך נשמע מסבא ישראל כמה פעמים הפלגות, והשם יודע כוונתו, ואכן נוכל להבין מזה שחייו שייכים לשנים הקדומים, וקבלת הפתק היתה בשנת תרפ"ב, והוא עוד גילוי יותר חזק ויותר מהר לנקיון). 

שמב. 'אמר בדברי רבותינו זכרונם לברכה מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו, כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא, ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלמוד והתורה שלו, וכפי אותה ההתחלה מזה המקרא כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו וכו' אבל וכו' יכול להתחיל מכל מקום וכו', עכ"ל.

כי 'פתח' שהוא באמת לשון רבותינו ז"ל בתלמוד ובזוהר הרבה – פתח רבי פלוני, 'פתח' עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי פתח יפתח מכל מקום.

שמג. ובאמת חדושים של גמרא פרוש (רש"י ו) תוספות הם קלים מאד וצריך להיות בקי בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, עכ"ל. 

קשה דקי"ל דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות (רש"י מסכת שבת קלב. ד"ה עקיבא עצם כשעורה הלכה). ואולי הכוונה שעל ידי בקיאות בהי"ג מדות יכולים להבין ולברר את התורה שבעל פה ממקורו.

שסג. קודם שנתקרבתי וכו' שיתקרב אליו איש וכו' ואז היה יכול לבאר כתבי האר"י ז"ל עד שאפלו נערים יודעי ספר היו יכולין ללמד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל, עכ"ל. והמשמעות שזה התקיים עם התקרבותו של רבי נתן.

והנה עיין במכתב שכ' רבי אברהם קליסקר לבעל התניא (אגרות חסידים לארץ ישראל, מכתב סד) ז"ל לא מצאתי קורת רוח ממה דעייל כת"ה בחמה דנרתקה, דהיינו להלביש דברי הרה"ק ממעזריטש שהן המה דברי הרה"ק הבעש"ט בתוך דברי קדוש האר"י ז"ל. הגם שהגם שהכל הולך אל מקום א', לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובפרט מפני הסכנה שבעוונותינו הרבים שהגשם יורד ונוקב ולא אכשור דרא, אשר על כן ותבחר לשון ערומים וממילא אתגליין ולהבינו דרכי היראה והאהבה וכו' עיין שם. אכן מדברי רבינו כאן, וכן ממה שאמר על תורה ו' (חיי מוהר"ן אות ב) תאמרו לי איך מרמז בהתורה הנ"ל כל הכונות של אלול, וכן עוד כמה דוגמאות כאלו, מוכח שכבר יכולים לפרש את דברי רבינו על פי כתבי האר"י.

שסד. פעם אחת דברתי עמו מענין קבלת האר"י ז"ל, ואמר שקבלת האריז"ל הוא לגמרי אחד עם קבלה שחבר מורנו הרב משה קורדובירו ז"ל. אחר כך איזה שנים שוב נזדמן שדברתי עמו מענין הקבלה שגלה הארי"ז ז"ל, ואמר שהקבלה שלו היא רחוק ונשגב מאד מהקבלה של בעל הפרדס ז"ל. ועמדתי מרעיד ושאלתי אותו באימה, הלא שמעתי מפיכם פעם אחד שבאמת הכל אחד. השיב, מסתמא אם אמרתי כך ידעתי מה שאמרתי. והדברים סתומים וחתומים לכאורה. אך מי שיש לו לב להבין יכול להבין מרחוק שהכל נון ודבריו חיים וקימים והכל אמת ויציב ונכון וקים וישר. כי באמת בודאי הכל אחד בפנימיות האמונה באמת לאמתו. אך עף על פי כן דרכי התגלות הסודות של האריז"ל הוא רחוק ונשגב מאד מדרכי הפרדס, אף על פי שבאמת לאמתו הכל אחד. ואי אפשר להאריך בענין זה כי כבוד אלקים הסתר דב ר והמשכילים יבינו, עכ"ל.

בענין החילוק בין הרמ"ק להאריז"ל. עיין קל"ח פתחי חכמה, פתח יז. ומאמר הויכוח אותיות פג-ד. ומן הסתם רבי נתן לא היה לא גישה לכתבי הרמח"ל. ויתכן שאפילו אם היה לו, היה משאיר את הדברים סתומים, ואכמ"ל. ומכאן רואים שהרמח"ל יש לו מקום חשוב למלאות הרבה מהסתימות שרבינו השאיר, ואכמ"ל.

חיי מוהר"ן שע: אבל נתן יש לו חלק גדול יותר וכו' שאם לא היה הוא לא היה לכם אפלו עלה אחד מהספר, ע"ש. יש רמז לזה במשנה באיזה מקומן שאומרים בשחרית, 'אם לא נתן – לא עכב', דהינו כל התורות שגילה רבינו לא היו נשארים לנו להתעכב.

שעא (לג): אמר לי האתה תהיה במרה שחורה? אתה מחיב להיות בשמחה תמיד [בפרוש אמר לי כן] ("דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין"), עכ"ל.

והנה צע"ג אצלי איך תרגם מהיידיש "משנה פרייליך" להיות בשמחה תמיד, לכאורה צריך להיות משונה שמח.

ועוד צע"ק על הדיבור, כי מצינו כמה וכמה פעמים שרבינו צוה להיות בשמחה, אבל בשום מקום לא השתמש בלשון חובה, רק שמצוה ועצה וראוי וכדומה.

חיי מוהר"ן שעד – נסיעתו לארץ ישראל לו – עיין בזה בלקוטי מוהר"ן תנינא קב.

שמעתי בשמו שאמר שכל ההשגות הגבוהות שהוא משיג אינם חושבים אצלו כל כך, רק העקר כשזוכה להכניס איזה דבור בתוך העולם וכו' ע"ש.

אולי יש בזה מה שמבואר מהאריז"ל שעליה הששי לתורה היא המעולה מכולם כי הוא בסוד יסוד שהוא מגולה, והשלישי שני לו, כי הוא בסוד תפארת שבו ב' שלישים מגולים. וכל שאר טפלים אליהם. וכן מצינו בעוד מקומות יתרון החסדים המגולים מעל המכוסים.

תב. יש מדרגות שאי אפשר להשיג כי אם על ידי מחלקת, וביאר שם שזה כמו המים שמרים את העץ. ויתכן בזה, כי רבינו אמר שהשיג תכלית יחידה שביחידה, וכבר הקשינו על זה שהרי בזוהר הקודש כתוב שעולם הזה אי אפשר סתם להכיל היחידה, ולכן חנוך הסתלק. ועל כרחך צריכים לומר שרבינו היה יכול להלביש ולהסתיר את עצמו, וכל עוד שרוצים להשיג בדרגות ובחינות כאלו שהם בתכלית יחוד השם כאשר העולם עדיין לא ראוי, אי אפשר אלא כאשר מוקף במריבה ומחלקת בחי' פירוד, חושך וענן סביבו, ועל ידי זה נותן את האפשרות שהעולם ישאר כהוויתו ולא יעכב אותו להשיג את תכלית היחוד.

ועוד נראה כי השמים הוא אש ומים שני הפכים, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה פ בענין יוסף ובחי' שלום שהוא התחברות החסדים וגבורות, אלא שצריכים מסירות נפש כדי להשיג את זה כמבואר שם, אכן כן הוא המציאות שזה שני הפכים ביחד. ולכן העובד את השם שצריך להגיע לזה בודאי ימצא את עצמו בתוך מחלקת, אלא שמצד העובד יהיה בשלום עם זה. וכן יש לעיין בתורה נו שרבינו גילה שהדעת והשלום הכי גבוה הוא במחלקת לשם שמים, ושם מדובר כאשר שני הצדדים הם לשם שמים, אכן י"ל שאפילו אם רק צד אחד הוא לשם שמים, לזה הצד יהיה לו דעת גבוה ושלום, וצ"ע.

תג. כל ענין שלי הוא רק ראש השנה, ע"ש. שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. ראש השנה זה נ נח.

תי: ... אשר כל ההקדמות שלהם לקחו מאריסטו היון ימח שמו ונמח זכו, ושאר האפיקורסים המפרסמים שהיו קצתם קדם חכמי התלמוד וקצתם בימיהם... וכל מקום שזכרו רבותינו ז"ל אפיקורס, כונתם על מי שנמשך לדרכיהם ולסברותיהם. אשר על כן גם שאר רשעים גמורים שיש להם כפירה כל שהוא נקרא גם כן אפיקורוס, כי תולין הקלקלה במקלקל. כי היה פילוסוף אחד ששמו הרע היה אפיקורוס כשמו כן הוא ימח שמו וזכרו, ודעתו הרעה מפרסם בספריהם הרעים, עכ"ל.

והנה בפרשת דברים (ג:יד) כתיב יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב עד גבול הגשורי והמעכתי - ותרגם אונלקוס והמעכתי - ואפקירוס. והנה בפרשת אמור (כב:כד) אונקלוס תרגם ומעוך - ודי מריס. והיה נראה בזה שהשם האמיתי של המעכתי היה אפקירוס (כמו שמצינו למשל שאונקלס מתרגם כל פעם צוען מצרים - טנס דמצרים - עיין במדבר יג:כב), ואם כן האיש הזה שפירוש שמו הוא מעיכה וכתישה (ובפרט בביצים רחמנא ליצלן מפגמי הברית כאלו), היה חי עוד הרבה לפני תקופת חז"ל (וכן בהרבה מקומות בתנ"ך התרגום של המעכתי הוא אפקירוס, אכן בסוף פרשת וירא, ראומה פילגש נחור הולידה את מעכה, ושם התרגום הוא מעכה, הרי שזה היה שמו העצם). ואולי אחר כך בזמן תקופת חז"ל היה עוד אחד שהיה נקרא על שמו, וכשמו כן הוא שהיה פגום בברית קודש. אכן קצת קשה בכלל על דברי רבי נתן, כי מאחר שרואים שכן הוא פירוש המילה של אפיקורס, מנא ליה להוקים שהיה איש אחד בשם זה ועל שמו חז"ל קראו כל הכופרים, אולי חז"ל קראו כל האפקירוסים בשם זה כי מתאים להם מאד, ולאו דוקא שהיה אחד אב לכולם. וצריך לומר שמסורה בידו היתה.

(ועיין במסכת נדה (מח:) אפקריסותן, פרש"י מעפורת, והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת ע"כ)

תיא. גם שמעתי מפיו הקדוש שכשעוסקים בספרים אלו הוא כמו מי שהולך במדבר שמם שאין לו עם מי לפגע, כך כשנכנסין בספרים אלו הנ"ל אין מוצאין בהם דבר קדשה, והוא כמו הולך במדבר שמם שאין מוצאין עם מי לפגע, ע"כ.

עיין בתהלים פרק מג, כי אתה אלקי מעוזי למה זנחתני למה קדר אתהלך בלחץ אויב, ובתרגום: למה חקיר איזיל, הרי שתרגם את ההליכה הקדרה שהוא בחי' הליכה בחקירה.

תיב. וזה שהוא ז"ל בעצמו היה מעין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל במדבר שהוא מקום הס"א. ואיתא בזהר הקדוש (שמות קנז.) שבשביל זה הלכו ישראל במדבר, כי הם דרכו על הס"א בהליכתם שם. ובכונה זו הוא מעין בהם בספרים אלו שהם בחינת מדבר, והבן, ע"ש.

עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' תצא, שגילה מהות וגנות חכמה חיצוניות, וכתב ז"ל ואת מאן דאשתדל בהו דאתמר בה לא תלמד לעשות (דברים יח:ט) אבל אתה למד וכו' (שבת עה.). דדא מאן דאשתדל בהו לתפסא בהו ס"מ ונוקבא ככלבין דמתפסן בשלשלאה דעל צואריהון. ודא מאן דלא נטיל רגלוי מאוריתא, אלא קביע בה ודאי, ותב ותפס באלין כלבין. אבל מאן דאתפי אבתריהו ושביק אוריתא, אשתביק מסטר קדישא לגמרי, עכ"ל.

תטז. פעם אחת דברנו עמו וגלה לנו שיש מופת על חדוש העולם, כי אם לא כן חס ושלום היכן היה מקום להחזיק את כל באי עולם וכו' ע"ש. לעולם לא הבנתי ההוכחות האלו, כי לטענה הא' יש לומר שהרגו זה את זה במלחמות או מגפות וכדומה. והטענה הב' הלוא הבני אדם באו מן הארץ והאדמה עצמה, אז במיתתם הם לא מוסיפים כלום ממה שהיה, ואדרבה, הרי שאכלו מפרי האדמה כל חייהם וחסרו ממנה. ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מהשבעה בעטלירס, יום חמישי שאחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי יש לו חתיכת מדינה שהיא מוציאה פרות הרבה, ואחר כך כשמחשבין את הפרות שהוציאה המדינה, רואין שהמדינה אינה מחזקת מקום כל כך כמו הפרות, כי אין בה מקום כל כך להחזיק כל כך פרות, נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרבה, ע"ש. הרי שמן הטבע לא יוציא הארץ יותר ממה שיכול להחזיק. אכן על זה י"ל שזה רק לשנה אחת, אבל בכל שנה יתוסף.

תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין (יג: - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין, ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה. 

תלד. מה שהיה יכול לעשות מיד עשה תכף וכו' ע"ש. כעין זה יש להביא סמוכין ממה שמצינו בגמרא (בכורות יג.) שדבר שיש לו רק קצת הלכות מביאים אותו מיד, כדי שאחר כך ימשיכו באריכות במה שיש להאריך.

תלד: ואמר אם היה אפשר לגמר כתיבת ספר האלף בית ביום אחד הייתי חפץ מאד בזה, ע"כ. וי"ל כמו שמובא כמה פעמים בספרי רבינו כי היום הוא המידה, כמו שכתוב ומדת ימי (תהלים לט, לקוטי מוהר"ן לג, נו), ולכן ראוי היה ליכתב כל ספר המדות ביום אחד. ופעם באומן חלקו את הספר לכמה חברים שכל אחד יכתבו חלק כדי שכל הספר יהיה כתוב ביום אחד, לקיים חפצו של רבינו. וכן מדת, שהיא מילת מדה סמוכה ל'ימי", מדה של ימי, “מדה" ע"ה בגמטריא נ, "ימי" בגמטריא נח עם האותיות (נחמ בגמטריא זמן, נחמ שנית, ע' דבה”י א:יב:כג – לעת יום ביום, ודניאל ז:יב זמן ועידן, בחינת (קהלת ג) לכל זמן ועת, ן מאומן בגמטריא מקום ע”ה). כי באמת נ נח הוא הדרך לזכות "להמדות" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מעלת התבודדות

תלו:

כשהודיע לי רבנו ז"ל ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו דברתי עמו, הלא האדם הוא בעל בחירה. ולא השיב לי בפרוש רק כלאחר יד, כאומר אף על פי כן. כלומר אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות, אף על פי כן צריכין לנהג כך. ואנכי לא יכלתי לשאל יותר כי ידעתי כי קשיא זו יכולין להקשות גם על כל התפלות וכו' ע"ש.

ולכאורה אינו קושיא כל עיקר, כי התפלה הוא חלק מהבחירה [ואדרבה עיקר הבחירה הוא התפלה, וכמו שכבר פרסמתי לשון הרמח"ל בדעת תבונות ח"ב אות ז: אין הבחירה אלא לבחור לבקש הטוב מן הקב"ה או שלא לבקש אותו] – דהיינו כן להתפלל או לא להתפלל, ובכמות ואיכות התפילה, כמה כוונה ולב ובכיה וכו', וכולי האי ואולי האדם זוכה להנצל משקר והבל של העולם הזה ולעלות מעלה מעלה בהכרת האמת של מציאות התורה הקדושה. וזה הבחירה של האדם לעשות את זה, ועם כל הלב ונפש.

ולכאורה הקושיא הוא רק לפי עוצם הגלות שנסתר מדעת האדם יסוד התפלה, והרי הם נאבקים יום יום לעשות איך שהוא רצון השם במיטב יכולתם כפי מיעוט שכלם, ולכן כאשר שומעים שעל ידי תפילה יכולים לנצח, הרי זה פליאה גדולה, שלכאורה זה ביטול כל מאבק הבחירה. אכן האמת הוא פשוט כנ"ל, שיסוד התפילה הוא רק ההתחלה, שמשם מתחילה עיקר המאבק של הבחירה. שהשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד מלכותו.

ובאמת כעין מש"כ כבר מבואר בספרי ברסלב, ע"ש.

שוב ראיתי בספר שערי אורה, פרק י' על הכתר ועת רצון, נזהר מהשאלה זו. והרמח"ל ממש יישב הענין בספר אדיר במרום (עמ' שמא, מכון רמח"ל) ז"ל כי הוצרך שיהיה חוק זה שיתגלה לפעמים סוף הרצון להתגבר בכחו, עד שלפי הסדרים האלה סוף סוף ישוב כל הרע לטוב. ואל תקשה שאם כן אין תיקון הבחירה שלם, יען הוא נצרך סוף סוף לחסד ולכחו. כי האמת הוא שעם כל זה אין דבר בחסד, אלא שהמאציל ית"ש הכין כבר מצוות שכחם יהיה לגלות הנהגת א"א בזמן הצריך (כמבואר בשערי אורה הנ"ל). ונמצא שגילוי א"א לא יהיה בחסד, אלא שהמעשה עצמו הוא כמו חסד, דהיינו שאינו לפי ההכנה, אלא בתגברות כח סוף הרצון, והבן היטב, עכ"ל. 

עבודת השם

תמו: 'חזרתי ושאלתי אותו הלא יש גלגולים, ואולי יצטרך לו להתגלגל עוד פעם אחת בזה העולם, ואם כן מה פעל במה שנפטר עכשו מצרות עולם הזה. השיב, אם ירצה יוכל להתעקש ולטען שם שאינו רוצה בשום אפן להתגלגל וילך עוד הפעם בזה העולם. שאלתי אותו וכי יועיל זה מה שלא ירצה להתגלגל. השיב, בודאי יועיל אם יתעקש ויטען עשו עמי וכו' עכ"ל.

והנה הדבר תמוה, שהגם שהמת יוכל להתעקש ולטען, אבל מנא ידיע ליה להמת שיכול להתעקש, כי הלוא רואים פה איך שרבי נתן כותב "ולקחתי זאת בדעתי היטב וקשרתי אותו במחי לזכר זאת היטב היטב אולי אזכה לזכר זאת בעלמא דאתי לטען כך ...” הרי שלא פשוט בכלל שהמת יזכה ידע לטעון כך, אז מה התשובה של רבינו. אם לא שנדחוק שרבינו היה נותן את העצה הזו להמת.

אכן יותר נראה שרבינו רק תירץ כן ליתן את העצה לרבי נתן, דבאמת הקושיא מעיקרא כבר מתורץ בכתבי אר"י בשער הגלגולים (הקדמה ד) ז"ל ויש בזה מקום שאלה, כי כפי הנראה לכאורה, שיותר טובה הוא ליכנס לגיהנם (צע"ק כי מהרח"ו כותב כמה פעמים -ומהם בהקדמה ט- שתלמיד חכם אינו יכול ללכת לגיהנם וע"כ חייב להתגלגל) למרק תכף כל עונותיו, ולא לחזור בכמה גלגולים. והנלע"ד חיים לתרץ, כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעים, וירבה בעבירות על הזכיות, ולכן בראותיו שכבר השלים אותם המצות המועטות המוכרחות לו כפי שרש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגיהנם, ומתמרקין עונותיו, ונשארים זכיותיו שלימים, כי חפץ חסד הוא. אמנם הצדיק שעונותיו מועטים מזכיותיו, הם מתמרקים על ידי כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכיותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא ע"ד מ"ש רז"ל (מכות כג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, עכ"ל. הרי מבואר שצדיק אין לו מה לדאוג בחזרה לעולם, שהוא קרוב לשכר. ואילו הרשע בין כך ובין כך השי"ת נותן לו כעצת רבינו שמורידו מיד לגיהנם. אכן רבינו נתן את העצה אפילו לצדיק כמו רבי נתן, כי ידוע שרבינו מובטח מהשי"ת שכל אנשיו מקבלים תיקונם מושלם בעולם הזה, ועל כן אין כדאי להם לירד שוב בגלגול, ודו"ק.

וע' בשער הגלגולים (הקדמה ח) שכז"ל הנשמות יתגלגלו לכמה סבות: הראשונה הוא לפי שעבר על איזו עבירה מעבירות שבתורה, ובא לתקן. הב' הוא, לתקן איזו מצוה שחסר ממנו. השלישית היא, שבא לצורך אחרים להדריכם ולתקנם. והנה הראשונה היא קרוב לחטא, כיון שבתחלה חטא. והב' הוא רחוק מלחטא. והשלישית ודאי שלא יחטא, ע"כ. ובהקדמה יא (סוד"ה ודע כי האדם) כתב שמי שמתגלגל מפני חוסר מצוה שהיה יכול לקיימם אפשר שיחטא ויבואו על ידו עבירות רבות, ע"כ. וע"ש שיכולים להשלים מצוה על ידי עיבור. ואכמ"ל.

בזה שרבי נתן התחזק לזכור את העצה הזו, מבואר שהיה בטוח שזה יכול לקרה לו, שיצטרך לבוא בגלגול להשלים צלמו. וקשה שהרי מובא (מכתבי שמואל ב:יט) שרבינו ז"ל אמר, פעלתי אצל השם יתברך שלא יקח מהעולם מאנשי קודם שיסיימו עבודתם, ע"כ. וא"כ לכאורה לא יחסר להם שום אבר. ואולי רבינו עוד לא פעל או גילה את זה שלא יקחו מאנשיו טרם פקידתם. ועוד י"ל ואכמ"ל. 

תמז. משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו ששמעתי בשם רבי יודל, ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמוד 148) מובא בשם הנועם אלימלך ז"ל הסבה שכל האנשים צועקים אלי, ושוטחים לפני את בקשותיהם, האחד מבקש רפואה לבנו החולה, והשני מבקש פרנסה, היא מפני שחטאתי, והכרעתי את כל העולם לכף חובה, לכן צועקים אלי: ,מלך, תן פרנסה', ,מלך, תן בנים', מפני שדברים אלו נלקחו מאתנו בגללך, ואתה גרמת שהם יחסרו לנו, עכ"ל.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול עכ"ל. פה רבינו הדגיש את העשה טוב. והנה יתכן שזה כולל גם כן סור מרע, שהוא גם כן מהעסק של עבודתו יתברך, וממילא כל הרע שבו יתבטל ויפול. אבל לכאורה יותר נראה שרבינו הדגיש את העשה טוב לחלוטין, וממילא יזכה לא רק לסור מרע ולהסיר כל הרע, וצריך עיון.

ע' לעיל אות רלח, שרבינו אמר לאמו שהענין שלו הוא סור מרע. ואפילו אם ניקח את הצד השני הנ"ל שרבינו אמר שהעיקר הוא עשה טוב וממילא יזכה גם להיות סור מרע, נוכל לומר שכך רבינו הקדוש הדריך לאחרים, אבל הוא בעצמו לקח בעיקר את הסור מרע. וכן מצינו למשל לגבי שברון לב, שרבינו לקח את זה לעצמו, ואילו לאחרים הזהיר אותם לא ללכת דרכו.

והנה עיין בספר אדיר במרום (עו-) שגילה שהעיקר  הוא להקדים הסור מרע ורק אחר כך עשה טוב. רק לפני החטא היה להיפוך. וצריכים למימר שעכשיו הבעש"ט (הבאתי המ"מ לעיל רלח) ורבינו החזירו את זה.

שוב מצאתי במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים (עמ' ריח) שכז"ל הנה ידוע פי' הפסוק שבהמשכת אלהות בעשיית הטוב ממילא יתפרדו כל פועלי און. והגם דכתיב סור מרע תחילה, ואחר כך ועשה טוב, ידוע שיש ב' מיני רע, הא' רע גמור, עבירות וחטאים דאורייתא ודרבנן, צריך לשוב מהם בחרטה ועזיבה גמורה וחלוטה טרם הכנסו לעבודת השם יתברך, ומבלעדי החרטה והעזיבה לא תהי' שום התחלה בעבודת ה' כאמור, ולרשע אמר אלקים וגו', אבל הרע שבטבע במדות ודומיהן שאינם באים לידי מעשה אינם מחיצה מפסקת כל כך שלא יוכל להתחיל בעבודת ה' קודם שיהפכם לקדושה, אלא מחמת המשכת אלהות בעשות הטוב ממלא נופלים ויתפרדו כל פועלי האון, עכ"ל.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת, וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך איז הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול "דוא טוא אין יודישקייט, גטס וועט בלייבן או שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן, ע"כ.

עין במסכת תמיד (כח.) תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעול םנחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ( משלי כד:כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. והמפרש (במקום רש"י) כז"ל עליהם תבא ברכת טוב, טובה וברכה באה לעולם, כשטובה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם, עכ"ל.

תמח. שפעם אחת היה בדרך והתפלל שחרית ונפל על פניו וכו'. שמעתי, משמע מכאן שאפילו חוץ מבית הכנסת נפל על פניו. ועמש"כ בפנים סוף ערך תיקון הראש והסוף

תנג. אמר, כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה, עכ"ל.

יש להעיר שהלוא רבינו אמר שהבחירה כבר בידו. ועוד יש להעיר שהרי מצינו במשה רבינו שלא ינק מהנשים מצריות כי פה העתידה לדבר עם השכינה, וכבר הערנו בזה במקום אחר שלכאורה מזה מוכרח שגם המשיח לא יהיה בעל תשובה עם עבירות חמורות כאלו. אם לא נדחיק, שרק עד מדרגת חיה יש את העיכוב, אבל במדרגת יחידה כבר הכל בתכלית היחוד, וצ"ע.

ועוד יש להעיר מהגמרא (שבת קיח:) והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו? אמרו להו: מימי לא נתסכלתי במילה שלי, ברבי, מילתא אחריתי הוה ביה (-אולי הכוונה בניתוסף למידה הנ"ל שהיה נמצא גם אצל רבי יוסי), שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עכ"ל. ויש להעיר שבשלמא כמה לשונות של התפארות שם וכמה מקומות "מימי" הכוונה כפשוטו שזכו שאף פעם נכשלו בזה, אבל כאשר אמרו שהטעם שזכו, בגלל שבימי, האם זאת אומרת שאם נכשלו פעם אחת לא היו זוכים לזה, אפילו שעשו תשובה והכל? ואם כן כמו כן אצל רבינו הקדוש – רבי נחמן, אם חס ושלום היה חוטא, אפילו שהיה עושה תשובה והיה כמקדם, אבל לא היה עומד באותו תואר וזכות (אם לא שנדחיק כנ"ל שיש תשובה בדרגה של יחידה שמתקן בשורש לגמרי), וצריך עיון.

תנה. מבואר שהצדיקים אמיתים עושים ישועות גדולות דרך נס בלי שידעו שזה בא מהם, ובאים המפרסמים של שקר ומראים שכאילו הם עשו את הנס והישועה.

ומעניין שאהרן פץ ז"ל סיפר (סרט 1 נסיעה ב' לאמריקה 1) איך שהתחילו להפיץ קמיעות נ נח באמריקה, שבאו לביתו של איש אחד שהיה משותק ר"ל, וסבא אמר למאיר ימיני לכתוב עבורו קמיע ושיגידו נ נח נחמ נחמן מאומן עד שיקום בריא, וכך עשו, והיו אומרים נ נח ומצוים אותו לקום, וכבר ראו שרגליו התחילו לנדד, והיו בהלם ואמרו זה לזה אם ככה זה עובד וכו', ובא אשתו של המשותק ואמרה, לא, אם הוא יקום בריא זה לא מהפתק זה מהרבי יואל מסטמר, והם אמרו, אם ככה זה, אין לנו עסק פה, ועזבו. ולכאורה לפי דברי רבינו כאן, העיקר שהיה להם לרפאות הבן אדם, יהיה מה שיהיה, אפילו אם העולם יחזיק בשקר.

תנז. החלום ופתרונו על נפילת השניים, עמש"כ במסכת נדה דף סה..

חיי מוהר"ן תעט (שלא להתעקש וכו' אות לו) אמר שעל ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד וכו' למשיחו וכו' למי שמשיח ומספר מזה ע"ש. וסיפור השלם של דיבור זה נמצא באבניה ברזל (סעיף נג, שיח שרפי קודש א-תקמח) מעשה מבת רבנו ז"ל וכו' היתה חולה מאד וכו' ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל וכו' ועושה חסד – השם יתברך עושה חסד למשיחו, למי שמשיח ומספר מהם לדוד ולזרעו עד עולם, זהו רבנו ויוצאי חלצו, שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום. וספר לה אז רבנו ז”ל מעשה מהרב המהרש”א, ונתרפאה, ע”כ. הרי שרבינו חידש עוד יותר מהבעש"ט שהחסד ימשך להמספר והמשיח בעצמו, ולא רק להשומעים שהם מזרע דוד.

והנה מצאתי בספר אהל יששכר (על האדמו"ר ישכר דוב בעריש הכהן מוואלבארז – ובספר מביאים כמה פעמים דיבורים מרבינו. ורואים שהיה נשפע מברסלב, למשל ע' שם בסדר הזמנים, נחמת ציון וירושלים שאלה רביעית, שמפרש איך שהתמיד על השגות הקודמות שתמיד באים להשגות יותר גדולות וצריכים לעשות תשובה וכו' וזה הענין מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה ו'. עמ' נט-ס) שפעם היה חולה, וביקש לשמוע סיפורי צדיקים וכו' והלה החל לספר מעשי הבעש"ט זי"ע, ותך כדי הסיפורים ניכר היה בהאדמו"ר שחלה הטבה רבה במצבו, וכשהוקל לו סח לסובבים אותו: דעו לכם כי נתגלה לי משמים (ספר חיי מוהר"ן?!!) אשר הסיפור בשבחו של הבעש"ט הוא סגולה לישועה, שבחי הבעש"ט הוא החלק השני של תהלים ועצתי אמונה לכל הדורות כשיחלה חלילה אדם מישראל הרי אם יוכל הוא עצמו לקרוא את סיפורי הצדיקים מה טוב, ואם לאו יקריאו לפניו פרק בבקר ופרק בערב, וכך גם קיימו אצל האדמו"ר ועד שהחלים לגמרי היו קוראים בכל יום באזניו מ"שבחי הבעש"ט" “קהל חסידים" ועוד, ע"ש.

הרי האדמו"ר הנ"ל פירש עוד שועושה חסד למשיחו, המשיח מהבעש"ט שהוא בחי' משיח.

 

תפב (לט) פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו'. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס, והלא אף על פי כן בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא זכרונו לברכה בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך אי אפשר עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס. יהי רצון שנזכה מהרה לכל זה באמת ובשלמות: ע"כ.

ע' מש"כ בהקדמה אות י'. ונראה לעניות דעתי בהבנת הענין והשער להשגת לשמה, כי הוא דבר מצוי בעולם כאשר רואים משהו נפלא ביותר, זה יכול להיות שקיעת החמה מדהימה, או ציור, או מכונה בנויה בחכמה עצומה, עד שהאדם נשאר בלי נשימה ממש, ונשאר מהומם, וזה המצב הוא בעצמו בחינת התבטלות נקיה וגם שירה ליוצר הדבר. והתבטלות הזה הוא נקיה בלי שום נגיעת עצמי. וזה בקיצוניות, משל להבין, אמנם בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה קצת הוא קונה ומרכיש לעצמו מהביטול הזה. וככל מה שהאדם זוכה להיות בביטול הזה, הרי הוא נקי מנגיעת עצמו, ועבודתו תהיה שלא על מנת לקבל פרס.

והמשכיל יבין בזה עצה נכונה ועצומה בעבודת השם, לצאת מהמוחין דקטנות, שיביא את מוחו ודמיונו להתפעלות עצומה מאד, שממש יאיר לעצמו תוקף עצומה של גדלות השם יתברך ושל רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן עד שישאר ממש מהומם ומבוטל, ואולי בזה הוא יזכה להתחיל ליכנס קצת לעבודת השם באמת.

וזה מה שרבינו כיוון שאין תשובה על השאלה זו רק להתחזק מאד ויגיעה בעבודת השם, כי זה בעצמו ההתבטלות, ומה שרבינו לא אמר בפירוש שהאדם צריך להביא את עצמו להביטול כנ"ל, כי באמירת הדברים הנ"ל חל הרבה בילבול, כי איך ידע האדם מה הוא באמת התפעל בביטול להשם יתברך, ואפילו אם הצליח לבטל את עצמו באיזה מידה, איזה חלק היה לו יד בזה ויגיע שכרו, ועוד שהרי להבדיל אפילו גוים ואפיקורסים משיגים ונהנים מכמה סוגי ביטול הנ”ל, ואם כן רואים שעדיין הביטול הזה הוא כפי מידת האדם המתבטל. ובהכרח כדברי רבינו הקדוש שסוף ותכלית הדבר צריכים לברוח מכל החשבונות בענין זה, ועם כל זה נראין דברי בעזה"י שמי שלבו שלם בתשובת רבינו פה, ואינו מחפש את החשבונות, רק מוכן ליגע בעבודת השם עד שיאיר ה' לו ממרום, בודאי הוא יכול כבר להשיג קצת הבנת הענין כנ"ל (והרי הדבר תלוי במעגל האמונה כאשר ביארתי בס”ד בהקדמה), ודו”ק.

תפד (מא). שמעתי מפיו הקדוש שאמר: שהוא יצר הרע גדול אצל הלומדים להמציא חדשות, הינו מה שכל אחד רוצה דיקא להמציא דין חדש - עיין שם (תקכא (עח)) כבר נתתי לכם כח המדמה כשר  וטוב ואתם רשאים לחדש בתורה. ובעזה"י אביא משש"ק מה שרבינו צוה לרבי נתן לחדש כל יום, ופעם כמעט עבר היום וכו'.

תצ"א. תצ"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עיין מש"כ על הפתק הקדוש, על השורה י"ז בתמוז יאמרו שאינך מתענה.

תצב. תצ"ב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכאן כתוב: כן אתם נדמה לכם שצריכין דוקא לומר לרפואתכם דברים כבדים, ואין אתם מאמינים שבדבר קל שאני מצוה לכם לעשות יהיה לכם רפואה שלמה, רפואת הנפש באמת, עכ"ל.

וסבא ישראל אמר: נ נח נחמ נחמן מאומן, זה דבר קל, וזה עיקר הכל.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן, תורה פו, שכל מה שחסר האמונה צריכים עבודות יותר קשה בעבודת השם, וכל מה שהאמונה כראוי העבודה קל ביותר.

תקא. מכבר אמר שחפץ מאד שיהיה לנו פרנסה. אף על פי שבטחון גם כן טוב מאד, אעפ"כ טוב מאד כשזוכין שיש לו מעמד פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת וכו' וכו' ואף על פי כן אמר שהעקר הוא בטחון וכו' ע"ש.

עיין מה שביארנו בזה בס"ד בספר שיחות הר"ן אות רלה.

תקב. איך המקבלים מבקשים ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו' שיש בזה עבודה ושכל איך וכו' ע"ש. עיין לקוטי הלכות, מתנה ב:ב. 

יש גם כן ביאור כזה מר' נפתלי רופשיץ וראיתי אותו מובא (ספר אור גנוז) בשם ר' ברוך בזה"ל: פעם אחת כשהגיע ר' ברוך ממזיבוז בברכת המזון אל המילים "לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והקדושה והרחבה" חזר עליהן שלוש פעמים ברגש רב, וכשגמר לברך שאלה אותו בתו, "אבא, למה התפללת כל כך שלא תצטרך לקבל מתנות מידי אדם, הלא אין לך פרנסה אחרת אלא זו, שהבאים אליך נותנים לך את מתנותיהם ברצון?" "דעי בתי" השיב, "שיש שלושה מינים של מביאים ממון לצדיק, האחד אומר לעצמו: רצוני ליתן לו משהו במתנה, הריהו אדם שנותן מתנות לצדיק, עליו נאמר 'אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם', אחד אומר: מה שאני נותן לאיש החסיד יגמול לי ה', זה מבקש ריבית מן השמים, עליו נאמר: 'ולא לידי הלואתם', אבל יש גם כאלה היודעים: ממון זה נותן לי ה' כדי למסרו לידי צדיק, ואין אני אלא שליח, עליו נאמר: 'לידך' הם משמשים את ד' היד המלאה הפתוחה" עכ"ל.

והנה ר' ברוך פירש את הבקשה הזו לזכות שהנותנים יהיו ממש בבחינת ידי השם. ואילו רבינו הקדוש רימז שלא צריכים להיות תלוי במהות הנותנים, אלא שיכולים לזכות לשכל כזה שמכל מי שתקבל לא תהיה הקבלה בבחינת מתנת בשר ודם אלא מידי השם.

תקיח. שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו'. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל.

עמש"כ לעיל אות שב.

תקכ. והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה וכו' ע"ש. וכן מבואר בכמה מקומות, שאע"פ שרבינו אמר שהמחשבה עולה יותר גבוה מהדיבור, עכ"ז העיקר הוא הדיבור. ודבר זה מובן, כי האדם נברא בצלם ובדמות כל העולמות, ושבירת הכלים שהקדים בריאת האדם, אף על פי שעיקר השבירה היה באור העינים, שרש השבירה כבר בסתימת הפה של אדם קדמון (והרמח"ל בספר אדיר במרום מאריך לפרש ענין השבירה בהתיחסו לאורות הפה), ואם כן אין לך דבר יותר חשוב מלפתוח הפה העליון על ידי אור פתיחת הפה בתפילה ובתורה.

תקלד. רבי שמעון פעל אצל רבנו ז"ל שיזכה לשמש אותו אחר מותו כמו ששמש אותו בחייו, ע"כ. עמש"כ בערך היכל.

תקלו. פעם אחת עמדו לפניו אנשיו, ובא ערל אחד מהאנשי חיל וכו' ודפק על החלון ושאל יש כן אחד וכו' השיבוהו לאו וכו' אחר אחר איזה שעה חזר ודפק וכו' כך הוא היצר הכרע שלכם, שבתחלה בא ודופק על האדם ושכפונין ערף ממנו ומשיבין אין כאן אחד מחילותיו ומסלקין אותו ואז הולך לו, ואף על פי כן אחר כך חוזר וכו' וצריכים לגרשו בכל פעם עד שיסתלק לגמרי. ועין במקום אחר מזה (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח) שצריכין להיות עקשן גדול כנגדו פעם אחר פעם ואפלו מאה פעמים ויותר, וז אם יהיה חזק כנגדו כמה וכמה פעמים יזכה לסלקו לגמרי, ע"כ.

בספר חסידים (סימן צג, חק לישראל פרשת קרח, יום ה') כז"ל הן כל אלה יפעל א"ל פעמים שלש עם גבר, כיון ששמר אדם עצמו מן העבירה וכפה יצרו פעם ראשונה שניה שלישית מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא שומרו, ע"כ. 

ויש לחלק בין עבירה להרהור עבירה. 

תקמג. ופעם אחת קרא אותנו עצים יבשים וכו' ע"ש. ובלקוטי הלכות (חושן משפט א', כח והרשאה ד:יג) ז"ל שלא יהיו עצים יבשים חס ושלום וכו' ע"ש. 

אל תהיו עצים יבשים! הראשי תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תקנג. הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד ז"ל מסתכל ראה כל השבעה רועים, ע"ש. נראה שהענין בזה מבואר בקיצור הכוונות של הרמח"ל, שגילה שם בסוף עוד שני סדרים של כוונות נוסף על הכוונות שגילה האריז"ל, והסדר השני הוא לעשות כל הבריאה גוף להאלהות (ולא רק ענף כמו שהוא לפי סדר הכוונות על פי האריז"ל), ודבר זה שייך רק בהתקשרות להצדיקים שהמשיכו אלהותו יתברך בעולם, ובעיקר הם  השבעה צדיקים ע"ש. הרי שכדי לחיות בבחינה, וכדי לפעול עוד את עיקר הכוונה שהוא הסדר השלישי לזווג הבריאה הנפרדים עם האלהות, צריך לראות תמיד השבעה צדיקים.

תקנה. השם יתברך אוהב אדם מרקח "גאט האט ליעב א גיפרעגילטן מענטשן", ע"ש. הרי שרבי נתן תרגם – גיפרעגילטן - מרקח, ולכאורה זה מה שאנחנו אומרים היום מטגן יותר מדויק, וכן שמענו כמה פעמים מסבא ישראל שהיה אומר שרבינו אוהב חסיד מטוגן, כי לכאורה עיקר המשמעות של מרקח הוא שיש לו כמה גוונים וידיעות בכל מיני מקצאות ואולי אפילו מנוסה בחיים. ומטוגן משמע יותר הענין שטעם וסבל ועבר עליו הרבה. ולכאורה רבינו אמר את המשפט ביידיש, אז הכי מכוון לתרגם מטוגן. וצע"ק למה רבי נתן תרגם מרקח.

והחברים כבר עמדו על זה ש"מטוגן" בגמטריא נ נח. ומצאתי שורש לזה בתורה הקדושה, כאשר הש"י הראה את עצמו למשה רבינו בסנה, ושואלים המפרשים למה דוקא בסנה, והוא להראות הענין של עמו אנכי בצרה, ויותר עמוק להראות שזה מה שהש"י אוהב, מטוגן, וזה מה שמשה אומר מיד כאשר ראה את הסנה בוער באש (פרשת שמות) אסורה נא..., נא זה לא מבושל, הפסח (גמטריא נחמן) אסור לאכול נא, ועשו בקש הלעיטני נא, דוקא רצה נא, לא מבושל, אבל רבינו אוהב שיהיה הנ"א מטוגן בנח, ננח!

והנה במשנה של איזהו מקומן שאומרים בשחרית – לומדים שהפסח (נחמ"ן כנ"ל) – "ואינו נאכל אלא צלי" הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נחמן. כי רבינו אוהב מטוגן!

וע"ע מש"כ בערך מנחה, על הקרבן מנחה ועל הטיגון במחבת.

תקסז. שעיקר שם עשיה דקדשה הוא צדקה (הלכות צדקה הלכה א), ע"כ. במסכת שבת (קנו.) האי מאן דבצדק (שנולד בו), יהי גבר צדקן, אמר רב נחמן בר יצחק, צדקן במצות, ופירש רש"י ד"ה צדקן במצות, צדקה לעניים, דקרי ליה מצוה (בכל) לשון אגדה, ע"כ. ועל הגליון ציינו לספר ליקוטי אמרים תניא ח"א פרק לז שכתב ז"ל ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצוה מעשיות ועול על כולנה וכו' ע"ש, עכ"ל. וע"ע בתורת חיים, במסכת ע"ז דף ד..

תקסח. עקר התקוה על ידי בחינת למעלה מהזמן שמשיגים הצדיקים שהם בבחינת משיח. כאשר הבנתי מפיו הקדוש שמאר סמוך להסתלקותו שהוא הולך עתה עם המאמר שגלה (לקוטי מוהר"ן תנינא סא) על פסוק אני היום ילדתיך וכו' שהוא עוסק ביגיות גדולות כל כל לקרב נפשות רבות להשם יתברך, ועדין לא עלתה בידו כרצונו, והמחלוקות והמניעות בגשמיות וברוחניות מתגברין ומתפשטין מאד מאד בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, עד אשר כשל כח הסבל, ורבים נכשלו ונפלו על ידי זה וכו' הינו שהשם יתברך יעזרו לדלג על הכל, וסוף כל סוף יתגלה האמת, וכלנו נשוב להשם יתברך באמת, והימים הראשונים יפלו, כי כל הזמן יתבטל, ויכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן, ושם יתתקן הכל וכו' (הלכות מילה והלכות עבדים הלכה ד אות יז ע"ש), עכ"ל.

הרמח"ל מבאר איך שכל התיקון תלוי ברוחו של משיח (וכתב שכל התיקון היה אמור להיות ביום אחד על ידי אדה"ר, אבל חטאו גרם לאריכת הזמן), ולא שהימים הראשונים יפלו, אלא שיתהפכו לטוב. וזה לשונו בספר אדיר במרום (עמ' תקפט-, מכון רמח"ל. שפט-, ספינר): כל מיני קלקול שבעולם – כולם תולדות השבירה הם. ובעולם מתגברים תולדותיה יותר. ורוחו של משיח הוא בחינת עומדת לטהר כל העולמות כלם מכל חשך שבהם, כי הלא זה צריך ליעשות על ידי בני האדם. ותבין למה צריך שיבא משיח קודם אלף השביעי, כי ההכנות היותר גדולות הצריכות לימצא בעולמות – כולם תלוים בזה הרוח. וכו' וכו' ויש בו כח להעביר כל הפגמים בסוד סליחה. וכו' וכו' כי כל התיקונים הצריכים ליעשות מבני האדם, שכלם הולכים להעביר סוד התהו ובהו, וכלם תלוים ברוח הזה וכו' וכו' ונמצא שאע"פ שאנו אחר חטא אדם הראשון, אעפ"כ למעלה נעשה התיקון בדרך שהיה צריך ליעשות למטה ג"כ קודם חטאו. וזה סוד גדול לתקן קלקולי הגלות עצמם, שאחר כך בבוא הגאולה יתהפך הרע עצמו לטוב. כי הגלות היה באמת רק רע, אפילו שתבוא הגאולה הלא היה כחולה שנתרפא. שעל כל פנים החולי היה רע, אלא שאחר כך עבר הרע ובא הטוב. אבל הב"ה רוצה שאפילו הגלות יהיה טוב. ואז ככל קלוקלי הגלות הוא ממציא כנגדם תיקונים גדולים בבחינת גילוי היחוד העליון, עד שיהיה רווח אח"כ מהגלות עצמו וכו' וכו' ובכח רוחו של משיח לגלות היחוד העליון כבראשונה וכו' ע"ש.

תקסט – איש אחד התלונן על עצמו לרבינו כמה גרוע הוא, ורבינו ענה לו בחכמה אז אין עם מי לדבר כלל, ואז האיש כבר התחיל לדון את עצמו לכף זכות.

ועל פי זה כתב מוהרנ"ת את הקטע בלקוטי הלכות יורה דעה ב', הלכות ראשית הגז ד:ד פירוש הפסוק (עמוס ט:ז) הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, שהשם יתברך כאילו השוה את עם ישראל להיות ממש כגוים, כדי שעל כרחך מזה יהיה בולט וברור שאינו כן, וכל הטוב שיש על כל פנים לישראל אפילו במצבם הכי גרוע. – שוב ראיתי שרבי נתן בעצמו שם (אות ו) מביא את הקטע הנ"ל להורות שממנו למד לדרוש כן. ברוך שכוונתי....

חיי מוהר"ן תקע"ה: 'ואפילו אם ח"ו יבואו עליו היסורים זוכה על ידי זה וכו'' עמש"כ בלקוטי מוהר"ן טו:א.

תקצד. גאוה טו. – אתה חושב עבור המעשים טובים שלך, רק בשביל שאני רוצה כך, ע"ש. עיין ספר המדות ערך גאוה אות טו - אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ.

הוספות לחיי מוהר"ן

הוספות אות רפז** ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. צריך עיון, עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

יש דיבור במסורה בברסב מרבינו, והובא במכתבים של שארית ישראל - והובא בשיח שרפי קודש (א:תקב) ז"ל:

הִנֵּה רָאִיתִי בְּמִכְתָּב הָעִתִּים מוּזֶעט הַנִּקְרָא יוּד מַה שֶּׁעַתָּה נִתְעוֹרְרוּ בְּחוּץ לַמְּדִינָה לַעֲשֹוֹת בָּאֲוִיר סְפִינָה עַל 500 אִישׁ וְלֵילֵךְ בְּשָׁעָה 150 וֶוערְסְט מַה שֶּׁזֶּה מִן הַסִּימָנִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל רַבֵּנוּ זְצַ"ל זִי"עַ קוֹדֶם בִּיאַת הַגּוֹאֵל וְאָמַר בִּלְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ עֶס וֶועט זַיין אַ סַאךְ מַאשִׁינֶען אִין עֶס וֶועט זַיין אַ מַאשִׁין צוּ פָארְן אִין דֶּער לוּפְטְן אִין אַ יוּד וֶועט זַיין אֵיינְג פַארְן דַּאוֶוענְן, וֶועט עֶר זִיךְ אוֹיף זֶעצְן נָאךְ פַארְן דַּאוֶוענְן קֵיין יְרוּשָׁלַיִם פְרֶעגְן מָשִׁיחַ הַקָּדוֹשׁ אַ עֵצָה וִויא אֲזוֹי צוּ דַאוֶוענְן אִין וֶועט נָאךְ צוּרִיק קוּמֶען צוּם דַּאוֶוענְן אַ הֵיים. וְיָדוּעַ מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי נַפְתָּלִי זְצַ"ל שֶׁבְּאִם יִשְׁמַע מִזֶּה הַמַּאשִׁין אָז הָיָה מְרַקֵּד בִּכְלֵיזֶמֶר בְּהַשּׁוּק. (שָׁם צד).

וקצת פלא למה דוקא צריך להגיע אישית למשיח, ולא מספיק לדבר אליו בטלפון - ואפילו בווידיו טשאט. ואם תאמר אדרבה זה הוכחה שמשיח יהיה מהכת של הקנאים הקיצונים ולא יחזיק אפילו טלפון פשוטה, אז מה עם הרוח הקודש?

ואולי אם לא יגיע אישי אין סיכוי שיוכל לדבר עם המשיח, והרי המשיח יהיה מלך על כל העולם, ומי יכול סתם להתקשר ולדבר אליו, רק עם יבוא אישי אז יש סיכוי, ודוחק.

ונראה לענ"ד פשוט כי צריכים לקבל מאור פניו. (וכן אחד מהכוחות המיוחדות של משיח זה הריח, ועוד לא שמענו על ריח מרחוק, רק בקרוב, אישית).

במעשה הלחם הסודי, הוא זכה לשני דברים לאכול בחינת המן, ואז הוא זכה להתגלות נוראה מאד, שלכאורה היה הרבה הרבה יותר חשובה מסתם אכילת המן, הגם שאכילת המן היה גם כן חשוב, אבל לא בכלל ברמה לההתגלות שהוא זכה אחר כך. ולפי זה נמצא למוד, שהצדיק הזה היה כבר ראוי לההתגלות הזה לפני כן - ובסתמא לא בא על מדרגה כזו בבת אחת, ועל כרחך לאט לאט הוא זכה למדריגות עצומות, ולא ראה ההתגלות עליהם כמו שהיה באמת ראוי, עד שהוא זכה לנהר דינור ואכילת המן, ואז פתאום הוא זכה לההתגלות שהיה כבר ראוי לו.

מעשה הלחם, עיין ספר אדיר במרום (עמ' תנז, מכון רמח"ל) ז"ל ותורתך בתוך מעי (תהלים מ:ט), ודבר זה נתבאר במקום אחר, איך בחינת תרי"א (תור"ה) איברים נמצאים בסוד הבני מעיים, שבכח זה יכול המזון להתברר לצורך כל התרי"ג איברים של הגוף כידוע בסוד עיכול המזון. ושני איברים מן התרי"ג נמצאים בפה בסוד פה וגרון, והמאכל נכנס בדרך אלה הב', שהם כנגד: 'אנכי ולא יהיה לך' שניתנו מפי הגבורה (שמות רבא לג:ז, וכן ביחוד היראה מבואר שתורה, נשלם לתרי"ג על ידי אנכי ולא יהיה), ואחר כך נשלם הבירור בשאר המעיים, עכ"ל.

שבחי הר"ן

הספר הזה זכיתי לתרגם לאנגלית, והרבה מראה מקומות, ביאורים, והערות כתבתי באנגלית.

יש לשער שזה הספר הראשון שהקדימו להדפיס אחר פטירת רבינו, כי רבינו כבר אמר להם שיהיה להם מה לספר ממנו ולחבר ספר כמו שבחי הבעש"ט, כל זה מובא בספר אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל אות ל' (ובשינוים בשיח שרפי קודש ב:רכח). ועכשיו כמדומני בשנת תשע"ח חבר שלי מצא והוציא עוד הקדמה לספר שבחי הר"ן, ובו רבי נתן כותב על רבינו הריני כפרת משכבו, שזה סימן שהיה תוך שנה לפטירת רבינו, וראיה לדברינו הנ"ל.

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש. יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

אות י': כז"ל והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות (יג*) הנדפסים אחר כל יום ויום והוא היה רגיל לומר כל התחנות כלם של כל הימים בפעם אחד, ע”כ. הנה המעיין בתפילות האלו יראה שכל תפילה מאד קשורה ותלויה באותו יום, ותמוה מאד איך יכולים להתפללה ביום אחר, שלכאו' אין בזה שום תמימות ואדרבה וכו' [הגם שיש את הסיפור עם הבעש”ט שפגש איש יהודי שהיה קורא כל יום את כל הסידור וכו', והסיפור נדפס מחדש באריכות בספר אוצר נחמני אות עז, עם כל זה פשוט וברור שזה אך ורק בגלל שאותו יהודי לא ידע להבחין והיה עושה כל מה שהיה יכול]. ולכן נראה לעניות דעתי שמוכרח לומר שרבינו היה אומר את התפילות כמו שאנו אומרים בשבת קודש השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש, ביום הראשון היו אומרים וכו', וכך יכולים להגיד כל התפילות של כל הימים.

אכן יש ליישב על פי המבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהשבעה קבצנים, הקבצן הכבד פה שכתוב שם ז"ל החכמה נלקחת מאותו היום שהיה בו אותו הבריאה שממנו ההרכבה, אף על פי כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמות בשעה אחת עכ"ל. הרי מבואר שבאמת יש דרך בכל עת להכיל בו שאר הזמנים לתכליתם.

ויש להשוות את זה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (אות ס) שאפילו בחוץ לארץ יכולים לנטוע את הכל מהקוים שיוצאים מאבן השתיה, ע"ש.

ועיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' (עמ' תקיג) שכז"ל וכל עובדין דאתעבידו בכל שתא יומין, כלהו ברזא דאדם קימין. בגין כך בסופא כתיב נעשה אדם (בראשית א:כו). דהא כל מאי דאתברי כלא ברזא דאדם הוה, דהוה נפיק חולקא ליומא (תרגום: וכל יום היה יוצא חלק). לבתר כלא אתחבר כחדא, ואפיקו אדם שלים בכלא, עכ"ל. הרי שהאדם כולל כל הבריאה של הימים הקודמים (ובאמת כל הבריאה היה ביום ראשון, רק שכל דבר נקבע ביומו, כמבואר ברש"י ריש פרשת בראשית – א:יד).

שבחי יג – ליתן צדקה הרבה פעמים. ציינתי להרמב"ם בפירוש המשנה אבות ג:טו הכל לפי רוב המעשה וכו', שכתוב בדיוק את זה, שעדיף ליתן הרבה פרוטות זה אחר זה מליתן סכום גדול בבת אחת.

עיין בספר דרך צדיקים הובא בספר מאירת עינים שבסוף צוואת הריב"ש עמוד סז:

הה"ק ר' מ"מ מוויטעבסק זלה"ה קודם נסעו לאה"ק היה אצל הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל ליקח ממנו פרידת שלום, וכמה ימים קודם בואו, היה הרה"ק ר' פנחס ז"ל מכין עצמו לקראת בואו, והיה מייפה חדריו, ואמר, הרי מלך ישראל יבא הנה לכן צריכין להכין לקבל פניו בכבוד, כיאות לפני מלך ישראל ויהי כבואו אליו, אמר אליו הה"ק ר' פנחס ז"ל בדרך הלצה, הנה מה עושים רביים כשבאים יחד, הלא מדברים לשון הרע, לכן אדבר, הנה זה הזקן (הוא הה"ק יעקב יוסף הכהן ז"ל פולנאה) הדפיס אלף ספרים, ולקח בעדם אלף אדומים, למה היה צריך זאת, והרי היה יכול להדפיס רק ספר א', והייתי אני לבדי נותן לו אלף אדומים. ובמדרש פנחס אמר שלא היה עדיין ספרים כאלו, כי הוא תורה מגן עדן, עכ"ל.

שוב מצאתי בלקוטי הלכות (הלכות מנחה ו:ד מובא בעצות ישרות, צדקה ג) עוד טעם למה עדיף ליתן פרוטות, כי כאשר נותנים נדבה קטנה אין חשש של גאות ורמות רוח, כי לא יחזיק מעצמו שעשה משהו מיוחד.

וע"ע רש"י בפרשת ראה עה"פ נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (דברים טו:י) ז"ל נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים. לו. בינו ובינך. כי בגלל הדבר. אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה, עכ"ל. הרי שמאותו פסוק יש לימוד ליתן אפילו מאה פעמים, ויש לימוד שגם האמירה הוא מצוה, ויש לימוד גם לעשות בצנעה איתו, וכל שכן מתן בסתר לגמרי.

יח. שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך. ובזה יש הרבה לבאר. כי מי שיש לו עדין איזה צד פחד כל שהוא מהרהורי אשה, אפלו אם הוא נקי בזה רק שאני נקי בתכלית הזכוך, ועדין יש לו איזה פחד כל זהוא מזה, הוא צריך לפחד ממלאך, ע"ש. עיין ברש"י בספר יהושע עה"פ ויבאו הנערים המרגלים (ו:כג) שכז"ל ובלילה הראשון היו כמלאכים, ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה, לכך נקרא שם מלאכים (ו:כה), ולכך נקראו אנשים (ו:כב), מלאכים, נערים, עכ"ל.

ועיין במסכת נדה (יג.) שרב יהודה היה מותר לאחוז באמה להשתין כיון שאימתא דמריה (הקב"ה) עליה דקרי שמאול עליה אין זה ילוד אשה, ע"כ, הרי שכיון שהיה כמלאך לא היה חשש שירגיש ויהרהר עי"ז.

יט. לכאורה מבואר שרבינו בילדותו היה הולך למקוה לפני שחרית, ולא מיד בחצות לילה. ואף על פי שיתכן שזה היה מן המכרח מחמת הקרירות, שאי אפשר לטבול במי קרח ולהיות שוב כמה שעות בחוץ, לא נראה ששום דבר כזה היה מונע רבינו מלעשות מה שהיה הכי טוב ומעולה, כי אפילו מה שהיה עושה היה בבחינת בלתי אפשרי, ועוד אם כן היה לו לפרט שבימי הקיץ כן היה נוהג.

וסבא היה מספר איך שר' ישראל קרדונר היה הולך למקוה מיד בקומו בחצות לילה (הגם שזה היה מעין של האריז"ל שהוא קר, אבל אינו דומה כלל לקרירות שיש באוקרינה).

כא. בענין שבירת התאוות ותאות אכילה, עיין שיחות הר"ן אות קעא.

כב. איכא אנא. מה שהביאו בשם הגר"א שהיה חכם בשם זה, לא מיישב כלום, ואדרבה זה פלא יותר גדול, איך דוקא מי ששמו אני, הוא היחיד שנשאר ענו בדור. ועל כרחך כדברי רבינו. ועמש"כ בסוף מסכת סוטה דף מט:.

כד. שאלה גדולה שהיה לי כמה שנים, איך רבינו אמר שעשה את כל הסיגופים, והלוא בטח הוא לא עשה דברים כמו שרבי יהודה החסיד כותב על אחד שעמד ערום לפני הדבורים וכו', כי דבר כזה אי אפשר לעשות בלי שידע השכונה.... אז דחקתי ליישב שאולי במחשבה וכו', אבל עכשיו עם יישוב הדעת בס"ד לכאורה התירוץ הנכון והפשוט הוא שכאלו דברים שצייר רבי יהודה החסיד לא כיוון עליהם רבינו כלל, והם לא בכלל סיגופים אלא בכלל תיקון על חיוב מיתה, וכמעט שמתירים את עצמן למיתה ומקבלים למות ממש, ולא זה בכלל הסיגופים שהם סתם להגביר כח הנשמה על הגוף.

שבחי הר"ן ח"ב – נסיעתו לארץ ישראל

ב. ואמר רבנו ז"ל: מי שיודע מפני מה היתה ארץ ישראל תחלה ביד כנען ואחר כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר כך בארץ ישראל, ע"כ. בטעם הדבר ע' זוהר פרשת נח (עג: - והוא כענין שבת שבע היתה תחילה נשואה לאוריה החתי), וזוהר פרשת לך לך (פג. – כמו שאברהם היה צריך להיות מצורף קודם במצרים), וע' לקוטי הלכות, יו"ד ב' הלכות מילה ג' (-שאם לא כן כיון שהיו חוטאים ישראל מיד היה מקיאן עולמית), ובהלכות הרשאה כתב שזה היה נגרם מחטא אדם הראשון שעל ידה הקליפה מקדמת לפרי. וע"ע זמרת הארץ, תורה לח.

י. והשיבו לו, מחמת שבכל ערב שבת קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה, ואצלך הלכה הנשמה שלך, ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל, על כן נשאר גופך כאבן, ע"כ.

לא ידעתי מאיפה לקחו את זה שהנשמה של חול מסתלקת (ביצה טז. יש נשמה יתירה, זהר שמות קלו: שנשמות עולות, לא שמסתלקות אלא יש להם עליה), ואדרבה הרמח"ל כתב בפירוש (קל"ח פתחי חכמה, פתח קלב:ב עמ' שסב-ג) ז"ל נשארת הנשמה הראשונה – נבלעת ומכוסה תחת היתירה, עכ"ל (וכן לעיל מיניה כז"ל כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצא מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, עכ"ל). וכן מצאתי להדיא בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף צח.) ז"ל תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומא נפקי נשמתין מגו אילנא דחיי וכו' ודא הוא נשמתא אחרא. ואף על גב דדא זמינא ליה, נשמתא דהוה ליה בקדמיתא שארה בקדמיתא כסותה וענתה לא יגרע כמה דאתמר, ע"כ. הרי שאלו המתנגדים טעו לגמרי.

אכן מה שכן מצינו הוא בזוהר ויקהל (רד:) ז"ל בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה, בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה, עכ"ל.

יד. אם אתם תשתקו – ישתק הים מעליכם גם כן. וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו, ע"כ. עיין לקוטי מוהר"ן לח:ב. ובאות ג' שם שבשעת רוח סערה אין ביכלת לדבר בדרך ישר.

ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל. 

וצריך עיון קצת, כי בחיי מוהר"ן אות קלג. כתוב: ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

יח. ששלמות היה רק להצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל. ואכן "קלסקאר" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

כב. והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן דהינו גיוואלד), עכ"ל. התרגום עה"פ רגע הים ויהמו גליו (ישעיה נא:טו) דנזיף בימא והמן גלוי, הרי "המן" לשון הרמת וטירוף גלי הים.

לד. שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה, ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו'. 

שיחות הר"ן

ב"ה התחלתי לתרגם הספר לאנגלית ושם הוספת הרבה ביאורים והערות ויתכן לא הספקתי להעתיק אותם ללשון הקודש פה.

א. כי אני ידעתי כי גדול ה' וכו' דוד המע"ה אמר כי אני ידעתי. אני ידעתי דייקא, כי גדולת הבורא ית' א"א לומר לחבירו, ע"ש. באשרי (תהלים קמה:ו) כתוב ועזוז נוראתיך יאמרו וגדולתך אספרנה, הרי שהפסוק פתח בלשון רבים – יאמרו, הם יאמרו, וסיים ביחיד, שהוא בעצמו – אספרנה (אכן התרגום: ורבנותך ישתעון, תירגם גם אספרנה שהולך על הרבים, ואולי הא' יתירה, או שי"ל שמה שהוא יספר הם יספרו, ודו"ק). ויש לעיין מה הבדל בין נוראות השם ששייך לאמירת הרבים, ואילו גדולת השם כל אחד לעצמו. ואולי י"ל שעיקר גדולת השם הוא ביחודו, מה שאין כן הנוראות הם מצד הצמצומים ולכן שייך להרבים. כי צריכים להעלות בחי' אני לבחי' אין, ובבחי' זו כתיב אין אלהים (דברים לב:לט). עיין כל זה באריכות בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל שסא-).

ואכן באשרי כתוב שהוא באמת יספר, שלכאורה אין זה בבחינת מה שרבינו כתב שאי אפשר לספר, וי"ל שלכן לא כתיב אספר, אלא אספרנה, כאילו כתיב אספר קצת ממנה, כי על כל פנים צריכים לספר מה שיכול.

והנה לקמן אות ג' רבינו גילה בענין תכלית ידיעה שלא נדע, ולשון זה הוא לשון רבים, וי"ל שאכן האדם בינו ובין עצמו כן יכול להשיג ידיעה (ואע"פ שרבינו אמר על עצמו שהגיע לזה, י"ל כי כן היה  מספר את זה, אבל בינו לבין עצמו מה שלא היה יכול לספר, כן היה יכול להשיג ידע). ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה סה, שתפילה יכולים להשיג התכלית שהוא אחד. אלא שידיעה כזו גופא הוא בחי' לא ידע, כמבואר בתורה ד:ט, וזה גם כן בסוד אני-אין שהבאתי, כמבואר שם ברמח"ל שאפילו הי"ש הנשאר בכתר הוא בחי' אין.

יש לציין – מענין לענין, שרבינו אמר שממנו יכולים לדעת גדולת השם, עיין הקדמה לספר כוכבי אור.

ואמר, שמה שכתוב אחריו: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" וכו' הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח "כי אני ידעתי" וכו' ע"ש.

יש לציין שגם בזוהר הקדוש (ח"ג דף קל.) מגלה שיש מקומות בתורה שענינם הרבה יותר גבוה, אע"פ שקדושת כל פסוקי התורה שוה. ועיין במפרשים על בבא בתרא (טו.) בענין הח' פסוקים האחרונים שבתורה. ובשושן סודות הרמב"ן גילה שפסוקים שיש בהם כ"ו תיבות הם מיוחדות. ועיין בשו"ת הרמב"ם רסג, בענין עמידה לשמיעת עשרת הדיברות בקריאת התורה, שכז"ל צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה ומה שמדמים שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסותם כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה וכו' וכו' ואסור בשום פנים לעשות בתורה מקצתה מעולה ממקצתה וכו', עכ"ל. ואין הכרח שדברי רבינו כאן נוגעים להנידון הזה, ואכמ"ל.

ב. טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו, ע"כ.

בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד והלאה, הבאתי דה"ק במקומו.

ג. תכלית הידיעה שלא נדע. נראה לענ"ד שזה מקביל לענין רישא דלא אתיידע (הג"ר של עתיק שעומדים למעלה מא"א), והספקות שתלויים בו שאי אפשר לעמדו בהם, כמבואר בקל"ח פתחי חכמה פתח פו, ובספר אדיר במרום (מכון רמח"ל שג). והיא באמת הגשר להנצחיות ולידיעה שלמעלה מעולמות של הזמן שלנו, כמבואר שם. 

כי תשובה גבוה למעלה מן התורה על כן אין שום יאוש בעולם כי אם יזכה יהיו נעשין מעוונותיות ענין אחר לגמרי, וכמו שאמרו חז"ל שנתהפכין העוונות לזכיות. ויש בענין זה סתרי נסתרות וכו' ע"ש.

מה שכתב שתשובה גבוה למעלה מן התורה, לכאורה הכוונה שאימא למעלה מהפרצוף של תפארת בחי' תורה, שהוא ז"א. והסתרי נסתרות לכאורה הכוונה למה שמבואר בכמה מקומות ברמח"ל ובפרט בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל שלה-), שאע"פ שהנהגת המשפט של ז"א לכאורה לא מוכרע להיות חוזר לטוב, כי הוא תלוי בבחירה, עכ"ז הוא רק השלתלשות של הנהגת א"א שמחזירו לטוב, ובסוף הכל יחזור לטוב. וזכה כל הרע יחזור לטוב (ומה שלא זכה, יתבלע לגמרי). 

אכן יש לפרש שרבינו כיוון לעוד נסתרות, ויש לציין למה שמבואר בלקוטי הלכות שהצדיק שולח אנשיו למקומות שהוא לא יכול להגיע. ולמה שמבואר שלפעמים האדם חוטא כדי שזה יכריח אותו לחזור לגמרי בתשובה. 

ד. עכשיו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' וכו' כי דע, שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות וכו' ע"ש. וצריך ביאור, כי בתחילת הדיבור משמע שהוא ענין שייך לעתים הללו, ושוב מסביר שזה כבר שייך למאז שחרבה בית המקדש. ואולי המובן הוא שבעתים הללו החרבן יתירה, ולכן העשירות נפולה ביותר. 

וי"ל בדרך אחר על פי המבואר בספר דעת תבונות לרמח"ל, שביאר שיש להש"י שני דרכי הנהגה, אחד זה שכר ועונש, שמעשה צדיקים מביא שכר טוב, ומעשה רשע להיפוך. והאחד זה הנהגת היחוד, שהש"י מסבב את העולם כדי שיתגלה מלכותו, והדרך שהוא יתברך מראה יחודו, הוא זה שהוא נותן רשות למה שנראה רע להשתלט בכל כוחו, ואז הוא מראה איך שכל הרע הזה אדרבה רק אמצעיות לתכלית הטוב, להראות ולהשיג עוצם יחודו, שזה תכלית השלמות. והרמח"ל מבאר שם שלפי הנהגה זו של היחוד, היה מגיע לצדיקים כל הרע ולרשעים כל הטוב, וכל אחד היה בוחר לעצמו את הרע כדי שיזכה לתכלית הטוב הנצחי שצומח מזה. הרי שלפי הנהגה הראשון הצדיק יהיה לו רק טוב, ולפי הנהגת היחוד כמעט להיפוך. אכן הש"י מערבב את שני ההנהגות, ולפעמים נוהג ככה ולפעמים ככה. ואי אפשר אפילו לשום נביא לדעת בדיוק באיזה הנהגה השם יתברך מנהיג באותו זמן (דעת תבונות אות קסח) – וזה מתאים למה שרבי נתן כתב שבעולם הזה בכלל אי אפשר לדעת כל עיקר איפה אתה עומד [וזה נקרא בקבלה הספקות שיש ברישא דלא אתידע. ע' כל זה שם בכללים ראשונים אות לד]. ועל כל פנים הרמח"ל כותב ז"ל ובאחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול ויהיה שלימות ניתן לעולם, ע"כ. הרי מבואר שעכשיו בעתים הללו, שאנו בסוף הגלות ורבינו כבר גילה את התיקון הכללי שהוא עוסק לתקן אותנו, על פי רוב הש"י משתמש בהנהגת היחוד, ולכן קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר.

וי"ל שאילו היה בית המקדש בבנינה, לא היה צורך ללכת כל כך בדרך העלמה של דרך היחוד, ולכן הא והא גרמא, חרבן הבית ועתים הללו שאנו בסוף הגלות שהכל צריך להתתקן כבר.

אות ד - עכשיו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' על כן בהכרח שיהיה לו חס ושלום ירידה גדולה מאד קודם שבא לעשירות ע"ש. י"ל שזה ממש הענין שמצינו כאשר בני ישראל באו להנחיל את ארץ ישראל קבלו בשורה בפרשת מצורע (ויקרא יד:לד) כי תבאו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, ופרש"י ז"ל בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן, ע"כ. ובזוהר (תזריע נ.) ובמפרשים פרשו למה דוקא היו צריכים למצוא את האוצרות דרך טומאת נגע צרעת, ע"ש, ועל כל פנים כן הוא הדבר, כי רבינו התחיל לכבוש את ארץ כידוע, ולכן כמו אז בכיבוש הראשון, כן עכשיו בכיבוש האחרון, האוצרות של כסף מתגלים בירידה לטומאה לא עלינו.

וע"ש בזוהר, שכמו שכאשר בנו המשכן על כל דבר היו אומרים מיחדים ומזמנים בפיהם לקדשה, לעומת זה העכו"ם בארץ ישראל היו מקדישים לעבודה זרה, ולכן היה שורה שם הטומאה, ולכן השם יתברך הצרעת היה בא, והיו פונים את הטומאה, ומוצאים מאותה מקום נפולה את העשירות. וא"ש כדברי רבינו פה.

ואף על פי שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות, אבל הוא כבד וקשה מאד מאד, ע"כ. 

שנמצאים צדיקים וכו', עיין לקוטי מוהר"ן תורה ר: הטעם שהצדיקים שבזמן הזה הם עשירים ובזמנים הקודמים היו רבם עניים ואביונים זה מרמז במשנה: כל המקים את התורה מעני וכו' ע"ש. והפשטות מלשונו הוא שאוחז שהם צדיקים, ולא סתם מפרסמים של שקר, כי הרי אמר שנתקיים בהם כל המקים את התורה וכו' סופו לקימה, הרי שקורא אותם מקיימי התורה. ואולי זה מה שכתב רבינו כאן "אבל הוא כבד וקשה מאד מאד" וכידוע שכל ענין הגלגול הוא ענין קשה מאד.

והנה מה שאנחנו רואים היום לכאורה שיש אנשים כשרים עם עשירות מופלגת, יתכן שזה כבר מבחינת התנוצצות של בנין בית המקדש בב"א.

וע' מש"כ במסכת שבת דף קיט. איך זכו העשירים המופלגים אחר החורבן לעשירותם.

שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקלפות בבחינת ותרד פלאים וכו' ע"ש.

הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תסח, מכון רמח"ל) שעשירות תלוי בעינים, בסוד (משלי כ:יג) אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ע"ש. והנה רבינו כתב כמה פעמים שבית המקדש (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה סז) שבית המקדש הוא בחי' מאור העינים, ולפי זה גם כן מובן שחורבן בית המקדש הוא גרם לעוני.

אבל הוא כבד וקשה מאד מאד. וגם העשירות שיש להם לצדיקים הוא מזיק להם לעבודותם, ע"כ. עיין בחיי מוהר"ן תצט-תקא בענין ההנהגה לא להחזיק ממון מיום ליום, ושם כתוב שקשה לצדיק להחזיק ממון.

ה. ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות, כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות, הינו אחר תאוות רעות של עולם הזה רחמנא לצלן. רק מחמת יראת הענש הוא שובר תאותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותן הספרים של חקירות חס ושלום, אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירותו שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו וכו' ע"ש.

יש לציין שאכן הלכה כמו ר' אליעזר (סוטה כא:) שאומר כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות, א"ר אבהו מאי טעמא דר"א דכתיב (משלי ח:יב) אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכה באדם נכנסה עמו ערמומית, ופרש"י כאילו – שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, ע"כ. הרי שאפילו לימוד התורה הקדושה, טבע האדם לקחת את החכמה בידי התאוה.

ובכלל רבינו הזהיר שאפילו חכמה אמיתית של התורה הקדושה יכול להתעות את האדם, עי' לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע"ח ובעוד מקומות, והזהיר ללכת רק בפשיטות ותמימות בלי שום חכמות.

ה. בענין יראת העונש ויראת הרוממות, עמש"כ בחלק נחמן מאומן – ח"ד – בערך תיקונים, פרק תיקון הראש והסוף, אות ג. וב"ה באנגלית סיכמתי יפה, איך שאדרבה ממה שרבי שמעון בכה ואמר וי אי גלינא, והרמח"ל ביאר כי השם יתברך רוצה בטהר המעשים של בני אדם, מבואר היטב כרבינו שהעיקר אינו יראת הרוממות. ונשאר רק השאלה שהלוא רבינו תמיד מגלה ומדריך אותנו לתכלית ההתקרבות להשם יתברך, ואיך מנה ממנו העיקר הזה של יראת הרוממות, ועל זה תירצנו שכל דבר במקומו, פה רבינו היה צריך לקבוע חזק את העיקר הזה, ובכמה מקומות אחרים רבינו גילה את הדרך של יראת הרוממות, והדרך של הרצון שממנו בכלל נולד היראה.

ועוד כמה הערות ומראה מקומות באנגלית.

ו. מה שהתאוות עולם הזה אינם כלום, עיין לקוטי מוהר"ן תורה עב, שרבי שמעון בר יוחאי כד חזא נשין שפירין, אמר "אל תפנו אל האלילים", כם הם בחינת אלילים וכמו שהרהורי עבודה זרה הם שטות נגלה לכל העולם, כן אלו ההרהורי זנות וכו' ע"ש. ובאנגלית ציינתי לעוד תאוות. וכן ציינתי למעשה הפלומף הנדפס לאחורי הסיפורי מעשיות. 

אות יא. שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל אזיה עובדה שבקדושה, אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל, ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' רי, מכון רמח"ל) ז"ל דע, כי אין שום ענין של קדושה מתבטל, וכל פעולה נשארת תמיד, עכ"ל.

כד. מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת וכו' למשל בן שנתרחק מאביו וכו' והלכו ונסעו זה לזה וכו' והבין האב בגדל הגעגועים שלו שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבל הגעגועים של אלו השתי פרסאות וכן הבן הבין וכו' וישבו עצמן להשליך לגמרי כל הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא אחד עם עגלה וחטף את הבן והביאו לאביו במהירות גדול וכו' ע"ש.

ובזה י"ל הזמר ידיד נפש, “נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא רפא נא לה" שממנ"פ אם יש ענין להיות חולת אהבה, למה מבקשים להתרפאות ממנה? ועל פי הנ"ל מבואר שהחולאת היא הגעגועים ויש השגת אורות הצחצחות שמבטלים המסך ונתקרב הצדיק להש"י.

כד. מעלת ה מ. רבינו גילה הטעם שיש אנשים שאינם סובלים הספרים הקדושים, שזה מחמת מזגם הרע שנולדו ככה, ואילו אשרי אדם שנולד בקדושה וכו' ע"ש.

רמז בעלמא מצאתי ליסוד זה בריש תיקוני הזהר (הקדמה דף ה.) ז"ל זאת התורה אדם דא יו"ד וכו' ובגין דא (משלי ג:לה) כבוד חכמים ינחלו, ואוקמוהו רבנן דמתניתין (אבות ו:ג) אין כבוד אלא תורה, ואית כבוד נברא, ואית כבוד נאצל, מסטרא דאוריתא דבריאה, אתמר בישראל (ויקרא כה:נה) כי לי בני ישראל עבדים, ומסטרא דאצילות (דברים יד:א) בנים אתה לי' וגומר ע"ש. הרי שהזוהר מגלה שהנשמה השייך לאצילות נקרא בן, הרי שזה תלוי בהלידה. 

ל. ... ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה. ובאמת אי אפשר בשום אופן שיהיה הגוף נקי לגמרי ולא ישאר בתוכו כלום וכו' וכו, ע"ש. ומצאתי שהוא גמרא מפורשת במסכת מעילה (יב:) ז"ל הכא נמי לא מקיים בלא פרש – ופרש"י ז"ל לא מקיימא הבהמה בלא פרש, שלא יהא קצת פרש במעיה, וכגופה הוא וכו', עכ"ל.

ומכל מקום, אעפ"כ מצינו בסיפור הלחם שיש אפשרות ויש ענין לנקות לגמרי, כי לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן וכו'.

מ. בעניין הדריידל שרשום עליו הנג"ש עיין שם שזה בחי' תכלית הבריאה ע"ש. הנג"ש בגמטריא נ נח נחמ נחמן עם ד' כוללים. ואתי שפיר גם לפי מש"פ באריכות שענין הצדיק הוא לשמח את עם ישראל, והנה כל משחק הדריידל על שם נ נח. ובחילוף של אותיות הסמוכות, להחליף ג' עם ב', הנג"ש נעשה הנב"ש ראשי תיבות הרב נחמן בן שמחה.

מד. שמעון היא צרוף עו"ן מ"ש ולא רצה לבאר באור הדבר ואמר שצרוף הנ"ל זהו ממש כל ענינו ובחינתו של רבי שמעון וכו' ואמר שאל תטעה אם אמר לך היכן אתה מרומז, שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם, אל תאמר כן, ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי ענינו ומדרגתו ובחינתו כן יש לו איזה צרוף ורמז וכו' ע"ש. ע' שער הגלגולים הקדמה לד סוד"ה והנה שמאי, שהצרוף של שמעון בן עזאי, ש"מ מן שמאי, ושלשה אותיות עון.

מז. גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת המזון באמת ע"ש.

עיין במסכת ברכות דף מט. אמר ליה רבי זירא לרב חסדא ניתי מר ונתני אמר ליה ברכת מזונאלא גמרינא ותנויי מתנינ' ע"ש (שלא הזכיר ברית תורה ומלכות). הרי שרב חסדא טען שכיון שלא יודע כביכול לברך ברכת המזון כמו שצריך אינו ראוי ללמדם תורה, והתליה זה בזה ממש כנ"ל בדברי רבינו.

נו. יש בני אדם שנדמה עליהם שהם רחוקים מאיזה תאוות גדולות כגון מתאות ממון וכיוצא בזה. דע שאף על פי כן יכול להיות שהוא גרוע יותר מחברו שהוא משוקע באותה התאוה, דהיינו שיש לו איזה תאוה אחרת שהוא משוקע בה כל כך עד שאפלות אות ממון וכיוצא בזה שהיא תאוה גדולה מאד נתבטלה אצלו כנגד אותה התאוה וכו' וכו' ע"ש.

נראה יש רמז יפה ליסוד זה בכמה פסוקי התורה שמספרים איך העמים גרשו הענקים וישבו תחתם, למשל בפרשת דברים (ב:ט-יא) אל תצר את מואב וכו' האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורם כענקים, רפאים יחשבו אף הם כענקים והמאבים יקראו להם אמים, ע"ש, וידוע שכל אומה אחוזה במדה רעה שלה, והרי המדה רעה של מואב כבש את המדה רעה של הענקים, אף על פי שאותה מדה רעה ענקית וגדולה הרבה ממנה, עם כל זה המדה רעה יכולה לכבשה והשתלט בכל תוקף, וזה יותר גרוע, כמו שרבינו מגלה פה.

נח: כשחושבין תורה צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה לחשב ולחזר במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד, ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו: יש דבר שפורח במחשבה כמו זריקה. ואחר כך פורח מהמחשבה וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל כנזכר לעיל, לרדף ולרוץ אחריה להשיגה (קיד): עכ"ל (וע"ע בנוגע לשיחה זו, חיי מוהר"ן אות סט).

ע' בספר אדיר במרום דף לט ז"ל: הנה כתיב: הלא כה דברי כאש נאום ה׳ (ירמיה כג, כט). והענין כי מי שמשים עצמו להשכיל על דבר אחד ולהתבונן עליו, הנה הענין ההוא נעשה אליו בסוד ה׳ אחרונה של השם, דהיינו נוק׳, תאת שורה עליו. כי כל ההשגות והפעולות הם הכל על ידי הנוקבא תמיד. וכמו השלהבת העומדת קשורה בגחלת וכל גווניה מתקשרים בה, כי היא להם כבסיס, כך בכח ההשכלה מתלהטים אליו כל הגוונים בה׳ הזאת. וסוד הגוונים הם יה״ו, והם מתלהבים והולכים, והאדם משיג מהם מה שיוכל להשיג. והוא מה שישיג באותו הפעם בדבר ההוא. ועוד יאיר היסוד בזה הבסיס שהוא הפסוק או המאמר שזכרנו, שהוא הגחלת, ואז יתפשטו ניצוצות לכמה צדדים. וכל ניצק נקרא עולם אחד, והם כמה עולמות מתלהטים מן הפסוק ההוא, בסוד ע׳ אנפין, ובסוד מ״ט פנים טמא ומ׳׳ט פנים טהור, ומשיגים מכל אלה מה שמשיגים, עכ"ל. וע"ש (דף נא בענין הרומח) ז"ל וכשאינו משיגם היטב ישוב ויכה הכאה אחר הכאה ע"ש.

ועיין בזה בספר דרך עץ חיים (הנדפס עם ספר מסילת ישרים) שכז"ל ונשוב לענין, כי האורות עומדים על האותיות, ובאותם האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אותו ואות, כאשר זכרתי. אך אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות ההן אלא אור אחד סתום, כמו הגחלת. אך כשמתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן, הנה כל כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת בנשמה. עול זה אמר התנא (אבות ה:כב) הפוך בה והפוך בה דכולה בה, כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים, עד שתתלהב כמעשה האש ממש, עכ"ל.

ובענין זה שרבינו מתאר שהמחשבה בא לאדם ואח"כ פורח וצריכים לרדוף אחריה, נראה לע"ד שזה בחי' ביאה ראשונה שעושה כלי. (ומענין לענין ע"ע בספר אוצר החיים פ' נשא, והובא בספר בעש"ט אות א'קד, ושם א'קג, שבתחילה בעל החנות נותן לו לטעום מעט, ואח"כ הוא צריך לקנות ע"ש).

וכעין זה תמצא בלקוטי מוהר"ן תורה רסה בטעם שבירת כלי חרס בשעת התקשרות השדוך, שאז אור האחדות שלהם נתגלה בבחינת החיות רצוא ושוב, ע"ש.

ועוד י"ל שזה ענין המובא בבראשית רבה (ב:ה, סט:ז) ומבואר בספר אדיר במרום (עמ' תמד\תרעה) שכל הדברים נבראו בסוד בנוי חרוב ובנוי.

בענין שפורח וצריך להשיגה שנית, עמש"כ רמז לזה בריש ספר יחזקאל בענין נהר כבר, שהיה כבר.

נט. מסוגל יותר לבנים [שיתקימו אצלו] להיות רחוק מהם, ע"כ. הסוגריים הוספתי מספר לקוטי עצות, בנים אות טו, ומבואר שהבין שהסגולה הוא שלא ימותו הבנים, ואינו ענין כללי של שיטה בדרך חינוך.

ס: וגם במדינות האלו אם היו יודעין הלוך הגידים בפרטיות היטב היו יכולים לטעם גם כאן את הפרות שאינם גדלים פה, כי גם כאן אף על פי שהגיד ההולך למדינה זו הוא מסגל לפרי מיחדת, עם כל זה כל הגידין מתערבין ומתחבריון יחד ע"ש.

ואולי זה כענין מה שרבינו בסיפורי מעשיות לענין זמן, במעשה של השבעה בעטלירס, הקבצן הכבד פה, שאפילו החכמות השייכים לימים אחרים יכולים לקבץ לתוך שעה אחת של איזה יום ע"ש, ועמש"כ בשבחי הר"ן אות י'.

סב: דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפלו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהינו כל הבחינות שיש במחשבה דהינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה, וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים י"ב ו חולין כה.) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין קא:) 

ויש להעיר ממש"כ בספר המדות (ערך תשובה אות ה') ז"ל כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, עכ"ל. הרי מבואר דרגה עוד יותר פחותה מדרך כלל, שכאשר האדם חושב בדרך כלל הוא יכול לטעות, אבל יש איזה דרך מחשבה, אולי מחשבה קלה או מחשבה של התפארות, שמחשבה כזו לא יתקיים.

ועוד י"ל דהנה צ"ב למה מקומה של הדיבור הנ"ל בערך תשובה. וי"ל דהנה הדיבור נמצא ברש"י בסנהדרין (כו:) בפירוש מש"כ שמחשבה מועלת לדברי תורה, וראיתי מובא מהמאירי שם, ויתכן שהוא בדרך פירוש רש"י, שהכוונה בזה שצריכים לעשות מיד, ולשקד ולהשתדל ולעמל בתורה, ולא סתם לעשות חשבונות. ולפ"ז י"ל שלכן בא הדיבור הזה בתשובה בכלליות, ולא סתם בערך למוד, כי הוא שייך לכל עבודת השם. וי"ל שזה גם כן הענין של הטעות של נבט, שסמך על מה שיהיה, ואף שבודאי היה לו השגה אמיתית עם כל זה, אי אפשר לסמוך חשבונות להבא, אלא צריכים בפועל לעשות מיד. וזה הכוונה כאן בשיחות ס”ב, לחשוב את הדבר בפרטי פרטיות, דהינו שיהיה ממש בתכלית המעשה בלא שום דחיה וכלליות שבו יכול ליפול מכל מיני סיבות.

סב. ויחשב ויציר בדעתו באיזה אפן ילמד אותם ובכמה זמן, כגון למשל שיזכה ללמד חמשה דפין וכו' וכיוצא בזה בשאר למודי התורה הקדושה כגון ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וטורים וכו' ותנ"ך וכיוצא, ויכסף וישתוקק ויחשב בזה הרבה וכו'.

תמוה שכאן מזכיר לימוד הטורים ואילו לקמן באות עו כאשר האריך קצת לפרט כל מה שיש ללמוד כל יום, והזכיר את הש"ס עם הרי"ף והרא"ש והשולחן ערוך ולא הזכיר הטורים.

יתכן שהכיסופים זה ההבדל וההפרש למה ששאלנו.

סד. ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב (מלכים ב:י:ל) "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". ודבר זה באמת קשה להבין. על כל פנים זה הדור רביעי מכרח שיפסק אצלו הגדלה והמלוכה, ואפלו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל, מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה. והוא צריך לסבל ענש אבותיו, עכ"ל. צריך דהלוא קיימא לן (רמב"ם הלכות יסודי התורה י:ח-י) שנבואה לרעה חוזרת. (ויש אפילו שחולקים על דברי הרמב"ם וטוענים שאפילו לטובה יכול להשתנות, רק נבואה שהוא לאות אינה יכולה). והגם שהדוגמא כאן הוא דוקא נבואה לטובה שהיה הבטחה שיהיה לו בני רבעים, האם זה יכריח המשמעות הרעה, שלא יותר, צע"ג. אכן נראה שההוכחה פה הוא אינו מצד הנבואה אלא מצד הגזר דין, שהנביא גילה שהיה פסק דין ככה, וגזר דין על יחיד (אף על פי שהוא מלך ישראל) לא יבוטל, עיין ספר המדות ערך המתקת הדין, אות י' צעקה מועיל ליחיד דוקא קדם גזר דין, ואות יא, גזר דין שיש עמו שבועה אפלו לצבור אינו מתקרע. וצ"ע.

ע' ברש"י פרשת בראשית על הפסוק (ד:כד) כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה ז"ל לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרתי א הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה.וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו, עכ"ל. הרי שלא מלבד שרש"י תפס שהענין מובן, אלא קורא להטענה נגדו שטות. וצריך עיון.

שיחות הר"ן ע: כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות וכו' ופונה עצמו רק לזה האיש וכו' ע"ש.

דבר זה מבואר בספר אדיר במרום (רמב-ג) ז"ל ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה. כי הלא באותו הזמן מסירים ההבנה מכל ענין אחר, ומישרים אותה אל הקב"ה לבד,  כי צריך להסיר כל המחשבות. אך ענין התפלה לבוא לשאול דברים מה ששואלין מלפני המלך. ונמצא שהיא הסרת ההבנה משאר הדברים, והישרתה אל המלך לקבל הדברים שמבקשים. ואפילו התורה איננה כך, כי אין הכוונה שם אלא לדעת. אבל כאן לוקחים למבט חסד הקב"ה, ונמצא שאליו היא הכוונה בכל השאלות ששואלים ממנו. ועל כן גורמת תיקון זה ממש, שהלב העליון ילקח מהז"א, ויהיה כולו פונה אליו ומנושא ממנו, ואז אין הס"א שולטת עוד ומסיר ממנו העצבון, וע"ש כל דבריו הקדושים.

וע"ע בספר חרדים (דף סט:) שכז"ל בן אדם הלא ידעת כי ה' מודד מדה כנגד מדה הטוב בעיניך כשתקראהו בצרתך שיפנה לבו ממך כביכול גם אתה כשתתפלל תפנה לבך מעסקיך, עכ"ל.

שיחות הר"ן עא. בענין מה שכתוב בזהר הקדוש שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא ח"ו וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד וכו' ע"ש.

מצאתי בספר פתוחי חותם (לר' יעקב אבוחצירא ז"ל) בפרשת חקת על הפסוק ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער (במדבר כא:טו) שהביא את הזוהר הנ"ל והקשה שבמקום אחר כתוב בזוהר דגם בזה תועיל התשובה, וכז"ל וכתבו הראשונים ז"ל דהתשובה תלויה באמא, והפוגם בברית קדש פוגם ביסוד אבא. ותקונו הוא שיעסק בתורה הבא מיסוד אבא, ובזה נתקן, ובהכרח צריך לצרף התשובה עם עסק התורה, דאי לאו הכי מה תועיל תורתו וכו' ע"ש, עכ"ל. ומשמע מדבריו שתירוץ זה הוא ישן, ולכאורה היה כבר בנמצא עוד בחיי רבינו. וכמדומני שראיתי כעין זה מהגר"א (שפגם הברית הוא ביסוד, ואילו תלמוד תורה למעלה בתפארת. אכן זה חסר הרבה כי קי"ל שיסוד עולה עוד הרבה למעלה, וצריך לראות בפנים כל דבריו). וצ"ע בדברי רבינו שאמר שאין אחד שיודע פירוש הזוהר, האם לדעתו תירוץ זה אינו נכון, או שאינו כוונת הזוהר, אלא המצאה ודרך לתקן שלא על דרך התשובה כמו שהסבירו, ואילו הזוהר קובע שיש על זה זה תשובה?

עה. שאי אפשר להתפלל בכונה בכונה כראוי רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפלה בכונה וכו' מה דאיתא בתקונים (תקון יח): דאית מארי דידין ואית מארי דרלגין וכו'. וזה בחינה הנ"ל, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו וכו' ע"ש. והנה ע' לקמן אות רלה, שכל אחד יבחר במצוה אחד להתהדר בה ע"ש. וצ"ע אם זה אותו ענין, ואם כן היה ראוי גם לענין תפילה לבחור חלק להתהדר בה. אכן בלקוטי מוהר"ן תנינא, תורה קכא, רבינו נתן עצה שבכל חלק וחלק מהתפילה לחשוב שאולי בשביל לתקן חלק זו הוא בא לעולם, עיין שם. ועכ"ז נראה שזה עצה טובה לקחת איזה חלק מהתפלה להתמקד בה ביותר (חוץ מהעצה של תורה כו – שצריכים למסור נפשו ביותר איפה שנכנסים בו מחשבות זרות). 

שיחות הר"ן עה. כי תפלה גבוה מאד מאד, וגבוה יותר מלמוד תורה, ע"כ. כן נכתב בפירוש בעוד כמה מקומות. והא דאיתא בברייתא דפאה שתלמוד תורה כנגד כולם, זה רק נגד עיון תפילה, אבל התפלה עצמה יותר גבוה. ועוד דהרי קדושת בית מדרש יותר מקדושת בית הכנסת (אלא שבאמת יש כמה דינים שמקפידים יותר על קדושת התפלה, כגון לענין הפחה, שממשיכים ללמוד אבל לא להתפלל), כי קדושת התפלה עד אין סוף ממש, ואין לה שיעור כלל, והוא בחי' סתרי תורה (ע' לק”מ תורה כב) שמחיה אפילו המקומות המטונפות (לק”מ נו, תנינא יב), ולכן במסכת שבת (פט:) בטענת יצחק אבינו לפני השם יתברך בחשבון כמה מזמן חיינו נשאר לחטא ח"ו,לוקחים חצי הזמן עבור שינה ועוד חצי מהנשאר לתפלה אכילה ובית הכסא, ורואים מזה שתפלה בכלל אינה בחשבון של טוב ורע, כי היא משהוא עיקרי ובסיסי לכל התהוות הגוף בכלל, וכהא דאיתא במסכת שבת (דף י) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד ע"ש, שזמן תפלה בכלל לא עולה בחשבון, ואפילו לרבא שחולק על זה, מבואר בלקוטי הלכות (הלכות ראש חדש הלכה ה', מובא בסוף ספר השתפכות הנפש אות א) שזה מיירי בתפלה על צרכי הגוף, אבל תפלה לצורך גבוה, 'היא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוהה מהתורה'.

והא דקיימא לן שמי שתורתו אומנותו פטור מתפלה, ורבי נתן מפרש בלקוטי הלכות שתורתו גופא בבחינת תפלה, בבחינת תורה דעתיקא סתימאה ע"ש, והוא האמת פשוט, כי הפטור מהתפלה, הוא מהשלוש תפילות הקבועות של שחרית מנחה וערבית, אבל על עצם התפלה אי אפשר בכלל פטור, כי ממש חלק מהחיים וכמו השינה כנ"ל, ועוד הרי הרמח"ל באדיר במרום מסביר שהסודות הכי גבוהות בזוהר היה אי אפשר לדבר מהם רק בצורה של תפלה, וכמו המאמר 'ארימת ידי בצלו', שמרמז שם על מדותיו של השם יתברך שלמעלה מהצחצחות שר' חיים ויטל בכלל מסתיר, לא היה אפשר לדבר מהם בכלל ולגלות סודות כל כך גבוהות ונעלמות רק בדרך תפלה. הרי שרשב"י, שתורתו אומנותו, היה דוקא חותר ושואף דייקא לתפלה, ותכלית כל תורתו בשורשו היה תפלה, אלא שהיה פטור מהתפילות הקבועות.

ומצינו כמעט בפירוש בתורה הקדושה ענין זה, כי משה רבינו אחר שכבר למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך בעלותו להר סיני פעם ראשונה, עוד ביקש מהשם יתברך לראות את כבודו (כי תשא, שמות לג:יח), ופרש"י (לג:יט) ז"ל הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה וכו' ע"ש. הרי שכל מה שמשה רבינו למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך עוד לא הגיע לסדר התפלה.

שיחות הר"ן עו. בענין דרך הלימוד ע' בפנים הספר מה שביארנו באריכות בס"ד. ורק אציין פה למש"כ הרמח"ל באדיר במרום (עמ' תכא) ז"ל ואפילו במקום המותר, הודיענו מאמרם ז"ל (חגיגה יג.): אין לך עסק בנסתרות, דהיינו שהדבר שהשכל של האדם ההוא המתבונן אינו יוכל להשיג – ימנע ממנו, כי זה ראייה שאינו צריך לדעת, ואינו מתוקן בידיעתו, כי אם היה תיקון – לא היה נמנע ממנו, עכ"ל (וע' באבן שלמה ריש פרק ח', שעל האדם לקחת לימוד קל ע"ש). וזה עולה קנה אחד עם הדרך שרבינו גילה והציעה, ואכמ"ל.

וזה גם כן עולה אחד עם מה שרבינו גילה שהנסתר של התורה הוא בחי' תפילה. כי מה שאין בהשגת האדם, לפי הרמח"ל הנ"ל אין עליו לטרוח כל כך בשכלו, אלא מאי, עליו להתפלל שיעלה ויגיע להשגה זו, או על כל פנים להשגה גבוה כפי התיקון שלו, והעליה יהיה דרך תפילה ולא דרך טירחה בשכלו.

עו. לגמר בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבעה שולחן ערוך הגדולים – עמש"כ לעיל אות סב.

עו. גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה וכו' 'ולא עליך המלאכה לגמר ואי אתה בן חורין להבטל ממנה (אבות ב:טז)', ע"ש.

ונראה שזה הענין מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט, שאור להביות הלב של איש הישראל הוא עד אין סוף, וכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו כביכול ועשה חלל פנוי כדי לגלות מלכותו, כן האדם צריך לצמצם ההתלהבות ע"ש. והרי הקב"ה ברא את העולם לעשות, דהיינו שהניח את בני אדם לגמור את תיקון העולם, וזה מה שחז"ל הורו לנו גם כן במסכת אבות הנ"ל שלא עלינו המלאכה לגמר, ודוק.

להיות בעל השגה

עו: בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהו למדן בגמרא פרוש רש"י ותוספות, ע"כ (וע' פרפראות לחכמה על תורה כא:ה שציין לזה ולתורה נג). והנה עיין בספר המדות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל. וצ"ע מה זה ההשגות אלקות שיהיה לעתיד שלא על ידי חכמות, האם זה גם בלי למדנות הנ"ל משיחות הר"ן. וכן מה שראתה שפחה על הים, האם זה היה בחי' השגת אלקות הזה שלעתיד שלא על ידי חכמות? ואיזה השגה יש אם לא חכמת אלקות, שהוא יתברך וידיעתו אחד. או שלא ישיגו דרך חכמות, אבל עצם ההשגה בודאי יהיה ידיעה? ועמש"כ בהקדמה לספר שגם כן הנחנו בצ"ע איך להגדיר הענין שמצינו צדיקים גדולים שלא היו ידועים כלמדנים מופלגים ע"ש.

ומה שהרמח"ל גילה ביחוד היראה שמיד כאשר בן אדם יראה מהש"י וכו' זוכה לידיעות, הלוא זה ידיעות.

וספר השגת אלקות שלפני כמה שנים עיינתי בו ומסקנתי היה שהוא מדומיין לגמרי, וכמה דברים שהוא כותב שם נגד השכל וכמעט כפירה (למשל שכל רוחני הוא אלקות חס ושלום ומש"כ שם על החלל פנוי), אכן בעיקר טענתו שכל אחד יכול סתם להשיג השגה נפלאה, לכאורה אי אפשר לפסול טענתו רק ממה שרואים שהוא בכלל רחוק מלהיות למדן, והרי רבינו קבע בשיחות הר"ן הנ"ל שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, שלכאורה רק מזה יצא בדאי, כי לפי הספר המדות, יתכן הדבר מאד, ואדרבה נראה שעכשיו באחרית הימים זה כבר התחיל ויפרח מאד. וצ"ע.

והנה בשער רוח הקודש ר' חיים וויטל מבאר קצת מהסוד של האותיות המופיעות במצח האדם ואיך להבין ענינם. ואחר כך כותב שם ז"ל והנה עוד היתה לו (להאריז"ל ידיעה אחרת, והוא שהיה קורא לנפש האדם, או לרוחו, או לנשמתו, והיה מדבר עמה, ושואל וחוקר אותה, והיא משיבה אותו כל מה שהיה שואל ממנה וכל מה שאירע לה, וכל פרטי הדברים. וא"ל, כי כשהוא רואה העניינים באותיות המצח, יש דברים שאיננו יוכל להבין אותם מרוב דקותם והעלמם וכיסויים והפוכם וכיוצא. אבל כששואל וחוקר את נפש האדם, אז יודע הדברים באמיתות גדול ובבירור, עכ"ל. 

ולכאורה מזה יש ליישב היטב, שלהשיג ידיעות וקשרים רוחנים לא צריכים דוקא למדנות, ואולי נכנה את זה רוח נבואה (כי כן כתבו שראית נשמה זה כמו נבואה כי הנשמה נשמת אלוה ממעל), אבל השגות זה רק חכמה, ואפילו האריז"ל לא תמיד הצליח מחמת עומק המושג ודרך השכל בזה. 

ועוד עיין בתורה (טו) אור הגנוז, מובא בלקוטי עצות, ערך דעת, אות א' ז"ל עקר הדעת היא בלב, כי גם הגויים יש להם דעת, אבל הוא בלא לב וכו' ע"ש. והרי גם לגויים יש להם סמים, וע"כ אין זה רוח נבואה והשגה הדמיונות והתמורות שמשיגים דרכם רחמנא ליצלן. 

עז. – שכל העולם במחלקת וכו' ואינם שמים על לב שלמחר הם בקבר – זה כענין התרגום יונתן בן עוזיאל (בהפטרה לפרשת עקב, ישעיה נ:יא) שלעתיד לבוא האומות יאמרו שלא היה להם פנאי ללמוד תורה כי היו עוסקים במלחמה ע"ש.

עט. מה שכשאדם מתחיל לכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים, זה כמו למשל כלי מים, שמתחלה נראה כאלו המים צלולים, ואחר כך כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחיל להתבשל אזי מתבלבל המים, ומעלה הרתיחה כל הפסלת שהיה במים וכו' ע"ש.

עיין ספר שערי קדושה הובא בחק לישראל לערב שבת קודש פרשת לך לך בחלק המוסר. ז"ל וגם יש רשע וכו' ואחר כך שב מרשעו וכו' ונתחייב שילקה על זדונו בזה העולם וכו' התחילו היסורים לבא עליו וכו' תמהו כל רואיו ממעשיו וחשבו בלבם שמא אלו היסורים הם פרי הצדקות וכו' ועושה תשובה כבר בטלו מלשמור אותם לעולם הבא, ונידון עליהם בעולם הזה, ע"ש.

ונלע"ד שכל זה לענין התעוררות קצת פסולת, אכן יש עוד ענין שהרמח"ל מדגיש (עיין קל"ח פתחי חכמה, פתח מט:ב ובעוד מקומות), שעיקר מציאות הרע כנפרד בפני עצמו, לא היה ולא נתהוה בשבירת הכלים אלא רק אחר כך בהתחלת התיקון, כאשר מעולמות בריאה יצירה ועשיה, נעשו מחדש אצילות בריאה יצירה עשיה, אז נשאר התחתית של עשיה לבד, והרע עמד ונתהוה בפני עצמה. ונראה שזה מרומז גם כן בלשון המשנה (אבות ה:טו) ארבע מדות בתלמידים וכו' קשה לשמוע ומהיר לאבד זה חלק רע, עכ"ל. דהיינו שזה קורה לאנשים שכאשר התחילו כבר לתקן ולבנות בקדושה, לא שיש להם רק שבירה, אלא מתגלה בהם ממש חלק רע. ויש להם נסיון גדול לעלות מזה.

ויש לציין עוד סיבה, והוא המבואר בספר אדיר במרום (עמ' תקב – מכון רמח"ל) שבהיות החטאים גורמים לסתימת העינים של ז"א, העינים מכוסים ואין פעולה נמשכת מהם, רק כאשר יפתחו – וזה על ידי השגת גדלות, אז כל הדינים שנאספו שמה ימטירו מעטה ר"ל, וכתב שם (עמ' תקג) גם העושה תשובה יגרום פקיחת העינים, כי ימשיך בזכותו מוחי הגדלות והעין נפקח עליו לטובה. כי האדמימות ממילא הלך לו, בהמחות החטא שהיה גורם אותו וכו' ע"ש. הרי מבואר שמי שלא זכה לעשות תשובה שלמה לגמרי, הרי על ידי התשובה שהוא עושה הוא יגרום לפקיחת העינים, אבל יהיה נשאר שם דינים מהחטאים שלו, וכיון שעכשיו העינים פקוחות לא ימנעו מלבקרו ר"ל.

שיחות הר"ן פה: מבואר שדיקא כאשר האדם מתחיל לטהר את עצמו, דיקא אז הוא רואה את כל הפסולת. וע' ברמח"ל בספר פתחי חכמה ודעת (נדפס בספר שערי רמח"ל שגילה שורש ענין זה, עיין שם סי' לה, ואביא קצת מדבריו הקדושים ז"ל הנה הכלים בהיותם בפני עצמם בלא האור, לא היה השורש הוא (של הסטרא אחרא פוגם בהם, כי כבר בעצמם הם כך (-מוגבלים כדי שיוכל השורש ההוא לימצא בהם . רק בבוא האור, שהוא בבחינה מה שאין בו קליפה, אז לא יוכלו להתחבר ביחד האורות והכלים. ועל כן יצטרך שידחה מן הכלים אותו הדבר המעכב עליהם. ואז ישתוו עם האורות ויתחברו יחדיו וכו' ע"ש.

ומבואר עוד שם, שאפילו זה השבירה היה רק שורש להס"א, אבל עוד לא יצאה, עד עולם התיקון, כי אז הכלים שנפלו לג' עולמות בריאה יצירה עשיה, נעשו מהם ד' עולמות אצילות בי"ע, ונמצאת עשיה שניה תחתונה מהראשונה, ומסופה הרע יוצא, הרי שרק מכח הסדר שהיה נעשה בעולם התיקון, יצא מזה הסטרא אחרא.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (עמוד נה שמפרש שם הזוהר הקדוש (פרשת פנחס רלח: ברעיא מהימנא ז"ל אדהכי הא רעיא מהימנא נפיק מההוא סלע ואמר, בוצינא קדישא מה מועיל לי לאתטמרא מקמך וכו' ודרך המאמר הזה עמוק, כי איך נבין שירצה הרעיא מהימנא ללכת להסתתר בכל מקום אשר יוכל מלפני בוצינא קדישא, וכי היה מכריח אותו או מיצר לו? אך הענין הוא, דע כי השכינה נסתרת בתוך הקליפות. וכאשר יתעורר עליה המלך לבקש אותה, הנה לא תמציא עצמה מיד, אלא אדרבא נכנסת מקליפה לקליפה, כדי שיצטרך כביכול המלך ללכת בכל הקליפות למצוא אותה, ואז כל קליפה נכנעת לפניו ונשברת. ונמצא שכאשר יוצאה על ידו אחר כך, אינה יוצאת מקליפה א' לבד, אלא מכל הקליפות. כי בראותה עת רצון והאהבה מתחזקת בסוד היחוד, אז הוא זמן שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור (ירושלים פסחים י:ה . ולכן אפילו שלפי אותה קליפה שהיא שם לא היה צריך כל כך טורח, וכו' ע"ש כל דבריו הנפלאים.

ויש לציין עוד, למש"כ בספר המדות ערך ענש אות א', שלפעמים כאשר האדם עושה מצוה מקבל עונש על מה שהוא לא עשה אותה מקודם. אבל כאן רבינו לא מדבר על עונשין.

שיחות הר"ן פה: כשרואה אדם נסיעה לפניו אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא וכו' ע"ש כל הענין. ויש שם ציון של רא"ק אות קסד אבל לא השגתי מה כתוב שם. ואולי הוא כבר ציין שם את מש"כ בצוואת הריב"ש (סי' ג' והובא בספר בעל שם טוב א'צו) כעי"ז ע"ש.

שיחות הר"ן צא: סגולה להתמדה לא לראות שום חסרון בשום ישראלי, כי כל יהודי הוא אות בתורה ע"ש, ועיין בזה בחיי מוהר"ן אות לד. ע' באדיר במרום (עמ' קי-א) שמפרש שהתורה היא התפשטות מהמאורות להוציא הנשמות. והרי מבואר שכל מהות התורה היא המצאת הנשמות, ולפי זה בודאי הזכיה בתורה ממש תלוי בהכרת מעלת כל נשמה ונשמה.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג שכז"ל ואז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא וכו', ע"ש שכדי לבוא לזה צריכים לבער השאור וחמץ שבלב האדם, שהוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה ע"ש. והנה מסורה בידינו (וכן ראיתי לאחרונה מבערל העונג יום טוב, בהקדמה לספר שער אפרים) שתלמידי חכמים שבדור הם הננחים הפשוטים, ומבואר גודל הענין שיהיה אהבת חברים הננחים בלי להרהר אחר השני כל עיקר, וזה כדי לזכות לא רק להתמדה, השייך לכלל ישראל, אלא גם להתלהבות – וזה צריך שמירה גם על המחשבה והרהורים, כי התמדה רבינו תלה רק על הדיבור.

והנה בחיי מוהר"ן, מובא ששאלו את רבינו מה לעשות כאשר יש רשע, ורבינו הזכיר לו הענין של הנקודה טובה, ותורת אזמרה – תורה רפ"ב. ואילו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג רבינו גילה שכאשר אדם גדול מתבייש, שזה בחי' שפיכות דמים, והשכינה מכסה דמהון באהבה, ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות וכו' עיין שם. והוא פלא, איך הבושה של זה מהפך נשמה נפולה לצד זכות, ואולי מובן על פי הדרך השני להבין תורת אזמרה על פי הרמח"ל עמשכ"ש בס"ד.

צג. דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות וכו' וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות וכו' תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר וכו' כמו שכתוב (משלי יז:ט) ושנה בדבר מפריד אלוף וכו' אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו (שבת סג.) וכו' ודע מי שיודע זאת הוא יכול להחיות מתים וכו' נעשה ממות מאות על ידי שנכנסו האלפים לתוכם וכו' וכו' ע"ש.

הנראה לעניות דעתי בזה בס"ד ובקיצור גדול, שעיקר הנקימה והנטירה הוא נגד היצר הרע, שכל פעם שהתלמיד חכם מקבל איזה התגברות של היצר הרע או מפלה ח"ו עליו לנקום ולנטור, והיינו לעשות עבודת השם יתברך יותר לשמה, נקי לשם שמים. [והנה שמעתי מר' שלמה קרלבך שכל פעם שהאדם מקבל איזה מכה מהסטרא אחרא ר"ל הוא רוצה להטמין את עצמו, ואז דייקא ר' שלמה קבע כלל, שאז דייקא עליו לצאת יותר בהפצת האמת עם אנשים. ונראה לעניות דעתי שזה לא דוקא הענין להיות יותר עם הציבור - אלא יותר בעד הציבור, דהיינו יותר לשמה, דהיינו יותר לשם השכינה שהיא כנסת ישראל].

וזה הענין של האלפים והמאות, כי האלפים בא"א והמאות באבא (ע' אדיר במרום עמוד קיז, הגם שלפעמים האלפים זה באבא כמש"כ שם ואכמ"ל), וארך אנפין זה בחי' אין, ואבא זה בחי' יש, כי אבא הוא פנימיות המהות של הספירות ואילו א"א הוא ממש המציאות שלהם בבחי' אין. ותחית המתים זה בחי' אין כמבואר בלקוטי מוהר"ן שהתחיה יהיה על הבחי' של האין עיין שם. וזה ענין לעשות ממה מאה, הוא לכאורה בנין המלכות - אדנ"י בגמטריא מאה (כמובא - בציור של הא' יו"י והנ' עם י') על ידי אבא, ובהגיע למאה אז היא ממש בבחי' אשת חיל עטרת בעלה בסוד רישא דלא אתידע, שעוד בכתר של ארך אנפין.

צה. עמש"כ על ישעיה (סב:ב).

צו. כי יש מלאך גדול מאד שיש לו אלף ראשים, וכל ראש יש לו אלף לשונות וכל לשון יש לו אלף קולות, וכל קול יש לו אלף נגונים וכו' עכ"ל. עיין במסכת ערכין (י:-יא.) אמר רב מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתינתא תנא היא אמה וגבוה (\וגמדה) אמה וקתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר, אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך, מתניתא גוזמא, עכ"ל.

שיחות הר"ן צח: אמירת תהלים מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך בעצמו. כי הוא אמרם ברוח הקדש (ריז), והרוח הקדש מונח בתוך התבות וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו. והוא מסוגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה'.

 והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים יח יט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כא יט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת (ישעיה יא א): "ויצא חטר מגזע ישי" הנאמר על משיח שהוא דוד בחינת (איכה ד כ): "רוח אפינו משיח ה'". וזה בחינת (פסחים סח. זהר א קיד: קלה.): 'עתידין צדיקים שיחיו מתים על ידי המשענת' בחינת "ואיש משענתו בידו" בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות. וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב).

יש פה נקודה מעניינת שהבטחון של אחד יכול להחיות את השני (וכעין זה מצאנו שבודאי יכולים להתפלל על יראת שמים, ע' בריש הקדמה להשתפכות הנפש, וקטני אמונה דנו הרבה בזה), ואכמ"ל.

ועוד יש להבין שמה שרבינו גילה כאן אינו בכלל עיון תפלה שחשוב עבירה (בבא בתרא דף קסד:) ופרש הרשב"ם שם ז"ל יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה הקב''ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה: ע"כ. ויש לחלק בין צפית שכר לבטחון פשוטה.

וע"ע ספר המדות ערך תפלה אות לא – על ידי בטחון הקב"ה שומע תפלתו (וציינו שם לפסוק בדה”י א:ה:כ ונעתור להם כי בטחו בו). ושם אות סח: על ידי בטחון תפלתו של אדם נשמעת (וציינו שם לתהלים מ:ב קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי). וע' במכתב טז מהספר נתיב צדיק שכז"ל ואנו צריכין להכין כלינו לקבל, והכלי שלנו הוא תפליה בטחון ואמונה, ואנו צריכין לעשות כמו שספר רבנו ז"ל המעשה משני נערים קטנים שהיו אוהבים זה לזה מאד, עד שלא היו יכולין לחיות זה בלא זה, ופעם אחד נחלש אחד מהם והיה השני בצער גדול עד למאד, ושאל מה לעשות שיבריא חברי, ואמרו לו שיאמר תהלים, והוא בתמימות התחיל לומר תהלים, ובכל פעם שאמר כמה קפיטליך שאל את חברו אם הבריא, והיה כך כמה פעמים, ואמרו שעדין הוא חולה, ואמר עוד עד שהיתה לו רפואה בשלמות, וכל מה שספר רבנו ז"ל בזה הורה לנו דרך התפילה בתמימות, שצריכין אנו להתפלל ולהתפלל בתמימות עד שתמשך הישועה בשלמות, ולהאמין שבכל תפילה ממתיקין מעט מעט הדינים עד שימתיקו כל הדינים בשלמות … וקוה וחזר וקוה וכו' ע"ש.

שיחות הר"ן אות ק: "ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט יב), שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו, ע"ש כל דה"ק. ויש להעמיק בזה כי לכאו' אין זה מוגבל לעולם הגשמי בלבד, אלא בכל דרגה ודרגה יש את פנימיות העבודה בדביקות להאין סוף ב"ה כמו שהוא מוצג באותה דרגה, ויש גם את הלבושים השייכים לאותה העבודה, וצריכים לא להיות נטרד מהן, אלא להתאמץ בעצם העבודה.

וע' במסכת עבודה זרה (דף טז:) – הבאתי כל הלשון שם על מקומו ע"ש, שרש"י כתב ז"ל דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם ע"כ. והרי זה ממש הקצה האחרון במה שרבינו כתב כאן לא להיות טרוד כלל בבגדים. אכן נראה לעניות דעתי שלפי דעת רבינו יש דייקא לשמור על הנקיון של הבגדים, עיין מש"כ בפרק על הבגדים. והנה מצינו שהלבושים הם מעשה המצות, ועיין בלקוטי מוהר"ן שהביא את הגמרא (תענית ד) האי צורבא מרבנן דרתח אוריתא דקא מרתחא בה, ורבינו גילה שזה בגלל שגדלה תורתו מאד יותר ממעשיו, ועל ידי שמשוה צדקת מעשיו לתורתו יהיה דעתו נוחה עם הבריות ע"ש. והיה נראה שדברי רש"י הנ"ל שייכים לאותם שתורתם עוד שגבה הרבה ממעשיהם הטובים. רק שצע"ג כי כאן מדובר על ר' זירא, ואולי זה היה כינוי שרכש מתחילת שימושו בבית המדרש (כמו שרבינו אמר על עצמו, שבתחילה היה כעסן, עיין שבחי הר"ן אות כב).

עיין במסכת שבת דף קי. האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה. 

קז – אסתר בינונית היתה לא ארכה ולא קצרה (מגילה יג), ע"ש שביאר רבינו שכיון שיצאה בזכות רחל שהיתה קטנה ובזכות שאול שהיה גבוה, יצאה בינונית. ויש להעיר, הרי קצת קשה מיניה וביה, כי מובא שמה – בשביל צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצאה ממנה שאול ובשביל צניעות שהיתה בשאול וכו', הרי ששאול שהיה גבוה יצא מרחל שהיה קטנה, אז אם כן לכאורה רואים שאין קשר בין זה לזה, ומזה ששאול היה גבוה לא מעלה ומוריד על מידת רחל. ואולי י"ל שודאי גדול יכול לצאת מקטן, אבל איך קטן יצא מגדול, ואיך יצאה אסתר בינוני משאול שהיה גבוה, ועל כרחך זה מכח שזה וזה גרם, הקטנות של רחל עיכב על הגבהות של שאול עד שהיא יצאה בינונית.

אסתר בינונית – עיין במסכת שבת דף קטז: רש"י ד"ה יומא דאסתנא, רוח צפונית שהיא בינונית ע"ש, הרי שפירש אסתנא לשון בינונית.

קט. שרבי שמעון קדש כל כך את לשון התרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך עכ"ל. צריך עיון מהרא"ש ראש פ"ב דמסכת ברכות שכתב שלשון ארמי יותר מגונה מכל הלשונות בעיני המלאכים ואינם נזקקים לו. וי"ל אולי שזה היה כל עוד שלא נתגלה הזוהר, אז התיקון של רבי שמעון לא היה בפועל.

שיחות הר"ן קיב, יש עברה שענשה של עברה ההיא שיהא בעל חוב תמיד ע"ש. ע' בספר המדות ערך ממון (עז) מי שעושה מעשיו במהירות בלי ישוב הדעת נעשה בעל חוב ע"כ. אבל זה לא מעשה עבירה ממש, ולא נעשה בעל חוב תמיד. וע"ש ערך נאוף (לו) שעל ידי נאוף באים לגלות תחת יד שרים לצים, ונעשה בעל חוב, ע"כ.

וע' בחיי מוהר"ן אות סו, ודע שיש מצוה שעל ידה יוצאים מבחינת עבד והיא מצות פדיון שבויים.

קיב: לשוב מהעברה שגורם להיות בעל חוב. ע' בספר המדות ערך תשובה (מו) מי שרוצה לשוב יזהר מלהיות בעל חוב.

קטז. אומות העולם יש להם הנהגות נימוסיות מה שהשכל והישר מחיב, שזה נקרא ארינטליך. אבל ישראל עם קדוש אפלו אלה המצוות שהם מצד דרך ארץ מה שהישר והשל מחיב, אפלו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך ארץ, ע"ש.

עיין בזה בריש השיר נעים שבהקדמה לספר לקוטי מוהר"ן - נמוסי הדתות כולם לא ישוו לדתינו, חכמיהם בדו מלבם נמוסים בשכלם האנושי, ע"כ.

קלט: כשיש להאדם לב של ישראלי אין שיך אצלו מקום וכו'. כי הלב הוא אלקות וכו'. במקום אחר ביארנו באריכות שע"כ אינו אלקות ממש חלילה, וכן הלשון בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה נו "כי האלקות הוא בלב". ועמש"כ שם.

קמא. ז"ל גם לפעמים נדמה להאדם בשנה בחלום כאלו הוא נופל ואחר כך מתעורר משנתו, גם זה מן השמים שמצילין אותו מזה (קרי), עכ"ל. פעם הייתי יושן אצל רשב"י על הכסא, ובחלום הרגשתי שאני נזרק.... ובאמת נפלתי על הרצפה - הכסא התהפך.... אז האם יש פה קל וחומר, שאם מי שרק מרגיש שהוא נופל זה סימן שהצילו אותו, אז מי שבאמת נופל???

שיחות הר"ן אות קנו. ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר להמתים השוכנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא שבאים אליו, לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו וכו' וכו' ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמ' 293) כז"ל רבי משה טיטלבום מאוהל, בעל "ישמח משה" זכה גם הוא להצלה בזכות רבי אלימלך. היה זה כאשר בנו ר' אליעזר ניסן חלה וכו' הוא שגר שני שליחים אל קברו של רבי אלימלך בליז'נסק וכו' שכאשר יבואו אל בית החיים, יגידו: "אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה, שתלך ותודיע לנשמת רבי אלימלך, כי באנו אל הציון שלו להתפלל לרפואת החולה". "כאשר תעשו כך", הסביר, "ירוצו בודאי כל הנשמות הנמצאות שם להודיע לרבי הקדוש, כדי לזכות בשתי הפרוטות לעלוי נשמתן", ע"כ. הרי שהישמח משה לא ידע להחזיק את הנועם אלימלך בדרגה הזה שגילה רבינו כאן.

והנה יש ללמוד מדברי רבינו שאין חשש של דורש אל המתים אפילו לאדם רגיל שאינו בבחינת צדיק, כי אם לא כן איך נתן עצה כזו לכל אדם איך להזמין ולהיות בטוחים שנשמות המת שם. ואין ההיתר מוגבל רק לצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם, אלא אפילו לכל מת, והאיסור אינו אלא על הדורש דרך טומאה, וכלשון השולחן ערוך (יו"ד קעט:יג) ז"ל דורש אל המתים (דברים יח:יא) זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטמאה, עכ"ל (ועיין שם סעיף יד ברמ"א שיש מתירין אפילו להשביע את המת, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו).

והנה עיין בספר המדות ערך צדיק ח"ב יט. כשהולכין על קברי צדיקים, צריך לזה זכות, שיוכל לאסף רוחו ונשמתו לקבר, שיהיה כאלו הוא חי, כי אם אין זכות, אזי רוחו ונשמתו עולין למעלה לתוך שאר הצדיקים, ע"כ. ולכאורה מדובר בצדיק שאינו במעלה של יוצא מחדר לחדר, ולכן אינו כאלו חי, עד שיכולים לאסף רוחו ונשמתו לקבר. 

שיחות הר"ן קנו: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר ע"ש. והנה צ"ע בדיוק הגדר שהצדיק תמיד שם, כי מצינו בכתבי האריז"ל שבשבתות ויו"ט הצדיק לא נמצא בקברו, ועוד מצינו בהאריז"ל הקפדה שכאשר באים לקבר של צדיק שצריכים להמשיך לתוך הצדיק את הנר"נ שלו (וע' משנת חסידים, מס' היחודים א:ב). וי"ל שרבינו מכוון להקיסטא דחיי, וע' בלקוטי תורה (איוב יד:כב) ובטעמי המצות (פרשת ויחי) של האריז"ל שמקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש בקבר, ובשביל זה יש מצוה לעשות ציון על הקבר, וקצת קשה א"כ למה האריז"ל אומר שאין שום ענין בשבת וכו', או שרבינו כוון רק לצדיקים גבוהים מאד במעלה שלא עליהם כוון האריז"ל (או שהאריז"ל אמר לא פלוג לכבודן, כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהסתיר ענין ביאתו לעולם אחר פטירתו).

ואולי משום דמצינו בחז"ל במיתת צדיקים דשבק חיים לכל חי, ואיתא בזוהר דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי, וצדיק גדול כזה, שבאמת מושג בכל מקום, הרי ההגשה לקברו אפילו בלי שום המשכת נר"ן, כבר נעשה בזה התחברות מספיקה. ובשבת י"ל שהצדיק לא מרוצה להתחבר בכה"ג.

והנה מענין לענין אביא כאן חידוש בטעם שקברי צדיקים אינם מטמאים, ולכן מיושב כמה קושיות על שיטה זו, ומבואר כוונת הטענה של למה נגרע.

בפרשת בהעלותך (במדבר פרק ט:ו) כאשר בני ישראל נצטוו להביא קרבן פסח כתוב: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל.

וכבר עמדו על זה בספרים הקדושים מה הענין של טענה זו "למה נגרע" הלוא פטורים הם, ולא מצינו כמעט דבר דומה לזה.

ולולא דמסתפינא נראה לפרש שהאנשים אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, משמעו גם בלשון תמיהה, כי לפי ר' עקיבא מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו, ולפי ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, והרי צדיקים כאלו אינם מטמאים. וכבר הביאו כמה פוסקים את זה לראיה מוכחת שבאמת אפילו צדיקים גדולים מטמאים, ואכמ"ל בדבריהם.

והנראה לעניות דעתי שצדיקים במיתתן נקראים חיים (והתורה אסרה – ויקרא כא:יא 'ועל כל נפשת מת לא יבא'. וע' רמב”ן ריש פרשת חקת, וצוין שם: רקאנטי מ,א. זהר בראשית נג:, זהר וישלח קסח.. תוספות ב”מ קיד: ד”ה מהו. כתובות קג: ד”ה אותו היום, תוס' יבמות סא., וע' בפנים יפות פח: ובכלי חמדה ריש פ' חקת), ומבואר בכתבי האריז"ל שמי שבא לקבר של צדיק צריך להמשיך נפש ורוח הצדיק לתוך גוויתו, ואכן מצינו ברבינו נ נח נחמ נחמן מאומן שאפילו אחר פטירתו הוא תמיד יהיה נמצא אצל גופו, שלא יהיה אלא כאדם ההולך מחדר לחדר, וכל מי שיבוא לקברו ויקרא לו הרי ישמע. ולשונו (שיחות הר"ן קנו) משמע שכן הוא אצל כל צדיק, שכל צדיק גדול יש בחי' כזו, ויש לעיין בזה בגדרי האריז"ל הנ"ל, ואכמ"ל.

ועל כל פנים ניתן מקום לומר שאפילו הצדיק מצד גוויתו הרי הוא כמת וטמא, אלא מצד עוצם כח נפש ורוח הצדיק מחיים את הגוויה באופן שעל כרחך אין הגוויה חשוב מת, ולא חל טומאה עליה.

ולפי זה י"ל שעל כרחך לא פלוג שאפילו צדיקים מטמאים מצד גוויתן, אכן יהיה ספק או אסור להביא קרבן על טומאה זו, ולא יהיה איסור לכהן להתקרב כיון שבאמת הצדיק הוא חי, ודו"ק.

ולכן התורה אומרת שהיו טמאים לנפש אדם, בחי' אדם השלם, והם אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, כנ"ל וגם בלשון תמיה, כי באמת אינם טמאים כל עיקר, כי אין הצדיק מת וטמא אלא חי.

ולכן למה נגרע להפסיד את שום מצוה מזה, כי לעולם לא מפסידים מהצדיק.

קנח: ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש וכו' ע"ש.

ע' בספר שבחי בעל שם טוב אות עח שכז"ל שמעתי מהרב דק"ק פולנאה שהבעש"ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו, והיה מדבר חוץ לשיטה (נלע"ד על פי המבואר בהחוברת דרך אמונה, שהבעל שם טוב לימד את עצמו לראות בכל דבר האלקות, מה השם יתברך אומר לו, ולכן כאשר היה מדבר עם בני אדם היה מדבר כפי מה שהיה צריך לאמר להשם יתברך, וזה היה יוצא חוץ מהשיטה של מה האנשים היו מבינים, עד שזכה לדבר גם שניהם כאחת). ולמד אותו רבו שלו הידוע שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים, והראה לו חכמה, ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו. והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים, עכ"ל.

ועמש"כ באריכות בזה בלקוטי מוהר"ן תורה רלג.

קס. ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם וכו' ופיס אותו בחכמתו, ואמר לו: כך הדרך, שמכבידין התענית באמצע השבוע. הלא תראה ביום מחר יקל עלי ע"ש.

מובא שהרב מבראד היה מתענה תמיד משבת לשבת, והיה צריך לטעום משהו ביום ד', עיין כל הסיפור בספר האחים הקדושים (עמוד 400-). (יום רביעי הוא בחי' מלכות, זוה"ק דף כ., זוהר תניינא מאמר ה).

שיחות הר"ן קסג: ספר לי איש אחד מזלאטיפאלע שבהיות יושב רבנו ז"ל בזלאטיפאלע וכו' והלך עמו חוץ לעיר וכו' אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין "מאגילא," שהיה סמוך לעיר. ושאל אותו מה זאת, וספר לו האיש ענין אותו המאגילא, ואמר לו שילך עמו לשם וכו', ע"ש.

והנה פה רבי נתן השמיט הרבה, ממש פלא, כי עכשיו ישבתי עם חבר נחמן יצחק נ"י שגידל באוקרינא כגוי, והוא סיפר לי שכולם שם יודעים מה זה, ופירושו הפשוט, קבר, ויש כמעט אצל כל עיר ועיר דבר כזה (mohyla). והענין הוא שבנו ערימה עגולה להדמות לנחש, ראשו אצל זנבו, ושם קברו, ולפעמים גם הרגו ילדים במיוחד, או מה שבא להם, ועל פי רוב שרפו את הגופים וקברו אותם שם. וזה היה כמין תקרובת להנחש. וכל פעם שעשו את זה באותו מקום, עד שהערמה עלה בגובה. ועם כל זה לא אמור להיות הר בכלל, אכן יתכן שזה עשו אותו מתחילה על הר. ומצאנו כתבה ותמונות של כלי כסף עם צורות של סוסים שמצאו במאגילא שסמוך לזלאטיפאלע. והחבר הנ"ל חושש שיתכן מאד שהנהרגים והקבורים שם היו כוזרים.

ועל כל פנים מבואר שזה לא היה סתם התבודדות רגילה, אלא תיקון מיוחד במינו.

אכן עיין במבוא משך הנחל לספר ביאור הלקוטים עמ' כו-ז שרבינו היה מרבה להתבודד דוקא ביער גרעקוב הקרוב לאומן – ובקמיע מר' נפתלי כ"ץ היה כתוב בו "לך לאומאן יער גרעקוב כי שם מקומך" ומשמע שזה היה דוקא מקום של הקליפות וכו', ודוקא שם רבינו היה מתבודד.

קסג, קסה: כל אחד ואחד … כמוני ממש. ע' מש"כ בחיי מוהר"ן אות רסז.

קסה. בכל פעם שהיה מספר מעצם הפלגת מעלתו ומדרגתו הגבוה מאד מאד, היה אומר בכל פעם, אבל מאד יגעתי על זה וכו' ועקר ספורו בפנינו דברים כאלו היה בשביל קנאת סופרים כדני שנהיה מקנאים עצמנו במעלתו הגדולה כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע וכו' ולעבד ה' כמותו ע"ש.

עמש"כ בערך מסורה בברסלב (אות כ') שהיה לרבינו עוד דרך כללי וראשי לכל ההתנהגות, ובו הוא היה הפטרון והראש אפילו לאלו שנפלו לגמרי מכל ע' פנים של התורה, ולכאורה לכאלו אנשים אי אפשר לפרש שהתפארותו היה בשביל קנאת סופרים [ואף על פי שרבי נתן כתב בפירוש "בפנינו" לכאורה אין הכוונה שרק לפניהם התפאר, אלא שהתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפניהם היה כך, והתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפני אחרים היה כפי רוחם וכדלקמן]. אלא י"ל שהיה לחזק אותם שידעו ויאמינו שיש להם על מי לסמוך. ויודע אני בעצמי, שלהיות כמו רבינו לא באמת עולה על לבי – רק בשביל שרבינו אמר שיכולים – אז כיון שהוא אמר הוא יודע מה שאמר, אבל הלואי שאזכה להיות אפילו כחסידיו הנאמנים שלא נגעו אפילו באצבעות רגליו. ואדרבה מזה גופא אני ואנשים כמוני מקבלים חיזוק עצום בכל ההתפארות שרבינו גילה על עצמו, כי בזה אנו יודעים ומאמינים עוד יותר שיש לנו על מי לסמוך, ולא לסור ממנו כלל, ולהתחזק בכל דבריו. ועוד שכל פעם שרבינו התפאר הוא גילה בזה נוראות בתכלית אותו דבר, אין דוגמתו. ורבי נתן בעצמו כתב כעין טעמים האלו בחיי מוהר"ן (אות קב) ז"ל וספר זאת לענין עצם כח הצדיק האמת להציל אנשיו בעלמא דקשוט, ע"כ.

קסה. האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי?! והקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד על זה. ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש. כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת. וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים שהעקר תלוי רק ביגיעות ועבודות וכו' (שמ), עכ"ל.

מבואר הדבר שהעיקר תלוי ביגיע, וטעות לומר שהוא רק מצד הנשמה, אבל בודאי זה וזה גרם, כי הצדיק בגלל נשמתו היה משתדל יותר, ומסוגל יותר, והיה ראוי יותר, אלא שעם כל זה, העיקר הולך אחר היגיעה והעבודה, וק"ל. וכן תמצא בספר עזרא בפירושו של ר’ משה דוד וואלי ז"ל, שבתחילת פרק ז (פסוק ו) הוא מפרש מעלתו של עזרא הסופר שהיה מפני שרש נשמתו ופי שנשמתו היתה מתוקנת בתיקון השלם, ואילו אחר כך (פסוק י) הוא כז"ל טעם בסמוך למה עזרא הסופר זכה שתשרה עליו השראה כל כך יקרה וחשובה. והוא, לפי שטרח הרבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפום צערא אגרא, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וזהוא שאמר: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורה ה’ ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. והסוד הוא, שטרח הרבה מאד להמשיך את האורות של היסוד והת"ת דאינו רזא "דחוק ומשפט", ולכן נמשכו לו לשרות עליו בקביעות ולהיות הוא דוגמתן למטה, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, עכ"ל. והרי מבואר שזה וזה גרם לו, מצד נשמתו היה כבר מוכשר לזה, והוא קיים תפקידו בפעולה שלים ביגיעה וטירחא, וזכה.

קסו. שמענו בשמו שאמר, העולם סוברים שמחמת שאני נכד הבעל שם טוב ז"ל מחמת זה זכיתי למדרגתי. לא כן הוא, רק עם דבר אחד הצלחתי. ועל ידי זה זכיתי לעלות למה שזכיתי, ע"ש.

והנה בכוכבי אור (בסוף מעשה מעני וחוזה בכוכבים) כז"ל ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת, עכ"ל. ולא הבנתי מי אמר את זה, אכן מלשון המובא בהשמטות לחיי מוהר"ן סוף אות רצ, משמע שרבינו הקדוש בעצמו אמר את זה. וקשה שהרי איתא בשער הגלגולים על עוד כמה צדיקים שנשמתם מחלק שפרחה מאדם הראשון קודם שאכל. ועוד הרי רבינו הקפיד על אלו שתלו גדולתו על עילוי נשמתו, ואף שיכולים לחלק לא נראה. ובפשטות הכוונה למה שרבינו אמר בעצמו כמה פעמים שהוא זכה לכל מה שזכה על ידי ההתבודדות שלו עם השם יתברך בתמימות ופשיטות מפרש שיחתו לפני השם יתברך. וכן הלשון שם (לקוטי מוהר"ן תורה כה) שלא באו למדרגתם רק על ידי הנהגה זו, ע"ש.

קעב. הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית, ע"כ. יש בזה רמז גם להשגת נ נח נחמ נחמן מאומן, כי מספר שערות, זה בחי' של מספר הגמטריא, מספר הבחינות שבונים ומקימים איזה דבר. וטלית הוא בחי' כסות, וכמו שכתוב בתורה כי היא כסותה, ומובא בשם הגר"א ש'כסותה', הכסות של הנשמה, זה הסוד של תיקון הברית (ובספר אדיר במרום עמ' עד כז"ל בסוד לבושי הנשמות שלהן שהוא היסוד ע"כ), והרי כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכסותה ענינה דבור, כמפורש בספר חרדים (דף עב. מובא בחק לישראל פרשת שמות יום ד'), וא"ש. וכן רבי נתן בלקוטי הלכות מרבה להראות איך שהציצית יש להם הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

קעג-ד: ע"ש איך שרבינו היה עולה ועולה כל פעם, בעליה כל כך שהיה מתביש ממדרגתו הקודם. וזה חידוש ורום מעלת רבינו מה שזכה יותר מכל הצדיקים, דיעו' בספר עבודת ישראל (פ' שמיני, הובא בספר בעש"ט א'קו) ז"ל אני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם, והרגלתי את עצמי לעבודת השם יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ושאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר, והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד אותיות א' ב' או סדור או חומש, מדי יום בומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד ב' פרשיות, וכיוצא בו, מה שאין כן כשהולך ומתגדל ולומד בעצמו גמרא עם פרש"י ותוספות עם הפוסקים, והוא מפלפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו, אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה, הוא גדול אלף אלפים פעמים מכל המדריגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח, עכ"ל.

והנה התשובה שהוא קיבל מהבעש"ט לא הסתפק בו מוהר"ן, כי אילו מוהר"ן היה תמיד עולה כל כך עד שהוא ממש הרגיש והתבייש ממה שהיה קודם, והוא פלאי. 

והנה בדברי העבודת ישראל יכולים לומר שמי שזוכה לבחי' זו של 'ראות עיני השכל' הוא יכול לראות היטב איך שהוא מתקדם, ויתכן לומר שבעל ראות עיני השכל יכול להתבייש ממדרגות קדומות אפילו לפי תשובת הבעש"ט. ובודאי אפילו בכה"ג היה חידוש גדול מי שהיה זוכה לבחינה כזו, ועם כל זה אינו נראה כן מדברי רבינו כלל, אלא שרבינו ממש היה עולה כל כך, עד שהרגיש כל כולו בושה ממדרגתו הקדומה.

קעה. ואני יכול לעשות אפילאציע (ערעור מבית דין לבית דין וכו') עד העשרים וארבעה בתי דינים, דהינו שאני יכול לומר שאינו נראה לי המשפט של בית דין זה ואני רוצה לדון בבית דין אחר. וכן מבית דין לבית דין עד כלם ומסתמא מועיל בודאי, כי על כל פנים בין ובין כך נמשך ונדחה המשפט, וכשנמשך קל יותר הדבר. כי בתוך כך עושה אותו האדם איזה מצוה וכיוצא, ואפלו אם אינו מועיל אני יכול לעשות וכו' ע"ש.

עיין סנהדרין צה. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי, בת דינא בטל דינא. ופרש"י כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת, עכ"ל.

והנה לכאורה ענין זה לעשות אנדענסעניא, דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו, הוא כי הכ"ד בתי דינים הם כ"ד צירופי אדנ"י שבמצח ז"א, ושם כח הדין מתחזק, ואילו במצח הרצון של א"א כלהו משתככין קמיה. ולשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רטו: אך דע, שיש פדיון אחד שכולל את כל העשרים וארבעה בתי דינין ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים ולזה הפדיון צריך עת רצון בחינת התגלות הרצון כמו בשבת במנחה וכו' אך אפלו הצדיקים לא כל אחד יודע זה הפדיון ולא נמצא כי אם חד בדרא שידע זה הפדיון וכו' ע"ש. ואילו כאן בענין אנדענסעניא רבינו אמר: לא ידע עדין מזה שום אדם. ולכאורה מבואר שענין האנדענסעניא עוד למעלה מהפדיון שכולל כל הכ"ד. ואף על פי שאותו פדיון הכולל כל הכ"ד גם כן כבר פועל במצח הרצון של א"א. וא"כ יש להבין שמה שרבינו אמר כאן: לשלח הדבר להקיסר בעצמו, היינו עוד למעלה מאריך אנפין. ויתכן שזה הענין שמצינו בספר אדיר במרום, כאשר מפרש את סדר הדין של הבתי דינים במצח, ומסביר שם איך הדין נחתם ויוצא לפועל על ידי שהשכינה מתלבשת במלאכים, שזה נקרא מסירת פתקין, הוא כותב ז"ל (עמ' תד-ה, מכון רמח"ל)כי עד שלא נמסרו הפתקין נקל הוא להחזיר הגזירה, אבל אחר שנמסרו, הוא קשה מאד וכו' ולהחזירו הנה צריך כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו, וקשה לעשות זאת הפעולה. ואעפ"כ בקושי גדול תוכל להמצא, עכ"ל. ויתכן שלזה כוון רבינו, שיודע לעשות אפילו את זה. 

והנה הרמח"ל ממשיך שם "אך בגליוי הרצון וכו'" שבגילוי מצח רצון א"א יש בחי' דינא יתיב, שהדין עומד במקומו ואינו מתפשט וכותב, (עמ' תו) "אף שכבר נתעורר התולדה לצאת, הנה יהיה שב להיות יושב במקומו, בלא גילוי כלל. ואז אף על פי שנתעוררה המחשבה והתחילה הטפה להנתן, תשב במקומה ושם תבלע שנית ולא תמשך למטה ע"ש כל דה"ק שמסביר הענין של הסרת כח הצמצום ע"ש. 

וצ"ע בהבנת דבריו אם ההמשך בא להסביר הפעולה הזאת של "האי"ן המבליע הדבר בשרשו", כי כן הוא כותב לשון בליעה, אבל לעומת זה יש לדייק קצת מלשונו שכתב "אך", שמשמע קצת שהוא דרך אחרינא. ויתכן שאלו השני דרגות שפירט רבינו. כי מה שהרמח"ל המשיך להסביר איך שבכח רצון מצח א"א דינא יתיב, זה הדרגה שכיוון עליה רבינו בתורה רטו, שהוא פדיון הכולל כל הכ"ד וצריך עת רצון, שהוא מצח א"א. ואילו "כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו" הוא עוד למעלה מזה, וקשה הדבר לעשותו בכלל, ורק רבינו ידע לשלוח להקיסר עצמו.

קעט. קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו.

להפשיט גופו כדי להמשיך להעלות. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט.

קפה. וכל מה שצוה לעשות וכו' היה כבד מאד על האדם וכו' ע"ש. י"ל כי הציווי הרי הוא מכניס ומקשר את האדם לרבינו, ולרבינו בעצמו היה קושי גדול על כל דבר כמבואר בחיי מוהר"ן אות י' ע"ש.

דיבור זה של רבינו הוא עוד מראה קצת על ענינו בבחינת עתיק, עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח.

קצט. אמר: אין מי שיוכל להבין בהספר (הינו בספר לקוטי מוהר"ן) כי אם מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור, עכ"ל. ובמקום אחר רבינו גילה שרק מי שזכה לתיקון הברית בשלמות יכול להבין את תורת הצדיק. ואכן אין הכוונה אלא לתכלית הכוונה, אבל בודאי כל אחד מבין מה שהוא צריך כפי מדרגתו, כמבואר בסוף הספר, שמי שאין יכול למצא עצמו בדברי תורתו הוא אפיקורס, ע"ש.

שיחות הר"ן ריא: תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא. וכפי מה שצריכין להאנשים השומעים וכו' עיין שם באריכות. וזה דבר ידוע ומוכר בתורת רבינו איך שכל אחד רואה במה שהוא לומד ממנו את מה שקורה אז בחייו.

והנה האמת הוא שכך היה צריך להיות בכל מקצות התורה, שכל מה שהאדם לומד היה צריך לראות בו קורות חייו, וזה לשון הבעל שם טוב (אגרת ב' לבנו): ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל. ולכאורה זה מענין מה שכתב רבינו בספר המדו (דעת יד) שיכולים לדעת איך להתנהג על ידי פתיחת ספר עמש"כ שם. אכן כפי מה שכתב הבעל שם טוב, זה בתנאי שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, ואילו סגולת התורה של רבינו הקדוש פועל בכל אחד ואחד אפילו בהרחוקים והמנותקים רחמנא ליצלן, הרי שהתורה של רבינו בבחינת דבקות תמידית לה' יתברך.

שיחות הר"ן רכה. וכן פעם אחת ראה ספר אחד שמלקט מכתבי האר"י ז"ל שאינם מצויים שמדבר מהשתלשלות והמדרגות שקדם האצילות שהוא עולם המלבוש וכו' כמו שכתוב בספר ויקהל משה וכו'. ודבר עמי מזה ונפלאתי מאד עד זה מה שיש למוד בקבלה גם למעלה מאצילות ונדמה לי שאין גבוה יותר, ושחק, ע"כ.

הלשון צ"ע קצת, כי מצד אחד מבואר שרבי נתן הכיר טוב את עולם המלבוש וספר ויקהל משה (ועיין בעלים לתרופה סד, אכן נכתב בתקצ"ב) ואם כן מה זה שנפלאה לו. ואחד תירץ שנפלאה לו שיש למוד באלו הדברים, אכן גם זה נראה דוחק, כי הרי ידע שיש ספר שמורה עליהם, אכן י"ל שעד שלא ידע שהאריז"ל בעצמו גילה ולימד מהם לא החשיב אותו כלימוד אלא השגה פרטי. ונראה יותר, שאף על פי שידע מהם לא היו רמיא על דעתיה, ובפרט מחמת הנ"ל שלא ידע שהאריז"ל דיבר מהם, ורק כאשר הוא שמע רבינו מדבר מהם אז התחיל להבין בפועל יותר בהתפעלות עליהם.

שיחות הר"ן רלב: העקר הוא הדיבור ע"ש. יש להביא סמוכין לזה מהמדרש רבה (ויצא פרשה עא) אמר רבי יצחק רחל היתה עקרו של בית, כמה שנאמר, ורחל עקרה, עקרה רחל, ע"כ. וידוע שרחל מכוונת כנגד הדיבור ולאה מכוונת כנגד המחשבה. הרי מבואר שהדיבור עיקר.

רלג. ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן. על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, עף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל. ואמר: שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו וכו' וכו'. וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מוכרח לי. אמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם. כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה. וגם כי לא היה מוכרח ביותר. ענה ואמר (בלשון תמה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?! ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפלו על דברים קטנים מאיד אחד ממז'בוז'. והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך, וכן מבאר באלף בית עין שם (תפלה אות לז), עכ"ל. 

וכן ראיתי סיפור מובא על ר' פנחס קוריצר ז"ל שפעם ראו אחר שסיים שמונה עשרה שמעו שהוא ביקש מהשם יתברך למצוא שפחה עוזרת בבית. ומבין חסידיו היו מקובלים גדולים ולא מצאו ידיהם למה יכול להתכוון בזה, ושאלו אותו, וענה להם כפשוטו שאשתו צריכה עוזרת בבית כי קשה עליה וכו' ועל כל דבר צריכים לבקש מהשם יתברך.

וברוך השם שזכינו לדיבור חשוב זה מרבינו הקדוש להאיר לנו את האמת ודרך האמת, כי כבר מצאתי מפרשים שהסתבכו בזה רחמנא ליצלן, משום דאיתא במסכת ברכות ריש דף סא. ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ. והנה רבו המפרשים, ובאמת יש לפרש שאין זה ציווי אלא הנחה, שלהיות שהלקים בשמים ואתה על הארץ, כל מה שתדבר לעולם יחשב רק מעט. ועיין במפרשים כמה דרכים בזה, המהרש"א פירש שהוא קשור למה שמבואר למעלה, ליזהר מלערער על קורות חייו שהרי הכל לטובה. ובחידושי הרא"ה (ד"ה ולעולם) ביאר שאפילו אדם שיודע שהוא צדיק גמור לא יתפאר בכך, אלא יהא נראה בעיניו שעדיין לא הגיע אפילו לחלק אחד ממה שמחויב לעשות, וזה הכוונה שיהיו דבריו מועטין, שירגיש הוא שפל. וכעין זה פירש בספר מעון ברכות, שהאדם שהגיע למדרגה עליונה ראוי לו לעמוד לפני המקום ולהתפלל בענוה וכניעה וכו'. וכן זוכרני שהריז'נער תירץ את דרכו על פי הפסוק הזה, שכאשר יש לאדם הכרה שהאלקים בשמים והאדם על הארץ, אז אדם כזה עליו לצמצם דבריו.

אמנם בפירוש מאמר זו גם ראיתי שכמה הוציאו מזה כמה מסכנות לא טובות רחמנא ליצלן, כאילו חס ושלום לא להתפלל הרבה, ומובא מספר בן יהוידע (ד"ה לעולם): שהתפילה שאם מתפלל על צרכיו אין בה צורך כי הקב"ה יודע הנסתרות ויודע העתידות ויודע מה שצריך לאדם יותר ממה שיודע האדם על עצמו, והצורך בתפילה הוא כדי שיתברר על ידה אמונת האדם בהשגחה העליונה [וחלילה לומר כדבריו, והרי רבינו כבר גילה שהתפילה גם כן עושה הכלים שבהם השם יתברך מוריד השפע, בסוד אני], כי כשהוא מתפלל לה' על צרכיו, נמצא שמאמין הוא שהכל מסור בידו יתרך, ואפילו הטבע, והכל נעשה בהשגחתו, ולכן אין להאריך בפרטי בקשתו [-ואילו הזוהר הקדוש הקפיד שיפרט בדיוק ומפורסם דבר זה אפילו בספר בית הלוי כאשר העמלקים באו ללחום וכו']. ועל זה הזהיר שיהיו דבריו מועטים. ומה שבמואר ליעל (נ.) שירחיב את פיו בבקשתו כמו שנאמר (תהלים פא:יא) הרחב פיך ואמלאהו, זה רק בדברי תורה, אבל על צרכיו יקצר, והקב"ה יתן כל הפרטים הצריכים לו, אפיל ושלא פירש אותם בתפילתו, עד כאן ראיתי מובא מדבריו. השם יצילנו, ויכפר בעדו כי לא זכה לדעת מרבינו כל כך (וכמו שמבואר אצלנו על פירושו במסכת סנהדרין על מה שכתוב אדם לעמל יולד). ודברי רבינו הקדוש ברורים מיללו, ומאירים לנצח.

שוב ראיתי פירוש שני מהספר בן יהוידע הנ"ל שגם כן עדיף לא להזכירו, אמנם בסוף הוא כותב שנראה לו שכל הקפידא היא בתפילה בקול, אך בלחש מותר להאריך, ואם כן יתכן שזה מוסב גם על הפירוש הראשון שלו הנ"ל. וזה ממתיק קצת. 

רלה. שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת (קיח:) אמר רב נחמן תיתי (תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש. 

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה, שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט, ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכתבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא) שיהיה לאדם פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ.

רמג. בענין שיר השירים שכולל כל הרפואות, עמש"כ בהקדמה לשיר השירים.

רנה. ענין בלבול העצה, י"ל שזה בבחינת הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק, כי כן מצינו בכמה מקומות שרבינו מתיחס דייקא לבחי' עתיק (עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא מח, בענין הגשר, ובעוד כמה מקומות בס"ד).

רסה. והלעיג על האומרים שבשבת מצוה לאכל דבר המזיק וכו' ע"ש.

הרי שאין אומרים בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע, כי ההיזק קבוע, וכעין זה  עיין במסכת ברכות סוף פרק שביעי (נא:) שאין לברך ברכת המזון על כוס של פורענות, ע"ש.

רסט. לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד והלאה, הבאתי דה"ק במקומו.

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל (וע' שו"ת רמ"ע מפאנו סג הבאתיו במסכת שבת דף קכז). ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש  וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה  מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם. וקצת סמוכין לדברינו ממה שמצינו שר' עקיבא ממש בחי' יוסף (ז"ל הרמח"ל בתקונים חדשים, תקון ארבע עשר: אבל יוסף אצטריך לה לאשתכחא תמן, בגין לאפקא לון ולאשלמא לון באתריהו כדקא יאות. ודא בעקיבא בן יוסף, בן יוסף ממש ע"ש), והנה יוסף נפטר בן מאה ועשר שנים (ויחי נ:כב) ואמרו חז"ל (ברכות נה.) שנפטר מוקדם מכל השבטים מחמת שהנהיג רבנות, (ובגמרא כת"י חילק בין בצנעא ובין בפרהסיא. וע' בריש פ”ו דכתובות בבושת ופגם האשה), ואיתא בפרקי דר"א (פרק לט) שעבור זה יוסף הקדים למות עשר שנים. והנה ר' עקיבא חי ק"כ שנה מלאים, סימן שלא ניכשל ברבנות.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

רעט – כשכבר רע מאד מתבטלים לגמרי וכו' סוגרין הפה והעינים עיין שם. יש לפרש על פי המבואר בספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל (פתח מט ולפניה) שעולמות בריאה יצירה ועשיה אינם אלא לבושים לאצילות, רק שניתן להם ממשלה לעצמן, ואז מזה יוצא הרע עיין שם. וידועה שבריאה זה עולם המחשבה ויצירה דיבור ועשיה מעשה, והרי כדי לסתום את הרע יש לקחת את השליטה העצמאי של העולמות האלו ולהחזיר אותם להיות רק מלבושים לאצילות, וזה פועלים בהביטול הזה. 

רעט. יסוד זה שגילה רבינו כאן מרומז יפה במגילת איכה (ה:יח) עבדים משלו בנו – פרק אין מידם, על ידי אין, התבטלות פרק מעליו שעבודם.

רחצ. אתם תולים הכבדת החולאת במצוות, טוב וראוי יותר שתתלו בעברות.

רבינו בעצמו תלה מיתת בנו על מצוה שעשה, וכן רבינו אמר שהוא לא יכול להגיד למישהו למסור נפשו על משהו כי יתכן שיצא איזהו משהו לא טוב מזה וכו', וכן יש כמה וכמה וכו'. אלא שכאשר האדם אינו ברור לו, ואפילו אם יודע אלא שיש אפשרות להאשים את העבירה, אפילו רק באתגליא, אז רבינו מורה לנו שבודאי זה מה שמוטל לעשות.

שז-שח. שז: ענה ואמר: הלא אדרבא השם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם! ואמר בזה הלשון אדרבא דער אייבערשטער פירט היינט שעניר דיא וועלט (מובא גם כן בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות לג). שח: השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר, ע"כ. שעניר, בגמטריא נון נון חית. דיא- שיר מרובע של י' מיני נגינה.

ע' בספר דעת תבונות לרמח"ל סי' מח: ואמנם בהיות הכוונה התכליתית רק גילוי היחוד, ולא העלמו, וכמו שביארנו לעיל, כי אין ההעלם הזה אלא אמצעי כדי לבא אל הסוף הזה של הגילוי, על כן אף על פי שהסתיר פניו לחדש בו דבר הנהגת הטוב ורע הזאת, שב על כל פנים והשקיף במדת טובו, ולפי חק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין, וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה וכו' ע"ש. 

השתפכות הנפש

בהקדמה: וְשָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר בְּסוֹף יָמָיו, אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מִקּדֶם בִּימֵי נְעוּרַי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַתָּה מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת לא הָיִיתִי מְאַבֵּד וּמַפְסִיד אֶת גּוּפִי הַיָּקָר כָּל כָּךְ בְּתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים, עכ"ל.

עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט. ויש להעיר עוד שבודאי ודבר פשוט הוא, שכח ההבל הרוחני יותר חזק מכח גשמי (ועיין דרך עץ חיים של הרמח"ל שנדפס בכמה הוצאות ביחד עם מסילת ישרים). 

יש להעיר שאפילו מי שאינו עוסק בתעניתים וסגופים, על כל פנים יחליש גופו הרבה על ידי עבודת השם [ואולי משל למה הדבר דומה, לאלו שמתעמלים לבנות שרירים, ומרימים דברים כבדים וכדומה, ויש שיטה שלא ממש מרימים דברים כבדים אלא שהאדם מתאמץ בכל כוחו בינו ובין עצמו, דוחק או מושך ביד אחד נגד היד השני וכדומה, ודו"ק], וכמו שרבינו העיד על עצמו שאנחה שוברת גופו כפשוטו, וכמו שקיימא לן שתורה מתשת כחו של אדם, אלא שלא יהיה התשה יתירה.

ועיין בשיח שרפי קודש (ב:רחצ) סיפור שלם על זה, ובקיצור (לפי הספר הנ"ל) רבינו אמר, תעניות וסגופים הם היא דרך ומסע ישנה להתקרב על ידה לשם יתברך, תפלה והתבודדות היא דרך ומסע חדשה להתקרב על ידה לשם יתברך, אולם הכל חוזר ושב לדרך הישן.

בספר השתפכות הנפש מביא מחז"ל שכאשר השם יתברך אמר למשה מי יתן והיה לבבם זה אתי ליראה וכו' היו צריכים מיד לענות - תן לנו אתה!!!! ובאוצר היראה כתוב: תן אתה. ומצינו גם לשון דומה - תן לי אתה. וכבר כתבנו על זה שתן לי עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן אתה בא"ת ב"ש - תא"צ - בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה תן לי אתה, יש בו הרבה משמעות לכמה דרכים - שיכולים לפרש ממש על פי המשמעות הפשוט:

שאתה תתן לי

תן לי אותך

תן אותי אתה - היינו שאתה תתן אותי

תן לי אתה - דומה להנ"ל שאתה תתן ל"י - עיין בלקוטי מוהר"ן של"י זה היחס בין הרב הגדול להתלמיד ההגון.

תן לי אתה - תן את הקשר שיהיה לי-אתה

אות צב (לקוטי הלכות, חושן משפט, לכות נחלות, הלכה ד)

כי סדור שבחו של מקום קודם ואחר כך שאלת צריכו הוא גם כן ענין זה כי על ידי שמזכירין בשבחיו יתברך שהוא אלקי אבותינו וכו' גומל חסדים טובים שגמל עמהם חסד ושמע תפלתם תמיד שעל ידי זה נתיחד שמו בעולם, על ידי זה נתחזק אצלנו האמונה בעצמנו שירחם גם עלינו וישמע תפלתנו בשאלת צרכינו ע"ש.

עיין ברש"י (ברכות ד: ד"ה זה הסומך) שכז"ל אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"ש.

ימי התלאות

בהוספות אות ז ז"ל פ"א שאל מוהרנ"ת ז"ל מה רואין אצל הרב מסווראן מגדולתו והשיבו לו שהתעוררות אצל קידוש מליל שבת שהוא בהתלהבות וכו' והתנועות שלו אז וכו' ענה מוהרנ"ת זל ואמר שזה לא אמת, שאם היה באמת לא היה תמיד זה ההתעוררות במקום א' ובזמן א' רק אצל קידוש ולא יותר, כי איך תמיד רק שם מתעורר ולא במקום אחר (הלא האדם הוא הולך ואינו במדריגה האחת ופעם הוא בהתעוררות במקום זה ופעם במקום זה אבל לא כנ"ל וכו'), עכ"ל.

ותמוה קצת, כי הלוא יכול להיות שסווראנר קיבל על עצמו דוקא אז להתאמץ ולכוון באיזה כוונות מסוימות, וכמו למשל מקובל (ובפרט מהר"ר שמלקא מניקלסבורג להתאמץ ולבכות באהבה רבה שלפני קריאת שמע), ואולי י"ל שהנה האדם המקבל על עצמו להתאמץ באיזה ענין זה הקבלה הוא רק ההתחלה, כי בודאי האיש הזה רוצה בקבלתו לזכות ליותר ויותר, רק שמקבל על עצמו שלכל הפחות באיזה ענין הוא יתאמץ, ועל כן בודאי יקרה הרבה פעמים שהאיש באמת יזכה להתלהב יותר, ועל כן הבחין מוהרנ"ת כנ"ל.

ועם כל זה קשה, כי ידוע שצדיקים גדולים היו מסתירים עבודתן, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רמג ז"ל דע שיש צדיק גדול מאד שאין העולם יכול לסבל קדשתו על כן הוא מתעלם מאד ואין רואים ממנו שום קדשה ופרישות יתרה וכו', ע"כ. והנה צדיק כזה בודאי יכול לבחור מה ומתי הוא רוצה לגלות שום עבודה, ובידו לגלות כל פעם בדיוק מה שהוא רוצה, כי עבודתו הוא בהסתרת מעשיו ולמעלה בקודש, וקל להבין. וצריך לומר שמוהרנ"ת ידע בבירור שהסווראנר לא היה צדיק כזה גבוה.

לקוטי תפילות

תפילה נד, רבי נתן קובע בתפילתו להתפלל לא להוציא שום דיבור רע על שום ישראל שבעולם, הן על גדולים הן על קטנים. ואז אחר כמה שורות הוא מגנה את התלמידי חכמים שאינם הגונים במעשיהם, ומתפלל שלא ישמע שום דבר מהם וכו'. אז כנראה למרות שצריכים להיזהר ולרחק מאד מלדבר רע על שום ישראל, עם כל זאת צריכים לגנות את המפרסמים של שקר.

לקוטי הלכות

בלקוטי הלכות הלכות שחיטה ריש יו"ד מוהרנ"ת מאריך להסביר למה העולם הזה נקרא על שם החולדה ע"ש. ומעניין שעכשיו (תשע"ד) חכמי אומות העולם גילה שהחולדה יש לה חרטה! וזה בעצמו טעם הגון לכנות את העולם הזה שהוא מלא חרטות, על שם חידוש זה השייך להחולדה שיש לה חרטה.

הבדל בין חיה לבהמה: לקוטי הלכות יורה דעה א', הלכות סימני בהמה וחיה טהורה א:ו – שחיה מסטרא דימין, ואילו בהמה משמאל. ולכן החלב מותר בחיה וחייב בכיסוי הדם.

שם ד:לא – הבהמה מביאים לקרבן ולא חיה. כי המבהמה קרובה לטובה רק שמתגבר עליה הרע, ולכן החלב אסור.

משכני עליון, גנזי רמח"ל קעה. הבהמות בבריאה, והעופות ביצירה, והחיות בעשיה. ומפני רוב שפלותם לא ילקח מהם לקרבן, כי שם תוקף הטומאה רב, ולא יעצרו כח לעלות אל מקום רם כזה.

בזוהר תנינא, סוף פרשת בראשית: חיון ובירן היך מתפרשאן? אלא אע"ג דכלא לבר, דא לגו מן דא אינו, בגין כן אית בעירן לגו, וקיימין בישובא, ויוןו לבר במדברא, אליון דלגו לא טרפין, דלבר טרפין, דכל כמה שאתפשטו מילין לסטרא דלבר, אתתקפו בדינא יתיר וכו', עכ"ל.

יורה דעה ח"ב, הלכות כלאי בהמה ד:יד-טו, ותראה שדבריו הקדושים ממש מפרשים היטב את חותם היראה שגילה הרמח"ל ביחוד היראה הנדפס בסוף ספר קיצור הכוונות. פלאי פלאות, על פי מה שגילה רבינו הקדוש בספר לקוטי מוהר"ן תנינא, תורה ב, ועל פי הכוונות שגילה האריז"ל לחנוכה.

לקוטי הלכות, יורה דעה ב, הלכות נדרים ושבועות ד:כ כז"ל כי עקר תקון התשובה נמשך על ידי הצדיקים האמתים שזכו לקבל מרבם בחינת הארת בן ותלמיד שיודעים להוציא ישראל מעונות ע"ש. וצ"ע למי התכוון מוהרנ"ת, כי על רבינו לא ראינו ולא שמענו שהוא קבל ענינו משום רבי, ואדרבה רבינו אמר שהוא קיבל מהשם יתברך, ואולי עם כל זה הכוונה לרבינו, או שצריכים לומר שמוהרנ"ת כיוון על עצמו, מה שאינו נמצא בשום מקום שיגיד דבר כזה. וצ"ע.

חושן משפט ח"ב

הלכות הפקר ונכסי הגר (פריקה וטעינה ד:יד)

"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בה' יתרך שהכל לטובה, ולתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך בין בטובו בין בעקו, כמו שכתוב, בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי וכבר היתה גאלה שלמה. אך עקר עכוב הגאלה בכלל ובפרט הוא על ידי רבוי החולקים וכו'" עכ"ל.

והנה בזמננו קמו אנשים שלא למדו ושמשו כל צרכן, ובדו מלבם פירוש עקום בדברים הנ"ל, #thankyouHashem , והקימו את הדברים הנ"ל לאות ומופת שיש עצה פלא לבטל כל הצרות והגלות, והוא על ידי שמשבחים ומהללים את השם יתברך על כל צרה וצרה, תיפח רוחם. והרי הגמרא כותב בפירוש, וכן מובא להדיא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה ד', שהאידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת, ורק לעתיד נוכל לברך על הרעה הטוב והמטיב, והמכחיש דברי חז"ל ודברי רבינו הקדוש בכלל אפיקורוס רחמנא ליצלן, ולא רק שמכחישים דברי חז"ל (וכן עיין במסכת מגילה דף לא ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, ובתוספות שם פירשו משום דאמר הקב"ה אני אמרתי 'עמו אנכי בצרה' ואם כן אינו דין שיברכוני על הצרות שלהם. ועיין בשיח שרפי קודש ב:תרפד שפעם רבינו ביזה את רבי נתן, ורבי נתן המשיך לאכול, ורבינו הקפיד עליו וצוה אותו להפסיק. ועיין במסכת ברכות דף ס. שעל הרעה שיתהפך לטובה צריכים לברך ברוך דיין האמת), מכחישים את השכל, ופורקים עול מלכות שמים, שבן אדם בצער, על כרחך צריך לעשות חשבון נפש על מצבו, ולא חס ושלום לצאת מדעתו ולהשתגע ולהתחיל לשיר ולרנן. וכל הצדיקים כמו נחום איש גם זו, שהיה אומר שגם זו לטובה, דהינו שקיבל את הכל שהוא לטובה, אבל לא מצינו שהוא התחיל לשיר להשם יתברך ולהודות על הצרה, וכן רבי עקיבה, וכן רבינו הקדוש בעת שביתו נשרף, הוא קיבל את זה בשמחה, אבל לא התחיל לשיר ולהודות ולרנן להשם יתברך על זה, אפילו שהיה ממש בשמחה, כי עד שממש רואים ומרגישים הטובה אין זה שבח והלל להשם יתברך לשיר עליו, וזה פשוט וברור מאד. ואין כוונת רבי נתן פה אלא לקבל את הכל באמונה שלמה שהוא לטובה, ולשיר ולהודות להשם על כל שאר הטובות שנעשים לו בכל עת, כמו שרבי נתן כתב בכמה מקומות שכן צריכים תמיד לעשות, למצוא דברים להודות עליהם להשם יתברך, ולהודות עליהם, ואז יכולים להתמודד עם כל מצב שבו נמצא, לצעוק להשם עליהם לישועה (לא לאבד את השכל ולהודות על הצרה, רק להאמין שהוא לטובה ועליו לצעוק להשם לישועה). 

(בהשגחה, אחר שכתבתי את זה, מי שהוא הראה לי ממפרסם אחר, שכתב לפני ג' שבועות, בפרשת בשלח תשע"ט שאין עושים הודאה רק על הטובה, והביא (אות טז) איך שהשכינה מצטער כאשר יש צרות בעולם, ושאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג:ו).) . ועיין במסכת שבת (קיח:) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ופרש"י ז"ל, שנביאים הראשונים תיקנו לומר ברפקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ, עכ"ל. ומזה יכולים לדון קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שהנותן שבחים להשם יתברך על הרעה, הוה ממש לץ גדול רחמנא ליצלן וכמחרף ומגדף, השם ירחם. 

והם מפרסמים ומבטיחים נסים על זה, ואני מאמין להם, כי זה בדיוק מה שמבואר במסכת עבודה זרה (נה.), יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת – הלך זה לבית עבודת כוכבים! אמרו יסורין, דין הוא – שלא נצא, וחוזרין ואומרים, וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתינו, ועיין שם שאדרבה העבודה מטעה את העולם לעבוד אותה רחמנא ליצלן בהראות להם קיום הדברים השם ירחם, וכן הוא ממש ככה, שזה רצון הסטרא אחרא להוציא בני אדם מהשכל, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה א', שרוצה לעשות אותם משוגע ממש, וזה דרך שגעון להרבות בהודאה על יסורין – ועוד לחשוב שבאמת הגעת למדרגה כזו, השם ירחם.

ספר נר לצדיק, חיברו ר' משה ברסלבר, חלקים מלקוטי מוהר"ן מסודר על פי הא"ב כדי לקרוא וללמוד לעילוי נשמת הנפטר. נר לצדיק עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עלים לתרופה

רכח: ועתה תתחזק בישועת ה' אשר עזרנו עד הנה ותצפה לישועת תמיד שיזכך לבוא לאומאן על ראש השנה הבא עלינו לטובה בלי יסורים גדולים, והשם יתברך יעזרנו לפעל בקשתינו ברחמים בראש השנה הבא עלינו לטובה, ע"ש.

משמע שבעל כרחך יסורים יהיו, רק שמתפלל שלא יהיו גדולים. אבל לכאורה לא כן אנחנו, עלינו להתפלל להנצל לגמרי מהיסורים בזכות הפתק הקדוש. ועוד לכאורה בעל כרחך בנסיעות שלהם יסורין היו כרוכים, לא היה דרך בכלל לנסוע בלי יסורים, אבל היום ברוך השם כאשר השם יתברך עוזר יכולים לנסוע בנעימות. 

ונראה מזה עוד כמו הכלל שיסדנו בעזה"י שהדרך שרבי נתן קיבל מרבינו, הוא דרך התורה, והוא מבוסס בעיקר על יראת העונש כמו שרבינו הדגיש והזהיר בשיחות הר"ן, ולכן היה פשוט לו שיסבול יסורים ורק התפלל שלא יהיו גדולים כנ"ל. אכן אלו שפורקים עול רחמנא ליצלן, אפילו בתקופת רבי נתן לא היה צריך שיהיה יסורים בדרך, כי הלוא הדרך של החפשים לצאת לאוות נפשם לטייל ולשחק וכדומה בלי שום תכלית ואחריות, וכן היום שכאשר רוב עולם בעוה"ר אין להם לקרב לרבינו אלא בדרך זו שקיבל סבא ישראל מרבינו בהנהגתו עם החפשים והמשכילים, הרי היום יכולים לנסוע בנעימות ולתענוג בקלות.

כוכבי אור – סיפורים נפלאים

המעשה שספר רבנו ז"ל שבזמן הבעש"ט ז"ל היה מנגן אחד שהיה עור וכו' והגביר הקמצן הזה שניהם הם במדרגה אחת ע"ש. רמז לזה בהנביא ישעיה (מב:יט – הפטרה לפרשת בראשית) מי עור כי אם עבדי וכו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי הגביר רצה לעשות את הצדקה לשם שמים נקי בלי שום פניה, וזה שלמות המצוה, וזה מי עור כמשלם.

א – מעשה מעני וחוזה בכוכבים

יא גיוואלט און ניט גיוואלט אין פארט גגאנגען (כן רצה או לא רצה ובכל זאת הלך), וכן בכל פעם אמר רבנו בזה הלשון, ע"כ. עיין ספר חסידים סי' צח (חק לישראל יום א' פרשת חקת): אהוב את השמא ושנוא את מה בכך. פירוש אהוב לומר שמא אם אומר דבר זה או אעשה או אלך לעשות או לראות דבר זה או אשמע דבר זה נעימות זמירות או אלך לטייל משא יבא לגרום לי לידי חטא. ושנוא לומר כי מה בכך לספר חידושים ולשמוע דברי הבאי בשרירות לבי ולא אבא לידי חטא, ע"כ.

מעשה ד' מעשה ממטר

מלך שהלך לצוד חיות וכו' וכל השרי מלוכה נתפזרו וכו' עד שמצא בית כפרי אחד וכו' והלבישו ונתן לו אכילה שלו וכו' כיון שאתם לא הצלתם אותי וכו' הוא יביא אותי בעלגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא יושיב אותי על כסא המלוכה, ע"ש.

מזכיר לי המובא בכוונות על נטילת ידים לסעודה, ז"ל הרמח"ל וצריך להעלותם אל הראש, שהוא מקומם. כי בעת שנאצל ז"א ולא היו לו אל ו"ק, חג"ת היה משמש במקום הראש, ויסוד במקום גוף, ונ"ה במקום זרועות. ואחר שנכנסו המוין בז"א, אז חג"ת ירדו ושמשו לזרועות וגוף, ונה"י לשני ירכים ואות ברית. ולכן אנו מגביהים ידינו כנגד הראש, להעלותם למדריגתם הראשונה שהיו במקום הראש, ע"כ. הרי שמתחילה הידים היו במקום הראש, רק בגלל הקטנות, ועכ"ז לכן חוזרים להחזירם ולהעלותם לראש.

ספר כוכבי אור

שיחות וסיפורים אות ו', וכאשר עינינו הרואות באלה הדורות, שבדעת האנושי מהפכים בתכלית ההפך, שחיוב גדול לגזל מהעשירים את ממונם, להשוות כל הכיסים... שזאת היתה מטרת חז"ל בדבריהם הנ"ל בעקבות משיחא (חוצפה יסגי)... ע"ש.

עיין במסכת שבת קיט: אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר (ישעיה כד:ב) והיה כעם ככהן (כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נשא בו) וכתיב בתריה הבוק תבוק (פירוש: תתרוקן) הארץ.

בריש ספר חכמה ובינה מובא שרבנו התפאר על עצמו ואמר: אין לי כלל שם (איך האב גאר קיין נאמין ניט), ע"כ. אין לי כלל שם עם הכולל בגמטריא לא נ נח נחמ נחמן מאומן [ביאור הדברים, כי בודאי יש לרבינו שם, והשם הכי חשוב זה הנ נח, ועם כל זה רבינו עלה למעלה כזה שאין לו שם, ולכן זה בגמטריא לא נ נח].

תיקוני הר"ן

הקדמה ד"ה גם (עמ' ד): 'גם נטה הכותב הרבה להגיד בסברותיו: 'שמדת אדם להטיב כפי הנגת השם יתברך עמו להטיב', אשר לא כן הוא, רק כמו שמתנהג ה' יתברך עם האדם, בין בעניות בין בעשירות – הכל בשביל הבחירה והנסיון, לזה מנסה בעניות וכו', ע"ש.

איני יודע מה כתב הכותב, אבל לפי המוצג, יותר נראים דבריו בלי שום חכמות, שעיקר ההנהגה ותכלית ההשגחה זה להיטיב, אלא שכדי להיטיב יסובב כל המדות וכן הבחירה, אבל בודאי העיקר לתפוס את ההטבה.

א – 'דרך הר"ן היה בענוה גדלה בביתו. ועלם אחד משמשו. וביתו פתוח לרוחה – בלתי שומר הסף. וגם בלכתו בדרך לא היה תפארתו בעגלת צב, ולא אנשים רצים לפניו' ע"כ. תמוה מאד איך יכתוב כן. כי ידוע שר' שמעון היה משמשו, ור' שמעון לא היה סתם עלם. ומעולם לא שמענו שביתו היה פתוח לרוחה, האמנם לא היה לו שמירה יתירה. ועל אף שהרבה פעמים רבינו נסע בהסתר ובהתחבא כאיש סוחר, לכאו' שאר נסיעותיו נסע כאדמו"ר. וכן יש לראות מהמעשה שכת חסידים התנכלו לארב את רבינו ביער, וכאשר בא עגלת צב נפלו עליה וכו'. ואם רבינו לא היה נוסע לפעמים בעגלת צב מה היה ההוה אמינא שלהם להתנפל עליה.

לא. 'עם מראה מקומות של 'באר הגולה', וטעמו: כדי להזכיר שם המחבר שחדש אותו הדין (כן מובא בספר שיח שרפי קודש ב:ב:כה). ועל רוב נזכר הרמב"ם בבאר הגולה יותר משארי הפוסקים, ע"כ. נראה מתוך דבריו שהוא בא להתנצל על כבוד הרמב"ם (וכמו שרואים השתדלותו בזה בעוד מקומות, למשל באות עא). אכן מה שכתב שעל פי רוב נזכר הרמב"ם, חסר קצת הבנה, כי ממש סותר טעמו שענין לימוד באר הגולה הוא להזכיר שם המחבר שחדש אותו הדין, דהינו התנא או אמורא (ע' לקוטי מוהר"ן תורה קצב, ולקוטי תפילות קלא), רק שלפעמים יהיה מקור ההלכה חידוש של הרמב"ם. ונראה שכוונת המחבר פה הוא סתם להראות שרבינו רצה שיעסקו עם פירוש באר הגולה, והרי הבאר הגולה מביא הרבה מהרמב"ם, ואם כן מוכח שרבינו לא היה נגד הרמב"ם.

נא. 'וכפי המבאר בשלחן ערוך שיזהר בשעת השתטחותו לבל ישים מגמתו נגד המתים וכו'. נכר זה ביותר אצל אנשי וכו' כי יום פטירת רבינו וכו' ואין באים אז על קברו וכו' והולכים על קברו בערב ראש השנה, ובראש השנה מתאספים בבית המדרש המיחד להם בעיר וכו' ע"ש. 

הנה היום זה על הפנים ממש, וביאור הדברים תמצא במש"כ לפנים בספר בעזה"י בערך מסורה בברסלב אות כ.

נב. 'עוד מתקוני הרב רבי נחמן: שאדם ישמח את עצמו רק בתכלית הנצחי וכו', ע"ש.

תמוה מאד איך כותבים כך. כי רבינו הזהיר מאד להיות שמח תמיד, וגילה בפירוש שעל פי רוב צריכים מילתא דשטותא. והגם שרבינו גם כן זלזל וביטל שמחה של הוללות ושמחה חנם, וכמו שיש לראות בסיפורי מעשיות, בסיפור של הבעל תפילה, שמדינה אחת בחרו להם את השמחה ומשתה לתכלית, וקבלו עליהם איזה שכור אחד, שהוא בשמחה תמיד, ורבינו הוכיח שהשמחה שיש בשלא עשני גוי יכול להעלות את האדם לתכלית המעלה, כל זמן שהאדם מכוון להגיע לשמחה מחמת כי כן הורה רבינו, בודאי ישמח את עצמו אפילו במילתא דשטותא (ובלבד שלא ישתכר).

סב. תשובת הרא"ש שחכמה חיצוניות הוא ממש ענין אחר רחוקה ואפילו מתנגדת לתורתינו הקדושה, עיין מש"כ בס"ד בהקדמת הספר אות ב'.

ספר אבי הנח"ל

בענין איבה של הנחש נגד השכינה ובניה, עיין בזוהר חדש דף עא. ואכן אבי ה –נחל סגולה בטוחה נגד האיב"ה.

ספר אבי הנחל שהוא בעיקר מכתבים מהסבא, בעל הפתק, לנשיא מדינת ישראל, זלמן שזר ז"ל, הוא אשר קרא את הספר על שם היידיש של הסבא ישראל בער אודסר, ושילם על הדפסתו, ועזר ותמך את הסבא, וגם הגיע להקיבוץ וגרשו אותו. הוא זכה להיות על המעות קונות הכי יקר, השטר מאתים (בעת כתבי את זאת, אבל בימינו כבר החליפו בעוה"ר). והנה על כל השטרות כותבים דברי דופי, ויש מהם אפילו שבתמונה לובש כיפה. ולמשל על אחת מהם יש דרשה איך שהמגן דוד היה אתנו בכל הגלויות ועוד דברי שטות. אכן על שטר המאתים מופיע זלמן שזר בלי כיפה, ומכל דיבוריו וכתביו הרבים לא מצאו הציונם להדפיס אלא כאלו דברים, שמזכירים צדיקים ותורתם, החיוב ללמוד תורה וללמדה, חיוב אמונה ולצפות לישועה והגאולה (מדפיסים מנשיא הציונים שאין להם הדרך לגאולה!):

על צד א': והלא ענין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד-חובה לכל ילדיה: ועוד בימי ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר (ע' ב"ב כ: על ר' יהושע בן גמלא), בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר, ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים], רווק ולא רווק - כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה, ע"כ.

ועל צד א': קדמונינו קבעו סימנים לבחון באמצעותם את מידת נאמנותו השורשית של היהודי השלם, העמידו אותו בפני השאלה היסודית: ציפית לישועה? כלומר, לא רק האם רצית בה או קיווית לה או האמונה בה, בכל אלה לא די, אלא האם העמדת את עצמך על החומה ובריכוז כל החושים ובכליון עינים ציפית לו, כאשר יצפה בשעת הסכנה הצופה לישועה המצילה. וצופי צפת העמידו עצמם על המצפה הרם ההוא, וצפו גם ציפו, ע"כ.

והנה זה פלא שכל זה על השטר מאתים, מאתים בגימטריא בדיוק, נ נח נחמ נחמן מאומן.

וגם שמעתי מאחד מהחבירים באומן לפני כמה שנים שהוא או אשתו שפעם סבלו מכמה בזיונות או כדומה ומתוך חלישות הדעת נפלו לשינה וחלמו שפייגא, אמו של רבינו, אמר לו, למה יש לכם חלישות הדעת, כל פעם שאתם אומרים נ נח נחמ נחמן מאומן מאתים אנשים מקבלים הרהור תשובה, ע"כ סיפרו לי, ואז אמרתי לו שנראין הדברים כי נ נח נחמ נחמן מאומן בדיוק בגימטריא מאתים כנ"ל.

ועוד שמעתי ממרדכי הגר באבי הנח"ל שכל המופיעים על שטרות מעות מדינת ישראל היה להם חלק בהוצאת הספר הקדוש אבי הנחל (שי אגנון, ובן צבי, והשלישי איני זוכר).

נ נח נחמ נחמן מאומן