Posts
ב"ה
במסכת תמורה דף טז. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה
רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי כלום הנחתיך
שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג:יא)
ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של
יהושע (ס"א משה, וכן הגירסא בילקוט סוף פרשת בחקותי) ונשתכחו ממנו שלש מאות
הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך
אי אפשר , לך וטורדן במחלמה וכו' ע"ש.
והדבר תמוה עוד מה ענה יהושע למשה
רבינו, הלוא אפילו אם זכה להיות לידו ממש כל הזמן הלוא היה לו עולמי עולמות עד אין
סוף לשאול ממשה רבינו שעלה לשמים ולמד מפי הגבורה ממש וכו'.
ועוד יש להקשות שהלוא קיימא לן שביום
פטירתו של משה לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעינות
החכמה (רש"י ריש פרשת וילך, דברים לא:ב), ואם כן איך רצה לפשט הספקות של
יהושע.
עוד יש לדייק לשון הגמרא, בשעה שנפטר
משה רבינו לגן עדן, שלכאורה "לגן עדן" מיותר לגמרי (ואולי יש מקום לומר
שזה היה אחר העברתו דרך גיהנם להוציא משם כל הרשעים, כמבואר בחיי מוהר"ן אות
תרב, שזה היה ספקו של רבי יוחנן בן זכאי אם יעבירנו דרך גיהנם).
ועוד צריך ביאור, הלוא יהושע זה שהחליש
את עמלק לפי חרב, וכל ענין עמלק הוא הספקות, ספק בגמטריא עמלק, כידוע, ואם כן למה
חשש משה שהיה נשאר ליהושע ספקות בשום דבר.
והנה מה ששאלנו שבו ביום של פטירת משה
נסתמו ממנו התורה, י"ל על פי מה שרבינו גילה בתורה ו' (מיד אחר שנגמר לשון
רבינו כתוב שם) ז"ל וזה פרוש "ויאמר ה' אל משה:
קרא את יהושע" משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה
התחתונה, "והתיצבו באהל" זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף,
"ואצונו" כי משה היה צריך אז למסר הכל יהושע "ואין שלטון ביום המות
(קהלת ח)" כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע על כן דיק
ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, ע"ש. ולפי זה י"ל
שמשה לא חשב ליישב הספקות של יהושע בעצמו, אלא שהשם יתברך יברר.
והנה מבואר שם שאז משה רבינו היה עוסק
להביא את יהושע לתוך האוהל, לתוך הוא"ו, שהוא בחי' בושת פנים, וובזה מיושב
ומדויק לשון הגמרא כאן, בשעה שמשה נפטר לעולם הבא, בחי' בושת פנים לגן עדן. ויהושע
הוא נקודה התחתונה, בחי' המלחמה עם עמלק ובחי' ידבר עמים תחתינו והדמימה, בחי'
ישמע בזיונו וישתוק, שיחשוב שמגיע לו הבזיון, וכל זה בחי' ענוה. והגם שיהושע כבר
החליש את עמלק לפי חרב, עוד היה לפניו מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזה אותו בחינה
כמבואר שם. ויהושע התכונן לקבל אז את הכל ממשה רבינו והשם יתברך.
ונלע"ד לפרש על פי מה שרבינו גילה
בלקוטי מוהר"ן תורה ד' אות ז ז"ל כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה, וידבר
ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו
מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב והאיש משה עניו
מאוד וכו' ע"ש. וזה מה שיהושע ביקש ממשה רבינו, ללמוד ממנו מידת הענוה שהיא
מדה טובה מכל המדות טובות ובו נצטיין משה רבינו, ועל כן בודאי על זה ביקש יהושע
ללמוד אז ממשה רבינו, וזה מה שאמר לו, הלוא כתבת עלי בתורה ומשרתו לא ימיש, ואיך זוכים
לענוה לחיות עם זה כנ"ל.
מיד תשש כחו יהושע, בחי' הדמימה, שקבל
את הענוה (ואתי שפיר אפילו להגירסה שנחלש דעתו של משה, כי זה מה שמשה רבינו מסר
לו, הענוה וחלישות הדעת), ואכן כיון שלא זכה לענוותנותו של משה רבינו, לא היה יכול
לעמוד בידיעת כל התורה. כי באמת כל ידיעה וידיעה בתורה הוא אישי, שמו נקרא עליו,
ובכל מקום שהאדם רואה ולומד עליו למצוא את עצמו ולראות פחיתותו ושפלותו, כמבואר בתורה
קכא, ויהושע לא הצליח לזכות לעמוד בזה בשלוש מאות הלכות שנשכחו לו ונולדו לו שבע
מאות ספקות, כדי שיוכל לעמוד במה שכתוב עליו בפירוש בתורה.
ועמדו כל ישראל להרגו, בבחינת המבואר
בתורה ד' שם, מי אשר חטא אמחנו מספרי, שאי אפשר להתקיים בלי ענוה מוחלטת כאשר
התורה בפירוש משבחת אותו. ועל זה השם יתברך נתן לו העצה להתחיל כבר לעסוק במלמחת הנקודה
התחתונה, שהוא גם כן בחי' מיתה, להפוך הדם לדום כמבואר שם.
נ נח נחמ נחמן מאומן
