אוהל מועד של משה רבינו

 ב"ה

פרשת כי תשא

לג:ז ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש י' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. המחנה, בגמטריא נ נח. כל מבקש, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

צריך עיון בכל הפרשה הזו, מצד אחד בקריאת הפסוקים עם פרש"י מבואר שמשה רבינו היה הולך יום יום לאוהל המועד הזה, ומיד כשהגיע הענן היה מכסה וכו' והשם יתברך היה מדבר איתו ואז שב אל המחנה ולימד את הזקנים. ולכאורה משה רבינו לא היה חוזר לאוהל מועד עד למחרת. אז מי שבאמת רצה לדבר עם משה היה לו ללכת אל המחנה, לא אל אוהל מועד. והזקנים שלמדו מפי משה רבינו מיד אחד שקבל מהשם יתברך אינם בכלל מבקשי ה'. ובענין יהושע משמע שהיה מנהל בית מדרש באוהל מועד, וצ"ע מה עשו כאשר משה רבינו הגיע לשמוע מהש"י, והפסוק כותב שיהושע לא מש מהאוהל, ולכאורה על כרחך שהיה באוהל כאשר הש"י דיבר עם משה, ולא היה עם הזקנים כאשר משה רבינו לימד אותם, אז איך ידע בכלל הלימודים, ולכאורה לא רק שהיה שם, אלא שהיה שומע ולומד, וזה פלא וצע"ג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הילולה של משה רבינו בטבריה אצל אשתו ציפורה

 ב"ה

ז' אדר הילולה של משה רבינו, רבבות אנשים נוסעים לרשב"י שהיה ניצוץ של משה רבינו (בזוהר כתוב שרשב"י ידע שקרן אור פניו מה שמשה רבינו לא ידע, והרבה טועים בזה, כי האמת הוא שרשב"י היה רק ניצוץ ממשה רבינו), ואני בחרתי ללכת לציון של ציפורה אשתו, הליכה ברגל כעשרים וחמש דקות [ואפילו למאן דאמר שגירשה, הלוא 'והיו לבשר אחד' נאמר על הילדים כמו שפרש"י]. גם בראש חודש אב, הילולה היחיד שנזכר בתורה אני חושב, של אהרן הכהן שכמעט אי אפשר להגיע לציון של בירדן, אני משתדל להגיע לאלישבע אשתו שיש לה ציון פה. אבל אני כמעט היחיד שמקיים עצה זו.

ועכשיו חשבתי שכמו שאומרים שכל מסכת, מי ששולט על כל המסכת כבר יש לו פתחים ממנו לכל הסוגיות בש"ס, כמו כן י"ל בכל עיר, יש לו גידין וקשרים לכל המקומות, ויכולים לזכות לדעת איך להתקשר בקשר גשמי לכל צדיק וצדיק. ואז נזכרתי דברי רבינו בספר שיחות הר"ן ס' ז"ל כי אבן שתיה שממנה הושתת העולם, משם יוצאין גידין לכל הארצות. ושלמה המלך עליו השלום שהיה חכם גדול וידע כל הגידין בפרטיות, היה נוטע עץ כל פרי כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (קהלת רבה ב ז). וגם במדינות הללו אם היו יודעין הלוך הגידים בפרטיות היטב היו יכולים לטע גם כאן את הפרות שאינם גדלים פה כי גם כאן אף על פי שהגיד ההולך למדינה זו הוא מסוגל לפרי מיוחדת עם כל זה כל הגידין מתערבין ומתחברין יחד. ועל כן גם כאן במדינות אלו יכול להיות כשמתרחקים מעט יכולין לטע גם שאר הפרות שאין גדלין פה. גם יש מציאות שאם היו פותחים באר באיזה צד היו יכולין לטע ברחוק מקום משם אותן הפרות הנ"ל, עכ"ל. ולפי זה בצירוף המחשבה שלי הנ"ל גם בעיירות של חוץ לארץ יש את האפשרות להתקשר לכל צדיק, כי הם בחי' אבן שתיה כדאיתא בגמרא עליהם ישית תבל, רק שזה כבר יהיה הרבה יותר קשה.

 ואכן רבינו היה עושה שליח לזקנו הבעל שם טוב, ואחד מהטעמים שהלך לארץ ישראל היה לעשות דרך להיות בקשר עם זקנו ר' נחמן מהורדנקה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גודל מעלת הפצה יותר ממשה רבינו

 ב"ה

מדרש רבה פרשת בא טז:ד

וְכֵן מָצִינוּ משֶׁה וּשְׁמוּאֵל שָׁוִין כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צט, ו): משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין משֶׁה לִשְׁמוּאֵל, משֶׁה הָיָה נִכְנַס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ג, י): וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצֵּב, לָמָּה כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִין וּבִצְדָקָה אֲנִי בָּא עִם הָאָדָם. משֶׁה הָיָה יוֹשֵׁב וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ דִּין בָּא אֶצְלוֹ וְנִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח, יג): וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, אֲבָל שְׁמוּאֵל הָיָה טוֹרֵחַ בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְשׁוֹפֵט, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטָעֲרוּ לָבוֹא אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, טז): וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל יָבוֹא אֶצְלִי לְאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, אֲבָל שְׁמוּאֵל שֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל בָּעֲיָרוֹת וְדָן אוֹתָם, אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי טז, יא): פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה':

ואיתא במדרש שמואל (פ"ט) אין דור שאין בו כשמואל ע"ש. הרי המפיצים של היום ממש כמו שמואל וזוכים בזה להמבואר לעיל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

7 Adar - Moshe Rabbainu - Why is his tomb hidden?! NNNNM

 HH 7 Adar - Moshe Rabbainu - why is his tomb hidden, because if it was known, all of Israel would go there and ask him to pray, and HY would be forced so to speak to bring the redemption immediately even before the proper time. - Today this can be achieved by going to Rabbainu Na Nach Nachma Nachman MayUman

ב"ה לכבוד הילולא של משה רבינו, הגמרא במסכת סוטה דף יד. לפי הגהות הב"ח: ואמר ר' חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבאו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזירה מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף (-בגמטריא נחמן מאומן) ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו הדור, וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד וע' זקנים ושאר חכמים ותלמידים ולא עשה בשבילם ולא ביטל הגזירה אלא בשביל משה, ע"כ. והיום יכולים לפעול את זה בציון רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

נבואת משה רבינו כבד פה בגלות - סוף מסכת תענית דף יומי

 ב"ה

תענית סוף דף ל:

דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. ופרש"י ז"ל לא היה הדבור עם משה, ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אלא פה אלא בחזיון לילה, גמגום, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרשב"ם (ב"ה קכא: ד"ה לא) שהדיבור היה על ידי מלאך או על ידי אורים ותומים. אך בגבורות ארי (ד"ה לא) כתב, שחלילה לומר שנבואת משה היתה באיזה פעם על ידי חזיון לילה או מלאך או אורים ותומים. מתיבתא).

ונלע"ד שדברי רש"י עם האיכא דאמרי פירוש אחד הוא (ולא שני פירושים שונים כמו שהבין המתיבתא). וזה שרש"י כתב גמגום הכוונה כענין מה דאיתא בזוהר הקדוש שמשה רבינו כבד פה בגלותא, וכבד פה היינו גמגום. וזה הענין שלא נתייחד לו הדיבור, כי נלע"ד שענין ייחוד הדיבור הוא, שמשה רבינו היה כולל ומייצג כל הבריאה בתוך צלם דמותו, וכך היה מקבל דבר השם על כל הבריאה, והרי הדיבור על כל הבריאה נתייחד בו לבדו, אבל כיון שבני ישראל היו ניזופים, לא היה יכול לקבל הנבואה ככה, אלא כאיש פרטי, ובודאי היה רק ביום כמו שהעידו חז"ל וכמו שהדגיש הגבורות ארי הנ"ל, אלא היה בבחינת מלאך ואורים ותומים בבחינה זו שהיה צינור פרטי של נבואה, ולא היה בא בכח כל הבריאה. וכעי"ז מצינו בחז"ל שכאשר זוכים ישראל כל השפע מגיע אליהם, והאומות יונקים מהם כמו כלב שמשליכים לו אוכל מהשולחן, אבל כאשר לא זוכים האומות לוקחים השפע ראשון והשארית ישראל. ולכן כאשר ישראל היו נזופים משה רבינו היה מקבל את הנבואה רק כאיש פרטי כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל תאמרו מים מים

ב"ה

איתא בפרק אין דורשין (חגיגה יד:):

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, עלו לרקיע על ידי שם [רש"י], ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר [אלישע בן אבויה], ורבי עקיבא.

אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעים ברקיע אצל אבני שיש טהור [שהוא מבהיק כמים צלולין], הזהרו שאל תאמרו: הרי מים מים יש כאן ואיך נלך? ! משום שנאמר: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני! וזה שיש הוא ולא מים. 

ורבו המפרשים בענין ההזהרה הזו שלא תאמרו מים מים (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה נא שהוא ענין של שקר, כי מים מלוחים לא מרוים את הצמאה וצריכים עוד מים).

ונראה לפרש בס"ד כי מצינו כאשר דברו מרים ואהרן על משה בסוף פרשת בהעלותך, השם יתברך נגלה אליהם פתאום (במדבר יב:ד) ורש"י פירש שם: נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: עד כאן לשונו.

ולפי זה אתי שפיר מה שרבי עקיבא אמר להם שלא תאמרו מים מים, דהיינו שיקפידו על הפרישות והטהרה שלא יקרה להם שיצטרכו לצעוק מים מים.

וזה הזהרה הוא רק כאשר מגיעים אצל אבני שיש טהור, לדרגה כזו שמשתדלים תמיד להיות באור פני ה', ולכן אם לא מתנהגים בפרישות הרי זה שקר מיניה וביה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רבי עקיבא ועולם התיקון של משה רבינו

ב"ה

איתא במסכת מנחות דף כט:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, מצאו משה להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים כגון התגין של ספר תורה לאותיות התורה.

אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך?! מדוע אתה צריך להוסיף עוד על האותיות את הכתרים.

אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות מאותם כתרים!

אמר לו משה רבינו: הראהו לי?!

אמר לו הקב"ה למשה: חזור לאחורך! [שהראהו הקב"ה למשה, במראה הנבואה, כאילו הוא נמצא בבית מדרשו של רבי עקיבא, ושומע את קולו של הקב"ה לצעוד אחורה].

הלך משה רבינו וישב בסוף שמונה שורות של התלמידים שהיו יושבים לפני רבי עקיבא, ולא היה יודע מה הן אומרים, שלא הבין משה רבינו את המשא ומתן שלהם בדברי תורה

ויש לפרש הטעם שמשה רבינו היה צריך לחזור שמונה שורות, בסוד השמונה מלכים הנזכרים בסוף פרשת וישלח שמלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. כי ידוע שרבי עקיבא שרשו בעולם התוהו שבו היה השבירה של הז' מלכים, והתיקון מתחיל עם הדר המלך השמיני. ורבינו בסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות מעשה י' מבערגיר ועני כותב התנאי שמחמתה בית הקיסר היתה מסרבת כל השידוכים: לא עבור עליך המימות - השבעה מימות, כי שבע יפול צדיק וקם. ורבי נתן אמר לאחד שהיה תמיד מצליח שהיה יותר טוב אם היה לו נפילה ואז היה חוזר ועולה. וכן מצינו בהרבה מקומות. ולכן משה רבינו לא היה יכול ליכנס ישר לרבי עקיבא עד שדחוהו שמונה שורות. ואכן אז הוא כבר הבין בטוב טעם כמובא בהמשך שם עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהרן סא - מיני גוף

ב"ה

לקוטי מוהרן סא:ג

כשהגוף זך ונקי יכול לקבל נשמה גדולה.

אולי זה הסוד שהרמחל גילה בפירושו על הסבא דמשפטים, עיין שם שיש בחינת בן ובחינת עבד, ואף על פי שאינו אפשר להכיר ולהבחין את זה אבל זה שבבחינת בן יש לו גוף אחר!
ועיין בדרשות הרן שהביא פסוקים והוכיח מסברא שמשה רבינו היה בריאה מיוחד בפני עצמו.
נ נח נחמ נחמן מאומן

משה הוסיף יום אחד מדעתו

ב"ה

בזה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז) יש לראות מדת ענוותנותו.

כי על הפסוק (שמות יתרו יט:י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, רש"י כתב, אם כן שמזקיקין לדבר עמם לך אל העם וקדשתם וזמנתם שיכינו עצמם היום ומחר עד כאן לשונו.

הרי שבתחילה שהיה משה אמור למסור את העשרת הדיברות לא היה דרוש הימים של הכנה, רק כאשר נקבע שהשם יתברך ידבר ישר להעם אז הוצטרך הימים של הכנה.

ולפי זה הרי משה רבינו היה צריך לשער כמה ההבדל בין לשמוע ממנו מלשמוע ישר מהשם, והחליט בדעתו שזה הבדל כל כך שבודאי לא יספיק רק שני ימים של הכנה, והוסיף יום אחד.

אלא מתוך ענוותנותו רואים גדולתו, שעד כדי כך היה משה רגיל להוריד את הדיבור של השם יתברך בכל פעם בפעם מהלך של שלושה ימים הכנה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה רבינו מתגלגל?! ומה הכוונה שרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן הוא בחי' נשמת משה רבינו ע"ה

ב"ה

רבים טועים בענין משה רבינו שכאילו ח"ו הוא מתגלגל, כי יש דיבורים שמשמע כן בזוהר, למשל כתוב בזוהר הקדוש:

וזרח השמש - דא משה, כד יתי בגלגולא בצדיק גמור, ובא השמש - כד יתי בצדיק שאינו גמור, עכ"ל.

והוא תמוה מאד הס להזכיר, שמשה רבינו אב הנביאים יצטרך לבוא בגלגול.

אלא פירושו הנכון גילה הרמח"ל במאמר קטן "פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים" - הנדפס בספר גנזי רמח"ל (עמוד ערב), שאין הכוונה לגלגול לפי מעשה הנשמה, אלא לבירור המלכות. וז"ל.

וענין זה בנשמות: אדם ומשה, כי שרש אדם הוא שרש א' אך לפי הנולד, ומה שיקרה בהשתנות הזמנים ומעשי הבחירה, יש שיצטרך אותה המדריגה של אדם להשתנות בג' השינויים שאמרנו. ואז עומד השרש ההוא באותו המצב שנתקנה: ולפי אותו המצב מתנוצץ ממנו ניצוץ א', והוא נשמה א', מלבד הנשמה הראשונה. וכן לג' שינויים יוצאת ג' נשמות, והם הם ענינו של אדם, שהוא הא' - אך משונה לפי הג' השינויים, ואלה הג' נשמות הם נשמות ג' האבות. ולא שנשמת אדם הראשון עצמה תהיה נשמת האבות - שתתגלגל בם ממש, אלא הנשמות של האבות הם בסוד מדריגותיו של אדם, אך בשינוייה. ובהיות הנשמות האלה בעולם הזה, כל א' מהם היתה מקיימת אדם הראשון באותה המדריגה שהוא הנשמה ההיא. ולכן נקרא שהוא מתגלגל בהם, כי מדריגותיו עצמו משתנית לפי הנשמה ההיא. ולכן אמרו: "דתמן נחת אדם בג' גלגולין". ומפרש שם שג' אבהן הם תלת טפין, נמצא שיש להם מציאות מלבד נשמתו של אדם, עד כאן לשונו ועיין שם ביותר אריכות.

וכן לכאורה הכוונה באשר מסורה נאמנה בידינו שרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן הוא נשמת משה רבינו, אין הכוונה שמשה רבינו נתגלגל ברבינו הקדוש, אלא שרבינו הוא נשמה שמעמיד את נשמת משה רבינו כפי מצב הדורות האלו.

ועיין ברמח"ל שם שכתב (עמ' רעד) ז"ל: ובזה תלוי תיקון כל העולם, כי בהתגלגל אלה הנשמות ובואם לעולם, האירו המדריגות העליונות לצורך כל ההנהגה, והיינו הגלול הסובב עד סוף התיקון הכללי...."

נ נח נחמ נחמן מאומן

רק אם אומרים נ נח השם יתברך מוכן להיות שם

ב"ה 

בפרשה שלנו, פרשת חקת (כא:יז), בני ישראל שרו שירה על הבאר, שהיה ממציא להם מים וגם הראה להם הדם מהאורבים שרצו להרגם והשי"ת הרגם. והנה הבאר היה בבחירת משה רבינו, ומתחילה ההמצאה של מים היה בזכות מרים, ולאחר פטירתה היה בזכות משה רבינו לבד. ולכן מאד צריך ביאור למה לא הזכירו שמו של משה רבינו בשירה. ועוד יותר קשה להבין איך בשירה להשי"ת לא הזכירו שמו של השי"ת?!

רש"י עמד על השאלות האלו והסביר שלא היו יכולים להזכיר שמו של משה רבינו לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר, אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך, עכ"ל.

ולכן מצינו הרבה פעמים שאנו אומרים לאנשים את השם הקדוש, נ נח נחמ נחמן מאומן, הם מגיבים, 'השם יתברך' או 'הקב"ה', וזה ממש בזכות שהזכרנו את האוהב של השי"ת רבינו הקדוש, נ נח נחמ נחמן מאומן, עי"ז הכשיר שיזכירו את שמו של הקב"ה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל - הכל בא מכח משה רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

למה לפני (או אחרי) קריאת התורה כאשר מראים את הספר תורה לכל המתפללים כולם אומרים "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל וכו'"?

הרמח"ל כותב את הטעם - כדי לעורר את הספר תורה שכתב משה רבינו בעצמו, כי אף על פי שכל ספר תורה יש לו קדושת ספר תורה גמורה, עם כל זה אינו דומה בכלל לקדושת הספר תורה שמשה רבינו כתב בעצמו, וצריכים להמשיך מקדושת ספר תורה של משה:

תיקונים חדשים: תיקון ב'

וספר דא כתב ליה משה, ולבתר כל שבטא כתב דיליה מתמן, לנטלא כלא מיניה כמה דאתחזי ליה כל חד בדרגיה כדקא יאות. וישראל קראן בס"ת בציבורא, וכדין נהורא אתנהיר לגבייהו מגו ההוא ספרא דמשה. ובגין כן אמרין וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד:מד) לאתערא ההוא ספרא דקאים ודאי למהוי ידיעה לישראל באוריתא, כל חד כדקחזי. ועל ההוא ספרא אתמר אותיות מחכימות, דהא נהירו דדרגין עלאין נהרן בהו, ואתחזיין תמן כלהו רזין כמה דאתמר. ועם כל דא כל שאר אתוון דקדושה נמי אתמר בהו הכי, דירותא ירתין מגו ספר דא.

ולפי זה י"ל מה שחז"ל אמרו (זהר פרשת נשא קלד, א): "הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שבהיכל". י"ל מזל זה המשכת המוחין כידוע, והוא על ידי הצדיק. שאפילו ספר תורה שבהיכל צריכים להמשיך לו קדושה מהספר תורה של משה רבינו.

ובתיקונים חדשים שם הרמח"ל מסביר עוד למה בשבת קוראים מהנביאים במפטיר אחר קריאת התורה, ומפרש כי כל החכמים וכל הנביאים מקבלים את הכל רק על ידי משה רבינו, ולכן אחר תורת משה ממשיכים לקרוא מהנביאים להמשיך להם מנבואת וחכמת משה רבינו:

ובשבתא מפטרין בנביאי, לאמשכא משיכו דחכמתא ממשה ספרא רבא. דלית לך חכימא דאתחכם באוריתא אלא על ידוי, ולית לך נביאה דאתנבי בישראל אלא בחילא דיליה. ובהאי חילא קמו אינו נביאי מהימני ועבידו ספרייהו. ובהאי אתפשטת חכמתא יתיר בישראל. ובגין לאתערא תיקונא כדקא יאות אצטריך לאתערא תיקונין אלין, לאתנהרא מינייהו כל ישראל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רמח"ל - הילולא הלילה - מ"א לעומר - יסוד שביסוד

ב"ה

אחד מהדברים שכתבו הרבנים השקרנים נגד הרמח"ל, איך יכול להיות שרעיא מהימנא - (הרועה הנאמן - משה רבינו) היה אומר לו רבי רבי, כאשר הרמח"ל מצטט בספריו דברי הרעיא מהימנא אליו.

אז חבירי גבריאל נ"י תירץ בדרך אפשר, שהרי במכתב תלמיד של הרמח"ל כתוב שהרמח"ל היה לו ניצוץ מרבי עקיבא (וכן אומרים שהרמח"ל השלים במ' שנה שחי על התורה ועל העבודה, את המ' שנה הראשונים של חיי רבי עקיבא שהיה עם ארץ), ומבואר במסכת מנחות שמשה רבינו שאל את השם יתברך ענין התגין שעל אותיות האלף בית והשם יתברך הראהו את רבי עקיבא שהיה דורש תילי תילים של הלכות על כל התגין, הרי שבאיזה בחינה רבי עקיבא הוא בבחינת הרבי של משה רבינו, וי"ל שזה הבחי' היה שייך להניצוץ שהיה ברמח"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו - שמות ד:ג -- הוספתי בס"ד טעם על מה ששמים היד על העינים בקריאת שמע

ב"ה

הנה כל המפרשים לא מצאו ידיהם ורגליהם איך משה רבינו שהיה מדבר עם השם יתברך נס לפני הנחש, ולאן ינוס, הלוא מלוא כל הארץ כבודו?! 

ובפשטות י"ל שכמו שמשה רבינו היה שומע ממש את קול ה', כן היה שומע את קול ה' בכל סביבותיו, כל מה שהתרחש הוא הבין בזה מה שהשם יתברך היה מראה לו, ולכן בראותו את הנחש הוא הבין שהוא צריך לנוס (וידוע מה שהרמב"ם אומר על ראש השנה, בורחים מהשם אל השם).

אכן נראה לאמיתת הענין פירושו כך, וינס משה מפניו של השם יתברך - לאחוריו. כי אפילו בהשגה של בחי' אחוריים של השם יתברך יש סכנה עצומה כמו שכ' (כי תשא לג:כב) והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי, ופרש"י ז"ל מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ע"ש. ובאמת מפורש הוא בגמרא (ברכות ז:) ז"ל ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ) תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקב"ה למשה, כשרציתי לא רצית, ופרש"י כשרציתי בסנה. הרי מבואר שבסנה היה השגה של פנים, רק שמתחילה ויסתר משה פניו, שי"ל פניו של משה, וכן י"ל שהסתיר פניו של השם, שעשה לבושים, ובסוף וינס לגמרי מפניו יתברך. כי י"ל שאם רשות ניתנה למחבלים בהראות את אחוריו, אז בהראות את פניו זה עוד הרבה יותר מסוכן, ולא רצה משה. ויתכן, שזה מה שרבי עקיבא זכה כאשר סרקו את בשרו ר"ל, כי כך הש"י אמר למשה על רבי עקיבא כך עלה במחשבה, והמחשבה הוא בחי' אור הפנים. וזה מה שהש"י אמר שתוק, כי בחי ושכתי כפי תירגם אונקולוס ואגן במימרי, היינו שהוא בחי' דיבור, ור' עקיבא לא קיבל את ההגנה של הדיבור, ולכן כאשר דיברו על השגתו הש"י אמר שתוק - בלי הגנה הוא זכה להתגלות של - כך עלה במחשבה - של אור הפנים, ודו"ק.

והנה בענין מה ששמים את היד על העינים בעת קריאת שמע ישראל, יש לומר על פי מה שרבינו הקדוש גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה סה) שהטעם שאנשים בצער סותמים את העינים הוא כדי לראות רחוק עד עולם הבא שהוא כולו טוב ואין שם שום צער כלל, ששם כולו טוב, ולכן בקריאת שמע שאנו מעידים על יחודו יתברך אנו סותמים את העינים לגמרי עם היד כדי להסתכל בתכלית היחוד.

ואכן י"ל שהטעם שמשימים את היד בקריאת שמע הוא בחי' ושכתי כפי, כי כיון שאנו מיחדים את השם בכל כוחינו, וראוי היה שיהיה התגלות של יחוד השם, ואם כן יש סכנה של המחבלים כנ"ל, ולכן אנו מקיימים בנפשינו בחי' ושכתי כפי עד עברי, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה גבוה יותר מתורה

ב"ה

נ נח נחמ נחמן מאומן!שיחות הר"ן עה. כי תפלה גבוה מאד מאד, וגבוה יותר מלמוד תורה, ע"כ. כן נכתב בפירוש בעוד כמה מקומות. והא דאיתא בברייתא דפאה שתלמוד תורה כנגד כולם, זה רק נגד עיון תפילה, אבל התפלה עצמה יותר גבוה. ועוד דהרי קדושת בית מדרש יותר מקדושת בית הכנסת (אלא שבאמת יש כמה דינים שמקפידים יותר על קדושת התפלה, כגון לענין הפחה, שממשיכים ללמוד אבל לא להתפלל), כי קדושת התפלה עד אין סוף ממש, ואין לה שיעור כלל, והוא בחי' סתרי תורה (ע' לק”מ תורה כב) שמחיה אפילו המקומות המטונפות (לק”מ נו, תנינא יב), ולכן במסכת שבת (פט:) בטענת יצחק אבינו לפני השם יתברך בחשבון כמה מזמן חיינו נשאר לחטא ח"ו,לוקחים חצי הזמן עבור שינה ועוד חצי מהנשאר לתפלה אכילה ובית הכסא, ורואים מזה שתפלה בכלל אינה בחשבון של טוב ורע, כי היא משהוא עיקרי ובסיסי לכל התהוות הגוף בכלל, וכהא דאיתא במסכת שבת (דף י) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד ע"ש, שזמן תפלה בכלל לא עולה בחשבון, ואפילו לרבא שחולק על זה, מבואר בלקוטי הלכות (הלכות ראש חדש הלכה ה', מובא בסוף ספר השתפכות הנפש אות א) שזה מיירי בתפלה על צרכי הגוף, אבל תפלה לצורך גבוה, 'היא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוהה מהתורה'.

והא דקיימא לן שמי שתורתו אומנותו פטור מתפלה, ורבי נתן מפרש בלקוטי הלכות שתורתו גופא בבחינת תפלה, בבחינת תורה דעתיקא סתימאה ע"ש, והוא האמת פשוט, כי הפטור מהתפלה, הוא מהשלוש תפילות הקבועות של שחרית מנחה וערבית, אבל על עצם התפלה אי אפשר בכלל פטור, כי ממש חלק מהחיים וכמו השינה כנ"ל, ועוד הרי הרמח"ל באדיר במרום מסביר שהסודות הכי גבוהות בזוהר היה אי אפשר לדבר מהם רק בצורה של תפלה, וכמו המאמר 'ארימת ידי בצלו', שמרמז שם על מדותיו של השם יתברך שלמעלה מהצחצחות שר' חיים ויטל בכלל מסתיר, לא היה אפשר לדבר מהם בכלל ולגלות סודות כל כך גבוהות ונעלמות רק בדרך תפלה. הרי שרשב"י, שתורתו אומנותו, היה דוקא חותר ושואף דייקא לתפלה, ותכלית כל תורתו בשורשו היה תפלה, אלא שהיה פטור מהתפילות הקבועות.

ומצינו כמעט בפירוש בתורה הקדושה ענין זה, כי משה רבינו אחר שכבר למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך בעלותו להר סיני פעם ראשונה, עוד ביקש מהשם יתברך לראות את כבודו (כי תשא, שמות לג:יח), ופרש"י (לג:יט) ז"ל הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה וכו' ע"ש. הרי שכל מה שמשה רבינו למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך עוד לא הגיע לסדר התפלה.

7 addar - hot springs

HH


About 20 minutes away, my friends took me for the first time, there are pools so hot we could barely even stick our feet in, we had to go to a distant pool where it was like a very hot mikva. there are also big pools of cold water -- each pool in its own very impressive room, built by romans or greeks or both or who knows, they still have signs in stone. all open, deserted like.

Moshe Rabbainu was so called because he was drawn from the water. So today was kind of appropriate.

משה רבינו נקרא טוביה, והנה עקיבא עם טו"ב בגמטריא ר', להוסיף לטובי"ה – הרי טבריה, מקומו של ר' עקיבא.

Na Nach Nachma Nachman MeUman!

מחרת רדתו מן ההר (רש"י)

ב"ה

תקעח. פרשת יתרו (יח:יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד וכו'. ממחרת בגמטריא התרפ"ב ע"ה (השנה שסבא קיבל את הפתק הקדוש אחר שהוא לא צם בי”ז בתמוז, ובירידתו, רבינו הקדוש כותב אליו מאד היה קשה לי לרדת אליך). והנה התפשטותא דמשה בכל דור, ולכן גם ממחרת המופלג הזו, מי בחי' משה רבינו באותה תקופה? הרי השני אותיות ראשונות של המילה לשפט, הם "של", וישב משה של 'פט-את' ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא הבחי' של משה רבינו המכוון. וכן אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של 'משה לשפט את העם ויעמד' הם בדיוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 'וישב' נוטריקון וישראל בער.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח זה התחית המתים של משה רבינו!

ב"ה

פרשת וילך (דברים לא:טז) הנך שכב עם אבתיך וקם, ורז"ל (סנהדרין צ עמוד ב)  למדו מזה שיש תחית המתים – 'וקם', משה יקום. משה וקם, - הינו התחית המתים של משה רבינו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ויש לומר עוד בעזה"י, שבזה נרמז כוונות אלול (לקוטי מוהר"ן תורה ו - כי תורה ו ממש ענין של תחית המתים, שבזה שהאדם יש לו שפיכות דמים בחי' מיתה, הוא מחיה את הענוה והנצחיות שלו), כי משה רבינו הוא נקודה עליונה של הא' בחי' אהי"ה, ויש ב' אהי"ה – אהי"ה אשר אהי"ה. 'וקם', בחי' הו' של האלף, בחי' מלך, בחי' דרך כוכב מיעקב וקם שבט בחי' רקיע כמבואר שם, ועוד הרי השם הקדוש הק"ם – שעם הכולל בגמטריא וקם, הוא השם שבו ממליכים מלכים כבמואר בלקוטי מוהר"ן, והוא אחד מהע"ב שמות, וגם משה – מה"ש, אחד מהע"ב שמות, הרי ששני שמות מהע"ב שמות, מה"ש הק"ם עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 'שכב' זה בחי' הנקודה תחתונה של האלף. ב'אהי"ה וקם שכב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

Why is it permissible to wear a Nanach beanie in the bathroom?

ב"ה

The holiness and sacrity of the Talis over the holiness of the Tefilin (item 5 below)!

מחמת דברים מתוקים שנתחדשו פה באות ה', הריני מביא שוב את כל הענין פה.

680. האם מותר לכנס לשירותים עם כיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] השאלה אם מותר להכניס הכיפה של נ נח לשירותים, כי לכאו' דברים החקוקים יש להקפיד על קדושתם, ויש בהם מדין מחיקת השם וצריכים גניזה, אלא שיש מקום להקל כי בודאי לא תהיה זה חמור מהדפוס, ששיטת הרוקח שדפוס אינו נחשב לכתיבה, ולכאו' כ"ש בחקיקה הנעשה בדפוס, ואולי יש לחלק ואכמ"ל. ואפילו להט"ז ושאר פוסקים שדפוס חשוב נחשב לכתב, ואפילו הוא הדין בדפוס של חקיקה, היום העולם מקילים הרבה בזה, אכן זה גופא צע"ג במנהג העולם, ובודאי ירא שמים ישתדל לכבד ככל היותר בכל אופן הכתיבה. ולכן קיים השאלה הגדולה האם ליכנס לשירותים עם הכיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

פעם עשינו שאלת ספר על זה, ופתחנו לתורה רע"ג. וזה בעצמו היה חידוש, כי רע"ג כידוע הוא ר"ת ראשית גוים עמלק, וידוע מה שמוהר"ן אמר כי שבע יפול צדיק וקם, ס"ת עמלק, וזה בחי' ואחריתו עדי אובד. אבל איפה מצינו בר"ת, שזה יהיה התיקון כמו שכתוב בתוה"ק ראשית גוים עמלק? ב נ נח נחמ נחמן מאומן, ר"ת בגימט' עמלק. וגם התיקון נכלל בזה, כי שבע יפול, זה בחי' שע"ב יפול צדיק וקם, היינו הירידות ועליות בניגון של ע"ב נימין, השיר של חסד, נ נח נחמ נחמן מאומן.

וע"ש בתורה שמבואר שהתולדות של הצדיק הם למעלה מהששים רבוא נשמות, ואינם שייכים לעוה"ז כלל, דהיינו שאפילו שהם בעולם אינם נתלבשים בעולם הזה כלל ע"ש. והנה זה החבר שפתח את הספר טען ששם אצבעו על המילות אינם נתלבשים, וזה התשובה, לא להלבישו במקומות המטונפים. אכן במחילת כתה"ר נלע"ד פשוט וברור שהתשובה הוא ש נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא למעלה לגמרי מעולם הזה, ואפילו שתשים אותו איפה שתשים, כאילו לא נתלבש שם כלל [ובזה נתקיים דברי רח"ו בנפש החיים שיבואו חסידים ויכניסו התוה"ק לתוך השירותים, בטענת שהתורה למעלה מהצמצום וכו'].

ונראה עוד לפי זה שיתכן מאד שיכולים להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן אפילו קודם ברכת התורה (רק לא לפי שיטת הגר"א שצריכים לברך ברכת התורה אפילו על הרהורי תורה, ובטח מי שיאמר נ נח יתנוצץ מוחיו בצחצחות של אור התורה אז מצד זה יהיה צריך לברך תחילה. אכן באמת רוב העולם בכלל לא נוהג כזה, לא מבעיא לפי האריז"ל שמברכים כל ברכות השחר עם הכוונות לפני ברכת התורה, אלא גם להלכה שיכולים לאמר פסוקים דרך תפלה, ולא חיישינן בכלל), וצ"ע. ולמעשה נוהגין להקל, מצד חומרת הענין, שתמיד יכולין וטוב להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב] מלבד הנ"ל נראה שהלוא מוהר"ן בעצמו היה הולך לשירותים, ושזה כל ענין של הצדיק, שהוא שלוחו של השי"ת להוציא את בנ"י אפילו מאותם מקומות. וע' מש"כ בענין שאלת שלום במקומות המטונפות, ובחלומו שהיה למוהר"ן וכו' ע"ש.

ג] ועכ"פ נראה שאין לעיין על הכתב של נ נח בשירותים, כי בודאי יבוא בזה להכניס תורה לתוך הצמצום ולתוך המקום המטונפת, ורק אם זה על הראש, ולא רואים הכתב, מה טוב.

ד] והנה ידוע מה שפסק ר' יהודה החסיד (וכן הוא בשערי תשובה לר' יונה) שמי שיש לו הרהורים במקומות המטונפות יכול וטוב לו שיחשוב בתורה (והוא דייקא נקרא חסיד וספרו נקרא ספר חסידים!).

והנה היום ידוע שמה שאנשים הולכים כמעט ערומים זה סימן שהקב"ה מגלה את עצמו בלי לבושים. והלבושים הם הצמצומים שעושים ההגדרות שפה זה מלבוש טהור ופה זה מלבוש לא טהור.

והנה ידוע (תורה נו ועוד מוקמות וע' בדברינו לעיל בענין תפלה תפלה תפלה) שמקומות המטונפות מקבלים חיותם מסתרי תורה וכו'. כי הסתרי תורה לא מצומצמים להגדרות והלבושים הלוא טהורים וכו'.

נמצא, מי שהוא במקומות המטונפות - בגשמיות - ויש לו הרהורים - איסור ברוחניות - הוא שייך לתורה גבוה מאד, למעלה מהלבושים וכו'. ומותר וטוב לו להרהר בתורה.

ה] מוהרנ"ת בלקוטי הלכות הרבה לפרש איך שציצית מרמזים להשיר פשוט כפול משולש מרובע, שהיום כבר נתגלה שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה קדושת ציצית הוא קדושה מקפת, כמו שאנו מקיפים את הגוף עם הציצית, כן באמת הציצית קדושה עליונה מאד למעלה ומקיף. ולכן מותר אפילו ליכנס לשירותים עם הציצית (רק ציצית שהם מזומנים עבור תפילה ועבודת השם, הרי מצד קדושה זו אסור להכניסם), והבלוים של ציצית לא חייבים גניזה. וזה למעלה מקדושת תפילין, שהם מוחים, ואפילו לא תמיד אנו יכולים להשיג את רמת המוחין של התפילין, כמו בשבת, שלפי ההתעלות שיש לנו בשבת אין לו היכולת להשיג עוד את המוחין של התפילין. ולכן צריכים לשמור מאד על כל פרטי הלכות תשמישי קדושה. לא כן הטלית, שאנו צריכים תמיד ללכת מעוטף בו, בכל מקום ובכל זמן.

וי"ל שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה כו) שמשה רבינו ע"ה מלובש בכל רמ"ח איברים של איש ישראלי, שזה בחי' התלבשות הדעת בחסדים ע"ש. ומשה הוא בחי' התפילין – שקרן אור פניו, בחי' תפילין. אכן רבינו הקדוש הוא בחי' הטלית! וזה מה שסבא אמר רבינו זה האבא רבינו זה האמא (- שמו שהאם הולכת תמיד עם בניה וכו' אפלו במקום הטנפת – תורה עח), בחי' מקיפים. ולכן מתאים להבגדים שהם מהמקיפים שיהיה כתוב עליהם נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה כאשר רבינו הגיע לארץ ישראל אחד מהגדולים הפציר בו מאד לגלות איזה טיפה מענין בואו, כמובא כל זה בספר שבחי הר"ן (לא), עד שבסוף רבינו היה מוכרח לענות לו, ע"ש איך שרבינו התלהב מאד, ואז "והשליך הכובע עליון מעל ראשו" – כי הכובע עליון זה עוד שייך לגוף הקדושה, וכמו טלית המיועד לתפילה, שעוד שייך לגוף הקדושה והמעשים של האדם, ועל כל פנים בזה רבינו כבר הראה דרך לזרוק את הכובע, וע' בפרק הקודם. "והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות. אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין, אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ ישראל," כי קדושת ארץ ישראל הוא גם בבחינת טלית, כי ארץ ישראל מקפת אותנו, ועד שבאים להשיג כוונת התפילין איך יכולים להשיג סוד הארבע רוחות של המקיפין?[אכן ק"ק לכולי עלמא, למה לא הקשה רבינו אם הוא יודע כוונת הטלית, שלכאורה הרבה יותר שייך לסוד ארבע רוחות של ארץ ישראל כמבואר בכ"מ, ואולי מחמת שהגדול הזה ביקש להבין בשכלו, אז רבינו היה צריך לנסות להראות לו דרך המוחין והיעב"א]. "ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה. ויהי כאשר התחיל לדבר, התחיל לצאת דם מגרונו." דם מגרונו, כי ידוע שרבינו בבחי' עתיק, והגרון של עתיק הוא כתר ושורש של אבא ואימא, שהם המקיפים הנ"ל. 

תפלה והבקשה מהצדיק והתקשרות

ב"ה

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.