ללכת בדרך היחוד של אדם הראשון לפני החטא בלי טעות

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

ר. בענין הדברים שהוא עושה לפעמים דברים שהם בעיני האדם פליאות גדולות מאד, והעולם מטעין עצמם בענינים שלו שהוא עושה. כי כל אחד מטעה עצמו וחושב בדעתו שבשביל זה עשה זאת, וזה מטעה עצמו בטעות אחר. וכו' וכו'. ענה ואמר טוב מאד כשמוסרין את השוטה לתוך העולם, כי כל אחד משטה את אחד והאחד הוא עצמו, הינו שהוא טועה ומשטה את עצמו, ומי שנשמר שלא להטעות את עצמו אזי הוא מטעה את כל העולם, ע"ש.

יתכן שיסוד דבר זה הוא ענין אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים (קהלת ז:כט), עיין בספר אדיר ברמום (עמ' תרכח-ט, מכון רמח"ל), שיש עדיין ללכת בדרך הישר, בסוד הזיווגים של גילוי היחוד, רק צריך סיוע גדול בכח חזק (-וכמו שכתב לעיל, עמ' תרכו-ז שלעת עתה אחר החטא דרך המנוחה נסגרה לגמרי, כי על כל פנים יצטרך פקיחות עינים של עול תורה, וחשבונות לשמור הדרך), ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן אמומן

הדרך שגילה רבינו למסור הכל על השם יתברך - הוא דרך היחוד העליון של קודם החטא!

ב"ה

שיחות הר"ן אות ב: טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך: עכ"ל.

וע"ש בסימן רס"ט ז"ל: לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו' (תנג), ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין - עושין ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום. עכ"ל.

ע' בספר אדיר במרום (עמ' תיד-תטו) שלכאורה ממש מאיר את הענין הזה וז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים. והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

וע"ש עוד (עמ' תטז-תיז) ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכלהפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל, הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

הרי שרבינו גילה את הדרך איך לאחוז ביחוד העליון של קודם החטא, שיתנהג רק בביאת המשיח בב"א. נ נח נחמ נחמן מאומן!

ספר פנות המרכבה להרמח"ל ממש פירוש על הפתק הקדוש של נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

ב"ה הרמח"ל כתב ספר קטן בשם פנות המרכבה נדפס בספר גנזי רמח"ל, והוא גם חיבר להתורה שהוא גילה שם, תפילה להתפלל על התורה שגילה, ממש כענין שרבינו רצה שנעשה. הספר הזה ממש מגלה סודות עצומות על הפתק והנ נח.

הפנה ראשונה בו השם יתברך פותח קברים - זה ענין של הפתק, נוטריקון, פתח קברים, ויש לי ב"ה עוד הרבה להאריך בפנה זו על שבעה קברות וסכותה בענן אבל אין כאן מקום להאריך, ועל כל פנים מבואר ממה שכתב שם למה אחר התגלות הפתק אדרבה אז היה השואה, כי הטומאה התגברה מאד נגד הקול דקדושה ע"ש.

הפנה השניה, השם הקדוש צמרכ"ד - בגמטריא נ נח נחמ נחמן, וכן השם הקדוש ת"ץ - בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן סל"ת של המנחה, והמנחה גופא שהיא נפש דוד, ואותיות של נחמן. ושם מסביר את הענין של נבואה, שהוא ממש ענין של השיר פשוט כפול משולש מרובע, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא ח'. ושם כתב ז"ל "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי" - מלך וקודש מתחברים ביחד, וסודם ת"ץ מלך הוא צ, ק - קודש הוא ת, עכ"ל עיין שם. ולכאו' זה רמז לחיבור של רבינו וסבא ישראל.

אחר כך בפנה השלישי מבואר ממש מה שרבינו אמר שלעתיד לבוא כולם יהיו חסידי ברסלב, אותיות לב בוסר, שכל אחד בוסר (פירוש ממאס) חלק חבירו, והרמח"ל כותב את זה כמה פעמים שם ז"ל ואז יודע החסידות בעולם, שיכירו בני אדם מעלתם ולא ירצו יותר מזה וכו' ע"ש שמביא שם שיהיה נעשה מלב האבן לב בשר, הכל ממש כמו שאמר רבינו הקדוש. ומעניין מאד מה שהוא כותב ז"ל "ואות אמצעי תשרוף שני בתים הטמאים שיש בירושלים עיר הקדש, ולטהר את מקומם, ואז תעמוד כל הברכה על הר ציון, עכ"ל. הפנה רביעי עוד לא זכינו בכלל שנדבר בזה, בב"א.

בעזה"י אזכה לעמוד על הענין האלו יותר טוב ולכתוב יותר באריכות בלקוטי נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קבורת משה רבינו בחוץ לארץ

ב"ה

בענין קבורת משה רבינו בחוץ לארץ - תראה מה שהרמח"ל כתב, ותבין החשיבות להביא את ציון רבינו הקדוש לארץ מהרה ממש....

בספר קנאת ה' צבאות של הרמח"ל (נדפס בספר גנזי הרמח"ל עמ' קכה-ו) כז"ל והנה צריך שתדע שהנקבר בארץ אם הוא צדיק נאמר בו (ברכות יח): צדיקים במיתתם קרויים חיים, מפני שכיון שהוא נקבר, הנה סודו להיות מתפרש ממנו הרע של זוהמת הנחש, והוא נטהר. ואז עומד שם כך עד זמן שנאמר בו (יחזקאל לז:יג) בפתחי את קבורתיכם. אבל מתי חוץ לארץ, אף על גב שמצד זה הם חיים, כי זוהמת הנחש סרה מהם, אבל יש טומאה אחרת ששורה עליהם, והוא טומאת ארץ הטמאה. ועל כן צריך להם צער גלגול מחילות (כתובות קיא.), שעל ידי זה מסתלק מהם גם בחינת הטומאה הזאת, והם נטהרים לגמרי.

והנה משה הוצרך להקבר חוץ לארץ, להיות בתוך הקליפות עם ישראל, ואז ניטל ממנו בחינת השלום, שנאמר בו (ישעיהו נז:ב): יבא שלום ינוחו על משכבותם, וסודו חזרת הנשמה אל השרש. והנה אם משה היה הולך לנוח אל שרשו מיד, הנה כמו שתיקן הוא תיקון גדול בחייו, כן במעלה גדולה היה מסתלק אחרי מותו. אבל כיון שהוצרך להקבר בחו"ל לתיקון ישראל, הנה הוצרך להתהלך בדרך אחרת, ולסבול כמה יסורין, והוא סוד (יהושע א:ב): משה עבדי מת, ועת קום עבור, כי כל המקרים שעברו על ישראל מהכנסם לארץ והלאה, הכל היה נמשך אחר בחינה זו שמשה נשאר חו"ל. ועל כן בבא אליהו, שהוא פנחס, שניתן לו סוד השלום, לעשות שלום בעולם, הנה ראשית הכל יהיה שלוחו של משה, שאז נאמר בו, "יבוא שלום", ויזכה למנוחה גמורה.

והנה עתה הוא חסר מאור התורה חסרון גדול מפני היותו בקליפות, וסוד הענין, כי כל עונג הנשמות אינו אלא השגת התורה, וזה מה שניתן למשה ולסובלי החלאים בצמצום גדול. והנה מפני טומאת ארץ העמים הוא נראה במראה אחר שאינו מראה הודו, והוא סוד (ישעיה נג:ב) "ונראהו ולא מראה ונחמדהו", וזה נקרא (זהר תצא רפ.) "צולמא דלאו הגונה ליה". ובאמת שעיקר גוף האדם הוא העצמות, כי שם הבנין שלם, והבשר והעור אינם אלא תיקוני האברים. ובהיותו נשאר בסוד הארה מצומצמת, הנה באמת העור והבשר כלים ממנו, ואף על פי שבמותו נאמר (דברים לד:ז): "לא כהתה עינו ולא נס ליחה", זהו בבחינת הפטרו מן העולם. אבל בסוד התלבשו בקליפות נשאר רזה, בסוד עצמות לבד בלא עור ובשר. וכל זה הוא סוד "ונראהו ולא מראה ונחמדהו". ועל ידי אליהו יחזרו לו כל האורות והתיקונים, והוא יהיה נתקן בשרשו בסוד מה שתיקן בחייו, בסוד כלת משה כנ"ל. וזה יהיה לו מעלה גדולה לאין חקר, ויהיו ישראל גם כן נתקנים עמו בתיקון רב מאד.

עד כאן לשונו הקדוש לענינינו.

נ נח נחמ נחמן מאומן