רק מה שזכית על ידי תפילה שוה משהו

 ב"ה

פרשת בא

יא:ב דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב.

וישאלו ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן. איש, במילואו, אלף יוד שין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. רעהו ע"ה בגמטריא רפ"ב – תורה אזמרה בליקוטי מוהר"ן - לראות הטוב ברעיך. רעותה כלי, עם הח' אותיות, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן, ועם הכולל, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב.

הראשי תיבות של: מאת רעהו ואשה מאת רעותה, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: העם וישאלו איש מאת, עם הד' אותיות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: מאת רעהו ואשה מאת, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. הסופי תיבות של: רעותה כלי כסף וכלי זהב ע"ה בגמטריא נ נח.

רש"י פרש ז"ל דבר נא, אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם (בראשית טו:יג) קים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו:יד), לא קים בהם, ע"כ. וקצת קשה שהרי השם יתברך כל יכול, וכבר כל יציאת מצרים מלא ניסים ונפלאות אותות ומופתים, ולמה ירד כביכול להצטרך לבקש מעם ישראל לדבר זה, ולא ישפיע להם ישירות את כל העשירות, ועוד שבאמת בביזת הים השפיע להם עשירות מופלגת. [ועיין לקמן יב:לו שפרש"י ז"ל וישאלום, אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, עיין שם, ובמסכת ברכות דף ט: אמר רבי אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם וכו' ואיכא דאמרי בעל כרחם דישראל וכו' משום משוי (והגר"א ביאר שידעו שעתידים לזכות בביזת הים, והיו אומרים למה נשא עתה כל המשוי הזה, מוטב שישאוהו המצרים לים, ושם נבזום)].

ונראה לעניות דעתי שפה היסוד שידענו מרבי נתן - אם מתפלל אתה על הדבר להשם יתברך הרי מקנא אני בך ואם לאו לא (שיח שרפי קודש ו:נא – ועיין מש"כ בחלק ה' מאומן, בברכת על הצדיקים – ותן שכר טוב), שאין שיווי לשום נכס רק אם קבלו בתפלה. ויהודי המבקש, אפילו מגוי, על כרחך באיזה אחוז הוא מבקש מהשם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להתפלל בכוונה שלמה אפילו כאשר בפני האיום והסכנה

 ב"ה

ספר שמואל

א:ז:י ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה בישראל וירעם י' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני ישראל. וירעם י' בקול ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בכלי יקר: מדלא אמר 'ויגשו פלשתים' אלמא הכונה לומר גדל בטחון לב שמואל עליו השלום, מעין כענין 'צעדה בראשי הבכאים' (שמואל ב:ה:כד – שם מדובר במלאכים אשר השם יתברך שלח לעזרת דוד, אבל כוונתו, שגם שם היו קרובים מאד וכפתע ביניהם ובין המות, ועכ"ז היו צריכים לחכות, כמבואר במדרש תהלים כז:ב), שעם היות ש'ופלתשים נגשו למלחמה' עם כל זה לא פחד ולא הפסיק מהעלות העולה, ע"כ.

וזה ממש הענין שרבינו הקדוש תיאר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחגר, כאשר בא מלך השדים לתוך העיגול של הזקן: אמר לו – אין אתה מתירא? ופשט עצמו ונעשה גדול מאד עד השמים ורצה לבלעו. אמר הזקן – אף על פי כן איני מתירא כלל, אך אם אני רוצה, תהיה אתה מתירא ממני, והלך והתפלל קצת וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה - איך יודעים להלביש התפלה במאמר

ב"ה

ה:א אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה וכו' ע"ש. וקשה שרבינו לא ביאר איך זוכין לדעת להלביש התפלה, כי זה בעצמו דרגה וענין גבוה מאד. ויתכן שמי שזוכה להבחין מה לאחר גזר דין, כי זכה לעשות את המצות בשמחה כל כך שנהנה מהמצוה בעצמה, שזה בחי' נבואת משה, בבחי' זה הדבר, ממילא יהיה לו הכח להלביש דבריו, בבחי' כה. כי כן שאר בחינת הנבואה זה הלבשת הנבואה, ולכן הזוכה לבחי' זה הדבר שהוא עצם הנבואה ממילא ידע לעצמו איך להלביש דבריו איך שרוצה ואיך שצריך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יד - כמה הערות

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה יד

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

וצ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ט לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו – כבר כתבתי במקום אחר שכבר גילה הרמח"ל שגם זה אינו בכלל תכלית המכוון, כי האדם צריך לעבוד את השם יתברך נקי משום תועלת עצמי, רק בעד השכינה (וממילא יקח מזה הרבה שפע לעצמו), ואולי המתפלל בכי האי גוונא גם ינצל מגניבות של המזל.

שוב מצאתי מה שכתבתי:

מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרם, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

במסכת ברכות, במשנה ראש פרק ה' (ל:), אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ביאורים בלקוטי מוהר"ן תורה י'

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה י'

סוף אות ח: מבואר שפורים הוא בחינת ספירת העומר, הכנה לשבועות, ובמקום אחר רבינו גילה שפורים הוא הכנה לפסח.

אות ט: ואנחה ברישא דרומחא, בחינת רוח מ', ולפי זה אתי שפיר לשון אנחה, כמבואר בתורה ח', שעל ידי אנחה ממשיכים הרוח.

וכן מש"כ באות י' שפורים זה בחי' אסתר ברוח הקודש כמו שכתוב כשעירים עלי דשא שהוא לשון רוח, עיין שם בתורה ח' ועיין בזוהר הקודש פרשת תרומה רלא.

אות ט: כשמתקרב את עצמו לצדיקים וכו' ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך שמו עכ"ל.

צריך עיון שלכאורה לא זה מה שפירש בתחלה שהצדיק יש לו תפלה בשלמות בחינת בית שעל ידי זה יש גם לעכו"ם - סטרא דמותא- השגה ואתיקר שמא עלאה. כי עכשיו מפרש שהצדיק מבטל בחי' העבודה זרה והסטרא דמותא בזה שמתקרב אליו, וזה על ידי כח רוח התורה ולא על ידי העלאת התפלה מהר ושדה לבחינת בית.

והנראה בזה בעזה"י שיש כח של בחינת בית להאיר אפילו לעכו"ם רק שהגאוה מעכבת, כי הגאוה פוגמת בבחינת בית באמרה שאין צורך, ועיקר המעלה של בחינת הבית הוא הצורך, כמו שכתוב למעלה, "ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם". ולכן על ידי הגאוה בטל המעלה והכח של בחינת בית. והתיקון לזה הוא על ידי הרוח של הצדיק, ששוברת הגאוה, ומסרת את הפגם, וממילא בחינת בית והצורך שלה חוזרת לתקפה, ושוב מאירה אפילו לעכו"ם. (ולשון התורה הנ"ל קיצר "ועל ידי זה נשבר הגאוה והע"ז [וממילא חוזרת תוקף בחינת בית] ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא י"ש [על ידי בחינת בית]).

וזה נבוא בעזרת הש"י ליישב עוד כמה פליאות בתורה לפנינו.

רבינו גילה שעל ידי הידים והרגלים יש התגלות של רוח התורה דבנגלה ובנסתר לשבור את הגאוה, וזה נפעל על ידי רקודים והמחאת כף, אכן אחר כך באות י' בפירוש דברי חז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - השוו אשה לאיש וכו' כתב שצריך להשוות, הינו ליחד קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר עכ"ל, דהינו לא רק שצריכים להפעיל הידים והרגלים כל אחד בפעולותו הראויה לו, אלא שצריכים ליחד הידים עם הרגלים.

ועוד פליאה שמבואר בהתורה שבחינת רגלין היא למעלה ויותר חשובה ועיקרי מבחינת הידין, וכותב שיש על זה תשובה וכמו שמצינו שהתנאים בחי' רגלין והאמוראים בחי' ידין. אכן לפי זה איך יכול לפרש שצריכים ליחדם ולזווגם בבחינת אשה ואיש ובבחינת מרדכי ואסתר, הלוא בזווג אשה ואיש ומרדכי ואסתר העיקר הוא האיש!

ולפי מה שפירשנו למעלה ניחא, דלענין ביטול הבעלי גאוה העיקר הוא הרוח הקודש בחי' שעירים של אסתר כי הם יסודם של הסערה של הגאוה. וכל זה להשלים הפגם של הגאוה בבחינת הצורך של הבית. אבל לענין להראות להעכו"ם אלוהותו יתברך, העיקר הוא נגלה כמו שכתוב במקום אחר שהכל צריכים למרי חטיא, והכל צריכים תורה שבכתב אפילו העכו"ם.

ולכן לענין ביטול הגאוה, הידין והרגלין שניהם טובים בבחינת רוח התורה דנשיב בהם (והרגלים יותר עיקרי, אבל שניהם טובים), אכן לפעולת הבית להראות להעכו"ם בכח הצורך שיש לו, צריכים עוד לזיווג הידין עם הרגלין, בבחינת אשה ואיש. ובזה הידין שהם בחי' איש יהיו יותר עיקרים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביאורים בתורה ט של לקוטי מוהר"ן

ב"ה

תורה ט

ב. ולפי הזווג שגורם בתפלתו כן זוכה לזווגו, והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף.

והנה לכאורה הזווג שגורם לא משנה מאיזה נוסח התפלל, כי הנוסח זה רק השער, והזווג נגרם מעבר לשער, ולא משנה מאיזה שער ניכנס לגרום אותו. ולפי זה עיקר הקישוי למצוא הזווג הוא בענין למצוא הנוסח והשער השייך לו, ולא בעצם התפלה שהוא צריך להתפלל - וכמו לשים כל כחו כנזכר כבר באיש התורה, זה שייך לעצם התפלה ולא למציאת הנוסח השייך לו.

ואילו לענין - וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו כן נותנים לו פרנסתו - לכאורה זה קאי על כח תוצאת התפלה ולא במציאת הנוסח הנכונה. ולפי צריך ביאור למה אם כן - מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים לפי שתים עשרה תפלות שבטי י"ה. וי"ל שהשפע נשפע רק דרך השביל והנוסח שגרמה.

שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. לכאורה הלשון מוזר, כי הול"ל שיכניס התפלה דרך המטה שלו, ואו התפלה תיכנס או שלא תיכנס, ומה ענין שלא תתרחק?

מטה לשון זווג. לפי זה למדים שאין השערים - הנוסחאות - סתם דרך ושביל שמובילים לפנים ששם נעשה הזיווג. אלא שכל שער הוא זווג פרטי. וממילא מיושב שני הדיוקים הנ"ל. שהפרנסה כפי השער והנוסח דיקא. ואין הענין דוקא להכניס התפילה בשער, אלא השער הוא גופא הזווג, והענין לזכות להיות כמה שיותר סמוך ולא להתרחק.

ג. ודע שיש פתחים הרבה בחשך לצאת משם ... הבא לטמא פותחין לו - יש לו פתחים הרבה. נמצא שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת וכו'.

דבר זה מובן ומדויק רק כפי מה שרבינו הסביר למוהרנ"ת בתורה קיב. כי לכאורה קשה דברי רבינו כי חז"ל דקדקו בדבריהם שרק הבא לטמא פותחים לו, ואילו הבא לטהר מסייעין לו, ואין מוכח כלל שיהיו כל הפתחים לצאת מהחשך. אלא שכבר מדויק פה שרבינו הסביר, שהפתחים הם בנפילת חברו. ואתי שפיר שכבר התורה מוכח מתוכו התירוץ שרבינו הסביר רק מחמת קושיא אחרת.

ג. על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכן עם האדם וכו' התבה היוצאת באמת היא תשים לך פתח בחשך.

צריך ביאור, אם האמת כבר מראה להאדם הדרך לצאת מן החשך, והקב"ה חומד לשכן אצלו, למה אינו כבר מראה להאדם המטה שער ונוסח תפילתו.

ואולי זה גם כן כמו שפרשתי כבר שיתכן שהאמת של חלון זה לעלות דרך הנפילה של חבירו ואילו האמת של אבן טוב זה לעלות למעלה מרגל הה' שלו, עיין שם, ואם כן י"ל כמו כן כאן, שהאמת של חלון שהוא דרך חבירו אינו מספיק רק להוציא אותו מהקליפה אבל אינו מכוון אותו כפי שורש נשמתו, בשבט שלו, מה שאין כן האמת של האבן טוב הוא דיקא מה שרבינו גילה באות ד שצריכים להתקשר תפלתו לצדיק הדור.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דרך הלימוד - ללמוד בלי עכבה וכו' ככל המבואר בשיחות הר"ן אות עו

ב"ה

שיחות הר"ן עו. בענין דרך הלימוד ע' בלקוטי נ נח מה שביארנו באריכות בס"ד. ורק אציין פה למש"כ הרמח"ל באדיר במרום (עמ' תכא) ז"ל ואפילו במקום המותר, הודיענו מאמרם ז"ל (חגיגה יג.): אין לך עסק בנסתרות, דהיינו שהדבר שהשכל של האדם ההוא המתבונן אינו יוכל להשיג – ימנע ממנו, כי זה ראייה שאינו צריך לדעת, ואינו מתוקן בידיעתו, כי אם היה תיקון – לא היה נמנע ממנו, עכ"ל (וע' באבן שלמה ריש פרק ח', שעל האדם לקחת לימוד קל ע"ש). וזה עולה קנה אחד עם הדרך שרבינו גילה והציעה, ואכמ"ל.

וזה גם כן עולה אחד עם מה שרבינו גילה שהנסתר של התורה הוא בחי' תפילה. כי מה שאין בהשגת האדם, לפי הרמח"ל הנ"ל אין עליו לטרוח כל כך בשכלו, אלא מאי, עליו להתפלל שיעלה ויגיע להשגה זו, או על כל פנים להשגה גבוה כפי התיקון שלו, והעליה יהיה דרך תפילה ולא דרך טירחה בשכלו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פנה אל השם והוא יתברך פונה מכל עסקיו אליך

ב"ה

שיחות הר"ן ע: ענה ואמר: היתכן שאנו מניחין את השם יתברך שיעשה ויחשב לגזר גזרות בעולם? (כי אז באותו הזמן נשמע שיוצאין גזרות על ישראל חס ושלום). כי אנו צריכין לקרות את השם יתברך מעסקיו שהוא עוסק בהם באיזה גזרה וכיוצא חס ושלום, לקרות אותו משם שישליך זאת ויפנה אלינו למה שאנו רוצים לדבר עמו לבקש ממנו שיקרב אותנו לעבודתו יתברך. כי כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות שרוצה לגזר חס ושלום וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך:

דבר זה מבואר בספר אדיר במרום (רמב-ג) ז"ל ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה. כי הלא באותו הזמן מסירים ההבנה מכל ענין אחר, ומישרים אותה אל הקב"ה לבד, כי צריך להסיר כל המחשבות. אך ענין התפלה לבוא לשאול דברים מה ששואלין מלפני המלך. ונמצא שהיא הסרת ההבנה משאר הדברים, והישרתה אל המלך לקבל הדברים שמבקשים. ואפילו התורה איננה כך, כי אין הכוונה שם אלא לדעת. אבל כאן לוקחים למבט חסד הקב"ה, ונמצא שאליו היא הכוונה בכל השאלות ששואלים ממנו. ועל כן גורמת תיקון זה ממש, שהלב העליון ילקח מהז"א, ויהיה כולו פונה אליו ומנושא ממנו, ואז אין הס"א שולטת עוד ומסיר ממנו העצבון, וע"ש כל דבריו הקדושים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

 Words of Rabbi Nachman, article 70

When a Jew desires to speak with Hashem Yisburach, to express his words before Him blessed He, and to ask from Him that He should draw him close to His service blessed He, then Hashem Yisburach so to speak throws aside all His affairs, and all the edicts that He wishes to decree Heaven forbid, and all His engagements that He blessed He is involved in, so to speak, and He casts everything aside and turns Himself to attend just to this person who desires to speak with Him, and express his words before Him to request from Him that He help him to draw close to Him blessed He. The upshot is, that through this the natural result is that the Jews are saved from all harsh decrees, may the Merciful One save us.

In the Hebrew I bring from the holy book Adir BaMurom from the Ramchal  an explanation to how this works.

Na Nach Nachma Nachman MeUman

מיני תפילה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

תורה קעד – כשהדינין ח"ו גוברים על האדם אין להמתפלל עבורו להזכיר שמו שלא יתגבר הדינין וכו' וזהו כשהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים לא הזכיר שמה, רק אמר סתם 'אל נא רפא נא לה' (ס"פ בהעלותך, במדבר יב:יג) וכו' ע"ש (ע' ברכות דף לד. א"ר יעקב א"ר חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים, ורבינו גילה למה משה רבינו סמך על זה וק"ל).

ע' ברש"י על הפסוק הנ"ל ז"ל בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש רחמים, עכ"ל. והגמרא בברכות (לד.) קובע שבג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה מסדרים שבחו של מקום ואין לשאול שום בקשות רק אח"כ. וקשה לשון רש"י השואל דבר מחברו, והלוא זה דין של השואל מהשם יתברך (שוב ראיתי דפוס אחד ששם את התיבה מחברו בסוגרים מרובעות). ויש משמעות בזה שמשה בקש את זה מהשם יתברך כחבר, כך עלה בלבי בקראי דברי רש"י, ואחר כמה שעות נזדמן לי בתוך לימודי (אגרת נג להרמח"ל) בס"ד גמרא מפורשת (ברכות לב.) תפסו [משה] להקב"ה כאדם שתופס לחבירו בבגדו (וזה לגבי משה, אבל אפילו לדידן מצאנו בדברי חז"ל שהקב"ה נקרא ריעך). ואולי זה היה גם כן בגלל התגברות הדינין.

אכן יש להעיר מה שחז"ל הכריעו הטעם שמשה רבינו קיצר מאד בתפלה כאן, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו וכו', אולי הטעם היה מחמת התגברות הדינים. ואולי טעם זה שחז"ל אמרו לסיבת הצטרכות משה רבינו לקצר מאד בתפלה, היא היא גופא חלק מהתגברות הדינים, שהיה צרה גדולה שאפילו לא היה יכול להתפלל עליה כמו שצריך, ולזה משה רבינו היה מוכרח לא להזכיר שמה, ולבקש מהשם יתברך כמו מחבר.

בכיה

ב"ה

הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (קסה. מובא בחק לישראל פרשת נשא יום ו) משוה בכיה בתפילה להיושב בתענית (חלום) בשבת שמפקחים עליו למה הוא עצוב בזמן חדוה, ומבטלים העונש שלו. והא גופא קשה איך נשכר מהעצבות בשבת? וצ"ל שרק בגלל שתופס בשורש של שבת על ידי התענית.

ולפי זה בא למוד ונמצא מלמד על בכיה בתפלה שצריכים לתפוס בשורש להיות דופק בשער, ורק בכהאי גוונא מועיל הבכי.

וצריך תלמוד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה -- צריך לכוון לבו כנגד קודש הקדשים - - דרך הצדיק

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

אכן באמת צריך ביאור איך יכולים להתפלל לבן אדם, והלוא בלתי להשם לבדו (וע' במפרשים עה”פ זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו – שמות כב:יט,ו שלכן בקרבנות לא כתיב אפילו שם "אלקים")?! וביאור הדבר נראה לעניות דעתי שהלכה שצריכים לכוון לבו ואפילו גופו לארץ ישראל ולקודש הקדשים. ואלו דברים שהם בזמן ובמקום, ואין קדושתם אלא ממי שהזהיר עליהם (יבמות דף ו:, לא משבת וממקדש אתה מתיירא ע”ש), והשם יתברך בחר שרק דרכם נקבל קדושתו ורק דרכם ניחס אליו יתברך. והם ממש נקראים על שמו של הקב"ה (כדאי' בבא בתרא דף עה:, ובמס' סוטה איתא שמשון נקרא על שמו של הקב"ה ומקשה ומיישב רק מעין שמו, ולא כן דחו בב"ב. וכן שבת הוא שם של השם יתברך), שאינם חוצצים כלל, כי הרי הם כמלכותו (בחי' שם) של השם יתברך.

והנה ירושלים קבעו חז"ל להלכה בפירוש שצריכים לכוון נגדו. משיח, זה הלכתא למשיחא, שיבוא בב"א ויגלה לנו דרך ה' ואיך להתקשר אליו. וצדיקים, הרי כל צדיק אמיתי באמת הורה לעמו שצריכים להקפיד מאד להתקשר אליו בכל דבר ובבפרט בתפלה. וכל צדיק כפי צדקתו האיר את הענין הזה שהוא תלוי ממש באמונת הצדיק לגמרי, והרי לא שייך לקבוע דבר הלכה סתם, כי לא יעזור כל עיקר, כי תלוי בהצדיק בעצמו, והבן. והרי הצדיק בעצמו הוא בית המקדש כידוע מהספרים הקדושים (ואפילו בספר נפש החיים באריכות שער א' פרק ד'), ושכנתי בתוכם כתיב. והרי מי שבאמת רוצה לקיים דין השולחן ערוך לכוון נגד קודש הקדשים בודאי יכוון דרך הצדיק.

וכן זוכר אני שכתוב בספר ימי שמואל שהוא היה מכוון תפלתו נגד קודש קדשים ומשם דרך הצדיק להשם יתברך. ובחידושי על לקוטי מוהר"ן (תורה צט) העירתי שלכאו' שכמו שצריכים לכוון דרך קודש הקדשים בבחי' מקום, צריכים גם לכוון דרך קודש קדשים של הזמן והנפש. לענין זמן, לכוון לעת רצון (ע' בתורה צט שם) וכמו שכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שבפסוק זה מתחילים התפלה בבקר. ובנפש זה נפש הצדיק. ולפי זה לא דק ר' שמואל הורביץ בהנהגתו, כי כל בחי' הוא ענין בפני עצמו, ולא בזה אחר זה, שבכל בחי' של זמן מקום ונפש צריכים לכוון דרך קודש קדשים שבו. אלא שנראה שהוא תפס רק לענין הנ"ל שהצדיקים הם עיקר בית המקדש. ואכן גם בזה לכאורה לא דק, כי כיון שמה שהוא מכוון דרך הצדיק הוא אינו מכוון לגוף הצדיק אלא לנפש הצדיק (וצריך לבדוק לשונו שם, ואין הספר לפני), והרי נפש הצדיק הוא רוחני, ואם כן לא חל ביה הסדר להיות בהדרגה לאחר בית המקדש למטה, אלא הצדיק הוא שורה ומתלבש נפשו בנפשינו, ואתו ועמו אנחנו מכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש [והרי אנחנו כאילו נכנסים לתוך הצדיק לראות בעיניו ולהבין בשכלו, ובלשון הספרים הקדושים להיפוך – שנפש הצדיק מתלבש בנפשינו ועל ידו ובכחו אנחנו רואים ומבינים. ואין זה חשוב חציצה כלל, וכמו שכתב האלשיך לפרש מה שכתוב בתורה (דברים ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, שכיון היה ענו בבחי' מה, בחי' אין, הרי אינו חוצץ כלל]. ולפי ר' שמואל לכאו' אין יכולים לזכות להשראה וההתקשרות הזו עם הצדיק עד שמכוונים בעולם הגשמי דרך בית המקדש, ואז יכולים לזכות להתקשרות של נפש הצדיק שהוא בחי' בית המקדש ממש הרוחני, ודו"ק.

וכעין זה תמצא בספר המדות (ערך דעת אות י) ז"ל מי שרוצה להעמיק ולעין בשכלו באיזה ענין צריך לקשר את שכלו לבית המקדש. וסימן לדבר 'אשא דעי למרחוק' 'וירא את מקום מרחוק', עכ"ל. והרי השכל הוא בחי' הצדיק שהוא בחי'הדעת של עם ישראל. והרי מבואר שכדי לקבל את הדעת צריכים קודם להתקשר לבית המקדש שלמטה, ודו"ק.

והנה הצדיק גם כן מכוון תפילתו נגד קודש הקדשים, אלא שהצדיק ממש עומד בדעה והכרה שלמה מול השם יתברך. ולכן הצדיק חי בעולם של יחוד ה', שאינו חי אלא במציאות של אחדות השם יתברך, זאת אומרת שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הם מיוחסים רק להשם אחד. וזאת אומר שכאשר הצדיק מדבר עם בני אדם, באמת הוא מדבר ישר עם השם יתברך (וזה מבואר אפילו לפי הגאון מווילנא, שכתב כן בכמה מקומות. וע' בזכרונות של החיד"א איך שהוא היה מבקש ומתחנן עם שומרי הגבול, ואין ספק שכל כוונתו ומגמת לבו היה תפלה ישרה להשם יתברך), ורואה את הבן אדם שעומד לפניו רק כהצגה ורמז איך שהשם יתברך מופיע ומתלבש בכל העולמות באותו זמן ומקום. והרי הצדיק אסור אפילו לבקש מבן אדם שום דבר, כי אם צדיק מתיחס לבן אדם חוץ מאחדות השם יתברך זה כבר בחי' קיצוץ בנטיעות אחדות השם יתברך חס ושלום. אלא שכל מה שהצדיק מבקש זה רק מהשם יתברך [– ובודאי הצדיק מתפלל רק להאין סוף ולא למדותיו חס ושלום, ואל תחשוב חלילה שהוא מתפלל להמדות שמתגלים לפניו בצורת האדם הזה שעומד לפניו, ח"ו. אלא שהצדיק מכוון בלתי לה' לבדו, להאין סוף ב"ה, אלא שמכוון הענין כפי המסר שהוא רואה מוצג לפניו] . ולפי זה כאשר הצדיק מבקש משהו מבן אדם הוא בעצם מתפלל להשם יתברך, רק שאותו אדם עומד לפניו. וכן מצינו ביעקב אבינו שהשתחווה לעשו הרשע, והזוהר הקדוש תמה מאד איך יכול להיות שיעקב אבינו בחיר האבות שדמותו חקוק על כסא הכבוד ישתחווה לעשו, והזוהר מיישבת שיעקב ראה את השכינה והשתחווה לשכינה. וכל זה שייך רק להצדיק שממש רואה את השכינה, ולכן הצדיק מתפלל ישר לשכינה. וכן מבואר בלקוטי מוהר”ן (תורה כב, וכן לקוטי הלכות חושן משפט הלכות שלוחין ב) שהצדיק בתפילתו מבטל את עצמו לגמרי עד כדי כך שהוא בטל לאין סוף, ותפלתו הוא בחי' תפילתו של השם יתברך, שאומר יהי רצון מלפני. אבל שאר בני אדם שמותרים לבקש דברים מאחרים, כי זה לא בחי' תפלה בכלל אלא בקשה בעלמא, ולכן הם אסורים בהחלט להתפלל בשום כיוון אלא דרך מקום בית המקדש הגשמי, ודרך נפש הצדיק הרוחני. ולעתיד לבוא לכאו' יזכו כל אחד מישראל לבחי' זו של הצדיק להיות בהכרה גמורה באחדות השם יתברך כמו הצדיק, וזה מה שאמר הנביא ישעיה שלעתיד הגוים יתפללו אלינו, דהיינו דרכינו.

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

[וידעתי שגדולים ממני כבר האריכו מאד להסתבך בדבר הזה, כי טינא מצא בכמה וכמה דברי חז"ל במה שסידרו בקשות למלאכים וכדומה, והרבה פוסקים אסרו והחרימו, אבל לעומתם צדיקים אמיתים קיימו דברי חז"ל, שאדרבה כל אמונתינו תלוי בדברי חז"ל ואיך פוסלים כל היכא שלא מבינים סתם, ואדרבה, זה כל הענין פה, שצריכים להאמין שהשם יתברך מרומם מכל הכלים והמלאכים, ורק אליו אנו מתפללים ולא ח"ו לשום נברא, ולא אפילו למדותיו ית'. אלא שצריכים לדעת חוקיו, ואם השם יתברך בחר שיהיה איזה מלאך ממונה על שמיעת התפלה ולהעלותה, אז זה כפירה ממש בהש"י לא להתיחס לזה. ואיך יזכה אדם לכוון התפלה מכוון ממש לא"ס, והוא נמצא בגבול עולם הזה, אם לא ישמור דרך חי החיים, ויכוון בכיוון ארץ ישראל, ובכוון ירושלים, וכו', וכן התפלה צריך להיות מכוון דרך כל נשמות ישראל, וזה על ידי הצדיק, ואכמ"ל].

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.