ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הבכיה של תינוק - דף יומי מסכת יבמות דף עא על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 עא: ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעוי [צועק] אבל היכא דמעוי מחייא חיי.

ידוע שחיים הם בחי' מוחין. והרי זה סיוע למה שכתב רבי נתן בליקוטי הלכות /[גילוח ד:ה על פי ליקוטי מוהר"ן תורה כא] זה לשונו וזה בחי' מה שדרך התינוק לצעוק הרבה כל ימי קטנותו, כי מיום לידתו עד תשלום ימי קטנותו אז הוא בחינת הולדת המוחין שצריך להולידם ולגלותם מבחינת עיבור לבחינת לידה, כמו שנראין בחוש שהדעת נתגדל עם התינוק. על כן הטביע ה' יתברך בטבעו שיצעק הרבה, כי להוליד המוחין מתעלומתן, להוציאם מבחינת עיבור, צריכין צעקה, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל תתן לנשים חילך - הזהרה על שמירת עינים

ב"ה

תורה לה:א "ובת היא מרמזת על החכמה שאינה חכמה וכו' ובנותי – וכו' שדעתן אינם מישבת עליהם כבנות"… “וכשאדם מכניס בתוך שכלו הקדש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדשת שכלו כפי תפיסת המקום וכו' ע"ש. ויש לפרש בזה מה שבת שבע הזהיר את שלמה המלך (משלי לא:ג) אל תתן לנשים חילך, וכתב הר' משה דוד וואלי שחילך בגמטריא מחך, ולפי רבינו מובן כמין חומר, כי הנשים בחי' חכמות שאינן חכמה, ולכן צריכים להיזהר לא ליתן להם מקום במח.

ובענין האזהרה הנ"ל של אל תתן לנשים חילך, נראה לע"ד שהוא אזהרה לא להסתכל חוץ מד' אמות של הלכה. כי הסתכלות וראית הענין הוא בבחי' שם ב"ן שהוא בחי' נקבה, בחי' נשים. (וכן העינים הם סרסרי עבירה, כמובא ברש"י סוף פרשת שלח (במדבר טו:לט), סרסרי בגמטריא לנשים). ועל כן נראה לעניות דעתי שתוכחה זו היא טובה מאד למי שרוצה להתחזק בשמירת העינים. והרי כל עצמה של בת שבע היתה בזה שדוד המלך הסתכל חוצה. (וכן שני נקבי החוטם הם בחי' נשים, בחי' לאה ורחל, וצריכים לשמור לקיים לא תהנה אף, כמובא בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה לב, ובאמת כל החושים של הראש, הם נקבים בחי' נקבה. וצריכים להיזהר בכולם לא ליפול ליתן להן חילך). וע"ש בפירוש רמד"ו כמה שהיתה מזהירה את של-מ"ה המלך לתפוס שם מ"ה (שהוא הזכר של השם ב"ן). ובזה י"ל למה בפסוק הקודם (משלי לא:ב) היא קוראת שלמה ברי, ובר בטני, ולא בן, כי אדרבה היא באת לחזק אותו בשם מ"ה, ועוד הרי בר הוא בחי' בחי' ותרב חכמת שלמה, שהוא בחי' רבות – שמן משחת קדש (שמות ל:כה), שתרגומו משח רבות קודשא, כמובא בלקוטי מוהר"ן (תורה נד), שהוא בחי' שלמות המוחין והדעת (כמבואר שם, ובתורה ד, וקע"ז).

נ נח נחמ נחמן מאומן

Why is it permissible to wear a Nanach beanie in the bathroom?

ב"ה

The holiness and sacrity of the Talis over the holiness of the Tefilin (item 5 below)!

מחמת דברים מתוקים שנתחדשו פה באות ה', הריני מביא שוב את כל הענין פה.

680. האם מותר לכנס לשירותים עם כיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] השאלה אם מותר להכניס הכיפה של נ נח לשירותים, כי לכאו' דברים החקוקים יש להקפיד על קדושתם, ויש בהם מדין מחיקת השם וצריכים גניזה, אלא שיש מקום להקל כי בודאי לא תהיה זה חמור מהדפוס, ששיטת הרוקח שדפוס אינו נחשב לכתיבה, ולכאו' כ"ש בחקיקה הנעשה בדפוס, ואולי יש לחלק ואכמ"ל. ואפילו להט"ז ושאר פוסקים שדפוס חשוב נחשב לכתב, ואפילו הוא הדין בדפוס של חקיקה, היום העולם מקילים הרבה בזה, אכן זה גופא צע"ג במנהג העולם, ובודאי ירא שמים ישתדל לכבד ככל היותר בכל אופן הכתיבה. ולכן קיים השאלה הגדולה האם ליכנס לשירותים עם הכיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

פעם עשינו שאלת ספר על זה, ופתחנו לתורה רע"ג. וזה בעצמו היה חידוש, כי רע"ג כידוע הוא ר"ת ראשית גוים עמלק, וידוע מה שמוהר"ן אמר כי שבע יפול צדיק וקם, ס"ת עמלק, וזה בחי' ואחריתו עדי אובד. אבל איפה מצינו בר"ת, שזה יהיה התיקון כמו שכתוב בתוה"ק ראשית גוים עמלק? ב נ נח נחמ נחמן מאומן, ר"ת בגימט' עמלק. וגם התיקון נכלל בזה, כי שבע יפול, זה בחי' שע"ב יפול צדיק וקם, היינו הירידות ועליות בניגון של ע"ב נימין, השיר של חסד, נ נח נחמ נחמן מאומן.

וע"ש בתורה שמבואר שהתולדות של הצדיק הם למעלה מהששים רבוא נשמות, ואינם שייכים לעוה"ז כלל, דהיינו שאפילו שהם בעולם אינם נתלבשים בעולם הזה כלל ע"ש. והנה זה החבר שפתח את הספר טען ששם אצבעו על המילות אינם נתלבשים, וזה התשובה, לא להלבישו במקומות המטונפים. אכן במחילת כתה"ר נלע"ד פשוט וברור שהתשובה הוא ש נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא למעלה לגמרי מעולם הזה, ואפילו שתשים אותו איפה שתשים, כאילו לא נתלבש שם כלל [ובזה נתקיים דברי רח"ו בנפש החיים שיבואו חסידים ויכניסו התוה"ק לתוך השירותים, בטענת שהתורה למעלה מהצמצום וכו'].

ונראה עוד לפי זה שיתכן מאד שיכולים להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן אפילו קודם ברכת התורה (רק לא לפי שיטת הגר"א שצריכים לברך ברכת התורה אפילו על הרהורי תורה, ובטח מי שיאמר נ נח יתנוצץ מוחיו בצחצחות של אור התורה אז מצד זה יהיה צריך לברך תחילה. אכן באמת רוב העולם בכלל לא נוהג כזה, לא מבעיא לפי האריז"ל שמברכים כל ברכות השחר עם הכוונות לפני ברכת התורה, אלא גם להלכה שיכולים לאמר פסוקים דרך תפלה, ולא חיישינן בכלל), וצ"ע. ולמעשה נוהגין להקל, מצד חומרת הענין, שתמיד יכולין וטוב להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב] מלבד הנ"ל נראה שהלוא מוהר"ן בעצמו היה הולך לשירותים, ושזה כל ענין של הצדיק, שהוא שלוחו של השי"ת להוציא את בנ"י אפילו מאותם מקומות. וע' מש"כ בענין שאלת שלום במקומות המטונפות, ובחלומו שהיה למוהר"ן וכו' ע"ש.

ג] ועכ"פ נראה שאין לעיין על הכתב של נ נח בשירותים, כי בודאי יבוא בזה להכניס תורה לתוך הצמצום ולתוך המקום המטונפת, ורק אם זה על הראש, ולא רואים הכתב, מה טוב.

ד] והנה ידוע מה שפסק ר' יהודה החסיד (וכן הוא בשערי תשובה לר' יונה) שמי שיש לו הרהורים במקומות המטונפות יכול וטוב לו שיחשוב בתורה (והוא דייקא נקרא חסיד וספרו נקרא ספר חסידים!).

והנה היום ידוע שמה שאנשים הולכים כמעט ערומים זה סימן שהקב"ה מגלה את עצמו בלי לבושים. והלבושים הם הצמצומים שעושים ההגדרות שפה זה מלבוש טהור ופה זה מלבוש לא טהור.

והנה ידוע (תורה נו ועוד מוקמות וע' בדברינו לעיל בענין תפלה תפלה תפלה) שמקומות המטונפות מקבלים חיותם מסתרי תורה וכו'. כי הסתרי תורה לא מצומצמים להגדרות והלבושים הלוא טהורים וכו'.

נמצא, מי שהוא במקומות המטונפות - בגשמיות - ויש לו הרהורים - איסור ברוחניות - הוא שייך לתורה גבוה מאד, למעלה מהלבושים וכו'. ומותר וטוב לו להרהר בתורה.

ה] מוהרנ"ת בלקוטי הלכות הרבה לפרש איך שציצית מרמזים להשיר פשוט כפול משולש מרובע, שהיום כבר נתגלה שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה קדושת ציצית הוא קדושה מקפת, כמו שאנו מקיפים את הגוף עם הציצית, כן באמת הציצית קדושה עליונה מאד למעלה ומקיף. ולכן מותר אפילו ליכנס לשירותים עם הציצית (רק ציצית שהם מזומנים עבור תפילה ועבודת השם, הרי מצד קדושה זו אסור להכניסם), והבלוים של ציצית לא חייבים גניזה. וזה למעלה מקדושת תפילין, שהם מוחים, ואפילו לא תמיד אנו יכולים להשיג את רמת המוחין של התפילין, כמו בשבת, שלפי ההתעלות שיש לנו בשבת אין לו היכולת להשיג עוד את המוחין של התפילין. ולכן צריכים לשמור מאד על כל פרטי הלכות תשמישי קדושה. לא כן הטלית, שאנו צריכים תמיד ללכת מעוטף בו, בכל מקום ובכל זמן.

וי"ל שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה כו) שמשה רבינו ע"ה מלובש בכל רמ"ח איברים של איש ישראלי, שזה בחי' התלבשות הדעת בחסדים ע"ש. ומשה הוא בחי' התפילין – שקרן אור פניו, בחי' תפילין. אכן רבינו הקדוש הוא בחי' הטלית! וזה מה שסבא אמר רבינו זה האבא רבינו זה האמא (- שמו שהאם הולכת תמיד עם בניה וכו' אפלו במקום הטנפת – תורה עח), בחי' מקיפים. ולכן מתאים להבגדים שהם מהמקיפים שיהיה כתוב עליהם נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה כאשר רבינו הגיע לארץ ישראל אחד מהגדולים הפציר בו מאד לגלות איזה טיפה מענין בואו, כמובא כל זה בספר שבחי הר"ן (לא), עד שבסוף רבינו היה מוכרח לענות לו, ע"ש איך שרבינו התלהב מאד, ואז "והשליך הכובע עליון מעל ראשו" – כי הכובע עליון זה עוד שייך לגוף הקדושה, וכמו טלית המיועד לתפילה, שעוד שייך לגוף הקדושה והמעשים של האדם, ועל כל פנים בזה רבינו כבר הראה דרך לזרוק את הכובע, וע' בפרק הקודם. "והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות. אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין, אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ ישראל," כי קדושת ארץ ישראל הוא גם בבחינת טלית, כי ארץ ישראל מקפת אותנו, ועד שבאים להשיג כוונת התפילין איך יכולים להשיג סוד הארבע רוחות של המקיפין?[אכן ק"ק לכולי עלמא, למה לא הקשה רבינו אם הוא יודע כוונת הטלית, שלכאורה הרבה יותר שייך לסוד ארבע רוחות של ארץ ישראל כמבואר בכ"מ, ואולי מחמת שהגדול הזה ביקש להבין בשכלו, אז רבינו היה צריך לנסות להראות לו דרך המוחין והיעב"א]. "ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה. ויהי כאשר התחיל לדבר, התחיל לצאת דם מגרונו." דם מגרונו, כי ידוע שרבינו בבחי' עתיק, והגרון של עתיק הוא כתר ושורש של אבא ואימא, שהם המקיפים הנ"ל. 

ושמן על ראשך אל יחסר -- Divine Flush

HH

Koheles 9:8 'and the oil on your head will not (-al) be deficient' the holy books often use this in referring to higher states of consciousness "moachin" ('brains').

A key to achieving this is following the words of the verse like this: When a person feels deficient before the Ein Sof (-al 'nothingness' - the Infinite), that person will experience a Divine Flush -- likened to being anointed with oil.

With this we can develop the verses in Yermiah (9:22-23) that a wise man should not exalt in his wisdom, nor a powerful person in his power, nor a rich man in his wealth....
exalt (hallel) this is the rectification of the void (vacated space - challal), hallel can mean to enlighten. should not (al) is the Ein Sof. A person needs to view his virtues in the light of the Ein Sof B"H.

May we merit...

Na Nach Nachma Nachman MeUman!

קהלת ט:ח ושמן על ראשך אל יחסר, יש לפרש כאשר האדם מרגש את עצמו חסר לפני האין סוף ב"ה - בחי' אל, יזכה לבחי' ושמן על ראשך, ירגיש בראשו ממש כמו שמושחים אותו בשמן.

שנזכה...

ובזה יש לפרש הקרא (ירמיה ט:כב), אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, (כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי וכו'.
יתהלל זה תיקון של החלל, שמאיר באור אלהות, לשון בהלו נרו, אל זה הא"ס ב"ה, שהחכם צריך להאיר חכמתו באור הא"ס ב"ה, וכן הגבור בגבורתו והעשיר בעשרו.

נ נח נחמ נחמן מאומן!