שויתי ה' לנגדי תמיד

 ב"ה

בריש ספר שיחות הר"ן אות ב, מספר איך שרבינו היה מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, וכבר כתבתי באריכות על זה בס"ד.

ועוד יש להעיר, הרי השם יתברך הוא תכלית הטוב והמיטיב, ולכן על ידי שויתי ה', האדם תמיד מסתכל על הטוב (וכן בדף שהשאיר ר' ישראל קרדונר שפירש שויתי וכו' תמ-יד, יעקב איש תם, עליה, והידים ידי עשו, ירידה), ויזכה לקיים תורת אזמרה – ליקוטי מוהר"ן רפב.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שויתי השם לנגדי תמיד

 ב"ה

ספר שבחי הר"ן

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.

רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך, ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון, השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.

 

עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

 

והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו', וכן כאן בסימן א' מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב, הספר שרבינו הקדוש ממש אסר וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן אברהם (אות ג) מהראריז"ל, פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א. אלא שנראה לעניות דעתי שחלק מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.

ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב (שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.

ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות. כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך, אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים, וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים, אכן, וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם, הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה ב"ה עד אין סוף ב"ה.

אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר, שבו צייר לעצמו בענין השויתי, ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ-יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי' עליה, יד בחי' הידים ידי עשו, בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.

ובענין שויתי, עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה רכא ומש"כ שם.

וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.נ נח נחמ נחמן מאומן

שויתי ה' לנגדי תמיד - נ נח

 ב"ה

תורה רכא

בסוף: שויתי ה' לנגדי תמיד – בחינת מתנגד, עכ"ל, וע' בפרפראות לחכמה שני פירושים. 

ז"ל שמעתי מהר"ר נתן זצ"ל שפירושו הוא, שלפעמים השם יתברך עושה את עצמו כביכול, כאלו הוא בעצמו מתנגד על האדם וחולק עליו ומרחיקו (אך באמת ההתרחקות הזה הוא תכלית ההתקרבות וכמבואר לעיל בסי' קט"ו שזה בחינת (שמות ב) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים וכמבואר במאמר רומה על השמים וכו' סי' ע"ד ולקמן סי' רס"א וכמו שארז"ל היה ה' כאויב (איכה ב) ולא ואויב ממש חס ושלום) ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו, כי דרך האדם להורות היתר לנפשו ולמצוא לו סברות וראיות כוזבות כאילו גם השם יתברך כביכול מסכים למעשיו שאינם הגונים, וכל זאת מחמת שהשם יתברך חנון ורחום ארך אפים וגדל חסד, על כן נדמה להאדם כאילו השם יתברך מוותר לו על מעשיו ובאמת אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא נ) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו', ועל כן אמר דוד המלך ע"ה שהוא אדרבא מצייר בדעתו לעצמו תמיד בכל עת כאילו השם יתברך מתנגד עליו ואינו מסכים למעשיו, רק אדרבא מדקדק הרבה אחר מעשיו, ע"ש באריכות.

וי"ל שזה הפסוק הוא טענת המתנגדים על הצדיק, כידוע, שהם תמיד מקנטרים שחס ושלום לא צריכים את הצדיק, רק לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בלי הצדיק.

עוד י"ל כי: הוי"ה תמיד, עם הח' אותיות וב' תיבות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והמתנגד עומד באמצע ומפריד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שויתי השם לנגדי תמיד

 ב"ה

ספר תהילים

תיקון הכללי

טז:ח שויתי ה' ל'נגדי ת'מיד כ'י מ'ימיני ב'ל אמוט, ר"ת בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

עיין בריש ספר שבחי הר"ן אות ב' שמילדתו רבינו חינך את עצמו לקיים שויתי, ועיין מש"כ שם. ועיין בצילום דף של רבי ישראל קרדונר שפירש לעצמו, תמיד, תמ – יעקב, יד – ידי עשו, להיות שמח ומאמין בין בטוב בין ברע, ע"ש.

 

בענין תמיד, הרי מצינו כמה מצות שכתוב בהן תמיד, כמו מנורה וקרבן התמיד, שאינם תמיד ממש, אלא כל יום, וכדומה. ונראה לעניות דעתי שאפילו מה שהוא תמיד ממש, אינו תמיד בלי הפסקה, אלא רגע ועוד רגע, ולכאורה מבואר כן בספר אדיר במרום (עמ' רפח, מכון רמח"ל) שמפרש שם ענין רצוא ושוב, וכותב שאותו ענין הוא בחכמה סתימאה, וכותב שכל שכן הוא בעצמותו שהוא השורש לכל המאורות, והוא יוצא מן הא"ס עצמו. כי הנה כל זה זה הוא סוד השורש השולט על ענפו, כמו הרוח שבלב על הענפים, ע"ש. הרי לכאורה כל דבר במציאות אינו תמידית ממש, אלא ברצוא ושוב המבואר שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן