פיות הארץ לבלוע עדת קרח

 ב"ה

בבא בתרא עד.

א"ל תא אחוי לך בלועי דקרח, חזאי תרי ביזעי והוו קא מפקי קוטרא וכו', בזיעי, פירש רשב"ם בקעים, דכתיב ותבקע הארץ אשר וכו' (במדבר טז – תרגום אנקולוס ואתבזעת), ע"כ. צריך ביאור עיין רש"י דברים יא:ו בקרב כל ישראל, כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז:לב), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה, ע"כ. וכאן משמע שהיו שני פיות. ונראה שהבקיעות האלו הם רמזים על החרון אף, ולא על מה שבלע הארץ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קרח פקח היה

 ב"ה

פרשת קרח

טז:ז ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני יקוה מחר והיה האיש אשר יבחר יקוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי.

ותנו בהן אש ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. אשר יבחר ה', עם הג' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בני לוי, בגמטריא נ נח. רב לכם, עם הב' תיבות, בגמטריא ברסלב. רב לכם בני, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. הוא הקדוש רב ע"ה בגמטריא נון נון חית.

פרש"י רב לכם בני לוי, דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשות, וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו' עיין שם. (רש"י חקת כ:י המרים, סרבנים, לשון יוני – שוטים, מורים את מוריהם).

ידוע בשם הבעלי מוסר, מה התירוץ על טפשותם שהם חטאו על נפשותם, הרי על כל פנים טפשים הם, אלא שזה ענין החטא, כידוע שאין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות. ולפי זה יש להבין שפקחותו של קרה הוא שמירה מיוחדת מרוח שטות של חטא, ויש להבין מה ענינו ומנא לן שהיה לו לקרח.

רש"י בריש הפרשה הביא מחז"ל בן יצרה בן קהת בן לוי, ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי, והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים א:ו:כב-כג, תנחומא ד), ע"כ. הרי לולא תפילת יעקב היה מיחסו אפילו אליו. ויש לדייק גם מלשון רש"י שהיה כותב בן יעקב, ולא בן ישראל כמו שכתוב בדברי הימים. וכבר הקשו המפרשים שקיימא לן במסכת מגילה (טו.) כשמזכיר הצדיק ומזכיר אביו ואבי אביו הם כולם צדיקים, אז למה פירט הכתוב כן לקרח. ויש לראות מזה שהתורה קובעת פקחותו, שהיה נוטה לצדקות. כי כן ענין של יעקב הוא פקחות, כמו שכתב הרמח"ל בענין תיקון חצות שהאריז"ל גילה לכוון 'כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה', ועל התיבה אחרונה יאעוצ"ה יש לכוון שעם הו' אותיות הוא גמטריא פקח, והרמח"ל כתב לכוון בגמטריא שלו: יעקב. הרי שהשם יעקב מכוון לפקחות. וזה ויקח קרח, יקח בגמטריא מיוחס, כי יחסו הכתוב על הדוכן, ומצינו בכמה מזמורי תהלים (מב) משכיל לבני קרח, (מד) לבני קרח משכיל וכו' (מה, פח), והשכלה זו ענין של שירה, אבל משותף לענין פקחות השכל, וכמו (דניאל יב:ג) והמשכלים יזהירו כזהר הרקיע, ושכל טוב לכל עושיהם. ומבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סג, שעל ידי הנגון נצול מרוח הבהמיות, כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה על ידי הנגון עיין שם. ולכן דייקא בענין המשוררים יחסו הכתוב עד ישראל, אותיות שיר א-ל, ששמרו בניו את רוח האדם (כי צריכים למלאות את העולם עם בני אדם שיש להם דעת, ליקוטי מוהר"ן תנינא ז). ובזה גופא עינו של קרח הטעתו, ולא ראה נכון איך בניו ישמרו את רוח האדם מהבלי השטות.

והנה מבואר בליקוטי מוהר"ן ובכמה מקומות שכל מה שיש חסרון דעת יש יותר כעס ומריבה, ולעתיד לבוא ומלאה הארץ דעה ויהיה שלום גדול וגר זאב וכו'. והרי עוז הוא מידת שלום, כמו שכתוב (תהלים כט:יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (וכתיב בישעיה כז:ה או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי, עיין דרוש ג' במגלה עמוקות מהדורה תנינא לפרשת קרח, שקרח פגם במדת עז שהוא מדת השלום). והרי השלום מהותו של גן עדן, ועזי פנים לגיהנם, הרי עזות היפוך של עוז. ומצינו קרח באלופי עשו, עיין ברש"י (בראשית לו:ה) ואהליבמה ילדה וגו' קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו וכו' עיין שם. וממזר בחי' עזות, עז פנים (קידושין מט: רש"י, וכן מצינו בעוד כמה מקומות, שכל ממזר עז פנים הוא מטבע כמו שנולד בעזות). ולכן קרח בגמטריא ד' פעמים עז, דאיתא במסכת ביצה דף כה. דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אמה ולשון יכולין לעמד מפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה עזין הן, ישראל באמות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה. ולכן קרח היה צריך לצאת משולש מד' צדיקים, יעקב לוי יצהר קהת, לתקן הד' בחינות של עזות של רוח הבהמה לבחי' עוז ושלום, ויעקב ראה ברוח קדשו שכולי האי לא יספיק, וביקש, ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט:ו), תחד לשון אחד, גם לשון חת-ד היינו למטה מד', שיהיה חסר לו אחד מהד' עוז של קדושה, ויהיה נשאר לו ג' עז, בגמטריא רל"א, והוא גמטריא של 'פקח כבודי', שהרי עם הכבודי של יעקב, הג' דורות צדיקים שיצאו ממנו, קרח היה נשאר פקח נגד הג' אבל לא היה בידו לעמוד בכל הד' בחינות, כי חלק בענין הכהונה שהוא למעלה מבחי' ישראל באומות. וזה מש"כ רש"י (פסוק ז) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו', טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה, ע"כ. עינו הטעתו לשון אחד, כי תפס גדולה לעצמו כאילו אוחז בבחינת ארך אנפין שיש רק עין אחד לטובה, ולא ראה יפה שהרי שמואל לוי היה בסטרא דשמאל, מסטרא דנגונא דלוים, שבניו עשו תשובה ושמרו משמרת הלוי והמתיקו העזות השייך לסטרא דשמאל. ובזה מובן איך משה רבינו היה רואה, כי נתקשו המפרשים איך רואים בבעל בחירה מה יבחר, ולפי מש"פ העיקר היה שראה ששמואל היה אוחז בסטרא דשמאל, וממילא הבין שלא בזכותו קרח יצלח לקחת הימין.

ויעקב אבק עם המלאך, עד שנתן לו לעלות לאמר שירה, ואז קביל השם ישראל, שהוא אותיות שיר א"ל, ולכן התיחסו דייקא לשם ישראל, כי על ידי השירה מסטרא דשמאל נשתמרו לדורות.

וכיון שקרח נפל בד' עז שלו, הכשיל את ישראל בסרחון רביעי, כמו שכתב רש"י עה"פ (ד) וישמע משה ויפל על פניו. והנה אור הפנים שע"ח (ליקוטי מוהר"ן מא, ש"ע נהורין המאירין ח' חורתא-) גימטריא בשלום. והפנים הם פן פן, כל פן אל"ף למ"ד, ביחד הם ש"ע. ובפנים מאירים הד' הויות של המוחין, חכמה בינה וחסדים וגבורות של הדעת. וקרח היה חסר רביעית כנ"ל, הרי אל"ף למ"ד אל"ף, עם י"ב אותיות של ג' הויות, בגמטריא קרח. הוה, עז פנים, שחיסר לתקן עז אחד בפנים, וירד לגיהנם.

וזה מבקשי פניך יעקב סלה. כי ש"ע נהורי הפנים הנ"ל בגמטריא יעקב פקח. והראשי תיבות: מפיס, וז"ל הרע"ב במסכת יומא ב:ב ארבעה פיסות היו שם, ארבע פעמים ביום נאספים לפיס, ולא היו מפיסים על כלם באספה אחת, כדי להשמיע קול ארבע פעמים שיש עם רב בעזרה, וזהו כבודו של מלך, שנאמר (תהלים נה) בבית אלקים נהלך ברגש, ע"כ. והד' קולות האלו הם בחי' עזות, כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה כב [והכלבים עזי נפש המה רעים, והן פני הדור כפני הכלב, ועל כן כדי להנצל מהם מתחת ממשלתם אי אפשר רק על ידי עזות לעמד נגד עזותם, ואז, נהלת בעזך אל נו הקדשך, שנכנס לתוך הקדשה, וכל הקולות, הן של צעקה הן של אנחה הן קול שופר הן קול זמרה, כלם הם בחינת עזות, בבחינת, הן יתן בקולו קול עז, עכ"ל], ד' ע"ז של הכהונה שרצה קרח. ולא היה אלא עזות פנים, ולכן ותפתח הארץ וכו' וכל ישראל וכו' נסו לקלם (פסוק לד), לקולם דייקא. כי אמרו פן תבלענו הארץ, פ"ן דייקא, היינו מחמת שהיה חסר בפן אחת מהפנים. אמרו לשון המרה וחילופין, שנתחלף עז דקדושה ושלום לעזות פנים.

והנה במסכת ביצה שנינו הד' עזים בבחי' בעלי חיים ובני אדם, ואיכא עוד י"א צלף באילנות, ורש"י כז"ל לא ידעתי מהו עזות שלו, ע"כ. ותוספות הביא מהתוספתא משום דעושה ג' פירות וכו', ור"י פירש שהוא יין קפריסין שהיו שורין בו הצפורן של הקטרת כדי שתהא עזה. ויתכן שרש"י לא נחית ליה לפרש כן, כי אדרבה לשני הענינים האלו שקדים יותר עזים. כי דייקא על ידי השקדים היה עדות למשמרת לאות לבני מרי (פסוק כה), ולמה שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה וכו' כמו שמצינו בעוזיה וכו' (רש"י פסוק כג). וכל ענין האות הזה היה נגד העזות של קרח ועוזיה, ולכן לא ידע למה תהיה המעלות של הצלף יותר בבחינת עזות מהשקדים, וכן אין לפרש כר"י, כי קרח ועוזיה פגמו בעזותם בקטרת (וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת (דהי"ב כ"ו)), והשקדים אות כנגד העזות הזה, והרי זה יותר עזה משריית הצפורן.

אכן באמת מרומז הצלף בשקדים של מטה אהרן, דכתיב (יז:כג) פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. פ' של פרח, צ' של צ'יץ, ויגמל, גמל ע"ה למ"ד, הרי צל"ף. וכן צלף בגמטריא צל כהנה. צל פ' – צל פקח, בגמטריא קרח. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה רבינו והשגת הכתר ומחלוקת קרח

ב"ה

פרשת קרח - במדבר טז:ג

ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

י"ל בעה"י על פי המבואר בספרי הרמחל כמה פעמים בענין במופלא ממך אל תחקור שהוא האיסור לחקור בבחינת הכתר, והלוא יש לנו הרבה לימודים בספירת הכתר ואפילו בפרצופים עליונים. ועוד כמה תמיהות בענין. אלא שהעניין הוא שאסור לחקור חקירות של כתר דהיינו הלמה ומדוע ככה ולא אחרת, דהיינו מותר לנו ומצוה לנו לחקור ולהבין כל פעולת השם מה תכליתם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אבל אסור לחקור קודם לזה למה בכלל השם יתברך ברא ועשה באופן וצורה כזו ולא אחרת, רק לאחר שכן עשה מצוה להבין מהותה עד תכליתה איך זה מסתדר דוקא ככה.

וידוע שדעת וכתר הם אחד, כי לולא כן חס ושלום צריכים להגיד שיש אחד עשר ספירות שאנו מוזהרים ממנו בחומרה תקיפה בספר יצירה. אלא שהכתר הוא השראה מהדרגה למעלה והדעת חודר אותו לפנים.

ומחק הכתר להיות נעלם לגמרי, ואכן לא רואים את השם יתברך, רק הכל ממנו, גם המקום גם הזמן גם הנפש גם החומר, והוא בלתי נראה.

ולכן קרח טען שהרי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', בחי' דור דעה, יש להם את הדעת. ואם כן על משה רבינו התפקיד - ומדוע תתנשאו, להמליך את הכתר, שהוא בחי' מדוע כנ"ל. ובתפקיד זו אין ראוי למשה רבינו לקחת שום גדולה גלויה אלא להתעלם לגמרי כנ"ל.

ואכן מיד אחר טענתו כתיב (פסוק ד) וישמע משה ויפל על פניו. בחי' העלמה של הכתר.

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, בקר וידע ה' - היינו שהם רק מבקרים בדעת את ה', בחי' בוקר והתחלת הידיעה, כי: את אשר לו, בחי' הכתר שהוא לבדו יתברך, ואת הקדוש והקריב אליו, היינו שאר המידות שעל ידם מתקרבים להשם יתברך, ואת אשר יבחר בו, בחי' הצדיק, כי יעקב בחר לו י"ה (ה'קריב י'קריב כדלקמן), כי בחר ה' בציון, יקריב אליו, שהצדיק יקריב אליו לעצמו את כולם. 

וזה את אשר יבחר בו, דהינו הצדיק שעל ידו השם יתברך עושה מה שהוא בוחר, כי השם יתברך נמלך בנשמותיהם של הצדיקים, וזה הצדיק שהוא את אשר יבחר בו, יקריב אליו לעצמו וימלוך על כולם.

וזה יקריב אליו, א-ליו, לי"ו - מ"ו בחי' מילוי שם ע"ב והוא בחי' חכמה כידוע (והוא גם כן אותיות לוי, והרי משה זכה לכמה בחינות כי בחינת כתר הוא למעלה מן המקום, ולכן יכול לזכות לכל הרוחות כמבואר בלקוטי מוהר"ן, ולפי זה י"ל בזה טעה קורח, כי רש"י וחז"ל תמהו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל בטעות הזה, וי"ל כיון שראה שמשה רבינו זכה לכמה בחינות חשב שגם הוא יכול). וא' בחי' כתר, והצדיק הוא בחי' נקודה עליונה של הא' כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו, ועיין שם: יבחר לנו את נחלתנו, זה בחי' משה בחינת נקדה העליונה שהוא בחי' במופלא ממך, ובזה צדק טובא, כי הצדיק הוא בחי' אדם היושב על הכסא דמתכסיא, אלא החיבור להצדיק דרך הו' של הא', והוא בחי' המלכות כמבואר שם. והנקודה תחתונה של הא' שהוא בחי' הדום רגליו, בחי' יהושע התלמיד, וגם בחי' אהרן, כי באהרן כתיב וידם אהרן, בחי' דום לה'. ולכן אהרן זכה בכהונה וקרח נדחה.

ולפי דרכינו אתי שפיר, כי כל הפוסל במומו פוסל, והרי יש לתמוה באמת שמצינו בחז"ל שקרח באמת היה חשוב מאד, ולא סתם ממנו יצא שמואל, ואיתא במדרש שלעתיד לבוא קרח יהיה כהן גדול, ואם כן מדוע באמת לא קיבל איזה משרת ותפקיד מיוחד. ולפי מה שנתבאר א"ש דאדרבה מעלתו היה גבוה מאד, במעלה שהוא האשים את משה רבינו, דהיינו שבאמת עליו היה מוטל לעסוק בכתר, ולכן לא קיבל שום גדולה גלויה. ולולא הפירוש שלנו י"ל שקרח היה לקוי בזה גופא שרצה כל הגדולה לעצמו, כי כן ראה שממנו יצא שמואל שעליו אמרו חז"ל שהוא שקול כנגד משה ואהרן, הרי יש סמך שקרח רצה כל הגדולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חטא קורח והשמאלנים

ב"ה

כבר גילה הזוהר הקדוש שחטא קרח היה שרצה לעשות שמאל ימין - אישה לאיש, כמו שמצוי היום ממש, ומבואר שזה ממש קשור בהמשכת העם למפרסמים של שקר - כל העדה כולם קדושים - ונטישת הצדיק האמת נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה רבי נתן בלקוטי הלכות (יורשה דעה שלוח הקן ד:ט) מבאר שקרח טעה וחשב שלגדולים אין להם כבר יצר הרע, עיין שם כל דבריו הקדושיו. והדבר תימה, כי הלוא כל הפוסל במומו פוסל, ואם קורח פסל את משה ואהרן (וקצת אינו מובן בכלל, איך הוא בא לאשם אותם שלקחו השררה לעצמם כאשר כל הטעות שלו זה שלגדולים אין יצר הרע, אז איך הם באו לחטוא, וצע"ק) בזה הנקודה, הרי לכאורה הוא בעצמו היה לקוי בחוסר יצר הרע, ואם כן איך הוא בא לחטא הנוראה הזו?

וידוע הסיפור שהיה איש אחד - עובד השם גדול - בן שישים שנה שהלשין להחוזה על היו"ד הקודש, והחוזה העיד עליו שהשטן הניחו לעבוד את השם תורה ובתפלה שישים שנה רק כדי שיועילו דברי להשון הרע להבעיר את המחלקת בין הצדיקים.

הרי שקרח הגיע להשגה איך שכל אדם באמת בתכלית השלמות, כפי ענינו, וכמבואר ברמח"ל בכמה מקומות, ובמקום אחר הוא אפילו מכנה את זה לבחי' חסידות של לב בשר (ברסלב!) - שכל דבר יש לו השלמות כפי ענין, כל פריט במכונה שעושה תפקידו זה השלמות שלו. ואם כן הרי אין הבדל כביכול ביניהם. והרי אין חסרון יצר הרע. אבל כל זה רק כאשר כל אחד עושה תפקידו, אבל אם מחליפים תפקידים הרי חסרון עצום יש. אז קרח ראה את השלמות ורצה לבטל את הגבולות והגדרות והתפקידים שהשם יתברך שם לכל חפץ, והרי אף כי במקומו הגיע לשלמות, עד כדי כך שאיתא במדרש שלעתיד לבוא יהיה כהן גדול, אבל להעביר את זה הלאה, שהשלמות של כל דבר במקומו ובזמנו יועיל לו למקום אחר לתפקיד אחר, הרי זה כבר חטא עצום.

וזה מה שלא הבין איך חוט אחד של תכלת הוא התיקון של ציצית אפילו לבגד של כולו תכלת, ומזוזה היא התיקון אפילו לחדר מלא ספרים. כי כל דבר, איש או אישה, משרת עבד או שר ושופט, התיקון שלו הוא בדיוק אותו דבר שהשם יתברך קובע, לא פחות ולא יותר.

וידוע שחטא של קרח אנחנו מתקנים בפורים כמו שנתגלה לרבינו הקדוש, כי קרח כפר דייקא בתורה של בעל פה של משה רבינו ובפורים חזרנו לקבל את התורה הקדושה באהבה בתוקף של מרדכי הצדיק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל הנער הזה התפללתי

ב"ה

הגמרא במסכת ברכות (דף לא:) כותבת ששמואל הורה הלכה לפני עלי רבו בזה ששחיטת קדשים לא צריך להיות על ידי כהן אלא מותר וכשרה על ידי כל אדם. והמורה הלכה לפני רבו חייב מיתה, ועלי אפילו הבטיח לחנה בן אחר יותר חשוב ממנו, אבל חנה התעקשה שדוקה אל הנער הזה התפללתי.

והנה חז"ל הקשו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל ונכשל לחלוק על משה רבינו וכו', וגילו שקרח ראה ברוח קדשו שעתיד לצאת מצאצאיו שמואל הנביא, אז הוא בטוח שהיה צודק נגד משה רבינו. והמפרשים כתבו שדוקא משום זה עלי חשש כל כך מההוראה של שמואל, אפילו שהיה עוד קטן, כי כיון שהיה מצאצאי קרח הרי כבר סימן בידו שהוא חולק על הצדיק, ואכן הוראתו היה בענין שלא צריכים כהן כמו שקרח חלק על הכהונה.

אבל חנה התעקשה "אל הנער הזה התפללתי" שכיון שהוא נער זה יפה לו, להיות חזק ותקיף בדעתו, אפילו שהוא קטן ואין הוראתו הוראה ממש להתחייב כמורה הלכה לפני רבו, טוב שיהיה לו דעה חזקה. וכן באמת היה מדת ששמואל, שלפני מיתתו העיד שלא נהנה כלום מאף אחד, והוכיח את עם ישראל חזק שהם חייבים כליה על זה שלא היו חזקים לעמוד על עמדם וביקשו מלך - אף על פי שזה מצוה מן התרי"ג מצות, וכבר שאלו חז"ל מה אשמתם בזה, אבל על כל פנים זה שמואל שהוכיח אותם חזק על זה וטען עליהם שהם מאסו אותו - כי זה היה מדתו להיות תקיף בדעתו. והרי הוא ממש התיקון של קרח, כי קרח כבר טען כל העדה כולם קדושים - אבל זה היה התרסה ומרידה נגד הצדיק, ואילו שמואל גם כן טען שכל אחד צריך להיות תקיף בדעתו - אבל באופן שזה להקים את רוח הצדיק. כי דוקא הצדיק רוצה למלאות את העולם עם אנשים, דהיינו בני דעת (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז) - אנשים תקיפים בדעתן, וחזקים ומאמינים גם בעצמן (שיחות הר"ן קמ), ואדרבה בזה שאנשים לא חזקים בדעה אמיתית זה מרידה בצדיק, כי אז לא עומדים אפילו באמיתת הצדיק האמת, וממאסים את השם ממלוך עליהם, ואז באים לצורך של הרבה רבנים שאין זה אלא רבות השקר.

ולכן במחלקת של קרח דתן ואבירם יצאו נצבים (פרשת קרח - במדבר טז:כז) כאילו הם חזקים ותקיפים בדעתן - אבל תקיפתן היה ממש עזות של הסטרא אחרא, ואילו חנה טענה לפני עלי הכהן (שמואל א:א:כו) אני האשה הנצבת עמכה בזה, שהייתה צריכה להיות חזק מאד ותקיף בדעתה להגן על שמואל הנביא, כי היה הנידון חשיבות תקיפת הדעת לשם שמים. וכן צב"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הנצבת, עם האותיות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

חצרות של המפרסמים של שקר נקרא על שם קרח

ב"ה

בתחילת פרשת דברים יש תוכחה ברמז על כל המקומות שחטאו בני ישראל, ואחד מהם זה "וחצרות" ופרש"י ז"ל במחלקתו של קרח, ע"כ. ושים לב כמה זה מדויק לנו בימינו, שהרי החסידיות של כל המפרסמים של שקר, נקראים חצרות! וזה היה חטא של קרח שחלק על משה רבינו, ורצה שיהיו הרבה רבנים, בחינת מפרסמים של שקר. רחמנא ליצלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בריאה חדשה - שהארץ פתחה פיה לבלוע את קרח

ב"ה

כתוב בפרשת קרח שמשה רבינו אמר (במדבר טז:ל) ואם בריאה (פירוש רש"י חדשה) יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'.

ולמה היה דורש בריאה חדשה.

וי"ל שרבינו גילה ששרש הפגם והקלקול של הרבנים המפרסמים של שקר הוא זה שאין מתחדשים בעבדות השם, ודייקא על ידי זה יש להם כחות אפילו לעשות ניסים, כמבואר באריכות במקום אחר, וזה נקרא זקנים של הסטרא אחרא.

והנה קרח בא להקים את כל הרבנים, שעם ישראל יתנהג ח"ו על פי רבנים וכדומה. ולכן כדי להפיל אותו היה צריך דוקא בריאה חדשה.

נ נח נחמ נחמן מאומן