מחילת חטא אדם הראשון בזכותו של המשיח

 ב"ה

ספר המפואר לר' שלמה מלכו, עמ' לב ד"ה ואף על פי שאלו

ז"ל ובזמן הגאולה ימחול הקב"ה חטאו של אדם בזכות הגואל, ואז הנשמות תהיינה מאירות באור החיים וטהורות ונקיות מהנזק שקיבלו בחברת הגוף אשר בו, ורוח ונפש שהם עץ הדעת טוב ורע שבסיבתם הנשמות הטו מן הדר הישר, ועד שתהיו כל הנשמות שלמות יתעכב ויתאחר מלבוא משיח בן דוד, כמו שאמרו רז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, פירוש, עד שתהיו תמימות נקיות ושלמות, עכ"ל.

נראה שמפרש, עד שיכלו כל הנשמות [ממה] שבגוף.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לידת נ נח נחמ נחמן מאומן - Make babies with G-d

 ב"ה

נ נח נחמ נחמן – בחי' העובר יוצא מרחם אמו לאור עולם, ומיד מאומן על ידי אמו. ולכן נ, נח, נחמ, כולם לשון של דינים, נ' בחי' נפל ונפילה, נח, פירושו מיתה בארמית, ולא מחזקינן וולד קיימא עד לאחר ל' יום, נחמ, בחי' צ"ח קללות, ורק אחר שיוצא הוולד, יש נחמן ומיד מאומן. וזה בחי' יציאת האורות מפה של א"ק, שחזרו ונכנסו וחזרו ויצאו, עד שעשו נ' נפש, נח' רוח', נחמ' נשמ'ה, נחמן' – חיה, מאומן – יחידה.

ידוע שעיקר תולדותיהם של צדיקים זה מעשיהם הטובים, ומה שהם פרים ורבים בתורה. והרמח"ל כבר ביאר שזה כמו מה שכתוב בתורה (בראשית ב:כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד, ופרש"י ז"ל הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד, עכ"ל. וכן לענין דבקות בהשם יתברך, מהדבקות נולד המציאות שבאותו הוולד האדם אחד עם השם יתברך. והנה זה הוולד, נ נח נחמ נחמן מאומן. ולכן בשר אחד בגמטריא שירה.

וענין ועבודה זו הבאתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח בחלק ראשון - חלק נ – על התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השגת דבקות בהשם יתברך על ידי הנשמה ונשמה לנשמה

 ב"ה

מסכת בכורות דף ח:

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה, שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל, לעילאי עאל, אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה, ע"כ. בליקוטי מוהר"ן תורה כט פירשה לענין תיקון הכללי ע"ש.

י"ל בעי אתתא, ענין של דרישת דבקות, כמו שנאמר ודבק באשתו, כי אשה ראשי תיבות, הנותן אמרי שפר, בחי' פאר ובחי' תפלין, הנאמר אצל נפתלי אותיות תפלין, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה מז, ותפלין הם סימן על הדבקות, כמבואר בתורה לח.

והנה לאדם יש נר"ן – נפש השוכן בדמו ובכבד, רוח – שעולה ויורדת ושורה בלב, נשמה – ששורה במוח ומשכילו. ולמעלה מכל אלו יש נשמה לנשמה, שהיא בחי' מקיף הנקראת בחי' חיה.

ועיין בספר נפש החיים א:טו גודל מעלת השגת הנשמה, שהיא נשמת שד"י, רצה לומר נשימת פיו יתברך אין עצמותה מושפע ונמתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינה וכו', והביא שם מכתבי האר"י בעץ חיים שער מוחין דקטנות פ"ג ז"ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה, ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ע"ש. ולכן היה הוה אמינא שהרוצה לידבק בהשם יתברך יספיק להשתדל להשיג מעלה זו של שליטת הנשמה. ובראותו שלא מצליח, מאי טעמא עליו להשתדל להשיג מעלה עליונה ממנה, להשיג נשמה לנשמה. ומתרצת כי באמת הדבקות היא משם דייקא, וכן כותב הרמח"ל (אגרות פתחי חכמה ודעת סימן כד – שערי רמח"ל עמ' שפב) ז"ל כי לכל גוף יש שתי נשמות – פנימיות ומקיפות, והם הם הב' רוחין הנזכרים בתוספתא פ' נח, שהנשמה הפנימית עומדת להנהיג הגוף, והמקיפה – להתדבק למעלה, ע"ש (ואפילו השגת הנשמה אינה אלא מהנשמה לנשמה, עיין בנפש החיים א:כ ז"ל ע"י עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו, מעורר שתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו, ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה להשכילו וכו', ע"כ).

וי"ל שזה לשון הגמרא האי נמי מיתרמי בת מזליה, כי מצינו שהיחידה, שהיא עוד למעלה מהנשמה לנשמה, מכונה בת, וממזלה דידה יש את בחי' החיה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אני ידעתי כי גדול השם

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

א. כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים (תהלים קלה:ה). דוד המלך ע"ה אמר: כי אני ידעתי, אני ידעתי דיקא, כי גדלת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפלו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, וכו' וכו' ועל כן אמר 'כי אני ידעתי', אני ידעתי דיקא, כי אי אפשר לספר כלל, ע"ש.

מה שרבינו דייק 'אני' שאי אפשר לספר לאחר, מובן, אבל קשה איך דייק שאי אפשר לספר אפילו לעצמו מיום ליום, והרי דוד המלך אמר, ידעתי, שלכאורה סובל שלושה פירושים, ידעתי כבר בעבר עד עכשיו, אי נמי, רק בעבר ידעתי – אבל אי אפשר לפרש כן אלא כאשר מפורש כן, כי בסתם לא נתבטל הידיעה. אי נמי, יודע אני עכשיו. ולפי הפירוש הראשון, הרי דוד המלך מספר איך שכבר ידע מגדולתו, ואם היות ששאר אנשים לא ידעו הגדולה, כי 'אני' דייקא, אבל לא שולל את עצמו מהידיעה עכשיו בהוה. ולכאורה אדרבה, אם דוד המלך היה אומר, אני יודע, היה ניתן לדייק, וכי לא ידע את זה כבר בעבר, ועל כרחך הידיעה של עכשיו מיוחד. (דבר זה העירני בחור אחד בכותל המערבי).

וכן יש לעיין להבין כוונת רבינו שאינו יכול לספר מיום לחבירה את הזריחה והתנוצצות, האם באותו יום הוא כן יכול להביע אומר את הזריחה והתנוצצות? כי לכאורה הפירוש של זריחה והתנוצצות הוא גופא זה שאינו ניתן לממש כלל במילים – וכמו שרבינו בעצמו אומר בהמשך ז"ל מה שאי אפשר לפה לספר ע"כ. אלא די"ל שכל עת ששורה עליו הזריחה וההתנוצצות, הוא יכול לדבר מתוך ההשראה להוציא מילים שמעידים על אותו הזריחה והתנוצצות. ועם כל זה, אותם מילים לא יספיקו לכלול בתוכם עוצם ותוקף הזריחה, כי אפשר לפה לספר, ולכן אי אפשר לספר את הזריחה ליום אחרת.

וי"ל אפילו לא היה אומר אני, רק – ידעתי, היה ניתן לדייק, שרק הוא ידע, ולא אחרים. והרי 'אני' לכאורה מיותר לגמרי. ופירוש 'אני' גילה רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה עג, שהוא ענין התקשרות א-נ-י, אלף שהוא בחי' צדיק, נ – בחי' דיבור, י – בחי' מחשבה, והוא כלי שבו השם יתברך מוריד לו שפע, ע"ש. וי"ל שזה כוונת דוד המלך כמו שגילה רבינו כאן, 'אני ידעתי', שאותם מילים שדוד הוציא בהשראה של הזריחה והתנוצצות בידיעת גדולת השם יתברך, הם בחי' 'אני', והרי אני ידעתי, אבל רק 'אני', רק אותם המילים שהוציא מתוך ההשראה, שהם בחי' אני כנ"ל, אבל עוצם תוקף הידיעה אי אפשר לספר ולדעת מיום ליום. אכן כאשר ידעתי את זה, אני ידעתי! אני בעצמי, וכמו שרבינו פירש בליקוטי מוהר"ן תורה כב, ובחיי מוהר"ן קמז, אני זה הנשמה – ועיקר הזריחה והתנוצצות הם לבחי' הנשמה. והמילה 'אני' כאילו מיותר, כי זה מה שמספר את הידיעה, הוא מספר הבחי' של 'אני' של הכלי שעשה כנ"ל.

ובזה מיושב מה שהקשיתי לקמן, כי באמת מצינו פסוקים שמספרים גדולת השם, כי בודאי יש ענין לספר גדולת השם כפי מה שהאדם זוכה להרגיש וכפי הזריחה וההתנוצצות שזוכה, אכן השבחים יהיו רק בבחי' מה שהפה יכול לספר, ואילו כאן דוד המלך גילה שיש ידיעה מעבר ומעל מה שיכולים לספר בפה. וזה מה שרבינו אומר כאן ז"ל שמה שכתוב אחריו (תהלים קלה:ו) 'כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ' וכו' הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח 'כי אני ידעת', ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הרמה - לקוטי מוהר"ן תורה כה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן כה:ג

ודע, שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה, ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות עליון. נמצא, כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו' עכ"ל.

צ"ע יעו' בספר קל"ח פתחי חכמה פתח קלב ז"ל שם המאציל ית"ש חק אחד, שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם, ומקבלים מעלה יתירה, וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתירה שניתנת באדם. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין -שיהיה החיצוניות שלהם, שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, וזה נקרא לו עליה וכו' ע"כ, ובפירור הפתח הזה כתב הרמח"ל ז"ל יש להקשות כי חילוקים רבים נמצאו בין הדבר הזה שלמטה ובין הענין שפירשנו למעלה. הא' כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצאה מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, ולמעלה הפנימיות הראשונה ניתן לפרצוף שתחתיו, והפרצוף עולה ומקבל פנימיות אחר ע"ש עכ"ל. והרי לפי מה שכתב רבינו הקדוש פה, הרי הפנימיות הראשונה באמת ניתן לזה האדם שתחתיו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהרן סא - מיני גוף

ב"ה

לקוטי מוהרן סא:ג

כשהגוף זך ונקי יכול לקבל נשמה גדולה.

אולי זה הסוד שהרמחל גילה בפירושו על הסבא דמשפטים, עיין שם שיש בחינת בן ובחינת עבד, ואף על פי שאינו אפשר להכיר ולהבחין את זה אבל זה שבבחינת בן יש לו גוף אחר!
ועיין בדרשות הרן שהביא פסוקים והוכיח מסברא שמשה רבינו היה בריאה מיוחד בפני עצמו.
נ נח נחמ נחמן מאומן

יחידה שביחידה

ב"ה

חיי מוהר"ן רסז (גדלת נוראות השגתו כז): שמעתי בשמו שאמר שהשיג יחיד בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחיד דרוח, וכן כיוצא בכלם, והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה, עכ"ל.

והנה ידוע מהאריז"ל שאפילו משיח לא ישיג יחידה עד אחר שיצליח לגאול את עם ישראל. ואולי רבינו כיוון שהשיג תכלית יחידה שביחידה בעולם הבריאה או כדומה, אבל לא משמע כן מדבריו.

ויש להעיר שעיקר מה שצריכים להבין מדבריו, זה לא הענין שהוא ז"ל זכה למדרגה כזו שלא היה אמור להיות נזכה עד ביאת גואל, כי לא נמנע מהצדיק לזכות מה שהוא יזכה, אכן מה שצריך ביאור הוא איך העולם כמנהגו נוהג לאחר שהיה רבינו חי בו בהשגת יחידה שביחידה. עיין בספר נפש החיים שער ב' פרק יז, ואביא כל דבריו אגב, כי יש בו הרבה מראה מקומות והוא מפרש את הדבר בפשיטות מה שהרבה מתחילים לא יודעים וטועים בהם.

אמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד''הר השיגה ולבחי' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה. וכמבואר למבין בע''ח סוף שער המוחין שאד''הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי''ז שם. וזהו עיקר כוונתם ז''ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד''הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי' היא סוד כ''י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ''ג ע''ב ע''ש). וע' זוהר שמות י''ב א' ובפ' שלח קע''ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו'. ובפ' שמיני ל''ט ב' ואת כל נפש החיה כו'. וע' ס''פ ואתחנן במתני'. וע' רמב''ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד''הר מובן לחיות לעולם. כי היא החכמ' תחי' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ''ש האר''י ז''ל בפט''ו ובריש פ' כ''א ובפ' ל''ה מהגלגולים. ומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אד''הר כמ''ש בז''ח תרומה ל''ה ע''ג ושם בשה''ש נ''ד ע''ד ע''ש וברע''מ קדושים פ''ג ובמתניתין ס''פ ואתחנן כמו שפירשם האריז''ל בפ' בראשית בדרוש אדה''ר ובגלגולים פי''ח ע''ש וכמ''ש שם פל''ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ''ש בפי''ט מהגלגולים וכמ''ש בזוהר ויגש ר''ט ריש ע''ב א''ל קב''ה כו' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי' אי''ה שיערה עלינו רוח ממרום והוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ''ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל''ב). ואז המחשבה מושגת עכ''פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו. וזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ''ב א' אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא:

והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ''ל דאצילות לזא' נקרא' כנ''י:

הגהה: ונקראת בתו''הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע''ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין. רז''ל דרשו אביו ואמו כו' אמו זו כ''י. וע' זוהר במדבר קי''ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר''מ ע''ב וברע''מ תצא רע''ז ב' ובסוף האד''ז רצ''ו א' ובז''ח רות נ''ט ב'. וע' בע''ח שער המלכי' ריש פ''ז ובפע''ח שער עולם העשי' פ''ב ובשע' הק''ש פ''ה ובשער העמידה סוף פט''ז. והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע''ח שער ר''ח פ''ג. ולכן כלל ישראל יחד נקראין איב

רין דשכינתא. ע' זוהר פנחס רל''א ב' ושם רל''ח ריש ע''ב ורנ''ב סוף ע''ב. וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ''א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ''י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז''ש אהבת כלולתיך ר''ל כלילות. וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז''ל (ב''ר פ''ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב''ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית''ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז''ל (שבת קמ''ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז''ל צריכה תלמוד:

והנה ראית בדבריו שהעולם לא היה יכול לסבול את חנוך לאחר שהוא השיג מעלה זו, וכן אליהו נסתלק. אז איך העולם התקיים עם רבינו. ולכאורה צריכים לומר שרבינו גם כן השיג את המעלה איך לעשות צמצום על אורו, כי כן מצינו שצדיקים היו עושים כן.

ועיין שם עוד בספר נפש החיים שער א' פרק טו ופרק טז, ואביא דרך אגב הרבה מדבריו מטעם הנ"ל.

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית''ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה''ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע''ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האלקים כידוע שכל ג' עולמות בי''ע. מבחי' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור (הג"ה הרמח"ל כותב שזה רק בעולם הבריאה). כמ''ש בע''ת שער הצלם פ''א. ובריש שער ציור. עולמות אבי''ע. בהקדמת הרח''ו ז''ל. ובשער השמות פ''א. וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע''מ נשא קכ''ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב''נ כו'. ובז''ח רות ס''ד ע''ג ואי זכי כו' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו'. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב''נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע''ש.. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה''ק. וכמ''ש בס''ת לך לך ע''ט ב' נשמה אתערת לאינש בבינה ובז''ח רות ס''ד א' ואתער בי' בחכמתא עלאה כו'. ועיין בע''ח שער מוחין דקטנות פ''ג ז''ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע''כ. ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין:

וז''ש הכתוב (איוב ל''ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר''ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר''ל נשימת פיו יתב' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה''ק:

ומ''ש בזוהר והמקובלים ז''ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז''ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז''ל על בחי' ג''ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית. וכ''כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר''א ז''ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג''ר של הרוח במוחין שלו כמ''ש לפנינו אי''ה:

וע"ש עוד מזה בריש פרק טז.

                                                                                                                     

והנה מבואר שמשה רבינו ע"ה זכה שנכנס בו הנשמה לגמרי, לא רק ניצוצין, והרי משה רבינו לא נסתלק מן העולם משום זה כמו חנוך ואליהו כמו שכתוב בשער ב' כנ"ל, ואולי זה הענין שכתבנו שמעלה זו שזוכים לגמרי להכניס את החיה או יחידה לגמרי בתוך הגוף, זאת אומרת שבעל הנשמה זו מצמצם את אורו נגד העולם. והאמת נראה כן, כי הלוא מבואר שזאת הנשמה הוא ממש חלק אלוה, ולכן לרוב צדיקים זה רק מתנוצץ להם מרחוק, ואם כן אפילו הצדיקים שזוכים לזה בוגפם ממש, הרי זה רק בבחינת מה שהם קשורים בה, כי היא אלוקות והם בני אדם נבראים, ומשה רבינו שנקרא איש האלקים, שהוא היה האיש שבו ממש היה שורה נשמה אלוקית, ואם כן מהותו היה לצמצם את האלקות, והיעבתוהק"א.

אכן האמת נראה לעניות דעתי שיש טעות חמורה מאד בדברי הנפש החיים, שהוא הבין שנפש רוח נשמה דאצילות שהיה לאדה"ר כמש"כ האריז"ל הם ממש אצילות, דהינו אלוקות ח"ו, ולכן משה נקרא איש האלקים כי ממש אלקות בתוך גופו, ולא רק שאסור להגיד דבר כזה שנברא יהיה בורא, אלא בכלל אינו מובן איך יתכן דבר כזה שהאדם יהיה שניהם ויתחלק באמצע. ותמוה לי מאד איך הבין וכתב דברים כאלו. ומה שהביא מהעץ חיים שלמעלה שמנשמה ולמעלה הוא אלקות, זה רק במאורות, דהינו בספירות ולא ח"ו בנשמות חלילה (ומעניין שעמדתי על טעות החמורה הזו דוקא בלמדי לקוטי מוהר"ן תורה יז, שהצדיק מראה בספרים שלהם היפך אמונתם, והוא פלאי).

אלא פירושו שנפש ר"נ בני אדם מעולם אצילות, מקבילות לאצילות, ואמנם אינם אלא תולדות זו"נ ומתחת לאצילות. וכן יש להבין ממש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (תט-תי) ז"ל ותבין שהנשמות יוצאות מבריאה. אך נשמה לנשמה דאצילות נקראת בת חורין, והיא כמעט השראת השכינה עצמה וכו' ע"ש. הרי שהרמח"ל כותב שהחלק הכי עליון של הנשמה שהיא נשמה לנשמה דאצילות הרי היא כמעט השראת השכינה – דהיינו לא ממש נכנס כלל למלכות דאצילות.

וכן יש לראות בעוד כמה מקומות ברמח"ל, ע' בפירוש מ"א דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמ' ריח-) ז"ל והנה כאן שולטות נשמותיהם של ישראל בסוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם" [ובלקוטי מוהר"ן יז:ו דיבר מענין זה, והמה היוצרים יושבי נטעים על המלך במלאכתו, ע"ש אלא שצ"ב מש"כ שם באות ח' כותב אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות. ים – הינו המ"ם הוא ארבעה עולמות, יו"ד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות ע"ש הרי שקבע שנשמות ישראל הם למעלה אפילו מעולם אצילות, אלא שזה גופא סתירה מיניה וביה כי אז איך הוא בריה – בריאה קלה שבים, ובאמת מבאור מדברי רבינו בעצמו שאין הכוונה אלא שהם בדרגה הכי גבוה של הברואים – כמו שכתוב שם ז"ל שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה כן הנשמה וכו' עכ"ל הרי מדוייק שאכן הנשמה ודאי שייך להנבראים אלא שהוא צף למעלה כי היא חשובה ומעולה בכל הבריאה. (ויתכן שהד' עולמות שהנשמה גבוה מהם אינם אלא הד' עולמות של עשיה ויצירה, שכל אחד מהם כלול מד' עולמות. ויש לציין שבאמת בבחינת היחוד הכללי, הנשמות למרות שהם נפרדים נבראים יש להם יחוד עד אין סוף ותכלית כמבואר בכוונה הכללי שגילה הרמח"ל בספר קיצור הכוונות ואכמ"ל. ויש להזכיר עוד נקודה שמבחינתה נשמות ישראל הם הכי מעולים, והיא שכל העולמות מתנהגים כרצונם, כמבואר בכמה מקומות, למשל באוצרות הרמח"ל עמוד רל).] וזה אלקי ישראל, וכל השמות הנקראים כאן אלקי ישראל מורים שהם הולכים על ענין הנשמות וכו' וכו' כך כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה, וזה "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר וכו' וכו' וזה נקרא שם, כי זה שמו של הקב"ה, שכל צורה מן הצורות האלה הגשמיות מראה אחת מן הכחות העליונים, אך לא שהם כך, אלא שהם משל אל החות ההם וכו' וכו' נמצא לפי זה כל הנבראים אינם אלא לבושים שלובשים האורות עליונים על עצמם וכו' עכ"ל.

וכן ע"ש במאמר סעודת ליל טו"ב בשבט (אוצרות רמח"ל עמוד רמא-ב, רמד) שכנסת ישראל היא עוד למטה מהשכינה.

והרמח"ל כותב בפירוש (פירוש הזוהר ריש משפטים, גנזי עמ' רעט) ז"ל והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל [!!!!!!] אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה" עכ"ל. הרי הרמח"ל כותב בפירוש שאין האדם משיג רוח הקודש מצד שורש נשמתו שהוא אצילות-אלוקות- כי אין הנשמה אלא נברא ולא בורא ח"ו, וגבוה ולמעלה שהיא בשורשו אין ערך בינה לבין הבורא אותה, ועיין שם באריכות איך שיש בחי' נשמתא דצדיק, שהוא אלקות מבחי' השכינה עצמה, והוא מחבר אל הבת יחידה, וממנו הרוח הקודש עיין שם באריכות ביאור הדבר הנפלא והנורא הזה.

וכן עיין שם (גנזי רמח"ל) במאמר סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא, רסב. ושם (עמ' רסג) מאמר סוד דמות אדם הכללי ז"ל יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר וכו' ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים, עכ"ל.

הרי מבואר שמצד שורש הנשמה, אפילו יחידה דאצילות אינה ממש אצילות אלא נברא, רק שיש בחי' נשמתא דצדיק בסוד כלת משה, שהיא התפשטות של השכינה ומתחבר להבת יחידה (ואפילו מי שאין לו אלא נשמה פחותה יכול לזכות לרוח הקודש דרך מלבושים שמתלבשים נשמות יותר גדולות בו עד היחידה, ואז מתחבר נשמתא דצדיק כמבואר שם) וממנו יש רוה"ק ונותן כח להזדווג עם השכינה גופא.

נחזור לענינינו שרבינו זכה ליחידה שביחידה, ועל כל פנים מזה מובן יותר מה שרבינו אמר ניצחתי ואנצח, כי מאחר שהשיג את היחידה ונשאר חי וקיים בעולם, אז בודאי הוא כבר שינה לגמרי את כל מהות העולם לחלוטין.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ראית פני מת - נבואה

ב"ה

חיי מוהר"ן הוספות אות רפז** ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. צריך עיון, עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

נ נח נחמ נחמן מאומן

"אני" עצמיות האדם, מי זה

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן תורה כב: עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, ע"ש, וצריך עיון מנוסח הברכה אלקי נשמה שנתתה בי, שמשמע שהנשמה היא תוספת על עצמיות האדם.

ונראה ליישב על פי המבואר בכתבי האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגם עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש. ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.

ובלקוטי נ נח הארכנו שעיקר שעיקר ה"אני" זה רק על ידי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן - כמו שסבא אמר בכמה מיני לשונות אני נ נח נחמ נחמן מאומן, אני ראשי תיבות נ נח נחמ נחמן מאומן וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכל לפי היגיעה - ואכן גם לפי שרש נשמה

ב"ה

בלקוטי נ נח כבר הארכתי בזה קצת. וכעת יש להוסיף:

שיחות הר"ן אות קסה:

האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי?! והקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד על זה. ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש. כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת. וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים שהעקר תלוי רק ביגיעות ועבודות וכו' (שמ):

מבואר הדבר שהעיקר תלוי ביגיע, וטעות לומר שהוא רק מצד הנשמה, אבל בודאי זה וזה גרם, כי הצדיק בגלל נשמתו היה משתדל יותר, ומסוגל יותר, והיה ראוי יותר, אלא שעם כל זה, העיקר הולך אחר היגיעה והעבודה, וק"ל. וכן תמצא בספר עזרא בפירושו של ר’ משה דוד וואלי ז"ל, שבתחילת פרק ז (פסוק ו) הוא מפרש מעלתו של עזרא הסופר שהיה מפני שרש נשמתו ופי שנשמתו היתה מתוקנת בתיקון השלם, ואילו אחר כך (פסוק י) הוא כז"ל טעם בסמוך למה עזרא הסופר זכה שתשרה עליו השראה כל כך יקרה וחשובה. והוא, לפי שטרח הרבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפום צערא אגרא, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וזהוא שאמר: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורה ה’ ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. והסוד הוא, שטרח הרבה מאד להמשיך את האורות של היסוד והת"ת דאינו רזא "דחוק ומשפט", ולכן נמשכו לו לשרות עליו בקביעות ולהיות הוא דוגמתן למטה, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, עכ"ל. והרי מבואר שזה וזה גרם לו, מצד נשמתו היה כבר מוכשר לזה, והוא קיים תפקידו בפעולה שלים ביגיעה וטירחא, וזכה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיר השירים הוא רפואה לכל הגוף

ב"ה 

רבינו הקדוש גילה בספר שיחות הר"ן:

אות - רמג

צוה לאחד שהיה אצלו חולה בתוך ביתו שיקום קדם אור היום ויאמר שיר השירים כולו. ואמר: שכל הרפואות שבעולם כולם כלולים בשיר השירים, וכן היה שתכף היה שנוי להחולה וחזר לאיתנו: 

והנה יש להבין קצת את הכיוון על פי פירוש מיוחדת של המלבי"ם - שירי הנפש - על שיר השירים, שמלך שלמה הוא היצר הרע, ובנות ציון וכן נשיו ופלגשיו, כולם רומזים על תכונות הגוף כוחותיה ופעולותיה. (ואילו האשה היפה היא הנשמה, שמשתוקקת לדודה - אביה שבשמים) עיין שם. ולפי זה כבר מובן שכל שיר השירים מדבר על כל החלקים והכוחות ורצונות ותכונות וכדומה של הגוף, ועל כן כבר שפיר מובן איך קריאתה שייך לרפואת הגוף.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

הנשמה זה מרבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כב שעיקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה עיין שם.

נשמה - נון שין מם הא - בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן!

צער הפשטת הגוף מהנשמה

ב"ה

תורה רנ – ע' מש"כ תורה טו:א.

תורה רנ: ואף על פי שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם, כגון היסורים שבאים מחמת ההרכבה, כמו יסורים שיש מיציאת הנשמה מן הגוף, והם יסורי החולה שבאים מחמת שמתחלת הנשמה להתפשט מן הגוף, ומחמת שנקשרה הנשמה בהגוף בקשר אמיץ וחזק, על כן בהכרח מרגיש היסורים בעת הפרוד עכ"ל.

ע' בספר פנות המרכבה לרמח"ל (שכולו בנוי על סוד הפתק, כמבואר במקום אחר אצלינו בס"ד), פנה רביעית (גנזי רמח"ל עמ' שלא) שכז"ל ולבוש הנשמות הולך לפי הגוף וכו' וגם אם לא היה חוטא אדם, היה צריך התפשטות זה, אלא שהיה בדרך יותר מתוק, בלא צער כלל. ולפי שהגוף הוא עפר, גורם עכירות ללבוש הנשמה. וצריך שאיזה צער יעבור על הנשמות גם כן, כדי לפשטן מן הלבוש הזה שלהם. וזה סוד יום הדין הגדול וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

זכיה בתורה ממש תלוי בהכרת מעלת כל יהודי

ב"ה

שיחות הר"ן צא: סגולה להתמדה לא לראות שום חסרון בשום ישראלי, כי כל יהודי הוא אות בתורה ע"ש. ע' באדיר במרום (עמ' קי-א) שמפרש שהתורה היא התפשטות מהמאורות להוציא הנשמות. והרי מבואר שכל מהות התורה היא המצאת הנשמות, ולפי זה בודאי הזכיה בתורה ממש תלוי בהכרת מעלת כל נשמה ונשמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איך אפשר לחיות עם אלהים?

ב"ה

הרגשתי טוב את השאלה הזו, איך בכלל אפשר, אפילו להצדיק הכי גדול, לחיות עם אלהים. הלוא השם יתברך הוא ממש אין סוף, ובכל מדה ומדה שגילה לנו הוא גם כן אין סוף, אז אפילו הצדיק הכי גדול איך יכול להשוות מעשיו עד כדי כך?

ועל כרחך צריכים להתעמק ולהבין שהצדיק לא רק עובד את השם יתברך כאילו שהוא עומד מולו ועובד אותו, אלא שהצדיק עובד את השם יתברך משני הצדדים, מצד אחד הוא ממש עומד לפני השם יתברך לשרתו, ומצד שני הוא ממש יודע שכל ישותו הוא גם כן השם יתברך - זה צריך ביטול לחלוטין עד שאדם זוכה להתלבש כל עצמיותו עם נשמתו - שהוא חלק אלוה ממעל, וממילא צדיק שהוא כבר בית לאלהות, יכול לעבוד באין סוף לפני האין סוף ב"ה.

שנזכה לדעת באמת מזה הלכה למעשה....

נ נח נחמ נחמן מאומן

גוף יהודי בחינת עבד כנעני

.ב"ה ומלאכי עליון בחינת עבד עברי להנשמה
וצריכים להקפיד שלא תהיה תחת עבד כי י מלך ועבדים משלו בנו חס ושלום.
תיקונים חדשים לרמחל כח.

תפלה לצורך הגוף, נשמה - שלום בעצמי -- ולצורך העולם כללי - - שלום כללי -- שמירת השפע מהגנבים והגלגלים

תורה יד:ט מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרם, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

נשמת רבינו - יחידה שביחידה - - וההבטחה של כמוני ממש

ב"ה -- מלקוטי נ נח 

חיי מוהר"ן:

רסז (כז): שמעתי בשמו שאמר, שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחידה דרוח, וכן כיוצא בזה בכלם; והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ע"כ. ע' בזה בספר קנאת ה"צ להרמח"ל ח"ב פרק עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר שלכאורה יוצא שרבינו השיג להיות המעטר להמשיח (וכמו שהאבות ודוד המלך בעצמם הם יהיו מעטרים למשיח ע”ש. ודו”ק בסיפורי מעשיות, למשל לענין הקבצן החרש שמגלה את הגנני ואכמ”ל), ובזה יש להבין מה שסבא אמר (ישראל סבא פרק רק בטחון) שמשיח יהיה תמיד של רבינו. וכן ע"ש בספר קה"צ בפרק הקלקול על ידי חטא אדה"ר והתיקון ע"י התורה ובית המקדש, שכתוב שם שאותו חלק של היחידה שיהיה מעטר להמשיח, פרח ונמלט בחטא אדם הראשון, שזה ידוע לנו על נשמת רבינו הקדוש.

[והנה בענין שורש נשמת רבינו הקדוש עיין בשער הגלגולים הקדמה ז' שבו מבואר השורש של נשמות בחי' ינוקא, ובחינות נשמות חדשות, ואיזה נשמות יכולים בחייהם להשיג תכלית נשמה לנשמה דאצילות, כי יש שנמנע מהם לגמרי, ויש שיכולים רק בקושי על ידי הפקדת נשמתם והחלפה בעת השינה, ויש שמקבלים הרוח רק בגיל י"ג והנשמה מבן כ', שבודאי רבינו השיגה בעוד בקטנותו, ואכמ"ל. אכן צ"ע ממה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (קסה) שכל אחד יכול לבוא למדרגתו להיות כמוהו ממש, שלכאורה לפי דברי האריז"ל הנ"ל ממש אי אפשר שסתם בן אדם – ורובא דרובא דבני אדם – ישיג מעלות הנר"נ, ובפרט כפי מה שרבינו גילה שהוא השיג יחידה שביחידה, שזה בעצמו צע"ג מדברי האר"י, וכל שכן פלא מופלא מאד להגיד שכל בן אדם יכול להשיגה. ולכאו' מוכרחין לומר שהכמוני ממש, זה רק לענין דברים מסויימים בשיעור קומתו ז"ל, ולכאו' לא תהיה רק בעיבור נשמת רבינו בעצמו, כמבואר בשער הגלגולים כי כן הדרך שכל דור יש כמו משה ואהרן וכו', כי נתעברין בתוך הצדיקים, אכן גם מבואר שם בריש הספר שהחלק שמתעבר זה רק דרגות שהצדיק כבר עבר עליהם. ובכל הענין הזה יכולים לפלפל הרבה ואכמ"ל.

שוב מצאתי יסוד דברי רבינו הקדוש בדברי האר”י (שער הגלגולים הקדמה לו ד”ה ונחזור לענינינו) שכז”ל לפי שהיה ר' עקיבא יכול להשיג יותר ממשה לסבת הנז”ל, כי הוא מקין ומשה מן הבל וכו' אין בו יכות להשיג רק עד כתרי אותיות וכו'. האמנם אחר כך משה רבינו ע”ה השיג הכל על ידי מעשיו העצומים עכ”ל הרי מבואר שעל ידי הגדלת המעשה אדם יכול לבוא להשיג אפילו למה שלא היה ראוי לו להשיג לפי שורש נשמתו. ואין כאן מקום להאריך בזה עוד].