להשלים הדעת עם ה"א

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן תורה נג – שהצדיקים כל כך מיגעים עצמם לקרב הרחוקים כדי להשלים דעתם עד שיכולים לינוק דעת מבחי' הה"א, ע"ש.

ויש לומר שזה הענין של דרשת חז"ל (רש"י פרשת פינחס – במדבר כו:לו) כי אתם המעט (דברים ז) ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים. דהיינו צריך להשלים את הה"א לברר את הניצוצות מאומות העולם והרחוקים שנפלו שמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יד - כמה הערות

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה יד

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

וצ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ט לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו – כבר כתבתי במקום אחר שכבר גילה הרמח"ל שגם זה אינו בכלל תכלית המכוון, כי האדם צריך לעבוד את השם יתברך נקי משום תועלת עצמי, רק בעד השכינה (וממילא יקח מזה הרבה שפע לעצמו), ואולי המתפלל בכי האי גוונא גם ינצל מגניבות של המזל.

שוב מצאתי מה שכתבתי:

מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרם, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

במסכת ברכות, במשנה ראש פרק ה' (ל:), אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ב"ה למה רבינו לא קירב את רבי לוי יצחק מברדיטשב - הברדטישבר רב - הידוע סניגוריין של ישראל

ב"ה

סיפור שלא מצאתי בספרי ברסלב, רק מקורו נאמן מהמסורה של התלמיד היקר של רבינו, סבא ישראל בער אודסר זצ"ל שהעתיקו בספר אבי הנחל (השלם - מכתב ט' - כמדמוני בשאר ההוצאות הוא מכתב ח).

וזה לשונו:

מוהרנ"ת שאל את רבנו זצ"ל מפני מה מסתיר את עצמו מפני הרב מברדיטשוב. והשיב, להתקרב אלי אינו יכול אלא אם יעשן לי את הלועלקע, וזאת אי אפשר!

נ נח נחמ נחמן מאומן!

זכות התורה והמצות של החרדים עדיף מהחילונים

ב"ה

ידוע אצל הננחים, וכן בעולם הקירוב בכלל, שהרבה פעמים יותר קל לדבר דברי אמת עם חילונים מלדבר עם החרדים, וזה שיחה ארוכה, ואיני רוצה ליכנס לזה.

אכן אי אפשר לא להתיחס לריבוי התורה ומצות של החרדים, ולבטל את זה, והרי חז"ל לא בטלו את זה, ואמרו אפילו פושעי ישראל מלאים מצות, ואפילו - אפילו - אם זה מצות אנשים מלמדה, ושלא לשמה וכו' ח"ו, אי אפשר לבטל את זה בשום פנים, וזה זכות גדול, וגם שלפי רוב המעשים אי אפשר שלא יהיו כמה וכמה נקודות טהורות אמיתיות כידוע.

ואין ספק שבזכות זה החרדים נמשכים לרבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

ותראה למשל, סרטון פשוט שאני שם על היוטוב בשביל כל העולם המלא, שזה מיליארדי אנשים, כמה אנשים עושים לי טובה להסתכל קצת על הסרט, אולי שלושים אנשים כמה שניות, ובסתמא אלו השלושים הם גם כן שומרי תורה ומצות. ואילו אותם סרטים באתר של שומרי תורה - שיש להם רק כאלף חמש מאות מינויים, מקבלים קרוב לאלף צפיות.... 

http://www.frumtube.com/search/?search_id=nanach

אז רואים שבזכות השמירת עינים ודעת ודעות של אלו האנשים הם זוכים בגדול, זכות ענק - מיעוט אנשים זוכים לראות יותר נ נח מכל העולם כולו.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נשים צריכות נשים להורות להם, לא רבנים

ב"ה

ידוע מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה פ' לך לך ובפ' וישב, והובא ברש"י עה"פ ואת הנפש אשר עשו בחרן,  לך לך יב:ה) אברהם מגיר את האנשים ושרה מגירת את הנשים. וכן מצינו בספר מיכה (ו:ד) - בהפטרה לפרשת בלק - עה"פ כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, ותרגם יונתן בן עוזיאל, והובא ברש"י שם ז"ל ומרים לאוראה (להורות) לנשיא (לנשים), ע"כ.

והנה במשך הדורות נשים כמעט לא היו לומדות, ואף על פי שתמיד היו נשים מיוחדות שכן למדו, הרי אלו היו מיוחדות לגמרי ברוכות מאד בכשרון ולא היו צריכים כל כך למורים.

והיום מאחר שרבינו הקדוש מוביל אותנו בדרך חדש שהוא בעצם הדרך הישן שמעולם דרכו בו אבותינו, והוא דרך נבואה, שמרבים בהתבודדות ודיבורים עם השם יתברך, והדיבורים בעצמם הם נשלחים מהשם יתברך, ואם כן הרי כל אחד יש לו מורה מיוחד פרטי.

ועם כל זה, בכל זאת, הרי היום הנשים לומדות הרבה מהספרים הקדושים, ועוד, הרי בדור של משה ואהרן ומרים היו הנשים נביאות, וראתה שפחה על הים מה שאפילו לא זכה הנביא יחזקאל, ועם כל זה היה להם מרים למורה, ולכן היום גם כן צריכים ליזהר שיהיה להן מורות נשים צדקניות.

והיום ברוב שטיפת המבול ואנדרולמסיה שבעולם, הרי המפיצים ברחוב מדברים ומקרבים גם את הנשים, ולכאורה צריכים להקפיד שזה יהיה רק בבחינת עזרה ראשונה, אבל אחר שכבר הצילו קצת את הנפש המסכנה, צריכים להעבירה לנשים להמשיך לעוזרה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תיקונים בשטח הסטרא אחרא

ב"ה

קטע מתוך לקוטי נ נח, שהוא באמת עוד סיבה להגיד לאנשים נ נח אפילו במקום שאלת שלום....

בחיי מוהר"ן אות פז: רבינו מספר על האדם גדול שגופו היה מלוקט ממקומות המטנפים שקבל על עצמו לתקן, ולכן לא היו שואלים בשלומו. והנה יש לעיין, האדם הגדול הזה איך בכלל היה עובד את השם מתוך הטינופת, ויש לדחות ע"פ הספר חסידים, שמתוך הדחק מותר להרהר בדברי תורה אפילו במקומות המטונפים. ויש לעיין, דהנה מצינו לשון הספרים הקדושים שיש אנשים שנפלו לעומק הטומאה, בעשרה כתראה וכו', אז לכאו' תהיה אסור לדבר עמהם דברי קדושה. ובאמת כן מצינו שרבינו לא דבר עם המשכילים באומן מעניני תשובה ומעניני קדשה כלל כלל לא, רק אדרבה תמיד היה מדבר עמהם שיחת חלין וספורים בעלמא (חיי מוהר"ן בסוף, סימן תריג). אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה עח, שדיבור הוא כמו האמא שהולכת עם בנה אפילו במקום הטנפת, ומשמע שאפילו בעומק הטומאה יש לדבר דברי קדושה, אולי לא שלום שהוא שם של השם, אבל דברי קדושה מותרים.

  וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' כב) שכז"ל כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הס"א אינו יכול לתקן התיקון הצריך, עכ"ל. ולאידך גיסא ידוע מה שרבי נתן כתב שהצדיק לפעמים את אנשיו למקומות שפלות מאד שהוא בעצמו לא ראוי ליכנס שמה, אכן שם התיקון נעשה כל כולו על ידי הצדיק, ואילו האדם הגדול הנ"ל משמע שהוא בעצמו היה מתקן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אשה כשרה עושה רצון בעלה

ב"ה

כמה וכמה משפחות נהרסו עקב קטנות דעת של הנשים שהתחילו לדרוש אחר חכמה חיצוניות ומדע ברפואה וכו' ושאר דמיונות שאינם אלא הדרך של ביקוש כבוד, תאוה, וקנאה שמוציאים את האדם מן העולם רחמנא ליצלן, וכאשר זה עלה על דעתי לצערי, חשבתי פירוש יפה על מאמר חז"ל.

איזוהי אשה כשרה? כל שעושה רצון בעלה (תדא"ר פ"ט). י"ל דהרי בעלה רוצה לעשות כל מיני מעשה טובים נמנע מהם מחמת שהוא עסקו בתורה ותפילה והפצה, ולכן הוא לא יכול לעשות כל מיני מעשה טובים שהיה רוצה מאד לקיים, כמו ביקור חולים וגמילת חסדים, ולכן אשה כשרה עושה כל המעשים טובים האלו. ובזה א"ש שלא רק שהיא כשרה, אלא שהיא כשרה אמנו שהיתה מקרבת ומגיירת את הנשים מה שהיה נמנע מאברהם אבינו שהיה עוסק לקרב ולגייר רק את האנשים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיחה עם ציפורה בתו הגדולה של סבא ישראל דוב אודסר זצוק"ל

ב"ה 

אתמול ראיתי את הספר "אמת ושלום בבית" שהוציאו החברים לפני שנה שנתיים, אולי יותר, ואיני חושב שאף פעם עיינתי בו, והאיר לי לעיין, וראיתי מיד שיחה שניהלו עם ציפורה בתו הגדולה של סבא ישראל, אז בקשתי מהחברים לשלוח לי כדי שאוכל להפיץ ולשתפה עם כולם, ומיד שלחו לי בשמחה ובברכה, והנהו:

מרת צפורה בתו של ר' ישראל - צריך לעבור ולערוך קצת

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁאָמַרְתְּ לִי פַּעַם שֶׁמֵּאָז שֶׁסַבָּא נִפְטַר לֹא הָיָה לָךְ לֵיל הַסֵּדֶר?

לֹא, זוֹ אֱמֶת,

לָמָּה?

אַבָּא הָיָה מִתְיַישֵּׁב לְלֵיל הַסֵּדֶר, וְהוּא הָיָה מַתְחִיל לְסַפֵּר אֶת הַהַגָּדָה, אָז כְּאִלּוּ הוּא הוֹצִיא אוֹתָךְ מִמִּצְרַיִם, זֶה לֹא הָיָה סְתָם סִיפּוּר, סְתָם לִקְרֹא, הוּא הָיָה מַחְדִּיר בָּנוּ אֶת הָאַהֲבָה לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְהִרְגַּשְׁנוּ כֻּלָּנוּ אֵיךְ הַיָּם נִבְקַע, וְאֵיךְ אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם.

אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה פַּעַם, הָיִיתָ אֶצְלֵנוּ?

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ זֶּה הָיָה דָּבָר כָּזֶה שֶּׁקָּשֶׁה לְתָאֵר.

סַבָּא הָיָה אֶצְלִי בַּסֵּדֶר פַּעַם.

אָז הָיְתָה דּוֹדָהּ חַנְצֶ'ה, וְדוֹד בָּרוּךְ הָיָה אֶצְלֵנוּ בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וּמֵאָז, הַבָּנוֹת בְּחֶדֶר אֶחָד רָקַדְנוּ, הַגְּבָרִים בַּחֶדֶר שֶׁהָיָה לֵיל הַסֵּדֶר, הָיְתָה שִׂמְחָה כָּזֹאת שֶּׁקָּשֶׁה לְתָאֵר. כְּשֶׁהֵם הָלְכוּ הַבַּיְתָה, הֵם אָמְרוּ שֶׁלֵּיל הַסֵּדֶר אָסוּר לַעֲשׂוֹת לְבַד, רַק עִם דּוֹד יִשְׂרָאֵל בֶּער. יִשְׂרָאֵל בֶּער יוֹדֵעַ לְהַעֲבִיר אֶת לֵיל הַסֵּדֶר, כְּאִלּוּ אָתְּ בְּעַצְמֵךְ יָצָאת מִמִּצְרַיִם.

הוּא הָיָה הַרְבֵּה בַּבַּיִת? הַרְבֵּה בַּבַּיִת לֹא, אַבָּא הָיָה הַרְבֵּה מְאֹד בַּחוּץ, הוּא הָיָה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ נוֹתֵן הַרְבֵּה תְּשׂוּמַת לֵב לַחֲסִידִים, בִּשְׁבִיל לְהַחְדִּיר אוֹתָם לִבְרֶסְלַב וּלְסַפֵּר לָהֶם. עַמְרָם עוֹד זוֹכֵר אֶת זֶה, אֲנִי לֹא צְרִיכָה אֲפִילוּ לְסַפֵּר, זֶה אַתָּה יָכוֹל לְסַפֵּר עַמְרָם. אֵיךְ הוּא הָיָה מַחְדִּיר לְכָל אָדָם. הוּא הָיָה גַּם שׁוֹמֵעַ הַרְבֵּה, כְּשֶׁיָּדַע שֶׁמִּישֶׁהוּ, תַּלְמִיד חָכָם יוֹשֵׁב וּמְדַבֵּר, הוּא אָהַב לִשְׁמוֹעַ, וְאַחַר כַּךְ גַּם לְסַפֵּר, וּלְהַעֲבִיר כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ גַּם בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר. זֶה הָיָה מַדְהִים, אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה?

... זֶה אַתָּה זוֹכֵר? אָז אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ אֵלָיו כָּל הַזְּמַן, מַה זֶה, הַנֶּכֶד שֶׁל הָרֶבֶּ'ה, (ר' אברום) לִשְׁמוֹעַ מִמֶּנּוּ, וּלְסַפֵּר. שַׁבָּתוֹת הוּא הָיָה מֵבִיא אוֹתָם אֵלֵינוּ הביתה. וְאָז אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶרְ' אַבְרוּם אָמַר לוֹ... (ביידיש)

רָצָה לִשְׁמוֹעַ מַה אַבָּא מְסַפֵּר.

לֹא הָיוּ לוֹ יְלָדִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת (לנכד), אוּלַי בְּחוּץ לָאָרֶץ, אֲבָל פֹּה לֹא הָיוּ לוֹ. וְהָאִשָּׁה כָּל כָּךְ אַהֲבָה אֶת הַיְלָדִים, וְכָל כָּךְ פִּינְקָה אוֹתָנוּ וְלִיטְפָה אוֹתָנוּ. הִיא תָּמִיד הָיְתָה אוֹמֶרֶת, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּן כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבָּא כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל כָּזֶה. הָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאִמָּא וְלָנוּ. הָיְתָה כָּל הַזְּמַן, הִיא אָהֲבָה אֶת אַבָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.

דְּבָרִים אִישִׁיִּים מִטְּבֶרְיָה, זִכְרוֹנוֹת שֶׁלָּךְ מַמָּשׁ חֲזָקִים ?

דָּבָר חָזָק יֵשׁ, שֶׁהַפּוֹלָנִי הִגִּיעַ, הַבֵּייקֶר הַזֶּה, וְהוּא פָּתַח לְאַבָּא מַאֲפִיָּה וְהוּא הִשְׁאִיר אוֹתוֹ עִם הַמַּאֲפִיָּה וְהוּא עָזַב אוֹתָהּ, אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה? זֶה לֹא שֶׁאַבָּא לֹא הָיָה טִפּוּס שֶׁעוֹבֵד, אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. אֲבָל יְהוּדִי בַּתְּפִלָּה נִיגַשׁ אֵלָיו, וְאוֹמֵר, תִּרְאֶה, אֲנִי בָּא מִחוּץ לָאָרֶץ, פָּלִיט, וְאֵין לִי מַה לַעֲשׂוֹת. אֲנִי עָבַדְתִּי בְּמַאֲפִיָּה, בִּטְבֶרְיָה אֵין מַאֲפִיָּה וְאֵין לִי מַה לַעֲשׂוֹת פֹּה, אוּלַי אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעַ לִי, אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ מִישֶׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְצָת כֶּסֶף, שֶׁהוּא יִפְתָּח מַאֲפִיָּה, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ לְעָשִׁיר. הוּא אוֹמֵר, אַתָּה לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְעָשִׁיר, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. עָשִׁיר זֶה לֹא חָשׁוּב. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ, נוּ, תְּנַסֶּה וְתִרְאֶה. אַבָּא הֵצִיץ עַל כַּמָּה אֲנָשִׁים, אֲבָל אַף אֶחָד.. חָשַׁב, מַה טְבֶרְיָה צְרִיכָה מַאֲפִיָּה, אָז אַבָּא הִתְחִיל לְהִתְעַסֵּק עִם זֶה, וְהוּא לָקַח הַלְוָאָה שֶׁל כֶּסֶף, וּפָתַח מַאֲפִיָּה, וְהַמַּאֲפִיָּה הִצְלִיחָה בְּצוּרָה יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל, הָאִישׁ הַזֶּה עָבַד, וְעָשָׂה לֶחֶם וְעוּגוֹת, וְעוּגִיּוֹת, וְלַחֲמָנִיוֹת, בֶּאֱמֶת הוּא מְאֹד הִצְלִיחַ, חַלּוֹת מְאֹד טוֹבוֹת, וְהָיוּ בָּאִים מִקִּיבּוּצִים לִקְנוֹת. וּבֶאֱמֶת הַמַּצָּב שֶׁל אַבָּא, הוּא הֶחְזִיר אֶת הַחוֹבוֹת, וּמַצָבוֹ הָלַךְ וְהִשְׁתַּפֵּר.

יוֹם אֶחָד בָּא יְהוּדִי לְהִתְרַחֵץ לִטְבֶרְיָה, הוּא נִכְנַס וְרוֹאֶה אֶת הַלֶּחֶם, אֶת הַחַלּוֹת, אָז הוּא אוֹמֵר מִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּאֲפֶה הַזֶּה, הוּא רוֹצֶה לָדַעַת מִי הַמּוּמְחֶה לַאֲפִיָּה. אָז הָלְכוּ וְקָרְאוּ לוֹ, וְהוּא בָּא וְדִבֵּר אִתּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר מַה אַתָּה עוֹשֶׂה בִּטְבֶרְיָה, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלֶּה תָּבוֹא לְתֵל אָבִיב, זֹאת עִיר, וְאָז תַּתְחִיל לְהַרְוִיחַ כֶּסֶף, מַה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה. וְהוּא כַּנִּרְאֶה הִסְכִּים לִסּוֹעַ אִתּוֹ לְתֵל אָבִיב, וְהִשְׁאִיר אוֹתָנוּ עִם הַמַּאֲפִיָּה, וּבְלִי יֵדַע. וְאַבָּא נִכְנַס לַמַּאֲפִיָּה, לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵירָה, מַה הוּא יַעֲשֶׂה, א' הַרְבֵּה אֲנָשִׁים כְּבָר קוֹנִים לֶחֶם, וְאַבָּא הָיָה מְאֹד מֻכְשָׁר, הוּא הָיָה אִתּוֹ בָּעֲרָבִים, אָז הוּא רָאָה מַה הוּא עוֹשֶׂה, וּכְשֶׁהוּא הָלַךְ, אָז בֶּאֱמֶת, הוּא נָסַע לְתֵל אָבִיב, וְאַבָּא נִכְנַס לַמַּאֲפִיָּה, הִתְחִיל לֶאֱפוֹת לֶחֶם. וְאַבָּא מְאֹד הִצְלִיחַ, אִמָּא נִכְנְסָה לַעֲבוֹד אִתּוֹ..

אָז יוֹם אֶחָד, אִמָּא שׁוֹמַעַת אֵיךְ שֶׁאַבָּא עוֹמֵד עַל יַד הַתַּנּוּר, וְאוֹמֵר, אוֹי וֵוי מִיר, זֶה הַתַּכְלִית (התכלי'ס) שֶׁלִּי? מַה אֲנִי עוֹשֶׂה עַל יַד הַתַּנּוּר הַזֶּה? אָז אִמָּא נִיגְשָׁה וְאָמְרָה, יִשְׂרָאֵל בֶּער, בְּאִידִישׁ הִיא אָמְרָה לוֹ, מֵהַיּוֹם אַתָּה יוֹתֵר לֹא נִשְׁאַר בַּמַּאֲפִיָּה, אַתָּה הוֹלֵךְ לִלְמֹד, וַאֲנִי נִכְנֶסֶת לַמַּאֲפִיָּה. וְכָךְ הָיָה, אִמָּא לֹא נָתְנָה לוֹ יוֹתֵר לִהְיוֹת. דָּבָר כָּזֶה הִיא לֹא רוֹצָה, אִם הוּא לֹא לוֹמֵד, בֶּאֱמֶת מַה הִיא עָשְׂתָה.

... שְׁרַפְרַף קָטָן, וַאֲנִי הָיִיתִי קוֹלַעַת אֶת הַחַלּוֹת לְשַׁבָּת. נַחְמָן אָחִי הָיָה עוֹשֶׂה אֶת הַ.. וַאֲנִי הָיִיתִי קוֹלַעַת אוֹתָם. וְכָכָה הִמְשַׁכְנוּ עוֹד כַּמָּה שָׁנִים לַעֲבוֹד, אֲבָל אַבָּא רָאָה שֶׁאִמָּא עוֹבֶדֶת כָּל כָּךְ קָשֶׁה, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לַעֲמוֹד בָּזֶה, וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִתְנַהֵל הַבַּיִת, עִם הַקּוֹשִׁי שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה. וְאָז כְּבָר כַּנִּרְאֶה הָיָה לָהֶם קְצָת כֶּסֶף. אָז עֶרֶב אֶחָד אֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁאַבָּא אוֹמֵר לְאִמָּא: אֶסְתֵּר, קוֹדֵם אַתְּ אָמַרְתָּ לִי שֶׁמֵּהָעֶרֶב אַתָּה יוֹתֵר לֹא עוֹבֵד. עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לָךְ מֵעַכְשָׁו אֲנִי מַתְחִיל לְטַפֵּל שֶׁאַתְּ תַּעֲזְבִי אֶת הַמַּאֲפִיָּה, יוֹתֵר אִי אֶפְשָׁר כָּכָה. וְאַבָּא הִשִּׂיג מִישֶׁהוּ שֶׁקָּנָה אֶת הַמַּאֲפִיָּה, וְהֵם עָבְרוּ לִירוּשָׁלַיִם.. כְּשֶׁהוּא בָּא לִירוּשָׁלַיִם, אָז הֵם פָּתְחוּ חֲנוּת שֶׁל תַּבְלִינִים, אִמָּא עָמְדָה בַּחֲנוּת מִסְפַּר שָׁנִים, אֲבָל זֶה לֹא כָּל כָּךְ הִצְלִיחַ, הָיָה הַרְבֵּה עֲבוֹדָה, וְזֶה לֹא כָּל כָּךְ הִכְנִיס וְסָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת. אֲבָל הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ קָשִׁים מְאֹד.

הוּא(ר' ישראל) הָיָה מְטַפֵּל בָּהּ(באשתו) יָפֶה?

אַבָּא, הוּא..., א' כַּנִּרְאֶה שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם כִימִיָּה כָּזֹאת שֶׁהֵם לֹא צְרִיכִים הָיוּ לְדַבֵּר, זֶה נָכוֹן? הוּא הָיָה נִכְנַס, אָז רָאִיתָ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְאֻשָּׁרִים, וְאִמָּא הָיְתָה מַגִּישָׁה. אַתָּה לֹא זוֹכֵר אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאַבָּא אָכַל שֶׁמֶן וּמֶלַח? אָז אִמָּא הָיְתָה תֵּכֶף מַגִּישָׁה לוֹ שְׁתִיָּה וּמַה שֶׁהָיָה בַּבַּיִת. אֲבָל הוּא הָיָה אוֹכֵל אֶת הַשֶּׁמֶן מֶלַח וְתֵה, אֲפִילוּ לֹא קָפֶה, לֹא חָלָב. אֲבָל פַּעַם הוּא בָּא הַבַּיְתָה, וְהִרְגִּישׁ מְאֹד לֹא טוֹב, וְהוּא שָׁכַב. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁאִמָּא בִּשְּׁלָה לוֹ בִּמְיֻחָד מָרָק. וְאַבָּא אָמַר מַה זֶה, בַּחוֹל מָרָק, מִי אוֹכֵל, הוּא לֹא הֵבִין מַה הִיא מְדַבֶּרֶת, הוּא לֹא רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת הַמָּרָק בַּחוֹל. אָז כָּל הַשָּׁבוּעַ הָיָה אוֹכֵל אֶת הַלֶּחֶם, הוּא הָיָה גַּם צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ כְּשֶׁהוּא הָיָה צָעִיר, כְּשֶׁהוּא הִתְבַּגֵּר הוּא כְּבָר לֹא צָם. הָיָה צָם בְּיוֹם שֵׁנִי וּבְיוֹם חֲמִישִׁי, הוּא הָיָה צָם. וּבְיוֹם שַׁבָּת צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת בַּבַּיִת מִכָּל טוּב, וְהוּא לֹא אָכַל הַרְבֵּה, רַק כָּל דָּבָר שֶׁהוּא טָעַם מַה הוּא אָמַר? "לִכְבוֹד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ". זוֹכֵר אֶת זֶה? "לְכוֹבֶד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ". כָּכָה הוּא הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹמֵר עַל כָּל אוֹכֵל שֶׁהוּא עָשָׂה.

...

מַעֲשֵׂי חֶסֶד? אָז יֵשׁ לִי סִיפּוּר מְאֹד מְעַנְיֵן, אַבָּא, זֶה כְּבָר הָיָה בַּשָּׁנִים הַמִּתְקַדְּמוֹת, כְּשֶׁכְּבָר בַּבַּיִת הַיְלָדִים עוֹד גָּדְלוּ, אֲבָל, אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָז זֶה עוֹד אֲפִילוּ לֹא הָיִינוּ כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים, הַבֵּית כְּנֶסֶת הָיָה, יָצְאוּ מֵהַשַּׁעַר שֶׁל מֵאָה שְׁעָרִים הָאַחֲרוֹן, עַל יַד בֶּרְמָן, וְהָיוּ יוֹרְדִים, הָיָה בֵּית כְּנֶסֶת שֶׁל בְּרֶסְלַב, אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה? אָז הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל הָיָה רוֹאֶה יְלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בָּרְחוֹב. אָז פַּעַם, פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ, פַּעַם הוּא הוֹלֵךְ מֻקְדָּם בַּבּוֹקֶר, הַיְלָדִים בַּחוּץ, הָיָה קַר, הוּא שׁוֹאֵל מַה אַתֶּם עוֹשִׂים בַּחוּץ. אָז הוּא סִפֵּר שֶׁהָאַבָּא שֶׁלָּהֶם נִפְטַר וְהָאִמָּא יוֹצֵאת לַעֲבֹד, וְהֵם בַּבַּיִת. אֲבָל מַה יֵשׁ לָהֶם לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת, אָז הֵם יוֹצְאִים מִסְתּוֹבְבִים בָּרְחוֹב. אָז אַבָּא לָקַח אֶת הַיְלָדִים אִתּוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יָדַע שֶׁהִיא הָלְכָה, הִיא לֹא תְּחַפֵּשׂ אוֹתָם. ואח"כּ הֵם סִפְּרוּ שֶׁהוּא קָנָה לָהֶם מַשֶּׁהוּ חָם, נָתַן לָהֶם. וּבָעֶרֶב הוּא הָלַךְ לָאִמָּא, וְאָמַר לָאִמָּא שֶׁהוּא מְאֹד מִצְטַעֵר שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַיְלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בַּחוּץ, וְהוּא שָׁמַע אֶת הַסִּפּוּר וְהוּא מְאֹד מֵבִין. אֲבָל אוּלַי הִיא מַרְשָׁה לוֹ לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים וּלְסַדֵּר אוֹתָם בְּחֵיידֶר, אָז הִיא אָמְרָה לְאַבָּא הַלְוַאי וְיִהְיֶה מִישֶׁהוּ שֶׁיִּתְעַנְיֵין שֶׁיִּסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁיַּעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים. אָז הִיא אָמְרָה כֵּן.

הוּא לָקַח אֶת הַיְלָדִים, סִדֵּר אוֹתָם בְּחֵיידֶר, אָז לֹא הָיָה חֵיידֶר בְּרֶסְלַב, בְּאוֹתָם הַיָּמִים, הָיָה אֵיזֶה בְּרֶסְלַב? לֹא. נָתַן אוֹתָם כַּנִּרְאֶה לְחֵיידֶר רָגִיל, וְהוּא הָלַךְ לָרֶבֶּ'ה לְהִתְעַנְיֵין אֵיךְ הֵם לוֹמְדִים וּמַה לַעֲשׂוֹת, וְכֵן הָלְאָה. וְהַיְלָדִים מְאֹד הִצְלִיחוּ.

אָז הִיא סִפְּרָה שֶׁלַּבַּר מִצְוָה שֶׁלָּהֶם, הוּא הֵכִין אוֹתָם לַבַּר מִצְוָה. הִיא סִפְּרָה שֶׁהוּא הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶצְלָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵיפֹה שֶׁבַּעֲלָהּ הִתְפַּלֵּל, עָמַד עַל יַד הַיֶּלֶד, וְהוּא הֵבִיא אֶת כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא לְבַּר מִצְוָה, אָז הָיוּ מְחַלְּקִים 'לֶעקַח'. הִיא סִפְּרָה בְּדִיּוּק אֶת הַסִּפּוּר עִם הַלֶּעקַח. וְהוּא דָּאַג לָהֶם בְּעֶצֶם עַד שֶׁהֵם גָּדְלוּ וּכְבָר הִתְחַתְּנוּ, הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאַף שִׁדּוּךְ הִיא לֹא עָשְׂתָה בִּלְעָדָיו.

וְהִיא פַּעַם, פַּעַם אִמָּא שָׁכְבָה בַּבַּיִת, הָיְתָה בְּמַצַּב מְאֹד קָשֶׁה, נִכְנֶסֶת אִשָּׁה, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהּ שָׁלוֹם, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהּ, אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ מְחִילָה. אָז אִמָּא אוֹמֶרֶת לָהּ, לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מְחִילָה, הֲלֹא אֲנִי אֲפִילוּ לֹא מַכִּירָה אֹתָךְ, אָז לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה. שֵׁנִית אֲנִי סוֹלַחַת לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל, הִיא יָדְעָה שֶׁהִיא בְּמַצַּב קָשֶׁה, מִסְכֵּנָה, לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל הִיא סוֹלַחַת.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת לָהּ, אֲנִי רוֹצָה לֹא לְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַתְּ תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ סוֹלַחַת לִי. אָז הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ, אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתְּ לֹא מְבִינָה מַה קָרָה. אָז הִיא סִפְּרָה לָהּ אֶת הַסִּפּוּר עִם הַיְלָדִים, אֵיךְ שֶׁאַבָּא טִפֵּל בָּהֶם וּמַה שֶׁהוּא הַכֹּל עָשָׂה. אָז הוּא גָּזַל זְמַן מֵהָאִשָּׁה, מֵהַבַּיִת, וְלָכֵן הִיא רוֹצָה שֶׁהִנֵּה אַתְּ יוֹדַעַת מַה הָיָה, שֶׁהִיא תַּגִּיד שֶׁהִיא מוֹחֶלֶת. אָז הִיא אָמְרָה לָהּ אִמָּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁהוּא עָשָׂה מִצְוָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, הֲלֹא אֲנִי צְרִיכָה לְבָרֵךְ אֹתָךְ, וְשֶׁאַתְּ צְרִיכָה לִסְלוֹחַ לִי אִם אֲנִי אַגִּיד לָךְ מִילָה לֹא טוֹבָה. הֲלֹא אַתְּ גָּרַמְתָּ לָזֶה. כָּכָה אִמָּא אָמְרָה לָהּ, מַדְהִים, הִיא אוֹמֶרֶת הֲלֹא אַתְּ גָּרַמְתְּ שֶׁבַּעֲלִי הִגִּיעַ לְמִצְוָה כָּזֹאת גְּדוֹלָה. אָז אֲנִי מוֹדָה לָךְ מְאֹד, עַל זֶה שֶׁאַתְּ.. הָיוּ דְּבָרִים מַדְהִימִים. זֶה הָיָה בַּיִת שֶׁאֲנָשִׁים לֹא יָדְעוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם סִיפּוּר, אֲנִי נוֹלַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה תְּקוּפָה בֵּין זֶה שֶׁהֵם הָיוּ בִּטְבֶרְיָה, וְאָז הֵם בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם אֵיזֶה תְּקוּפָה, וְהָיְתָה פֹּה גִּיטָלֶ'ה, גִּיטָלֶ'ה, אָז לֹא הָיָה לָנוּ בַּיִת, בָּאנוּ הָיִינוּ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, הָיָה לָהּ בַּעַל, ר' נָתָן. אָז בָּאנוּ לְשָׁם, וְאִמָּא הָיְתָה שָׁם אֵיזֶה תְּקוּפָה. וְאִמָּא מָצְאָה בַּיִת, אַבָּא אַף פַּעַם לֹא הִטְרִיד אַף אֶחָד, וְהִתְחִילָה קְצָת לְבַשֵּׁל, וְזֶה, וְאֵלֶיהָ בָּאָה אֵיזֶה אִשָּׁה זְקֵנָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה בְּמַצַּב מְאֹד, כָּכָה, קָשֶׁה, בָּעִיר הָעַתִּיקָה. אָז אִמָּא כְּשֶׁהִיא בִּשְּׁלָה לְשַׁבָּת, אָז הִיא הָיְתָה שׁוֹלַחַת אוֹתִי עִם סַל, וְאוֹמֶרֶת לִי לָתֶת לָאִשָּׁה הַזֹּאת. יָדַעְנוּ, אִמָּא הָיְתָה הוֹלֶכֶת לְבַקֵּר אוֹתָהּ לִרְאוֹת בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אֵיךְ הִיא מַרְגִּישָׁה. וְכָכָה כָּל יוֹם שִׁישִׁי, הָיִיתִי הוֹלֶכֶת עִם הַסַּל הַזֶּה לָאִשָּׁה הַזֹּאת.

תִּרְאֶה, יֶלֶד הוֹלֵךְ פַּעַם פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ, עֶשֶׂר, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אָז לֹא הֵבַנְתִּי, הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי מַה זֶה לְהַחְזִיר. אָז פַּעַם אָמַרְתִּי, אֲנִי צְרִיכָה לִרְאוֹת מַה אִמָּא מַחֲזִירָה, מַה אִמָּא שֶׁלִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַיֶּבֶת. פָּתַחְתִּי אֶת הַסַּל, וְרָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁיֵּשׁ כָּזֶה שֶׁל אֹכֶל, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ כָּאֵלֶּה תָּאִים שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִים לַפּוֹעֲלִים, אָז כָּזֶה הָיָה בִּפְנִים, וְהָיָה בְּאֶחָד מָרָק עִם אִטְרִיּוֹת, וּבַשֵּׁנִי הָיָה בָּשָׂר, דָּג, אֲנִי יוֹדַעַת, מַה שֶׁהָיָה לְשַׁבָּת שֶׁהִיא בִּשְּׁלָה הִיא שָׂמָה לָהּ, וְחַלָּה, וַחֲתִיכַת עוּגָה וְלִפְתַּן, מַה שֶׁהָיָה, אָז כָּכָה הָיָה הַכֹּל מְחֻבָּר בְּקֻפְסָא קְטַנָּה וּבְתוֹךְ הַסַּלִית הַזֹּאת וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֶכֶת.

כְּשֶׁעָשִׂיתִי אֶת זֶה, אָז הִרְגַּשְׁתִּי מְאֹד לֹא נֹחַ, בָּאתִי הַבַּיְתָה לְאִמָּא, קוֹדֵם אָמַרְתִּי אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לָהּ, כִּי יִהְיֶה לָהּ עָגְמַת נֶפֶשׁ, הִיא רוֹצָה כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּסֵתֶר, וַאֲנִי פָּתַחְתִּי וְ.. אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר בְּנַפְשִׁי, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִמָּא תִּרְאִי, אַתְּ כָּל שָׁבוּעַ נוֹתֶנֶת לִי אֶת הַסַּל, וְאַתְּ אוֹמֶרֶת לִי אַתְּ צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אָז אֲנִי מְאֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת מַשֶּׁהוּ, כָּכָה, רְצִינִי, וַאֲנִי כָּל הַזְּמַן דָּאַגְתִּי כַּמָּה שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת, מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן אַתְּ צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אָז פָּתַחְתִּי וְרָאִיתִי מַה שֶׁיֵּשׁ. אִמָּא, אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד, כְּאִלּוּ לֹא רָאִיתִי אֶת זֶה, אֲבָל לָךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְסַפֵּר אֶת זֶה.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת לֹא, אֲנִי מַחֲזִירָה לָהּ, אֶת הַכְּלִי שֶׁהִיא שָׂמָה לָהּ אֶת הַדְּבָרִים, לָהּ אֵין, אֲבָל הִיא הָיְתָה שָׁם וְהִיא רָאֲתָה שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁלֹחַ שֶׁזֶּה לֹא יִשָּׁפֵךְ, אָז הִיא הָיְתָה, אִמָּא בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ לוֹקַחַת אֶת זֶה, וּמַחְזִירָה לָהּ אֶת זֶה. אַתָּה מֵבִין? אָז הִיא אוֹמֶרֶת חַס וְחָלִילָה, וַדַּאי צְרִיכִים לְהַחְזִיר לָהּ, זֶה שֶׁלָּהּ. אַתְּ רָאִית אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה? כָּל שָׁבוּעַ אֲנִי מַחְזִירָהּ לָהּ.

זֶה הָיָה דָּבָר מַדְהִים. חָזָק. מַתָּן בַּסֵּתֶר. זֶה הָיָה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי הָיָה לָהּ בִּשְׁבִילֵנוּ.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת ר' יִשְׂרָאֵל מְסַפֵּר עַל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר קְצָת? סִפּוּרִים עַל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר כָּכָה?

מַה זֶה הוּא הָיָה מְסַפֵּר, הוּא הָיָה מְסַפֵּר הַרְבֵּה מִיִּשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, אֲבָל אֲנִי אוֹמַר לְךָ אֶת הָאֱמֶת, כְּבָר אח"כּ כָּל כָּךְ הִתְרַשַׁמְתִּי מֵאַבָּא, זֶה לֹא צְחוֹק, שֶׁנִּשְׁכָּחִים הַדְּבָרִים הַיְּשָׁנִים. אֲנִי זוֹכֶרֶת דָּבָר חָזָק, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר הָיָה נוֹסֵעַ לִצְפָת, אָז לֹא הָיוּ נוֹסְעִים הֵם הָיוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל מִטְּבֶרְיָה (לְמֵירוֹן) לִצְפָת. וְאָז כְּבָר אַבָּא הָיָה נָשׂוּי, הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה, וְסַבָּא הָיָה בָּא לְאִמָּא, וְהָיָה רוֹאֶה אֶת אִמָּא תָּמִיד לְבַד, בַּעְלָהּ אַף פַּעַם לֹא אִתָּהּ. אָז הוּא הִתְחִיל לְהַגִּיד לְאִמָּא, נָגִיד, בִּשְׁבִיל מַה חִתַּנְתִּי אֹתָךְ, שֶׁבַּיָּמִים בַּלֵּילוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בַּעַל, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ מִישֶׁהוּ, וְאַתְּ כָּל הַזְּמַן לְבָד. אָז אִמָּא אָמְרָה לוֹ, יִשְׂרָאֵל בֶּער אוֹמֵר שֶׁאַף פַּעַם בֶּן אָדָם לֹא לְבָד. אָז דָּבָר רִאשׁוֹן אֲנִי לֹא לְבָד. וְזֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֶסֶד, אָז בְּוַדַּאי גַּם לִי יַגִּיעַ מַשֶּׁהוּ קָטָן, לֹא הַרְבֵּה, אֲבָל מַשֶּׁהוּ קָטָן. אָז כְּבָר הִרְוַחְתִּי, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתִּי?! הוּא אִתִּי.

...

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁסִּפַּרְתְּ לִי פַּעַם, עַל הַיַּחַס שֶׁל אִמָּא לַפֶּתֶק, שֶׁהִיא אָמְרָה לָכֶם שֶּׁאֵין לָכֶם מַה לְפַחֵד.

אֲנַחְנוּ פַּעַם הִתְכּוֹנַנּוּ לָצֵאת, וְהִתְלַבַּשְׁנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים, הִיא מַשְׁאִירָה דֶּלֶת פְּתוּחָה וְהוֹלֶכֶת, שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ, אִמָּא, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר בַּיִת כָּזֶה פָּתוּחַ, אֲנָשִׁים עוֹבְרִים. הִיא אוֹמֶרֶת אֶל תִּדְאֲגִי, הֲלֹא הַפֶּתֶק בַּבַּיִת.

...

אֲבָל לָנוּ בַּבַּיִת הָיָה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּאֹד כָּכָה שָׂמַחְנוּ הַיְלָדִים, הוּא תָּמִיד חִפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ לְפַצּוֹת אוֹתָנוּ עַל זֶה שֶׁהוּא חָסֵר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּבַּיִת. אָז בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל, מֻקְדָּם מְאֹד בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, הוּא הָיָה חוֹזֵר, אָז הוּא הָיָה נוֹטֵל לָנוּ נְטִילַת יָדַיִם, וְהוּא הָיָה נוֹתֵן לָנוּ קָפֶה. כְּשֶׁהוּא נָתַן לָנוּ אֶת הַקָּפֶה, אָז הוּא הָיָה מְסַפֵּר לָנוּ סִיפּוּר מִסִּפּוּרֵי הַמַּעֲשִׂיּוֹת, כָּל שַׁבָּת, כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים. אָז אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ חִכִּינוּ לַשַּׁבָּת, שֶׁאַתָּה לֹא יָכוֹל לְתָאֵר לְךָ. זֶה גַּם כֵּן, הַצּוּרָה שֶׁהוּא הָיָה מְסַפֵּר, הוּא הָיָה מַעֲבִיר דְּבָרִים בְּצוּרָה, זֶה כָּל כָּךְ מֻנָּח לִי עוֹד עַכְשָׁו, הַהַרְגָּשָׁה שֶׁזֶּה נָתַן לִי, חִמֵּם אֶת הַלֵּב, וְלֹא יָכֹלְנוּ כְּשֶׁהוּא גָּמַר, הָיִינוּ תָּמִיד מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא יְסַפֵּר לָנוּ עוֹד קְצָת.

וּבַבַּיִת הָיִינוּ מְשַׂחֲקִים, הָיָה הַבֶּערְגֶּער עִם הַ.. הָיָה סִיפּוּר הֶעָשִׁיר עִם הַבַּת, הַבֶּערְגֶּער וְהֶעָנִי. אָז הַיְלָדִים הָיוּ מְשַׂחֲקִים... זֶה הִתְבַּטֵּא בַּבַּיִת הַסִּפּוּרִים שֶׁהוּא הָיָה מְסַפֵּר.

לֹא הֱיִיתֶם שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת אֵיפֹה אַבָּא ?

וְעוֹד אֵיךְ שָׁאַלְנוּ שְׁאֵלוֹת. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם אֲנִי, שֶׁכָּל כָּךְ הָיִיתִי עִם אַבָּא, אֲבָל רָאִיתִי שֶׁכֻּלָּם כְּבָר הוֹלְכִים לִישׁוֹן וְאַבָּא עוֹד לֹא הִגִּיעַ, אָז שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא, תִּרְאִי אִמָּא, כֻּלָּם בָּאוּ הַבַּיְתָה, כְּבָר עָשׂוּ קִדּוּשׁ, כְּבָר אָכְלוּ, כְּבָר עָשׂוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּבָר יְשֵׁנִים, וְאַבָּא עוֹד לֹא בָּא. אִמָּא אָמְרָה כָּךְ, עַל אַבָּא אֵין מְעַרְעְרִין, מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, אָז כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת. וְכָכָה זֶה הָיָה. אֲבָל מַה אֲנִי אוֹמַר לָכֶם, בְּרֶגַע שֶׁאַבָּא נִכְנַס וְהִתְחִיל לְהַגִּיד אֶת הַ'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם', שָׁכַחְנוּ בִּכְלָל מַה הָיָה, שָׁכַחְנוּ, זֶה כְּאִלּוּ הִתְחִיל הָעֶרֶב, כְּמוֹ תָּמִיד, וּכְמוֹ אֵצֶל כָּל אֶחָד, וְכֵן הָלְאָה.

הַצּוּרָה שֶׁהוּא הָיָה, מַעֲרִיף עָלֵינוּ אֶת הָאַהֲבָה, אֶת.. הַצּוּרָה, בֶּאֱמֶת אֵיךְ הוּא הָיָה מִסְתַּכֵּל עַל כָּל יֶלֶד זֶה הָיָה מַדְהִים. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה הַדָּבָר שֶּׁהֶחְזִיק אוֹתָנוּ בַּבַּיִת. כִּי יְלָדִים שֶׁסּוֹבְלִים מַה שֶׁאֲנַחְנוּ סָבַלְנוּ, אִם הוּא לֹא הָיָה נוֹתֵן לָנוּ אֶת הַחֹם הַזֶּה, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק מַעֲמָד. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁגַּם לְאִמָּא, הוּא שָׂם לֵב אֵלֶיהָ עַל דְּבָרִים, וְכֵן הָלְאָה, מַשֶּׁהוּ, זֶה לֹא בָּלַט לָנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֵיךְ הוּא מִתְנַהֵג אֵלֶיהָ, כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, הַשַּׁבָּת שָׁלוֹם שֶׁהוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְהַגִּיד לָהּ. זֶה הָיָה מְאֹד..

הַיַּחַס שֶׁלּוֹ, זֶה בֶּאֱמֶת, זֶה גַּם כֵּן סִיפּוּר מְאֹד מַדְהִים. אִמָּא שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, אָז כַּמּוּבָן הַבָּנוֹת מְאֹד טִפְּלוּ בָּהּ, שָׂרָה גָּרָה מִמּוּל, וַאֲנִי גַּרְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיָה לָהּ טִפּוּל יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, אַבָּא יָכוֹל הָיָה לָצֵאת מֵהַבַּיִת. אֲבָל אַבָּא לֹא הִשְׁאִיר אוֹתָהּ רֶגַע אֶחָד בַּבַּיִת. הוּא פַּחַד שֶׁאֲחוֹתִי תֵּצֵא לַיְּלָדִים, וְאִמָּא תִּשָּׁאֵר לְבַד בַּבַּיִת. אוֹ שֶׁהִיא תִּרְצֶה מַשֶּׁהוּ לִשְׁתּוֹת וְזֶה לֹא יִהְיֶה בָּרֶגַע שֶׁהִיא רוֹצָה. אָז הוּא הָיָה, הַדָּבָר הַיְּחִידִי שֶׁהוּא הָיָה עוֹשֶׂה בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, הוּא הָיָה בַּבּוֹקֶר הוֹלֵךְ לַמִּקְוֶה, אַחֲרֵי הַמִּקְוֶה הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְפְּרֶעשְׁבּוּרְג לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, בַּבּוֹקֶר, וְאַחַר כָּךְ הוּא הָיָה בָּא הַבַּיְתָה וְנִשְׁאַר עִם אִמָּא עַד הָעֶרֶב שֶׁאֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ, שֶׁהוּא יֵלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל.

אָז סִפְּרוּ לִי, שֶׁהָרַב מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג נִיגַשׁ לְאֶחָד הַחֲסִידִים, הוּא הָיָה כְּבָר אִישׁ מְאֹד מְבֻגָּר גַּם כֵּן, הוּא שָׁאַל אוֹתוֹ, תַּגִּיד לִי, מִי הַיְּהוּדִי הַזֶּה שֶׁשָּׁמָּה מִתְפַּלֵּל. הוּא אוֹמֵר תַּעֲזֹב אוֹתוֹ, הוּא בְּרֶסְלַב. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ, מַה אַתָּה אוֹמֵר לִי בְּרֶסְלַב, תַּרְאֶה לִי עוֹד יְהוּדִי אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל כָּמוֹהוּ. מַה זֶה בְּרֶסְלַב? אֲנִי רוֹצֶה לְהַכִּיר אֶת הַיְּהוּדִי הַזֶּה.

אָז הָרֶבֶּ'ה אוֹמֵר, אַתָּה יוֹדֵעַ, אָז הוּא הָלַךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל אַבָּא, וְהוּא בָּא לְאַבָּא, וְאָז הוּא יָשַׁב וְדִבֵּר עִם אַבָּא, וְהוּא סִפֵּר לוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סִפּוּרִים, אָז הָיָה לָהֶם שִׁעוּר אֶחָד שֶׁהֵם הָיוּ לוֹמְדִים פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, הָיָה בָּא אֵלָיו, וְאַבָּא הָיָה מְסַפֵּר לוֹ, מְדַבֵּר אוּלַי מִבְּרֶסְלַב, אוֹ מַשֶּׁהוּ אַחֵר, זֶה אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק, אֲבָל הֵם הָיוּ לוֹמְדִים בְּיַחַד. וַאֲנִי בַּבּוֹקֶר הָיִיתִי רָצָה לְאַבָּא, שָׂרָה כְּבָר לֹא הָיְתָה גָּרָה שָׁם, הִיא עָבְרָה כְּבָר דִּירָה. וַאֲנִי הָיִיתִי רָצָה לְאַבָּא, הָיִיתִי מְבִיאָה לוֹ דַּיְסָה, אֲנִי יוֹדַעַת, הֵבֵאתִי לוֹ אֹכֶל הַיּוֹם.

אָז בָּאתִי, רָאִיתִי שֶׁהָרַב יָשַׁב, וְהֵם לוֹמְדִים בְּיַחַד, וַאֲנִי מָזַגְתִּי לָהֶם שְׁתִיָּה וּמְזוֹנוֹת וְהִגַּשְׁתִּי לָהֶם. וּפִתְאוֹם אֲנִי רֹאָה שֶׁאֵיזֶה בֶּן אָדָם מִתְקָרֵב, אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי לְאָן הוּא מִתְקָרֵב, אֲנִי הָיִיתִי בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁל הַסָּלוֹן. אָז רָאִיתִי אֵיזֶה מִין הַר אָדָם, פָּרוּעַ, עִם חֻלְצָה מֵעַל הַמִּכְנָסַיִם קְצָרִים, כְּמוֹ בַּקִּבּוּץ, עִם סַנְדָּלִים.

פִּתְאוֹם אֲנִי שׁוֹמַעַת דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת, וְאַבָּא מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, הוּא נִיגַשׁ, הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, וַאֲנִי רוֹאָה הוּא מְקַבֵּל אוֹתוֹ עִם אֵיזֶה שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כָּל כָּךְ יָפֶה, וּמַכְנִיס אוֹתוֹ לְחֶדֶר אַחֵר. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה מְקָרֵב אֲנָשִׁים לַיַּהֲדוּת, אֲנִי מְאֹד רוֹצֶה לָבוֹא לְדַבֵּר אִתְּךָ, לִשְׁמוֹעַ, יֵשׁ לִי בְּעָיוֹת. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁעַכְשָׁו יֵשׁ לוֹ שִׁעוּר עִם רַב, הוּא לֹא יָכוֹל עַכְשָׁו לְדַבֵּר אִתּוֹ. אֲבָל, נִקְבָּע זְמַן, אַתָּה תָּבוֹא, אָז אֲנַחְנוּ נְּדַבֵּר, אָז הֵם קָבְעוּ זְמַן, וְהַיְּהוּדִי הַזֶּה הָלַךְ, הוּא לִוָּה אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, הַכֹּל בְּסֵדֶר. אֲבָל אַבָּא נִיגַשׁ לָרַב, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, עַל זֶה שֶׁהוּא בִּטֵּל אֶת זְמַנּוֹ, גַּם לִמּוּד. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ כָּךְ, כָּזֶה מְחוּצָף, אֵיךְ הוּא בָּא לִיהוּדִי כָּמוֹךָ, בְּלִי כִּפָּה, בְּצוּרָה כָּזֹאת, אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל? פָּשׁוּט אַתָּה מַפְתִּיעַ אוֹתִי. הוּא אוֹמֵר מַה, 'בָּרוּךְ הַשֵּׁם אַז אַ יִיד וִויל הֶערן אַ יִידִישׁ וָוארְט' בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ דְּבַר הַשֵּׁם. הַהוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁעַכְשָׁו הוּא בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית.

וְאַחַר כָּךְ הָאִשָּׁה לֹא רָצְתָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא כְּבָר הָיָה עִם פֵּאוֹת, וְעִם זָקָן, הוּא עוֹד לֹא הָלַךְ עִם הָאָרֹךְ, אֲבָל לֹא עִם קָצַר.

כָּכָה, הוּא הָיָה מַגִּיעַ לְאַבָּא. הוּא סִפֵּר שֶׁאִשְׁתּוֹ לֹא רוֹצָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא רוֹצֶה לְהִתְגָּרֵשׁ מִמֶּנָּה. הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁהִיא תָּבוֹא, הוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר אִתָּהּ. אָז הוּא הֵבִיא אוֹתָהּ, וּפַעַם רִאשׁוֹנָה הוּא דִּבֵּר אִתָּהּ, אָז הִיא אָמְרָה, בֶּאֱמֶת הוּא יְהוּדִי מְיֻחָד, אֲבָל אֲנִי רוֹצָה עוֹד פַּעַם לָבוֹא אֵלָיו, וּפַעַם הַשְּׁנִיָּה הִיא אָמְרָה לוֹ שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה.

וְאָז בֶּאֱמֶת, הָיוּ לָהֶם שְׁמוֹנָה יְלָדִים, וּמַצָּבָם הָיָה מְאֹד קָשֶׁה וְדָחוּק, וְהִיא מְאֹד הִתְעַנְיְנָה אִשְׁתּוֹ, וְלֹא כָּל כָּךְ יָכְלָה לַעֲמוֹד בָּזֶה, אָז הִיא נָסְעָה לְמִשְׁפַּחְתָּהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, הִיא הָיְתָה כַּנִּרְאֶה מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁהִיא בָּאָה לַקִּבּוּץ. אָז הֵם חָזְרוּ, מֵאָז לֹא שָׁמַעְתִּי, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם כְּבָר פֹּה, אֲבָל כָּכָה הֵם הָיוּ בְּנֵי בַּיִת, הֵם הָיוּ בָּאִים הַרְבֵּה מְאֹד.

נ נח נחמ נחמן מאומן