כל מה שפגם יותר צריך תיקון ממקום יותר גבוה

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

ל:ב וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד וכו' כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר וכו' ע"ש.

בזה מובן מה שמצינו בקריאת שמע שעל המטה של האריז"ל שמכוונים לקבל ד' מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, כנגד ד' אותיות של שם ה', י"א – סקילה, ה"ד – שריפה,, ו"נ – הרג, ה"י – חנק. הרי כל מה שהפגם יותר חמור והעונש יותר חמור, הרי צריכים לכוון כנגדו באות יותר עליון ומעולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכילת הצדיק הכי גבוה

 ב"ה

ספר המדות, ערך אכילה, חלק ב

ב:ז אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ.

ציינו למדרש רבה (בראשית רבה סה:יט) על הפסוק (בראשית כז:כ) כי הקרה אל אלקיך לפני, ז"ל: רבי יוחנן ורשי לקיש, חד מנהון אמר: אם לקרבנך המציא לך הקב"ה, שנאמר (בראשית כב:יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך על אחת כמה וכמה. ואוחרנא אמר, אם לזווגך המציא לך, דכתיב (בראשית כד:יב) הקרב נא לפני היום וכו', למאכליך על אחת כמה וכמה, עכ"ל. ולכאורה אין הכרח מזה, כי הכוונה פשוטה, שאכילה יותר הכרחי לחיי האדם, ואם השם יתברך דואג על צרכיו הפחות נצרכים כל שכן ידאג שיהיה לו אוכל. ואולי משום זה אכילה יותר גדולה, כי הוא ממש מחיה את נפש הצדיק.

ובספר בית לוי ביאר הטעם כי על ידי אכילה מעלה האוכל לבחי' מדבר, שזה ייעוד ותכלית הבריאה. ולכאורה אין זה טעם מספיק, כי גם בזווג מוריד נשמות שהם בבחי' מדבר. ואולי בזווג הוא תיקון פרטי, לאותה אשה ולאותה וולד הילוד, משא"כ באכילה מתקן בכללי את כל הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ח"י חשון - הילולא של סבא ישראל דב אודסר ז"ל

ב"ה

הילולא של סבא ישראל בח"י חשון מכוון ממש להילולא של רבינו הקדוש בח"י תשרי, כי ח"י תשרי הוא יום ד' של סוכות, וידוע (חיי מוהר"ן קיד) שרבינו כאשר ישב בזלאטיפאליע וקם עליו הקטרוג של השפיילא זיידא, רבינו עסק אז בתיקון חטא ירבעם בן נבט (וזה ענין זל זלאטיפאליע, שהכסף – זלאטי – חשוב כאבנים – פאליע, שזה היה בימי שלמה אחר שהוא כבר התחיל לחטוא, וירבעם הוכיחו, וראוי היה להחזיר את העטרה ליושנה, אלא שהוא חטא יותר). והנה ירבעם בן נבט עשה חג סוכות בחשון (מלכים א:יב:ל) להספיק לעמו שלא ירצו לצאת לירושלים, נמצא שסבא ישראל נפטר ביום ד' של חג הסוכות של ירבעם. וכנראה היה בפטירתו גם כן תיקון של השפיילא זיידא וירבעם בן נבט, וכבר יש אזנים להבין ענין הטעות שכמה טועים אחרי סבא ולא הולכים לאומן, ודוק (עוד רמזים בתאריך הילולא של סבא ישראל עמש"כ על אדיר במרום עמ' י-טו שח"י חשון הוא התחלת המ' יום של המבול, ועה"פ שלח נא ביד תשלח - שמות ד:יט).

נ נח נחמ נחמן מאומן

לכבוד הילולא של רבי יהודה החסיד (ו' חשון - הלילה ומחר) - בענין סיגופים

ב"ה

בענין מה שאמר רבינו (שבחי הר"ן אות כד) שהוא עשה כל הסיגופים הנמצאים בכל הספרים.

שאלה גדולה שהיה לי כמה שנים, איך רבינו אמר שעשה את כל הסיגופים, והלוא בטח הוא לא עשה דברים כמו שרבי יהודה החסיד כותב על אחד שעמד ערום לפני הדבורים וכו', כי דבר כזה אי אפשר לעשות בלי שידע השכונה.... אז דחקתי ליישב שאולי במחשבה וכו', אבל עכשיו עם יישוב הדעת בס"ד לכאורה התירוץ הנכון והפשוט הוא שכאלו דברים שצייר רבי יהודה החסיד לא כיוון עליהם רבינו כלל, והם לא בכלל סיגופים אלא בכלל תיקון על חיוב מיתה, וכמעט שמתירים את עצמן למיתה ומקבלים למות ממש, ולא זה בכלל הסיגופים שהם סתם להגביר כח הנשמה על הגוף.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איסור אכילת דם - פרשת אחרי מות - ייקרא יז

ב"ה התורה הקדושה אסרה עלינו כמה וכמה פעמים אכילת דם, ונתן טעם להאיסור, כי הדם הוא הנפש. והנה ידוע מהאריז"ל וביותר מהבעל שם טוב שכל המאכלים שאנו אוכלים יש בהם נפשות מגולגלים, ובאכילתן אנו מעלין אותן. ואם כן מאי שנה, למה הדם אסור כי הדם הוא הנפש, לאילו בשאר המאכלים אנו דוקא מכוונים לאכול הנפש.

והתירוץ כי הדם הוא הנפש הבהמית, לא נפש האדם. כי גוף הנפש הבהמית אסור, ואי אפשר לתקן ככה באכילתה (ועם כל זה, באכילת הבשר מעלים את הבהמה לאדם, וזה תיקון גם לנפש אותה הבהמה, ודוק). אבל הנשמות שמחופפות בגלגוליהם שנכלאים בבהמה, אלו צריכים לשחרר, להחליץ, ולהעלות.

ועיין במסכת שבת (קכט.) שאחר שהקיז דם צריכים לעשות סעודה, ורב אמר שצריך דוקא בשר, נפשא חלף נפשא, והמהרש"א כתב כי כן כתוב כי נפש כל בשר דמו הוא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

י"ג תיקוני דיקנא

ב"ה

נלע"ד.

תיקון א - א"ל וכן הא-ל של ברכה ראשונה של שמונה עשרה, כבר מובא שזה תיקון של בלע, יובב, וחושם, ומבואר אלו בסוף ספר אדיר במרום שהשנים הראשונים הם ירידה מן הדעת המוחלטת הראויה (עד פה דאדם קדמון) וחושם היא ירידה להכרת החושים של הגוף, אז מובן שהתיקון שלהם הוא ההיפוך.

תיקון ז - אמת (שהוא גם כן נצח - ישתבח) והוא אור הפנים - פעמיים אלף למד, והוא מאיר בכל מקום רק "ישוב ירחמנו" שצריך לזכות לאמת כזה.

תיקון ח - נוצר חסד, וידוע מהאריז"ל שעיקר המתקת היצר הרע וכל הסטרא אחרא הוא פה בנוצר חסד לאלפים, ונראה שפה במיוחד מתחיל יחוד השני שגילה הרמחל בכוונה הכוללת של התפלה, שאינו סתם יחוד השם ופנייתו להשפיע לבי"ע, אלא התלבשות אלהותו בנשמות הצדיקים, וזה בודאי אופן ההמתקה של הגבורות הנ"ל. והרי רבינו כבר גילה שכל תיקוני הדיקנא הוא דרך הצדיקים עיין שם בלקוטי מוהרן תורה ח'.
וזה בחינת גומל חסדים טובים, גומל זה ג' פעמים הוי"ה שהם הי"ב תיקונים שכלולים בתיקון ח' של המזל העליון. (ואגב, א"ל עליון, שמבואר הכוונות שהוא יו"ד פעמים ה"א ווא"ו פעמים ה"א, הרי עם גומל, יש עוד וא"ו פעמים ה"א - וזה התיקון של עו"ר כמובא בלקוטי תורה של האריז"ל בספר איוב, ומובא בבעל שם טוב על התורה בענין לימוד תורה לשמה להאיר יסוד אבא לתקן לאה, לתקן הכ"ב אותיות שמאירים דרך העור עיין שם).

תיקון יג - ונקה - וכן קונה הכל (הדעת של יעקב ורחל), זה כבר היחוד השלישי שגילה הרמחל הנ"ל, שהוא ממש קנין גמור על הכל.
ואז וזוכר "חסדי אבות" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ועוד יש לאמר, שזה וזוכר, כי נ נח זה יש לאמר שהוא בחי' פקידה כמבואר במאמר הגאולה של הרמחל, ואז יש גם את הזכירה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

והנה ב"ה כבר כתבתי הרבה בכוונת ברכה שניה של קריאת שמע - אהבה רבה/עולם ואוסיף עוד כוונה.
ורחמיך, שכבר כתבתי רחמי ך' שהוא הכתר בלי' מאיתך היא מנוחתם של שבת במנחה, ה' אלקינו - זה בחי' היחוד של אצילות, היחוד של האמצע, כמבואר היטב ברמח"ל, וחסדיך הרבים, יש לפרש, ובפרט לפי דרכינו למעלה, שזה יחוד השני שגילה הרמחל של התלבשות אלקות בתוך הצדיקים, אל יעזבונו נצח סלה ועד - זה היחוד השלישי שהוא ממש נצח סלה ועד.
נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה יפה על פורים - איך שצדיק גמור בשיכרותו נאנס לשכב עם אשת איש ואיך שהוא עשה תשובה על זה

ב"ה

"מדרש", המובא בבתי מדרשות ח"ב, (מועתק ב"אוצר המדרשים" (אייזנשטיין) עמוד277, שהוא העמוד  הראשון שבחלק ב):

"מעשה היה בחכם אחד והיה שמו ר' מאיר, שבכל שנה ושנה היה עולה לירושלם לרגל,  והיה מתאכסן אצל ר' יהודה הטבח, והיתה אשתו של ר' יהודה זה בעלת יופי וצנועה מאד, והיתה זריזה בכבודו של ר' מאיר, כל זמן שהיה עולה לירושלם. אחר זמן נפטרה אותה האשה לבית עולמה ונשא ר' יהודה אשה אחרת וצוה לה יהודה בעלה אם יבא ויתאכסן בכאן חכם אחד ששמו ר' מאיר הזהרי בכבודו כפי אשר תוכלי במאכל ובמשתה ובהצעת המטה שכך היתה עושה לו אשתי הראשונה. כשהגיע הרגל עלה ר' מאיר לירושלם כמנהגו ועמד בשער אשפיזו ר' יהודה, ירדה אשתו אליו והוא לא היה מכירה, אמר לה חייכי קראי לי לאשתו של ר' יהודה חבירי, אמרה לו אדוני אני היא אשתו של ר' יהודה שאשתו הראשונה כבר מתה ונשאני לאשה, מיד בכה ר' מאיר ורצה לחזור לאחוריו ותפסה בו אותה האשה ואמרה לו בא אדוני כי כן אמר לי בעלי וציוה אותי כשיבא בכאן ר' מאיר הזהרי בו מאד וביקרו ושימי לפניו מאכל ומשתה ומטה, ואני אעשה מצות בעלי ואכבדך יותר מן הראשונה. אמר לה ר"מ אין לי רשות לבא שבעל הבית אינו בכאן עד שיתן לי רשות, מיד יצא ר"מ לחוץ ופגע בו ר' יהודה, אמר לו אדוני ר"מ אשתי הראשונה כבר מתה וזו אשתי השניה, הזהרתיה מאד בשביל כבודך אדוני ר"מ. אחר כן הלך ר"מ לבית יהודה והתקינה לו אשתו מאכל ומשתה ובאה לפניו והיתה משמשת אותו כראוי והיה ר' יהודה בעלה הולך למקום בשוק שכן היה רגיל, והיה ר"מ יפה תואר וטוב מראה עד מאד. מה עשתה אשתו של ר' יהודה נשאת עליו עיניה וחמדתו בלבה, ויהי בלילה השקתו יין עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו, ואותו הלילה היה ליל פורים, וכשראתה שהיה שתוי מה עשתה הפשיטה כל בגדיו של ר"מ ושכבה עמו עד הבקר, ור"מ לא ידע בשכבה ובקומה, ובבקר הלך ר"מ לבית התפלה, וכשחזר לביתה [עמוד 278] עשתה לפניו מאכל ומשתה והיתה מדברת עמו ומשחקת לפניו, ור"מ היה תמיה מאד על מה שהיתה מעיזה פניה בפניו, והוא היה כבוש עיניו למטה שלא היה רוצה להסתכל בה, אמרה לו למה אינך מסתכל בי, אמר לה מפני שאת בעולת בעל ואהיה פושע לחבירי יהודה, אמרה לו הלא שכבת עמי בזה הלילה כמה פעמים, אמר לה ר"מ חלילה חלילה שלא ראיתי אותך ולא שכבתי עמך ולא עם אחרת כמותך מימי, אמרה לו כל הלילה שכבת עמי ועתה אתה צנוע ממני, אמר לה בחייך שקר את מדברת, אמרה לו אם לא תאמין לי הרי סימן פלוני ופלוני שיש בגופך, והיתה רואה על כתיפו הימנית כמו בכא אדומה ובנחיריו חזזית. בשעה שאמרה לו אלה הסימנים שבגופו מיד הכיר ר"מ שחטא, והיה מר נפש מאד, והיה צועק ובוכה והניח עפר על ראשו ואמר אוי לי שאבדתי את עולמי, זו היא שכר תורה שלמדתי, עכשיו מה תקנה יש לי, מיד המליך עצמו ואמר לילך אצל הישיבה של בבל וכל דין שיגזרו עליו יקבל, וישב לביתו והיה הולך וצועק בכל הדרך וקרע בגדיו וישם אפר על ראשו. פגע בו גוי אחד שכינו אמר לו ר"מ מה לך, אמר לו מבקש אני ממך שתלך לעירי ותאמר לקרובי שלסטים באו עלי ואנסו כל מה שהיה לי, מיד הלך הגוי ועשה כן ואמר לקרוביו שלסטים באו על ר"מ ולקחו מה שמצאו בידו, מיד יצאו קרוביו לקראתו וספר להם כל המעשה שאירע לו, אמרו לו קרוביו מה בלבך לעשות, אמר להם אלך אצל ראש הישיבה של בבל וכל מה שיגזור עלי אעשה, אמרו לו קרוביו בשוגג היית והקב"ה יסלח את עונך ולא תשמיע את הקול על זה שלא תעשה לעז על בני משפחתך, אמר להם אם אשמע אני לקולכם הקב"ה לא יסלח עוני. מה עשה ר"מ ז"ל הלך אצל ראש הישיבה וסיפר לו כל המעשה שאירע לו ואמר לו על מנת כן באתי לפניך שאקבל בשמחה כל מה שתגזור עלי. א"ל ראש הישיבה נחפשה היום דינך ולמחר אני אומר לך מה תעשה. למחר בא אצלו אמר לו חפשתי דינך וראיתי מן הדין כי ארי יאכלך, א"ל אני אקבל עלי דין שמים. צוה לעשות כן, מיד שלח ראש הישיבה וקרא לשני אנשים גבורים ואמר להם הוליכו זה למקום אריות וקשרו ידיו ורגליו והשליכוהו שם, ואתם הטמינו עצמכם באחת מן האילנות וראו מה יעשו לו האריות אם יאכלוהו הביאו לי עצמותיו ואספוד עליהן מאד על שקבל עליו דין שמים. מיד הוליכו אלו האנשים את ר"מ ועשו לו כאשר אמר להם ראש הישיבה. ויהי בחצי הלילה בא ארי אחד ונהם בצידו והניחו והלך לו ולא עשה לו כלום. למחר ספרו לו הדבר לראש הישיבה, אמר להם עשו כן ליל שני ויעשו כן. ויהי בחצי הלילה בא ארי בצידו והריחו והפכו על פניו והלך לו. למחר חזרו אצל ראש הישיבה וספרו לו, אמר להם עשו כן ליל שלישי ואם לא יזיקהו צדיק גמור הוא והביאוהו לפני שאין עליו דין שמים. ויהי בחצי הלילה בא ארי נוהם ושואג מאד בצידו והכהו בשיניו ועקר צלע אחת מצלעותיו ואכל ממנה כזית, למחר הלכו וספרו לראש הישיבה, אמר להם לכו והביאוהו לפני, הואיל ואכל ממנו כזית כמו שאכלו כלו. מיד הלכו והביאו אותו לפניו, וצוה ראש הישיבה לרופאים ורפאוהו, ושאל ממנו מחילה ואמר לו ראש הישיבה אשריך ר"מ שאתה צדיק גמור. וכשחזר ר"מ לביתו יצא בת קול מן השמים ואמר ר"מ זוכה לחיי העולם הבא. - צא ולמד מזה המעשה של ר"מ שהיה צדיק גמור וחכם ולא חטא בידיעה, ואלולי קיבל עליו דין שמים היה נטרד מן העולם הבא, אם כן החוטא במזיד על אחת כו"כ, השם יצילנו מעונינו, אשרי מי שלא נשא עיניו באשת איש".

נ נח נחמ נחמן מאומן!

כל העולם לא נברא אלא בשבילי - שמחה של מצוה ונבואה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה ה' – כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) וכו' צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם וכו'. ומבואר שם שכדי לדעת איך להתפלל בעבורם צריך לעשות המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, וזה בחי' נבואת משה רבינו ע"ה, דאילו סתם נבואה הוא בחי' צפיה ותקוה לשכר העתידה לבוא, ורק נבואת משה רבינו הוא בחי' שכר מצוה מצוה ע"ש. והדבר תמוה מאד מה רבינו דורש כאן מכל אדם, שיהיה יותר צדיק מכל הנביאים, ולהיות רק בדרגת משה רבינו ע"ה?!

והנראה לעניות דעתי בזה, שאדרבה בודאי הנביאים היו הולכים דייקא בדרך זו המבואר כאן, שקבלו על עצמן את האחריות של כל העולם לא נברא אלא בשבילי, והכניסו את עצמן לעובי הקורה לתקן את העולם, והיו עושים את המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, ודייקא על ידי זה זכו לנבואתם, כי נבואתם בא להציל את העולם מפורעניות ולהובילו לזכות לכל הטוב. וזה מה שרבינו דורש מכל אדם. לא להסתפק בקיום תוכחת הנביאים, כי נבואתם היה רק על העתיד [ע' נדרים כב: ובר”ן שם כב. שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם ואלמלא (לא) חטאו לא הוצרכו לתוכחה. וע' במגילת קהלת ז”ל לא תשבע עין וגו' אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעוה"ז לא לחנם ראו אלא על ידי שהיו הוגין ועושין מצות וצדקות ואם תאמר שראו כבר נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך וגו' וא"ת שלא ראו כבר ראו מקצת שנאמר (עמוס ג) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כיצד ראו ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח ר' לוי אמר ראו ומתן שכרן לא ראו וכו' ר' חוניא פתר קרייא בנביאים ובכתובים שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה חומשי תורה ה' ספרים בלבד וכלום ניתנו להם נביאים וכתובים אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, וע"ש עוד, ומדויק שהנביאים בעצמם זכו על ידי שהיו עושים המצות סתם, ואילו על נבואתם הוסיפו לכתוב שהיה כדי שיעשו המצות כדי לקבל עליהם שכר, ויש לפלפל עוד הרבה בכל הנאמר שם ואכמ"ל], ואילו האדם גופא צריך לקבל תפקיד זה לתקן את העולם, וכדי לעשות את זה האדם עצמו צריך לעשות את המצות עבור המצות בעצמן, בשמחה של המצוה עצמה, לא עבור העתיד. ואז האדם יעסוק לתקן את העולם ויתפלל עבורם, כדי שהעולם יהיה זכאי וינצל מהגזירות, שזה בחי' הדאגה על העתיד. אבל לא כן נבואת משה רבינו, שלא רק משה רבינו ע"ה עצמו, שבודאי היה עושה את המצות בשמחה של המצוה עצמה, אלא אפילו נבואתו היה במעלה זו, שלא היה סתם לתקן על העתיד (וכמובא בספר עבודת הקודש ובעוד מקומות שנבואת משה רבינו היה על העבר ההוה והעתיד), אלא נבואת משה רבינו, שהיא כל התורה שמסר לנו, היא גופא הפנימיות, השמחה של המצוה, והיא כל העולם, שנה, נפש וכו'.

תורה ה:ג והקול פוגע בעבי מטרא, הינו בחי' מוחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמוחא, וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא וכו', ע"ש. וקשה שלכאו' אלו הבחי' הם תרתי לסתרי, כי מה שהוא בחי' לבונא דמוחא אינו בחי' עבים ועננין. על כן צריכים לעיין שם בזוהר שמבאר מה שרבינו דילג, שהעבי מטרא הם הכנפי ריאה שמלאים מליחות, והקול בא מהלב וצריך לפגוע בהריאה, “וחסד לימינא מים דכנפי ריאה, ותמן חכמה מוחא, ומניה (שיר ד:טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, דאיהו לבונא דמוחא, נוזלים על קנה דריאה, בתר דאסתלקו עננים דבינה לגבי מוחא.”

ואולי העננים של בינה שצריכים לעלות לגבי מוחא, הוא בחי' השמחה וישרות לב, כי הזוהר ממשיך ז"ל ורזא דמלה (שיר ג:ד) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן, ודא עשן המערכה (-שהיה עולה ישר לשמים ולא נעקם על ידי הרוחות – אבות ד:ז), דסליק מן לבא למוחא, דכל רוחין דעלמא לא זזין ליה מאתריה, ע"כ. וי"ל שזה בחי' ענן הקטרת, והקטרת הוא בחי' עשית המצות בשמחה כמובא בדברי רבינו בתורה כד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה הרמח"ל ורבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

בלקוטי נ נח יש לי קצת אריכות על זה, כי הלוא הרמח"ל כתב את "מסכת ראש השנה"! והנה זה ענין נפלא שעמדתי עליו עכשיו, שרבינו הקדוש ממש "כשחר" של הוצאות התיקונים של הרמח"ל.

ובענין הרמח"ל, מבואר במכתב (ח' ניסן הת"ץ. אגרות רמח"ל נ' ונמשך בנ"ג, אוצרות רמח"ל יג, טז), שהיה מתקן מתחת לקליפות כאדם מזוין העומד בבטן הארי וקורע אותו מבפנים, וכן הם בתיקונים אשר מלגו ירבו אור ותיקון, עד זמן אשר יאמר 'אז יבקע כשחר אורך', כי יהיה ממש בוקע ויוצא. ובאמת יותר כח יצטרך הרבה לתיקון החיצוניות מלתיקון הפנימיות, על כן השיג האר"י זלה"ה יותר ממני הרבה מאד, וגם יותר ממני הרבה פרישות ע"ש. והנה 'כשחר' – שאז בוקע האור של כל התיקונים של הרמח"ל, עם האותיות בגמטריא תקל"ב, שזה השנה שנולד רבינו הקדוש, והתחיל לתקן הכל, פנימיות וחיצוניות (ומעניין שהרבי של הרמח"ל, ר' ישעיה באסאן, זה כמו בשן – וכמו במכתב נו מכנים אותו באש"ן, ר"ת נחמן בן שמחה).

נ נח נחמ נחמן מאומן

כשזה קם זה נופל

ב"ה

דחיתי, לא רציתי לכתוב, אבל בסוף, הנה הוא. לפני יום או יומים ראיתי שמספר הפוסטים שלי בדיוק עברו על הסכום שהוא בגמטריא "זו בית לכפירה" כידוע הבית של משוגעים שנתהפך להיות של אנשים שמחזיקים שמשיח כבר בא והלך חס ושלום. אבל לא רציתי לכתוב, כי מאן דכר שמיה, שהם לא עולים בשם בכלל. אכן אחר כך ראיתי אגב אורחיה באיזה מקום שדוקא זה היה היום שהם קנו את הבית הזו. אז ב"ה לכאו' עשינו איזה תיקון בשורש אתמול, בזכות רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

רבינו הקדוש - נ נח נחמ נחמן מאומן -- הוא התיקון!

 ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה רמז – בענין שתיקו וקינות יחזרו לתיקון, יש להעיר ש'תיקון' עם ה' אותיות, בגמטריא תקע"א, השנה שרבינו הקדוש נפטר והרים את כל התיקון.

בשבת העיקר להיות שמח

ב"ה

רבינו גילה שאפילו תלמיד חכם גדול כמעט אי אפשר שיצא נקי בשמירת שבת ככל הלכותיה ודקדוקיה, אלא העיקר שהוא יאכל טוב ויתענג את השבת, וזה כבוד שבת שיתקן את הכל.

ונראה ללמוד מזה לכל הדברים שהם בחינת שבת, וכמו קריאת התורה (כי התורה הוא כולו שמות של השי"ת, וכן שבת הוא שם של השם יתברך), שאין סוף לספקות בקריאה אם הבעל קורא קרא כראוי ואם השומע שמע כראוי, והעיקר להתענג ולשמוח עם התורה ועם הקריאה, לשעשע בדברי השם יתברך שנתן והתארס לנו, וזה יתקן את הכל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ר' עקיבא מתקן הגאוה של תלמידי חכמים

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל. ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

הילולא של סבא ישראל ממש מכוון להילולא של רבינו

סבא נפטר בח"י חשון, וזה ממש מכוון ליום פטירתו של רבינו הקדוש בח"י תשרי, יום ג' של חול המועד סוכות. כי ידוע שרבינו הכניס את עצמו לתקן החטא של ירבעם בן נבט על ידי עוצם המחלקת שהרעיש עליו השפיילא זיידא בזלטיפליע, כמובא בספר חיי מוהר"ן (אות קיד (יא), ואגב ע"ש אות שלט שהשם זלאטיפאליע על שם ריבוי הכסף כאבנים האמור בימי שלמה (מלכים א:י:כז - אחר שחטא והתחתן עם בת פרעה) והיה בידי ירבעם להחזיר את זה), והגיע המצב שם עד כדי כך שרבינו אמר, אני כל כך מבדד עד שאין לי מי שיגן עלי (שיח שרפי קודש ב:קלד). וסבא ישראל הגיע לבחינת מצב כזה שהיה החסיד ברסלב היחיד בכל טבריה וקיבל כל הבזיונות והרדיפות. והנה בחטא ירבעם בן נבט מבואר בספר מלכים (א:יב:לב) ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה וכו' ופרש"י דרש להם הוא חדש האסיף, ובו ראוי החג להיות ע"כ. והרי שפטירת סבא ישראל נופל במה שהיה יום ג' חול המועד של החג של ירבעם בן נבט. והוא תיקון על החטא של הסבא משפיילא, שהוא בענין חטא ירבעם בן נבט. ועל כן אין פלא שאנשים רוצים לעשות טעות בסבא כמו שירבעם הטעה את עם ישראל וד"ל.