האדם כולל כל הזמנים שעבר בהם וחשוב שיקח את זה במחשבתו

 ב"ה

ד:לה אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְקֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹקִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ.

אתה בגמטריא רבנו נחמן, אתה בא"ת ב"ש – תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד, עם הז' תיבות, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. לדעת כי ה' הוא האלקים אין, עם הכ"ב אותיות וו' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב ע"ה. אין עוד, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא נחמן.

הראשי תיבות של: אתה הראת לדעת כי י' הוא האלקים אין עוד ע"ה בגמטריא נחמן.

הסופי תיבות של: אתה הראת לדעת כי ה' הוא, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. הסופי תיבות של: לדעת כי ה' הוא האלקים אין, בגמטריא רבי נחמן בן פיגא, ובגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הט"ו אותיות.

פרש"י ז"ל כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחיד, לכך נאמר אתה הראת לדעת, עכ"ל. שמא תאמר שזה היה רק אותו רגע, ואיך הוכיח שלעולם אין עוד מלבדו. לכאורה כיון שהגיעו לדעת כזו, כבר עברו למעלה מהזמן, כמו שרבינו חקק לנו שבאמת אין זמן, וכל מציאות הזמן הוא רק כפי חסרון הדעת.

והנה אחד מהזכירות שצריכים לזכור תמיד ולא לשכוח, הוא יום אשר עמדת לפני י"א בחרב. ומבואר אצלנו גודל הענין לנסות כל פעם לשמוע את הדיברות של אנכי ולא יהיה לך. וזה ממש להמליך יחודו יתברך עליך. ולמדנו שצריכים להביא במחשבה שלך זכרון כל ימיך וקורותיך, סך כל הויות שלך בעולם, שעל כולם שולט יחודו יתברך (ועיין מש"כ בערך וידוי). [ועיין בספר המידות ערך טילטול אות ג' - לפעמים הצדיק בא לטלטולים, כדי שיבוא לעולם הבא ויזכר כל המקומות שהיה בהם, ועל ידי זה יבואו טובות לאלו המקומות, ע"כ, וקצת משמע להיפוך מדברינו, דאילו לפי דברינו הצדיק תמיד יביא את כל הויותיו להתאחד באור ה', ולא רק לעולם הבא, ויש ליישב שאין הכוונה לאפוקי, אלא נקט עיקר תיקון המועיל].

לִפְעָמִים הַצַּדִּיק בָּא לְטִלְטוּלִים, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא לָעוֹלָם הַבָּא וְיִזְכֹּר כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיָה בָּהֶם, וְעַל-יְדֵי-זֶה יָבוֹאוּ טוֹבוֹת לְאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת. 

מפתחות: אתה הראת לדעת – לק"מ ד:ט דף ד:. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים – לקמ"ת ז:ב דף יב..

נ נח נחמ נחמן מאומן

איך המפסרמים של התקשורת לוקחים כל כך עוקבים ושומעי הבליהם

ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נז

דע, כשצדיק גדול אמתי מגלה תורה חדושים נפלאים ונוראים הוא טוב להקטנים במעלה שעל ידי זה נתגדל הקטן במעלה שהכל רצים ובאים אליו, וגם בהסטרא אחרא נתגדל אחד על ידי זה, כמו שמצינו בבלעם, כשנתן השם יתברך את התורה לישראל, באו כל האמות לבלעם (כמו שאמרו רז"ל זבחים קטז) נמצא שעל ידי נתינת התורה לישראל נתגדל בלעם, ובאו אליו כל העולם, והוא עמד עצמו על איזה פסוק ואמר להם תורה וכו' ע"ש.

יתכן זה מה שאנחנו רואים בימינו עכשיו בכל מיני תוכניות רדיו ופאדקאסט וטלוויזיה, שיש מפרסמים שדורשים דרשותיהם להמון עם, ומיליונים עוקבים אחריהם לשמוע דבריהם. כי היום ברוך השם, אחר שרבינו כבר פתח לנו הקדמות ושערים, והרבה עוסקים בתורתו ומחדשים בה חידושי תורה, ולכן גם בחוץ האנשים רצים לשמוע דברי טעם והולכים לאן שהולכים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביום חתונתו וביום שמחת לבו - שניהם יום כיפור - דף יומי מסכת תענית דף כו משנה ד:ח

 ב"ה

כו: - משנה ד:ח – ביום חתונתו זה מתן תורה (- יום הכיפורים שניתנו בו הלוחות האחרונות), וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש (- יום חינוך בית המקדש, שיום הכיפורים היה אחד מימי חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך כמבואר במועד קטן ט. (-רע"ב ותוספות יום טוב), ובכל בו (סי' סב ד"ה אמרו) ביאר שיום הכפורים נקרא יום שמחת לבו, על שם שלמחרת אותו יום הכפורים שבו ניתנו הלוחות האחרונות, צוה ה' לישראל לעשות לו מקדש, והמהרש"א ועוד מפרשים פירשו שיום שמחת לבו הוא ט"ו באב שלעתיד יבנה בט"ו באב– וזה סיום המשנה), שיבנה במהרה בימינו (- ואילו לפי הראשונים שפרשו שיום שמחת לבו הוא יום הכיפורים, הרי זה תפלה (תפארת ישראל, יכין אות סח – אכן יש לפרש שיום כיפור הוא יום של בנין בית המקדש העתיד, עיין בכף החיים הלכות יום הכפורים תרכ:יב ז"ל ביוה"כ ילמדו ביחזקאל מריש סימן מ' עד סוף סי' מג, ששם נבואה שנתנבא יחזקאל המע"ה (אולי צ"ל הנע"ה) על בית שלישי ביוה"כ עצמו, דכתיב בראש השנה בעשור לחדש, והיינו ר"ה דיובל, וארז"ל במדרש א"ל הקב"ה ליחזקאל הע"ה ילמדו ישראל נבואה שלך על צורת הבית ומעלה אני עליהם כאלו עוסקים בבניינו, ע"כ בן א"ח פ' וילך אות כא. ועיין תכ"ט אות ו', עכ"ל. הרי שכל יום כיפור עוסקים בבנין בית המקדש).

נ נח נחמ נחמן מאומן

פורים אצל רבי עקיבא והרמחל

ב"ה
רבי עקיבא רצחו אותו ביום הכיפורים (או לפניה קצת), ויום כיפורים כמו פורים, ומרגישים פה אצל רבי עקיבא, שרבי עקיבא היה ממש גבורת השכל, ששלט על כל התורה כולה ברמה, ועל רציחתו האכזרי ביותר אמר השם יתברך שתוק כך עלה במחשבה, דהינו זרוק את השכל, וזה בחינת פורים.... ואז יש ממש קבלת התורה ברצון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מאמר פתוח נאמן פשוט

ב"ה

לקוטי מוהרן תורה נו רבינו כותב שעל ידי נתינת התורה נפתח המאמר ונתגלה הדעת. ושני קטעים אחר כך כותב שתכף שיצאו ממצרים נתגלה הדעת. ואולי יש לפרש שהחילוק הוא שרק במתן תורה נתפשט נאמנותו. הגם ש"מן" מורה גם על התפשטות הנאמנות, אולי הא גופא החילוק שמתחילה לא היה להם מן ממש אלא טעם מן כמו שרבינו מפרש בחי' הדעת של מחלוקת לשם שמים, ויש לומר שזה גופא הגם שהוא דעת גבוה מכל מקום חסר בהתפשטות הנאמנות כי הלוא ורעם גבורותיו מי יתבונן, כמבואר שם שהן אלה קצות דרכיו יתברך שלא מבינים בהם, הרי שחסר בהם עדיין התפשטות הנאמנות, וכמבואר במקום אחר בלקוטי מוהרן בענין התגלות ההשגחה כאשר יתגלה ענין צדיק ורע לו וכו'.

ולפי זה צריכים לומר שכבר בחמשה עשר באיר כאשר התחיל המן לירד, כבר היה מתחיל מעין התפשטות הנאמנות שבאמת התחיל רק במתן תורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מתן תורה

ב"ה
מתן תורה
מתן עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!
ולכן עיקר מתן תורה היה בקול שופר (שמות יט:טז) וקל שפר חזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שפר בגמטריא פתק (אי נמי שופר בגמטריא הפתקא) וכן הסופי תיבות של הפסוק הנ"ל בגמטריא הפתק.
וקל שפר חזק מאד משה, אותיות היסוד עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הכולל.
משה - נשמת רבינו, ידבר - ראשי תיבות רבי ישראל דוב בער.
נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה לצדיק והתקשרות

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.