חרב על הבדים

 ב"ה

חרב על הבדים ונואלו (ירמיה נ:לו, ועיין בתענית ז).

מובן מאליו ממה שרבינו גילה בספר שיחות הר"ן עז. עיין שם באריכות (ומובן מדבריו למה ובמה יש לדעת מה שקורה בעולם), וזה מה שנוגע ממש לענינינו.

מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה כנ"ל. ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת כפי התגברות אומה על אומה שהם כולם נכללין בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי מחמת התהפכות הדעות שבו על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו כנ"ל.

בענין דרשת הגמרא שלא ללמוד לבד, וראיתי הובא מדרשות האור זרוע טעם הדבר מפני שרק בשנים ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון, אכן בליקוטי מוהר"ן מבואר שזה נתקיים אפילו לבד, סא:ה, קמב.

עוד הביאו מהר"ם מינץ שבזמנינו יש לקיים על ידי קנה לך חבר, שהספרים הם חברים. רבי נתן לפני הסתלקותו אמר, עשה לך רב, ואם אין אתה יודע מי הרב, וקנה לך חבר, פרוש תתחבר את עצמך להקלמוס.

ועוד הביאו מהר' חיים פלאגי מה שמצינו בגמרא ש"חד מינייהו כתרי מינן", והיינו, שאחד מבני ארץ ישראל הרי הוא כשנים מבני בבל, היינו לענין זה, שעל בני ארץ ישראל לא נאמר מקרא זה "חרב על הבדים ונואלו". ויש להפעיל דבריו לדברי שיחות הר"ן הנ"ל שהיושב בארץ ישראל או בבחינת ארץ ישראל שעוסק בהתבודדות, יכול לעלות מעל כל המלחמות שנתקיימים בין האומות. ויכול לעשות שלום בין עצמותיו, ומזה לבוא להביא שלום להעולם (על פי תורה יד).

נ נח נחמ נחמן מאומן

התבודדות -- צריך להיות כראוי עם לא זה אסור ומסוכן חס ושלום

ב"ה

ספר המדות ערך התבודדות א. מי שמתבודד את עצמו ובודל את עצמו מבני אדם מזדקקין עליו מלמעלה, ע"כ. ע' במראה מקומות של ר' נחמן מטשהרין שמבואר שהוא הבין שהזדקקות הזו הוא לפרעניות (ציין לישעיה כו:כ-כא לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעד וגו' – הינו ענין התבודדות – כי הנה ה' יצא ממקומו לפקד עון וכו'). ואכן המעיין בהשימוש של המלה מזדקק בספרים הקדושים יראה שמשמעותו כך. וכן באות ב' פה רבינו מביא תוצאה רעה על התבודדות שלא על נכון. וכן ע' ברמב"ם הלכות תשובה ד:א שהבודל מהצבור מונע מעצמו מלעשות תשובה. וכתבתי כל זה כי ראיתי הרבה שטעו פה לפרש ההיפוך.

וע"ע בשיחות הר"ן אות פא, שאם בן אדם היה לבד לגמרי, אפילו אם היה לו שטף קצף של מחשבות זרות וכדומה בסוף היה מחזיר לטוב, אכן בהמשך הדברים משמע שזה רק לענין הצלה מהשפעה לרע מהסביבה.

וע"ע שיחות הר"ן עז, שהאדם כולל בתוכו ע' אומות וכו' ע”ש.

התבודדות א, ב. ע' מש"כ לעיל אות א', הרי שני משפטים על התבודדות לגריעותא. וע' בשערי קדושה למהרח"ו חלק ד' שיש תנאים קודם שהאדם יבוא להתבודדות. ע"ש ד:א:י – שיתרחק מן האשמות והזדונות והפשעים הגורמים סילוק אור השכינה מן הנפש החוטאת וכו' ע”ש. ד:ב:א – ולכן צריך הבא להתבודד, כי תחילה יעשה תשובה מכל אשר חטא, ואח"כ יזהר שלא יוסיף לחטוא באחד מהם, ואח"כ ירגיל עצמו להסיר מעליו המדות רעות המוטבעות בו, כמו מדת הכעס, והעצבון, וההקפדה, ושיחה בטיה, וכיוצא בהן, ואחר שתתיקן חויי הנפש, הן בחטאות, והן במדות, אז אין כח ברוח הטומאה להפסיק דבקותו בעליונים, ואז ירגיל עצמו בביטול דברי החומר וכו' ע"ש. ד:ב:ה – והנה אחר שיזכה האדם אל סוד ההתדבקות הנזכר, יזכה לסוד ההשתוות, ואם יזכה לסוד ההשתוות יזכה לסוד ההתבודדות וכו' ע"ש.

וע' בתענית דף ז. דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים (לשון סגי נהור) שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו וכו' ולא עוד שחוטאין וכו' ע"ש. ועיין בספר ארצות החיים לר' חיים פלאגי שכ' שמה שמצינו בגמרא 'חד מיניהו כתרי מינן' מלמד שבן ארץ ישראל אינו בכלל אזהרה זו (ובמנחת שלמה תנינא סימן ק' תמה על זה). והיעב"ץ כתב שאזהרה זו היא רק על מי שיש לו רבי או חברים טובים עם מי להתחבר. ולפי זה בודאי, לא מבעי היום שהמלך בשדה ואין בנמצא חברים טובים, אבל אפילו כאשר הם בנמצא, בודאי אי אפשר בלי כמה שעות של התבודדות, שאותם שעות אין להם חליפין משום בר נש שיכול לעזור לו בזה. ובן ארץ ישראל הוא בחי' מי שהולך בעצת רבינו, ועליו לעסוק בהתבודדות כפי יכולתו. ועוד הרי בהתבודדות עושים תפילה מהתורה, וזה אינו בכלל האזהרה. אבל על כל פנים מבואר הדבר שסתם התבודדות, לפרוש מן הציבור לחשוב לבד ולחיות לבד סתם, לא מכח רבינו הקדוש, הוא מסוכן ברוחני ובגשמי חס ושלום.

נ נח נחמ נחמן מאומן