המתפלל כראוי נעשה משפיע להשם יתברך

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

תורה עג

ונמצא כשהשי"ת מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל וכו' וכו' ונקבה תסובב גבר וכו' עיין שם.

צריך ביאור, דתינח שכביכול הש"י נעשה בחי' נוקבא כי מקבל התענוג, אבל האם על ידי זה ישראל נעשים בחי' זכר, בעודם מתפללים ומתחננים שזה ממש בחי' נוקבא.

ואולי י"ל שזה שמתפלל כל כך יפה עד שהש"י מתאוה לתפילתו, הרי עולה לבחינת כתר (- שזה גם בחי' ונקבה תסובב גבר, ודו"ק), ובכה"ר שפיר זכר, כי הכתר המשפיע (הרמח"ל כותב את זה כמה פעמים). והוא כבר דומה להמתפלל על חבירו שנענה תחילה, ופירש רבינו בתורה כב, שהוא בבחינת אין, ואין בחי' כתר כידוע, כי החכמה מאין תמצא.

[ואולי יש לפרש בזה מה שהש"י שמע לתפילתו של יצחק שהיה צדיק בן צדיק, ולא לתפילת רבקה שהיתה בת רשע, כי התפילה בחי' נוקבא, וצריכים לעלות עד הכתר, וזה שני קפיצות, כי צריכים לעבור על כל הספירות שהם בחי' זכר, ולעלות עוד עליהם עד הכתר, ולאלו השני עליות זכה דייקא על ידי שהיה צדיק בן צדיק.]

נ נח נחמ נחמן מאומן

קול קדשה של דוד המלך להפיל גלית

 ב"ה

ספר שמואל

א:יז:כט ויאמר דוד מה עשיתי עתה הלוא דבר הוא.

ויאמר דוד מה, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבי נ נח. עתה הלוא דבר הוא, עם הי"ג אותיות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של: עשיתי עתה הלוא דבר בגמטריא נחמן ע"ה.

נראה לפרש, כי דוד המלך היה לו ענין בשאלתו (פסוקים כו, ל) מה יעשה לאיש אשר יכה וכו', והרי אפילו קודם ששאל כבר אמרו (פסוק כה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וכו', וע"כ דוד היה לו ענין בשאלתו שהיה כבר פועל בזה להפיל את גלית. ורבינו גילה בליקוטי מוהר"ן (כב:ז) ז"ל דע כי כשנתעורר קול דקדשה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא וכו' תכף ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו, וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדשה, ע"ש. ולכן כאשר דוד עשה שאלתו שהיה התעוררות של קול דקדשה, מי התעורר קול ההברה מהפה של אליאב, שכעס על דוד, ומזה הבין דוד כמה הוא כבר פעל בענין, עד כדי כך שכבר לנגדו התעורר "הלא דבר", ולכן דוד המשיך (פסוק ל) ושאל עוד. ואז (פסוק לא) וישמעו הדברים אשר דבר דוד ויגדו לפני שאול – הקול של קדשה של דוד הגיע לפני דייקא, כי הקול הברה בחי' חוץ כמבואר שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אני משמעותה הנשמה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן 

תורה כב

ונראה שאפילו לפי פשוטן של דברי רבינו שאני הוא הנשמה, היינו כאשר הנשמה כוללת את הנפש או הגוף. ועיין בשיחות הר"ן אות נד ז"ל השם יתברך אינו עושה שנים פעמים דבר אחד, כי אפלו גלגולים אין זאת הנשמה נגלגלת פעם שניה כמו שהיא, רק זאת הנפש עם זה הרוח וכו' ע"ש. וכל פרט בזה חשוב, וכל האילן נכלל בשם העליון – הנשמה, שהיא בחי' אני. וראיה לדברי ממה שנאמר (ישעיה מח:יג) אף ידי יסדה ארץ (-בחי' גוף) וימיני טפחה שמים (-בחי' נשמה) קורא אני אליהם יעמדו יחדו, קורא אני, אני דייקא, כאשר הם עומדים יחדו (וכדרשת חכמים במסכת חגיגה דף יב על פסוק זה, זה וזה כאחת נבראו).

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מועד קטן - בסוף המסכת דף כט. - דף יומי לפי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת מועד קטן

כח:-כט. א"ר חנינא קשה יציאת נשמה מן הגוף כציפורי בפי הוושט (-כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן, המיוחס לרש"י) רבי יוחנן אמר כפטורי (-שקושרין שתי ספינות ביחד, המיוחס לרש"י) בפי הוושט.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה רנ, וראה לעיל בעמוד זה בענין מיתת צדיקים.

 

כט. אמר ר' לוי כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון וכו'.

במסכת מגילה דף כו: נחלקו אם קדושת בית הכנסת חמורה מבית המדרש או ליהפך (ועיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עה ששם רבינו קבע שתפלה הרבה יותר גבוה מתורה), ועיין שם בדף כט. שאביי החליט לגרוס בבית הכנסת. ומצינו להיפך שיש שהחליטו להתפלל במקום שלמדו. ואילו ר' לוי סובר שצריכים ללכת מזו לזו, וביאור הדברים מבואר היטב בליקוטי מוהר"ן תורה כב, וכמו שכבר ציין והסביר בספר פרפראות לחכמה:

עיין פרפראות לחכמה ח"ב (נדפס שם בריש המסכת) על פי מאמר חותם בתוך חותם סי' כ"ב היינו שעושה מבחי' תפלה תורה, וזוכה לבחי' תפלה גבוה ממדריגה זו, ועי"ז זוכה לבנין ציון וירושלים שהוא בחי' אמונה ועי"ז זוכה לקבל פני שכינה בבחי' נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ר"ת אמונה וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גן עדן וגיהנם - דף יומי מסכת תענית דף י

 ב"ה

מסכת תענית דף י.

ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם א' מששים בגן, וגן אחד מששים לעדן, ועדן אחד ממשים לגיהנם, ע"כ. ומכאן קשה למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כב הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשרלבוא לשם מחמת הקרירות וכו' ע"ש, כי לפי המבואר כאן אי אפשר לאמר שלא רואים ומגיעים שם כי הוא בקצה, הרי גדלו ענק יותר מכל היישוב. ועל כרחך יש בחינות בזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יד ימין ויד שמאל

ב"ה 

לקוטי מוהרן תורה נז

ושני כוחות האלו, הינו כח שיש למלאך לקבל וכח להשפיע, מכנים בבחינת ידים, ביד ימין מקבל חיותו, וביד שמאל משפיע עיין שם כל דבריו הקדושים.

ויש בזה פליאה גדולה, כי קיימא לן להלכה שתמיד עושים המצוה ביד ימין, וכאשר נותנים צדקה נותנים עם יד ימין, ותימא הוא למה לא נדמה ולעשות כמו המלאכים וניתן את הצדקה, ההשפעה, ביד שמאל.

ולכאורה מבואר כי איש ישראל הוא עוד למעלה מהמלאכים הנקראים עומדים, ואילו איש ישראל הוא תמיד מהלך ועולה מעלה מעלה, ומבואר בתורה כב שהוא צריך תמיד להעלות את הנעשה שלו לנשמע, והרי באותה מעשה צדקה שהוא נותן הוא צריך כבר לקשר אותו להרים אותו להנשמע לשמוע ולקבל עוד יותר מהשם יתברך, ואילו המלאך מספיק לו בכל שליחות שלו כל פעם שיעביר את מה שקיבל כהוויתו ותו לא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

"אני" עצמיות האדם, מי זה

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן תורה כב: עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, ע"ש, וצריך עיון מנוסח הברכה אלקי נשמה שנתתה בי, שמשמע שהנשמה היא תוספת על עצמיות האדם.

ונראה ליישב על פי המבואר בכתבי האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגם עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש. ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.

ובלקוטי נ נח הארכנו שעיקר שעיקר ה"אני" זה רק על ידי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן - כמו שסבא אמר בכמה מיני לשונות אני נ נח נחמ נחמן מאומן, אני ראשי תיבות נ נח נחמ נחמן מאומן וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הנשמה זה מרבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כב שעיקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה עיין שם.

נשמה - נון שין מם הא - בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן!

תקיעת שופר במבואות המטונפות או בעירום

ב"ה האם יכולים לתקוע שופר או על כל פנים לשמוע לשופר במקומות המטונפות או בעירום, ואם עבר ועשה או שמע האם יצא ידי חובתו? ע' בביאור הלכה סימן תקפח, וראיתי עוד משא ומתן קצת בזה באתר בחדרי חרדים. וע' בלקוטי מוהר"ן תורה כב בפירוש הענין של התוקע בבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, שיש בזה נטיעה בענין טעם המצוה להצטרך שהשומע לא יהיה במקומות המטונפות. ודו"ק.

ומה שמעניין, כי שופר, רבינו גילה שהרם כשפר קולך, כשפר זה בחי' השיר כ'פול ש'לוש פ'שוט ר'בוע, בחינת נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר התרנו לגמרי להכניס בכל מקום, אפילו לשירותים, עיין בלקוטי נ נח פרק 680 באריכות. ואכן שם צדדנו שאל אף שמותר לגמרי להכניס אבל אולי עדיף לא לראות את זה, כי זה יעורר מחשבות של קדושה, ולפי זה, כיון שמטעמי המצוה של שופר זה לעורר את הבן אדם לתשובה ולקדושה, יהיה אסור לשמוע. אכן גם בזה יש הרבה להתפלפל, כי תשובה היא מצוה תמידית ממש, ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן!