למצוא נקודה טובה עבור מת

 ב"ה

כבר כתבתי בבלוג בביאור תורה רפ"ב - אזמרה - לפי שטחיות ההבנה של תורה זו, שנותנים כח להנקודה טובה להתגבר ולכבוש את כולו, הרי אחר פטירת בן אדם כבר עבר זמנו. אכן לפי מה שנראה ברור באמיתת הענין, שמספיק למצוא נקודה אחת טוב ביהודי לקיימו בשורשו הטוב האמיתי, לכאורה גם לאחר פטירתו יכולים לעשות את זה, עיין שם באריכות.

והנה עכשיו ראיתי שבחור אחד אפיקורוס בשם חצרוני, אמו נפטרה כערב ט' באב תשע"א, והוא חיכה חמש שנים לפטירת אביו, וכתב על קבר אמו – חיללה שבת וחג, אך לא בפרהסיה וכו' לא העלימה מיסים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה רפב לדון עצמך לכף זכות ולא להיות בעל יסורים

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה רפב - אזמרה

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאוד מאוד... שצריך לדון את עצמו לכף זכות ע"ש.

לפעמים רחמנא ליצלן מגיעים על האדם פורעניות וצרות ודחקות, וצריכים לקבל באהבה ולהצדיק הדין, אלא שלפעמים האדם מיישב בדעתו, שבגלל עונותיו וכדומה, כאילו תמיד מגיע לו להיות בעל יסורים ולסבול מצרות ודחקות וכדומה ר"ל. ולכאורה מוכח מדברי רבינו כאן שאין לעשות כן, אלא לעולם ישתדל לראות את עצמו טוב ולחיות בשמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יז - הערות ועיונים

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

תורה יז

א. כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

א. כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו'. ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

אות ה: צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם. צ"ב למה דוקא כתיבה, והרי מבואר שאפילו הכתיבה אינו אלא על ידי הדיבור של הצדיק.

אות ה: צריך לכתוב לו כתב – עיין בהפירוש מי הנחל שכתב את זה קצת יותר מפורש ז"ל: ואז מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק והמגושם מאד, עכ"ל עיין שם. וזה ממש בפירוש ענין של הפתק.

אות ה: כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק, עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, כנ"ל. ואזי, כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם וכו' ע"ש ולעיל מיניה כתב כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם.

וצריך ביאור למעשה, כי לכאורה מה שנמצא בספריהם הפך אמונתם זה סתם מאליו מגודל שקר וכזיבת האמונה שלהם הרי היא מלאה הפוכות כידוע, ולכאורה אין זה מציאת הדברים של הצדיק.

אות ו. חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם (ב"ר פ"ח, מדרש רות פ"ב), ע"כ.

שורש זה של ישראל להיות הקב"ה נמלך איתם, מבואר ברמח"ל בפירוש משנה א' דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמוד ריח) איך זה נשרש בל"ב נתיבות חכמה, ואחר כך יש שמות, והוא בחינה אחת שבו שורים הצורות על החומר בסוד 'בי"ה שמו', וכז"ל והוא סוד "מי יספר שחקים (-כמו שרבינו הביא באות א' ועזו בשחקים) בחכמה." והענין, כי הנה כל הנברא הוא הודעת פעולותיו יתברך שמו, שזה מורה על ענין אחד,וזה מורה על דב אחר, והוא כמו ה' (-הוי"ה) שאינו השורש עצמו, אבל מורה עליו, כ כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה. וזהו: "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר. וזה כדי לקבוע ההנהגה על ידיהם וכו' ע"ש כל דה"ק

סוף אות ו': וזה והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך (איוב כב), עי' ברש"י שם שלא ידע איך אפשר שהשם יתברך שד"י יהיה עם הצרים ח"ו, ולפי פירוש רבינו א"ש.

אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ויש טועים בזה ח"ו. ובמקום אחר פרשנו בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חלוקי הנחל יסוד א' שהכל מהשם יתברך - בו כתוב שזה יסוד של תורה רפ"ב אזמרה?!

ב"ה

בספר חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטער זצ"ל הי"ד יסוד א' כז"ל יסוד היסודות ועקר העקרים, מה שזכינו לשאב ממימי הנחל, הוא לידע ולהודע כי כל מה שעובר על האדם בין ברוחניות בין בגשמיות, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל בגזרת היוצר הוא, כי אם האדם איננו ראוי ולא זכה עדין להתקרב אל קדשה ואל המצוה לעשות אותה, מבלבלים אותו מן השמים ממנה, כי נתגלגלת בתוך מחשבותיו מחשבה מבלבלת כזאת, אשר אינה מניחה אותו לעשות הדבר שבקדשה אף שרצה לעשותה, וכל זה אינו חס ושלום לנקמה מהשם יתברך, כי אם ברחמיו יתברך, המרחם על כל מעשיו, יודע ועד דין אמת, כי אי אפשר לקרבו אל הטוב כי אם בדרך זה, להודיעו איך הוא רחוק מטוב, ואיך הוא עומד במדרגה פחותה כזו, ואין עליו לעשות כי אם לצעק אחר המעשה הרע להשם יתברך על זה, ולספר הכל לפניו יתברך, ולשפך לבו בתחנונים ולפרש שיחתו לפניו ולבקש ולהתחנן על נפשו, שיזכהו השם יתברך להתקרב אל הדבר שבקדשה, וזהו נפלאות תמים דעים, ועל יסוד זה סובבים הולכים כל המאמרים וכל התורות של הלקוטי מוהר"ן, וכל מיני התחזקות, ובפרט התורה "אזמרה לאלקי בעודי", לקוטי מוהר"ן ח"א סימן רפב, מה שצריכין לדון את עצמו ואת אחרים לכף זכות, כי זהו עקר הלמוד זכות שכל הירידות שעברו עליו ועליהם, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל מן השמים כדי לקרבו בדרך זה. אבל הרחוקים מהצדיק האמת אינם מבינים זאת, וגם המקרב צריך זכות גדול שיזכר זאת תמיד, ועל הכל מזה מה שעובר עליו יתחזק בתפלה להשם יתברך, שיתקרב על ידי הירידה ואל יתרחק על ידה חס ושלום, וכן בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן פב בהתורה "כי תצא", מענין כסדר ושלא כסדר בין ברוחני בין בגשמי, והבחינה מכ כחינו המובא שם הכל כנ"ל, וזכות ההתגלות הזאת יעמוד לנו לילך בזה, אמן, ע"כ.

והנה היסוד קיים ויציב, אבל מה שכתב שהוא מיוסד בתורה רפ"ב – אזמרה, תמוהה מאד, כי מבואר שם, וביותר במפרשים, שאין הדיון לכף זכות שם אלא למצוא נקודה טובה, ומוהרנ"ת בעלים לתרופה אפילו מביא לשונו רבינו שנתן כמה דוגמאות על נקודות טובות הנמצאים, וזה ממש בלי לסמוך בכלל על היסוד הזה שהכל מהשם יתברך, אלא אדרבה למצוא משהוא טוב שהוא כן זכה. ולכאורה על כרחך צריכים לומר שרי"ב זצ"ל הבין בתורת אזמרה, שלאחר שמוציא נקודה טובה, אז צריכים להפוך את הבן אדם על דרך היסוד הזה, והיינו שבלי שמוציאים שום נקודה טובה בהאדם אין על מה לדבר, כי לאיזה צד זכות יש להפוך אותו אליה, להגיד שהשם יתברך עשה את הכל, בסדר, אבל האיש הזה כולו רע, אבל לאחר שמוציאים איזה נקודה טובה, אז כבר יכולים לתפוס את הבן אדם על צד הטוב, ולהקימו חזק ויציב על צד הטוב, ואז לפטור את כל הרע נגדו. וצריכים לומר שזה החלק של "התשובה" שרבינו כתב שם שעל ידי שרואים את הנקודות טובות שבו יחזור אותו בתשובה.

ועדיין צ"ע למה הוא מוכרח לפרש את התורה רפ"ב ככה, שלכאורה לא צריכים לזה בכלל. והשם יתברך יאיר עיני בתורתו אמן.
ב"ה באמת הש"י האיר עיני אחר כך, כי מצאתי דברי הרמח"ל שמבאר הענין שהעיקר הוא הנקודה טובה, כי כל מה שסביב לא היה בכלל מוטל עליו, ולכאורה לזה ר' יצחק ברייטער רצה לחתור. והבאתי את דברי הרמח"ל באריכות בפוסט אחר עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה רפ"ב - אזמרה - בעיקר שייך להצדיק ולעשות על עצמך

ב"ה

ידוע כמה חשוב תורה רפ"ב של לקוטי מוהר"ן, "אזמרה" - לדון כל אחד לכף זכות על ידי שמחפשים ומוצאים איזה נקודה טובה, ועל ידי זה ממש מעלין את הבן אדם לכף זכות. ורבי נתן אמר שעל ידי זה יכולים להחזיר את כל העולם בתשובה. וכל העולם מתפעלים מהתורה הזו. אכן לעומת זה, רבי נתן קורא את התורה הזו "פרה אדומה" שמטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, כי ח"ו על ידי יכול בן אדם להיות שמח בחלק הרע ולא יבקש ולא ישים כל מגמתו ותשוקתו לעלות להשם ולעשות תשובה תמיד כמו שצריך וכמו שרבינו מגדיר איש יהודי, וכו'.

והנה אתמול שלחו לי אוסף של כל המקומות שסבא דיבר על "אזמרה" - וזה לא הרבה בכלל, רק כמה מקומות בודדות, וכבר רואים מזה בלבד לכאורה, שהוא לא ראה שזה עיקר הדרך של ימינו. ומתוך הציטוטים לכאורה יש לראות שסבא קבע שעיקר העבודה הזו של "אזמרה" הוא עבודה של הצדיק, ועל האדם לעשות על עצמו - בכח הצדיק - לחיות את עצמו, ועל רשעים סבא כותב בפירוש שרק הצדיק יכול לעשות "אזמרה", ועל סתם אחרים, משמע שכל אחד יכול, אבל העיקר שזה עבודת הצדיק, ורק לעשות על עצמך בכח הצדיק כנ"ל.

וצריך עיון בכל זה למעשה. אבל כך נראה לעניות דעתי. והנה הציטוטים מסבא, ותראה ותדין אם צדקתי.

בְּסוֹף הַקֵּץ שֶׁאָז יִתְגַּבֵּר הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְאֹד, וַאֲזַי יִהְיֶה עִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ שֶׁדָּן אֶת הַכֹּל » לְכַף זְכוּת, וּמוֹצֵא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת אֲפִלּוּ בְּהַנִּדָּחִים וְהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, וּמְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁנֶּעֱלַם וְנִסְתַּר בִּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים מֵה' יִתְבָּרַךְ, וּמַעֲלֶה הַטּוֹב מֵעִמְקֵי עִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת. שֶׁזֶה עִקַּר עֲבוֹדַת הַצַּדִּיק שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל לְרַפְּאוֹת הַחוֹלִים בְּיוֹתֵר עַל-יְדֵי גֹּדֶל כֹּחוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּלִים וְצִמְצוּמִים נִפְלָאִים כָּאֵלֶּה בְּחָכְמָה נִפְלָאָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהָאִיר גַּם בָּהֶם הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת כְּדֵי שֶׁיִּתְקָרְבוּ גַּם הֵם, וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִהְיֶה עִקַּר הַתִּקּוּן וְהַגְּאֻלָּה בַּקֵּץ הָאַחֲרוֹן. 

אבי הנחל חלק א-י.

אוֹתָן הָרְחוֹקִים וְהַגְּרוּעִים בְּיוֹתֵר שֶׁכְּבָר הִזְקִינוּ בְּרִשְׁעָתָם וְנִתְעַבּוּ וְנִתְגַשְּׁמוּ מְאֹד, אָסוּר לַעֲסֹק בְּתִקּוּנָם מִי שֶׁאֵין כֹּחוֹ חָזָק וְגָדוֹל בְּיוֹתֵר כִּי יוּכְלוּ לְהַזִּיק לוֹ מְאֹד, רַק הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא הָרַבִּי וְהַמַּנְהִיג הָאֱמֶת שֶׁל כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁכֹּחוֹ אַבִּיר וְחָזָק מְאֹד מְאֹד יָכוֹל לְתַקְּנָם וּלְהַעֲלוֹתָם וּלַהֲבִיאָם אֶל הַתַּכְלִית הַטּוֹב. כִּי זֶה הַצַּדִּיק מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ עִם הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים וְהַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים, וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר וּמַעֲלֶה וּמְקַבֵּץ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, מִכָּל אֶחָד, וּמוֹצֵא זְכוּת וְטוֹב אֲפִלּוּ בְּרָשָׁע גָּמוּר, כִּי יֵשׁ אֱלֹקוּת אֲפִלּוּ בִּדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, וְעַל-יְדֵי זֶה מַעֲלֶה הַכֹּל » לְכַף זְכוּת בֶּאֱמֶת וּמְתַקְּנוֹ וּמַחֲזִירוֹ בִּתְשׁוּבָה. 

אבי הנחל חלק ב-לג.

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁעוֹסֵק תָּמִיד בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל לְעוֹרְרָם מִשְּׁנָתָם עַל-יְדֵי » הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּכָל אֶחָד, וּמֵאִיר בְּלֵב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת תָּמִיד כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְהָעִקָּר בְּעֵת שֶׁמִּתְגַּבֵּר תֹּקֵף הַשֵּׁנָה עַל נֶפֶשׁ הַיִּשְׂרָאֵלִי עַל-יְדֵי רִבּוּי עֲווֹנוֹתָיו וְקִלְקוּלָיו עַד שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט יָכוֹל לִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי דַּיְקָא יָאִיר בּוֹ בְּחַסְדּוֹ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְחַזֵּק לְחַפֵּשׂ נְקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה לְהַצִּילוֹ וּלְעוֹרְרוֹ. וּבָזֶה תָּלוּי הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט! 

אבי הנחל חלק א-כה.

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּגֹדֶל קְדֻשָּׁתוֹ מוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ לְעֹמֶק הַנְּפִילוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וּמֵאִיר בְּלֵב כָּל אֶחָד שֶׁאֲפִלּוּ בְּתַכְלִית הַחשֶׁךְ הַגָּמוּר יִתְחַזֵּק גַּם-כֵּן בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים וְכִסּוּפִים גְּדוֹלִים לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ, וַאֲפִלּוּ הִתְעוֹרְרוּת כָּל שֶׁהוּא כְּחוּט הַשְּׂעָרָה אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם, כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מַשְׁגִּיחַ עַל זֶה וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ וּמְאַסֵּף כָּל הָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים » וְהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וּבוֹנֶה מֵהֶם בִּנְיָנִים נִפְלָאִים.

הַצַּדִּיק מִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בְּכָל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת לְהַמְשִׁיךְ לָהֶם אוֹר קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה לִמְקוֹמָם, וְעַל-יְדֵי עֹצֶם עַנְוְתָנוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה כְּשֶׁרוֹאֶה בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה כָּל שֶׁהִיא - אַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִקְּדֻשַּׁת הַתּוֹרָה מְאֹד, הוּא מוֹרִיד וּמַשְׁפִּיל עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם לִמְקוֹמָם שֶׁהֵם שָׁם, לְעוֹרְרָם וּלְקָרְבָם לַה' יִתְבָּרַךְ. וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מְקָרֵב כָּל הָרְחוֹקִים מְאֹד לַה' יִתְבָּרַךְ.

הַצַּדִּיק מְעוֹרֵר רַחֲמֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּסְתַּכֵּל רַק עַל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל הָרַע שֶׁלָּנוּ כְּלָל, עַד שֶׁיִּכְנוֹס בְּלִבֵּנוּ רַחֲמָיו הָעֲצוּמִים עַד שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ שִׂמְחָה עָלֵינוּ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה. 

אבי הנחל חלק ב-ג.

בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה שֶׁגָּבְרָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה עַד אֵין קֵץ, עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְעוֹרֵר » הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ בְּהַגְּרוּעִים הַמְּלֵאִים עֲבֵרוֹת - גַּם בָּהֶם מְחַפֵּשׂ הַצַּדִּיק וּמוֹצֵא בָּהֶם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁמַּכְנִיס בָּהֶם שֶׁגַּם הֵם יְשַׂמְּחוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם, וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מוֹצִיא אוֹתָם מֵעֲבֵרוֹת וּמִפְּגָמִים וּמַחֲזִיר אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה. 

אבי הנחל חלק ב-ו.

לִכְבוֹד חֶמְדַּת לִבִּי, שֶׁזָּכָה לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לֵירֵד לְמַטָּה לְמַטָּה לְעִמְקֵי עֲמָקִים לַמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים וְהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, וּלְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל כָּל הָרַע הַנֶּאֱחָז אֲפִלּוּ בְּהַמִּינִים וְכוֹפְרִים גְּמוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לְעִמְקֵי עִמְקֵי הַתְּהוֹם תַּחְתִּיּוֹת, וּלְהוֹצִיאָם מִשָּׁם וּלְהַעֲלוֹתָם אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְלַהֲפֹךְ לָהֶם כָּל הַיְרִידוֹת לְתַכְלִית הָעֲלִיּוֹת. וְכֵן הוּא מְבָרֵר וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וּמַכְנִיס בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וּמְחַזֵּק וּמְעוֹרֵר אוֹתָם שֶׁאֵיךְ שֶׁהֵם וּבְמָקוֹם שֶׁהֵם, אַף-עַל-פִּי כֵן עֲדַיִן יְחַפְּשׂוּ וִיבַקְּשׁוּ אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד אֲשֶׁר בְּכֹחַ זֶה יַהֲפֹךְ לָהֶם כָּל הַיְרִידוֹת לְתַכְלִית הָעֲלִיָּה. 

אבי הנחל חלק ב-כד.

כְּשֶׁלּוֹמֵד בֶּאֱמֶת בַּסְּפָרִים שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת צָרִיךְ לָשׂוּם לִבּוֹ וְעֵינָיו הֵיטֵב לְהָבִין נִפְלְאוֹת אוֹרָם הַצַּח וְהַנִּפְלָא וְעֹצֶם הָעַמְקוּת וְהַמְּתִיקוּת שֶׁנֶּעֱלַם וְנִסְתַּר בָּהֶם, וְזֶהוּ הָעִקָּר - לִזְכּוֹת וּלְהַרְגִּישׁ הַמְּתִיקוּת וְהַנְּעִימוּת, וְאָז יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, וְזֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי תִּקּוּן הַכָּבוֹד, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל שׁוּם כָּבוֹד לְעַצְמוֹ רַק כָּל הַכָּבוֹד יַעֲלֶה לַה' יִתְבָּרַךְ. גַּם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, רַק אַדְרַבָּא יִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא זְכוּת וְטוֹב בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה חַס וְשָׁלוֹם לְרָשָׁע גָּמוּר יִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בּוֹ » נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָפֶה וְנָאֶה בְּעֵינָיו. גַּם עַל-יְדֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְתִיקוּת דִּבְרֵי הַצַּדִּיק נִצּוֹלִין מִלִּהְיוֹת אַלְמָן. 

אבי הנחל חלק ב-קיט.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב - למצוא הנקודה טובה - בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפ"ר

ב"ה

תורה רפב. למצוא הנקודה טובה. כי אפילו פג"ר יש לו נקודה טובה להוריד אותו לרפ"ב, ואפילו אפ"ר יש לו נקודה טובה להעלות אותו לרפ"ב..

והנה בברסלב היו אומרים סימן לתורה רפב מהתורה, בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפ"ר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ויש לראות ש"בן בקר" בגמטריא נ נח נחמ נחמן, לעולה ע"ה בגמטריא מאומן עם האותיות. וכן בזאת עם הסופי תיבות של יבוא אהרן אל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.
ויש לומר שואיל לעולה בחי' תורה איה, שאלו השני תורות הם השני אלפין, כמו שרבי נתן כותב בלקוטי הלכות (עירובי תחומין ו) ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן