תפילה שהיא תמצית תורה ב' בליקוטי מוהר"ן תנינא - תפילה לחנוכה

 ב"ה

תפילה לליקוטי מוהר"ן תורה תנינא ב

זכני להרבות בשעשועי עולם הבא, בשירות ותשבחות להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה אהיה סמוך וקרוב אליך יתברך, שאזכה לשמש הצדיק האמת שהלכה כמותו, וללמוד הרבה הלכות שהן השפעת החסד וג"ם לידה, ואזכה לבחינת הקרבת התודה, והליכת הדמים כסדרן, ויחלץ לבי ויתחזק באמת. וזכני להאיר הג' קווי אמת, אא"י (אאי"ד עם הד' אותיות, בגמטריא שמחה) תפילה תורה שידוכין, לתוך ריבוע הדיבור של צדקה, בחי' גדר אדם המדבר בצדקה, תשובה, עשירות, ומלכות, להשלים הדיבור בבחי' כה תברכו בלשון הקודש, שהוא מקושר לדבר דבר של שבת קודש, ועל ידי זה להמשיך השמחה של שבת קודש לששת ימי החול, מבחי' בן, מבחי' נחמן, לבחי' מט"ט, עבד, ועצבות. ועל ידי זה לגלות האחדות הפשוט יתברך מבחינת פעולות משתנות.

וזכני לכל זה בפרט בימי חנוכה שהם ימי הודאה שהוא בחי' שעשוע עולם הבא, בחי' הלכות, שעל ידי זה זוכין לשלימות הדיבור, על ידי התגלות האמת. והשמן של חנוכה בחינת אור האמת, נתון סמוך לפתח, בחי' פתח דבריך יאיר, ואזי נמשך השמחה של שבת לששת ימי החול – בחי' חנוך מט"ט, על ידי לשון הקודש שהוא שלמות הדיבור. ואזי זה ינחמ"נו ממעשינו ומעצבון ידינו. וזה בחי' חנוכה – חנו כה, הנייחא של שבת שהיא קשורה ללשון הקודש בחי' כה תברכו בלשון הקודש.

n     ויאמר מזמור לתודה – כמבואר בסוף התורה [לתוד"ה – תולדה, הריעו לה' כל הארץ, ראשי תיבות הלכה, עבדו את השם בשמחה, בחי' המשכת השמחה של שבת לימות החול שהם בחי' עבד, מט"ט. קס"ח אותיות – חס"ד בא"ת ב"ש. ג"ם תיבות נגד הקליפה גם לי גם לך].

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף כד: בדף יומי - כמה הערות בדברי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת מגילה דף כד

כד: תניא אמרו לו לרבי יהודה (שאמר במשנה כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע) הרבה צפו (-התבוננו בדעתם – ע' רש"י חגיגה טו. ד"ה צופה) לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם (-הרי שניתן להבין דבר בלא לראותו, וכמו כן אדם סומא אפשר ללמדו, וידע מעלת האור אף שלא ראה מאורות מימיו, ויוכל לברך עליהם – מתיבתא ע"פ הריטב"א וחידושי ר"מ מאימראן. ומשמע שאע"פ שמסקנת הגמרא שתלוי בהנאה, עכ"ז כולם מודים שהסומא יש לו להבין קצת ענין האור), ור' יהודה, התם באבנתא דליא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע, הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה, ורבנן אית ליה הנאה כרבי יוסי וכו' ע"כ.

עיין בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות מג, שרבינו אמר לרבי אהרן ז"ל מברסלב, למה לא תקח את זפרי ותעין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קשיא וכו' וכו' וכן עשה וז"ל וחזר אחר כך לרבנו ז"ל ואמר לפניו את הקשיא והתרו והוטבו דבריו בעיני רבנו ז"ל, ואמר לו, אני יודע מאחד שחבר פרוש על הזהר ולא ברוח הקדש, ואף על פי כן כון אל האמת, ע"כ.

ואכן בחיי מוהר"ן אות קיג, רבינו דחה את ההשגות של הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל ואמר לו הרבה צפו לדרש במעשה מרכבה וכו', ע"ש, ושם משמעו שטעה, כי מבואר לעיל שם שקודם שהגיע לר' צבי אריה ז"ל היה אצל הרב מנסכיז וז"ל: ורבנו ז"ל אמר שלא כך רואין אותו וכו' ורבנו ז"ל לא רצה להסכים על זה, ואמר להם רבנו לא כך רואין את מט"ט, אני ראיתיו כך וכך, וזה הוא באמת ראית מט"ט, עכ"ל, אכן לפי המבואר בפירוש הפשוט של הגמרא, יש לפרש שרבינו לא התכוון שהיה טועה ממש, רק שהיה ניכר מדבריו שלא באמת ראה, ויתכן עוד שזה לגבי ר' צבי אריה, ואילו בסיפור הקודם גם כן טעה ממש. ויתכן שכולם טעו ממש, ועכ"ז רבינו ציטט להם ברמז דברי הגמרא, אע"פ שהגמרא מדברת רק לענין חסרון ראיה והשגה נכונה, עכ"ז שייך לענין הזה שמתוך שלא ראו ורק השיגו מה שהשיגו, גם כן טעו.

 

כד: אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' וכי מה איכפת לי' לעיוור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי וכו' ע"ש בסומא שהי' מהלך בדרך ואבוקה בידו בכדי שיהיו בני אדם רואין אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן הקוצים וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

כד: משנה: כהן שיש בידיו ומין לא ישא את כפיו, ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטים לא ישא את כפיו, (וטעם שניהם:) מפני שהעם מסתכלין בו, ע"כ. במקום אחר הארכתי קצת שזה טבע האדם שעיניו וראותו נמשכים אחר החסרונות בסוד שם ב"ן שיצא מהעינים, ורבינו פעל לתקן את זה בתורה רפ"ב אזמרה להשתדל להפוך, לראות רק את הטוב הנצחי כמו הקבצן העוור.

 

אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, פרש"י ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא (-לשון לעורר את הדין), כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו' ע"כ. ויוצא המילים ברוח קדשו של רש"י יאר יער הוא לשון קללה. וזה רמז על מש"כ במסכת ברכות דף נז. הנכנס לאגם בחלום וכו' ע"ש שהעיר לייקווד רמוז בתמצית במילה אחת: יאר, כי יאר עם א' הוא לייק – אגם, ויער עם ע' הוא וודס, ע"ש באריכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכל בשבילך

ב"ה

חיי מוהר"ן אות קסז:

ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג, כל העולם יגעים וטורחים בשבילך, זה נוסע לברעסלא, וזה לכאן וזה לכאן הכל בשבילך, ע"כ.

ע' בפירוש הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעז): והנה קוב"ה ושכינתיה מתלבשים במט"ט, ואז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו". אבל מבפנים, האמת הוא, שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נוסח התפלה - ישתבח שמך לעד מלכנו

ב"ה

איתא בספר שיח שרפי קודש, חלק ב' אות קיט, זה לשונו:

אָמַר: "אֵינִי מִתְעָרֵב בְּעִנְיַן נוּסְחָאוֹת הַתְּפִלָּה" "אִיךְ מִישׁ זַאךְ נִישְׁט אִין נוּסְחָאוֹת", רַק זֹאת שֶׁבְּסִיּוּם בִּרְכַּת יִשְׁתַּבַּח צָרִיךְ לוֹמַר רַק "הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה מֶלֶךְ יָחִיד - חֵי הָעוֹלָמִים" לְלֹא תֵּיבַת

"אֵ-ל", כְּמוֹ שֶׁבְּבִרְכַּת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" שֶׁבְּהַתְחָלַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אוֹמְרִים "יָחִיד חֵי הָעוֹלָמִים" לְלֹא תֵּיבַת אֵ-ל. עכ"ל

והנה נאמנות של ספר זה אומרים שהוא מקסימום כ60% אמת. אכן לכאורה היכן שממש מביאים לשונות של רבינו ביידיש סימן שזה יותר אמיתי, אבל מי יודע כוונתם, יתכן להיפוך. ולכן אף על פי שהייתי נוהג ככה בישתבח, כעת חזרתי על התיקונים חדשים של הרמח"ל (שנכתבו במעמד כל הפמליא של מעלה כמבואר שם) וכתוב שם (סוף תקון יג) בשם מט"ט שרא רבא בזה הלשון: 

ורזא דא חי העולמים. ודא מזמור שיר ליום השבת מנוחה לחי העולמים. ובה אתמר הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמים עכ"ל לענינינו.

ולכאורה מבואר שהנסח שלהם כן היה עם תיבת "א-ל".

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה לא - ברית עלאה וברית תתאה

ב"ה

לא:ה ויש שני בחינות ברית וכו' ברית עלאה וכו' בן חורין וכו' ברית תתאה וכו' מט"ט, ע"ש.

ע' כל זה בספר אדיר במרום (עמ' כו-ז) ז"ל הנה הקשר השלם צריך שיהיה כפול, ב' קשרים זה על זה בסוד קשר של קיימא, וכנגד זה היסוד יש בו ב' ביעין, ע"ש כל דבריו הקדושים, וכ' שם ששק"ר יכול להיות רק כשיש קשר אחד, וכתב שם (עמ' כז) ז”ל שמטטרו”ן הוא סוד שד”י, שכן עולה בגי' שלו. וגם שם נמצא זיווג ויחוד, דהיינו בהתלבש שם השכינה כידוע, אך באמת אז נקרא בעל קשר א' לבד, ולכן גם הזיוג איננו בכח גדול, כי כח הזיווג הוא תוקף ההתדבקות וכו' אך באצילות הוא יחוד גמור וגדול בב' הקשרים וכו' ע”ש כל דבריו הקדושים. ולהלן (-לד) הרמח"ל כותב שרק מי שהוא במדרגת עולם האצילות הוא בן חורין, אבל במדרגת מט"ט הוא עבד, ע"ש.

והנה הרמח”ל מסביר שם הקשר שרשב”י עשה בחבריא הקדושה שלו כדי ליכנס לאדרא, וזה לכאורה ממש מה שהיה חסר לבחינות הארבע שנכנסו לפרדס, שאפילו רבי עקיבא שנכנס לשלום ויצא בשלום (-שלום זה בחי' יסוד, וא”ש), אמנם הוא הלך יחידי, שזה עוד בבחי' עד אימת ניתב ביימא דחד סמכא, ורק רשב”י זכה לתקן הב' קשרים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה לא - אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה לא

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי.

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן