אנשי הצבא היו בגיל בן כ' עד ס' - דף יומי

 ב"ה

מסכת בבא בתרא

דף קכא: והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר (יהושע ז:ה) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלים וששה, אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כובה של סנהדרין, ע"כ.

צ"ב איך חשיב יאיר בן מנשה מוכה מאנשי העי, הרי אנשי העי הכו את הכשלשת אלפים איש שעלו עליהם למלחמה, והרי לא יצאו לצבא אלא מבן כ' לבן ס', ויאיר בן מנשה היה כבר זקן מופלג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מלחמה בעמלק סוף פרשת בשלח - ולא על ידי נסים

 ב"ה

יז:ט ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי.

משה צוה את יהושע לצאת מן הענני הכבוד ולהלחם, וע' ברש"י פסוק יג: ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדים שעשו על פי הדבור של שכינה, ע"כ. ועם כל זה כמה מקשים למה היו צריכים ללחום ולא היו משמידים אותם עם הענני הכבוד כמו שהיה אחר כך בנחל ארנון, או על ידי שום נס אחר. ועיין בספר המידות ערך מריבה קג ז"ל אין להתפלל על שום אדם שימות אפילו על מין, כי יותר טוב להרוג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ, וציינו שם לתוספות (ברכות ז.) שרבי יהושע בן לוי רצה לקלל ההוא מינא דהוה קא מצער ליה, אבל כאשר הגיע הרגע לקלל נפל לשינה, והבין שלאו אורח ארעא למעבד הכי, ורחמיו על כל מעשיו כתיב (תהלים קמה:ט) וכתיב (משלי יז:כו) גם ענוש לצדיק לא טוב, וכתבו התוס' עף על גב דהמינים וכו' מורידין ולא מעלין, היינו בידי אדם, אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להענישם ולהטרידם\ולהטריחם ולהורגם בידי שמים, שלא כדרך בני אדם, ע"כ. ועוד ציינו להמושב זקנים על התורה (שמות ב:יד) ז"ל יותר איסור יש להעניש ולהמית את הגוי על ידי שם – דקשה להטריח ה' יתברך, מלהמיתו בידים, ע"כ, ומה שמשה רבינו הרג המצרי, תירץ שאותו מצרי היה חייב מיתה על אשת איש, ובכהאי גוונא שמצוהל הרגו מותר להטריח בידי שמים להורגו. ובספר חבצלת השרון תירץ שאין טרחא כלפי שמיא רק כאשר מקללים – אבל עיקר הרציחה על ידי שמים, אבל המקלל בשם כאילו הורג בידים (על פי הקהלות יעקב בב"ק סימן מה). ויכולים לפרש כן בדברי רבינו שכתב שאין להתפלל וכו', ומשמע שלהרגו בפירוש, אפילו על ידי שם, מותר.

אכן תוספות והמושב זקנים כללו בדבריהם כל עונש לא רק מיתה, ואילו רבינו הזהיר רק שלא להמית. ועיין בספר המידות ערך מריבה אות עו, למריבה, השכם והערב וכו' או כשאי אפשר לך לדון אותם, תתפלל עליהם והקדוש ברוך הוא יפילם, ואל תמסור אותם לשר, ע"כ, משמע דעונש בעלמא מותר. ולכאורה במלחמה זו נגד עמלק, אף על פי שלא כתוב אלא ויחלש, מיתה הוה.

והנה כל מלחמות של השם יתברך הם בשמו, כמו שכתוב באז ישיר, ה' גבור מלחמה ה' שמו (שמות טו:ג) ופרש"י ז"ל ה' שמו, מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד (שמואל א:יז:מה) ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות, ע"כ. וכתיב בתהלים (כ:ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. ולכאורה גם אם השם יתברך היה הורגם על ידי העננים או נס אחר, זה נחשב על פי השם.

אכן במלחמה זו לכאורה לא היה על ידי שם השם, כי מבואר בסוף הפרשה ברש"י שאין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, ואפילו תומר שעכ"ז המלחמה עם שמות השם, עם כל זה יש לומר שכבר אין זה בכלל החילוק הנ"ל שההורג עם השם כמו ההורג בידים, כי כיון שאינו בא עם שם שלם, הוה יותר כמו מתפלל וכדומה. ואולי אפילו הכח של העננים, שודאי היו תקופים אפילו נגד עמלק, כמו שראינו שאחר פטירת אהרן והסתלקות העננים, רק אז באו להלחם עם ישראל, עם כל זה, לא היו תקופים נגד עמלק בכח שם שלם, ולכן יותר טוב להרוג אותם בידי אדם, ואפילו הציווי לא בא במפורש, לפירוש המושב זקנים.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא תלבש אישה נשק

 ב"ה

ידיה שלחה בכישור זו יעל שלא הרגתו בכלי זיין אלא ביתד דכתיב ידה ליתד תשלחנה, ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה (ילקוט שמעוני משלי תתקסד).

היום בעוה"ר לא חשים לזה בכלל.

בכל ימות העולם האנשים הגינו על הנשים, והיום שולחים הנשים להגן על אנשים. ולא רק שלא מתביישים בכך, אלא מתפארים.

ואולי דבר זה תלוי בלימוד תורה לשמה הנקראת מלחמתה של תורה, שמצינו בגמרא ובזוהר לשונות של מלחמה בעסקם זה עם זה בליבון סוגיות ודחיית הס"א. והרמח"ל גילה הרבה במהות ענין מלחמה זו בריש ספר אדיר במרום.

וי"ל שהיום כיון שנתמעטו הלבבות ואינם לומדים תורה לשמה, הרי נפל וניתק המלחמה מידי הגברים. (ועוד זאת, נשים משלו בו, ישעיה ג:יב עיין שם).

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

 

 ב"ה

הגנה

ספר המידות, מריבה קא – בשעת מלחמה צריך להכין כלי מלחמה כנהוג, והקדוש ברוך הוא יעשה מה שברצונו, ואין לסמוך על הנס, ע"כ.

 

כוכבי אור, ראשי פרקים מן האותו והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל יד – פעם אחת בנסיעת רבנו ז"ל ממעז'יבוז' לברסלב וכו' בהודע הדבר להמתנגדים, ובכן ביום זה יצאו מחוץ לעיר ומקלות בידם בכדי להכותו. כששמעו אנשי שלומנו דבר זה עשו גם המה כמותם ומקל איש בידו בכדי להציל את רבנו ז"ל מידיהם. ושתי החבורות עמדו על הדרך וכו' עיין שם באריכות.

 

כוכבי אור כו – המעשה מאלכסנריווקי וכו' שפעם אחת היה רבנו ז"ל בחרף על ברית מילה ובא איש אחד וקבל לפניו אודות בתו אשר פתה אותה ערל אחד להמיר דתה רחמנאלצלן ונאבדה, וכבר חפש אותו בכל הכפרים ולא מצאה. ויאמר לו רבנו ז"ל שנמצאת אצל הכמר דעירו, אשר לא עלה על דעתו שהכמר יעשו לו זאת, יען כי חי אתו בטוב מאד, ואמר אל רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה. והשיב לו שיסעו שני אנשים תכף עם עגלת החרף סמוך לבית הכמר ובתו תעמד בחוץ, וכשתראה אותם תכף תתרצה לנסע עמם לביתה. וכך הוה. ואדמו"ר ישב עוד על סעדת ברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם, לקחו מקלות וקרדמות לילך ללחם עם היהודים אשר לקחו את נערה מבית הכמר ולקחת בחזרה בחזקה, ונפל על היהודים פחד גדול. ואמר רבנו ז"ל שלא יפחדו רק יקחו בידם גם כן מקלו ולצאת כנגדם ויפחוד הערלים מהם וילכו להם, וכך הוה. כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות הלכו להם, אף שלא היה שום דרך הטבע לזה וכו' עיין שם.

 

הנה בשני המעשיות האלו מספר כוכבי אור, יש בהם מענין שמד (כי כאשר המתנגדים הולכים להכות את רבינו, בחינת משה רבינו שעומד בין שמד לרצון, בודאי יש בזה משום שמד).

והנה ידוע בעולם הישיבות בשם ר' אלחנן וסרמן ההבדל בין פורים, שהיתה גזירה על הגוף, ולכן היהודים לא התכוננו ללחום (-רק בסוף כאשר ניתן להם רשות), לבין חנוכה, כאשר הגזירה היתה על הנפש, להעביר על הדת, זה 'מעשה שטן' ולא 'מעשה ה'' ואז יש ענין של מסירת נפש לצאת וללחום ממש. ור' אלחן סיפר בשם החפץ חיים – 'יהודים שגו, בשעה שהתחילו גזירות היבסקים, היו היהודים חייבים לצאת נגדם למלחמה במסירות נפש. נכון, יהודים רבים היו נהרגים. אבל כוחו של השטן היה נחלש. אך כאשר לא מצא מי שימסור נפשו במלחמה, נתחזקו היבסקים', והם האריכו בזה. אכן הקמת היבסקים 1918? לכאורה היה קצת אחר שנפטר ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל היה עוד בחינוכו בדרך לקבל את הפתק הקדוש בשנת 1922. והם היו בארץ ישראל. ובכלל חסידי ברסלב היו בדעה חזקה כבר אז שעל כולם לעלות לארץ ישראל. ולכן אין סיבה ללחום נגד השמד, אלא לברוח לארץ ישראל.

והנה ראיתי בשם ר' מנחם זמבה בזה"ל 'לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלץ', שממנו שילחו יהודים לטרבלינקה. השלינו את עצמו בדמיונות שווא. היינו צריכים להזעיק את העולם, ועכשיו אנחנו צריכים להתנגד.' ועוד אמר 'יש דרכים שונות לקידשו השם. בזמן שניסו להכריח יהודים להשתמד, להמיר את דתם, עצם מיתתם הייתה קידוש השם. אבל היום הדרך היחידה לקידוש השם היא ההתנגדות החמושה.' ניצול שואה אחר שמע אותו אומר – 'צריך להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק ביד'. הרב גם תרם כסף רב לוועד ההתגוננות שקם בגטו, ע"כ ראיתי מובא בשמו, ותמוה הוא, כי כל יהודי שנהרג אפילו לא על שמד, רק משנאה וכדומה, נחשב קידוש השם, כידוע. וגם לכאורה הדברים סותרים הכלל הנ"ל מר' אלחנן, שדוקא כאשר יש סכנת שמד אז יש ללחום. אכן בענין המרידה והמלחמה שהקימו היהודים בגטו ורשה, גם האדמו"ר מראדזין נכנס בעובי הקורה, עד שהלשינו עליו, ומסר עצמו להירג הי"ד.

 

שיח שרפי קודש ב-תשעב – בשנות המחלקת הגדולה, היה פעם בראש השנה שהתפללו אנ"ש כשתריסי בית הכנסת סגורים, לרוב פחדם מזריקת אבנים וכדומה, לאחר התפלה הבחין מוהרנ"ת שאין אנ"ש הולכים לביתם כנהוג, ושאלם מוהרנ"ת על זה, אמרו לו, שמפחדים לצאת החוצה מחמת שנסאספו המתנגדים בחוץ לעשות שפטים במתפללים, מוהרנ"ת היה נוהג בראש השנה להניח תחת המעיל את השטריימל של רבנו ולהתפלל עמו, הלביש מוהרנ"ת את השטריימל של רבנו ויצא לחוץ, ותיכף ברחו המתנגדים, ויכלו אנ"ש ללכת לדרכם, ע"כ.

 

סיפורי ר' משה גלידמאן: ר' שמעון תלמיד רבינו ז"ל היה כידוע מתבודד גדול והיה הולך ביער כדרכו תמיד והיה לוקח איזה סכין קטן, פעם כשהלך ליער עמד לפניו דוב כדרך הדובים כשעומדים מול אדם לפני שהורגים אותו, ור' שמעון היה אז באמצע התבודדות ולא ירד ממנו אז הישוב הדעת (כי התבודדות זה סגולה לישוב הדעת) ופשט את הפעלץ (בגד חורף), וסובב על ידו וידו נהיית עבה וחשב בכך הדוב לא יכול להזיקו בפרט שיש לו סכין וכך הווה הדוב קפץ עליו והכניס ר' שמעון מיד את ידו לתוך פיו ועם הסכין שבידו חתך לו את הפה וחלק מפניו של הדוב עד שנפל ומת, בהגיעו לא"י והמשיך דרכו מאז ומתמיד להתבודד התנפלו כנופיית ערבים והצליח להתגבר עליהם אך מהמכות נחלה ומת, ע"כ. אכן ראיתי ביקורת מאנ"ש שלא היה לו לצאת עם סכין, וזה גרמא לו שהיה צריך להשתמש בו.

 

ימי שמואל א:סד – פעם אחד הלך רבי ישראל דב בעצמו לטבל שם, ובאו שני בחורים ערבים והתחילו למרוט זקנו ולהכותו, אבל בין כך באתי גם אני, והכיתי אותם עד שברחו, ע"כ.  

נ נח נחמ נחמן מאומן

להתפלל בכוונה שלמה אפילו כאשר בפני האיום והסכנה

 ב"ה

ספר שמואל

א:ז:י ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה בישראל וירעם י' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני ישראל. וירעם י' בקול ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בכלי יקר: מדלא אמר 'ויגשו פלשתים' אלמא הכונה לומר גדל בטחון לב שמואל עליו השלום, מעין כענין 'צעדה בראשי הבכאים' (שמואל ב:ה:כד – שם מדובר במלאכים אשר השם יתברך שלח לעזרת דוד, אבל כוונתו, שגם שם היו קרובים מאד וכפתע ביניהם ובין המות, ועכ"ז היו צריכים לחכות, כמבואר במדרש תהלים כז:ב), שעם היות ש'ופלתשים נגשו למלחמה' עם כל זה לא פחד ולא הפסיק מהעלות העולה, ע"כ.

וזה ממש הענין שרבינו הקדוש תיאר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחגר, כאשר בא מלך השדים לתוך העיגול של הזקן: אמר לו – אין אתה מתירא? ופשט עצמו ונעשה גדול מאד עד השמים ורצה לבלעו. אמר הזקן – אף על פי כן איני מתירא כלל, אך אם אני רוצה, תהיה אתה מתירא ממני, והלך והתפלל קצת וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה בשעת פטירתו מפשיט הספקות של יהושע

ב"ה

במסכת תמורה דף טז. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע (ס"א משה, וכן הגירסא בילקוט סוף פרשת בחקותי) ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר , לך וטורדן במחלמה וכו' ע"ש.

והדבר תמוה עוד מה ענה יהושע למשה רבינו, הלוא אפילו אם זכה להיות לידו ממש כל הזמן הלוא היה לו עולמי עולמות עד אין סוף לשאול ממשה רבינו שעלה לשמים ולמד מפי הגבורה ממש וכו'.

ועוד יש להקשות שהלוא קיימא לן שביום פטירתו של משה לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה (רש"י ריש פרשת וילך, דברים לא:ב), ואם כן איך רצה לפשט הספקות של יהושע.

עוד יש לדייק לשון הגמרא, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, שלכאורה "לגן עדן" מיותר לגמרי (ואולי יש מקום לומר שזה היה אחר העברתו דרך גיהנם להוציא משם כל הרשעים, כמבואר בחיי מוהר"ן אות תרב, שזה היה ספקו של רבי יוחנן בן זכאי אם יעבירנו דרך גיהנם).

ועוד צריך ביאור, הלוא יהושע זה שהחליש את עמלק לפי חרב, וכל ענין עמלק הוא הספקות, ספק בגמטריא עמלק, כידוע, ואם כן למה חשש משה שהיה נשאר ליהושע ספקות בשום דבר.

והנה מה ששאלנו שבו ביום של פטירת משה נסתמו ממנו התורה, י"ל על פי מה שרבינו גילה בתורה ו' (מיד אחר שנגמר לשון רבינו כתוב שם) ז"ל וזה פרוש "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה, "והתיצבו באהל" זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף, "ואצונו" כי משה היה צריך אז למסר הכל יהושע "ואין שלטון ביום המות (קהלת ח)" כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, ע"ש. ולפי זה י"ל שמשה לא חשב ליישב הספקות של יהושע בעצמו, אלא שהשם יתברך יברר.

והנה מבואר שם שאז משה רבינו היה עוסק להביא את יהושע לתוך האוהל, לתוך הוא"ו, שהוא בחי' בושת פנים, וובזה מיושב ומדויק לשון הגמרא כאן, בשעה שמשה נפטר לעולם הבא, בחי' בושת פנים לגן עדן. ויהושע הוא נקודה התחתונה, בחי' המלחמה עם עמלק ובחי' ידבר עמים תחתינו והדמימה, בחי' ישמע בזיונו וישתוק, שיחשוב שמגיע לו הבזיון, וכל זה בחי' ענוה. והגם שיהושע כבר החליש את עמלק לפי חרב, עוד היה לפניו מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזה אותו בחינה כמבואר שם. ויהושע התכונן לקבל אז את הכל ממשה רבינו והשם יתברך.

ונלע"ד לפרש על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' אות ז ז"ל כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה, וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאוד וכו' ע"ש. וזה מה שיהושע ביקש ממשה רבינו, ללמוד ממנו מידת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות ובו נצטיין משה רבינו, ועל כן בודאי על זה ביקש יהושע ללמוד אז ממשה רבינו, וזה מה שאמר לו, הלוא כתבת עלי בתורה ומשרתו לא ימיש, ואיך זוכים לענוה לחיות עם זה כנ"ל.

מיד תשש כחו יהושע, בחי' הדמימה, שקבל את הענוה (ואתי שפיר אפילו להגירסה שנחלש דעתו של משה, כי זה מה שמשה רבינו מסר לו, הענוה וחלישות הדעת), ואכן כיון שלא זכה לענוותנותו של משה רבינו, לא היה יכול לעמוד בידיעת כל התורה. כי באמת כל ידיעה וידיעה בתורה הוא אישי, שמו נקרא עליו, ובכל מקום שהאדם רואה ולומד עליו למצוא את עצמו ולראות פחיתותו ושפלותו, כמבואר בתורה קכא, ויהושע לא הצליח לזכות לעמוד בזה בשלוש מאות הלכות שנשכחו לו ונולדו לו שבע מאות ספקות, כדי שיוכל לעמוד במה שכתוב עליו בפירוש בתורה.

ועמדו כל ישראל להרגו, בבחינת המבואר בתורה ד' שם, מי אשר חטא אמחנו מספרי, שאי אפשר להתקיים בלי ענוה מוחלטת כאשר התורה בפירוש משבחת אותו. ועל זה השם יתברך נתן לו העצה להתחיל כבר לעסוק במלמחת הנקודה התחתונה, שהוא גם כן בחי' מיתה, להפוך הדם לדום כמבואר שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ספר המדות: למוד מסכת שבועות מסוגל לירידת גשמים

ב"ה

ספר המדות שבועה אות ג. למוד מסכת שבועות מסוגל לירידת הגשם, ע"כ. ויש לפרש על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס', שמהארץ יוצאים אדים שמהם נעשים או גשמים או שפיכת דמים, והשפיכות דמים מעורר הקללה של קין עיין שם באריכות.

והנה קין נתירא מחיה רעה, והשם יתברך נתן לו אות לשמרו. והנה קיימא לן (אבות ה:ט) שבעון שבועות שוא חיה רעה בא לעולם, הרי שבעון שבועות מעורר הקללה של קין. ועל כן על ידי לימוד מסכת שבועות, שהוא תיקון השבועות, יהיה תיקון שלא יעורר הקללה של קין, שהוא שפיכות דמים חלף הגשמים, אלא שירדו גשמים.

ובזה מובן גם מה שכתוב שם באות ו': על ידי העברת השבועה אין תקומה במלחמה, ע"כ, כי על ידי עון השבועה מעורר הקללה של קין והשפיכות דמים שעשה כנ"ל.

ובזה י"ל גם מה שכתוב שם באות ז': מי שעובר על השבועה בידוע שאינו מכבד יראי השם, ע"כ. כי גם זה מבואר בתורה תנינא ס' שם, שהאדים שמהם באים או גשמים או שפיכת דמים, הם באים על ידי כבוד תורה, היפוך בחי' לא נאוה לכסיל כבוד, הרי שמי שפוגע בכבוד יראי השם, הוא בשורש הבחי' של העובר על השבועה, כי הוא פוגע בסיבת כל הכבוד היפוך הקללה של קין, וזה העובר על השבועה בא ומעורר את הקללה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קטניות

ב"ה

כבר כתבנו בטעם המנהג לא לאכול קטניות בפסח, כי קטניות היא בחינת קטנות ובפסח משתדלים להשיג מוחין דגדלות, ובפרט באכילת מצה גמטריא ע"ב ס"ג.

ויש לומר שזה מרומז בראשי תיבות  - ואני קרבת אלוקים לי טוב, כי שם אלקים בחי' מוחין דקטנותכמבואר בכוונות לסדר פסח, על כן דוד המלך הכריז שקרבת אלקים, דהינו המלחמה - הקרב -  לצאת ממוחין דקטנות בחי' אלקים, טוב לו. וזה ענין עסקינו בפסח כנ"ל. ועל כן הראשי תיבות הם וקאל"ט - אות ל' מתחלף עם אות נ', כמו שרש"י על התורה קבע כמה פעמים כי שניהם מאותיות הלשון - דטלנ"ת, ואות א' מתחלף באות ת', בא"ת ב"ש. והכי הראשי תיבות קטנות!

נ נח נחמ נחמן מאומן

רבינו מנצח את העכביש

ב"ה

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעשה ז' – מזבוב ועכביש

ע' מש"כ בלקוטי נ נח פרק 50, וע' 330:17. ומובא שם שמסורה בידינו שהסיפור הזה מרמז על רבינו. ולכן יש להעיר בענין העכביש, שרבינו אמר (שיחות הר"ן רלב) שהעיקר הוא הדיבור, ונתן משל לגבור אחד שכבש הכל, והגיע לשער והיה סגור מקורי עכביש, והנמשל מובן שזה המניעה לא לפתוח את הפה בתפילה ושיחה עם השם יתברך, שזה עיקר ענין של רבינו. ועל ידי ספרי רבינו, שהם מפעל היהדות, יש כל מיני עצות והצלה ממניעה זו, פתחון פה למיחלים בהשם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

צעקות להשם יתברך בציון הקדוש!

ב"ה הנשים פה בציון הקדוש של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן צועקות ובוכות מאד להשם יתברך על המצב בארץ ישראל, ממש שובר את הלב -- ואם כן אין ספק ששובר את האויב.

אשרינו!!!

נ נח נחמ נחמן מאומן!!

giving electricity to Gaza even as they use it against us -- נותנים חשמל לאויב בעוד שהם משמשים בו ללחום איתנו

ב"ה 

בספר תומר דבורה מסביר את המדות של השם יתברך, ובפרט הי"ג מדות של רחמים (שהם רמוזים בזקן --- כדאי לגדל זקן....). וזה לשונו על המדה הראשונה של הכתר:

הא' - מי אל כמוך

מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:

ועכשיו, מאיזה סיבה, אפילו שזה מסיבה מטומטמת לגמרי ואפילו מרשעות, סוף דבר רואים שעם ישראל נוהגים כמדת הכתר של השם יתברך, וזה לא דבר קטן, ובודאי השם יתברך ישפיע עלינו במידה גדושה מאד אורות של רבינו הקדוש - 

נ נח נחמ נחמן מאומן!

HH

In the holy book Tomer Devora, the holy Rama"k explains the Divine Attributes of the Crown (Keter) as they are distinguished in the beard (yes -- it is very worthwhile to cultivate a healthy beard!) --- the first attribute he explains is how G-d gives people their life and energy even as they use it to sin against him -- the full text is quoted above.

So for whatever reason Israel has chosen to act this way -- giving the enemy life and energy even as the enemy uses it against them -- even if this decision is completely erroneous and due to the evils of politicians or whatnot, the fact of the matter is that Israel is conducting according the highest of the Divine Attributes, and for this the Jews will undoubtedly merit to over abundance of light and inspiration of Na Nach Nachma Nachman MeUman!

Remember there is no Rebbe other than Rabbainu!!!!