איך זכר נהפך להיות נקבה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה עג

וידוע הוא, כי מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא. רוצה לומר לגבה. ונמצא כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, ע"כ.

צ"ע הרי בכל זווג הזכר מתאווה ומקבל תענוג מהנקבה, ולא נהפך להיות נקבה על ידי זה. ועיין תורה לא אות יד ז"ל כי על ידי הכסופין נעשה זווג, כי על ידי מה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו ומזה נתהוה גם כן נפש. והנפשות מזדוגין, ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פה: - ואין לפנינו את הלשון הזה) תאבותיה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותיה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף, הוא בחינות תאבותיה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא. ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותיה דדכר, ועבד נפש דכר. ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם, עיין שם.

ומבואר לכאורה שהתאווה לנקבה עושה נפש נקבה – אכן התאווה של הנקבה להזכר עושה נפש זכר. ואילו כאן רבינו מדבר על קבלת התענוג, והמקבל הוא ממש בחינת נקבה. ואולי י"ל שלעולם אין כוונת רבינו שהשם יתברך נעשה בחינת נקבה, אלא כענין תורה לא, שמחמת הכיסופים והתענוג מתפילת הצדיקים נעשה בחי' נפש נקבה, וזה הנפש נקבה היא גופא בחי' התורה, וכעין מה שכתב העמק המלך, שאותיות התורה נוצרו על ידי השמחה שהיה להשם יתברך כאשר צפה ועלה על דעתו כביכול המעשים טובים של הצדיקים לעתיד, עיין שם. ולפי זה אתי שפיר שדייקא זוכים להתגלות סתרי תורה.

ומיושב גם הקושיא דלקמן, שבשלמא הקב"ה באשר הוא מקבל נעשה בחי' נקבה, אבל איך יחשבו הצדיקים לבחי' זכר בתפלתם שכולו בחי' נקבה. דאין הכי נמי, לעולם הקב"ה הזכר המשפיע, רק שמוציא בחי' נפש נקבה, ולעומתו הצדיקים מוציאים נפש זכר כמבואר לכאורה בתורה לא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

האויר הוא החיות

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

לא:ח ועל ידי חתוך האותיות באויר נעשה הדבור, שמשם יוצאין הנפשות, כי האויר הוא החיות של כל דבר ובלי אויר אי אפשר להחיות וכו' ע"ש.

ע' ספר סודי רזיי לבעל הרוקח (עמ' טז:) ז"ל יש אויר בעולם המוליד ומצמיח ומפרה זכרות בין בבריות בין בפירות הארץ ובעשבים. ויש אויר בעולם המולדות ומצמחות ומפרה נקבות, בין בבריות בין בצמחים בין בפירות בין בעשבים וכו' וכו'.. ורוח אלקים מילא הכל ופינה אויר בעולם להיות חלל, כדי שיחיה העולם בנפיחות הרוח, כי בלא חלל ורוח ואויר אין בריה יכולה לחיות, שאם יסתם במקום צר שאין לו אויר ימות מיד, על כן מרוח קדשו מלא כל החלל בכל ד' רוחות, זהו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לב:ו), והרוח נשמת חיים, לכך נוצר בא' הרוח, שאין אדם יכול לומר אה (-נקוד פתח תחת האלף) כי אם בפתיחת פיו כשמוציא הרוח, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה לא - ברית עלאה וברית תתאה

ב"ה

לא:ה ויש שני בחינות ברית וכו' ברית עלאה וכו' בן חורין וכו' ברית תתאה וכו' מט"ט, ע"ש.

ע' כל זה בספר אדיר במרום (עמ' כו-ז) ז"ל הנה הקשר השלם צריך שיהיה כפול, ב' קשרים זה על זה בסוד קשר של קיימא, וכנגד זה היסוד יש בו ב' ביעין, ע"ש כל דבריו הקדושים, וכ' שם ששק"ר יכול להיות רק כשיש קשר אחד, וכתב שם (עמ' כז) ז”ל שמטטרו”ן הוא סוד שד”י, שכן עולה בגי' שלו. וגם שם נמצא זיווג ויחוד, דהיינו בהתלבש שם השכינה כידוע, אך באמת אז נקרא בעל קשר א' לבד, ולכן גם הזיוג איננו בכח גדול, כי כח הזיווג הוא תוקף ההתדבקות וכו' אך באצילות הוא יחוד גמור וגדול בב' הקשרים וכו' ע”ש כל דבריו הקדושים. ולהלן (-לד) הרמח"ל כותב שרק מי שהוא במדרגת עולם האצילות הוא בן חורין, אבל במדרגת מט"ט הוא עבד, ע"ש.

והנה הרמח”ל מסביר שם הקשר שרשב”י עשה בחבריא הקדושה שלו כדי ליכנס לאדרא, וזה לכאורה ממש מה שהיה חסר לבחינות הארבע שנכנסו לפרדס, שאפילו רבי עקיבא שנכנס לשלום ויצא בשלום (-שלום זה בחי' יסוד, וא”ש), אמנם הוא הלך יחידי, שזה עוד בבחי' עד אימת ניתב ביימא דחד סמכא, ורק רשב”י זכה לתקן הב' קשרים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה לא - אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה לא

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי.

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קישוי והקמת הברית דקדושה

ב"ה

תורה לא

פעם כתבתי באריכות על זה ונאבד, ועל כל פנים זה הרשימו לעת עתה עד שאזכה בעזה"י עוד...

לקוטי מוהר"ן תורה לא

לא:ו מי שהוא בבחינת ברית אזי חסד מתגלה בפמא דאמה, צע"ק דהנה בספר המדות חלק ב (מריבה כב, צדיק יח) כז"ל יש שני צדיקים, שאחד דבוריו הם בחרישה, והשני דבריו בקצירה, או אחד דבריו הקמת הברית לזווג, והשני דבריו הם הממשיכים את הזרע ומהוים את הולד בבטן אמו ומגדלין אותו וכו' ע"ש. הרי שיש צדיק אחד שהוא בבחי' ברית, ועכ"ז החסד מתגלה בצדיק אחר. ויש כמה דרכים ליישב, אבל עוד אין לי הוכחה לאמיתת הענין, והי"ע בתורתו הקדושה אמן.

בענין הקמת הברית לבד (שלכאו' זה פשטות הלשון שאנו רגילים לאמר הריני מקשר את עצמי, ודו”ק), ע' אדיר במרום (ע' רצז) שהוא על ידי גדלות הו"ק שאימא עושה נצח הוד חדשים ולא מגעת עד היסוד, וזה נעשה על ידי הדעת שמזווג או"א, והיסוד הזה נתהוה מעינין דארך אנפין, ע"ש. וכאן רבינו אומר שזה מבחי' הכיסופים – בחי' רצונות – של אברהם אבינו (שכתוב בו ואברהם זקן וכו' בחי' ארך אנפין).

נ נח נחמ נחמן מאומן

עיקר הצדקה זה לפתוח ולהשפיע משערי אמונה את הדעת

ב"ה

לקוטי מוהר"ן 

תורה לא

בהתחלת התורה רבינו מייסד: 'צדקה – רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת' (וזה פשוט שדעת כולל כל הטבות וגמילת חסד שבעולם, כי דעת קנית מה חסרת), ובאות ב' רבינו מייסד : 'עקר החשיבות הצדקה היא האמונה'', ולפי זה עקר החשיבות של הדעת (הרחמים שעל ידי הדעת, ולכאורה היה צ"ל שהדעת הוא עיקר החשיבות של הרחמים שהוא פועל, אלא ע"כ שהאמונה היא עקר החשיבות של הדעת) היא האמונה. ובאמת דבר זה מבואר בכמה מקומות בדברי רבינו, שצריכים תמיד להעלות את האמונה, דהינו לעשות ממה שהוא רק מאמין לידיעה, ושוב להאמין עוד יותר.

אכן כמה דברים צריכים עיון, ובפרט לאור מה שאיתא בגמרא מסכת סוכה (מט:) ז"ל וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ע"כ. ופרש"י ז"ל אלא לפי גמילות חסדים שבה, הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל. והנה הבניהו לא פירש כמו רש"י אלא פירש שמשתלמת לפי התוצאה, כמה עזר באמת. ואילו רש"י לא תולה התשלום על התוצאה דוקא, רק בכמות שהאדם השקיעה וטרח שיהיה תוצאה טובה. ונלע"ד לפי רש"י אדם שהיה עובד וכל כוונתו להרויח כסף ליתן לצדקה גם כן חשוב כטורח. ועכ"פ מבואר שתכלית הצדקה נמדדת לפי מטרת התוצאה, דהינו או התוצאה עצמה, אי נמי על כל פנים הטורח לקראת התוצאה. ואיך רבינו קובע שעיקר חשיבות הצדקה היא אמונה, למה כל כך חשוב האמונה של הנותן, אם הצדקה אינה משתלמת אלא לפי הגמילות חסדים שבה (ואכן באמת אמונה חשובה יותר לזריעה, כמו שדרשו חז”ל והיה אמונת עתיך – זו סדר זרעים). ואולי יש לדחות, שכפי האמונה של הנותן כך הוא טורח. ועוד יש לדחות שהרי הגמרא מיירי רק לענין תשלום הצדקה (דהיינו לכאורה בעולם הזה בבחי' אוכל פירותיהם בעולם הזה של גמילות חסדים), דודאי יש הבדל עצום בין מי שהוא נותן אלפים ורבבות למי שנותן פרוטה. וזה עיקר הצדקה גופא, לא הגמילות חסדים שבה, ועיקר חשיבותה היא אמונה, הגם שזה גופא צ"ב למה.

ועוד י"ל שבאמת כוונת רבינו הוא רק שהאמונה הוא שלמות של הצדקה, ולכן גם כן נחשב כעיקר חשיבותה, אבל עיקר הצדקה אינה אלא כפי הגמילת חסד שבה.

ומה שרבינו ייסד שצדקה זה רחמים שע"י דעת, גם כן צ"ב ככל הנ"ל אם הרחמים והדעת הזו הוא ענין הגמילות חסדים הנ"ל (ובאמת רש"י כתב שנותן לבו ודעתו).

והנה רבינו כותב עוד ז"ל ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, ע"כ. הרי שהנותן צדקה משפיע על עצמו מאמונה שהיא מקור הברכות, וידוע שעל ידי אמונה זוכים לדעת כנ"ל, כי כל מה שזוכים ליותר אמונה, האמונה הישנה נעשה ידיעה. וידיעה זו גופא מראה את עצמה בעשיה, וכמש"כ אצל השם יתברך וכל מעשהו באמונה, והרי עיקר מעשהו של הש"י הוא מקדש ה' כוננו ידיך, ובית המקדש היא בחי' דעת כדאיתא בכ"מ בכתבי רבינו.

ולכן נראה שאלו הברכות שהנותן צדקה ומפייס את העני מקבל, רבינו מגלה שבאמת על הנותן והמפייס לעורר ולהאיר את הברכות האלו מראש, ולעשות כן בשלמות כראוי אי אפשר אלא בכח שבת בכח האמונה, ועל ידי הארת האמונה הוא יכול להשפיע דעת-בדעת. והרי העיקר הוא האמונה שהוא יכול להאיר, שכפי מעלת האמונה כן יזכה לדעת עליון להשפיע.

והרי לפי דברינו עיקר הטורח להגמילת חסדים שהזכיר רש"י הנ"ל הוא להשיג אמונה שלמה, ורבינו כבר גילה בלקוטי מוהר"ן עה"פ מקצר רוח ועבודה קשה, שבאמת כל הטרחה היא מחוסר האמונה, הרי שעיקר הטרחה באמת היא השגת אמונה שבזה כולל ומבטל כל הטרחה שבעולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הערות על מעשה ב' - ממלך וקיסר - מסיפורי מעשיות משנים קדמוניות

ב"ה

מעשה ב ממלך וקיסר

'והיא צותה שיביאו לה אחת עשרה בנות שרים שיהיו עמה'. ע' בלקוטי מוהר"ן תורה לא, בענין האחת עשרה ברכות להמפייס את העני, ואחת עשרה דברים שהעמיד עליהן ישעיה את כל התורה, שרבינו כתב שלכאורה היה צריך להיות שתים עשרה כנגד המזלות, אלא שרמז שהעיקר הוא אמונה. והנה גם בענין השש ברכות של הנותן צדקה רבינו כותב כנ"ל שהיה צריך להיות שבע אלא לרמז על העיקר שהוא האמונה כנ"ל, ושזה בחי' שמש בשבת צדקה לעניים. ובאמת השמש בעצמו הוא אחד מן שנצ"ל חכ"מ (הסדר הוא של שמחה), וכן כאן הבת קיסר לכאורה משלים את הי"א נערות לי"ב. וכמו שיוסף הצדיק ראה בחלום אחד עשרה שבלים וכוכבים משתחווים לו והוא הי"ב. ודוק.

מעשה ב ממלך וקיסר

'ומצאו שם עשירות מפלג מאד שלא היה אצל שום מלך' יש להעיר שלבסוף הבת קיסר מסר את כל העשירות הזה לבן הסוחר, ולכאו' הפשטות שלא היה עולה בשם לעומת עשירות שלה, ואולי מעליותא של קיסר שאינו סתם מלך.

מעשה ב ממלך וקיסר

'וכל אחד מאלו השלשה הכיר שזה צורתה והסתכלו ונזכרו ונצטערו'. אולי אלו השלושה הם רמזים כנגד השלושה סוגי חסידים של רבינו, אלו שבאים בשביל השיריים, זה המלך שנצטער על שהעבירו אותו ממלכותו על ענין האחד עשרה בנות שרים, והוא קיבל חזרה את השיריים האלו. ובן הסוחר שנצטער על הסחורה, זה בחי' אלו שבאים לשמוע תורה, טעמה כי טוב סחרה. ובן המלך שהיתה בת זוגה האמיתי, בחי' החסידים שממש אפויים בלב רבינו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התקרבות לצדיק האמת זה רק ההתחלה - הפטרה פרשת תזריע-מצורע

ב"ה

בהפטרה יש הסיפור של גיחזי שהיה משמש את אלישע, אבל גיחזי מחמת שטינא היה בלבו, לא התנהג עם דרך ארץ וכראוי לנאמן של הצדיק, והוא דחה את האשה בהוד יפיה, וכן רדף אחר נעמן ולקח ממנו כסף ובגדים וחילל את השם בזה, ועל כן לקה בצרעתו של נעמן, אבל בסוף היה בעל בשורה טובה לעם ישראל.

רבינו אמר אפילו בענין שלי יהיו מפרסמים של שקר, והענין של רבינו עד ביאת המשיח זה רק על ידי הפתק, זאת אומרת אפילו אנשים שהולכים עם הפתק הקדוש, אין הבטחה שיזכו להיות אמיתים, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לא, שהצדיק הוא כמו התורה הקדושה שיש לה סם חיים וסם מות, צדיקים ילכו בה ורשעים כשול יכשלו. רק שמי שאינו הולך עם הפתק ח"ו, הוא בודאי לא נכנס כלל להאמת.

נ נח נחמ נחמן מאומן