כי אשמרה שבת - נ נח

 ב"ה

בזמר כי אשמרה שבת: מחל מלאכה בו סופו להכרית. והרבה משנים את הנוסח – מענג נפשו בו סופו לשארית. ונשארת השאלה למה בחר הפייטן לשון דין לזמר. וי"ל כי מבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, שלא מועיל שום דבר להציל אלו שנפלו לתאוות ממון, רק דרך החרב, אפילו אחר התגלות כל אנשי המלך עיין שם. ועכ"ז יש לשנות לעונג, כי מבואר שם בסגולת הריח הקדוש ניצלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הערות במסכת בבא קמא לפי הדף יומי

ב"ה

בבא קמא

יז:

פרק ב' משנה א'. הברטנורה מפרש "מהדס" - מרקד. והנה מהדס בגמטריא נ נח עם הכולל. הרי עוד גילוי על מהות של ננח.

ושם במשנה ג, הכלב והגדי שקפצו מראש, שרבינו פירש בילדותו שרקדו מארטש... ממש תורת משיח כמו שכתבנו בפרק על מתי רבינו זכה להשם נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

כ. - כ:

א"ל רב חסדא (-שהיה כהן וחמיו של-) רמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא

(-ברש"י הביא פירוש, בבית המדרש, עיין בפרש"י בפרשת ויחי עה"פ רבץ בין המשפתים (מט:יד) בין התחומין, ועיין במסכת ברכות סג. בענין תלמידי חכמים ההולכים מעיר לעיר, ולמדו שם ממה שמשה רבינו לקח את אהלו, אהל מועד, הרחק מן המחנה, אבל בתוך התחום),

דאיבעיא לן מילי מעלייתא וכו' הדר בחצר חבירו שלא מדעתי צריך להעלות לו שכר או אין צריך וכו', א"ל מתניתין היא, א"ל הי מתניתין, א"ל לכי תשמש לי, שקל סודריה כרך ליה, א"ל אם נהנית משלמת מה שנהנית, אמר רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, דאע"ג דלא דמי למתניתין קיבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר, ע"כ.

במפרשים כתבו טעמים למה רמי בר חמא דרש מחמיו שישמשו. ועוד צריך ביאור לשון של רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש, הרי לפי רבא היה פשוט שטעה רמי בר חמא, אז לפי שהיה לו סייעתא דשמיא ניצול מחולי ולהרגיש שטעה?

וי"ל שאף על פי שזה נהנה וזה לא חסר לא חייב לשלם, מכל מקום לא יצא מכלל מקבל מתנה לענין של שונא מתנות יחיה, וכמו שחייבים לברך על בשמים אף על פי שאין הנאת הריח הנאה גשמי אלא הנאה רוחני, ואם לא בירך כאילו גוזל מהקב"ה וכנסת ישראל. וכאילו מעל [-שוב ראיתי שלפי הצל"ח במסכת ברכות מג: שלמדו חיוב לברך על הריח מכל הנשמה ולא סמכו על הכלל שאסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה, הוא משום שאין מעילה בריח, הוכיח מזה בספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל (כלל ז) שברכת הריח אינו אלא שבח, והמריח בלא ברכה אינו כגוזל ומועיל. ובעוללות אפרים (דין א') הקשה עליו כי מבואר בפסחים כו. שיש מעילה בריח (בתחילה הגמרא הביא מאמר שאין מעילה בריח, והקשו על זה עד שהוציא רב פפא את ריח מהדברים שאין בהם מעילה, כי יש בו מיעלה-), רק שלאחר שנעשה מצותו מותר להריח בו, עד כאן ראיתי במפורש], ולקמן בסוף העמוד אמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, ולכן כמו שיש ענין לאכול חולין רק בטהרת הקודש, כן יש להתנהג לא להנות מאחרים שלא מדעת – שלא מחסרו כלל. והזוהר הקדוש מדגיש לעשות המצות באגר שלם – בכסף מלא. וי"ל שזה הדרך שרמי בר חמא רצה להראות לרב חסדא, ועל כן דרש ממנו שישמשו, ואף על פי שאסור להשתמש בתלמיד חכם עד שהוא כבר תלמיד ולמד משהו, כאן השימוש היה כמשלם ליכנס לבית המדרש. וזה מה שאמר רבא כמה לא חלי וכו' גברא דמריה סייעיה, סיועה היינו שעוזר עמו, שהאדם לא סתם מקבל מתנה, אלא שהאדם פועל והשם יתברך מסייע לו בעבודתו, ובזה מקבל הברכה של שונא מתנות יחיה, ולכן קבלה רב חסדא, אף על פי שאינה הלכה לדינא של המשנה.

 

 

כב

דף כ"ב לשון לכבות, סימן שבו מופיע הסוגיא של אש, ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש  אמר אשו משום ממונו. והקדים רפואה למכה, שהאש יהיה בדף לכבות. ובאמת יש לראות איך כ"ב מכבה את האש, כי אש, מרמז על האותיות מא' עד ש', שהם כ"א אותיות, ולכן כ"ב יתירה עליה ומכבה.

וסימן שר' יוחנן הוא שאמר אשו משום חציו, הוא שם המלאך הג' ממאורות המתפשטים מנהר פרת, בפעולות מרכבת התפארת של עולם הבריאה, שגילה בספר ברית מנוחה, ושמו יוחצצבירו"ן, יוח' – זה יוחנן, ואז יש ח"צ, וכן הד' אותיות הראשונות, הם אותיות חצי"ו. ואותיות בירו, הם גם כן ענין אש, כמובא כאן, דהדליק את הבירה. הרי אשו משום חציו שהדליק את הבירה. ועיין בליקוטי נ נח ח"ה מאומן בערכו עוד סודות המרומזות בשמו. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה בדיחה שהיה בדרך לאומן

ב"ה

כבר כתבתי טיפה מהנסיעה שלי לרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, אז באותו פרק, בשדה התעופה בן גוריון, והייתי מספר להאנשים שהיו שם מה שקרה, אז חסיד אחד התלונן לי, באשר גם הוא חקרו אותו הביטחון, יש להם שאלות שהם צריכים לשאול, ומיד (אני חושב) השאלה הראשונה ששאלו אותו, "אכלת ביסלי?"

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

נ נח נחמ נחמן מאומן

הקטרת וכיפה נ נח

ב"ה

י. תניא רבי נתן אומר כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים. - הדק בגמטריא נ נח ע"ה - פטמה לחצאין כשרה, לשליש ולרביע לא שמענו. א"ר יהודה זה הכלל, אם כמידתה כשרה לחצאין, ואם חסר אחת מכל סממניה חיב מיתה.

בזה מרומז הסוד של נ נח. שהוא הקול המשקה את הגן כמבואר בתורה תקעו תוכחה (תנינא ח), שעל ידו נותנים ריח טוב להנשמות – וכן עי' במסכת מנחות (מג:) רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלא להו (-המאה ברכות) באיספרקמי ומגדי, ופרש”י שאיספרקמי הם מיני בשמים, איספרקמ, א”נ אספרקמי, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה ענין השחוק. וזה ענין לחצאין - שהוא כפול, לשליש, ולרביע וכו' (שוב מצאתי בליקוטי הלכות חו"מ בהל' חכירות וקבלנות הלכה א' בענין המקבל למחצה לשליש ולרביע שפירש שהוא רמז להשיר פכש”מ). כמידתה בגי' נ נח נחמ נחמן מאמן. כשרה, כמבואר בלק"מ ששרה בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע. [ושרה בחי' אשת חיל עטרת בעלה, עטרה ע"ה בגמטריא נחמן מאומן, והוא ענין הכובע של הצדיק כדלקמן].

ולעיל בענין הכיפה של נ נח, כתבנו עוד שזה מה שר' יהודה אמר לשליש ולרביע לא שמענו, כי עדיין לא נתגלה (ואף שגם למחצה לכאו' לא נתגלה, מ"מ מצינו שחז"ל היה להם איזה תפיסה בננח כמו שמצינו ברא"ש במס' מגילה כמובא אצלינו).

ובזה א"ש ממש מה שר' נתן אומר אף כפת הירדן כל שהיא, אף זה ענין הריח כנ"ל, כפת, זה הפת"ק (בחילוף הק' לכ', ואחד אמר לי שזה ר"ת תיקון כללי ופרטי. גם 'אף כפת' בגמטריא פתקא) הירדן, ר"ת רבינו נחמן וישראל דוב, כי הפתק זה הקשר ביניהם. ועיין בלק"מ תורה יד איך שרבינו מפרש רמא כפתא בירדנא, בענין הפשטת הבגדים הצואים ע”י שמחזירים בעלי תשובה וגרים ואכמ”ל. ושם ירדנא עם א' נוספת, א'ודסר. (וכפת עוד רמז על לבישת הכיפה של נ נח).

נ נח נחמ נחמן מאומן

טעם, ריח, ומראה של המאכל

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג מהשבעה בטלירס

יום שני -- הקבצן החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא  שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

נ נח נחמ נחמן מאומן