כל העולם נברא בשבילי ובזכות ובתפקיד אד"ם

 ב"ה

מסכת סנהדרין

צח: אמר רב לא אברי עלמא אלא לדוד ושמואל אמר למשה ורבי יוחנן אמר למשיח, ע"כ.

לעיל דף לז איתא שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם. ויש ליישב ששם כתוב בשבילי, וכמו שפירש הבעל שם טוב את המאמר שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני. הרי שכל אדם מחוייב לראות מציאת העולם כפי אישיותו הפרטי. אבל כללות תפקיד וזכות העולם הוא רק בשבי הצדיק .

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה רבינו סמך את יהושע בשתי ידיו

 ב"ה

פרשת פנחס

כז:כג ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר י' ביד משה. ע' ברש"י שכז"ל בעין יפה יותר ויותר ממה שנצוה שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך והוא עשה בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה, עכ"ל. והנה פסוק זה נמצא בעליה רביעי, וביום רביעי שלאחריו סבא קיבל את הפתק שהוא מלא וגדיש מקו לקו, ובו נסמך כתלמיד היקר של רבינו. וידוע מהשיחות שלאחר סיפורי מעשיות, שהבן מלך חישב את הפתק של המלך כיד המלך.

וכאן אזכיר שחמיו של סבא קראו לו פנחס מוהליבר (עוד בודקים את זה שנית) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטוה, שהקב"ה אמר לו (כז:יח) וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה, ע"כ. והא דלא עבר בזה על האיסור לא תוסיף, נראה כי 'יד' יש במשמעותו גם לשני ידים, וכמו שכתוב (שמואל א:יט:ט) ודוד מנגן ביד, שבודאי היה משתמש בשתי ידיו. וזה מה שאומרים על ידי דוד, דוד בגמטריא יד, הרי ידי - יד. וזה מה שהפסוק לא סיים כאשר דבר ה' למשה או אל משה, אלא סיים, ביד משה, ב' יד.

ונראה לפרש עוד את הסמיכה בשתי ידים, ואת לשון רש"י 'יותר ויותר' שלא הסתפק לכתוב פעם אחת יותר, וכתבו שנית יתירא, דהנה כתיב (ריש פרשת ויחי פסוק יג) ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל וכו' (פסוק יד) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, ע"כ, הרי שאפרים זכה לשני ידים של ימין. ולכן השם יתברך לא צוה את משה רבינו לסמוך בשתי ידיו, כי אם כן היה הכוונה פשוטה, לסמוך את יהושע – צאצא של אפרים – ביד ימין וביד שמאל, ואילו השם יתברך רצה שיקבל שני ידים של ימין. וזה מש"כ רש"י פעמים יותר, כי יותר אחד, מעלה מיד אחד לשתי ידים, ויותר השני, מעלה ששתי הידים היו בבחינת ימין. וזה מש"כ ויסמך, אותיות החיצוניות, ו"כ כמנין הוי"ה, אותיות האמצעיות בגמטריא ימין, להביא כח עוד ימין לשתי ידיו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סתימת דרכי הצדיקים

 ב"ה

פרשת שמיני

י:ג ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר י' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן.

משה אל בגמטריא רבינו נ נח. אשר דבר, עם הב' תיבות בגמטריא נון חית מם נון.

רש"י כז"ל הוא אשר דבר וגו', היכן דבר, ונועדתי וכו' וכו', אמר משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ א:כג, ויקרא רבה יב:ב), עכ"ל. והדבר פלא, כי לעיל ט:כג פירש רש"י ז"ל דבר אחר, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה, משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, עכ"ל, ואילו לפי דבר רש"י כאן, כאשר אהרן קבל לפני משה, וכאשר משה נכנס עמו – באמת משה רבינו היה חושש שבאותו זמן השם יתברך ימית אחד מהם, ועיין שם בהמשך של רש"י שמשה רבינו אמר להם לישראל, אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם – ובו ברגע שאמר את זה, היה חושב שאולי ימיתהו השם על המקום. והוא פלא.

רש"י כז"ל עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, עכ"ל. ויש לעיין אם הם למעלה מששים רבוא המבואר בבני משה בליקוטי מוהר"ן רעג. [ואם נדחוק לפרש שמה שמשה רבינו אמר ממני, כולל בניו, אם כן יצא לכאורה שנדב ואביהוא היו יותר גדולים מהם (ובברייתא שהביא רש"י שמות לד:לב כיצד סדר משנה, לא הזכיר בני משה וגם לא הזכיר נדב ואביהו). אכן הפשטות שבני משה רבו למעלה מכולם, וכן לפי מה שרבינו גילה בתורה רעג, לכאורה אפילו קדושת קודש הקדשים לא היה מעכב אצלם כלל]. ולכאורה כאן רואים עוד הפעם שבני משה בכלל לא מן החשבון.

רש"י ד"ה בקרבי, בבחירי, ע"כ. לכאורה זה כלל יסודי, שאלו שמתקרבים, הם הנבחרים (ואם כן הרי זה כמו שאומרים בעולם שעם הנבחר, הוא העם שבחר בהשם יתברך). אלא שיש לדחות, שבקרבי זה גם כן מצד השם יתברך, שהוא יתברך קרבם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד בענין שם מו"ם ושם עמ"מ מהע"ב שמות

 ב"ה

והאיש משה ענו מאד מכל האדם. ראיתי לפני הרבה שנים כמדומני במרגליות הים מר' ראובן מרגליות, פירוש 'ומום אין בך', שקאי על סנהדרין בן ע"א, שהם נגד ע"א שמות של שם ע"ב, ולכן אין להם כנגד השם הע"ב – מו"ם. וי"ל עוד שזה מה שכתוב על משה רבינו ותחסרהו מעט מאלקים, כי משה הוא ע"א. ובראשי תיבות של הפסוק יש האותיות של מו"ם, אבל אינן כסדרן. ענו מאד מכל, ראשי תיבות של השם הב"ן – עמ(ר)ם, אות ר' בגמטריא 'נו מאד מכל', עם הח' אותיות אי נמי, בחישוב הע' של ענו לאות ח' באותיות אחה"ע. ועם הכולל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל אחד יש לו בחינת משיח - ליקוטי מוהר"ן תנינא לב

 ב"ה

לכבוד הילולה של החיד"א - יא אדר.

ליקוטי מוהר"ן תנינא לב 

ודע, שכל אחד ואחד צריך לשמר את בחינת משיח שיש לו. כי כל אחד כפי קדשתו וטהרתו, כן יש לו בחינת משיח, וצריך לשמר מאד, שלא יתקלקל בחינת משיח שלו, עיין שם.

במקום אחר הוכחנו מזה עוד כמה אין ראוי לאדם להשתעבד תחת איזה רב יהיה מי שיהיה.

צריך עיון קצת, כי ענין של משיח הוא גבוה מאד, ורשב"י אמר שאפילו בני עלייה לא ראה אלא מעט, הרי שרוב רובא דעלמא רחוקים מאד מאד מבחינת משיח, ולא עוד, הרי ידענו מהזוהר שכיון שהאדם בא לחטוא ח"ו מיד נשמתו פורחת ממנו, ואם כן רוב בני העולם שסובלים הרבה עונות, איך בכלל שייך להם גישה לבחינת משיח, ובשלמא אם היה מגלה סתם שכל אחד יש לו נקדת משיח, נוכל להבין בפשטות שהרי נשמת משיח הוא שורש לכל נשמות ישראל, ולכן כל אחד יש לו נקודה השייך לו לשורש נשמתו במשיח. אכן הרי כתב הרבה יותר מזה, שכל אחד כפי קדשתו וטהרתו כן יש לו בחינת משיח, ומזה הלשון משמע שכל אחד במעשיו מייצר ומתיאר בחינת המשיח שלו. והוא פלא.

והיום יא אדר תשפד, הילולא של החיד"א אבי שני דיבורים ממנו השייכים לענינינו.

בספר מלכים א:יד:יג כתוב על אביה הבן התינוק של ירבעם, וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל יקוה אלקי ישראל בבית ירבעם, ובפשטות הלשון שנמצא בו דבר טוב, משמע דבר קטן בעלמא, איזה נקודה טובה, אכן הזוהר בפרשת בלק, וכן הרמח"ל כתבו שדבר טוב הזה הוא נקודת משיח. וזה לשון פירוש חומת אנך שם: ראיתי בספר ישן נושן כ"י רמזי התורה פרשת וישב שכתב אביה בן ירבעם דכתיב ביה יען נמצא דבר טוב והשבטים ראו שירבעם עתיד לצאת מן יוסף כמשז"ל ויעקב אע"ה ראה יותר שעתיד לצאת ממנו משיח בן יוסף והוא אביה בן ירבעם דכתיב ביה נמצא בו דבר טוב וזהו דכתיב ואביו שמר את הדבר כלומר אביה בן ירבעם דכתיב ביה דבר טוב זהו תורף דבריו ושם האריך. ודרך דרש אפשר לומר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה סוף מכות דמי שעושה מצוה אחת כתקנה זוכה בה לחיי העה"ב. ובמ"א כתבנו בעניותנו בזה באורך. וז"ש יען נמצא בו דבר טוב מצוה אחת שלימה כתקנה שבעבורה זוכה לעה"ב. ואמר נמצא בו כי הוא דרך מציאה כי כל הבית באופן אחר וזה מציאה, עכ"ל.

והדבר השני. כתוב בספרי (במדבר, מטות קנג) ז"ל זה הדבר, מגיד שכשם שנתנבא משה ב'כה אמר', ויאמר משה כה אמר י' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא:ד), כך נתנבאו הנביאים ב'כה אמר', ומוסיף עליהם משה שנאמר בו 'זה הדבר', ע"כ. וקשה כי מצינו בספר ישיעה (טז:יג) נבואה בזה הדבר: זה הדבר אשר דבר י' אל מואב מאז. ולכן פירש האלשיך בריש הפרק שם ז"ל כל עניין זה נאמר בסיני ומאז קבלתו נפש ישעיה כמאמרם ז"ל בפסוק שבשלהי נבואה זו, באומרו זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז שהוא מסיני, עיין שם. והרי לא מצאתי מאמר חז"ל כזה אלא בפירוש חומת אנך ז"ל פירוש וישעיה קבל נבואתו עד שלא בא לעולם ומשום שהיה אז בנשמה לבד בלי גוף קבל נבואתו בלשון זה הדבר שהוא מיוחד דוקא למשה רבינו ע"ה אבל בהיותו אז נשמה לבד יכול לקבל בלשון זה הדבר. מפרשים, עכ"ל. והרי לא הזכיר כלל שקבלת נבואה זו היתה בסיני (ועיין ברש"י עה"פ שכז"ל מאז, מימים רבים לפני בא הרעה עליך, נבא לו ישעיה את זאת. דבר אחר, מאז, מעת אשר שכר בלק את בלעם (ראה דברים כג:ה – ואשר שכר עליך את בלעם וגו' - הובא בישיעה שם בפירוש ר"י קרא מדרש), עכ"ל), רק שהיה לפני ביאתו לעולם. ועיין בריש ספר ירמיה (א:ה) בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך, וראיתי מישהו שהאריך להתפלא שדבר זה נמצא רק אצל ירמיה, והרי מצינו יותר מזה כאן אצל ישעיה. ועיין מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מהז' קבצנים, שהקבצן העור היה זוכר אפילו מה שהיה לו בבטן אמו, ואפילו כאשר היה רק במחשבת אביו, ואפילו לא כלום. ועיין שם שרבינו חישב ופירט ח' מדרגות, המדרגה הכי נמוכה זיכרון של אחר הלידה, כשחתכו את טבורו, ועוד ז' מדרגות שלפני הלידה, כשהיה בעבור שהיה נר דולק על ראשו, כשהתחיל להתרקם הגוף דהיינו יצירת הולד, וכו' עיין שם. וי"ל שזה מא"ז, א' וז' הנ"ל (ואותו תינוק זכה לזכור לאו כלום, היינו מדרגה ט'). והוא ממש בחי' משיח שעליו נאמר אני היום ילדתיך, שהוא מעבר להזמן, וכעין זה לכאורה זכה ישעיה שהיה יכול להתנבאות בלשון זה הדבר ממה שקיבל לפני ביאתו להעולם. ולכאורה לפי דברי רבינו כאן בתנינא לב, ובפרט בצירוף להמבואר בסיפורי מעשיות הנ"ל, כל אחד כפי מה שמטהר ומקדש את עצמו, שייך לזה. יהי רצון שנזכה.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

בבא קמא צב. - דף יומי

 ב"ה

צב. השב אשת האיש כי נביא הוא וכו'. אשת נביא בעי אהדורי' אשת אחר לא בעי אהדורי ארשב"נ אר"י השב אשת האיש מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' כי נביא הוא וכבר למד (נ"א וממך למד) אכסנאי שבא לעיר וכו' על עסקי אשתו שואלין אותו וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 משנה. ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'. במפרשים הקשו אולי אברהם לפנים משורת הדין עשה אבל אין חיוב בדבר. ובפני יהושע (ד"ה ומנין) תירץ שמאחר שאבימלך פייס את אברהם ונתרצה, ממילא היה ראוי שיתרפא אף ללא תפילתו וכו' עיין שם, וקשה לפרש כן, כי כלל גדול שכל מה שהשם יתברך משפיע טוב בעולם הוא על ידי תפילתנו, וכמו שמצינו במעשה בראשית שלא ירדו גשמים עד שאדם הראשון התפלל על זה, וכן בכמה וכמה מקומות. ויש עוד כמה תירוצים במפרשים. וי"ל בפשטות שהדיוק הוא שהתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים, דהיינו שאפילו במידת הדין הסכים על זה, ואם כן מי שאינו מוחל הרי הוא אכזרי, כי אפילו לפי מידת הדין מוכנים למחול.

רש"י ד"ה אותם שהוכפלו שמותם כז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל וכו' ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה, עכ"ל. וצריך ביאר שהרי בני ישראל היו מצווים מהשם יתברך לשלול ולבוז. ויש שני דיוקים בלשון רש"י שאולי באים ליישב את זה. א' אצל משה כתב עסק, מה שאין כן בישראל לא כתב עסקו אלא, נתעסקו, לשון התפעל. ב' אצל משה כתב שהוא עסק במצוה, משמע שהחפצא שבו עסק היה חפצא של מצוה, מה שאין כן הביזה, אף על פי שהיו מצווין, אבל לא היה הביזה חפץ של מצוה.

 

וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים וכו' עיין שם. ומצינו אצל דוד המלך שהעלה את אבשלום מז' מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן רק באמירת בני. ומן הסתם אבשלום היה לו הרבה צדקות, רק שעוונותיו הטרידו והפילו.

צריך ביאור למה משה רבינו המתין עד סוף המ' שנה, ועוד צריך ביאור שמשמע שרק מ' שנה במדבר היו עצמותיו מגולגלין, והרי קי"ל שיהודה נפטר הרבה שנים לפני הגאולה, ומה היה בכל אותן השנים.

וי"ל שכל הרע הזה שהגיע ליהודה מפני שקללת חכם אפי' על תנאי היא, לא התעורר עד שבנימין היה ניתק מקברו במצרים, ואז התעורר הענין שבנימין אינו במקומו, וכאילו הזכיר האחריות של יהודה אם לא הביאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג). אכן מאחר שכבר נד, לא היה חוזר לולא תפילת משה.

יהי רצון שנזכה להביא את רבינו לארץ ישראל במהרה בימינו אמן

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו - פרשת בשלח

 ב"ה

פרשת בשלח

יד:טו ויאמר י' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו.

ויאמר י', עם הב' תיבות בגמטריא נחמן מאומן. י' אל משה, בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח. אל משה בגמטריא רבינו נ נח. תצעק אלי, עם הב' תיבות בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

ו'י-ה-ו-ה אל משה מה תצעק', הראשי תיבות יאממת, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בגמטריא הפתק. הסופי תיבות של: מה תצעק, עם האותיות והכולל, בגמטריא נ נח. הסופי תיבות של: ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ושל ה' אל משה מה תצעק אלי דבר, בגמטריא פצפצי"ה ובגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. הסופי תיבות של: משה מה תצעק אלי דבר אל בני בגמטריא רבי נחמן.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: י' אל משה מה תצעק בגמטריא רבינו נחמן ע"ה. אותיות היסוד של: ויאמר י' אל משה מה תצעק בגמטריא לקוטי מוהר"ן ע"ה. אותיות היסוד של: ויאמר י' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הראשי וסופי תיבות של: מה תצעק, עם הד' אותיות ב' תיבות והכולל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא. הראשי וסופי תיבות של: מה תצעק אלי דבר, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

אונקלוס תרגם: ואמר ה' למשה קבלית צלותך מליל עם בני ישראל ויטלון, ע"כ. ויש לפרש על פי ליקוטי מוהר"ן תורה עה, שצריכים לדבר בתורה ותפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס, שיהא הגוף אחד עם הדיבור עיין שם [ועיין שם, ובתורה ותפלה יש ב' גוונים מחשבה וצעקה וכו' כי הצעקה בחי' חכמות בחוץ תרונה וכו' ובמשה כתיב ויצעק משה וכתיב וילך וידבר כו' שהיה מקהיל קהלות ברבים וזה בחי' חכמות בחוץ תרונה, ע"ש], ומבואר שם שהדיבורים של תורה ותפילה הם בחי' רגלים, ובבחינת צדק לפניו יהלך (תהלים פה) ועל ידי זה זוכין לבחי' ועמדו רגליו ביום ההוא על הזתים עיין שם.

הרי בזה שמשה צעק בבחי' מה, דהיינו באפיסת הגוף שלו, בודאי נתקבל תפילתו, שנעשה הכלי מחזיק הברכה כמבואר שם, וזה מה שהשם יתברך אמר לו, שמה שתצעק אלי, דבר עם בני ישראל, דהיינו כי בני ישראל הם כמו הגוף של משה רבינו, כי משה רבינו הוא הנשמה להם, ולכן הוא צריך להיות בשר אחד איתם (וכמבואר גם בתורה כב, שצריכים להיות בשר להצדיק שהוא בחי' עצם), על ידי דיבורי התפלה, כמו שהוא זכה לזה בפרטיות לעצמו, ואז ממילא יזכו ל'ויסעו' – לבחי' צדק לפניו יהלך ועמדו רגליו וכו'.

והנה תורה עה לא נכתב בתחילה על ידי רבי נתן, והוא השתדל לכתבה יותר מבואר, אכן הודה על שני דברים שלא זכה להבינם, בסוף התורה כתב שלא זכה להבין כלל הכוונה בזה שבתורה ותפילה יש ב' גוונים מחשבה וצעקה. – כי בכל התורה מדובר על דיבור, ואיך זה קשור למחשבה וצעקה, ולא אפילו פירש איזה בחי' של מחשבה, רק שהצעקות בחוץ. ובאד"ה ובחי' זאת, כתב וזה בחי' שותא דינוקא בשוקא דאבוה ודאימא ע' לעיל זה איני מבין כלל, ע"כ. ולפי מה שפרשנו אולי י"ל שהמחשבה הוא בחי' הצדיק עם הדיבור של העם. ולכן הביא ממשה רבינו ודוד שהיו מקהלים קהלות, כי הדיבור יצא מהעם, והם, הצדיקים בחי' משה ודוד, הנשמה והמחשבה. וזה כמו שהתינוק מדבר דבריו בשוק מה שלמד מאביו ואמו, והשוק הוא בחי' חכמות בחוץ תרונה, הנאמר אצל הקהילות שעשו משה ודוד, וכן השוק הוא בחי' חמוקי יריכיך של המחשבה, כי התינוק אין מבין מה שאומר, רק אומר מה ששמע, והמחשבה והכוונה בהם אינם אלא על ידי האבא והאמא, בחי' הצדיק. 

מפתחות:

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו – לק"מ קצח דף קיא:.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת שמות - וארא

 ב"ה

ב"ה

ב:ז ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד.

פרש"י ז"ל שהחזרתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה, ע"כ. ולכאורה מוכח מזה שגם משיח צדקנו לעולם לא יפול כל כך [ועיין בליקוטי תורה של האריז"ל בפ' ואתחנן עה"פ ויאמר ה' אלי רב לך, שבסוף ימי משה נסתמו ממנו מעינות החכמה, וכן יהיה בתחילה עם משיח, נביא אקים לך מקרב אחיו, ר"ת אלם וכו' שהיה גוזר עלי להיות אלם, החשיתי מטוב, ואין טוב אלא תורה וכו' כי בתחלה יהיה מש"ה שמ"ה שמה, עיין שם], ובאמת לפי המדרגה של אני היום ילדתיך, בכלל לא אפשר הדבר. כנלע"ד.

ויש להעיר שבליקוטי מוהר"ן קעט רבינו כז"ל עד שאפשר להתענות כל כך עד שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אמו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים עיין שם. הרי מבואר שיכולים לתקן אפילו אותו חלב שינק, ואם כן עיקר הקפדה אינו על החלב אלא על שימת פיו על מקום כזה, ואף על פי שבסוף גם פיו נשרף קצת לא היה מעביר הטינוף בדבר. וכמו שכתוב אצל יוסף שלא שמע אל אשת פוטיפר לשכב אצלה, אפילו בלא תשמיש, להיות עמה, לעולם הבא (רש"י לט:י), משמע קצת שאם היה שוכב אצלה אפילו בלי תשמיש, כבר היא קשורה אליו לעולם הבא.

 

פרשת וארא

ח:יד וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵ֨ן הַֽחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָֽטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת-הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה.

ה' פעמים נזכרים מעשה החרטמים בפרשה [תנין, דם, צפרדע, כנם – שחי]). א – עשיית תנין מן המטה. שם כתוב: ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן. – ובאתי לדייק שלא כתוב 'כן' אלא בסוף, וכאן כתוב בלהטיהם ובשאר המקומות כתוב בלט. ופרש"י (ז:כב) בלטיהם מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים, ע"כ, ופירש הגור אריה בשם הרמב"ן שמעשה כשפים הם על ידי מלאכי חבלה שהם אש לוהט. הרי שמעשה בלהט על ידי מלאכי חבלה, הוא הרבה יותר גבוה מסתם מעשה בלט של שדים. ונראה שלאחר שמטה אהרן בלע מטותיהם הרי לקח מהם הכח להשתמש ולפעול עם מלאכי חבלה, ולכן אחר כך פעלו רק בלטיהם עם שדים. ונראה שלכן רק אצל בלהטיהם כתיב 'כן' בסוף (ראשי תיבות כישוף נכרי), ובשאר מקומות כתוב בתחילה, ויעשו כן. כי כל מעשי החרטמים היה לחקות מעשה הנסים של הקדושה. וזה פעלו דרך אותיות 'כן', וכמו שמצינו שהכיור וכנו נעשו על ידי מראות הצובאות – הרי שה'כן' בבית המקדש היה בחי' מראה, שמראה לעולם מה שמראים לו, כן החרטמים היו עושים, מראים את הנס לאספקלריא הטמאה שהיה מראה החיקוי. וכאשר השתמשו במלאכים אז מעשיהם היה יותר גבוה מסוף מעשיהם, אבל כאשר לא היה להם להשתמש אלא בשדים, אז מיד פעלו לקחת החיקוי דרך ה'כן', ולהראותו עם השדים.

ובזה י"ל הפסוק כאן, ויעשו כן החרטמים וכו' ולא יכלו, שלכאורה הלשון קשה, מאחר שלא יכלו, מה זה שעשו כן, הלוא רק השתדלו ובקשו לעשות, ובסוף לא עשו. ולפמש"פ אתי שפיר, שהם פעלו 'כן' להוציא החיקוי, אבל לא יכלו להפעיל את השדים להקימו, משום שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. אכן עיין בפרש"י ז"ל להוציא את הכנים לבראותם (נ"א ולהוציאם) ממקום אחר, ולא יכול שאין השד שולט וכו' ע"כ. הרי שטעם שאין השד שולט וכו' שייך לפרש למה לא יכלו להביאם ממקום אחר, אבל עצם החיקוי לא יכלו, מכיון שנתקע פעולתם, כי הם היו משתמשים ב'כן' לעשות החיקוי, ונתפס באותיות כ"נ של הכנם, ולכן ניסו על כל פנים להביאם ממקום אחר, ובזה לא יכלו כי אין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה.

ולכן אמרו החרטמים אל פרעה (פסוק טו) אצבע אלקים הוא. כי אצבע הוא שמראים על דבר שזהו, זהו ולא חיקוי. ועוד יש לפרש אצבע ראשי תיבות, אין צור בלעדי ע' – ע' בקבלה מסמל שם הוי"ה בניקוד אלקים, שהם ז' נקודות כל אחד שוה י'.

ואחר כך במכת שחין, לא יכלו החרטמים אפילו לעמוד בפני פרעה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בבא קמא - דף יומי דף טז-יז - חשדו לצדיקים על אשת איש

 ב"ה

מסכת בבא קמא

בבא קמא טז:

כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי (ירמיה יח:כב) רבי אלעזר אמר שחשדוהו מזונה ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש.

גם במשה רבינו מצינו (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה כי. ש"ק ה' כסלו הילולה שלו, אשרינו שזכינו ללמוד מתורתו בו ביומו) שטעם אחד לשניהם, שמשה וירמיה היו מוכנים תמיד לנבואה ושניהם הוכיחו את ישראל בנבואתם ארבעים שנה. [ראה ילקוט שמעוני (דברים רמז תתקיט)], והוצרכו לפרוש מנשותיהם כדי להיות מוכנים לנבואה, ואמרו ליצני הדור שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם, ולכן חשדו אותם באשת איש – עד כאן ראיתי במפורש.

פירוש זה לא מפרש למה חשדום על אשת איש, הלוא יש כלל (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרי רע, ולפי טענתם שמשה וירמיהו היו צריכים להיות עם נשים, בודאי היו ממעטים באיסור ולא היו עוסקים באשת איש החמורה וגם אוסרה על בעלה. ואולי כל עוד שהאשה היתה מותרת, לא היה סיבה להם לפרוש מנשותיהם, שהיו צריכות לקבל את זה בעל כרחן.

לענין משה רבינו י"ל אשת איש הכוונה על אשתו. וזה אתי שפיר בפרט במשה רבינו שנקרא איש, והאיש משה, איש האלקים. וכן לשון המפורש, 'שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם', דהיינו שחשדו שחזרו לנשותיהם, ונשותיהם הרי הן אשת איש – והאיש זה עצמו.

אכן לענין ירמיהו בסוגיין אי אפשר לפרש כן, כי הגמרא אמרה: בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות (ירמיה יח:כג), אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, מאי למות? ע"כ. הרי מבואר שחשדוהו על אשת איש ממש.

ועל כל פנים מזה גופא מסייע לן בענין משה רבינו שלא חשדוהו על אשת איש ממש, כי לא מצינו שדנוהו למיתה, רק התלוננו. [ולפי פירוש הגר"א שחשדוהו למשה רבינו שאין נבואתו טהורה, לכאורה לפי טענתם יש חיוב מיתה מפני שמתנבא מה שלא שמע – דברים יח:כ ברש"י].

 

 

יז.

גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. ופרש"י ז"ל אלמא מעשה עדיף, ע"כ. ותוספות ד"ה והאמר מר, הקשו שמבואר במסכת קידושין (מ:) שנמנו וגמרו בזה שתלמוד גדול. ושם בקידושין תירצו התוספות (ד"ה תלמוד, בתירוץ השני) שלענין מי שעוד לא למד, בודאי תלמוד יותר גדול, אבל מי שכבר למד, ודאי המעשה יותר חשוב. [והפנים מאירות תירץ שהגמרא בקידושין מיירי כאשר המצוה אפשר על ידי אחרים].

עיין מה שכתבתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח חלק א, שיש בזה סוד של נעשה ונשמע, רז זה של המלאכי השרת שהכתירו את בני ישראל עם שני עדיים, והיו בגדר ובבחינת לא למדו, כי הרי עוד לא קבלו את התורה, ורק אז היו באים ללמוד, ועכ"ז אמרו נעשה ונשמע, הקדימו והחשיבו את המעשה יותר מהלימוד. ועל כל פנים מבואר בליקוטי מוהר"ן שבחינת 'נשמע' עוד יותר גבוה מהנעשה. ועכ"ז לכאורה מבואר החשיבות של העשיה שבו מתחילים. ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הפצה יותר חשובה מתלמוד תורה והשגות אמיתיות

 ב"ה

קטע מתוך ליקוטי מוהר"ן חלק ה' - מאומן - מעודכן

ו] בענין זה שיהא עיקר עבודתינו לפרסם שם השם עיין בספר חובת הלבבות, שער אהבת השם פרק ו' ז"ל וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית' ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא, וכו' ע"ש באריכות.

וראוי לציין להכתוב בהקדמה לשו"ת חתם סופר יו"ד, 'פיתוחי חותם' (וכמדומני שהראש ישיבה של א"א שליט"א קבל מהדבר אברהם לציית לו) שמאריך שם בזה, ומוכיח שאברהם אבינו עזב עבודתו הרוחני, כדי לקרב את העולם להשם יתברך, ותמצא העתק דבריו בסוף ספר זו [אכן רבינו הקדוש גילה בלקוטי מוהר”ן (תורה נג) שאדרבה, אברהם אבינו וכל הצדיקים היו מיגעין את עצמן ורודפים אחר בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך כדי להשלים דעתם, בבחינות (מכות י) ומתלמידי יותר מכללם ע”ש, (ובאמת תמוה מאד איך החתם סופר כתב על אברהם אבינו כזה, ונראה שדבריו הם בחינת מה שרבינו גילה בספר המדות, יש נאה דורש ואף על פי כן אינו מכוון אל האמת). ואם כן כל שכן וכל שכן זה העבודה המוטלת על הבני עלייה].

שוב מצאתי בכתבי האר"י, בליקוטי תורה סוף פרשת נח ממש כדברי החתם סופר, ולכן אביא עיקר דבריו ודברי האר"י.

ז"ל החתם סופר: מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקתו בה', נתפרדה החבילה חברת ארע היססודות, חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו. ולא מצינו באברהם אע"ה שנזדכך עפרוריותו כל כך – אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אאע"ה הי' עושה כאשר עשה חנוך, להתבודד עצמו מחברת בני אדם, התעלה גם הוא להיות ממלאכי א-ל, ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחרו תרבות אנשים חטאים וכו' עיין שם.

ז"ל הליקוטי תורה סוף פרשת נח: ויתהלך. דע, כי כשמת חנוך, היה יותר גבוה ממדרגת משה, כי הוא רבו של משה, והוא מלאך זגזגנא"ל. וגם כי הוא השיג חיה, ומשה נשמה, אך משיח ישיג יחידה. וראוי היה משה שיזכה למלאך, אך שגרם החטא, בעבור ערבונות ערב רב, שהיה רוצה לתקנם ולא תקנם. וחנוך לא היה רוצה לתקן דורו, כי קודם מתן תורה לא היו ערבים זה בזה. אך אליהו לא רצה בערבות, והיה מקנא, ורוצה להורגם, ונסתלק מערבות, ונכנס תחתיו אלישע, עכ"ל.

ומה שהערנו מאברהם אבינו עדיין קיים, כי אברהם אבינו היה לפני מתן תורה ולא היה ערבות, ועכ"ז מבואר בליקוטי מוהר"ן שהיה צריך לרדוף אחר הרחוקים לקרבם כדי להשלים דעתו. ושמא זה רק מבחינת דעת, ואולי מבחינת דעת אברהם אבינו עלה מעל למדרגת חנוך, והרי מדרגת חנוך מבחינת חיה הוא בחינת חכמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מי יתן ויהיו כולם נביאים

 ב"ה

פרשת בהעלותך

יא:כט ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם יקוה נביאים כי יתן י' את רוחו עליהם.

אתה בגמטריא רבנו נחמן, אתה בא"ת ב"ש – תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח. כי יתן ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אפילו שכולם יהיו נביאים, אבל לא יהיו בדרגת הנבואה של משה רבינו. ואילו אליהו הנביא, מבואר בחז"ל שכמה וכמה נביאים זכו בזכותו להיות נביאים ממש כמותו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אברהם אבינו ומשה רבינו

 ב"ה

אברהם ומשה (עיין ברית מנוחה, דרך האהבה, נקוד השמיני: שמזה המקום עליון נגזרה נשמתו של אברהם ונשמתו של משה, ונרכבו שני הנשמות הללו במקום אחד, ואמרו עוד, שהמלאך שמועא"ל ממנו קבלו אברהם ומשה וכו' עיין שם) בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן.

אברהם אבינו, ענוותנותו בבחי' מה שאמר ואנכי עפר ואפר, עפר אפר בגמטריא נון נון חית ע"ה. ואילו משה רבינו אמר (שמות טז:ז) ונחנו מה, אותיות נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דף יומי - נדרים דף לח - הערות לאור נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

לח.

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך וכו' והגמרא מסקת: אלא פילפולא בעלמא. וביאר המהרש"א כמו שב'פסל לך' קבל משה רק הפסולת שהוא הנשאר מהלוחות מבחוץ ולא את גוף הלוחות, כמו כן ב'כתב לך' מפרשים שקבל רק הפלפול, והיינו הבנת דבר מתוך דבר שהוא מבחוץ ולא גוף התורה, עיין שם.

לכאורה זה ענין של הסיבובים של צרת הבת המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ל:ג ושם באות ח' מדבר על בחי' פסולת עיין שם.

 

בעולם מספרים שהגר"א אמר שהשאגת אריה גדול ממנו בפלפול (יתכן שיש נוסחאות שונות בזה), ולכאורה אם כן זה מראה שהשאגת אריה היה יותר קרוב למשה רבינו.

 

וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, ע"כ. והרי אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין נד). (ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה ז' שעל ידי אמונה שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד והוא מחיה ומקים הכל תמיד והוא למעלה מהזמן אין כאן שכחה). וע"ע שיחות הר"ן כו.

 

לח:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' בית המקדש דכתיב (ירמיה יז:יב) כסא כבוד מרום מראשון (מקום מקדשנו), ע"כ. בפסוק כתוב רק מקום המקדש. ואיזה בית המקדש שלנו (מקדשנו – ולא של מעלה שעומד לעומתה כמו שכתוב מכון לשבתך), לכאורה מדובר על בית השלישי.

 

מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם (-נגד קרח) אנו מאירים עיין שם.

אף על פי שלכאורה בן עמרם הוא כינוי לגנאי, י"ל שדייקו לאמר כן, כי בזה נכלל אהרן עם משה, והרי כל עצמו של קרח התרעם על כך, כמו שפירש רש"י ריש פרשת קרח, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה וכו' מי ראוי ליטול את השניה וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השמחה שלא עשני גוי

 ב"ה

בשיחות שלאחר סיפורי מעשיות מסופר על צדיק שהרים ושמח את עצמו בשמחה זו שלא עשני גוי:

עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבנו ע"ה בעת שעלה לקבל הלוחות.

יש לדייק שרק לאותו שמחה שבעת העליה לקבל הלוחות, אבל לא להשמחה של קבלתם. ויש להבין את זה, כי בקבלת הלוחות נטהר לגמרי מזוהמת הנחש הקדמוני והיה מוכן לחיות לעולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

החטא של משה ואהרן בהכאת הסלע

 ב"ה

פרשת חקת

כ:יא וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.

משה את, עם הב' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח נחמ נחמן מאומן. וירם משה את ידו ויך את, עם הי"ז אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (היינו ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן), עם הג' פעמים.

הראשי תיבות של: רבים ותשת העדה ובעירם, בגמטריא נ נח נ נח ע"ה.

פרש"י ז"ל לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפין, לפי שלא צוה המקום להכותו, אלא (פסוק ח) ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו, שמא צריך להכותו כבראשונה, שנמאר (שמות יז:ו) והכית בצור), ונזדמן אותו סלע, והכהו, ע"כ.

ומעולם תמהתי איך שפתאום נזדמן אותו סלע. ונראה לפרש על פי מה שביאר רבינו (חיי מוהר"ן פג, ליקוטי מוהר"ן כ) שהחטא היה שהשתמשו בזכיות והמעשים טובים שלהם להמשיך בכח, והיו צריכים להשמתש בזכיות להכניע הרע שבעם הקהל, ולהמשיך על ידי רחמים ותחנונים. ובפסוק (כ:יב) כתוב, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לעיני דייקא.

והנה רש"י כז"ל (כ:י) זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה, ע"כ. ועל כל פנים עדיין נשאר בהם רשימה של רע. ועם כל זה היה נראה שמצד קדושת ישראל, שכולם היו שם ממש, היה ניתן להמשיך מים מאיזה סלע שיהיה. וזה הענין של לעיני בני ישראל, עיני לשון עין ומעין מים. ונראה שאכן בתחלה ניסו (שניהם משה ואהרן, כמש"כ רש"י דברו, לשון רבים) לדבר אל איזה סלע, וכיון שעוד לא הכניעו את הרע שבקהל לא הצליחו בזה, וזה מש"כ רש"י (כ:י) ז"ל המן הסלע הזה נוציא, לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם 'המרים' וכו' ע"כ. כי בתחילה באמת ניסו לדבר אל איזה סלע, וכאשר לא הצליחו, אז טעו לחשוב שבודאי הדבר תלוי בהם, בזכיות עצמם, ולכן באו להמשיך במטה בכח, ולכן נזדמן להם אותו סלע שהיה שייך להם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מקום הצדיקים האמיתיים בחינת ארץ ישראל

 ב"ה

פרשת בהעלותך

יא:יב הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו.

הריתי, עם הה' אותיות, בגמטריא נון נון חית. הריתי את כל, בגמטריא הפתק נ נח נחמ נחמן מאומן. ילדתיהו כי, עם הב' תיבות, בגמטריא רבי נחמן מאומן. ישא בגמטריא רב נ נח ע"ה. את ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. נשבעת בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה.

הראשי תיבות של: תאמר אלי שאהו בחיקך, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של : האנכי הריתי את כל העם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ילדתיהו כי תאמר, ושל: כתאמר אלי שאהו, בגמטריא נ נח נ נח. הסופי תיבות של: ישא האמן את הינק ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמנ חמן מאומן. הסופי תיבות של: האמן את הינק על האדמה אשר בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן.

צ"ע מש"כ על האדמה אשר נשבעת לאבתיו, והרי אדרבה משה רבינו היה נגזר מליכנס. ועיין תרגום יונתן – עד זמן ימטון לארעא דקיימתון לאבתהון. ויש שרצו לפרש על פי אדרת אליהו שמשה רבינו היה טוען ומבקש כאן שיצוה לישא את ישראל בארץ ישראל. ובספר זאב יטרף מפרש שאכילת בשר היה פגם בדרגה דמשה, ואינו שייך אלא כאשר יכנסו לארץ ישראל (ולפי זה התרגום יונתן מובן להיפוך מהעולם), ורק בהסתלקות דרגה דמשה שייך אכילת בשר. ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קט ז"ל ואמר כי (תהלים לז) צדיקים יירשו ארץ, הינו שהצדיקים אמתיים יורשים ארץ ישראל, שזוכין שמקום גניזתם (אומן – האמן) הוא קדוש בקדשת ארץ ישראל ממש, ע"כ. אכן כאן כתוב בפירוש על האדמה אשר נשבעת לאבתיו, משמע ארץ ישראל גופא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עניני פסח

 ב"ה

פסח

בגמטריא נחמן’ ועיין רש"י בפרשת בא עה"פ פסח הוא לה' (יב:יא) דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פשק"א לשון פסיעה, עכ"ל (שוב ראיתי גירסאות פסק"א). והנה דרך דילוג וקפיצה הוא בחי' שיר כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' כמש"כ מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ע"ש, פשק"א עם הי' מיני נגינה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

א. מצת, מ' שאכלו מ' יום, צ"ת ע"ה בגימטריא, נ נח נחמ נחמן מאומן. וגם ע' בפנים בסוף הקונטרס בענין אמירת נ נח בלבד. שמצ"ה בגימטריא כפו"ל וכו'.

 

ב. נחמן = פסח. מאומן ע"ה = חמץ, רמז לשבועות שמביאים שתי הלחם מחמץ (מאמן בלי ו' עם הד' אותיות = מצה).

נ'חמ'ן, מ"ח גימטריא יוב"ל, סוד השבעה שבועות שסופרים מפסח לשבועות כנ"ל (שנחמן גימ' פסח, ואומן בחי' שבועות), שהוא סוד ן' כידוע. וכן ביובל מצוה לתקוע בשופר, שהוא ענין השיר כשפ"ר.

נ'- לברוח לשער נ' כידוע בס' ליל פסח וכו'. וזה נח - בחי' תיבת נח, כמבואר כל זה בריש ספר אדיר במרום. וכן בסוכה יש נ, שהסכה הוא שבעה על שבעה ומשהו (ע' ברש"י מס' סוכה ואכמ"ל).

 

חמץ במשהו:

בפסח צריכים להזהר ממשה"ו חמץ, זאת אומרת ליזהר ממשה ו', דהיינו משה רבינו ועוד צדיקים, צריכים להיות מקושר רק להצדיק הדור בחי' משה רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן, ולהזהר מה'ו' - המוסיף, כי כל המוסיף גורע, כידוע בסוד היום עשתי עשר (שע"י שמוסיפים הע' הי"ב נעשה י"א, ע' בזה באריכות נפלא בספר הקדוש אדיר במרום להרמח"ל).

 

חמץ – מצה. ידוע, ששניהם יש אותיות מ"צ ואין ההבדל אלא ברגל הח'. וי"ל שאותיות מ"צ בגמטריא ק"ל הם בחי' שם א"ל, כי הק' חוזר לא'. ועיין בספר אדיר במרום (עמ' שמז-שמט, מכון רמח"ל) באריכות, שיש בדיקנא י"ג א"ל, ה' תיקונים הראשונים הם בסוד הה' א"ל של החסדים, ה' אותיות של אברהם, ואח"כ ח' אחרים, בסוד הרמ"ח היוצא מהם, והוא להתפשטות יאהדונה"י. והה' הם כנגד הוי"ה הראשונה בג' הויות וחד דכליל לון שעושים הי"ג, והיא סוד הנהגת אריך אפנין לבד בסוד החסד, והי"ה דכליל שהיא מזל ונקה. ובאמת א"ל עצמו דהיינו התיקון הראשון הוא בסוד ונקה, וד' האחרים בסוד הד' אותיות של הוי"ה הא', והם העומדים להימתק באור האורחין (סוף עמ' שמח – כולם תיקונים המניחים שפע החוטם והפה להגלות בסוד הארחין). ע"ש כל זה באריכות, ועכ"פ מבואר החילוק בין הה' והח'.

 

 

הגדה של פסח:

הגדה של פסח, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הד' כוללים של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

הגדה של פסח ע"ה בגמטריא תצו(ה), כי השם יתברך אמר למשה מי אשר חטא אמחנו מספרי, ואמרו חז"ל שעכ"פ נתקיים בפרשת תצוה שלא נזכר שם של משה, וכן בהגדה של פסח שמו של משה נזכר רק פעם אחת בדרך הפסוקים. ולפי זה הגדה של פסח ממש נקרא "ספרי" הספר של השם יתברך, ואכן ספרי בגמטריא המשה.

אכן עיקר הטעם שלא נזכר שמו של משה כבר פירשתי במקום אחר, כי הגדה של פסח מפי אליהו הנביא, שהוא הפה של משה רבינו כמובא בספרי קודש, ולכן כיון שמשה רבינו הוא הוא המדבר, לא היה חוזר על שמו, וזה פשוט וברור, וממש היפוך מהטועים והמבולבלים. כי כל הגאולה של ליל פסח היה להגיע אל משה שהתחיל להוציא אותם ממצרים. ולכן בכל דור ודור כאשר אנו נזכרים ונעשים פעולות גאולתינו ופדות נפשינו, אנו קוראים בקולו של משה רבינו ומתקרבים ומתקשרים ומתבטלים אליו.

הראשי תיבות של: הגדה של פסח, השף - אחד מהשמות של השם יתברך שלא כולם מכירים, פה השף הגדול יתברך שמו מבשל ענינים, וכמו ששיבח יתרו (שמות יח:יא) עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו (סוטה יא, הובא ברש"י עה"פ).... להפוך לכל העמים שפ"ה ברורה לקרוא כולם בשם ה'.

 

כאן הבן שואל. כ"אן הבן" בגמטריא נ נח, היינו שואלים כננח.

 

בהגדה של פסח שרים דיינו על כל מיני טובות שהשם יתברך עשה לנו, עוד ועוד, שאילו עשה חסד זה ולא זה דיינו. ואז אומרים, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום - כפולה מכופלת זה מרובע, הרי אחד, כמה, כפול, וכמה טובה, משולש, כפולה ומכופלת - מרובע, למקום - מקומו של עולם, עלינו - מול רבינו הקדוש שמקומו מאומן. הרי: נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

פסח – שבועות – עיין מש"כ בערך להביא את ציון רבינו לירושלים.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

הפלגש ורבי עקיבא - פרשת תזריע

 ב"ה

תזריע. אותיות רע תזי. רע, הוא ענין או"ר נוג"ה כמבואר באריכות בספר אדיר במרום (עמ' שיח, מכון רמח"ל), ועיין שם (עמ' שכג) ז"ל סוד קליפת נוגה הנתקנת על ידי גלות ישראל. וסוד הדבר, הנה אמרו גם כן: ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט:י – ראשי תיבות גולה, לקמ"ת תורה עו) – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום (מגילה ו.), ע"ש כדה"ק שהם בחי' הפלגש. הפלגש בגמטריא תז"י ע"ה. והנה ידוע שמשה רבינו בגמטריא תרי"ג, והרי גם ר' משה חיים, בגמטריא תרי"ג, ורוב ימיו היה בחו"ל, בחי' פלג"ש (בגמטריא משה חיים. והוא בגמטריא בית ע"ה). וזה: ונשאר גם הוא ע"ה בגמטריא ר' משה חיים, שמרמז על היחוד עם הפלגש כנ"ל. וכל זה מרומז בתזריע כנ"ל ר"ע תז"י, כי הרמח"ל קבור ליד רבי עקיבא, הרי ר"ע שהיה רוב ימיו בארץ ישראל, תז"י בגמטריא משה חיים, עם עוד ד' אלפין, שהתלמידי חכמים אמיתים מתקנים, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הזכות לבקש גדולות מהשם יתברך

 ב"ה

מגילת אסתר

ז:ד כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך.

הצר בגמטריא ברסלב ע"ה.

נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק, עם הט"ז תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן, נ נח נחמ נחמן מאומן (-היינו ט' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן)!

מצאנו כמה פעמים שגדולי ישראל לקו על שניסו לזכות להנות מזיו השכינה, עיין למשל ברש"י עה"פ (שמות כד:יא) ואל אצילי בני ישראל, הם נדב ואביהו והזקנים. לא שלח ידו, מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלקים, היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתייה, כך מדרש תנחומה (בהעלותך טו), ע"כ. ומבואר מיניה וביה שמי שבא לראות בזיו השכינה כדי להמלט מעלמא דשקרא ובפרט כדי להימלט מעוצם יצר הרע, זה זכותו.

ועיין במסכת ברכות (ז.) ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ) תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א"ל הקב"ה למשה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה, ע"ש. כאשר רצה הש"י זאת היה בעוצם שעבוד מצרים, ומשה רבינו היה גולה לארץ מרחק וכו', ואז היה רצון ליתן לו אפילו לראות, להתאחז בדבקות הראיה, אבל אחר כך כאשר כבר יצאו ממצרים, והשם יתברך הראה כבר למשה כי מצא חן בעיניו, שוב לא תוכל לראות את פניץ

וזה הטענה פה של אסתר, שאילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, סך הכל אנחנו בעולם עבדים לבורא עולם, ואין לנו שום זכות לבקש ממנו גדולות, כל עוד שאין הצר שוה בנזק המלך, ויכולים להסתדר. אבל כיון שנמכרנו להשמיד להרוג ולאבד, בידי כחות הטומאה והרשע, כבר יש לנו לבקש הכל מהשם יתברך. תנתן לי נפשי (ז:ג), נפש זה לשון נפיש, יתרון, תוספת מעבר, וכל זה רק, בשאלתי, מתוך צעקה מהשאול תחתית. ועמי, הע' מתחלף לא', והוא מלשון גחלים אוממות, בבקשתי – מלשון קש ותבן. בהיותי נשרף כקש, אין ברירה אלא לבקש, על המלך תנתן לי, מה שהוא אפילו 'על המלך'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הגדה של פסח - לפי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

הגדה של פסח:

הגדה של פסח, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הד' כוללים של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

הגדה של פסח ע"ה בגמטריא תצו(ה), כי השם יתברך אמר למשה מי אשר חטא אמחנו מספרי, ואמרו חז"ל שעכ"פ נתקיים בפרשת תצוה שלא נזכר שם של משה, וכן בהגדה של פסח שמו של משה נזכר רק פעם אחת בדרך הפסוקים. ולפי זה הגדה של פסח ממש נקרא "ספרי" הספר של השם יתברך.

אכן עיקר הטעם שלא נזכר שמו של משה כבר פירשתי במקום אחר, כי הגדה של פסח מפי אליהו הנביא, שהוא הפה של משה רבינו כמובא בספרי קודש, ולכן כיון שמשה רבינו הוא הוא המדבר, לא היה חוזר על שמו, וזה פשוט וברור, וממש היפוך מהטועים והמבולבלים. כי כל הגאולה של ליל פסח היה להגיע אל משה שהתחיל להוציא אותם ממצרים. ולכן בכל דור ודור כאשר אנו נזכרים ונעשים פעולות גאולתינו ופדות נפשינו, אנו קוראים בקולו של משה רבינו ומתקרבים ומתקשרים ומתבטלים אליו.

הראשי תיבות של: הגדה של פסח, השף - אחד מהשמות של השם יתברך שלא כולם מכירים, פה השף הגדול יתברך שמו מבשל ענינים, וכמו ששיבח יתרו (שמות יח:יא) עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו (סוטה יא, הובא ברש"י עה"פ).... להפוך לכל העמים שפ"ה ברורה לקרוא כולם בשם ה'.

נ נח נחמ נחמן מאומן