איך זכר נהפך להיות נקבה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה עג

וידוע הוא, כי מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא. רוצה לומר לגבה. ונמצא כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, ע"כ.

צ"ע הרי בכל זווג הזכר מתאווה ומקבל תענוג מהנקבה, ולא נהפך להיות נקבה על ידי זה. ועיין תורה לא אות יד ז"ל כי על ידי הכסופין נעשה זווג, כי על ידי מה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו ומזה נתהוה גם כן נפש. והנפשות מזדוגין, ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פה: - ואין לפנינו את הלשון הזה) תאבותיה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותיה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף, הוא בחינות תאבותיה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא. ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותיה דדכר, ועבד נפש דכר. ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם, עיין שם.

ומבואר לכאורה שהתאווה לנקבה עושה נפש נקבה – אכן התאווה של הנקבה להזכר עושה נפש זכר. ואילו כאן רבינו מדבר על קבלת התענוג, והמקבל הוא ממש בחינת נקבה. ואולי י"ל שלעולם אין כוונת רבינו שהשם יתברך נעשה בחינת נקבה, אלא כענין תורה לא, שמחמת הכיסופים והתענוג מתפילת הצדיקים נעשה בחי' נפש נקבה, וזה הנפש נקבה היא גופא בחי' התורה, וכעין מה שכתב העמק המלך, שאותיות התורה נוצרו על ידי השמחה שהיה להשם יתברך כאשר צפה ועלה על דעתו כביכול המעשים טובים של הצדיקים לעתיד, עיין שם. ולפי זה אתי שפיר שדייקא זוכים להתגלות סתרי תורה.

ומיושב גם הקושיא דלקמן, שבשלמא הקב"ה באשר הוא מקבל נעשה בחי' נקבה, אבל איך יחשבו הצדיקים לבחי' זכר בתפלתם שכולו בחי' נקבה. דאין הכי נמי, לעולם הקב"ה הזכר המשפיע, רק שמוציא בחי' נפש נקבה, ולעומתו הצדיקים מוציאים נפש זכר כמבואר לכאורה בתורה לא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה סז - הכבוד הוא שורש הנשמה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה סז

כי הכבוד הוא אם כל חי, והוא שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת, היא מסתלקת אל הכבוד שהוא שורשה, בבחי' כבוד ה' יאספך וכו' ע"ש. וצריך לראות שיהיה פנים אל הכבוד וכו'.

וי"ל שלכן אחר שמונה עשרה כאשר אנו מתוודים מוסרים את עצמינו למיתה, אומרים הי"ג מידות של רחמים, בחי' הפנים של הכבוד (ועיין בכוונות שהוא בחי' זווג ישראל ולאה למעלה מן החזה).

 

אות ח – ולפעמים יש עייפות אל הנפש, על ידי שנתרחקה מאמה, דהיינו הכבוד כנ"ל וכו' היינו כשמתפללין בלא לב וכו' וכו' וכו' שגרם הסתלקות החכמה מן הזקנים וכו' ע"ש.

יש להתבונן ההבדל בין התרחקות הזה, שגורם הסתלקות החכמה מן הזקנים, לבין מה שנתבאר בריש התורה, שעל ידי תאוות אכילה אין פנים להכבוד, ואז הכבוד נופל לידי העזי פנים של הדור, וכאשר מחזירים הכבוד, היא חוזרת להמביני מדע.

ויש לעיין האם כאשר יש הסתלקות החכמה מן הזקנים, האם הכבוד יורד להעזי פנים. וכן לאידך גיסא, כאשר הכבוד נופל לידי העזי פנים, האם זה גם גורם להסתלקות החכמה מן הזקנים. או שזה דוקא ריחוק הנפש מן הכבוד שגורם להסתלקות החכמה, ואכן הכבוד שלם ולא יפול להעזי פנים, רק כאשר הכבוד אינו שלם, כי אין לו פנים, אזי תיפול להעזי פנים, ועכ"ז יתכן שיהיה הנפש עדיין קרוב להכבוד, ולא תגרום הסתלקות החכמה מן הזקנים.

 

אות ח – וזה החילוק שבין הלומד מן הספר לשומע מפי צדיקי אמת, כי כשלומד מן הספר, אינו יודע השיעור שצריך ללמוד להחיות נפשו, אבל כששומע מפי הצדיק, אזי משפיע לו בחי' מים קרים לפי הראוי לו, לפי מדרגתו, על ידי בחי' הרעמים כנ"ל, ע"ש.

מעיקרא דיבר על זקן ששכח תלמודו, ועכשיו מדבר על צדיק אמת, ומעיקרא דיבר על מה שהכבוד שעושים להזקן נעשה כאש בתוך הענן שמביא רעמים, ועכשיו כותב שהצדיק עושה כן לכולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

האדם הוא כמטבע כי שורש הנפש הוא בעשירות

 ב"ה

פרשת בראשית

א:כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹקִ֤ים | אֶת-הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹקִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם.

את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח. ויברא אלקים את, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא נון חית מם נון. ויברא אלקים את האדם, עם הד' תיבות, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. אתו בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. ונקבה ברא אתם, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה.

הסופי תיבות של: ויברא אלקים את האדם בצלמו, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: אלקים את האדם בצלמו, ושל: את האדם בצלמו בצלם, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר, ושל: בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא, ושל: אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם, עם הכולל, בגמטריא ברסלב.

פרש"י ז"ל ויברא אלקים את האדם בצלמו, בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (קלט:ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם, כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוניי"ו, וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם (איוב לח:יד), עכ"ל.

המשל הזה שהאדם כמו מטבע, אינו משל בעלמא, כי רבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה נט ששורש הנפש הוא בעשירות, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לידת נ נח נחמ נחמן מאומן - Make babies with G-d

 ב"ה

נ נח נחמ נחמן – בחי' העובר יוצא מרחם אמו לאור עולם, ומיד מאומן על ידי אמו. ולכן נ, נח, נחמ, כולם לשון של דינים, נ' בחי' נפל ונפילה, נח, פירושו מיתה בארמית, ולא מחזקינן וולד קיימא עד לאחר ל' יום, נחמ, בחי' צ"ח קללות, ורק אחר שיוצא הוולד, יש נחמן ומיד מאומן. וזה בחי' יציאת האורות מפה של א"ק, שחזרו ונכנסו וחזרו ויצאו, עד שעשו נ' נפש, נח' רוח', נחמ' נשמ'ה, נחמן' – חיה, מאומן – יחידה.

ידוע שעיקר תולדותיהם של צדיקים זה מעשיהם הטובים, ומה שהם פרים ורבים בתורה. והרמח"ל כבר ביאר שזה כמו מה שכתוב בתורה (בראשית ב:כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד, ופרש"י ז"ל הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד, עכ"ל. וכן לענין דבקות בהשם יתברך, מהדבקות נולד המציאות שבאותו הוולד האדם אחד עם השם יתברך. והנה זה הוולד, נ נח נחמ נחמן מאומן. ולכן בשר אחד בגמטריא שירה.

וענין ועבודה זו הבאתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח בחלק ראשון - חלק נ – על התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הסימנים על השמונה מיני טריפות שמתנגדים על נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

טריפות. בשולחן ערוך יורה דעה ריש סימן כט כז"ל שמונה מיני טריפות וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש, ע"ש.

והנה חנ"ק מפריד בין ד"ן (-שהוא התיקון של המט"ה ששולטת על הנחש, כמבואר בספר אדיר במרום) לבנין נפ"ש. כי דן-נפש, עם הה' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וחנ"ק הוא בחי' המתנגד שמפריד אלוף, וכמו שפרשנו בליקוטי מוהר"ן תורה רכא, שהמתנגד עומד ומפריד בין, הוי"ה לתמיד, שביחד עם אותיותיהם ותיבותיהם והכולל הם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מרבה נכסים מרבה פיזור נפש ר"ל

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן אות

רמז. אמר: כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר. כי כשאחד יש לו מעט מעות הוא יכול להחזיק המעות אצלו סמוך לבשרו. אבל כשיש לו הרבה מעות, המעות שלו מנח בתבה. נמצא שהכבוד שהוא העשירות רחוק ממנו ביותר. וכן כשיש לו עוד יותר עשירות אזי מעותיו וסחורותיו מנחים בחנות וכיוצא ורחוק ממנו עוד יותר. וכשיש לו עוד יותר ויותר עשירות אזי הונו ועשירות שלו מנח במקומות ועירים אחרים רחוק עוד יותר ויותר ממנו וכו' ע"ש.

והנה כבוד ועשירות מבואר בכמה מקומות הם בחי' הנפש (עיין ליקוטי מוהר"ן נט), ועיין בפירוש הרע"ב על המשנה במסכת אבות ב:ז מרבה נכסים מרבה דאגה ז"ל וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

"אני" עצמיות האדם, מי זה

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן תורה כב: עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, ע"ש, וצריך עיון מנוסח הברכה אלקי נשמה שנתתה בי, שמשמע שהנשמה היא תוספת על עצמיות האדם.

ונראה ליישב על פי המבואר בכתבי האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגם עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש. ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.

ובלקוטי נ נח הארכנו שעיקר שעיקר ה"אני" זה רק על ידי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן - כמו שסבא אמר בכמה מיני לשונות אני נ נח נחמ נחמן מאומן, אני ראשי תיבות נ נח נחמ נחמן מאומן וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיר השירים הוא רפואה לכל הגוף

ב"ה 

רבינו הקדוש גילה בספר שיחות הר"ן:

אות - רמג

צוה לאחד שהיה אצלו חולה בתוך ביתו שיקום קדם אור היום ויאמר שיר השירים כולו. ואמר: שכל הרפואות שבעולם כולם כלולים בשיר השירים, וכן היה שתכף היה שנוי להחולה וחזר לאיתנו: 

והנה יש להבין קצת את הכיוון על פי פירוש מיוחדת של המלבי"ם - שירי הנפש - על שיר השירים, שמלך שלמה הוא היצר הרע, ובנות ציון וכן נשיו ופלגשיו, כולם רומזים על תכונות הגוף כוחותיה ופעולותיה. (ואילו האשה היפה היא הנשמה, שמשתוקקת לדודה - אביה שבשמים) עיין שם. ולפי זה כבר מובן שכל שיר השירים מדבר על כל החלקים והכוחות ורצונות ותכונות וכדומה של הגוף, ועל כן כבר שפיר מובן איך קריאתה שייך לרפואת הגוף.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

הגוף קודם לנפש! נ נח

ב"ה

ספר המדות, תשובה אות פד: תקון הגוף קדם תקון הנפש, ע"כ. ע' בקיצור הכוונות של הרמח"ל סדר ערב יום הכפורים ז"ל ועל כן צריך להרבות באכילה ושתיה בערב יוה"כ – ליקח גם החיצוניות הראוי ליוה"כ. ונחשב כאלו התענה תשיעי ועשירי, כי אי אפשר להתענות ולקבל סוד האכילה הפנימית אם לא קבלנו בתחלה כל החיצוניות וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמח נפש עבדך עם נ נח!

ב"ה

שמח נפש עבדך כי אליך אדנ"י נפשי (אשא), תהלים (פו:ד ואומרים אותה בשחרית לפני השיר של יום), הראשי תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכבר ידוע ש"נפש" הוא ראשי תיבות נחמן (בן) פייגא - שמחה.

עבדך...

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה לא - אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה לא

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי.

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן