תאוות עולם הזה - דף יומי מסכת נדרים דף מט-נ על פי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

 נדרים

מט:-נ.

זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה לא אית ליה כסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא (-הרים המחצלת) ואמר לי לשלוחא חזי מאי איכא (-זהובים) מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא, ע"כ.

וקשה דלעיל כתב שהיה לובש הגלימא שעשתה אשתו (והמפרשים כתבו טעמים למה לא לבש אותו גלימא ללכת לבי תעניתא, ושמא אשתו היתה לובשה אז, או שמא שעוד לא עשתה הגלימא).

ולכאורה מבואר שהיה דואג רק ממה שבא לו מעבר למזלו. ועיין בשיחות הר"ן נא – באמת אין נמצא שום תאוה כלל, כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים להוליד, וכל זה האדם מוכרח, ואם כן אין שום תאוה כלל רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה, עיין שם, ויתכן שכיון שלא היה לו מעצמו ממזלו את הגלימא, לא ראה שזה מוכרח לו. וכן עיין בשיחות הר"ן קצג – עקר תאות ממון, מי שאין לו כלי לקבל. כמו לענין תאות אכילה, כי בודאי מי שיכול לאכל וכו', ועקר התאוה ביותר מהשעור, כמו כן לענין ממון, עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אין צריכים הפקרות

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

נא. גם הפקרות אין צריכים, אף על פי שבאמת אצלי אינו נקרא הפקרות כלל, אדרבא להפך, כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך זהו מופקר באמת, אך אף על פי כן אפלו מה שנקרא אצל העולם הפקרות דהינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבדת ה', שזה אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים, כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות, ע"כ.

עיין ספר המידות ערך למוד מה. כשעושה אדם את עצמו הפקר ללמד תורה לכל, התורה נתנה לו במתנה, ע"כ.

וי"ל שאין זה הפקרות לגמרי אלא לענין דבר אחד מסויים. אי נמי יש דברים מסויימים שאכן צריכים הפקרות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תמימות ופשיטות ולעבוד השם בכל היכולת גם בלימוד

 ב"ה

ספרי חיי מוהר"ן 

שכ. אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה, בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם (כמבאר בליקוטי מוהר"ן תורה קכג), מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר, ע"כ.

יש פה כמה נקודות שמבוארים יותר במקומות אחרים, ענין (שיחות הר"ן נא) גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות, גם בתמימות אסור להיות שוטה וכו' ע"ש.

ענין – (שיחות הר"ן סז) כי המשגע אם היה שומע וצית לדבר אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משגע כלל.

מי שיכול ללמוד, עיין שיחות הר"ן עו, שיכולים להיות איש כשר בלי כל הלימוד, אכן לכאורה בדיעבד גדול, ובמקום אחר כתב שלהיות בעל השגה צריך להיות למדן.

עיין בספר משלי (כו:ט-י) חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים (פרש"י כחוח שהוא נדבק ביד שכור, כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל, להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב. וזהו המשל:). רב מחולל כל (פרש"י הקב"ה ברא את הכל, וזן את הכל ככסיל כחכם, אין אנו צריכין לשום חכמה) ושכר כסיל ושכר עוברים (פרש"י לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלים בקיאים, ולא ישכור אלא העוסקים במלאכות, אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה).

והנה בזה הם צודקים, שמוכח שלא צריכים לשום חכמה, וכמבואר הרבה בדברי רבינו ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא מד ותנינא יט, אכן אין זה להקל כמו הכסיל, אלא לחייב את כל אחד לעבוד את השם בכל היכולת שיש לו. ובתורה סב:ב כז"ל כי האמת מה שהגביל הש"י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו וכו' ע"ש. ועיין בתורה ס:ד ז"ל כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו, נמצא שיראתו על ידי השכל, ע"כ צריך שתהי' היראה מליאה בכל הג' מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה' ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתהי' נמשכת בכל חלקי הלימוד וכו' ע"ש. ובמק"א כתבתי על זה בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה

 ב"ה

אמונה מא. לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה, ע"כ. ע' סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מהשבעה קבצנים, במעשה של הקבצן הראשון, העור, והמבואר שם. ולכאורה שם היה ממש להיפוך כמבואר לקמן. רק הצד השוה שעיקר המעלה הוא להיות צעיר ויניק יותר.

במראה מקומות השלם כתב: ברכות נז: והיה אחרי כן וגו' (אשפוך את רוחי על כל בשר) ונבאו בניכם ובנתיכם וזקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו (יואל ג:א). וידוע מאמר רז"ל חלום הוא רק אחד מששים בנבואה (ברכות נז:). ודוק היטב לשון הכתוב, שחשב ג' בחינות: נבואה, חלום, וחזיון, ועיין בזוהר, בכמה מקומות בענין זה וכו' וכו' (-שחזיון הוא דרגה פחותה מנבואה, ועכ"פ למעלה מחלום), ממילא מבוארין דבריו ז"ל, שכל הזעיר בשנים יהיה במעלה יתרה. והכונה, נראה לי כפשוטו, ע"ד שאמרו רז"ל אינו דומה הלומד ילד להלומד זקן, הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה  על ניר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק (אבות ד:כ), וכן ידוע הנהגת רבינו ז"ל בעצמו (חיי מוהר"ן תקמ"ג בסופו – וע"ש שהביא מספר המידות, תשובה ב:ד שהנערים בקל להשיב אותם להשם יתברך מן הזקנים) שעיקר עסקו היה עם בני הנעורים.                           (ועיין תשובה עג וז"ל שם: העבדות שאדם עובד את ד' בבחרותו כל יום ערכו יקר משנים רבות של עבודה לעת זקנותו. [ה"ע ועיין שיחות הר"ן נא. גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, ע"כ. ועמש"כ שם]) כמו כן לעתיד, מי שיהיה בזמן שיגיעו לימות המשיח, בזמן ימי הנעורים, עדיין בודאי יהיה יכול לזכות למעלה וידיעה והשגה יתרה ממה שיזכו אותן שיהיו אז כבר בימי הזקנה, ע"כ.

ולפי זה הרי גם הבנות יהיו במעלה יתירה מהזקנים.

ויש לדייק מה שכתב רבינו, הזעיר מחברו בשנים, ולא כתב סתם הצעיר, הרי הדגיש שאינו מדבר על סתם צעירות וזקנות, שאלו יכולים לפרש כמו שהיה מפרש ר' שלמה קרלבך, שהוא ענין פתיחת המוח והזמנה לדברים חדשים, והיו יכולים לפרשו ככל הביאור הנ"ל של הלומד זקן למה הוא דומה, ומה שרבינו היה עוסק עם בני הנעורים, אלא רבינו דייק שזה תלוי בדוקא על שנות החיים ממש. ובסיפור של הקבצן העוור משמע שמעלתם – שכל מי שהיה יניק יותר היה זקן יותר – היינו זקן בשנים יותר (- כי אי אפשר לפרש שהוא ענין פתיחת המוח וכדומה כנ"ל, כי זה ענין מה שהוא היה באמת יניק יותר, וע"כ זקן יותר קאי על שנים ממש). אלא ששם הוא ממש הפוך, לפי הזקנה בשנים היו יותר במעלה.

וע"ע לקמן בערך דעת ב:ט ז"ל חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל, ועיין מה שדנתי בזה בס"ד בשיחות הר"ן אות עו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התחדשות

 ב"ה

ספר שיחות הרן

נא. גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, ע"כ.

עי' בשיח שרפי קודש (ב-תקה – וגם אצל בעלי המוסר קיים כלל כזה): כשאדם הוא חסיד בצעירותו, אזי יש תקוה שבזקנותו יתנהג כבעל הבית פשוט, אולם כשהאדם בצעירותו נוהג כבעל הבית, אזי בזקנותו הוא כלום, ע"כ.

ורואים בזה היאוש של המחבר, שאפילו מי שיודע מרבינו לא יזכה לחדש עצמו.

ועיין בזוהר חדש (ח"א יג) אל הנער הזה התפללתי (שמואל א:א:כז) הוה ליה למימר, אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה, יהי רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשו שהוא נער. וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, דכתיב (שמואל א:ב:יט) ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, וכי תעלה על דעתך כך, אלא צדקתו וזכותו היה גדל עמו תמיד כתפלת אמו, ע"כ. ומסופו משמע שענין להיות בזקנותו כמו בנערותו, הוא בעצמו ענין להיות תמיד מתחדש ועולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן