תיקון למי שראה קרי ביום כיפור

ב"ה

ראיתי הובא מהספר בנטעי גבריאל (יום כפור) בענין מי שראה  קרי ביום כיפור ז"ל: ב) בספר זכרון למשה הביא שהעיד הכתב סופר בשם אביו שילמוד כל ימי חייו מידי יום ביומו מסכת ראש השנה   * א"ה ריחמ"א, וצ"ע מה הטעם שלימוד מסכת ר"ה דווקא היא תיקון לענין זה, דלכאורה היה התיקון צריך להיות לימוד מסכת יומא. ואשמח אם מי שהוא יודע טעם לזה.  ע"כ.

ועכ"פ רואים מזה הקשר, כי רבינו כל ענינו יום כיפור והוא שידע וגילה מהסוד של התיקון הכללי לתקן עון וטיפי הקרי. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

בעל עברה שמח

 ב"ה

ליקוטי נ נח, חלק ה', סוף הלכות עשית עברה 

ז. אחר עשיית עבירה ר"ל, יש סכנות של עבירה גוררת עבירה, ושל טמטום הלב (יומא לט.), ועוד הרבה סכנות, ואכן יש עבודה שלמה בעבודת השם. ע' בחיי מוהר"ן (אות תנג) ז"ל (י) אמר, כמו שאתם רואים אותי רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה "האט וויא איר זעהט מיך איך זאל חס ושלום עובר זיין דיא גרעסטע עברה, וואלט דאס מיך גאר ניט אראפ גיווארפן, איך וואלט נאך דעם גיווען אזוי איין ערליכער יוד וויא פריר, דער נאך וואלט איך תשובה גיטאן": שלמ. [וע"ע בשער הגלגולים (הקדמה לח) לא לתמוה אם רואים אדם גדול עושה עובר עבירה חמורה, כי זה מחמת הקליפות העושקות נשמתו וכו' ע"ש].

ובספר אוצר נחמני (אות רב) הביא מרבי שלמה יהודה אפרים הופמן הי"ד שרבינו[1] אוהב "א פרייליכער בעל עברה" (בעל עברה שמחה) והסביר על פי דברי מוהרנ"ת (הלכות בכור בהמה טהורה ו:כט) שהבעל דבר אינו מתכון כל כך לעברה, כמו לעצבות והמרה שחורה שאחריה, שאז הוא מכשילו ביותר ומפיל אותו לגמרי כדי שלא יעשה תשובה על העברה מחמת יאושו, ועל כן צריך להתחזק בשמחה אפלו אחר העברה כדי שיוכל לעשות תשובה שלמה מתוך ישוב הדעת. להיות שמח על זה שהוא יכול לשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך אף על פי שעבר מה שעבר רחמנא לצלן. ע"כ.

[וחבר אחד ציין לראשית סיפור השבעה קבצנים, סיפורי מעשיות משנים קדמוניות יג, ז"ל וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו, היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה, גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד, ע"כ.

ודוק בזה בנוסחאות שהבאתי למעלה ובהערות, אם זה: רבינו אוהב, או השם יתברך אוהב.

 

וע"ע בלקוטי הלכות ברכת הריח ד:ב – לפעמים האדם עושה עבירה ועל ידי זה נופל כל כך למרירות שמביא אותו לעשות תשובה (וע"ע בנושא זה בשער הגלגולים, הקדמה כז ד"ה וכבר הודעתיך).

 

וראוי לציין פה גם מה שמצאתי בספר החזיונות של ר' חיים ויטאל (המכונה גם כן שבחי ר' חיים ויטאל) מה שכתב ז"ל ליל שבת כ"ז לניסן משנת השל"ז ראיתי קרי בחלו' ואיקץ ואצטע'' מאוד על המראה וחזרתי לישן וארא למורי ז"ל ויאמר לי הנה עדיין לא הגיע הזמן וכו' ע"ש, הרי אפילו אחר שהוא ראה קרי, מיד אח"כ זכה לראות את מורו האריז"ל בחלום שדיבר עמו והדריך אותו (ועוד יש לציין למה שאיתא במס' שבת (קמ:) ופסקיה ברי"ף שם, שרב חסדא אומר שבר בי רב לא יתן בגדיו לפונדקית לכבס, כי שמא תימצא בו קרי, וכמדומני שראיתי מובא על זה שהרי לתלמידי חכמים יותר שכיח שיראו קרי וכו').

 

וצריכים לדעת ולהאמין שהשי"ת ידיעתו אינו לוקח ממנו הבחירה, והוא יודע מראש את העבירות שנעשה, וכך היה רצונו, ודבר זה האריכו בו המפרשים.

---

[1] שוב ראיתי בספר לראות באבי הנחל, פרק שמחה ורקודים אות ז ז"ל ר' ישראל קרדונר אמר, שהשם יתברך אוהב בעל עבר שמח (הינו, שלמרות הנפילות והפגמים שלו, מתחזק להיות תמיד במחה ולא מתיאש), עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קשיו נגד קרי

 ב"ה

קשיו. התרגום של קרי הוא קשיו (עיין למשל בפרשת בחקתי עה"פ ואם תלכו עמי קרי – ואם תהכו קדמי בקשיו), ושמעתי בשם מש"ש שלקח מזה שטוב לאכול קשיו. אכן העיקר לכוון שקשיו בגמטריא רבינו נחמן. וכן צורת הקשיו כצורת השופר, בבחינת מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, וכידוע שכל ענין של רבינו הוא ראש השנה. והיא לבנה.

אחר שספרתי את זה לאחד, הוא התחיל לכנות אותי רבי קשיו. והרי רבי קשיו, עם הב' תיבות בגמטריא נון נון חית. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יד - כמה הערות

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה יד

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

וצ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ט לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו – כבר כתבתי במקום אחר שכבר גילה הרמח"ל שגם זה אינו בכלל תכלית המכוון, כי האדם צריך לעבוד את השם יתברך נקי משום תועלת עצמי, רק בעד השכינה (וממילא יקח מזה הרבה שפע לעצמו), ואולי המתפלל בכי האי גוונא גם ינצל מגניבות של המזל.

שוב מצאתי מה שכתבתי:

מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרם, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

במסכת ברכות, במשנה ראש פרק ה' (ל:), אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן!