א.
תפילה הוא לא-ל חיי (תהילים מב:ט), הוא אלקינו בורא הכל יש מאין. והמציאות של אדם המתפלל, וכן
צריך לציר בדעתו, שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד (ליקוטי מוהר"ן תנינא קג), וצריך
האדם לזהר בשעת תפלתו ועבודתו, שעל כל פנים אז לא יהיה בכלל נצרך לבריות, רק ישים
שברו ובטחונו על ה' אלקיו באמת, ולא יחשב בשעת התפלה בשום בן אדם ושום בריה כלל
(לשון תורה סו). וצריך לדבר בתורה או בתפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס, וזה פרוש
הפסוק 'והיו לבשר אחד', שיהא הגוף אחד עם הדבור, עד שיהא כאפס (לשון תורה עה). ותכלית
התפילה היא שהמתפלל יבטל אפילו את עצמו, עד שלא יהיה שם רק השם יתברך לבד (שם,
ליקוטי מוהר"ן נה), ואפילו אם אינו זוכה להתבטל לגמרי להשם יתברך, על כל פנים
(ספר המידות, תפלה עו): 'צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא, ומחמת הדבקות יצאו
הדבורים מעצמן מפיו', בחינת (תהלים נא) 'אדנ-י שפתי תפתח', שבפתיחת פיו הוא בחינת
אדנ-י, בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו' (לשון תורה עז. והתפלה בחי' עדן, עין לא
ראתה – תורה ח), 'אדנ-י שפתי תפתח' זה בחינת תפלה וכו' כי הקב"ה מתאוה לתפלתן
של צדיקים (חולין ס:) ומשגר תפלה סדורה בפיו כדי שיהנה בתפלתו (לשון תורה י).
ואותיות התפלה היא השכינה כמו שכתוב אדנ-י שפתי תפתח, שהדבור הוא שם אדנ-י (לשון
תורה מב).
ב. וכל אחד מישראל יכול לבוא למדרגה זו למשל בתפלתו (לשון תורה צז),
אלא שיש לו מניעות מחמת פגם הברית, ומחמת הגאוה ומחשבות זרות. ועל כן רבינו הזהיר
לאנשיו שיאמרו קדם התפלה הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו (לשון שיחות
הר"ן רצו). וזה העצה מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ב' ותרה ט', שעל ידי זה גם
תפילתו תהיה תפילה. ובתורה ב' מבואר עוד שרק הצדיק הדור מיקים את המשכן וקומת
השכינה, על כן צריכים להתקשר התפלה לצדיק הדור, ומסורה
בידינו שעד ביאת המשיח, צדיק הדור הוא רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.
ג.
וענין התקשרות בפשטות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, שיהיה נפשו קשורה בנפשו,
ועיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה ב, שהבאתי כל מיני מקומות שכתוב התקשרות
כדי להבין ענינה. ובתורה נה רבינו הוסיף על זה ז"ל שיקשר את עמו בכלל ובפרט,
עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר, ויעורר אותם בתפילתו שיתפללו עמו וכו'
כלומר שיקשר דבורו עם שוכני עפר וכו' כי זה צריך לבחי' התפילה ע"ש. ואיך
שמעוררים שיתפללו איתו (שמעתי משלמה קרליבך שזה סגולת התפילה שמי שמתפלל או בוכה
מהלב, כל מי שנמצא על ידו משתתף, ולפי זה הרי זה ממילא, כאשר האדם יתקשר באהבה עם
הצדיקים, וימשיך לשפוך ליבו ושיחו, ממילא יתפללו עמו), יש לציר את זה בדעתו, כאילו
הם עומדים ביחד איתו מתפללים, ושמעתי ממפורסם אחד, לציר שהצדיק מתפלל מתוך גרונך.
ד.
והרי מבואר שתכלית התפילה היא התבטלות לגמרי להשם יתברך, עד שאינו אלא דיבור של
השם יתברך [דהיינו או שיתבטל לגמרי להשם יתברך עד אין סוף, או שעל כל פנים ישיג
בחינת שכינה מדברת מתוך גרונו], אלא שכדי להגיע לכך, יצטרך להתקשר להצדיקים אמיתיים
שבדור, שמוסיפים את הכח הנדרש, כדי שגם הידבורים הגשמיים שיוצאים מפיו יהיו נחשבים
לתפילה ממש.
ה.
והנה ביארנו שהתפילה צריך להיות בביטול הישות, ובתורה נה רבינו הביא מה שהחסידים
הראשונים היו מתפללים בהתפשטות הגשמיות. אכן גם לאנשים רגילים יש מדרגות של ביטול
שהם יכולים לזכות להן. בתורה כב מבואר שהמתפלל על חברו, אף על פי שהוא צריך לאותו
דבר, זהו בחינת ענוה, בחינת אין, שמבטל עצמו ואינו חושש על עצמו כלום, רק מרגיש
צער ישראל חברו, ועל ידי הבטול זה הוא נכלל באין וכו' (שהוא בחינת תחלה בחינת קדם
הבריאה בחינת נשמע), בחינת תפלת ה', ע"כ. ודבר זה בקלות שייך לכל אחד להתפלל
על חברו, והרי נחשב לבחינת ביטול להאין סוף ב"ה. וכן מבואר בליקוטי
מוהר"ן תורה ד' ז"ל שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות
בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם
ההתנוצצות הזאת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג.), תכף נתלהב נשמתו
לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו
והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה
שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: ולא ידע איש, שאפלו הוא בעצמו אינו יודע
מעצמו, עיין שם. הרי אף על פי שאותו אדם לא במדרגה כזו להשיג התפשטות הגשמיות, עם
כל זה מזליה חזי, ומשיג בחינת ביטול על ידי נשמתו, וגם בבחינה זו הרי זה בחינת ולא
ידע איש, שאפילו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו.
ולפי
זה יתכן שאדם רגיל שמתפלל עם כל גשמיותו וישותו, כאשר הוא מתקשר קודם לצדיקים אמיתיים,
והרי הם עמו בתפילתו, הרי זה מהפך מהות תפילתו להיות כעין וכאילו הוא מתפלל על חבירו,
שזה בחינת ביטול להאין סוף ב"ה, ולכן תפילתו תפילה. אכן נראה שאפילו אם מצד
המתפלל אין שום ביטול, כיון שהתקשר לצדיקים שמובטלים להשם יתברך, הרי התפילה נמצאת
במציאות של ביטול להשם יתברך, והרי היא תפילה, ובודאי כאשר יעיר הצדיקים להתפלל
עמו. וכן לכאורה מבואר בדרשות הר"ן דרוש ח' שהתפלה בקברי צדיקים תהיה רצויה
יותר להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלקי עיין שם (וכן הרמח"ל בכוונה
כללית להתפילה שהוא גילה שני סדרי כוונות יותר עיקרים ממה שניתן להאריז"ל
לגלות, ביאר שהסדר השני הוא התקשרות להשבעה רועים, שעל ידם נעשה החיבור של נשמה
וגוף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף ע"ש).
ו. והנכם רואים שלא עושים את הצדיק
אמצעי, רק בלימוד תורה שם הצדיק עומד בינינו ובין השם יתברך, כמו שכתוב (דברים
ה:ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם, וכמו שביאר האלשיך, שכיון שמשה רבינו בחי' מה ואין,
הרי אינו חוצץ. וחייבים לבקש תורה מהרב, וכן בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה
(או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר
אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור,
עכ"ל! ועם כל זה בתפלה, מתפללים בהתבטלות לגמרי להאין סוף ב"ה.
ז.
ועם כל זה ראיתי מתרעמים שצריך להיות אסור אפילו שהצדיק יתפלל איתך או עבורך. ואין
זה אלא בלבול גדול וכפירה בתורה הקדושה. כי בודאי מותר לבקש מעשיר כסף, ובודאי
מותר לבקש ממישהו טובה – והרי כל התורה כולה בנוי על זה.
וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על
הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל
מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה',
אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל
מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).
שוב מצאתי בסוגיא של הגמרא במסכת ברכות
(ריש ז.) מנין שהקב"ה מתפלל וכו' שהרשב"א (בפירושי ההגדות, ומבואר יותר
בחידושי הצל"ח, וכן עיין בפירוש הכותב בעין יעקב שהאריך בזה), שפירשו שתפלה
זו הוא בקשה מעם ישראל. הרי מבואר שלפי הרשב"א הגמרא מכנה בקשת השם יתברך מעם
ישראל, לשון תפלה, ואם הקב"ה עושה את זה, מי יעיז לאמר שאסור?!
(אכן עיקר פירוש הגמרא שם כבר גילה רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה קה, על פי
הזוהר הקדוש (נשא דף קלז) אית רחמים פשוטים דזעיר אנפין ואית רחמים גדולים דעתיקא
סתימאה, ע"ש. ומבואר מזה שכיון שמכוונים להשי"ת באצילות, בזעיר אנפין,
אין חשש אמצעי). [ויש לציין למה שנפסק להלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה ריז:מח
ברמ"א דכל דבר קדשה נקרא תפלה (תשובת הרא"ש כלל ג' סימן ט).]
ובודאי
מותר לבקש טובה מצדיקים ושיתפללו עבורך ואפילו שיגזרו לטובתך בבחי' צדיק גוזר (שפועלת
אפילו כאשר אין תפילתו נשמעת כמבואר בליקוטי מוהר"ן רכג). וכן מצינו בהרבה
מקומות בתורה, שהעם בקשו ממשה רבינו להתפלל עבורם, ומצינו אפילו (שמות טו:כה
ברש"י) שחטאו כיון שלא בקשו ממשה שיתפלל עבורם [ואבימלך, השם יתברך אמר לו
שאברהם יתפלל בעדו, וכן פרעה היה מבקש ממשה, אבל אין להביא ראיה מנכרים, כי נכרים
אפילו יתפללו לישראל כמו שכתוב בספר ישעיה]. והעם בקשו משמואל הנביא. ובמסכת בבא
בתרא (קטז:) מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ורבינו ביאר
את זה באריכות בליקוטי מוהר"ן תורה י', כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי
הדור וכו' עיין שם. ובביאור הליקוטים שם (י:יז) כתב ז"ל אם אין כוונתו זולת
כענין תפלת הצבור, שמעוררים זה לזה לבקש ולהתפלל יחד על צרותיהם בכלל ובפרט אין
בזה שום איסור. כי כל אחד מחויב להשתתף בצרות חבירו [וגם החכם והצדיק בעצמו מוכרח
שיבקש לנפשות הנלוים אליו, לבקש בעדו, אף על פי שאצלו לבד כל השלמת התפלה, כאשר
ביארתי בזה במקום אחר מדבריו הקדושים]. כי כל נפשות ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים
מבי בטן כנודע] ואמצעי כביכול בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו כביכול כמובא
בזה בדברי האריז"ל, עיין שם. ולא ידעתי מי הכריחו להתיר רק מצד ערבות, כי מה
איסור בדבר יש, אם מישהו מתפלל עבור השני נעשה אמצעי, אתמהה? ויותר מזה מצינו
במסכת סנהדרין (מד:) ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כוחו
ואל יהו לו צרים מלמעלה, ופרש"י ז"ל שיסיעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים
ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה, ע"ש. ובאמת יש שפסלו אמירת שלום עליכם, ואמירת
מכניסי רחמים, ואולי מי שבאמת מקבל בלבול וספקות בדעתו, באמת אסור לו. אבל מי שיש
לו קצת שכל ואמונה יודע שקיים בריאה מלאה לעזור לנו בעבודת השם, ועלינו להשתמש בהם. וכמו שמצוה
לאכול כדי להיות בריא וכדי שיהיה לך כח לעבודת השם, וכמו שיש ללבוש טלית בשעת התפילה,
כמו כן יש לזמן מלאכים לעזור לך וכן כל מקום הוא בית של רצון מיוחד, וחייבים לדרוש
מקום טוב לדרוש משם את ה'. וכן כל האותיות הם מקומות, כידוע מהמקובלים והבעל שם
טוב שצריכים ליכנס בתוך האותיות. וכל השמות הקדושים, רבינו כבר גילה בליקוטי
מוהר"ן טו, שבחסד השם יתברך גילה אותם לנו כדי שיהיה לנו דרך לאחוז בו, וכל
שם הוא כמו מקום שבו נכנסים ומכח אותו מקום דורשים את השם. ורבים לא הבינו זאת.
ח.
והנה כבר הבאתי למעלה דברי ר' אברהם בן הר"ן שפשוט וברור שיכולים ומצוה לבקש
מהצדיקים שיתפללו עבורך. וכן יכולים לבקש מהם ומכל אדם טובה. שיתנו לך משהו או
שיעשו עבורך משהו. אלא שצדיקים גדולים שבחרו לחיות באמונה שלמה ביחוד עם הבורא
יתברך שמו, למדו עצמם שכל דיבורם והתנהגותם היה בלתי לה' לבדו. ואפילו הגר"א הזכיר דרך
זו בפירושיו. ולמשל, כאשר אסתר אמרה, אם על המלך טוב, היא היתה מכוונת דיבורה כתפלה
למלך מלכי המלכים. נמצא כאשר צדיק גדול שמתנהג ככה, כאשר הוא פונה למישהו אפילו
נכרי, ומבקש ממנו משהו, הרי הוא
מדבר אל השם יתברך דרך אותו בן אדם, ואיך יתכן הדבר. אלא שכל הענין הזה הוא שהצדיק
מתנהג כאילו הוא בעולם האצילות שהוא כולו אלקות. וממקום כזה הצדיק פונה רק להשם
יתברך, ולא קיים שום בני אדם ושוב נבראים כלל.
והנה
צדיק כזה, שיכול לבטל את כל העולם כאין, שחי בתוך עצמו רק מול השם יתברך, הרי גם
את עצמו יבטל. ורבינו דיבר על ביטול כזה, בתורה סה:ד כז"ל אך אי אפשר להיות
תמיד קבוע בבחינות הבטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מכרח שיהיה הבטול
בבחינות רצוא ושוב, ע"כ. וכן מבואר בתורה ד' שאפילו משה לא ידע
(כמשארז"ל סוטה יד) כי נתבטל לגבי א"ס. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם
בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק א"ע באור א"ס, אבל ההתפשטות
היה בבחי' והחיות רצוא ושוב עיין שם. וכאשר הצדיק מבטל את עצמו לגמרי לאין סוף, [-
לשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, חושן משפט א, שלוחין ב:ה] אז זוכה שיהיה התורה
והתפלה שלו בחינת תורת ה' ותפלת ה' כנ"ל, אשרי מי שזוכה לזה, ואזי התפלה היא
בבחינת יהי רצון מלפני, שהיא תפלת ה' יתברך, כמו שאמרו רז"ל בברכות, וזה בחי'
'בכל מקום אשר אזכיר את שמי', אזכיר דיקא, כי מי שזוכה לבחינת וכו' עיין שם. וכן מובא
בספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל סז בזה"ל שמעתי מר"נ בעת
שאמר אדמו"ר התורה סימן כב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול
כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני, עכ"ל.
ט.
עד כה פירשנו את ענין התקשרות לצדיק, שבאמת יש לעשות תמיד אפילו שלא בשעת תפילה,
וכמו שמובא בחיי מוהר"ן תקנג על הרב המגיד שבכל הסתכלות ראה כל השבעה רועים.
ויש עוד ענין לעורר את הצדיקים שיתפללו עמו.
כבר
הערנו שרבינו גילה (ליקוטי מוהר"ן תורה ב) שחוץ מהתקשרות עצמי, צריכים להביא
את התפילה להצדיק הדור. ולא פרש איך עושים את זה. ורבינו כתב את זה ביחד עם
התקשרות עצמי, אכן בענין התקשרות עצמי יש מסורה בברסלב לומר לפחות לפני כל תפילה,
הרי מקשר עצמי וכו', ואילו בענין הבאת התפילה, מעולם לא שמעתי או ראיתי זכר לזה.
והמשמעות הוא שעל ידי התקשרות עצמי להצדיק נכלל בזה הבאת התפילה אליו, כנלע"ד.
י.
וביאור הדבר פשוט, שיש הלכה שהמתפלל צריך לכוון לירושלים, ולבית המקדש, ולקודש
הקדשים. [וזה הלכה רק לענין תפילה, כי בודאי הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל
עלמין, ובמסכת ברכות מח. רבה שאל את אביי ורבא, ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי
טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא, ולא הראו דרך בית המקדש.] שבית המקדש היא בית תפלה
ושער השמים מעבר לכל התפילות. ועל ידי שמכוונים אליה, שולחים התפילה שמה (-רק כאשר
לא מתפללים כראוי התפילה נשארת במקומה וכו'). והנה ענין הצדיק אינו גשמי אלא
רוחני, ודבר רוחני הוא למעלה מן המקום, ואין מקום וכיוון לכוון אליו, אלא כל מה
שמקרבים הדעת אל הצדיק נמצא מכוון אליו, ומובן שכאשר מתקשרים להצדיק באהבה
כנ"ל הרי יש בזה גם הבאת תפילתו דרכו של הצדיק.
יא.
וממש בעת כתבי את זאת בהשגחה למדתי מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' צו:
ז"ל ואמר בני היניק שלמה וכו' וכו' פליגי בירושלמי (ברכות א:א) חד אמר שצריך
לכוין הרגלים בשעת התפלה כנגד הכהנים, וחד אמר כמאלכים, מאי קמפלגי, מאן דאמר
כהנים סובר תפלות כנגד תמידין תקנום שהם קרבים על ידי כהנים, ומאן דאמר כמלאכים
סובר כמאן דאמר אבות תקנום, האבות הן הן המרכבה שהם כמלאכים סביב הכסא, ע"כ.
הרי מבואר כדברינו, שהרוצה לכוון ולהביא תפילתו להממונים הרוחנים, ישוה עצמו להיות
כמותם, וזה בחינת אהבה והתקשרות.
[ועיין בשולחן
ערוך הרב הלכות תפלה סימן צה ז"ל צריך שיכף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ,
שהרי אנו מתפללים נגד בית המקדש, שנאמר בו והיו עיני ולבי שם כו', לכן יתן עיניו
למטה כנגדו ויחשב כאלו עומד בו ומתפלל ע"ש, ולכאו' פסק כן אפילו לאלו שרק
צריכים לכוון בכלליות דרך ארץ ישראל, הם צריכים לראות את עצמם כבבית המקדש,
ודוק. אכן דבריו לכאורה חולקים על פרש"י במקור דין זה במסכת יבמות (קה:)
שפירש צריך שיתן עיניו למטה – כלפי ארץ ישראל.].
והרמ"ע מפאנו (חיקור דין א-כו) דייק בפסוקים האלו שלא כתוב הבית הזה אשר בנתי
כמו שכתוב בפסוקים שלפניהם (כז, מג), ופירש שבאלו הכוונה לבית המקדש של מעלה]
יב.
ולאחר שקבענו שעיקר ההתקשרות הוא האהבה והתדמות והשוואת הצורה, נראה לעניות דעתי
שיתכן שהרבה מאלו שנחשבים כמתנגדים וחולקים על הצדיק באמת יהיו נקשרים יותר מכמה
שנחשבים כמקורבים. כי אם הם מקיימים את התורה ומצות כראוי בודאי מקורבים להצדיק, ואינם
חולקים על הצדיק אלא על איש מדומה שהמציאו בדמיונם, שאיש כזה בודאי ראוי לחלוק
עליו, כמבואר בשיחות הר"ן קפב. אלא שעכ"ז העיקר להיות נקרא על שם הצדיק, וכל זמן שנשאר אלו שום שכל
עצמו, אינו בשלמות ואינו מקשר להצדיק (לשון ליקוטי מוהר"ן קכג). ויש עוד ענין
שהצדיק יורד ומקשר עצמו אפילו לאלו שבתחתית כמבואר בליקוטי מוהר"ן על כוונת
אלול, וכן יש הענין של ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים, עיין חיי מוהר"ן שצו.
יג.
הרי קבענו בס"ד שאף על פי שגם האדם השלם חשוב ממש היכל ה', והתפלה באמת עוברת ועולה
דרכו, לא ראוי זה כראוי בית המקדש, כי צריכים לכוון את הגוף בכיוון בית המקדש
להתפלל דרכו, ולא כן מכוונים להצדיק, אלא מתקשרים אליו, ומתדמים אליו, והרי הצדיק עם
המתפלל, והכל מכוון עם הצדיק להשם יתברך.
אכן
נכרים באמת יש להם להתפלל להצדיק כמו שמתפללים לבית המקדש. [גם ר' אברהם בן הר"ן
לפי דרכו הגיע למסקנה זו בדבריו הנ"ל תורה י:יז ז"ל ולולי דמיסתפינא הייתי
מבאר ואומר לפי זה בהפלאת דברי חז"ל, שבני נח לא נצטוו כלל על השתוף, והוא
פליאה גדולה ונשגבה מאד לדעתינו. אבל בכל זה תבין מרחוק, לפי הנ"ל, שנפשות
ישראל נצטווים ומוזהרים לבל יעשו שום שתוף ואמצעי וכו' עיין שם]. ובאמת מקרא מפורש הוא בנביא ישעיה (מה:יד) 'ואליך
ישתחוו אליך יתפללו!' ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך א-ל
ואין עוד אפס אלקים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה'
לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'! ומבואר מדבריהם: 'בך א-ל',
שהם לא אומרים שישראל א-ל, אלא שהא-ל בך בישראל. והרי ישראל כבית המקדש.
למי מתפללים
רבינו הקפיד מאד על פשטות דבר זה, שאנו
קוראים אל השם יתברך, כפשוטו בלי חכמות.
וז"ל (חיי מוהר"ן אות תיד)
אחד שאל אותו על ענין מה שנאמר בשלחן ערוך (אורח חיים ה)
לכון בשעת אמירת ה' וכו', השיב לו, ומה חסר לך כפשוטו
אדנ"י גאט. כי על ידי האמירה בכונה פשוטה זאת מחיבים לרעד ידיו ורגליו וכל
רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם וכו' ע"ש כל דבריו (ועיין שם אות
תיג בענין "דער אלטער אלטער אלטער גאט"), וכן מובא שם (אות תלט) ששיבח איך שהנכד שלו פנה אל השי"ת
בלשון זו "גאט גאט לאז דער זיידע זיין גיזונד (השם השם הנח שהסבא יהיה
בריא)", והקפיד מאד שלא יתפללו עם כוונות של קבלה, אפילו אלו שהוא פקד עליהם
ללמוד קבלה, רק ליחידי סגולה שזכו לזה שהקבלה היה ממש מציאות חייהם, כמבואר
במקומו. ולכן על פי דעת רבינו אין כאן מקום להסתבך למי מתפללים, פשוט מתפללים להשם
יתברך, לא צריכים לדעת יותר מזה.
ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ
אמר רבנו ז"ל שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף
נאמר (דברים יח), לא תלמד לעשות, ודרשו רז"ל (שבת עה ועוד) לא תלמד לעשות,
אבל אתה למד להבין ולהורות, כך הוא בענין הכונות להבדיל וכו' כי עקר התפלה היא
דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז וכו' ע"ש. ומבואר שאפילו
מי שמכוון נכון להאין סוף ב"ה המופיע בספירות של אצילות, שהם בלתי לה' לבדו,
ומכוון נכון בבחינת כל מילה, עם כל זה אין הצר שוה בנזקו, כי זה דומה לכישוף
ר"ל.
בהוצאות קודמות כתבתי כאן, לרווחא
דשמעתא בעלמא, לפרש על פי הקבלה למי מתפללים. ואולי עוד חזון למועד אחזור לפרש את
זה.
ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה
פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו
עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים
באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני
כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים,
לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו
עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה
ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם,
שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני
עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ.
הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים,
ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין
מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין
אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא
לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם
מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.
ואין זה דומה בכלל למעשה נבוכדנצר,
שמבואר במסכת סנהדרין (צג.) ז"ל ודניאל אמר, איזיל מהכא, דלא ליקיים בי 'פסילי
אלהיהם תשרפון באש', ונבוכדנצר אמר, יזיל דניאל מהכא, דלא לימרו קלייה לאלהיה
בנורא, ומניין דסגיד ליה? דכתיב, באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגד
וגו', ע"כ. שמבואר שנבוכדנצר ממש עשה את דניאל לו לאלהים. וצע"ג על הנפש
החיים (ג:ט) שרצה להוכיח מזה שתפלה לצדיקים הוא עבודה זרה, והרי מבואר שנבוכדנצר
עשה את דניאל לו לאלקים, ואיזה קשר יש בזה להמתפלל דרכו של הצדיק. וכן הביא ראיה ממה
שיעקב לא רצה להישאר קבור במצרים, כי יעשו ממנו אלוה, צע"ג כנ"ל. ואלו
בלבד השני ראיות שלו, יסוד כל כך חשוב ועיקר, לא מצא שום סמך ויסוד כלל בכל התורה
אלא משני דברים אלו שאינם כלל לענין. ואז בדה דרשה מעצמו. גם תחילת דבריו שם הם רק
לקנטר שכז"ל ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה"ק שבאיזה אדם
נביא וכו', ע"כ. ולמה תהיה אסור הדבקות? ואפילו שיעבוד מצינו שהשם יתברך צוה
לאברהם אבינו לשמוע דהיינו לקבל על עצמו דברי שרה, שמע בקולה פרש"י לרוח הקודש
שבה. ובכל התפלות אנו מזכירים אלקי אברהם וכו', ואינם דברים ריקים, כי הקב"ה
לא מתיחד שמו על הצדיקים בחייהם, רק יצחק אבינו, הרי שיש בזה משמעות מיוחדת שהוא
אלקי צדיק זה ואלקי צדיק זה, וכך אנו מתיחסים אליו. וצע"ג כנ"ל וצע"ג
איך שכל הרבנים מחנפים לדבריו כאילו הם של ממש חס ושלום. הסבא רבה של האמא שלי כתב
ספר יסוד העבודה, ומוספר שבכתב יד של הספר, אחר כל פרק כתוב ודלא כנפש החיים. וכאן
ראוי לכתוב כן.
מה שכן נכון מדברי קנטר של הנפש החיים כמה דברים אחרים, למשל, שיהיו
בתי מדרשיות עם הרבה ספרי מוסר ומבלי אפילו ש"ס שלם, דבר זה נתקיים כמה פעמים
אצל הננח תודה לא-ל. אכן היום עבר העידן, כי יש כל הש"ס על הטלפון והמחשב, ואף
על פי שאי אפשר לקרוא בשבת, זה לא כמו שאיננו לגמרי, תוך כמה שעות יכולים כבר. ועוד
משל, הכנסת דברי קדושה למקומות המטונפות, נתקיים עם כיפת נ נח, עמש"כ על במקומו.
[ובענין משה רבינו, שהמתנגדים כל כך
דואגים לא לעשות אותו אלוה חלילה, וכמו שהבאתי בהגדה של פסח, עיין במסכת נדרים
במשנה דף י. נודר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה, ע"כ, ופירשו המפרשים במוהי
כינוי למשה רבינו. והרמב"ם בספר המצוות (עשה ז) כז"ל ועל הדרך הזו ישבעו
אומתנו בשם משה רבינו, וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלוהי משה או במי ששלח משה,
ע"ש. ואילו רש"י (ביצה לח: ד"ה משה) פירש שנשבע בכבודו של משה.
והירושלמי (נדרים א:ב) כתב שנודר במשה פירושו בשבועת משה (כמו שהביא הר"ן – ויואל
משה, שמות ב:כא).]
וע' בספר נועם אלימלך בפרשת וארא יג
ז"ל הצדיק הרוצה להעלות את אדם השפל ולהסירו משטותו ושפלותו, בלתי אפשר לשבר
את דבר שטותו כי אם בדבר הדומה קצת וכו' והנה פרעה אמר שהוא אלקי, כפירוש רש"י
ז"ל 'הנה יוצא המימה' כו', לכן אמר השי"ת למשה 'ראה נתתיך אלקים לפרעה',
שצריך אתה לעשות אותות ומופתים לפני פרעה כמעשה אלקות, ועי"ז תשבר את שטותו
שמחזיק עצמו לאלקות, שהוא יסבור שאתה אלקים, ולכן 'ראה' – שתסתכל בדבר זה מאד שלא
תתגאה ח"ו. וזה 'גדולה עבירה לשמה' וכו' עיין שם. והנה בגדר עבירה לשמה בפשטות
לא תהיה יותר מענין הוראת שעה על פי בית דין או נביא, ובהא קיימא לן שאין להתיר
עבודה זרה כלל, וכן קבע בספר משפט כהן, ואם כן מוכח שאפילו הטועה לעשות ממשה רבינו
אלקות ח"ו אינו עובר בעבודה זרה, לפי הנועם אלימלך הנ"ל. ומסתברא שזה
דין מיוחד במשה איש האלקים (שהוא בריאה מיוחד נברא לכך, לפי הדרשות הר"ן עיין
שם).
[וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש
ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו,
הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן
שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל
יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז
ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז,
ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק,
לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק
אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור
שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ
ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים
ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו,
והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת,
אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של
השי"ת].
נ נח נחמ נחמן מאומן
Posts
