בעלי חשבונות על פי רוב הם בעלי תאות נאוף

ב"ה

ספר המידות

נאוף ב:יח הבעלי חשבונות – על פי רב הם בעלי תאות נאוף, ע"כ.

רמז לזה בתרגום בפרשת דברים עה"פ (ב:כ) ארץ רפאים תחשב אף הוא רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים, ותרגם אונקלוס, ועמונאי קרן להון חשבני, ע"כ. והרי זמזמים, לשון זימה וניאוף, ועל זה בא התרגום חשבני, כי על פי רב הבעלי חשבונות הם בעלי תאות נאוף.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

הבל היופי וריקותה - דף יומי מסכת נדרים דף נא על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת נדרים דף נא

נא. בעובדא דבר קפרא בבי הלולא דר"ש בר רבי ששאל לרבי מהו תועבה ולא רצה לפרש עד שרקד רבי לפניו ופירש לו אח"כ תועבה תועה אתה בה וכן תבל תבלין יש בה וכו' ומאי זימה א"ל עביד וכו' א"ל זו מה היא וכו'.

רבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין). והרי זה ממש הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עב בענין אל תפנו אל אלילים, להריקות של הבל יופי הנשים.

ועיין פרפראות לחכמה ח"ב ז"ל כי מי שהוא משוקע בתאוה זו נדמה לו שהוא מוכרח לכך, כמו לשאר הכרחיות של צרכי הגוף (-ובאמת לפי זכרוני כן נוטים משמעות דברי הרמב"ם), ויש שמשוקע כ"כ ר"ל עד שבא לעבור עי"ז גם על עבירות חמורות, וכו' עיין שם באריכות. וביאר שלכן נתן בר קפרא לרבי לרקוד, שעיקר שמירת הברית וביטול והכנעת תאוה זאת הוא על ידי שמחה דקדושה, כי עיקר התגברות התאוה והרהורים הוא על ידי עצבות וכו' עיין שם באריכות.

ויש להבין מתוך דבריו, שמה שאנחנו רואים היום מצב העולם בעניני נאוף שאי אפשר לפרט כדי שלא נעורר חס ושלום הריח רע הנודף מזה, כל זה מראה על גודל העצבות שהם שקועים בה רחמנא ליצלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קבלה בגמטריא נואף

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תקכו. איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, הינו שאין לו התעוררות הלב לתפלה ועבודה, השיב לו רבנו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי'נאף אשה חסר לב' (משלי ו) וכו' ע"ש.

ועיקר הענין שקבלה בגמטריא נאוף, י"ל על פי המבואר בספר ברית מנוחה ובספר עמק המלך (וכמדומני שגם בעל התניא כתב על זה), שבעולם אצילות ולמעלה כל האורות באהבה רבה ומזדווגים זה עם זה, מה שאי אפשר להתנהג כן בעולמות הפירוד של הנבראים.

אכן עיין במסכת סנהדרין צט: ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, ופרש"י ז"ל לומד תורה לפרקים – ואינו לומד תדיר תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו, ע"כ. הרי לפי זה יש לפרש שגם הסיפור הראשון שמי שאינו ראוי ללמוד קבלה הוה בחי' נואף ח"ו, קשור בטעם הסיפור השני שהוא ענין לימוד מנומר בלי קביעות, שהלומד קבלה ואינו ראוי, הרי אין לו קביעות בשכינה הקדושה, וע"כ לפעמים ימשיך ויקשר למקומות לא טובים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סגולה להנצל מהרהורי נאוף ברחוב

ב"ה

ספר המדות, ערך הרהורים ח"ב אות יג, וכן בערך ראיה אות ט. כשאדם יוצא לשוק ומתירא שלא יבוא לידי הרהור על ידי ראיה שיראה נשים יפות יאמר הפסוק (ישעיה לג:ז) הן אראלם צעקו וכו' (חוצה מלאכי שלום מר יבכיון), ועל ידי זה ינצל מראות, ע"כ. 

י"ל אולי שדורש אראלם, ארא – לם, ל"ם זה תאות נאוף שכלולה מהשבעים אמות, ושצריכים לצעוק שבעין קלין להנצל ממנה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לו, וזה מלאכי שלום מר יבכיון, כי העצה להנצל מהתגברות הרהורי נאוף מבואר עוד שם בתורה לו, שזה על ידי בכיה בעת קריאת שמע וברוך שם, וי"ל עוד שמובא בתורה שם (אות ד') וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כה) והמה בוכים פתח אהל מועד – בכין וקורין את שמע, וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה ע"ש. ולפ"ז יש לפרש שמלאכי שלום, היינו משה ואהרן, כי משה מכונה בשם מלאך במקרא (ודוקא משה רבינו צריך להיות יותר פרוש בענין זה כמבואר בתורה שם, וכן הוא ענין של ראית מלאך, מבואר בשבחי הר"ן שצריכים להיות אצלו איש ואשה שוין). הרי שכאשר יש סכנה של ראיה בחוץ בחי' "ארא-לם... חוצה" – שצריכים הרבה צעקה להנצל ממנה, בחי' "צעקו חוצה," וכדי להנצל מזה מלאכי שלום מר יבכיון. וזה בחי' "מר" יבכיון, כמבואר בתורה שם, כי הבכיה מוציאה את המרה שחורה, בחי' מלכות הרשעה, אישה זונה שמשם נשמותיהם של ערב רב, שמשם תאות נאוף. ועוד "מר" מלשון המרה וחילופין, כמבואר בתורה שם, שיש בחירה לצייר לטוב או לרע, ורבי שמעון כאשר ראה נשים יפות היה אומר אל תפנו אל אלילים, שהיה קובע שכל התאוה ותשומת לב אליהם הוא רק הבל ואין בו כל עיקר כמו אלילים, שאין בהם כלום רק הבל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ביאורים בלקוטי מוהר"ן תורה יא

ב"ה

תורה יא

אות ג: כי זה תלוי בזה גאות ונאוף כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:) על פסוק (משלי ו): ואשת איש נפש יקרה תצוד עכ"ל.

ובה"ד נראה כמו שרבינו מבאר כאן שהגאוה הוא עבודה זרה, שמכחיש שיש די באלוקותו יתברך ח"ו, כן הוא מביא את האדם לעבור על אשת איש, שכל מהותו הוא בחינת יחוד השם כידוע, כי האדם ואשתו בבחינת קב"ה ושכינתיה. ועוד שהרי רבינו מגלה כאן שתיקון הברית בחינת שד"י הוא בחינת הסתפקות בשני בחינות, יחודא תתאה ויחודא עלאה, והרי הגאוה שהיא מכחשת בחי' שד"י - שאין מספיק לו אלוקותו ח"ו, הרי לא יספיק לו יחוד דקדושה ויחמוד מה שאינו שלו ואינו ראוי לו.

ונראה עוד ב"ה שכל דבר יש לו זכר ונקבה, ולכן ברמות רומא, שקנה לעצמו רוח של הבל, הרוח הזה דיקא יחפש להזדווג בהבל טמאה כמותו.

(ועיין בכלי יקר פרשת קרח עה"פ וישמע משה ויפול על פניו שחשדוהו על אשת איש, שפירש שהענין הוא שבעל גאוה רוצה להשתלט על כולם, והנראה לי כתבתי).

אות ד. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב לג), פעמים שלש הם בחינת טל אורות של מילוי שלש אותיות ראשונות ע"ש.

פעמים שלש זה בחינת שיר כפול משולש, והרי הגמטריא של נ נח נחמ = גבר עם הכולל. עד שיבוא לשלמות הדיבור בריבוע - נחמן מאומן.

והנה לא מבואר בכלל איך העונשין והיסורים והתיקונים שבו הפסוק מדובר הוא בחי' טל אורות. אכן סיפה של הפסוק וכן מלפניה מבואר שכל התהליך הנ"ל של פעמים שלש הוא להביא את האדם לאור באור החיים. והרי מבואר הדבר, ובפרט על פי מה שכבר פירשנו בס"ד בתורה ו (אות ב) שתורה יא זו הוא כהמשך ביאור של תורה ו שבעיקר דיבר על מה שהאדם צריך לקבל בזיונו בשתיקה ולעשות וידוי על חטאותיו, ולקבל הכל בדממה, ועל ידי זה זוכה לכבוד השם. אכן מרומז שם ומבואר להדיא כאן ובעוד מקומות שיותר חשוב ומעולה מהשתיקה הוא הדיבור של שבת. ולכן הן כל אלה יפעל - כל התיקונים שעוברים על האדם הוא צריך לקבל בשתיקה עד שזוכה לשלוש - בחינת הו' שמשלים קדושתו במידת שד"י, ואז הוא כבר זוכה לבחי' טל אורות ודיבור בקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ציצית מכסה את הערוה ומציל מנאוף

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תורה ז:ד כתב ז"ל ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנח, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף, כמובא בתקונים (תיקון יח): ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (בראשית ט) - זה בחינת ציצית. וערות אביהם לא ראו - כי ציצית מכסה על עריין עכ"ל ע"ש.

וצריכים להתבונן על זה שהציצית מכסה על הערוה ומציל מנאוף, כי הלוא עיני האדם מרגלים ומחפשים את הערוה חוץ ממנו, ומה שייך לזה הכיסוי של הציצית על גופו. אלא כבר ידוע מהגר"א שהגדיר את נאוף כעבירה בין אדם לעצמו (כי הוא הגדיר שלוש סוגים, בין אדם למקום, שהאדם פוגע רק בהשם יתברך ח"ו, ובין אדם לחבירו, שהאדם בעיקר פוגע רק בחברו, ובין אדם לעצמו, שהפגם והפגיע הוא בעיקר רק בעצמו). ועל כן מה שהאדם מצליח לכסות את ערותו, בודאי מתקן לו את הראיה והבטה והדעות שלו, ולא יכשל בנאוף. וכמו שמצינו אצל יהושע הכהן הגדול שהיה לבוש בגדים צואים מבחינת בניו שהיו נשואים לנכריות (ועי' בענינו בזוהר פרשת פנחס דף ריד, וכ' שם ז"ל אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן, דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה ע"כ, והרי גם כן מבואר שההסתכלות תלוי בלבוש) כי הפגם של עריות הוא פגם בלבוש האדם. וכאשר האדם זוכה לבגדים צחים וזכים, בבחינת כנפי מצוה של ציצית, אז בודאי יהיה שמור מכל פגם נאוף.

ויש לפרש בזה מה שכתוב בתהלים (כה - תחנון) עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. רגלי זה בחי' לבושים, כי הוא בחינת הרגל, דהינו המדות של האדם והרגלו, יידוע שהמדות של האדם הם לבושו, ולכן דיקא על ידי הדבקת העינים אל השם יזכה לתקן המדות וההרגל.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

הפסד של סמים

ב"ה

עיקר וכל תכלית היותינו בעולם הזה הוא דעת - לדעת, לידע ולהודיע את מציאת השם יתברך, יחודו וטובו יתברך. ועל כן פשוט מאד שכל דבר שמפסיד את הדעת הוא תכלית האסור ומסוכן מאד וצריכים להתרחק ממנו. וכן הכת השיכורים בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מבעל תפילה, הכת היחיד שהמליך דוקא מה שרבינו מכנה "נכרי" זה כת השיכורים. כי זה ממש לא שייך ליהודי לאבד את הדעת לגמרי על ידי שתיה רחמנא ליצלן. וכן ידוע שסבא ישראל אמר שסמים זה גרוע יותר מניאוף, והרי נאוף זה מעשה אחד או כמה פעמים חס ושלום שנכשל, אבל הסמים ממש מאבדים את הדעת. ובנוסף, הרי רבינו גילה בכמה מקומות שעיקר הנסיון האמיתי בעולם הזה הוא הבחירה, ועיקר הבחירה, ובפרט אצל צדיקים, זה נסיון לדעת אמיתית רצון השם יתברך, ורבי נתן כותב שבעולם הזה באמת אי אפשר לדעת איפה אתה עומד, ואם כן איך בכלל אפשר לזרוק את השכל לדמיונות של סמים ולהמנע מהאפשרות בכלל לעמוד על דעת אמיתת קורות חייו.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רמה:

דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים, ונכנס מחדר לחדר ומחדר לחדר, כי בכל חדר וחדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותן החדרים לחדרים אחרים, והוא נכנס ומטיל בכלם, ומלקט משם אוצרות וסגלות יקרות וחמודות מאד - אשרי חלקו. אבל דע, שצריך לזהר מאד, לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חדושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעמת זה עשה אלקים. ואף שנדמה לאדם להשגה גדולה, אף על פי כן, גם שם יש חדושים נאים שנדמין להשגות.

 וכולו וכולו

ודע שכל אדם קדם שמשיג בתורה השגה של אמת, צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות, אבל הכלל שאסור לטעות בעצמו, לסבר שכבר בא אל ההשגה הראוי, כי אם יסבר כן ישאר שם חס ושלום, אבל כשידע שעדין לא התחיל לכנס לחדרי תורה האמתיים, אזי יתחזק בעבודת השם, וירבה בתפלות, ויפציר עד שיפתחו לו שערי הקדשה באמת, ואז יראה ההפרש. ואפלו אם עשה עבדות ותעניתים וסגופים בשביל השם יתברך, ואחר כך זכה לחדושין, אף על פי כן אל יעמד על זה לסבר שהם השגות של אמת הנ"ל, כי אפלו להדמיונות של היכלי התמורות צריך עבדות ותעניתים, ואפלו בתאוות עולם הזה יש דגמא לזה, וכו' וכו'.

הרי מבואר היטב איך אפילו בדרך הקדושה האדם צריך לעבור את היכלי התמורות, שלא ידע מה תורה אמיתי ומה דמיונות שוא והבל וקליפה רחמנא ליצלן, ואם כן איך יעלה על הדעת שיכול להגיע לשום אמת אם אפילו נוגע בקצה של סמים?!

ועוד הרי שנינו (סנהדרין ע.) אמר רב חנן (-ננח!) לא נברא ייון בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר (משלי לא:ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, עד כאן. ופירש רש"י ז"ל לשלם שר לרשעים שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה. לאובד, היינו רשע שנטרד והולך לו, עד כאן לשונו.

הרי מבואר שהשיכרות - זה שלוקח את דעתו ורגישתו של האדם חוץ ממציאות של העולם הזה עולה לו ח"ו לשכרו לעולם הבא, ומפסיד את הנצחיות של שכר המעשים טובים שלו ח"ו. והוא נקרא אובד - רשע, רחמנא ליצלן.

ובסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, הכת היחיד שרבינו מכנה להראש שלהם ערל, זה היה כת השיכורים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ארך אנפין דקליפה בפועל $221 million..

ב"ה

ב"ה רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן גילה בספר לקוטי מוהר"ן תורה רמב ז"ל דע שיש בחינת אריך אנפין בקלפה, ומי שפוגע באשה מבחינה זו קשה לו להנצל מהרהור, ואף אם יעצים עיניו, אף על פי כן בכל צד שיפנה תזדמן לו, כי היא בחינת אריך אנפין של הקלפה, שהם פנים ארכים ועל כן בכל צד שיפנה תזדמן לו. ודע שצדקה הוא סגלה גדולה ומועלת מאד להנצל וכו' עיין שם כל דבריו הקדושים.

והנה אריכות הפנים של אריך אנפין מבואר בספרים הקדושים הם כמנין שמו אר"ך אנפין - דהיינו מאתים ועשרים אורות שיש לו יותר מהמאה וחמישים של זעיר אנפין, ועל כן שפיר קרוי בשם אר"ך אנפין. ועם כל זה הצדקה מצלת אפילו מאריכות אנפין של הקלפה.

אז מה יעשה הקלפה כדי להתגבר על מעשה הצדקה, אז אובמה לקח אר"ך (מאתים עשרים ואחד) מיליון דולר ונתן אותם צדקה להמחבלים החמסים, ובו באותו שעה הגבירו הנשים באריכות פניהן להפגין ולהציג את ערותן ותאוותן של זנות ונאוף.

ועם כל זה, דף אחד של רבינו - הפתק הקדוש - מספיק שלא יעלו בשם כלל, וקשר רשעים אינה מן המנין, כמו שכתבתי פה בבקר באנגלית. וכל גדולתן היה רק לשעה קלה ופורתא כנאמר על ישמעאל (שארגנו כל המצעד והצגה) שנים עשר נשיאים... שהם פורחים ומסתלקים כעננים... כי שק"ר אין לה רגלים לעמוד ולהתקיים, רק קושטא קאי.

השיר נ נח נחמ נחמן מאומן יתפשט ויתן דעת ויברר את המדמה לברר את רוח האדם מן רוח הבהמה (אובמה - ו'אלה ה'מלכים א'שר מ'לכו ב'ארץ א'דום לפני מלך מלך לבני ישראל...), ויקדש את העולם בעזה"י.

עוד מעניין מאד שהחג הבא (חוץ מטו בשבט) הוא פורים, שחז"ל אמרו שכל המועדים עתידין להיבטל חוץ ממנו, וחז"ל בעצמן תמהו איך הגיע אחשווירוש לשטות כזה שהיה צריך לעשות גזירה להיות כל איש שורר בביתו, והיום רואים שזה לא פשוט בכלל, וזה דוקא הגזירה לדורות, וימי הפורים האלו לא יעברו... ובו בפרשת שמות, שהתורה משבחת את המילדות שפרה ופועה יוכבד ומרים, שזכו לא להכניע לגזירת פרעה ותחיינה את הילדים ובזכות זה השם יתברך עשה להם בתים, חכמות נשים בנתה ביתה - וזכו לבית המלכות, לבית הכהונה, ולבית הלויה. והן הן הנשים צדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים. ודוקא בפרשת שמות ובשובבים הפגינו, בסוד הנ"ל של ארך אנפין דקלפה. ועל כן צריכים להתפלל עבור מושיען של עם ישראל ומחנה הקדושה בדגל הפתק הקדוש של רבינו.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

בושת המשכב זכור שאסור לדון אותו לכף זכות

ב"ה

בספר המדות, ערך נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

נ נח נחמ נחמן מאומן

תבין סוד הצמצום ותעלה למעלה ממנה

ב"ה

לולא דמסתפינא נלע"ד שכל פעם שהש"י מצמצם כביכול את האלהות בבריאת העולם, האלהות שנצטמצם נשאר בעולם בבחינת תאוה, ובעיקר התאוה הידוע ר"ל. באמת זה החלל פנוי, שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה סד) שיש בחלל פנוי שני מיני אפיקורסות ע"ש ולכאו' נאוף תלוי ממש בכפירה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין סג:) לא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות וכו' (ואולי הוכחת הדבר בתורה לז שרבינו מפרש הקשר בין אחרי לבבכם זהו מינות לבין ואחרי עינים זו נאוף ע"ש וצ"ע). כי הכפירה שנמצא בהחלל פנוי זה ממילא, כי הצמצום נתן מקום לאפשר אפיקורסות, אבל האלקות גופא שנצטמצם בודאי עוד שם רק שהוא מצומצם וכאילו אינו שם, וזה נותן את התאווה (והנה ידוע מהספרים הקדושים שהטעם בהאוכל הוא מהניצוצות הקדושים, ואכן לפי מש"כ כל התאווה בכלל לכל דבר בא מהאלקות שנצטמצם כנ"ל).

ולפי זה יש להעמיק במה שגילה הרמח"ל בדרך יחוד הגן ליכנס לגן עדן, וז"ל (אדיר במרום עמ' סב) עולה לאוירו של גן ומצאו יאור, אוריה שמו - אויר י"ה, שהגן ה' ועדן י', שנאמר: אודה י"ה. ואוריה הוא ה"פ אור - אלף ל"ה, ה"פ י' - נ', הרי אלהי"ם. והנחלים נמשכים למקומם שנאמר כל הנחלים הולכים אל הי"ם, ואומר ואת הנחלים ארנון. י' נעשה אור. כיצד אור ואותיותיו - ר"י, י' עשרה נמלאת הרי יו"ד, י"פ ו"ד - מאה, ו"ד פ"י - מאה, כולם ר"י. מלביש אויר באור י' [נ"א: באוריה], עכ"ל וע"ש יותר באריכות (בעמוד מא-מב), ובפרט להבין מה שאכתוב כאן בס"ד.

'כי אור י' סודם חסד ודין שנולדו בתחלת המציאות בסוד המצמצום' ע"ש, הרי שעיקר הצמצום בהיו"ד. וצריכים להחזיר את האויר לאור י', וצריכים ה' פעמים אור וה' פעמים י', וזה עושה אלהי"ם כנ"ל. ואלהי"ם הזה לכאו' בלי אוירא דעלמא, והוא תופס כל המציאות ובעיקר הפנימיות, וא"ל יהיה כתר והמוחין, ה' תהיה המדות חג"ת נ"ה, וי"ם יסוד ומלכות. י"ם זה החמשה פעמים י'. ונראה שחמשה פעמים זה בסוד שמירת הברית לנוקבא קדישא, שעי"ז יכולים לשחרר כביכול את הצמצום, והרי מעיקר המצמום ששורה בהי' יהיה נעשה בשלמות יסוד ומלכות של האלהות, ומהאור שנשתחרר כביכול יופיע כל הבנין של הקדושה. 

והרי שמי שנשאר באויר העולם הזה, הרי נפסד מהי"ם של יסוד ומלכות שאצלו זה רק י' שמחשיך לו את כל האור, על זה כתבתי שלולא דמסתפינא זה מקור ושורש של כל התאווה, ואם יכול להתגבר ולהגביל את התאווה שישאר י' חוץ מהאור, אז יזכה להשגות אלהות, כי יזכה לה"פ אור וה"פ י', ויזכה לאלהי"ם.

ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן!