Posts
ב"ה
חיי מוהר"ן קיד ע"ש באריכות - ויהי היום בשנת תק"ס ראה רבנו זכרונו לברכה במקום שראה והשיג במקום שהשיג שהוא צריך לקבע דירתו בקהלת זלטיפליע (ה"ע מבואר בהמשך שהיה עוסק בתיקון ירבעם בן נבט).... ונכנס להעיר בלי שום ידיעה מאנשי הקהלה, כי לא שאל את פיהם מקדם כלל, רק שכר לו דירה שם וקבע דירתו שם פתאום. אבל אף על פי כן קבלו אותו אנשי הקהלה בכבוד גדול. ובראש השנה נתקבצו שם אצלו אנשים רבים.... ויהי היום, התפלל אחד נעילה לפני העמוד ביום כפור שלא ברצון רבנו ז"ל, ונשתקל מלולו באמצע התפלה ולא היה יכול לפתח פיו בשום אפן, עד שהכרח להסתלק בחרפה גדולה ועמד אחר תחתיו. ואחר כך במוצאי יום הכפורים אמר רבנו ז"ל דברי צחות נאה כדרכו על ענין הבעלי תפלה של אותו יום כפור, ואמר שהוא מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד (בבא קמא צז:). כי בתחלה התפלל חותנו של הבעל נעילה הנ"ל, ואחר כך חתנו הנ"ל, ושניהם התפללו בשביל נשותיהם כדי להתכבד בעיניהם וכו'. ואמר אז שהוא היה רוצה לעסק אז בתפלתו אודות הפריפינאציע (הינו מה שהאדונים לקחו המזיגה מיד המוכסנים) ואם אתם יודעים איך הסמך מם עומד כנגד דבר שבקדשה ואיך הוא מתגבר למנע ולבלבל ובא זה ועמד להתפלל ודחיתי אותו.
ומחמת זה התרעם על רבנו זכרונו לברכה האיש הזה הנ"ל, והלך ונסע לקהלת קדש
שפליע והלשין על רבנו זכרונו לברכה בפני הזקן הידוע דשם, עד שעשה מחלקת גדול על
רבנו זכרונו לברכה. ומאז והלאה נתעורר המחלקת הגדול מאד עד שכמעט כל העיר כלה חלקו
על רבנו זכרונו לברכה. וגדל עצם המחלקת שהיה עליו שם, וגדל היסורין שהיו לו שם, אי
אפשר לשער ולספר כי ישב שם כמו על קוצים ממש. ואחר סכות נסע לשם הזקן הנ"ל
ופער פיו לבלי חק עד שעשה שם מחלקת גדול עליו. ובתחלה היה לו אהבה עם רבנו זכרונו
לברכה, והיה הזקן כפוף ונכנע מאד לפניו, אך מעת הנ"ל שנכנס רבנו זכרונו לברכה
לזלאטיפאליע סמוך לגבולו שתי פרסאות, וגם על ידי רבוי המלשינות כנ"ל, על ידי
זה נתעורר המחלקת הגדולה, עד שבדו עליו כזבים אשר לא עלתה על דעתו, עיין שם
באריכות.
ספר מאורות הגדולים
(אהרן ציילינגאלד, בילגורייא תרעא), קדושת הרה"ק ר'
לוי יצחק מבא"ד (-מבארדיצוב), מדף ו- 11:
בעיר שדה לבן היה איש
למדן מופלג ובעל מקובל, רק שמו לא היה מפורסם בעולם לכן נתקנא
מאוד על מעלת הרב הצדיק ר' נחמן מברעסלאוו בעה"מ לקוטי מהר"ן ועוד כמה
ספרים, כי שמו הולך וגדול מאד. והוציא האיש
הלמדן הנ"ל קול על הרב הקדוש מוהר"נ כי הוא משתמש בשמות הקדושים, ולקח
קלף וחתך לחתיכות קטנות, ועשה מהן קמעות וחלק לאנשים ריקים, ובא אל
הרב הצדיק הנקרא שפאלער זיידע אשר הי' מפורסים מאוד לצדיק הדור, והלשין
על הרב מוהר"נ, והעמיד להעדים את האנשים הריקים, והם אמרו כי הרב מוהר"נ
נתן להם הקמעות. וכאשר שמע זאת השפאלער זיידע רגז על הרב מוהר"נ והתחיל לחלוק
עליו, כי זאת הי' אחר המחלוקת הידוע של הרב הג' הצדיק
רבנו יהונתן עם הגאון מהר"י יעב"ץ אשר נתהו' המחלוקת מחמת הקמעות שחלק
הגאון מהר"י (-עיין מה שרבי נחמן יישב על
הקמיע של ר' יהונתן). והנה המחלוקת הלכה והתגברה, ויאסוף הרב הצדיק שפאלער זיידע
אסיפה גדולה מצדיקי הדור אל בית הרב הצדיק מבארדיטשוב,
וחפצו לגזור נידוי שמתא על הרב מוהר"נ, אחר שחקרו ודרשו את העדים, והנה האיש
המקנא עוד הוסיף סרה להעמיד עדים אשר הרה"צ מוהר"נ זרק אבן למרקולס בעת נסעו לארץ הקדושה על הים
(ה"ע עיין בחיי מוהר"ן על נסיעת רבינו לארץ ישראל, אות קלו - ובשעת הרוח
סערה חס ושלום ישליך חמשה קוויטליך שכתוב בהם ורב חסד לתוך הים),
וע"י המלשינות הזאת כמעט שעל' בידו שאסיפת הצדיקים ידונו את הרב מוהר"נ
לחרמה. והנה בתוך הצדיקים האלה אשר ישבו לאסיפה הי' ג"כ
הרה"צ ר' ברוך ממעזיבעז נכד הבעש"ט, ואמר להרה"צ משפאלע, למה קורים
כל העולם את מעלתכם זיידע ולא באבע?! אמר לו הרה"צ משפאלע לולי
הזיידע (- הבעל שם טוב) מאין הי' הנכדים. והרבנית אשת הרה"צ מבא"ד ישבה
בחדר מן הצד, ויהי כאשר שמעה כי רוצים לנדות את הרה"צ מוהר"נ, אז קפצה
אל הבית[1]
אשר שם נאספו הצדיקים, ואמרה להם אל תגעו במשיחי ואל תרעו, הן אנחנו
מתפללים זכור לנו ברית אבות ואיך אתם שכחתם את ברית אבותיו של הרה"צ
מוהר"נ אשר הוא נכד של הרה"ק הבעש"ט ונכד הרה"ק ר' נחמן
מהרדענקע ז"ל, ואנו אומרים בכל יום לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך,
והנה חכז"ל דרשו על וזרע אין לה, אין לי אלא זרע, זרע זרעה מניין, ת"ל
וזרע אין לה, עיין לה, ואתם לא תעיינו על הי' שבתוכו. ויהי כאשר שמע הרה"צ
משפאלע את דברי', אמר, מימי לא נצחני אדם, אלא פעם אחת אשה, ונתפרדו משמה כל
הצדיקים ולא עשו מאומה.
אך המחלוקת בין החסידים לא רפתה, עד אם
פגעו חסידי שפאלע עם חסידי בערעסלאוו רגמו זה לזה באבנים. והנה עד היום בעיר אומן
פלך וואהלין אשר מנוחתו של הרה"צ מוהר"נ שמה עוד לא שככה חמת המחלוקת.
והנה בנו שס בית הכנסת על קבר הרב מוהר"נ ומתפללים שמה ונמצאו גם עתה חסידים
שוטים אשר ישליכו שמה אבנים, לכן מוכרחים היו חסידי מוהר"נ לעשות שם גדר גדול
וגבוה סביב בביה"כ אשר לא יוכלו לזרוק שמה אבנים, גם אינם מניחים שמה לילך
איש אשר לא מאנשי שלומם. גם בין חסידי מוהר"נ נמצאו אנשים שוטים אשר שרפו איזה
חתיכות נייר או פסת בלוי סחבות ואומרים כי בזה המה שרפו את נשמת הרה"צ
משפאלע, כ"כ גדול כח היצר הרע הנתהו' מכח המחלוקת. ומי גרם כל זאת, הוא האיש
משדה לבן אשר התימר ללמדן ומחמת קנאתו להרב מוהר"נ הולך רכיל והלשין אותו
לפני הצדיקי הדור:
פעם אחת העלילו על אחד מהעדים אשר העיד
לפני הרה"צ משפאלע אשר הרה"צ מוהר"נ נתן לו הקמיע, שהוא סוחר עם
שטרות מזויפות, ואסרו אותו במאסר, ולאחר ערבון גדול יצא לחפשי עד החקירה והדרישה.
וכאשר שמע הרה"צ מבארדיטשוב, יצא בכל העולם, לכן נסע זה האיש לבא"ד
להתפלל עליו שיצא נקי מזה המשפט, וישבע לפני הרה"צ כי נקי הוא מכל פשע, רק
עלילה התגוללו עליו. אז אמר לו הרה"צ, רואה אנכי כי אתה עשית עבירה גדולה עם
זיוף, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, אז הבין זה האיש כי הרה"צ יודע הכל,
והודה לפני הרה"צ כי הקמיע נתן לו האיש משדה לבן למען בא בעלילה על הרב
מוהר"נ, ובקש אותו להעיד עדות שקר בפני הצדיקי' על הר' מוהר"נ, ובאמת
הוא בעצמו כתב הקמיע ונתן לו. וכאשר שמע הרה"צ מבא"ד את הדברים האלה, אז
אמר כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו. ועתה לך ממני כי אתה בנידוי ובשמתא, אז אמר
הרה"צ בשם הבעש"ט על המשנה הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן
הפורעניות. ויש להבין מה ענין זה אצל זה, ואמר כי החטא והעונש באין כאחד, כי יש
בכתבי שו"ת הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו שבעים
אלף אנשים וכתבו לו בזה"ל ילמדנו רבנו מאחר שאין תחית המתים מפורש בתורה רק
בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, וא"כ גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא
וכו'. והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וציוה לתלמידו למהר"י אבן תבון לכתוב
תשובתם, ותוך ענין תשובתם הוא זה. אבאר לכם מאחר שנמשך לכם ספק זה, א"כ אין
נשמתם מבני אברהם יצחק ויעקב רק מאנשי סדום ועמורה, כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ
ושבעה כוכבי לכת וכיוצא, ויש לשאול על עיקר הבריאה הא כל מעשה בריאת העולם לצביונם
נבראו כדרשת חז"ל על קרא דויעש אלקים וגו', ע"כ מה טעמא לא רצה ארץ
להיות בחי' שמים, וצ"ל שלא נותן דעת בארץ שידע בחי' שמים, וזכותו שיתאו'
להיות בחי' שמים, והטעם כי גם בחי' ארץ צריך שיהי' בעולם וכיוצא בזה וכל הנבראים
וז"ש לצביונם
נבראו, וגם בחי' אדם צריך שיהי' כת רשעים כת בינונים וכת צדיקים כיתרון האור מן
החשך, ר"ל שנמשך תועלת מהחלק ממעשה רשעים נדע מעלת הצדיקים, וכל אחד נבראו
לצביונם ברצונם, וכי תימא א"כ תקשה לכם הקושי' בחי' הידוע עם הבחורה מאחר
שאתם כופרים בדרשת חז"ל, א"כ איך אתם משיגים קושי' זו, והנה נפש האדם
הוא דם הנעשה מברירת המאכלים, ויש כמה מיני בירור, בתחלה ע"י שזורקת המרה
טיפה למאכל שבתוך מעיו נברר הגס והעב ונעשה צואה ויצאה לחוץ. בירור ב' יוצא למי
רגלים. בירור ג' נעשה זיעה . ד' נעשה שערות וצפורניים. בירור ה' הדם נבלע בכבד
וטחול וכו' ויבחר הכל נכנס בלב ואח"כ במוח ומזה נעשה השכל והדעת מדבריכם נראה
שאתם כופרים בדברי חז"ל א"כ לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל
והדעת שלכם נעשה מדמים של מאכלי טרפות,
והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה כי ממנו נעשה, וא"כ איך תוכלו להכריע
בהשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רחוב לבם רחבה מני ים, ותדעו באמונה מאחר
שירדו לספק זה בכפירה זה שהפורענות קרובה לכם, וכך עלתה להם שבא עליכם מלך והרגם
והשמידם, ורצו להמיר דתם ולא קבלו אותם מאחר שכפרו בתחית המתים והאומות ג"כ
מאמינים בסוד הגילגול והתחי' כמ"ש הפוליסיף — מעט מזער נמלטו להרמב"ם
וחזרו בתשובה והנה רוח ה' דיבר בו שעלתה להם כך. אך לבאר הטעם איך ידע מזה שירדו
לכפירה זו שהפורענות קרובה אליהם כמ"ש החסיד מהר"י יעבץ כי הדבק בו ית'
מושגח ממנו ולא יניחנו למקרה, כאשר סר ממנו הדביקות סר ממנו השגחתו ית' כמ"ש
הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו'. ובזה יובן המשנה הנ"ל הרחק
משכן רע, הרחק שלא יאכל דברים טמאים ומאכלות אסורות שאז גורם ששוכן רע במוחו ושכלו
ועי"ז גורם שדעתו ושכלו נוטה להתחבר לרשע במעשיו ואז ידע כי הפורענות קרובה
אליו. וככלות הרב מבא"ד את המאמר הזה, פנה שכמו מהאיש המעיד שקר על הרב
מוהר"נ ואחריתו הי' מר מאד כי נגמר משפטו להיות אסור בגדוד אסורין ומת שם
בתפיסה. ועל האיש משדה לבן אמר הרה"צ מבא"ד יכרית ה' כל שפתי חלקות אשר
אמרו ללשונינו נגביר וכו' אשר תפס את מדת הנחש ארור הוא מכל הבהמה וחית השדה. והנה
כאשר האיש הלזה הי' גביר גדול התחיל לירד מנכסיו עד כי הי' לאיש אביון ותמת עליו
אשתו ושני בניו, ומחמת עג"נ יצא מדעתו ונחה עליו רוח שגעון ונעשה נואף גדול,
וכאשר הלך בחוץ רגמו
כל העם אותו באבנים עד כי הוכרח לילך מעיר מולדתו וסבב בכפרים ובעירות וביקש לחם
מערלים האכרים וישן על האשפה. פעם אחת הלך בכפר וראה כפרית ערלית וביקש ממנה פת
לחם ושקלה ובעלה הערל ראה זאת והכה אותו מכת רצח, ונאספו כל האוכרים בני הכפר והכו
אותו מכות אכזריות וכאשר עמד על נפשו נשך את אחד מהם וטיכסו עצה מה עונש לעשות על אשר העיז לנשוק את אחד מהם, וגזרו עליו
שיחתכו את שפחותיו, וכן עשו, וחתכו את השפתים שלו עד כי זוב ממנו דם רב, והניחו
אותו, והוא ברח אל השדה ונפל מעצמת מכאוביו, וישן שם עד בא הלילה, ובלילה הריחו
הזאבים הטורפים אותו, וגזרו אותו לגזרים, ולקקו את דמו, ולא הניחו ממנו רק את הראש,
ואח"כ הל חייט יהודי אל הכפר ההוא ויספרו לו את אשר עשו ליהודי והלך לחפש
אותו ולא מצא כי אם הראש והביא את הראש אל העיר וקברו אותו בקבר ישראל, ע"כ.
[1] גירסה זו שונה הרבה משני גרסאות הידועים. עיין
בספר חיי מוהר"ן קכב – וכבר נגמר הדבר ביניהם בהסכמת כלם ורצו לעשות כן,
אבל איש אחד בברדיטשוב בלבל את הדבר והלך ודבר על לב הרב הגאון הקדוש אב בית דין
דברדיטשוב ואמר שאין נאה שיעשו זה הדבר בעירו ומחמת זה נתבלבל הדבר, ע"כ (ובהמשך
כתוב ז"ל: הרב דברדיטשוב החזיק ידו עם רבנו זכרונו לברכה מתחלה ועד סוף אבל
הדבר הנ"ל הינו החרם
לא רצה שיהיה נעשה בעירו,
מחמת שנמצאו אנשים שדברו על לבו כנ"ל, עכ"ל. הרי בתחילה כתב שהיה איש
אחד, ובסוף כתב אנשים). בקונטרס
הוספות לספר חיי מוהר"ן אות פט כז"ל אבל אשתו של הרה"צ מבארדיטשוב
ז"ל בלבלה הדבר ונכנסה בתוכם יחף ונתבלבל הדבר וקילל אותה שהרגלים שלה יתנו
בראנציק (סוג מחלה) רח"ל ויראה מאד מהקללה ונתנו לה תלמיד הרה"צ
מבארדיטשוב זצ"ל עצה שתלך בגרביים שחורות כדי שיתראה כמו בראנציק וכן היה
שתמיד הלכה בגרבים שחורות כידוע (מפני מה מסרה נפשה כ"כ בשביל הזקן כי הזקן
החזיק אותה בפרנסתה וגם נתן לה הרבה כסף כל שנה בשביל לחלק לעניים ובזה שיחד אותה
ואמר אז רבינו הקדוש שבשביל זה היה לו עונש להרה"צ מבראדיטשוב ז"ל ששנה
שלימה התפלל בפשיטות בסידור כמו ילד ולא השיג השגות שהיה משיג מקודם, ע"ש. . בספר שיח שרפי קודש
ה-סו כז"ל נתבלבל הדבר על ידי שנכנס החולק למטבח ושחק שם עם אש בפני אם הרב,
ונפחדה כל כך עד שחששה שעוד מעט ישרף כל העיר בהקפדתו, ונכנסה לאספה וקלקלה את
האספה באמרה לבנה: איני מסכימה שיעשה זאת בביתנו, וע"ש מה
שרבינו אמר על זה קצת יותר ושונה מהנ"ל).
