עוצם עיניו מראות ברע

 ב"ה

לעיל כתבנו שעל ידי זה זוכים להסופי תיבות, מעות. 

ויש לפרש, כי רבינו גילה בליקוטי מוהר"ן שהפרנסה של האדם בא מאשתו. וענין עוצם עיניו מראות ברע פירשו בגמרא לא להסתכל בנשים הכובסים בנהר. והרי המסתכל בנשים מחליש קשרו עם אשתו וחשיבותה, ועל ידי שעצם עיניו מראות בנשים אחרות, מחזק קשרו עם אשתו ומגביר חשיבותה, ולכן בעקבותיו יש מעות. ולפי זה נראה שהוא ענין יותר שלא להרוס סיבת השפע, ואינו כל כך ענין של זכות לזכות לשפע. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

כמה הערות

 ב"ה

ספר המדות, ערך פחד אות יב. על ידי שתציר שם אלקים לנגד עיניך, ילכו הפחדים ממך, ע"כ.

בספר מעגלי צדק (אביחצירא, אות פ"א דמנצפ"ך, הוא על הפסוק פחדו בציון, ישעיה לג:יד) כתב להוכיח שכל הפחדים ורעדות שרשם בשם אלקים (וידוע שצריכים למתק הדינים בשרשן), וכתב שהגמטריא של אלקים, עם הה' אותיות והכולל, עולה פחד.

 

פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י | יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי-יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם. (ישעיה לג:יד)

 

ישעיה לג:ו וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ.

פרש"י ז"ל והיה אמונת עתיך וגו'. והיה לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמין לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ולמעשרות בעת הפרשתן ללקט שכחה ופיאה בעתם לקיים שמיטין ויובלות בעתם. ד''א אמונת עתך. את שהאמנת בהקב''ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה תהיה לך לחוסן, עכ"ל.

והרי מבואר להדיא, לפי שני הפירושים, שעל ידי אמונה או עשית המצות באמונה, זוכים לחכמה ודעת.

 

ויצא כט:יז ועיני לאה רכות, פרש"י ז"ל שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים, שני שבנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (ב"ר ע:טז), ע"כ. ולאחר שיעקב קנה את הבכורה מעשו, ממילא היה ראוי לו לקחת את לאה. ושמעתי מידידי י.ג. נ"י שזה פירוש מה דאיתא בילקוט שמעוני, אמר לה מה רמיתא בת רמאי, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי, אמרה ליה, אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כן הוה אבוך צוח לך עשו, ואת עני ליה, ע"כ, דהיינו שלמד ממנו שהוא באמת הבכור והיא ראויה לו.

 

 

ישעיה לג:טז ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים [בפסוק טו פירט מה שצריך לזה, הלך צדקות ודבר מישרים וכו']. פרש"י ז"ל לחמו נתן, לא יהא מבקש לחם, כי מן השמים יספקו לו מזון. מימיו נאמנים, מקור מימיו לא יכזב, כלומר, זרעו יגדל וכל צרכיו יספקו, ע"כ.

וזה מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר (קידושין פב.) ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

 

תורה רד, שיחות הר"ן קלז, מעות ראשי תיבות ואין עבירה מכבה תורה. דהיינו שעל ידי שקובעים עתים לתורה יהיה פרנסה, אפילו אם עבר עבירות.

עיין בישעיה לג:טו-טז התנאים שיעשה אדם כדי שיספקו לו מזון מן השמים. ואחד מהתנאים, ועצם עיניו מראות ברע, סופי תיבות מעות, ומובא שם מספר אמרי נועם פרשת בראשית, שעל ידי זה ממשיך העינא פקיחא דלעילא אות עי"ן, ולכן הראשי תיבות הם יעקב, בחין וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב (דברים לג:כח) עיין שם.

 

 

בתיקונים חדשים לרמח"ל תקון שני ז"ל דהא אוריתא לא אתחזיאת לשום בר נש אלא בגין דאתמסרת לעובדא, ואפלו למלאכי עלאי לא אתחזיאת אי לאו תקונין עלאין דצריכין לאתתקנא על ידיהו. ורזא דא גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו (תהלים קג:כ), עיין שם.

וקשה אם כן מה שגילה ביחוד היראה, שאדם הירא מיד מגלין לו.

בענין זה הארכנו קצת בהקדמה ללקוטי נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הגעגועים של הצדיק עד שמקבל פרנסה וזוכה לאור צחצחות

 ב"ה

שיחות הר"ן כד

מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. – עיין שם המשל באריכות - - ואז הנמשל ז"ל וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך וכן להצדיק לחזר ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה עד שהגיעו סמוכים זה לזה ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגדל הגעגועים אי אפשר לסבל עוד והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'?! וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת? (דהינו געגועים הנ"ל) הלא יש כמה עובדות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפלין ושאר מצוות?! והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה. והביא להצדיק פרנסה ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. (מד) כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג כה) וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נ"ח יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות (מד) ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל, עכ"ל.

בליקוטי מוהר"ן עו מבואר שגם צמאון להשם יתברך אינו מושלם, ושאלנו שם אם כל כיסופים של קדושה וגעגועים וכו' בכלל, כי יש לחלק עיין שם. והנה כאן יש משמעות שגם געגועים של קדושה יש להגביל, ויתכן שזה רק בשביל שהוא במצב של התרחקות. ומבואר בתורה עו שהצדיק יודע איך להביא את העבודה לתוך הגבול והזמן, שלא יהיה צמאון. וכאן הצדיק לא מצליח, מחמת התרחקותו לכאורה, ועם כל זה הוא שומר עצמו שלא יהיה בבחי' צמאון, ועוזב את הגעגועים.

והנה הצדיק עוזב קצת את הגעגועים לעסוק בשאר תורה ומצות (-קצת דומה למה שרבינו אמר בענין הבטחון, שמי שאינו במדרגה כל כך לזה, וילך בלי פרנסה ורק סומך על בטחון, הרי זה יתפוס כל מחשבתו, ועדיף שיתפרנס ולעסוק בכל התורה ומצותיה), אף על פי שלכאורה גם בעסק קיום התורה והמצות יש כיסופים וגעגועים, אבל על כל פנים אינו מרוכז בהם.

ואז בא מישהו ומפרנס את הצדיק ומביאו להשם יתברך וזוכה לבחי' השביע בצחצחות, שהוא בחי' למעלה מסתם כיסופים ורצונות. בחי' שאי אפשר להבין במוחין של עולם הזה.

וכל זה עולה יפה למה שביארנו בתורה עו שזה מסגולת הצדיק אמת בבחינת בית המקדש, שמביאים שם הרצונות אפילו של צמאון, ומקבלים שם כיוון שמכניס אותם לתוך הגבול והזמן. וזה הענין שהאדם שבא ונתן ממון להצדיק, זה בחי' המתנדבים לבית המקדש, וכיון שהוקם הכל יבוא על שלום.

נ נח נחמ נחמן מאומן

העולה לראות פני ה' לא יחמוד איש את ארצו

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה יד:ח אמר איכא גנבא הכא, שגונבים השפע שלי, השיב לו, גלגלא דרקיע דהדרא, היינו גילגולין דנשמתין, היא הגורמת, שאין לצדיק כדי פרנסתו וכו' עיין שם.

נראה לעניות דעתי, דהרי התורה הבטיחה לעולי רגל לבית המקדש שלא יחמוד איש את ארצך (שמות לד:כד), ולכאורה העולה לראות פני ה' בתפילה בכלל הבטחה זו, וזה בכלל התמיה – איכא גנבא הכא, ובא הישוב שלא ממש גנבו ממנו, אלא שבסוד גילגולי הנשמות הוא נשאר בלי פרנסה.

ועדיין צריך תלמוד בכלל זה אם הוא באמת עצה ושמירה נגד גניבות. למשל, מי שהולך לטבול ומכוון במקוה ממש לעלות לראות פני ה', האם חפציו בכלל ההבטחה של לא יחמוד.

נ נח נחמ נחמן מאומן.

איזה יום שבת

ב"ה
מסכת שבת דף סט:
אמר רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כלו, פשיטא מהוא דתימא וכו'. עד כאן
ויש להקשות דהלוא חידוש הוא שמהו דתימא באותו יום שהוא בטוח שאינו שבת יתחייב לעשות בו כל פרנסתו של כל השבוע.
נ נח

דרך היחיד באמונה ובטחון אין סוף

ב"ה

מחלקת בגמרא בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, כי רשב"י אומר שהאדם יעסוק רק בעבודת השם יתברך ולא ידאג כל עיקר על פרנסה, והגמרא אומרת שרבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. והוא תמיהא פלא איך יתכן שחס ושלום רבים שמו כל תקותם בהשם יתברך, ועסקו אך ורק בעבודתו ולא הצליחו?!  

ונראה לעניות דעתי שהתירוץ מפורש בדברים הקדושים, שרבים עשו - כל כמה שהם ניסו את זה כרבים באמת לא היה סיכוי שיצליחו, כי זה דרך היחיד, דרך היחוד, ואנחנו שייך לרשות הרבים. והבן.
ורבינו הקדוש הזהיר מאד בהקדמה ללקוטי מוהר"ן תנינא שאי אפשר להיכנס לעבודת השם אלא בדרך אחד היה אברהם, כי אברהם הוא דרך היחיד, ומקודם הוא היה אברם, אברם עם א"ח שאחד בגמטריא רבים, ואחר כך אברהם, אברהם עם ד' של אחד בגמטריא רבים, כי הוא נכנס ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אח"ד היה דייקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הדרך שגילה רבינו למסור הכל על השם יתברך - הוא דרך היחוד העליון של קודם החטא!

ב"ה

שיחות הר"ן אות ב: טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך: עכ"ל.

וע"ש בסימן רס"ט ז"ל: לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו' (תנג), ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין - עושין ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום. עכ"ל.

ע' בספר אדיר במרום (עמ' תיד-תטו) שלכאורה ממש מאיר את הענין הזה וז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים. והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי, כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

וע"ש עוד (עמ' תטז-תיז) ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכלהפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל, הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

הרי שרבינו גילה את הדרך איך לאחוז ביחוד העליון של קודם החטא, שיתנהג רק בביאת המשיח בב"א. נ נח נחמ נחמן מאומן!

ליקוטי מוהר"ן תורה לא - אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה לא

אחר – נכנס לפרדס וראה מט"ט ואמר שיש שני רשויות ח"ו, והנה אחר הפסיק לשמור את התורה, אבל לא ראינו שהוא לוחם נגד התורה, כי היה מסתברא שתלמיד חכם כמותו, שעלה על כל חכמי ישראל, כיון שיצא לרע שח"ו יהפך ממש לרע, וכמו שר' צבי הירש זידטשוב העיד על עצמו שקודם שהוא קיבל לגמרי על עצמו עול מלכות שמים, הוא כמעט יצא לתרבות רע ח"ו, ואז היה חידוש בתוקף רעתו ח"ו. ואילו באחר לא רואים אלא שאמר שיש שני רשויות, שלא כיחש מציאות התורה, ואפילו הזהיר את רבי מאיר עד כאן תחום שבת, לשמור את התורה, רק הוא בדה עוד רשות חוץ מהתורה. והוא בחר לחיות את המציאות של הכוכבים ומזלות כי לא הבין שהם באמת תחת שלטון היחוד והתורה, אבל על כל פנים הוא ידע טוב כחו ואמיתתו ברשות התורה, רק שהוא חשב שהוא מוגבל ח"ו.

והענין נראה לי, כי אחר טינא היה בליבו, טינא זה טיט, סתימה. כי רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה מט) שאיש ישראלי לבו בוערת עד אין סוף, ואילו אחר (כיון שהרצון של הוריו היה שלא לשמה כמבואר בגמרא) היה סתימה, ולבו היה מוגבל. וכיון שנכנס לפרדס, דהינו שעלה במחשבתו להשגות קדושות, עולמות עליונים, והיה צריך לעלות עוד למעלה ממט"ט, שיהיה מט"ט כפוף תחתיו, אבל כיון שטינא היה ליבו, דהינו שהיה מוגבל ברצונו, הוא התעכב במט"ט, וטעה בו, מה שאין כן רבי עקיבא עלה בלבו עד אין סוף, וממילא הבין שמט"ט הוא אות בצבא לא יותר. וזה מה שכתוב על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצאה בשלום, זה בחי' רצוא ושוב, כי אי אפשר להתדבק באין סוף אלא ברצוא ושוב כמו שרבינו גילה בתורה ד', דאם לא כן הוה נתבטל לגמרי.

ובזה מובן איך שרבינו כותב שהרבי הוא בחי' הפרדס, ויש לו שני הכחות כמו התורה וכו'. כי הצדיק בעלותו לפרדס, מתאחד עם השם יתברך ביחודא שלים, עד כדי כך שמט"ט הוה בשבילו רק אות בצבא שלו.

וזה הענין של הכניסה לפרדס הוא כמו השלחן של הצדיק, שהוא להעלות את הרגלין, בחי' הכסף, כיסופים, מזון, לאור הפנים, בחי' השביע בצחצות נפשך. וכמבואר בשיחות הר"ן (כד) משל למלך ובנו שהיו נוסעים זה לקראת זה בכיסופים גדולים, עד שבא אחד וחטף את הבן והביאו להמלך, שזה בחי' לפרנס את הצדיק. וכל זה רק עם הכיסופים הם ממש עד אין סוף ב"ה, אז הצדיק יכול להתדבק בהשם יתברך באור הפנים, לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, וכמראה החמה עמוק מן הצל, ואז הרי הכל עובדים וטורחים בשבילו. ואפילו בן עזאי ובן זומא היו בכלל עובדי השם, כי אור תשוקת ולהבת ליבם היה עד אין סוף, ולכן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, באור האין סוף. ובזה רבי עקיבא עלה על בן עזאי, כי הלוא איתא (בכורות נח.) שרבי שבן עזאי אמר כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מהקרח הזה, והאריז”ל (שער הגלגולים הקדמה לד) גילה שהכוונה על בריאת נפשות הגרים בקדושה עיין שם, וזה דרך חסד וחסידות עיין שם, אכן בן עזאי לא היה נשוי, ולא היה לו את הכח להלביש את השגתו ביחוד השם, כי קודם שיוצאים לדרך צריכים לפקד את אשתו, כמו שרבינו מביא בסוף אות ד', כי צריכים שמירת הברית, ואין הכוונה לסתם שמירה, כי אז אדרבה בזה טעה דוד, כי משביעו מרעיבו, אלא הכוונה שצריכים לקיים את הברית שיהיה יחוד איש ואשה, כי בלי זה, הברית עולה ואין לו כיוון ותכלית למטה, ולכן בן עזאי הציץ ומת בהתדבקו ביחוד השם, ואילו רבי עקיבא עוד זכה להאיר את היחוד שזכה להשיג למטה. אבל אחר טינא היה בליבו, ולכן כניסתו לפרדס, להשלחן אשר לפני השם, לא הראה לו אלא להתדבק במט"ט, והוא עוד היה לו בחירה להתאחד עם מט"ט, ולא עמד בנסיון, כי השלחן והזיווג והיחוד הוא מסטרא דצפון, שהוא חסר (לא, וא' של יצר הרע, בגמטריא לב), מה שצפון בלב חולת אהבה שבוערת עד אין סוף (וכן התורה הקדושה תולה על בלימה, וכמו שאיתא במסכת סנהדרין דף כו, שהתורה בחי' תהו, כאילו אינה), והיחוד הוא רק על ידי הכתר כמבואר כל זה ביחוד היראה לרמח"ל (בריש פירוש הקצר, בענין ג' מפתחות ביד השם יתברך, ובענין י' עליונה של הא', היחוד העליון שהיה מאיר לאדם הראשון ולא היה צריך שום עבודה, רק בנשמה לעבדה ולשמרה בהשגת התורה ע"ש), ועל כן לא הצליח לראות את מט”ט כאילו כח בפני עצמו.

ובן חורין, שמוליד נשמות בעולם, כמו אברהם אבינו, זה רק הצדיק שזוכה ליחד תשוקת להבת לבו האין סוף ביחוד השם. ומפתחות הלידה רק בידו, אלא שכמו שכל אדם יכול להוליד, שממשיך מהשם יתברך בנים, כן כל אדם ממשיך נפשות בהוצאת כיסופיו בדיבור פיו. אבל הצדיק בחי' אברהם אבינו ממש מוליד את הנשמות, וכן אליהו הנביא קיבל את שני מפתחות מהש"י, והוא נחשב כפיו של משה רבינו, שהאותיות וצירופיהם וזיווגיהם נעשים על ידו, ועלה השמים בסערה, שזה השגת היחוד, שממילא הכל עובדים בשבילו תחתיו, והוא משפיע להם.

וי"ל על דרך דרוש, שג' המפתחות הם בחי' קדוש קדוש קדוש של ברכת יוצר אור, שמבואר בכוונות שזה 'להעלות מלכות דבריאה שהיא בהיכל ק"ק דיצירה, בהיכל עצם השמים דבריאה' (לשון הרמח"ל בקיצור הכוונות), דהנה ידוע שהאריז"ל גילה שההשגות רבי עקיבא וחביריו בההיכלות היו בעולם יצירה, ואילו רבי עקיבא זכה לעלות במחשבה, כדאיתא בגמרא שהש"י אמר למשה רבינו על רבי עקיבא, כך עלה במחשבה, ומחשבה היינו עולם הבריאה, ועל כן בשלושה קדוש, בחי' שלושה מפתחות שהם תלוים בכתר, רבי עקיבא עוד עלה על כולם, להיכל עצם השמים של עולם הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרנסה עם הכולל

ב"ה

כג. כי חנם נמכרתי. חנם, אותיות נחמ, כי יעקב היה אז בן ק"ח (בגימטריא נ נח) שנה, ולכן יוסף הגיע אז לבחי' נחמ.

ויעקב אבינו נפטר בכניסתו לגיל 148, כמנין נחמן, בסוד אם אין קמ"ח אין תורה, כי יעקב אבינו הוא בסוד תפארת בסוד התורה כידוע. ואם אין תורה אין קמ"ח (וי"ל שיעקב לא הגיע אלא לקמ"ז כי המלאך נגע בכף ירכו, ואיתא בזוהר הקדוש שנגע בתומכי דאורייתא, נמצא שחסר אחד מהקמח, ולכן דייקא עם הכולל – לשון נופל על לשון – משיגים הפרנסה, וא"ש ת”ל).

נ נח נחמ נחמן מאומן

השתדלות

ב"ה

כתוב בתורה הקדושה (דברים טו:יח) בפרשת ראה: וברכך י' אלקיך בכל אשר תעשה, משמע שצריך לעשות על כל פנים, ולכן בא הרמח"ל באדיר במרום (עמוד תטו) ומבאר שזה רק מי שבחר לעבוד אז הוא מוכרח לעבוד, והברכה יבוא לו רק דרך העבודה. אבל מי שיש לו שכל, יבחר בעבודת השם, ואז לא יצטרך לעשות שום מלאכה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה הענין להגיד רק "נ נח" (בלי לסיים כל המשפט) -- What is the thing about just saying Nanach (and not the whole expression)

ב"ה

740. מה הענין להגיד רק נ נח?

יש בזה כח חזק ומשמח, והסבא אמר שהשי"ת יודע לסיים המשפט. ויש כמה סברות להבין את זה אכן אכתי צ"ת. וע"ע ברמזים (כסא ה' עם הכולל בגמטריא נ נח, דוד המלך בגמטריא נ נח ע”ה, ועוד). אכן כדי שלא נצא פטוב בלי כלום, כתבתי איזה רעיונות להתחשב בהם.

לקמן מה שכתבתי על זה לפני כמה שנים, ומשנה ראשונה לא תעקר, אכן כעת זכיתי ב"ה לעמוד על עוד טעם הגון. והוא על פי המבואר בספר הכוונות של האריז"ל בענין יום הכיפורים (דרוש ב') שמבואר שם שיש ב' אכילות של אבא ואמא, אכילה לג' ראשונים, ואכילה לז' תחתונים שלהם, וכן יש שני שתיות של זעיר אנפין ונוקביה, לג"ר וו' קצוות. ויעו' שם שמגלה איך שהם שני שפעים שבאים מאריך אבל נפרדים לגמרי. ועוד מבואר בכוונות שם שהשפעות ומזונות שבאים מפנימיות אימא הם בחי' קולות, חמש קולות, ומאלו ניזונים ביום הכיפורים שכנגדם נתיסדו חמש תפילות וחמש עינוים וצומות (צום = קול), ואילו בשאר ימות השנה ניזונים מחיצוניות אימא באכילה ושתיה ממש. והנה האכילה הב' הנ"ל היא בחי' ה' קולות של פנימיות אימא, וממנה נמשך השתיה הא' לצורך ג"ר דזו"נ. ונמצא שרק השתיה הב' שייך לימות השנה, כל זה מבואר באריכות שם.

והנה ידוע שהשיר פשוט כפול משולש מרובע הוא בחי' נהר היוצא מעדן להשקות את הגן (ע' לקמ"ת תורה ח'), וידוע מהזוהר הקדוש, שפשוט זה הכתר, וכפול זה חכמה ובינה, נמצא שהנ נח, שבא ליזון את העולם, כאשר הם לבד, הרי הם מייציגים בחינות השפע של החמש קולות של פנימיות אימא. ולכן בודאי יש חלות ופעולה חזקה רק באמירת נ נח, אמנם זה יהיה השפעה עליונה ששייך יותר להשם יתברך שהוא יגמר עליו, ואילו כדי להאיר עד גשמיות עולם הזה ממש, כדאי לשיר כל השיר: נ נח נחמ נחמן מאומן.

והראשונות הנה הנם: י"ל דהנה בתוה"ק כתיב נח נח ודרשו חז"ל נח דלעילא ונח דלתתא וע' בליקוטי הלכות יו"ד הל' הכשרת הלכים ד' באריכות שהוא ענין פי שנים של רוח הצדיק (וידוע ש'פי שנים' ע"ה בגימ' נ נח נחמ נחמן מאומן). אכן כאן בהשיר פשוט-כפול לא כתוב שמו של ר' נחמן אפילו פעם אחד.

והנה בשירת חזקיהו (ח"ק = נ נח, וז' אותיות, נחמ נחמן, הנשארים) אמר (ישעיה לח:יא) אמרתי לא אראה י-ה י-ה בארץ החיים, ויעו"ש בפרש"י ז"ל לא אשתמש עוד בשם של י-ה בארץ החיים, חיים משתמשין בו אבל המתים אינם רשאין שנא' לא המתים יהללויה חק למתים שאין מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם ע"כ. וביאור דבריו הק' י"ל די-ה הם מדות הנהגה, למעלה מעוה"ז, ובעוה"ז צריך להשלים השם בו"ה במחית עמלק כמבואר כל זה באריכות בס' אדיר במרום ע"ש (וביחוד היראה להרמח”ל כותב ז”ל והנה בזה המ”ב – ט”ו אותיות הם בסוד שם י”ה המעמיד הס”א בתחומה, וה”ס: אשרי הגבר אשר תיסרנו י”ה, ומשם יסורים של אהבה. ועוד בזה מעבירים הס”א, אך כ”ז הם נותנים להם הכח לפעול פעולתם, וז”ס “לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י”ה. וה”ס: “אבא ב”ם אודה י”ה”. ומהם בא המלקות, שהוא בסוד שם י”ה כידוע, עכ”ל ע”ש). ולכן מי שהוא מת ודאי אסור לשבח בשם י"ה, דאז נראה כחסר ח"ו, ומי שהוא בחי' חי, הרי אמור (באותה שירה פסוק יט) חי חי הוא יודך, בחי' י-ה י-ה בחי' השם יהי"ה. ואולי י"ל בזה מה שאחז"ל שהשי"ת ביקש לעשות חזקיהו משיח וסנחרב וכו' אבל מחמת שלא אמר שירה נתבטל. ובאמת באותה פרק אמר השירה הנ"ל (כמבואר שם שחלה ג' ימים לפני מפלת סנחרב, ולאחר שכבר הובטח עליה) אכן עליו היה לשיר עוד שירה – כפול, והוא אמר לא אראה י"ה בחי' לא יראני האדם וחי, דהיינו בחי' ראיית ישעיה באספקלריא שאינה מאירה, בחי' ראיתי את השם, שהוא באמת אי ראיה, בחי' לא יראני, בחי' לא אראה.

והנה הי' בלי הה' הוא בחי' אור בלי כלים, משא"כ בהצדיק הנ' – שיר פשו"ט הוא הנשמ"ה. והנ"ח שיר כפו"ל – קו"ל, שאצל החיים זה כבר השלמות, ואצל המתים – הרי השי"ת יודע להשלימו, ודוק.

והנה נ נח בגימטריא המזון ובגימטריא חק, לשון מזונות. וידוע שרבינו אמר שהטעם שבני אדם שרים בשתיה ולא באכילה, הוא מחמת שבני ישראל אמרו שירה על הבאר (וגם במ"א (לק"מ כז:ה) רבינו פירש שבא"ר הוא בחי' ב'שמעו א'ת ר'נתם, וזה באר היטב, ה, הי, היט, היטב, בע' לשונות) ולא אמרו שירה על המן, ומ”מ עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, והם בבחי' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, שמרמז על השיר פשוט כפול שלוש מרובע, והעוגות היו מצ”ה בגימטריא (ע”ה) כפו”ל, הרי רמז בזה לנ נח. ונ נח, מנח-מן זה כמו שירה על המן, ואיזה מן, המצ"ה שהוציאו ממצרים, בחי' שיר פשוט כפול, בחי' נ נח.

עוד יש להזכיר ש'נ נח' עם האותיות והכולל בגמטריא יב"ק שהוא שלמות התיקון, יעו' מש"כ בפירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

עוד יש לראות שיכולים לסמוך על נ נח במקום כל הננננ”מ, כי יהושע הוכיח את עם ישראל שנתיים לפני פטירתו, כאשר היה בן קח כמנין נ נח, כי עיקר התוכחה צריך להיות דוקא בבחינת השיר כפול שלוש מרובע כמבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', ועל כן כיון שיהושע ידע שלא יגיע לגיל ארבע מאות תשעים ואחד, סמך על הנ נח!

יש להוסיף "קח לי" בגמטריא נחמן, קח בגמטריא נ נח, ל"י הוא ענין הקשר בין הרבי להתלמיד היקר כמבואר בלקוטי מוהר"ן.