כח גבוה למעלה מכישוף

 ב"ה

[רוב הדברים פה כבר נכתבו מזמן, וחדשנו בסוף מסוגיא שהיה עכשיו בדף יומי]

ספר המידות

כשוף ג. אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

עיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

 

בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג כתב שלמדו כישוף כדי לידע החכמה להנצל מהמכשפים. וקשה למה צריכים לדעת את החכמה, רק צריכים ענוה. ויש לומר כדי להגן בכלליות.

עיין במסכת סנהדרין סז: אין עוד מלבדו (דברים ד:לה) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים, ההיא איתתא דהוה קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא, אמר לה אי מסתייעת (-אם תצליחי לעשות לי כשוף) זילי עבידי אין עוד מלבדו כתיב [פרש"י ז"ל ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע, ואם תוכלי מאתו יצא ואני מקבלן, ע"כ], איני והאמר  רבי יוחנן למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה, שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה [פרש"י ז"ל ומסרי נפשיה (\נפשייהו – רש"י שעל ע"י) משמיא לאצולי' ע"כ], ע"כ.

משמע מפירוש רש"י שאין הבדל בין הבא להזיק על ידי כשפים לבין להזיק בידים [– וכעין מה שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן תנינא ה' ז"ל ויש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם וכל זה על ידי חרב הגאוה הנ"ל, ובאמת אין זה נקרא מעניש, אלא מזיק, כי הן מזיקי עלמא. וזה 'קשים גרים לישראל כספחת', בחינת ספיחים שגלים מאליהם וכו' עיין שם]. וזה כל הסוגיא איך בעל בחירה, עם הבחירה שלו יכול לפגוע בחבירו, וכאן מקור להצדיקים שקבעו שבאמת אינו יכול – אבל זה רק אם נפיש זכותייהו.

וקשה לפי זה על דברי רבינו כאן, כי למה צריך כל הדיון באותו סוגיא של פגיעה על ידי בעל בחירה, תינח ליה שבכח וצדקות ענוותנותו היה למעלה מכח של כישוף. וי"ל שזה מה שאמר ר' חנינא אי מתסייעת (-והרי זה שהביע צד שיחול הכשוף כבר אכשריה, כי הלוא אל תפתח פה לשטן וקללת חכם על תנאי של נתקיים), כי באמת מצד ענוונותו לא היה חשש שהכשוף יזיק לו, אלא שאפילו אם תצליח אין לו מה לדאוג.

ובזה מיושב קושיית העץ יוסף (על עין יעקב ד"ה איני) למה לא הקשתה הגמרא מיד על הכלל של רבי חנינא שאין עוד מלבדו אפילו לדבר כשפים – מהא דאמר רבי יוחנן שכשפים מכחישין פמליא של מעלה, ולא הקשתה עד שסיפרה המעשה שרבי חנינא אמר לההיא איתתא שאינו דואג וכו'. כי לפי דברינו י"ל שמתחילה הגמרא חשבה שהכלל של רבי חנינא הוא כח שמבטל את כח הכשוף מלפעול או שממליט ומחסה מהכשוף [– כמו שנאמר לענין ענוותנותו של הצדיק], ומדבריו לההיא איתתא רואים שאינו כן, אלא שפועל יפעל הכשוף או יתבטל, כי לא יקרה לו שום שינוי ממה שרצה הקב"ה.

 ואולי תכלית השמירה מכשוף על ידי ענוה מחייב אותו מדרגה של רבי חנינא, להיות כל כך חזק ונפיש בזכות ב'אין עוד מלבדו'.

והרי צ"ע בלשון רבי חנינא, 'אפילו' לדבר כשפים, אם הכוונה לסתם כוחות כמו שדים, שיתכן שעוד יכול להיות נפגע מבעל בחירה – אבל לא על ידי כשוף. גם יתכן שאותו מדרגה להיות גבוה למעלה מכל הכשפים, היא כבר למעלה מהמדרגה להיות נשמר סתם מלהיות נפגע משום בריה בעולם, אלא שאפילו כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, ויש בהם עוד יותר כח, אפילו מזה הוא נשמר.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

אגרת הרמב"ן - תעלה על לבך מדת הענוה

 ב"ה

תעלה על לבך מידת ענוה, הרי עליה וגאוה להענוה, וכמו שאמר רבינו הקדוש שצריכים בחינת ויגבה לבו בדרכי השם, ובגמרא סוטה ה תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. וזה מרומז במילת גובה, כי מצינו שכתוב: גבהה - אל־תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי א-ל דעות י' ולא ולו נתכנו עללות: (שמואל א פרק ב פסוק ג). והרי ג' עם ה' = ח', ב' עם ה' עם הכולל= ח'. הרי שמיני בשמינית. וזה לשון תעלה בגמטריא ח' פעמים ס"ג, כי ס"ד היא ח' פעם ח' (וכן בגמרא שזה יפה כמו סאסא בשיבולת, סא, עם הב' אותיות בגמטריא סג).

וי"ל בזה תעלה בעידניה סגיד ליה, בעת הראוי לקחת הגאוה תקבלו בענוה. וזה מה שראיתי שהפסוק השמיני בפרשה השמינית הוא ויאמר יעקב וכו' קטנתי וכו'. כי יעקב בעצמי בחי' עקב ענוה, שבע פעמים הוי"ה, ובשמינית, שחזר על פכים קטנים רמז לשמונה נרות חנוכה, אמר קטנתי. אי נמי יצחק בגמטריא ח' פעמים הוי"ה ויעקב ז' פעמים לה', נשאר לו לעצמו השמיני שבשמיני.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת כי תבוא - וענית ואמרת נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

כו:ה וענית ואמרת לפני י' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב.

ארמי אבד אבי וירד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. מעט ויהי שם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי וסופי תיבות של: ויגר שם, עם הד' אותיות וב' תיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: במתי מעט ויהי שם לגוי גדול ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי וסופי תיבות של: ואמרת לפנ י' אלקיך, עם הח' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: שם במתי מעט ויהי שם, וכן של: במתי מעט ויהי שם לגוי גדול, בגמטריא נ נח ע"ה.

הראשי תיבות של: לגוי גדול עצום ורב, בגמטריא נ נח ע"ה.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות)  של: ואמרת לפני י' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. אותיות היסוד של: שם במתי מעט ויהי שם ע"ה בגמטריא הפתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל וענית, לשון הרמת קול, ע"כ. אף על פי שהמילה ענה קרוב למילות עני וענוה, וזה מראה על ענוה אמיתי שיש לו עזות דקדושה, ועל העני שיש לו קול גדול בתפלה.

פרש"י ז"ל ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה, ע"כ. עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מט ז"ל כי גם המחשבה של אנשים כאלו היא גם כן עשיה, כי גם בעולם העשיה יש מחשבה, ע"כ.

מפתחות: ארמי אבד אבי – לק"מ יט:ד דף כו..

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת סוטה - הערות וציון מדף לב עד הסוף

 ב"ה

לב. פרק אלו נאמרין בכל לשון

משנה. ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.

כי דייקא על ידי לשון הקודש מפילים אותם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יט, לשון נופל על לשון, שכל הלשונות העמים נופלים על ידי לשון הקדש, עיין שם.

 

לו. בענין יוסף באותו שעה באתה דיוקנו של אביו וכו' וא"ל יוסף יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות וכו' מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה יוסף ונקרא רועה ישראל וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

לו: ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר, א"ל אגמרי, אגמריה ולא גמר וכו' עיין שם.

כי כאשר הצדיק לומד בעל כרחו את התלמיד שאינו הגון, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו – ליקוטי מוהר"ן ס"ז, עיין שם בענין לעורר מהשינה משבעים פנים של התורה, וי"ל שהם בחינת הע' לשון.

 

לח.

מפתחות:

כה תברכו בלשון הקודש: לקמ"ת ב:ה דף ד..

 

לח: פרש"י ז"ל ופטרנוהו בלא מזונות, כלומר למזונות הוצרך ולא היה לו וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון ועמד זה עליו והרגו, עכ"ל. וכן פירש לקמן סוף מה: ז"ל לא בא לידינו ופטרנוהו וכו' והוצרך ללסטם את הבריות ועל (ב"ח: ידי) כך נהרג, עכ"ל. וקצת קשה דלפי אוקימתא זו יתכן שההורג פטור – לולא שיש שני עדים שם להתראותו, כמו הבא במחתרת שדינו כרודף, ואילו פרשת עגלה ערופה מדובר באוקימתא שכאשר תופסים את ההורג יכולים לחייבו מיתה, כדאיתא במשנה דף מז. נמצא ההורג הרי זה יהרג, וכמו שפירש רש"י שם בסוף פרשת שופטים ז"ל ואתה תבער, מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג (כתובות לז:) והוא הישר בעיני ה', עכ"ל.

 

מ. ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא וכו' עיין שם.

מזה יש הוכחה גדולה כפשטות הלשון לקמן דף מט: עיין משכ"ש.

 

מא. משנה ז:ח סוף פרק ז

אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה,

כי אגרפס בגמטריא שמד רחמנא ליצלן, ורבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה רטו) שהצדיק בבחינת מש"ה - 345 - עומד בין שמ"ד- 344 לרצו"ן-346. ורצו להעלות אותו לקומה השלישי - של רצון. והרי אחינו אתה עם האותיות בגמטריא פת"ח, שזה כבר בחי' של רצון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ד) שצדקה, היא בחי' רצון, וצדקה היא בחי' פתוח תפתח, אלא שהיו צריכים להעלותו מהשמד כנ"ל, ועל כן אמרו ג' פעמים וכדי להוסיף את הג' כוללים להעלותו לבחי' 491 - נ נח נחמ נחמן מאומן! [וכן: אחינו אתה (כך אמרו להמלך אגריפס ונענשו) עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן], אבל כבר הקדימה התורה הקדושה וצוותה "לא תוכל" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם שני כוללים כנגד השני העליות שצריכים משמד לרצון.

 

 

מא:

מפתחות:

כל המחניף וכו' לסוף נופל ביד בנו וכו': לקמ"ת כב דף כב:.

 

מב.

מפתחות:

אל תיראו משפעת הקלגסים וקול הקרנות: שיחות הר"ן קכ.

 

 

מג:

מפתחות:

מי האיש הירא וכו' הירא מעבירות שבידו: לק"מ יא:א דף יד:.

 

מה. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

 

מו. בענין שאמר אלישע לגחזי העת לקחת את הכסף וכו' באותה שעה הי' אלישע עוסק בשמונה שרצים וכו' א"ל רשע הגיע העת ליטול שכר שמונה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

מו:

תניא כוותיה דר' יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

מכאן יש להבין קצת גודל הענין של הננח סוויף – שחותמים נ נח באצבעות.

פירוש רש"י ז"ל ולזרעו כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם, ע"כ. ולא זכיתי להבין, כי זה שבלוז לא היו מתים, זה היה מחמת מידת האמת. והאם זכו למידת האמת בזכות שהראה באצבעו?

 

ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם וכו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה וכו'.

לא זכיתי להבין, הרי בני ישראל לא היו במצרים אלא רד"ו שנה. ולמה תהיו כל הארבע מאות שנה של הגלות נחשבים להיות לפרעה.

 

מז: משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים דכתיב ושונא מתנות יחיה.

דורות הראשונים בבריאת העולם בבחי' אריך אנפין חיו קרוב לאלף שנים. אברהם אבינו בבחי' זעיר אנפין, חי פחות ממאתים שנה. אברהם אבינו אמר (בראשית יב:יג), למען ייטב לי בעבורך, פרש"י ז"ל יתנו לי מתנות, ע"כ. וזה מה שסיים, וחיתה נפשי בגללך, חיות הנפש בלבד בבחי' זעיר אנפין.

במסכת ברכות דף י: אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי. שמואל הנביא חי רק נ"ב שנים, ועכ"ז חייו בבחי' ארך אנפין, כי נזיר עולם היה. אלישע קבל פי שנים מרוחו של אליהו הנביא שחי לעולם.

 

מח.

מפתחות:

משחרב ביהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ואמנה: לק"מ כה על התורה דף לז:.

משבטלה הטהרה בטלה הריח: לק"מ ב:ו דף ב:.

 

 

מח. משבטלו סנהדרין בטל השיר וכו' דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

 

מח:

מפתחות:

מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים: לקמ"ת פו דף לט:. שיחות הר"ן קמ.

 

מט.

מפתחות:

שאמר ריחא דחנוניתא אני מריח וכו': לק"מ ב:ו דף ב:.

בקרב שנים אל תקרי בקרב שנים אלא בקרב שניים: לק"מ יט:ט דף כז..

משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה: לק"מ כב השמטות דף לד:.

 

אמר ר' אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנאמר שיתה ה' מורה להם. וביאר המהר"ל שישראל מצד עצמם אין ראוי להם העושר, כיון שהם קדושים, והקדוש הוא פשוט, ואין דבר אחר מצטרף לפשיטות, ולכך היו ישראל מוכרי רבב אלמלא תפלת דוד וכו' שמצד התפילה שהשי"ת נותן בדרך הרחמים בודאי שייך הכל לישראל, אך מצד סדר העולם אין ראוי להם העשירות.

בשיח שרפי קודש ב-קכד כז"ל רבנו אמר: ראיתי, שכל אנשי יהיו עניים – ובכן פעלתי אצל הקב"ה שיזרק ביניהם 'א מיצעל (- כנוי לעשיר ההולך לבוש בכובע יפה), עיין שם.

 

וא"ר אילעא בר יברכיה שני ת"ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה וכו'. עיין בסוף מסכת מגילה (לב.) מימרא דרב משרשיא שני תלמידי חכמים היושבים בעעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ועמש"כ שם בדיון מה שכתוב בספר המידות מריבה מט. שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחת, עד שיהיה להם אמת, ע"כ.

 

ואלא (-כיון שכל יום ויום מרובה קללתו) עלמא אמאי קא מקיים, אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא וכו' ופרש"י ז"ל אקדושה דסידרא, סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה, וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים, קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך וכו' וכו' ויש כאן תורה וקידוש השם, עכ"ל. הרי מכל התורה כולה חז"ל בחרו לקבוע הלימוד בעם ישראל במעשה המרכבה – עיין בחלק ה' מאומן בענין שעיקר הלימוד הוא בפנימיות התורה.

 

משנה.

משמת רבי יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. עוד הוכחה נגד הגירסא המשובשת בספר ברית מנוחה.

 

משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה – פרש"י ז"ל בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים וכו' עיין שם.

ענין להאמין בעצמך, עיין שיחות הר"ן קמ.

 

 

מט:

מפתחות:

פני הדור כפני הכלב: לק"מ כב:ד דף לב., סז:ג דף פד:.

והמלכות תהפך למינות: לק"מ יח:ג דף כד:.

אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא: שבחי הר"ן כב.

לא תתני ענוה דאיכא אנא: קמז דף קד:.

 

מט:

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן.  125  125 כך פירש"י, וכתב מהרש"א אף שאין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו לו שלא בטלה משמת רבי שהרי גם כעת יש בעלי ענוה כמותם, ועוד שאף בימי רבי לא היה זה שבח לומר שהיה ירא חטא שהרי נאמר ויראי חטא ימאסו. ובשם הגר"א הובא בדברי אליהו, שכוונתם היתה לאמורא שנקרא "אנא" ומוזכר בירושלמי. ובתפארת ציון כתב שרש"י פירש "שאני ענוותן" כדי לשלול פירוש זה. ורבים מהאחרונים ביארו, שמאחר שבטלו מעלות אלו אין אדם יכול להשיגן בשלימות, ואם כן יש לומר שבאו להודיע איזה מדרגות בטלו, שלא ינהגו בהם אנשים שאינם ראויים, כמו שמצינו [בבבא קמא נט.] שחבשו את אליעזר זעירא שהלך בנעלים שחורות כאבלות על החורבן, והקפידו עליו שנהג יוהרא, יותר מדרגתו. ועל כך באו רב יוסף ורב נחמן לומר שעדיין דרגות אלו קיימות בדורם, ומותר לנהוג בהם. וכן כתב החיד"א במראית העין ועיין בבן יהוידע באופן דומה. ועיין ב"עיונים" על מסילת ישרים פרק י"ד. ובאבני נזר [חו"מ צ"ה] כתב שהידיעה במעלותיו אינה סתירה לענוה, שהרי משה היה עניו מכל האדם וכתב ולא קם בישראל כמשה, והיינו דאמר רב יוסף דאיכא אנא ומצד שני אמר אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא, עכ"ל ויש להעיר עוד, שעיקר בעל הענוה האחרון לפני רב יוסף היה רבי, ודרכו של רבי היתה לומר בלשון 'אומר אני' (למשל בפסחים עה.) וע' בספר בית האוצר (מערכה א כלל לג) שכ' שרבי היה אומר כן דרך ענוה, כאילו הוא אומר רק הדעה שלו, אכן לאור דברי רב יוסף מוכח שאכן הוא דרך ענוה אמיתי לאמר אני בתוקף ולא כדברי הספר הנ"ל. ועיין לעיל דף מ. ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו עינותנא אני ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו וכו' עיין שם. -- ועיין שבחי הר"ן ח"א אות כב וש"נ --. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

ונראה לעניות דעתי שיש עוד דרך פשוט לפרש את המאמר הנ"ל, שרב יוסף אמר לתנא שהוא אינו ראוי להחליט כך שבטלה ענוה, כי איכא אנא, דהיינו שכל עוד שיש לו אנוכיות שלו הרי אינו בעל דבר להכיר באחרים אם באמת נתבטל מהם.

ולפי זה, רב נחמן חידש עוד יותר (כי בפשוטו יראת חטא הוא דרגה נמוכה מענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרת, וכמבואר בדברי חז"ל), שאפילו בענין יראת חטא אין האדם ראוי להכיר והחליט מצבו באחרים כל עוד שהוא בעצמו לקוי באנוכיות.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

אברהם אבינו ומשה רבינו

 ב"ה

אברהם ומשה (עיין ברית מנוחה, דרך האהבה, נקוד השמיני: שמזה המקום עליון נגזרה נשמתו של אברהם ונשמתו של משה, ונרכבו שני הנשמות הללו במקום אחד, ואמרו עוד, שהמלאך שמועא"ל ממנו קבלו אברהם ומשה וכו' עיין שם) בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן.

אברהם אבינו, ענוותנותו בבחי' מה שאמר ואנכי עפר ואפר, עפר אפר בגמטריא נון נון חית ע"ה. ואילו משה רבינו אמר (שמות טז:ז) ונחנו מה, אותיות נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כישוף

 ב"ה

כשוף ג. אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

עיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

 

בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג כתב שלמדו כישוף כדי לידע החכמה להנצל מהמכשפים. וקשה למה צריכים לדעת את החכמה, רק צריכים ענוה. ויש לומר כדי להגן בכלליות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף לא - כל מקום שאתה מוצא גבורתו של השם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן אות קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ.

עיין ספר המידות, הרהורים אות ז: מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ויש ליתן רמז לדברי רבינו במה שאמר רבי יוחנן (סוף מסכת מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-במוצאי שבת הנוסח גדולתו) של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, ע"ש. הרי כל מה שאנו יודעים מהשם יתברך הכל רק על ידי אמונה, הרי שכל מקום שאתה מוצא גבורתו – שאתה מאמין בהשם יתברך, שאם אתה מוצא ענוותנותו – זה הצדיק שהוא הענו של השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מרדכי צדיק הדור נמנה באמצע

 ב"ה

במסכת מגילה דף טז: הגמרא דורשת מה שכתוב במגילת אסתר על מרדכי, ורצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין [פרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, ע"כ], אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה, מעיקרא כתיב (עזרא:ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן ולבסוף כתיב (נחמיה ו:י) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן, ע"ש.

והדבר צע"ג כי הלוא בספרים הקדושים מבואר שמרדכי היה צדיק הדור. ולכן נראה שאדרבה במקום גדולתו שם ענוותנותו, שבאמת מרדכי לא ביטל כלום מלימודו חס ושלום, ורק עלה מעלה מעלה, אלא שבעליתו זכה גם להסתיר את עצמו, ולקח לעצמו מקום אפילו למטה ממקומו הראשון. כי גם בתחילה היה מסתיר את עצמו ולא היה נמנה מן הראשונים ממש. וצריך עיון אם מקומו של מרדכי בפסוקים ודרשת חז"ל הוא רק לבחינת אתגליא, אבל באתכסיא היה מושל על כל הדור, כמבואר ענין זה בליקוטי מוהר"ן ריש תורה נו, ועל פי זה י"ל בדרך צחות מה שאיתא (מגילה יג. ועיין שיחות הר"ן קז) אסתר בינונית היתה לא ארוכה ולא קצרה, דהיינו ההסתרה על מרדכי הצדיק שם אותו באמצע, לא ארוכה (-לשון מלכות, כידוע) ולא קצרה.

וכעין הקושי הזה מצינו גם אצל בניהו בן יהוידע, שהיה ראש סנהדרין, והפסוקים בספר שמואל ובדברי הימים משבחים אותו מאד, וכן בזוהר, ועם כל זה כתוב שהוא לא הגיע כל עיקר למעלת הגיבורים של דוד שלמעלה ממנו. ואלו הגיבורים, מבואר במסכת בבא קמא (ס:-סא) שדוד המלך שלח אותם עם שאלה לסנהדרין, ומשמע אם כן שהם בעצמם לא היו מהסנהדרין, ועוד איתא בגמרא שם שאלו הגבורים סמכו על הנס, ולכן דוד המלך לא הזכיר ההלכה על שמם (ויש טוענים שגם מרדכי סמך על הנס, ועל כל פנים הסכין את עצמו ומסר את עצמו כמו הגיבורים הנ"ל, ואילו מרדכי, כל הגאולה על ידי שאסתר אמרה בשמו, אבל זה לא היה הלכה בשמו).

ועוד יש להעיר, כי בניהו בן יהודע בבחינת צדיק תחתון (בחי' בנימין שמעלה מ"ן לשכינה) כמבואר בשער הכוונות, דרוש ו' לקריאת שמע, וכן מרדכי הוא איש ימיני מבחי' בנימין (על אף שהוא מבחי' יסוד אבא, עיין בפרי עץ חיים). ויתכן לפי זה, שמבחינתם של צדיק תחתון היו נחשבים צדיקי הדור, ואלו שלמעלה מהם היו מבחינת צדיק עליון.

ומענין לענין, יתכן שקשור לסוגיא זו הוא ענין שבט לוי שנאספו אל משה כאשר משה רבינו הכריז מי להשם אלי, ואילו שבט יששכר שחז"ל שבחו אותו על שכינתו למשה רבינו ושעל ידי זה זכו למה שזכו, ועם כל זה לא היו נמנים עם שבט לוי. ואכמ"ל.

והתבוננתי עוד על הענין, וחשבתי לדמות אולי מה שמצינו אצל החסידים של רבינו הקדוש, כי היה ר' שמואל אייזיק שממש היה מוסר נפשו על כל תפילה ותפילה, ואין להאריך כאן בגדולתו, ואכן רק רבי נתן הוא זה שהקים את חסידות ברסלב, ולולא רבי נתן לא היה נשאר דף מרבינו. ורצוני תמיד היה להאמין שבסוף רבי נתן עלה על כולם, גם על ר' שמואל אייזיק, כי הרי הוא ממש הקים את כל היהדות בעולם, ואפילו אם נאמר שכן היה, מתי בדיוק זה היה? ועוד כאלו קושיות מסובכות יש להפליא. ושבתי וראיתי שאולי זה ממש הענין הנ"ל עם מרדכי והסנהדרין, ובהדי כבשי דרחמנא מה לי ליכנס ולדון, לולא כי נפקא מינה עצומה בדבר, כי במה נדע במה להתרכז ולהתמוקד בעבדתינו, להשתדל להיות כזה או כזה, ונזכרתי עוד בהמחבר של השיר על רשב"י שבדרך למירון הגיע לאיזה עיירה שלא היה להם שום מנהל רוחני אז הוא נשאר אצלם, והרי ביטל על דרך התרוממותו להיות כצדיק התחתון, וכנראה שהעיקר להשתדל להיות כצדיק העליון רק מן השמים יש פקידות שצריכים לעזוב ולהיות הצדיק התחתון, או להיפוך, העיקר להשתדל להיות כמו הצדיק התחתון שעושה מה שצריך לתקן עולם הזה, ורק אלו הצדיקים שכבר השיגו מעלה עליונה וקרבת אלקים מיוחדת יודעים לנפשם שאין עליהם לרדת לטפל בדברים כאלו, והשם יתברך יבינני תורתו ואקיימה.

ומענין הזה יש גם כן את הענין של הבעל שם טוב והאור החיים, שהרבה חסידים מספרים שהבעל שם טוב היה לו נפש של משיח, והאור החיים השיג רוחו של משיח. ואילו הבעל שם טוב עשה חדשות בכל היהדות להדריך עם ישראל, מה שלא מצינו בהאור החיים, שקיים ישיבה בצניעות וחיבר את ספריו הקדושים, אבל לא הראה את הדרך באופן מודגשת.

ובעיקר שאלתינו איך מרדכי שהיה הצדיק הדור לא נמנה ראשון, יש אולי להשוות מה שמצינו במסכת עבודה זרה (דף כ:) - א''ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהילים פט-כ) אז דברת בחזון לחסידיך ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא''ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה סא-א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן, ע"כ.

והנה אין כאן מקום להאריך בכל השינוי נוסחאות בסדר של ר' פנחס בן יאיר, אכן לפי הסדר שלפנינו צ"ע במסכנתו של ר' פנחס בן יאיר שחסידות גדולה מכולן, הרי חסידות לא מנה אלא באמצע, וכן קשה על ר' יהושע בן לוי, אם הוא מסכים לסדר הנ"ל איך ענוה גדולה מכולן, הרי גם ענוה באמצע. ומחמת קושיות אלו באמת שינו את הסדר לפי ר' פנחס בן יאיר שמו את חסידות לפני רוח הקודש, ולפי ר' יהושע בן לוי יש לשים ענוה בסוף, עיין בתוספות ד"ה ענוה מביא לידי יראת חטא שכתב שר' יהושע בן לוי סבר כגירסת הירושלמי (שהיה לו, לפנינו הירושלמי כמו הבבלי – מסורת הש"ס אות ו) שיראת חטא מביא לידי ענוה, וכתב המהרש"א (ד"ה טהרה) שלפי גירסת התוספות בירושלמי, צריך לומר שמדת הענוה היא המדה האחרונה שהוזכרה בברייתא כנ"ל. אמנם ביפה עינים (שלקים סוף פ"ג) לא רצה לשנות את הסדר והניח על תוספות.

ויתכן בזה שאפילו אם חסידות או ענוה הם באמצע, הם הם העיקרים, ומשל להתם בסיפורי מעשיות שעלה לגדולה ולכן הסכים ללמוד כל החכמות, ועל מעלה מעלה, אבל העיקר אצלו היה התמימות.

ויש להעיר שברסלבר חסיד מזכיר גם חסידות וגם ענוה, כי ברסלב אותיות רב סבל, ופרש"י ענו, סבלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה בשעת פטירתו מפשיט הספקות של יהושע

ב"ה

במסכת תמורה דף טז. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו, רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע (ס"א משה, וכן הגירסא בילקוט סוף פרשת בחקותי) ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב"ה לומר לך אי אפשר , לך וטורדן במחלמה וכו' ע"ש.

והדבר תמוה עוד מה ענה יהושע למשה רבינו, הלוא אפילו אם זכה להיות לידו ממש כל הזמן הלוא היה לו עולמי עולמות עד אין סוף לשאול ממשה רבינו שעלה לשמים ולמד מפי הגבורה ממש וכו'.

ועוד יש להקשות שהלוא קיימא לן שביום פטירתו של משה לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה (רש"י ריש פרשת וילך, דברים לא:ב), ואם כן איך רצה לפשט הספקות של יהושע.

עוד יש לדייק לשון הגמרא, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, שלכאורה "לגן עדן" מיותר לגמרי (ואולי יש מקום לומר שזה היה אחר העברתו דרך גיהנם להוציא משם כל הרשעים, כמבואר בחיי מוהר"ן אות תרב, שזה היה ספקו של רבי יוחנן בן זכאי אם יעבירנו דרך גיהנם).

ועוד צריך ביאור, הלוא יהושע זה שהחליש את עמלק לפי חרב, וכל ענין עמלק הוא הספקות, ספק בגמטריא עמלק, כידוע, ואם כן למה חשש משה שהיה נשאר ליהושע ספקות בשום דבר.

והנה מה ששאלנו שבו ביום של פטירת משה נסתמו ממנו התורה, י"ל על פי מה שרבינו גילה בתורה ו' (מיד אחר שנגמר לשון רבינו כתוב שם) ז"ל וזה פרוש "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה, "והתיצבו באהל" זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף, "ואצונו" כי משה היה צריך אז למסר הכל יהושע "ואין שלטון ביום המות (קהלת ח)" כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, ע"ש. ולפי זה י"ל שמשה לא חשב ליישב הספקות של יהושע בעצמו, אלא שהשם יתברך יברר.

והנה מבואר שם שאז משה רבינו היה עוסק להביא את יהושע לתוך האוהל, לתוך הוא"ו, שהוא בחי' בושת פנים, וובזה מיושב ומדויק לשון הגמרא כאן, בשעה שמשה נפטר לעולם הבא, בחי' בושת פנים לגן עדן. ויהושע הוא נקודה התחתונה, בחי' המלחמה עם עמלק ובחי' ידבר עמים תחתינו והדמימה, בחי' ישמע בזיונו וישתוק, שיחשוב שמגיע לו הבזיון, וכל זה בחי' ענוה. והגם שיהושע כבר החליש את עמלק לפי חרב, עוד היה לפניו מלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזה אותו בחינה כמבואר שם. ויהושע התכונן לקבל אז את הכל ממשה רבינו והשם יתברך.

ונלע"ד לפרש על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' אות ז ז"ל כמו משה רבינו שראה כתוב בתורה, וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאוד וכו' ע"ש. וזה מה שיהושע ביקש ממשה רבינו, ללמוד ממנו מידת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות ובו נצטיין משה רבינו, ועל כן בודאי על זה ביקש יהושע ללמוד אז ממשה רבינו, וזה מה שאמר לו, הלוא כתבת עלי בתורה ומשרתו לא ימיש, ואיך זוכים לענוה לחיות עם זה כנ"ל.

מיד תשש כחו יהושע, בחי' הדמימה, שקבל את הענוה (ואתי שפיר אפילו להגירסה שנחלש דעתו של משה, כי זה מה שמשה רבינו מסר לו, הענוה וחלישות הדעת), ואכן כיון שלא זכה לענוותנותו של משה רבינו, לא היה יכול לעמוד בידיעת כל התורה. כי באמת כל ידיעה וידיעה בתורה הוא אישי, שמו נקרא עליו, ובכל מקום שהאדם רואה ולומד עליו למצוא את עצמו ולראות פחיתותו ושפלותו, כמבואר בתורה קכא, ויהושע לא הצליח לזכות לעמוד בזה בשלוש מאות הלכות שנשכחו לו ונולדו לו שבע מאות ספקות, כדי שיוכל לעמוד במה שכתוב עליו בפירוש בתורה.

ועמדו כל ישראל להרגו, בבחינת המבואר בתורה ד' שם, מי אשר חטא אמחנו מספרי, שאי אפשר להתקיים בלי ענוה מוחלטת כאשר התורה בפירוש משבחת אותו. ועל זה השם יתברך נתן לו העצה להתחיל כבר לעסוק במלמחת הנקודה התחתונה, שהוא גם כן בחי' מיתה, להפוך הדם לדום כמבואר שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה ג' בלקוטי מוהר"ן The Early Bird Catches The Worm

HH recently I explained this to be referring to the cheeluzoan and the shamir. Now I'm thinking it can be any work, for this is what we find by David who boasted that he was early to rise, and perhaps due to this he was able to say in the Psalms, I am a worm!

[See Likutay Nanach on Likutay Moharan Torah 3]

תורה ג' – הלומד תורה בלילה ניצל מכוונות שלא לשמה להיות רבי, וזוכה להמשיך משני צפרים דקדשה וכו' עיין שם. ורבינו פירש בזה מאמר שמרגלא בפמא דאנשי עכשיו וכו' על החזנים. והנה יש לפרש בזה עוד מאמר שמרגלא בפמא דאנשי עכשיו: שהצפור המשכמת מוקדם תופסת התולעת – the early bird catches the worm. דהיינו מי שקם בהשכמה מוקדם בחצות לילה, תופסת מידת הענוה הנמשלת לתולעת [וכן דרשו חז"ל להדיא לענינינו בענין הצפור של טהרת המצורע שלוקחים אותו עם הארז והאזוב ושני תולעת, וכתב רש"י (מצורע יד:ד) ז"ל לפי שהנגעים באין על גסות הרוח וכו' מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב], ואינו מרים רוחו ומחשבתו ללמוד בשביל גדלות, ולכן דייקא מכנים לו צפור, כי על ידי זה הוא זוכה להמשיך נבואה ונגינה מהשני צפורים דקדשה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא תתני ענוה דאיכא אנא

ב"ה

הגמרא בסוף מסכת סוטה (מט:) מביא: 

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן.  125  125.  כך פירש"י, וכתב מהרש"א אף שאין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו לו שלא בטלה משמת רבי שהרי גם כעת יש בעלי ענוה כמותם, ועוד שאף בימי רבי לא היה זה שבח לומר שהיה ירא חטא שהרי נאמר ויראי חטא ימאסו. ובשם הגר"א הובא בדברי אליהו, שכוונתם היתה לאמורא שנקרא "אנא" ומוזכר בירושלמי. ובתפארת ציון כתב שרש"י פירש "שאני ענוותן" כדי לשלול פירוש זה. ורבים מהאחרונים ביארו, שמאחר שבטלו מעלות אלו אין אדם יכול להשיגן בשלימות, ואם כן יש לומר שבאו להודיע איזה מדרגות בטלו, שלא ינהגו בהם אנשים שאינם ראויים, כמו שמצינו [בבבא קמא נט.] שחבשו את אליעזר זעירא שהלך בנעלים שחורות כאבלות על החורבן, והקפידו עליו שנהג יוהרא, יותר מדרגתו. ועל כך באו רב יוסף ורב נחמן לומר שעדיין דרגות אלו קיימות בדורם, ומותר לנהוג בהם. וכן כתב החיד"א במראית העין ועיין בבן יהוידע באופן דומה. ועיין ב"עיונים" על מסילת ישרים פרק י"ד. ובאבני נזר [חו"מ צ"ה] כתב שהידיעה במעלותיו אינה סתירה לענוה, שהרי משה היה עניו מכל האדם וכתב ולא קם בישראל כמשה, והיינו דאמר רב יוסף דאיכא אנא ומצד שני אמר אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ועיין שבחי הר"ן אות כב וש"נ. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

ונראה לעניות דעתי שיש עוד דרך פשוט לפרש את המאמר הנ"ל, שרב יוסף אמר לתנא שהוא אינו ראוי להחליט כך שבטלה ענוה, כי איכא אנא, דהיינו שכל עוד שיש לו אנוכיות שלו הרי אינו בעל דבר להכיר באחרים אם באמת נתבטל מהם.

ולפי זה, רב נחמן חידש עוד יותר (כי בפשוטו יראת חטא הוא דרגה נמוכה מענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרת, וכמבואר בדברי חז"ל), שאפילו בענין יראת חטא אין האדם ראוי להכיר והחליט מצבו באחרים כל עוד שהוא בעצמו לקוי באנוכיות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חודש אב

ב"ה

אב - זה רבינו - רבינו זה האבא!

אב - ראשי תיבות אומן בא!

אב - זה אחד שתים = נ נח!

משנכנס אב ממעטין בשמחה - כאשר נכנס אב, בחי' אב בחכמה בחי' שכל בחי' רבינו נ נח - אז משיגים ענוה (-ממעטין) על ידי שמחה!

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה הוסיף יום אחד מדעתו

ב"ה

בזה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז) יש לראות מדת ענוותנותו.

כי על הפסוק (שמות יתרו יט:י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, רש"י כתב, אם כן שמזקיקין לדבר עמם לך אל העם וקדשתם וזמנתם שיכינו עצמם היום ומחר עד כאן לשונו.

הרי שבתחילה שהיה משה אמור למסור את העשרת הדיברות לא היה דרוש הימים של הכנה, רק כאשר נקבע שהשם יתברך ידבר ישר להעם אז הוצטרך הימים של הכנה.

ולפי זה הרי משה רבינו היה צריך לשער כמה ההבדל בין לשמוע ממנו מלשמוע ישר מהשם, והחליט בדעתו שזה הבדל כל כך שבודאי לא יספיק רק שני ימים של הכנה, והוסיף יום אחד.

אלא מתוך ענוותנותו רואים גדולתו, שעד כדי כך היה משה רגיל להוריד את הדיבור של השם יתברך בכל פעם בפעם מהלך של שלושה ימים הכנה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אצילות הספירות - במקום ענוותנותו שם גדולתו

ב"ה

קל"ח פתחי חכמה, פתח כה, מבואר שיש שני שרשים להספירות, הסרת הבלתי תכלית וי"ל שזה בחי' ענוה, וזה בחי' משה, ומשה לשון הסרה, מן המים משיתיהו, כנ"ל. והכח שהם ניתנין לראות ובזה הם שורש הדין, ויש לומר שזה בחי' גדולתו במקום ענותנותו. וי"ל שזה אדנ"י, א-דין, א' זה האור.

ומענין לענין

מלך עוזר ומושיע ומגן – פירשנו כבר במקום אחר שעוזר כנגד אצילות דאמציעתא, מושיע זה היחוד השני של הא"ס בהצדיקים, והצדיקים אנפי השכינה בחי' ש"ע, וכן ביחוד של אור זרוע לצדיק ס"ת ש"ע. ומגן הוא היחוד הג' תכלית היחוד של הא"ס עם הנפרדים. וזה לשון מגן, מלשון מסירה גמורה – אשר מגן צריך בידך. ולכן מגן בגמטריא מ"ם וא"ו – שהוא סוף ותכלית יחוד היראה, כמבואר שם שהוא בגמטריא מאה על ידי הכוללים, וכן ומגן עם הכולל, וזה סוד אדנ"י (א – יו"י ד ינ י) בגמטריא מאה. ולכן מגן, זה ג"ם ן' שערי בינה. וכן מגן, הג' גמטריא קטן של ש' והן' גמטריא גדול של ה', הרי משה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עמלים ומקבלים שכר - לכבוד סיום מסכת סנהדרין

ב"ה
אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר:
וקשה הלוא הם מקבלים איזה שכר על כל פנים, ומה שהעולם מתרץ שהם לק מקבלים על עצם העמל, לפעמים באמת מקבלים ומשלמים לפי הטורח.
ומה בכלל התפארות על השכר.
ויש לומר שעיקר השכר הוא לבחי' הענוה באדם שהוא זה שקם לתחיה כמו שגילה רבינו הקדוש, אז מי שעמלו בתורה השכר שלו הולך ישר ומתאים לעמלו, אבל הם האינם שלהם מקבלים את השכר.
נ נח נחמ נחמן מאומן

ענוה

ב"ה

בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך (במדבר יג:ב) כתוב והאיש משה ענו מאד ופרש"י ענו. שפל וסבלן, עד כאן לשונו.

והנה הראשי תיבות: עשו. והסופי תיבות בגמטריא אלקים, שהוא מדת הדין. והאותיות האמצעיות בגמטריא רכב - שזה ענין הענו שרוכב עליו מדת הדין והרשעים, והוא סובלן, כמו השם יתברך שסובל את הכל.

ויהי רצון שכבר לא נצטרך לסבול, וברסלב, שהוא רב סבל, יהפוך כבר ללב בשר.

והנה למחרת כתיבתי את הנ"ל למדתי בלקוטי מוהר"ן (סוף תורה ח) שכז"ל רכב אלקים רבתים אלפי שנאן (תהלים סח). אלפי - בחינת אלופי עשו, ועל ידי רכב אלקים רבתים, בחינת קבלת התורה וכו' וכו' ששם הרוח דהרב דקדשה, על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו וכו' ע"ש.

ולפי זה אתי שפיר כמין חומר הרמז הנ"ל, שהראשי תיבות, בחינת ראשית גוים עמלק הוא עשו, נופל ונמחק על ידי האותיות הבאות שהם בחי' רכ"ב אלקי"ם, בחינת קבלת התורה ששם רוחו של הצדיק הענו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה קצרה לזכות לענוה בהמתקה

ב"ה

 ריבונו של עולם "כל הצרות שבאו על יעקב מדינה ויוסף וכן כולם, היו מטעם שלא יתגאה יעקב על עשו אחיו (דברים שבקדושה סימן ג' מובא בחק לישראל סוף פרשת ויחי)" ואם כך היה נצרך ליעקב אבינו בחיר האבות שדמותו חקוק על כסא הכבוד מה נענה אנן בתריה מה חס ושלום היה מגיע עלינו כדי שנכיר טוב שפלותינו ולרכוש וללכת במידת הענוה העולה על כל המדות טובות. אכן אין לנו כח לסבול שום צרה ולכן כרגע הנני מעמיק בדעתי לדמין בנפשי במיטב יכולתי כאילו חס ושלום נשפלתי לתהום רבה ונתביישתי לגמרי יצא הדם מראשי ופני משתנים לגוונים ולהרימו אין ביכולתי, וכאילו נהפך עלי כל סדרי העולם לרעתי חס ושלום ונשארתי מדוכא גלמוד ומשותק מרוב צער ותמהון, וכהנה וכהנה אני חוקק בדעתי לכמה רגעים עכשיו כדי ללמוד לקח ולהשיב היטב בליבי שפלותי מה אני, וזאת תהיה כפרתי ויעמוד בעדי ואני אצא לחיים טובים בהכרתי גדולתך במקום ענוותנותך וזאת תהיה נחמתי וזאת תהיה מנוחתי יגעתי ומצאתי. אליך תשוקתי ותקותי. ענני אל ענני.
והריני מדביק את עצמי למשה רבינו עליו השלום הענו מכל אדם ולרבינו הקדוש צדיק יסוד עולם נחל נובע מקור חכמה רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן הענו של הצדיקים שאפילו קרוב לפטירתו מן העולם אחר שהשיג וזכה למה שהוא זכה היה פושט ומשתטח עצמו על הריצפה בבכיה ובתחנונים להשם יתברך לזכות להיות יהודי כשר.

 נ נח נחמ נחמן מאומן

מלך ממית ומחיה

ב"ה

לפי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תנינא עב) שתחית המתים הוא לבחינת השפלות של האדם, הרי בזה שהשם יתברך ממית את האדם, ומשפילו לגמרי עד עפר, בזה גופא הוא מחיה אותו נצחי.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כשוף

ב"ה

בספר המדות (ערך כישוף אות ג) רבינו הקדוש גילה בזה"ל:

אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

ועיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

וכיון שבאת לידי פרשת וארא - אכתוב עוד רעיון בעזה"י בסוף הפרשה כתוב (שמות ט:כט) ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' ופרש"י ז"ל אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים, עד כאן לשונו, וטרחו המפרשים ליישב בזה כמה סתירות שנראה שבאמת משה רבינו התפלל כמה פעמים בתוך העיר, ובאמת קשה בכלל איך יכולים לפסול את כל העיר מלהתפלל שם בכלל. ויש לאמר שהרי זה היה מיד אחר מכת ברד, וכל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (שם ט:כ), והנה מקנהו של המצרים היה יראתם (רש"י שם ח:כב) העבודה זרה שלהם, ומן הסתם אם היו מכניסים את מקניהם לבתיהם, יהיה צר להם וקנאה עם העבודה זרה שהיו מחזיקים בתוך ביתם, ולכן ניתן לאמר שלעת עתה הוציאו את כל העבודה זרה שלהם שהיה בביתם החוצה לפנות מקום למקניהם. ולכן ניתן לאמר שדוקא עכשיו במכת ברד כל העבודה זרה - חוץ ממקניהם - היה בחוצות של העיר, ולכן משה רבינו לא היה יכול להתפלל אז בתוך העיר.

עוד בענין כשוף

רבינו הקדוש גילה בספר המדות, ערך ההתנשאות אות ה':

כְּשֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן לְהַשָּׂר בִּשְׁבִיל אֵיזֶהוּ הִתְמַנּוּת, שֶׁיַּעֲבִיר אֶת חֲבֵרוֹ וִימַנֶּה אוֹתוֹ, זֶהוּ כְּמוֹ כְּשֶׁוּף. 

ויש להשוות את זה למה שרבינו אמר על אלו שמתפללים עם כוונות האריז"ל ולא ראויים לזה - בלקוטי מוהר"ן תורה קכ - שזה כמו כשוף - כי גם בזה גם בזה האדם מצוה לכוחות עליונות לעשות כפי פקודתו, ואם הוא לא ראוי לזה הרי בעצם פקודתו לא יגע בכלל אל הקדושה, והרי הוא כמו מצוה לשרי העכו"ם השדין ולילין לעשות פקודות, וכמו הנותן להם כסף לעשות כרצונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

משנכנס אב ממעטין בשמחה

ב"ה היה לי חבר שתמיד היה אומר בשם החסידות: משנכנס אב ממעטין בשמחה, פירוש, ממעטין - דהיינו משיגין ענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות, ואיך אנו משיגים את המדה הזו? על ידי שמחה. כך היה רגיל לומר. וכן מי שבאמת מאתבל על חרבן בית המקדש - בפנימיות וחיצוניות - כי הלוא הוא בעצמו צריך להיות בית המקדש לשכינה, ואיפה הרוח הקודש שלו? ועם כל זה הוא משמח את עצמו במה שהשם יתברך מטפל בו אישית, הרי זה דרך לענוה קדושה וטהורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!