להיות קרוב ולהסתכל תמיד בבית הקברות

 ב"ה

מסכת אבות

ג:א עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון וכו'.

עיין בכוכבי אור, סיפורים ממוהרנ"ת אות מה – ופעם אחת בא מוהרנ"ת ז"ל למשנה של עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו' ונתלהב מאד מאד וכו' וכו' מדוע הרשב"י היה רשב"י וכו' עיין שם.

ועיין בליקוטי הלכות יורה דעה א', הלכות שחיטה ה:ה-ו ענין החכמה הגדולה לזכור היטב תמיד יום המיתה, ע"ש באריכות.

אכן עיין בשולחן ערוך יורה דעה שסה:ב מרחיקין הקברות מהעיר חמשים אמה, והש"ך ובאר היטב הביאו את הלבוש שכתב הטעם שלא יפגעו בו תמיד ויתעצבו, ע"כ (ודחו דבריו כי עיקר הטעם הוא מפני ריח רע). ומשמע לפי הלבוש שיש שיעור לדברי עקביא בן מהללאל, וצ"ע. ולכאורה ההבדל הוא שעסקו של עקביא בן מהללאל הוא להרבות יראת שמים, וכל ההסתכלות וההתבוננות הוא ממשיך ומלוה איתו ההכרה שהוא תמיד לפני הקב"ה, ואין עצבות לפניו רק עוז וחדוה, מה שאין כן הסתכלות גרידא בקברות שהגופות או מה שנשאר מהם כלואות שם.

ולפי זה נראה שלפי עקביא בן מהללאל צריכים להסתכל בכל השלושה, אבל להסתכל רק על לאן אתה הולך, לא טוב הדבר לעשות יותר מן המידה, וכמו שרבינו הקדוש הזהיר בליקוטי מוהר"ן תנינא כד ז"ל אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כלו צריך להיות בשמחה.

ורבינו באומן הצביע על הקברות, הרי שהיה ליד הקברות ממש, ואינו קשיא, עיין בבאר היטב שם ז"ל וכתב בה"י אבל במדינתנו לא שייך דין זה בקצת מקומות הקברות באמצע העיר ובקצת מקומות הוא רחוק הרבה מהעיר לפי השתדלות מן השרים, ע"כ.

ה:יד ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו.

עיין בשולחן ערוך, יורה דעה שמא:א מי שמתו מטול לפניו בשבת או בי"ט ודיני האונן, ז"ל ובשבת וכו' וחייב בכל המצות וכו' (ומותר לילך לבית הכנסת בשבת ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו), עכ"ל.

ודוחק לומר שהשכר תלוי במה שהתקרב לאפשר את עצמו בעשיה. ואולי י"ל שעכ"ז הוה בכלל כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. וכיון שאינו ראוי להתפלל, אינו בכלל בפרשת הליכה לבית המדרש.

ולכאורה לפי זה בפורים אם יש שני קהילות, אחד קטן, ואחד קטן שנלוה אליו מאות אוננים, לא נאמר שיש להגדול דין ברוב עם הדרת מלך. ואם נדחה שלדין ברוב עם ודאי מצטרפים, אם כן גם מוסיפים כח בלכתם לבית הכנסת בשבת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להפוך המרה שחורה ועצבות לשמחה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

 

תנינא תורה כג

כי כשאדם שמח אזי המרה שחרה ויסורים נסתלקים מן הצד אבל מעלה יתרה להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא להכניס אותה גם כן בתוך השמחה באפן שהרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה וכו' ע"ש.

להפוך את המרה שחורה לשמחה – ע' שער הגלגולים הקדמה לד 'אביי גם הוא משרש קין שהוא עיטרא דגבורה וכאשר היה ממתק הגבורה ומהפכה לחסד, שאז נקראת הגבורה שמחה בסוד יין המשמח' עכ"ל.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תמג, מכון רמח"ל) שכז"ל אך בזמן הזיווג אינו כך כלל, כי זה הוילון אינו אפילו מתגלה. וסוד הענין, כי בזמן הזיווג כתוב: ולילה כיום יאיר (תהלים קלט:יב), ותראה שאינו אומר: שאין יהיה לילה, אלא: 'לילה כיום יאיר'. והסוד: כי הזיווג הוא ממש המיתוק שנמתקות הגבורות בחסדים, ועל כן צריך שהנוקבא בבחינת עצמה תקח מיתוק החסדים. וזה הענין נתפרש במקום אחר – אין כאן מקומו – איך ירושלים היא בדרום ובית המקדש בצפון, עכ"ל – ובהגהות שם (657) הביא לשון הרמח"ל מספר משכני עליון שמפרש הענין של הבית המקדש בצפון וירושלים בדרום עיין שם.

 

בזוהר הקדוש, הובא בליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הודאה ו:עה בסוף, שצרוף תבת אשמח מרמז באותיות ש"מ משמע ואותיות א"ח של אחד וכו', כי צריכין לשמח בזה מאד מאד מה שאנו זוכין ליחד שמו יתברך וכו' עיין שם.

ועיין במגלה עמוקות מהדורא תנינא, פרשת וישלח עמ' קכב. ז"ל שמ"ע אח"ד, גושפנקא 'ע"ד', נשתיירו ד' אתוון כנגד אף, חמה, משחית, עון, שהם ד' גוליירין של עשו שתיקנו לומא ב'והוא רחום' שולטנותא דיליה עון, משחית, אף, חמה, ע"כ.

 

במגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת וירא – על שלש סאים קמח סולת כתב: שמחת ראשי תיבות שאר מוץ חמץ תבן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הבל היופי וריקותה - דף יומי מסכת נדרים דף נא על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת נדרים דף נא

נא. בעובדא דבר קפרא בבי הלולא דר"ש בר רבי ששאל לרבי מהו תועבה ולא רצה לפרש עד שרקד רבי לפניו ופירש לו אח"כ תועבה תועה אתה בה וכן תבל תבלין יש בה וכו' ומאי זימה א"ל עביד וכו' א"ל זו מה היא וכו'.

רבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין). והרי זה ממש הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עב בענין אל תפנו אל אלילים, להריקות של הבל יופי הנשים.

ועיין פרפראות לחכמה ח"ב ז"ל כי מי שהוא משוקע בתאוה זו נדמה לו שהוא מוכרח לכך, כמו לשאר הכרחיות של צרכי הגוף (-ובאמת לפי זכרוני כן נוטים משמעות דברי הרמב"ם), ויש שמשוקע כ"כ ר"ל עד שבא לעבור עי"ז גם על עבירות חמורות, וכו' עיין שם באריכות. וביאר שלכן נתן בר קפרא לרבי לרקוד, שעיקר שמירת הברית וביטול והכנעת תאוה זאת הוא על ידי שמחה דקדושה, כי עיקר התגברות התאוה והרהורים הוא על ידי עצבות וכו' עיין שם באריכות.

ויש להבין מתוך דבריו, שמה שאנחנו רואים היום מצב העולם בעניני נאוף שאי אפשר לפרט כדי שלא נעורר חס ושלום הריח רע הנודף מזה, כל זה מראה על גודל העצבות שהם שקועים בה רחמנא ליצלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בכיה

ב"ה

הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (קסה. מובא בחק לישראל פרשת נשא יום ו) משוה בכיה בתפילה להיושב בתענית (חלום) בשבת שמפקחים עליו למה הוא עצוב בזמן חדוה, ומבטלים העונש שלו. והא גופא קשה איך נשכר מהעצבות בשבת? וצ"ל שרק בגלל שתופס בשורש של שבת על ידי התענית.

ולפי זה בא למוד ונמצא מלמד על בכיה בתפלה שצריכים לתפוס בשורש להיות דופק בשער, ורק בכהאי גוונא מועיל הבכי.

וצריך תלמוד.

נ נח נחמ נחמן מאומן