צריכים להתפלל אפילו על מה שמגיע

 ב"ה

ותן שכר טוב לכל הבוטחים וכו' השאלה המפורסמת למה צריכים להתפלל על זה ומה יועיל התפלה להרבות שכרו מהראוי יישבנו ת"ל בלקוטי מוהר"ן תורה סג, שיזכו לשכר טוב רוחני דייקא, ולא יסתפקו בשכר גשמי.

והנה באמת קשה על כל תפילותינו יום יום, כמבואר במסכת נדרים ריש דף מט: כמאן מצלינן על קצירי (-חולים) ועל מריעי (-חלשים) כמאן כר' יוסי, ופירש הר"ן ז"ל דאמר בפ"ק דר"ה (טז.) אדם נדון בכל יום, דאילו לרבנן דאית להו דנדון בר"ה כיון שנגמר דינן אין תפלה מועלת להן, עכ"ל. וכבר הקשו הראשונים תימה גדול לאמר שלרבנן אין ענין להתפלל יום יום חס ושלום. ודוחק לפרש כנ"ל שהתפלה יום יום הוא רק על הרוחניות. אכן י"ל כדלקמן שכל שפע צריך לבוא דרך תפילה, אפילו אם כבר גזור שיבוא. וכן י"ל כדלקמן שהתפילה הוא שיהיה ניכר הדברים. ועיין בתוספות שם, ששאני תפילה בציבור דהיינו על הציבור, ויש בזה גם כן הרבה לפלפל. ולפי ר"ת לרבנן אין להתפלל שלא יחלה רק שיתרפא מהר ויש בזה אריכות במפרשים, והיעב"ץ פירש שלא נגזר מתי יתרפאו – היינו על ידי בקשת רחמים, כי נדונו רק במצב שלא יתפללו [ונלע"ד שי"ל זה דומה לפירוש הר"ן ריש השותפין (נדרים מה:) שפסקינן כר"א בן יעקב בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה, שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, וקשה דהלא קי"ל שמדאורייתא אין ברירה, ורבינו תם תירץ שהלכה כראב"י ולא מטעמיה דיש ברירה אלא משום דוויתור מותר, והר"ן פירש שהקנין של השותפין הוא כל אחד יש לו מעיקרא קנין גמור בזמן שהוא בורר ובוחר להשתמש בו, עייין שם, וכן כאן יש רפואה מעיקרא לעת שיברר ויבחר לו על ידי תפילה]. והחיד"א (פתח עינים שבת יב:) חילק בין יסורים שרישומן ניכר שגם זמן רפואתם קבועים כבר לרבנן רק יש להתפלל על מיחושים בעלמא, ואולי זה הולך טוב לפי פירוש בעל הנתיבות לקמן, ותוספות במסכת שבת (יב: ד"ה רבי יהודה, שיפה צעקה לאדם אף לאחר גזר דין), ובמאירי בנדרים שם (-תפילת אדם על עצמו או תפילת רבים על איזה פרט מועיל), ובמהר"ל (חידושי אגדות לר"ה שם – על העבירות שנעשו אחר ראש השנה), יערות דבש (ח"ב דרוש יד, שרק בזמן סנהדרין שהיה דין למטה לא היו דנים כל יום מן השמים), ספר אמת ליעקב לבעל הנתיבות (שבת לב.) לכל אדם יש ענינים בינו ובין שמים, לעוררו בתשובה וכדומה, ועל כרחך צריכים להתעסק בזה בתפלה, ורבנן שחולקים על ר' יוסי אינו אלא לענין עונשים.

והנה עוד קי"ל בזה, שכל דבר צריכים דייקא על ידי תפלה כמבואר בכמה מקומות[1], ובשיח שרפי קודש (ו:נא) מביא שרבי יצחק בנו של מוהרנ"ת שאל את אביו אם גם על ענין ידידותו עם רבי מרדכי הוא צריך לבקש מהשם יתברך, וענה לו: אם מתפלל אתה על הדבר להשם יתברך הרי מקנא אני בך ואם לאו לא. ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פג ז"ל וכשהקב"ה רוצה לטעום ממצות עשה של איש ישראלי שהוא צדיק, אזי היא בחי' אבר מן החי שהוא אסור באכילה, וצריך שחיטה להתירה, ע"כ צריך שיבא עליו בושה שהוא שפיכת דמים בחי' שחיטה שהיא מטהרת האבר מן החי, ואזי יוכל הש"י לטעום מהמצוות עשה שלו בין מצות עשה אחת בין מצוות רבות, ע"ש. ושחיטה היא בחי' תפילה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה נה:ו, בחי' ביטול אמונת כסילים ע"ש, ועל ידי בחי' תפילה והסרת הטפשות, זוכה שיתגלה הבושה על פניו, כמבואר בליקוטי מוהר"ן לח:ה. אכן אם היינו באים רק מכח טעם זה, לא תהיה אלא כתפילה על טל, דקי"ל (רמב"ם הלכות תפלה פרק י) ואם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה, ודו"ק.

ועוד י"ל בפשטות שהתפלה שיהיה ניכר הדבר, שיכירו וידעו כולם. ודבר זה מצינו בתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש (מלכים א:ח:-), שהתפלל שכל התפילות יתקבלו, ואמר (מלכים א:ח:מ) למען יראוך כל הימים וכו', ועיין במפרשים שם, שעל ידי זה יראו שלא היה במקרה, ויכירו שהחטאים גרמו רע, הרי שהתפלל שיהיה ניכר ההשגחה בעולם, וכן לענינינו י"ל כן. (אכן מה שהקשו המפרשים שם פסוק כה, למה היה צריך שהשם יתברך ישמור ויקיים הבטחתו, לכאורה אין ליישב כן, כי שמירת ההבטחה גופא הוא גילוי ההשגחה).

---

[1] עיין בצדקת הצדיק אות סו שהוכיח כן ממה שהשם יתברך אמר לאליהו הנביא (מלכים א:יח:א) הראה אל אחאב ואתנה מטר, ואעפ"כ נאמר אחר כך (א:יח:מב) ש'עלה לראש הכרמל ויגהר' וכו' שהרבה בתפלה עד שבא גשם. וכעין זה בהעמק דבר לנצי"ב שם (א:יח:מב).

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמחה של מצוה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

ה:ב ודווקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כ"כ, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חז"ל (אבות ד:ב) שכר מצוה מצוה, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ע"ש.

עיין בפירוש הרע"ב שם ז"ל ששכר מצוה מצוה, שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחד שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה, עכ"ל. והנה אף על פי שרבינו מבאר הבחי' של השמחה של המצוה, מדוייק בדבריו שאינו מפרש כפירוש השני, כי רבינו כתב שמחמת השמחה הוא רוצה עוד מצוה אחרת. ולפי רבינו השמחה של המצוה אינה מצוה אחרת, אלא השיעור קומה של אותה המצוה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לפום צערא אגרא

ב"ה

לפום צערא בגמטריא הוי"ה נ נח נחמ נחמן מאומן. אגרא ראשי תיבות אין גדול (מזה) אומן ראש השנה.

עמלים ומקבלים שכר - לכבוד סיום מסכת סנהדרין

ב"ה
אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר:
וקשה הלוא הם מקבלים איזה שכר על כל פנים, ומה שהעולם מתרץ שהם לק מקבלים על עצם העמל, לפעמים באמת מקבלים ומשלמים לפי הטורח.
ומה בכלל התפארות על השכר.
ויש לומר שעיקר השכר הוא לבחי' הענוה באדם שהוא זה שקם לתחיה כמו שגילה רבינו הקדוש, אז מי שעמלו בתורה השכר שלו הולך ישר ומתאים לעמלו, אבל הם האינם שלהם מקבלים את השכר.
נ נח נחמ נחמן מאומן

לפעמים רק דבר אחד מעכב - ואז פתאום זוכים להכל

ב"ה

במעשה הלחם הסודי, הוא זכה לשני דברים לאכול בחינת המן, ואז הוא זכה להתגלות נוראה מאד, שלכאורה היה הרבה הרבה יותר חשובה מסתם אכילת המן, הגם שאכילת המן היה גם כן חשוב, אבל לא בכלל ברמה לההתגלות שהוא זכה אחר כך. ולפי זה נמצא למוד, שהצדיק הזה היה כבר ראוי לההתגלות הזה לפני כן - ובסתמא לא בא על מדרגה כזו בבת אחת, ועל כרחך לאט לאט הוא זכה למדריגות עצומות, ולא ראה ההתגלות עליהם כמו שהיה באמת ראוי, עד שהוא זכה לנהר דינור ואכילת המן, ואז פתאום הוא זכה לההתגלות שהיה כבר ראוי לו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כל העולם לא נברא אלא בשבילי - שמחה של מצוה ונבואה

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה ה' – כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) וכו' צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם וכו'. ומבואר שם שכדי לדעת איך להתפלל בעבורם צריך לעשות המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, וזה בחי' נבואת משה רבינו ע"ה, דאילו סתם נבואה הוא בחי' צפיה ותקוה לשכר העתידה לבוא, ורק נבואת משה רבינו הוא בחי' שכר מצוה מצוה ע"ש. והדבר תמוה מאד מה רבינו דורש כאן מכל אדם, שיהיה יותר צדיק מכל הנביאים, ולהיות רק בדרגת משה רבינו ע"ה?!

והנראה לעניות דעתי בזה, שאדרבה בודאי הנביאים היו הולכים דייקא בדרך זו המבואר כאן, שקבלו על עצמן את האחריות של כל העולם לא נברא אלא בשבילי, והכניסו את עצמן לעובי הקורה לתקן את העולם, והיו עושים את המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, ודייקא על ידי זה זכו לנבואתם, כי נבואתם בא להציל את העולם מפורעניות ולהובילו לזכות לכל הטוב. וזה מה שרבינו דורש מכל אדם. לא להסתפק בקיום תוכחת הנביאים, כי נבואתם היה רק על העתיד [ע' נדרים כב: ובר”ן שם כב. שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם ואלמלא (לא) חטאו לא הוצרכו לתוכחה. וע' במגילת קהלת ז”ל לא תשבע עין וגו' אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעוה"ז לא לחנם ראו אלא על ידי שהיו הוגין ועושין מצות וצדקות ואם תאמר שראו כבר נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך וגו' וא"ת שלא ראו כבר ראו מקצת שנאמר (עמוס ג) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כיצד ראו ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח ר' לוי אמר ראו ומתן שכרן לא ראו וכו' ר' חוניא פתר קרייא בנביאים ובכתובים שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה חומשי תורה ה' ספרים בלבד וכלום ניתנו להם נביאים וכתובים אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, וע"ש עוד, ומדויק שהנביאים בעצמם זכו על ידי שהיו עושים המצות סתם, ואילו על נבואתם הוסיפו לכתוב שהיה כדי שיעשו המצות כדי לקבל עליהם שכר, ויש לפלפל עוד הרבה בכל הנאמר שם ואכמ"ל], ואילו האדם גופא צריך לקבל תפקיד זה לתקן את העולם, וכדי לעשות את זה האדם עצמו צריך לעשות את המצות עבור המצות בעצמן, בשמחה של המצוה עצמה, לא עבור העתיד. ואז האדם יעסוק לתקן את העולם ויתפלל עבורם, כדי שהעולם יהיה זכאי וינצל מהגזירות, שזה בחי' הדאגה על העתיד. אבל לא כן נבואת משה רבינו, שלא רק משה רבינו ע"ה עצמו, שבודאי היה עושה את המצות בשמחה של המצוה עצמה, אלא אפילו נבואתו היה במעלה זו, שלא היה סתם לתקן על העתיד (וכמובא בספר עבודת הקודש ובעוד מקומות שנבואת משה רבינו היה על העבר ההוה והעתיד), אלא נבואת משה רבינו, שהיא כל התורה שמסר לנו, היא גופא הפנימיות, השמחה של המצוה, והיא כל העולם, שנה, נפש וכו'.

תורה ה:ג והקול פוגע בעבי מטרא, הינו בחי' מוחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמוחא, וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא וכו', ע"ש. וקשה שלכאו' אלו הבחי' הם תרתי לסתרי, כי מה שהוא בחי' לבונא דמוחא אינו בחי' עבים ועננין. על כן צריכים לעיין שם בזוהר שמבאר מה שרבינו דילג, שהעבי מטרא הם הכנפי ריאה שמלאים מליחות, והקול בא מהלב וצריך לפגוע בהריאה, “וחסד לימינא מים דכנפי ריאה, ותמן חכמה מוחא, ומניה (שיר ד:טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, דאיהו לבונא דמוחא, נוזלים על קנה דריאה, בתר דאסתלקו עננים דבינה לגבי מוחא.”

ואולי העננים של בינה שצריכים לעלות לגבי מוחא, הוא בחי' השמחה וישרות לב, כי הזוהר ממשיך ז"ל ורזא דמלה (שיר ג:ד) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן, ודא עשן המערכה (-שהיה עולה ישר לשמים ולא נעקם על ידי הרוחות – אבות ד:ז), דסליק מן לבא למוחא, דכל רוחין דעלמא לא זזין ליה מאתריה, ע"כ. וי"ל שזה בחי' ענן הקטרת, והקטרת הוא בחי' עשית המצות בשמחה כמובא בדברי רבינו בתורה כד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לשם שמים באמת?!

ב"ה

תפב (לט) פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו'. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס, והלא אף על פי כן בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא זכרונו לברכה בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך אי אפשר עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס. יהי רצון שנזכה מהרה לכל זה באמת ובשלמות: ע"כ.

ע' מש"כ בהקדמה אות י'. ונראה לעניות דעתי בהבנת הענין והשער להשגת לשמה, כי הוא דבר מצוי בעולם כאשר רואים משהו נפלא ביותר, זה יכול להיות שקיעת החמה מדהימה, או ציור, או מכונה בנויה בחכמה עצומה, עד שהאדם נשאר בלי נשימה ממש, ונשאר מהומם, וזה המצב הוא בעצמו בחינת התבטלות נקיה וגם שירה ליוצר הדבר. והתבטלות הזה הוא נקיה בלי שום נגיעת עצמי. וזה בקיצוניות, משל להבין, אמנם בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה קצת הוא קונה ומרכיש לעצמו מהביטול הזה. וככל מה שהאדם זוכה להיות בביטול הזה, הרי הוא נקי מנגיעת עצמו, ועבודתו תהיה שלא על מנת לקבל פרס.

והמשכיל יבין בזה עצה נכונה ועצומה בעבודת השם, לצאת מהמוחין דקטנות, שיביא את מוחו ודמיונו להתפעלות עצומה מאד, שממש יאיר לעצמו תוקף עצומה של גדלות השם יתברך ושל רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן עד שישאר ממש מהומם ומבוטל, ואולי בזה הוא יזכה להתחיל ליכנס קצת לעבודת השם באמת.

וזה מה שרבינו כיוון שאין תשובה על השאלה זו רק להתחזק מאד ויגיעה בעבודת השם, כי זה בעצמו ההתבטלות, ומה שרבינו לא אמר בפירוש שהאדם צריך להביא את עצמו להביטול כנ"ל, כי באמירת הדברים הנ"ל חל הרבה בילבול, כי איך ידע האדם מה הוא באמת התפעל בביטול להשם יתברך, ואפילו אם הצליח לבטל את עצמו באיזה מידה, איזה חלק היה לו יד בזה ויגיע שכרו, ועוד שהרי להבדיל אפילו גוים ואפיקורסים משיגים ונהנים מכמה סוגי ביטול הנ”ל, ואם כן רואים שעדיין הביטול הזה הוא כפי מידת האדם המתבטל. ובהכרח כדברי רבינו הקדוש שסוף ותכלית הדבר צריכים לברוח מכל החשבונות בענין זה, ועם כל זה נראין דברי בעזה"י שמי שלבו שלם בתשובת רבינו פה, ואינו מחפש את החשבונות, רק מוכן ליגע בעבודת השם עד שיאיר ה' לו ממרום, בודאי הוא יכול כבר להשיג קצת הבנת הענין כנ"ל (והרי הדבר תלוי במעגל האמונה כאשר ביארתי בס”ד בהקדמה), ודו”ק.